גמרא
פירוש
הָא רַבִּי הָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לא קשיא הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה. פרש״י ז״ל לכולי עלמא מוללין במלילות אלא מתניתין דקתני שאינו זכאי בהרמתה ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא (לפי) [דסבר] שהמולל במלילות אינו חייב בתרומה,
דתניא הכניסן למוללן במלילות רבי מחייב כלומר אפילו באכילת עראי, שכיון שהכניסן למוללן הכנסתן לבית היינו גרנן שאין להם גורן אחר, ורבי לית ליה מתניתין דקתני שלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה,
ורבי יוסי פוטר מלילות מן התרומה לפי שהכתוב תלאה בגורן דכתיב ראשית דגנך הילכך כיון שאין בדעתו לעשות מהן גורן לעולם הרי הן פטורין, ואיהו מצי למתני [הא] דקתני שלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה שאף על פי שהוא רשאי למלול במלילות המולל במלילות פטור מן המעשרות, והכי גרסינן לפי פירושו ולר׳ יוסי בר׳ יהודה נמי משכחת לה כגון שהכניס שבלין וכו׳. כלומר אכתי לא ניחא לי, דאי אמרת מוללין במלילות לכולי עלמא אם כן מתניתין דקתני שהתרומה אינו זכאי בהרמתה אפילו כר׳ יוסי לא תוקמה דלדידיה נמי משכחת לה שזכאי בהרמתה כגון שהכניס שבלין לעשות מהן עיסה ואחר כך נמלך למוללן במלילות דבכי הא מודה ר׳ יוסי דחייב ואפילו בארעי. אלא מאי תרומה רוב תרומה. ומתניתין כולי עלמא מודו בה שרוב תרומה אינו זכאי בהרמתה.
ורבינו תם ז״ל הקשה לפי׳ בספר הישר (שו״ת סי׳ צ״ז עיין שם) חדא דבעל כרחך אפילו לר׳ יוסי הכניסן למוללן במלילות אינו פטור אלא באוכל מהן עראי הא באוכל מהן קבע חייב, ואפילו נתן ונפח לתוך חיקו חייב (לקמן עמוד ב) וההיא על כרחין רבי יוסי קתני לה דאי לא אמאן תרמייה, דאי לרבי אפילו במלילות מחייב אלא ודאי ר׳ יוסי היא ובנפח מיהא חייב ואם כן מצינו אף לדידיה תרומה שזכאי בהרמתה, והילכך כי אקשינן ולר׳ יוסי ברבי יהודה נמי משכחת לה כשהכניסן לעשות מהן עיסה ונמלך למוללן במלילות למה ליה לאהדורי אההיא כשהכניסן למלילות נמי משכחת לה כשנפח ונתן [לתוך] חיקו, ועוד לרבי אמאי זכאי בהרמתה אדרבה כיון שהוטבלו מאמש ויכול להפריש מערב יום טוב ולא הפריש אינו מפריש ביו״ט דמאי שנא משאר תרומה שאינו זכאי בהרמתה וגלגל עיסה מערב יום טוב שאינו מפריש חלתה בי״ט (ביצה ט.). על כן פירש הוא ז״ל בהפך, דמתניתין דקתני לא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה רבי היא דמחייב במלילות וכיון שכן היה לו להפריש מערב יום טוב, וכי קא אמרינן דיכול למלול ביו״ט וזכאי אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הוא דכיון דאתמול לא הוטבלו לתרומה ומעשרות ולא היה יכול להפריש והוטבלו היום מפריש והולך כמו גלגל עיסה ביום טוב שמפריש חלתה ביום טוב. ולהאי פרושא לא גרסינן ולר׳ יוסי ברבי יהודה נמי משכחת לה וגו׳ אלא לרבי נמי משכחת לה כגון שהכניס שבלין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן במלילות שלא הוטבלו עד היום והוו כמו גלגל עיסה ביום טוב, ואם כן אף לדידיה נמי משכחת לה שזכאי בהרמתה ומתניתין וברייתא כמאן.
