גמרא
פירוש
פרק ו – הנודר מן המבושל
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתני׳ הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק – שאינם בכלל לשון מבושל. שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בפ׳ כל הבשר (חולין דף קי:) הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא.
אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה – מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי׳ בגמ׳ ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי׳ בגמ׳ דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה.
ומותר בביצה טרמיטא – מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא. גמ׳ תניא ר׳ יאשיה אוסר – דנודר מן המבושל אסור בצלי.
ואע״פ שאין ראיה לדבר – שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ירושלמי אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר ר׳ יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דר׳ יאשיה מותר אף ר׳ יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר׳ יאשיה אלא לחומרין ע״כ ולפום גמרא דילן דאפי׳ ר׳ יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו״ט האחרון של חג בכלל. והא מתבשיל נדר – ואמאי מותר בעבה דהא תבשיל הוא. האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה – אבל מעשה קדרה עבה דלא מתאכלא ריפתא בהדיה לא מיקרי תבשיל ואית דמפרשי דאסור במעשה קדרה רך קא קשיא ליה דלאו תבשיל הוא ושני דכיון דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה.
והתניא – בניחותא.
ואסור בהיטריות רכות – דלועין קטנים.
שהחולין אוכלין בהן פתן – מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהן פתן ש״מ דכל מידי דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל מיקרי. איני – דדלועין יפין לחולה. ברכיכי – מעלו.
אשוני – קשין.
בקרא גופיה – קשה.
גוויה דקרא – מה שבתוכו מעלי.
לוליבא דקרא – מה שבתוכו.
בסילקא – יבשלנו עם תרדין.
לוליבא דכיתנא בכותחא – מה שבתוכו טוב לאכלו עם כותח.
ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ – כדי שלא יעקרו הפשתן לכך. מאן חולין רבנן – אין הכי נמי דקרי בין רכיכי בין אשוני קשין לחולי וכי קתני שחולין אוכלין בהן פתן לאו חולין ממש אלא מאן חולין רבנן דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה – מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי׳ בגמ׳ ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי׳ בגמ׳ דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה.
ומותר בביצה טרמיטא – מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא. גמ׳ תניא ר׳ יאשיה אוסר – דנודר מן המבושל אסור בצלי.
ואע״פ שאין ראיה לדבר – שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ירושלמי אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר ר׳ יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דר׳ יאשיה מותר אף ר׳ יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר׳ יאשיה אלא לחומרין ע״כ ולפום גמרא דילן דאפי׳ ר׳ יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו״ט האחרון של חג בכלל. והא מתבשיל נדר – ואמאי מותר בעבה דהא תבשיל הוא. האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה – אבל מעשה קדרה עבה דלא מתאכלא ריפתא בהדיה לא מיקרי תבשיל ואית דמפרשי דאסור במעשה קדרה רך קא קשיא ליה דלאו תבשיל הוא ושני דכיון דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה.
והתניא – בניחותא.
ואסור בהיטריות רכות – דלועין קטנים.
שהחולין אוכלין בהן פתן – מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהן פתן ש״מ דכל מידי דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל מיקרי. איני – דדלועין יפין לחולה. ברכיכי – מעלו.
אשוני – קשין.
בקרא גופיה – קשה.
גוויה דקרא – מה שבתוכו מעלי.
לוליבא דקרא – מה שבתוכו.
בסילקא – יבשלנו עם תרדין.
לוליבא דכיתנא בכותחא – מה שבתוכו טוב לאכלו עם כותח.
ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ – כדי שלא יעקרו הפשתן לכך. מאן חולין רבנן – אין הכי נמי דקרי בין רכיכי בין אשוני קשין לחולי וכי קתני שחולין אוכלין בהן פתן לאו חולין ממש אלא מאן חולין רבנן דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
הערות
Gemara
Peirush