גמרא
פירוש
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה – פי׳ את״ל דכיון דאכלי ליה אינשי1 בכזית גבי נזיר מאי, והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפרק יוה״כא חצי שעור אסור מן התורה, ולא חאיל עליה איסור שבועה,ב אלא בעיא דרב אשי כריש לקיש אתיא דאמר מותר מן התורה, ומיניה פשיט לה ואע״ג דלית הילכתא כוותיה יגדיל תורה ויאדיר הוא, ויש כיוצא בה בתלמוד. ופשיט דאם ראוי לאכילה2 בכזית, ואכתי איכא למיבעי דלמא כיון שאינו ראוי לאכילה3 במשהו, ואתינן למפשט מנבלה דקס״ד דאינה ראויה לאכילה, והא דאמרינן תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר משום דהיא עיקר, ואם תמצא לומר עפר בכזית כל שכן חרצן ולא איפשיט, הילכך אכתי לא איפשיטא בעיא דרבא דעפר ולא בעיא דחרצן.גמהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א יומא עג, ב.
ב ותוס׳ ד״ה אהיתירא כתבו דאף כר״י אתיא, וכ״ה בחי׳ הר״ן ובריטב״א.
ג וכ״ה בחי׳ הר״ן וכ״כ המאירי, ומתוס׳ ד״ה נזיר, משמע קצת שנפשטה בעית חרצן, והריטב״א כתב וז״ל: אלא תפשוט דבעי רבא. ודחינן לה, ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למשפט, אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט, דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר (נראה שצ״ל אפשט) דההיא בכזית, ומבואר דס״ל דנפשטה בעיית חרצן, וההשלמה כתב: איפשוט דלא שנא חרצן לנזיר ולא שנא נבלה לכו״ע כיון דקא מדכר שמא דאכילה בכזית. ועי׳ רמב״ם פ״ה משבועות ה״ד, וכס״מ ולח״מ שם, ועי׳ חי׳ רבנו מאיר שמחה.
1 הגהת הגרא״ז: ע״י תערובות.
2 הגהת הגרא״ז: אף שהיא אסורה.
3 הגהת הגרא״ז: בעינו.
הערות
Gemara
Peirush