אלא דקשה לי קצת דאם כן כי קאמר רבא מעיקרא הא רבי (יהודה) הא רבי יוסי בר׳ יהודה אתיא (דרבה) [דרבא] כר׳ יוסי בר׳ יהודה ודלא כמתניתין וברייתא דקתני בתרוייהו שאינו זכאי בהרמתה, והיכי שביק מתניתין וברייתא ועביד כרבי יוסי בר׳ יהודה. ואיכא למימר דכיון דלא [קיימא הכי] ולבסוף תירץ דמאי תרומה רוב תרומה ולכ״ע אמרה לא דייקי׳ בה כולי האי, ועוד דזמנין סגיאין דפסקי אמוראי כחד מן תנאי דברייתא ושבקי מתניתין. מהא דקתני בברייתא: הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהם עראי. משמע דדוקא עראי הא אכילת קבע לא, והכי נמי משמע מדרבי הושעיא דאמר (פסחים ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה, ומשמע דוקא כדי שתהא בהמתו אוכלת לפי שאכילת בהמה כעראי לגבי אכילת אדם אבל אכילת אדם חייב. ואיכא למידק מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סז.) מירוח הגוי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין, פירוש שלא יערימו לפטור דגנם על ידי מירוח גוי, ופריך אי הכי חלה נמי ופריק חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח, תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר׳ הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וגו׳, ואם איתא דר׳ הושעיא לא פטר אלא באכילת בהמה לבד מאי קושיא דהא במירוח הגוי פוטר תבואתו אפילו באכילת קבע [ו]אי עבד לה כדרבי אושעיא לא פטר לה אלא מאכילת עראי, ואם כן עדיין ראוי לתקן ולחייב מירוח הגוי משום גזירת בעלי כיסין שלא יפטרו דגנם אפילו מאכילת קבע. ותירצו מקצת מרבני הצרפתים ז״ל (תוס׳ שם ע״ב ד״ה כדי) דמירוח הגוי נמי לא פטר מן הדין אלא מאכילת עראי, משום דמירוח ישראל מחייב בעראי אף על פי שהיה מותר בעודה במוץ שלה ומירוח הגוי אינו מחייב אבל מיפטר [לא] פטר והילכך הרי הוא כאלו לא מירח והרי הוא כאלו עדיין במוץ שלה. והני מילי בתבואת ישראל שהיתה אסורה באכילת קבע במוץ שלה אבל מירוח הגוי בשל עצמו פוטר אפילו מאכילת קבע לפי שאפילו קודם מירוח היתה מותרת אפילו באכילת קבע, והילכך שפיר קאמר מירוח נמי אפשר דעביד לה כדרבי אושעיא דאי בעי פטר לה איהו נמי מאכילת עראי. והקשו הם ז״ל מדתנן במסכת (מעשרות) [פאה פ״א מ״ו] הקדיש תבואתו ומרחה פטורה מן המעשרות, ואמאי אחר הקדש ומירוח [פטורה נימא] דאסורה באכילת קבע מיהא, ויש לומר דכיון דאכילת קבע בעודה במוץ שלה אינה חייבת אלא מדרבנן לגבי הקדש פטורה לגמרי והעמידוהו על דין תורה משום פסידא דהקדש. מאי לאו טבל טבול לתרומה גדולה וכו׳. ללישנא קמא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דלעיל נקט לישנא והכא קתני לישנא. כותש למה לי. ואם תאמר דילמא עצה טובה קא משמע לן שיכתוש כדי שלא יפריש גם על העץ, יש לומר מכל מקום מדקתני כותש משמע שחייב לכתוש על כרחיה.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
ורבי יוסי פוטר מלילות מן התרומה לפי שהכתוב תלאה בגורן דכתיב ראשית דגנך הילכך כיון שאין בדעתו לעשות מהן גורן לעולם הרי הן פטורין, ואיהו מצי למתני [הא] דקתני שלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה שאף על פי שהוא רשאי למלול במלילות המולל במלילות פטור מן המעשרות, והכי גרסינן לפי פירושו ולר׳ יוסי בר׳ יהודה נמי משכחת לה כגון שהכניס שבלין וכו׳. כלומר אכתי לא ניחא לי, דאי אמרת מוללין במלילות לכולי עלמא אם כן מתניתין דקתני שהתרומה אינו זכאי בהרמתה אפילו כר׳ יוסי לא תוקמה דלדידיה נמי משכחת לה שזכאי בהרמתה כגון שהכניס שבלין לעשות מהן עיסה ואחר כך נמלך למוללן במלילות דבכי הא מודה ר׳ יוסי דחייב ואפילו בארעי. אלא מאי תרומה רוב תרומה. ומתניתין כולי עלמא מודו בה שרוב תרומה אינו זכאי בהרמתה.
