גמרא
פירוש
הֲוָה אָמֵינָא מֵחַיִּים אֲבָל לְאַחַר מִיתָה פָּקְעָה לַהּ זִיקָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הא דאקשינן מהני מתניתיןא ואי אמרת יש זיקה או אין זיקה, משום סתמ׳ב דמתני׳ היא, דמאי דשייר במתני׳ פירש בברייתא, כסתם משנהג, דאי לאו הכי מאי קושיא, הא אמרן דתנאי היא, והא דאיתיבי׳ אביי מברייתא דשני אחין בעולם א׳ וכו׳, משום דפירושא דמתני׳ היא, דמאי דשייר במתני׳ פירש בברייתא, ולאפוקי ממאי דתרצה רבה למתני׳ ביש זיקה איתביהד אביי. ומפרקינן עלה, הא מני ר׳ מאיר היא דאמר אין זיקה, פי׳ כיון דקתני בסיפא דברי ר׳ מאיר, יחידאה הוא וסבירא לי׳ כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל, ופליגי רבנן עלייהו, ומתני׳ נמי ר״מ היא, דסתם מתני׳ ר׳ מאיר, וכיון דיחידאה היא (ו)לא קיימא לן כוותה. ויש לפרש דברייתא בלחוד הוא דאוקימנא כר׳ מאיר, משום דמפרש בה דברי רבי מאיר, אבל מתני׳ כדמתרץ לה רבהה. ואם תאמר, כיון דהך סתמא דלא כר׳ מאיר, היכי אקשינן ואמר ר׳ מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין וכו׳, משום דהיא סתם מתני׳, מאי אולמא דהך סתמא מהך סתמא, דילמא כי היכי דסתם מתני׳ דפירקין לאו ר׳ מאיר אלא רבנן דאמרי יש זיקה, הכי נמי סתם מתני׳ דארבעה אחין לאו ר׳ מאיר. איכא למימר, נהי דאמר רבה ה״ה דאע״ג דלא עבד בה מאמר נמי, מתניתא מיהא לאו סתמא דלא כר׳ מאיר, אלא קתני עשה בה מאמר חולצת לאפוקי מדב״ש, ולא עשה בה מאמר אי כר׳ מאיר אי כרבנן, אבל למסתם מתניתא דארבעה אחין בהדיא דלא כר׳ מאיר קשיא להו מילתא. ולשון ראשון נראה לי.
והא דאקשינן אפירוקין ואמר ר׳ מאיר אין זיקה והתנן וכו׳ – לאו דוקא, אלא מקמי דנימא אנן הא מני רבי מאיר היא חזינן בברייתא דר׳ מאיר היא, דהא דברי ר׳ מאיר קתני, אלא אורחא דתלמודא הוא. אי נמי, משום דכיון דברייתא תרתי בבי קתני, ולא מסיים ברישא דברי ר׳ מאיר, דלמא הוה ס״ד למימר רישא לאו ר׳ מאירו.
הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין, אפשר הואז למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה, אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש״י ז״לח. והא דאוקימנא דלמאט אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמיןי – איכא למידק, והא ר׳ מאיר לא חייש למיתה, כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגטכ, בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינןל. והאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו, מותרת לאכול בתרומה לר׳ מאירמ. ובמסכת יומא פרק קמאנ נמי תנן, ר׳ יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ורבנן לא חיישי למיתה, וודאי מאן תנא דפליג עלי׳ דר׳ יהודה ר׳ מאיר דלא חייש למיתה. והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישןס. ויש מתרצים, כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה, אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה, שלא נאסור אותה בתרומתה, וכן גבי דופן סוכהע. וגביפ הלוקח יין מבין הכותיים שלא חשש לבקיעת הנוד, בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו, וכן פירש שםצ רש״י ז״ל. וגבי יום הכפורים, אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא, כדקא מפרש עלה התםק אם כן אין לדבר סוףר. ובתוספותש מתרצים, למיתה [בזמן מועט לא חייש ר׳ מאיר]ת לזמן מרובה חייש, הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים, אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום, וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתו אין אומרין תאסר עכשיו שמא ימות לאחר שעה, הילכך אוכלת בתרומה לעולם, אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטלא מצות יבמין. והא דתנןא בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, ומוקי לה התם בגיטיןב כר׳ מאיר, דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר׳ יהודהג, וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת, דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין, אפשר הואז למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה, אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש״י ז״לח. והא דאוקימנא דלמאט אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמיןי – איכא למידק, והא ר׳ מאיר לא חייש למיתה, כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגטכ, בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינןל. והאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו, מותרת לאכול בתרומה לר׳ מאירמ. ובמסכת יומא פרק קמאנ נמי תנן, ר׳ יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ורבנן לא חיישי למיתה, וודאי מאן תנא דפליג עלי׳ דר׳ יהודה ר׳ מאיר דלא חייש למיתה. והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישןס. ויש מתרצים, כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה, אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה, שלא נאסור אותה בתרומתה, וכן גבי דופן סוכהע. וגביפ הלוקח יין מבין הכותיים שלא חשש לבקיעת הנוד, בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו, וכן פירש שםצ רש״י ז״ל. וגבי יום הכפורים, אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא, כדקא מפרש עלה התםק אם כן אין לדבר סוףר. ובתוספותש מתרצים, למיתה [בזמן מועט לא חייש ר׳ מאיר]ת לזמן מרובה חייש, הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים, אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום, וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתו אין אומרין תאסר עכשיו שמא ימות לאחר שעה, הילכך אוכלת בתרומה לעולם, אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטלא מצות יבמין. והא דתנןא בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, ומוקי לה התם בגיטיןב כר׳ מאיר, דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר׳ יהודהג, וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת, דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א בכ״י ב: מתנייתא.
