גמרא
פירוש
כְּשִׁיקְרָא לָא חָיְישִׁינַן.
אהָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנְיָתָא דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
חדא דידענא ביה בית דין מיאשה דלא אמידי כתב רבי׳ הגדול ז״ל והם הכי נמי כדאיתיה בחיים, ולא מצי למימר לקוח הוא בידי. וזה תמה בעיני עד ששמעתי בה פירוש דרבי׳ ז״ל מפרש לה כגון דאיכא סהדי דאפקידיה לההוא כסא דכספא גביה, וראה. אלא דהנהו דחזי ליה השתא לא ידעי אי האי כסא הוא, דלית בה טביעות עינא בגויה, אי נמי דלא הוו אינהו עדי פקדון. ואי איניש דאמיד הוא יכול לומר החזרתיו לך והאי אחרינא הוא, וכדו לא מפקינא ליה, ומשום האי מגו מהימן לומר לקוח הוא בידי כלומר החזרתי ולקחתיו ממך. אלא כיון דלא אמיד אמרי׳ האי כסא הוא דאפקיד גביה. ואלו אמיד הוה ליה הך עובדא כי ההוא דרמאי דפום בדיתא דפרק חזקת הבתים. ואמרי׳ בה ראה תניא ומהימן. ומשום דלא אמיד הוא דלא מהימן. ובודאי דהאי טעמא דאמיד לאו דוקא הוא אלא כאומר ודאי לאו דידיה היא וכפקדון הוא, וכיון דיהיב סימניה שקיל ליה. וטעמא בתרא עיקר ולא קמא, דאומדנא לאו כלום היא, דאית בר נש דלא מפרסם נפשיה, כדאמרי׳ בירושלמי בפרק הכונס צאן לדיר ובגמרא דידן נמי בפרק הניזקין גבי עמרם צבעא אמרי׳ דילמא מציאה מצאה. אלא טעמא בתרא עיקר, ואף על גב דאמיד, אי יהיב סימניה שקיל ליה, משום דלא מצי אמר ליתיה גבאי דהא איכא עדים, ולא מצי למימר ההוא אחרינא הוה דהא יהיב סימנא והרי העדים מעידים שראו בו סימן זה. הלכך איכא עדים וראה הוא, וזה הפירוש הוא הנכון בשמועה, ועלו דברי רבי׳ ז״ל כהוגן ואין לפקפק עליו.
שודא דדייני פי׳ רש״י ז״ל לפי מה שיראו הדיינים שהיה דרכו של מת לקרב זה יותר מזה.
ולא מחוור מדאמרי׳ שניהם קרובים שניהם שכנים וכו׳ משמע שהם שוין בכל ענין. לפי׳ פירשו מה שירצו הדיינים יעשו. וכן משמע לקמן בפרק מי שהיה נשוי וכן בסוף קדושין. ופי הלשון שוחדא דדייני, וכן בירושלמי, וחי״ת מובלעת בו כמו שאמר מסותא ממסוחתא, וכן הרבה.
וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקורבא דעתא, הא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין, אם היו שני טבין אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב לזה לא היה אוהב, אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם, וכן האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון, אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב וכו׳, אלא שניהם חולקים בשוה. ואיכא למימר כיון דקימ׳ לן המשחרר עבדו עובר בעשה, ושטותא יתירתא הוא מאן דמשחרר להו לעבדיה כדאמרי׳ בפרק מי שמת, לא מחזיקי׳ ליה להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא אם כן פדו עצמן בכסף של אחרים.