ורבינו תם ז״ל הקשה לפי׳ בספר הישר (שו״ת סי׳ צ״ז עיין שם) חדא דבעל כרחך אפילו לר׳ יוסי הכניסן למוללן במלילות אינו פטור אלא באוכל מהן עראי הא באוכל מהן קבע חייב, ואפילו נתן ונפח לתוך חיקו חייב (לקמן עמוד ב) וההיא על כרחין רבי יוסי קתני לה דאי לא אמאן תרמייה, דאי לרבי אפילו במלילות מחייב אלא ודאי ר׳ יוסי היא ובנפח מיהא חייב ואם כן מצינו אף לדידיה תרומה שזכאי בהרמתה, והילכך כי אקשינן ולר׳ יוסי ברבי יהודה נמי משכחת לה כשהכניסן לעשות מהן עיסה ונמלך למוללן במלילות למה ליה לאהדורי אההיא כשהכניסן למלילות נמי משכחת לה כשנפח ונתן [לתוך] חיקו, ועוד לרבי אמאי זכאי בהרמתה אדרבה כיון שהוטבלו מאמש ויכול להפריש מערב יום טוב ולא הפריש אינו מפריש ביו״ט דמאי שנא משאר תרומה שאינו זכאי בהרמתה וגלגל עיסה מערב יום טוב שאינו מפריש חלתה בי״ט (ביצה ט.). על כן פירש הוא ז״ל בהפך, דמתניתין דקתני לא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה רבי היא דמחייב במלילות וכיון שכן היה לו להפריש מערב יום טוב, וכי קא אמרינן דיכול למלול ביו״ט וזכאי אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הוא דכיון דאתמול לא הוטבלו לתרומה ומעשרות ולא היה יכול להפריש והוטבלו היום מפריש והולך כמו גלגל עיסה ביום טוב שמפריש חלתה ביום טוב. ולהאי פרושא לא גרסינן ולר׳ יוסי ברבי יהודה נמי משכחת לה וגו׳ אלא לרבי נמי משכחת לה כגון שהכניס שבלין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן במלילות שלא הוטבלו עד היום והוו כמו גלגל עיסה ביום טוב, ואם כן אף לדידיה נמי משכחת לה שזכאי בהרמתה ומתניתין וברייתא כמאן.
אלא דקשה לי קצת דאם כן כי קאמר רבא מעיקרא הא רבי (יהודה) הא רבי יוסי בר׳ יהודה אתיא (דרבה) [דרבא] כר׳ יוסי בר׳ יהודה ודלא כמתניתין וברייתא דקתני בתרוייהו שאינו זכאי בהרמתה, והיכי שביק מתניתין וברייתא ועביד כרבי יוסי בר׳ יהודה. ואיכא למימר דכיון דלא [קיימא הכי] ולבסוף תירץ דמאי תרומה רוב תרומה ולכ״ע אמרה לא דייקי׳ בה כולי האי, ועוד דזמנין סגיאין דפסקי אמוראי כחד מן תנאי דברייתא ושבקי מתניתין. מהא דקתני בברייתא: הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהם עראי. משמע דדוקא עראי הא אכילת קבע לא, והכי נמי משמע מדרבי הושעיא דאמר (פסחים ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה, ומשמע דוקא כדי שתהא בהמתו אוכלת לפי שאכילת בהמה כעראי לגבי אכילת אדם אבל אכילת אדם חייב. ואיכא למידק מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סז.) מירוח הגוי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין, פירוש שלא יערימו לפטור דגנם על ידי מירוח גוי, ופריך אי הכי חלה נמי ופריק חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח, תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר׳ הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וגו׳, ואם איתא דר׳ הושעיא לא פטר אלא באכילת בהמה לבד מאי קושיא דהא במירוח הגוי פוטר תבואתו אפילו באכילת קבע [ו]אי עבד לה כדרבי אושעיא לא פטר לה אלא מאכילת עראי, ואם כן עדיין ראוי לתקן ולחייב מירוח הגוי משום גזירת בעלי כיסין שלא יפטרו דגנם אפילו מאכילת קבע. ותירצו מקצת מרבני הצרפתים ז״ל (תוס׳ שם ע״ב ד״ה כדי) דמירוח הגוי נמי לא פטר מן הדין אלא מאכילת עראי, משום דמירוח ישראל מחייב בעראי אף על פי שהיה מותר בעודה במוץ שלה ומירוח הגוי אינו מחייב אבל מיפטר [לא] פטר והילכך הרי הוא כאלו לא מירח והרי הוא כאלו עדיין במוץ שלה. והני מילי בתבואת ישראל שהיתה אסורה באכילת קבע במוץ שלה אבל מירוח הגוי בשל עצמו פוטר אפילו מאכילת קבע לפי שאפילו קודם מירוח היתה מותרת אפילו באכילת קבע, והילכך שפיר קאמר מירוח נמי אפשר דעביד לה כדרבי אושעיא דאי בעי פטר לה איהו נמי מאכילת עראי. והקשו הם ז״ל מדתנן במסכת (מעשרות) [פאה פ״א מ״ו] הקדיש תבואתו ומרחה פטורה מן המעשרות, ואמאי אחר הקדש ומירוח [פטורה נימא] דאסורה באכילת קבע מיהא, ויש לומר דכיון דאכילת קבע בעודה במוץ שלה אינה חייבת אלא מדרבנן לגבי הקדש פטורה לגמרי והעמידוהו על דין תורה משום פסידא דהקדש. מאי לאו טבל טבול לתרומה גדולה וכו׳. ללישנא קמא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דלעיל נקט לישנא והכא קתני לישנא. כותש למה לי. ואם תאמר דילמא עצה טובה קא משמע לן שיכתוש כדי שלא יפריש גם על העץ, יש לומר מכל מקום מדקתני כותש משמע שחייב לכתוש על כרחיה.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush