גמרא
פירוש
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כִּיפֵּי דְכִיתָּנָא אַסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיהּ אָמְרוּ לֵיהּ וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרָךְ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מַאי אֲמַר לְהוֹן לִיקְנֵי הָדֵין וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לִקְנְיֵיהּ מַאי.
אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא וְכׇל קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת לָא קָנֵי.
אוְרַב נַחְמָן אָמַר קָנֵי דְּהָא סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא.
אָמַר רַב אָשֵׁי וּמַאן לֵימָא לַן דְּסוּדָרָא אִי תָּפֵיס לֵיהּ לָא מִיתְּפִיס בוְעוֹד סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת וְקָנֵי מִן הַשְׁתָּא הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְכִי הֲוָה הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְהָא מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן דִּקְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא וְלָא קָא קָנֵי.
זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דִּסְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ הדרן עלך השותפין
מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכתנא – שהיה גונב אגודות של פשתן. אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי – מה תהא עליו, למה לא יקנה אותן. ואם תאמר דהא אע״ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה, דהא כתבינן לעיל (מז. ד״ה והוי יודע) דמאן דאסר נכסיה אבריה אע״ג דאינו רשאי ליהנות1 מהם אפי׳ הכי גוף הנכסים דידיה הוי, דמכל מקום2 תנן נותן לבניו או לאחיו, וכיון שכן בר בריה הוה ירית להו אי הוי צורבא מרבנן או עם הארץ, ומחיים נמי אי בעי למתבינהו לבריה הוה עביד כדתנן נותן לבניו או לאחיו וכדפרישית לעיל (נדרים מ״ז.). י״ל דהך עובדא הכי הוא, דלההוא גברא הוה ליה תרין בני חד דמעלי ואידך דהוי שמיט כיפי דכיתנא, והכירו בו דהוה בעי למתבינהו לנכסיה לההוא דמעלי, ומשום הכי אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים. ואהדר להו שפיר קא אמריתו ליקני הדין פלגא, ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקניה בריה ההוא פלגא, ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי. אמרי פום בדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני – דאע״ג דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, התם שאני דמכל מקום הרי הוא זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה, אבל הכא דלא אקני ליה לבריה כי היכי דליזכי בהו כלל, אלא כי היכי דליקנינהו לבריה כי הוי צורבא מרבנן, לא קנה, והך ברא דמעלי קני לכולהו נכסי דהא כל היכא דהאי לא קני, לאידך אקנינהו. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה – אע״פ שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני. דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא – דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו, ואפי׳ הכי חשבינן ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה, אלמא קנין כי האי קני. אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס – כלומר מנא לך דאי בעי מקנה לעכובי לגמרי לא מצי עביד. ועוד סודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא – כלומר דלכשתמצא לומר דסודרא קני על מנת להקנות הוא, מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קני על מנת להקנות מן השתא, מיקמי דמהדר סודרא מקנה לקונה, דסתם קנין מעכשו הוא, אבל הכא הילין נכסי לאימת קני, לכי הוי בריה צורבא מרבנן, דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנה עד אותה שעה, דמאי ליעביד בהו בנתים. וההוא שעתא הדר סודרא למריה – כלומר כלתה לה אותה הקנאה בין שהקנהו בקנין בין שהקנהו בחזקה. ורב נחמן דאמר קני על מנת להקנות קנה, נהי דמודה במקנה לאחר שלשים יום לא קנה דאיהו גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לה נכסים3 דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה בעומדת באגם4, הוה סלקא דעתי׳ דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא, כמאן דאמר מעכשו ולכי הוי דמי. ורב אשי דחי ליה, דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכון שיקנה עד אותה שעה, וההיא שעתא כלתה לה קניתו. ומיהו כי אמרינן הכי, דוקא בקנין ומשיכה5 וחזקה שאינן מתקיימין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד, לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני, דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם, הר״ש ב״א ז״ל. ולי נראה דהכא אפי׳ בשטר לא מהני, דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוא, ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה נמי6 לא קני דאין שטר לאחר מיתה, והיינו דקא פליג רב אשי סתמא. אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע״מ להקנות הוא ולא קני – דאי קני ליהוי מודר מותר בו דהא אפסקיה אחר. זימנין א״ל משום דסעודתו מוכחת עליו – שאין אדם עשוי ליתן סעודתו לאחר שהכין לנשואי בנו, הלכך לא הוי אלא הערמה ואסור. כך פירשו רבותי, וקשיא לי נהי דמוכחת עליו, הא נמי7 בהדיא אמר דלא יהיב מידי לבריה אלא לאקנויי לבר בריה ואפילו הכי אקשינן דאם איתא דקני, במתנת בית חורון הוה למשרי אע״ג דאמר ליה ואינן לפניך דמ״מ כיון דקני הא אפסקיה אחר, וכיון שכן מאי שני ליה סעודתו מוכחת עליו, וכי מוכחת יותר ממאי דאמר בהדיא ואינן לפניך. ונראה לי דהכי קאמר, סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודתו דעביד איהו לבריה דהכי הוא ארחא דמלתא, דלאיתהנויי אבוה מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה8 מינה, הלכך סעודתו מוכחת עליו דאבוה מדידיה מיתהני, אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר בריה מאבוה, שכך סדר נחלות, ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו. וזימנין א״ל ר׳ אליעזר היא דאמר אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה – לאו דשיך הכא דין ויתור אלא דלדמיון בעלמא נקטיה, דכי היכי דמחמיר רבי אליעזר בנדרים טפי מבדיני ממונות, דאלו בדיני ממונות דריסת הרגל שריא ולית בה משום גזל ואלו מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס בחצרו, הכי נמי נהי דקני ע״מ להקנות לענין דינא קני, משום חומרא דנדרים אמרינן דלא קני. מאי לאו לאתויי הא מילתא דכיפי – דאפי׳ לענין דינא קני ע״מ להקנות לא קנה. לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתא דרבא – דאמר דאפי׳ יבא אבא ויאכל אסור משום דסעודתו מוכחת עליו.
ולענין הלכה, בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי, דאע״ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס, דיחויא בעלמא היא דקאמר ליה ולא סבר לה, דאיהו גופיה אמר בפ״ק דקידושין (ו׳:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזירה דאי הכי9 נקנית היא בחליפין10 שאין לך כסף גדול מזה. אלא ודאי רב אשי גופיה סבירא ליה דסודר אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחייה בעלמא היא דדחי ליה לרב נחמן. מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן11, לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי״ל כותיה בהא, דרב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע״מ להקנות מן השתא הוא, אבל הכא הדר סודרא למריה, אבל הר״ם במז״ל פסק בשתיהן כרב נחמן, משמע דסבירא ליה ז״ל דכיון דפירכא קמיתא דרב אשי דרך דחייה היא כדכתיבנא, כל מאי12 דקאמר ליה נמי לדחויי מיכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והר״ם ב״ן ז״ל בהלכותיו מסתם לה סתומי.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
ולענין הלכה, בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי, דאע״ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס, דיחויא בעלמא היא דקאמר ליה ולא סבר לה, דאיהו גופיה אמר בפ״ק דקידושין (ו׳:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזירה דאי הכי9 נקנית היא בחליפין10 שאין לך כסף גדול מזה. אלא ודאי רב אשי גופיה סבירא ליה דסודר אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחייה בעלמא היא דדחי ליה לרב נחמן. מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן11, לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי״ל כותיה בהא, דרב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע״מ להקנות מן השתא הוא, אבל הכא הדר סודרא למריה, אבל הר״ם במז״ל פסק בשתיהן כרב נחמן, משמע דסבירא ליה ז״ל דכיון דפירכא קמיתא דרב אשי דרך דחייה היא כדכתיבנא, כל מאי12 דקאמר ליה נמי לדחויי מיכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והר״ם ב״ן ז״ל בהלכותיו מסתם לה סתומי.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 ״ליהנות״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.
2 בהגהות הג״ר שמחה אשכנזי מדעסוי כתב דצ״ל: ״דמשום הכי״.
3 בפרק האשה (כתובות פ״ב.) רב יוחנן הוא דאמר כן, ורב נחמן אמר כן בפרק הכותב (פ״ו:).
4 בדפוס עוז והדר כתבו דצ״ל: ״אפילו״ בעומדת באגם.
5 בגליון הגמ׳ הגיה: ״משיכה״, וכן הוא ברשב״א ובמאירי.
6 ״נמי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.
7 נראה דצ״ל: הא ״הכא״ נמי.
8 ״ליה״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: ״לן״.
9 נדצ״ל: ״דאין הכי נמי״.
10 ״בחליפין״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: ״כדילפינן״.
11 ״נחמן״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י חסר.
12 ״כל מאי״ דקאמר, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). בכת״י בטעות: כדכתיבנא ״מאן״ דקאמר.
הערות
Gemara
Peirush