ולפי׳ אין דורשין לשון הדיוט. ועוד שכל אחד יכול לומר לא מפני אהבה וקורבה דדעתא משחרר לן אלא אני פדיתי את עצמי, ולפי׳ הוא משחרר אותם. וסופא לאו דאמר תנו מנה לפלוני אלא דאומר יש מנה לפלוני בידי, כלומר פקדון שהפקיד או שלויתי ממנו, ולפי׳ אין דורשין לשון הדיוט, דאפילו מאיניש דלאו אחוה ולא קריביה יזיף איניש. ואף על גב דאיכא למימר האי דגיס ביה אוזפיה או אפקיד גביה, כיון דעבד איניש דמוזיף אפילו מאיניש דלא גיס ביה, לא אמרי׳ הכי. אבל במתנה ודאי למאן דרחים ליה וגיס ביה יהיב ליה. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול פי׳ רבינו חננאל ז״ל משום דיכיל למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי. ואין (דברים) דבריו ברורים אם רצונו לומר דבהכי עסקינן שיאמרו לו כלשון הזה לא פשו לי גביה ולא מידי, מאי מחלו אין זה מחילה. ועוד היכי אמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, אם מכר לו דבר שאינו שלו למה לא יחזיר לו מעותיו. ועוד למאן דדאין דינא דגרמי למה ישלם לו דמי שטרא מעלייא, דהיינו כל מה שבתוכו, לא ישלם אלא מה שנתן לו, שהרי אין מחילה חלה עליו והוו ליה מעות הלואה דמקח טעות הוא. ונראה שכך הוא ז״ל מפרש דמגו דיכיל למימר לא פש לי גביה ולא מידי (גביה) לא איסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי ועדיין ברשותו הוא עומד, ויכול למוחלו ולומר אף על פי שאתה חייב לי הרני מוחלו לך.
ואם כן הוא שתי תשובות השיב עליו רבי׳ הגדול ז״ל בהלכותיו שאינן, אבל הפי׳ אינו נכון. וקשיא לן במקום שחב לאחרים מי מהימן לומר כן, הרי אמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, וכן אם אמר פרוע הוא. אבל השתא דקימא לן דאי חזיר ומוחלו מחול אפשר דאי אמר פרוע הוא נאמן מגו דאי בעי מחיל, אבל למתלא ה(י)א בהא אי אפשר, דאיפכא מסתברא טפי. וראיה לדבר הא דגרסינן בשלהי פרק שנים אוחזין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשי׳ בה התם אמאי, ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל פי׳ וכשם שיכולה למחול יכולה לומר נמי פרע(ו)ן כבר וממנו נפל השובר. אלמא לא יכיל למימר פרוע הוא אלא מתוך שיכול למוחלו, בהפך מדברי הרב ז״ל. וטעמו של רבי׳ הגדול ז״ל אינו ברור לנו. (ובפי׳) ובבבא בתרא נכתוב יותר מזה בע״ה.
אתו יורשים קא תבעי לה לברתה האמת אמר רש״י ז״ל שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה, ואלו באין ליטול ממנה ולומר אמך מכרתה לנו.
ואחרים דקדקו מדלא אמרינן אתו לקוחות תבעי לאביה שמע מינה שהקונה חוב (לחברו) מחברו יכול הלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא אם כן כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך, דאתי עליה מכח שליחות. וזה טעות דהא אמרי׳ בשלהי בבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את. וכן נמי מוכח מילתא בפרק האשה שלום דקאמרי׳ מאי קאמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנו במסירה ומפקינן בה זוזי בעל כרחיה דלוה, אלמא מכיון שקנה מוציא ממנו בע״כ, וכן בדין.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
ולא מחוור מדאמרי׳ שניהם קרובים שניהם שכנים וכו׳ משמע שהם שוין בכל ענין. לפי׳ פירשו מה שירצו הדיינים יעשו. וכן משמע לקמן בפרק מי שהיה נשוי וכן בסוף קדושין. ופי הלשון שוחדא דדייני, וכן בירושלמי, וחי״ת מובלעת בו כמו שאמר מסותא ממסוחתא, וכן הרבה.
וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקורבא דעתא, הא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין, אם היו שני טבין אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב לזה לא היה אוהב, אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם, וכן האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון, אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב וכו׳, אלא שניהם חולקים בשוה. ואיכא למימר כיון דקימ׳ לן המשחרר עבדו עובר בעשה, ושטותא יתירתא הוא מאן דמשחרר להו לעבדיה כדאמרי׳ בפרק מי שמת, לא מחזיקי׳ ליה להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא אם כן פדו עצמן בכסף של אחרים.