ב שם: משום סתמי׳ דסתמי׳ דמתני׳ הוא.
ג עיין ברשב״א ובריטב״א שהקשו, והא סתם ואח״כ מחלוקת היא. ועיין במאירי מש״כ בזה. ועיין בתוס׳ ישנים מש״כ בקושיית רבינו.
ד בכ״י א ב: אתא.
ה וכ״מ ברש״י ד״ה ר״מ היא, ובתוד״ה הא מני ר״מ. ועיין ברשב״א ובריטב״א.
ו וכ״כ הרשב״א. ועיי״ש שכתב תירוץ נוסף עפ״י פירוש רבו. וכ״כ הריטב״א עפ״י פי׳ התוס׳, והוא בתוס׳ ישנים בד״ה לימא ובד״ה ואי אמרת.
ז בכ״י ב: הוה.
ח בד״ה לעולם אין זיקה. משמע מדברי רבינו, דגם למ״ד יש זיקה, אם חלץ יכול אחיו לייבם את השניה. ועיין לקמן כז ב ובדברי רבינו. ועיין בתוס׳ בסוד״ה דלמא.
ט בכ״י ב: דדילמא.
י בכ״י א ב: יבום.
כ כח א.
ל שם ע״ב.
מ כדאיתא שם ע״א: הא ר״מ הא ר״י ובע״ב שם: שמא ימות תנאי היא.
נ ב א. ועיי״ש יג א.
ס כג א – כד א.
ע במהדורת הגרא״ז נוסף כאן בסוגריים מרובעות ״מיירי בשעת הדחק״. ובריטב״א כתב: וגבי סוכה כשאין לו דבר אחר לעשות סוכתו.
פ בכ״י ב: וכן גבי הלוקח יין.
צ סוכה כג ב ד״ה אומד.
ק יומא ב א. ועי״ש יג א.
ר תירוץ זה הובא גם ברשב״א בריטב״א ובמאירי. ובריטב״א הקשה: ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרינן לקמן דחליצה במקום יבום לאו (מילתא) [מצוה] היא (ע״פ לקמן כא א). וליישב תירוץ זה שהביא רבינו נראה, דהא דאמרינן חליצה במקום יבום לאו מצוה היא, היינו לגבי הדין דריש לקיש דכ״מ שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל״ת, וע״ז נאמר דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם כשאפשר בחליצה דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, משא״כ כאן דחיישינן למיתה ורק כשיש צורך חשוב לא חיישינן, בזה שפיר י״ל שכיון שאפשר בחליצה, לא מיקרי היבום צורך חשוב וחיישינן שמא תיבטל לגמרי מצות יבמין. אף דהריטב״א והמאירי לקמן ע״ב כתבו דלאחר נפילה לא נפקעת הזיקה וצריכה חליצה, היינו דוקא למ״ד יש זיקה, אבל כאן איירי למ״ד אין זיקה.
ש ד״ה דלמא: גיטין כח א ד״ה הא ר׳ מאיר; סוכה כד א ד״ה דברי ר״מ.
ת כ״ה בכ״י ב.
א גיטין כח א.
ב גיטין כח א.
ג עיין בישרש יעקב מש״כ בדברי תוס׳.
הערות
Gemara
Peirush