גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמ׳ בשלמא לא ילוה ממנו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו – כלומר מודר ממדיר דקא מתהני מיניה ומשום הכי אסור אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה. נ״ל דמשמע ליה דמתני׳ בזבינא חריפא ומש״ה משמע ליה הכי ולא מוקי ליה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א״נ בזבינא מציעתא ולא תקשי ליה מידי במכר משום דסבירא דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילונו לא מהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מתהני מידי והיינו בזבינא חריפא ומש״ה פריך הכי.
א״ר יוסי בר׳ חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה – וכי תימא אם כן מאי קמ״ל נראה דסתם לן כר״א דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואע״ג דכבר סתם לן כוותיה בריש פירקין (נדרים דף לב:) קמ״ל דכל הני נמי לא גריעי מויתור ואסירי לר״א.
אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה – דמש״ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו ואע״ג דתנן לעיל בפרק ד׳ נדרים (נדרים דף לא.) שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב״ם ז״ל דהתם כיון דמכלהו ישראל נדר לא גזרינן עלה דאי גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות לעובדי כוכבים טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא״ת והא אפי׳ במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפרק השותפין (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורין ומשום גזירה י״ל דלאו קושיא היא דכי גזרי׳ הכא ה״מ בהני בלחוד דתנינן במתני׳ דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין. מתני׳ קונם שדה שאני חורש בה לעולם – שואל אמר כך לחבירו מתוך שכעס עליו שלא רצה להשאילה לו.
אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין – שכיון שהוא חורש אין במשמעות לשונו אלא חרישתו בלבד.
ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין – שלא נתכוין לחרישתו כיון שאין דרכו לחרוש אלא שלא יהנה בחרישתו אכוין ומש״ה הוא וכל אדם אסורים לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה. הולך אצל חנוני הרגיל אצלו – רבותא קמ״ל דאע״ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרי׳ שליחותיה קעביד וכ״ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד שרי כדאיתא בפרק המדיר.
ובא ונוטל מזה – אם רצה קאמר ולומר דאף על גב דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליח אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר (כתובות דף ע:) אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור. היה ביתו לבנות – לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ״ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. נותן לאחר משום מתנה – דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה.
והוא נוטל ואוכל – דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקרא.
ור׳ יוסי אוסר – בגמ׳ מפרש טעמא. גמ׳ מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל – שאם אמר הריני נותן מתנה זו לפלוני יכול לחזור בו עד שיגיע לידו של מקבל.
אף הפקר עד דאתי לרשו׳ זוכה – שאינו [יוצא] מרשות בעלי׳ עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהד׳ מצי הדר הלכך כי זכי בה מודר ממדיר קא מתהני. שנדרו קודם להפקרו – שאסרו ואח״כ הפקירו.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה – דמש״ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו ואע״ג דתנן לעיל בפרק ד׳ נדרים (נדרים דף לא.) שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב״ם ז״ל דהתם כיון דמכלהו ישראל נדר לא גזרינן עלה דאי גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות לעובדי כוכבים טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא״ת והא אפי׳ במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפרק השותפין (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורין ומשום גזירה י״ל דלאו קושיא היא דכי גזרי׳ הכא ה״מ בהני בלחוד דתנינן במתני׳ דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין. מתני׳ קונם שדה שאני חורש בה לעולם – שואל אמר כך לחבירו מתוך שכעס עליו שלא רצה להשאילה לו.
אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין – שכיון שהוא חורש אין במשמעות לשונו אלא חרישתו בלבד.
ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין – שלא נתכוין לחרישתו כיון שאין דרכו לחרוש אלא שלא יהנה בחרישתו אכוין ומש״ה הוא וכל אדם אסורים לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה. הולך אצל חנוני הרגיל אצלו – רבותא קמ״ל דאע״ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרי׳ שליחותיה קעביד וכ״ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד שרי כדאיתא בפרק המדיר.
ובא ונוטל מזה – אם רצה קאמר ולומר דאף על גב דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליח אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר (כתובות דף ע:) אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור. היה ביתו לבנות – לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ״ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. נותן לאחר משום מתנה – דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה.
והוא נוטל ואוכל – דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקרא.
ור׳ יוסי אוסר – בגמ׳ מפרש טעמא. גמ׳ מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל – שאם אמר הריני נותן מתנה זו לפלוני יכול לחזור בו עד שיגיע לידו של מקבל.
אף הפקר עד דאתי לרשו׳ זוכה – שאינו [יוצא] מרשות בעלי׳ עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהד׳ מצי הדר הלכך כי זכי בה מודר ממדיר קא מתהני. שנדרו קודם להפקרו – שאסרו ואח״כ הפקירו.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
הערות
Gemara
Peirush