ולפי׳ אין דורשין לשון הדיוט. ועוד שכל אחד יכול לומר לא מפני אהבה וקורבה דדעתא משחרר לן אלא אני פדיתי את עצמי, ולפי׳ הוא משחרר אותם. וסופא לאו דאמר תנו מנה לפלוני אלא דאומר יש מנה לפלוני בידי, כלומר פקדון שהפקיד או שלויתי ממנו, ולפי׳ אין דורשין לשון הדיוט, דאפילו מאיניש דלאו אחוה ולא קריביה יזיף איניש. ואף על גב דאיכא למימר האי דגיס ביה אוזפיה או אפקיד גביה, כיון דעבד איניש דמוזיף אפילו מאיניש דלא גיס ביה, לא אמרי׳ הכי. אבל במתנה ודאי למאן דרחים ליה וגיס ביה יהיב ליה. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול פי׳ רבינו חננאל ז״ל משום דיכיל למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי. ואין (דברים) דבריו ברורים אם רצונו לומר דבהכי עסקינן שיאמרו לו כלשון הזה לא פשו לי גביה ולא מידי, מאי מחלו אין זה מחילה. ועוד היכי אמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, אם מכר לו דבר שאינו שלו למה לא יחזיר לו מעותיו. ועוד למאן דדאין דינא דגרמי למה ישלם לו דמי שטרא מעלייא, דהיינו כל מה שבתוכו, לא ישלם אלא מה שנתן לו, שהרי אין מחילה חלה עליו והוו ליה מעות הלואה דמקח טעות הוא. ונראה שכך הוא ז״ל מפרש דמגו דיכיל למימר לא פש לי גביה ולא מידי (גביה) לא איסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי ועדיין ברשותו הוא עומד, ויכול למוחלו ולומר אף על פי שאתה חייב לי הרני מוחלו לך.
ואם כן הוא שתי תשובות השיב עליו רבי׳ הגדול ז״ל בהלכותיו שאינן, אבל הפי׳ אינו נכון. וקשיא לן במקום שחב לאחרים מי מהימן לומר כן, הרי אמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, וכן אם אמר פרוע הוא. אבל השתא דקימא לן דאי חזיר ומוחלו מחול אפשר דאי אמר פרוע הוא נאמן מגו דאי בעי מחיל, אבל למתלא ה(י)א בהא אי אפשר, דאיפכא מסתברא טפי. וראיה לדבר הא דגרסינן בשלהי פרק שנים אוחזין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשי׳ בה התם אמאי, ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל פי׳ וכשם שיכולה למחול יכולה לומר נמי פרע(ו)ן כבר וממנו נפל השובר. אלמא לא יכיל למימר פרוע הוא אלא מתוך שיכול למוחלו, בהפך מדברי הרב ז״ל. וטעמו של רבי׳ הגדול ז״ל אינו ברור לנו. (ובפי׳) ובבבא בתרא נכתוב יותר מזה בע״ה.
אתו יורשים קא תבעי לה לברתה האמת אמר רש״י ז״ל שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה, ואלו באין ליטול ממנה ולומר אמך מכרתה לנו.
ואחרים דקדקו מדלא אמרינן אתו לקוחות תבעי לאביה שמע מינה שהקונה חוב (לחברו) מחברו יכול הלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא אם כן כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך, דאתי עליה מכח שליחות. וזה טעות דהא אמרי׳ בשלהי בבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את. וכן נמי מוכח מילתא בפרק האשה שלום דקאמרי׳ מאי קאמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנו במסירה ומפקינן בה זוזי בעל כרחיה דלוה, אלמא מכיון שקנה מוציא ממנו בע״כ, וכן בדין.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
הערות
Gemara
Peirush