גמרא
פירוש
לֹא קָנָה תַּפְסוּהָ אִינְהוּ רַב פָּפָּא מְימַלַּח מַלּוֹחֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מְמַתַּח לַהּ בְּאַשְׁלָא מָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ וּמָר אָמַר אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ.
פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי אֲמַר לְהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא (דשטרא) דשטרי כתב רבי׳ הגדול ז״ל דבתורת משכון הוא דתפסה ליה, אבל למגביה בהו לא מהני לה דקימ׳ לן אין אותיות נקנות במסירה, ואי אמרה שטרא הוי לי, אמרינן לה אחוי שטרך. ואי לא לא מהימנא דאי ס״ד מהימנא כי אמרת מחיים תפסתיה, להימנא מגו דעי בעי אמרת לקוח היא בידי, כדאמרינן בענין ההוא בקרא. ומיהו איכא למידק מההיא דאמרינן בבבא בתרא בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה (רבה) רבא אמר אין צריך להביא ראיה, אלא מהימן לומר במה ש(הוא) בידו לקוח הוא בידו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. ואי הכי לדידן נמי דקי׳ לן (נמי) אין אותיות נקנות במסירה אי אמרת במתנת שכיב מרע יהבינהו נהלי, אי נמי אגב ארעא אמאי לא מהימנא. ואיכא למימר (למאי) למאן דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כיון דבכולהו אנפי דהקנאה במסירה בעלמא קני להו, מהימן לומר לקוח הוא בידי כדין כל שאר מטלטלי. אבל לדידן דקימ׳ לן אין אותיות נקנות במסירה, אי איהו בעי למימר במתנת שכיב מרע נתנם לי, אי נמי אגב ארעא, כיון דמסירה גופא לאו הקנאה היא לא מהימן, ולא דמי לשאר מטלטלי. והתם נמי מוכח, דקאמרי׳ דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחד אין מוציאין שטר על אחרים למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה, ואמאי לא נהימניה דאי בעי אמר אגב ארעא נתנם לי. אלא שמע מינה שאינו נאמן, וה״ה למתנת שכיב מרע. ומי שחולק בין זה לזה מפני שזו ההקנאה תלויה בקרקע ואינו נאמן עליה כשם שאינו נאמן להחזיק באותו הקרקע, וזו תלויה בעצמה, אין בדבריו ממש דלענין השטרות שהם תחת ידה זה לזה שוין, וכשם שאינה נאמנת על זו כך אינה נאמנת על זו, ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אפילו מת אחד מהם אין מוציא שטר חוב על אחרים לפום ההוא סברא דהתם.
ודברי רבי׳ הגדול ז״ל בדליכא עדים וראה, ומשום הכי אמר דלא מהימן. והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפק׳ שטרא מתותי ידא ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוא, והימנה רב נחמן, ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה. אלמא לרבנן לא מהימן. ואי איכא עדים וראה אפילו לרבי נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלי נמי לא מהימן, אלא דליכא עדים. ושמע מינה דלא אמרי׳ ביה האי מגו בשטרא משום דאמרי ליה אחוי שטרך, כדברי רבי׳ הגדול ז״ל. ובזה אנו צריכין להוראתו, שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה, שכשם שאין אותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהם אינו נקנה. לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפסן בתורת משכון.
ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת בתורת משכון תפיסנא להו, דמגו דאי בעי אמרה החזרתים לך ומעכבא להו בידא, כי אמרה בתורת משכון תפיסנא לה מעכבא להו בידא. והראב״ד ז״ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתים סברא מאי קא מהני לי,
אבל השתא דאמרה משכון הם בידי סברא אתו בני מלוה ופרעי לי חובי. ואין אומרים מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לתפוס (לבעלה) לעצמה, אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת, דאמרי׳ קושטא הוא, (ובההיא) וכההיא איתתא דאמרה פריעה היא שתי טענות שוות לה. ויש לבל הדין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא, דאזלא ומהדרי שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשאת להם. יש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון, לא ליסבו מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים. ועוד שמא יבא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר. ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה למימר בבית דין החזרתי לך או לאביכם, ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם, כענין עובדא דרמאי דפומבדיתא. וה״מ לטעון עד כדי דמיהם משכון, אבל להאמינה בתורת מקח לגבות מן הלווים לא, שהרי אין לה מגו שתגבה אותה, דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו.
ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבי׳ הגדול ז״ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פיקדון וראה, ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמעינן, ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא (הות) הוה לי בקניית אותיות ואירכס מיני, כדברי הרב יוסף הלוי ז״ל. אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא. ועוד יש לנו ראיה אחרת. ובשלהי בבא בתרא תתברר שפיר בס״ד.
תיתי ותשתבע לי במאתן יש ספרים שכתוב בהן במאתי, וכן כתב רב שמעון בעל הלכות ז״ל, דדינא הוא דאזיל בהדיה או בהדי שלוחי ומשתבע במאתיה. ואני אומר שאין הדין הזה אמור אלא כשאמר מלוה ללוה, שאלו מתחלה היה רוצה לכופו לילך עמו למקום הוועד הדין עמו, דעבד לוה לאיש מלוה, כדאמרי׳ בסנהדרין. אבל אמר לוה למלוה כגון בנשבעין ונוטלין לא, שהרי מתחלת הדין כופין אותו לדון בעירו. והך נמי נשבעת ולא משלמת הות, ובתורת הלואה היה תובעה. ומיהו אם יש לו דרך לשם הולך, ואפילו למדי.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
ודברי רבי׳ הגדול ז״ל בדליכא עדים וראה, ומשום הכי אמר דלא מהימן. והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפק׳ שטרא מתותי ידא ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוא, והימנה רב נחמן, ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה. אלמא לרבנן לא מהימן. ואי איכא עדים וראה אפילו לרבי נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלי נמי לא מהימן, אלא דליכא עדים. ושמע מינה דלא אמרי׳ ביה האי מגו בשטרא משום דאמרי ליה אחוי שטרך, כדברי רבי׳ הגדול ז״ל. ובזה אנו צריכין להוראתו, שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה, שכשם שאין אותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהם אינו נקנה. לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפסן בתורת משכון.
ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת בתורת משכון תפיסנא להו, דמגו דאי בעי אמרה החזרתים לך ומעכבא להו בידא, כי אמרה בתורת משכון תפיסנא לה מעכבא להו בידא. והראב״ד ז״ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתים סברא מאי קא מהני לי,
אבל השתא דאמרה משכון הם בידי סברא אתו בני מלוה ופרעי לי חובי. ואין אומרים מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לתפוס (לבעלה) לעצמה, אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת, דאמרי׳ קושטא הוא, (ובההיא) וכההיא איתתא דאמרה פריעה היא שתי טענות שוות לה. ויש לבל הדין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא, דאזלא ומהדרי שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשאת להם. יש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון, לא ליסבו מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים. ועוד שמא יבא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר. ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה למימר בבית דין החזרתי לך או לאביכם, ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם, כענין עובדא דרמאי דפומבדיתא. וה״מ לטעון עד כדי דמיהם משכון, אבל להאמינה בתורת מקח לגבות מן הלווים לא, שהרי אין לה מגו שתגבה אותה, דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו.
ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבי׳ הגדול ז״ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פיקדון וראה, ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמעינן, ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא (הות) הוה לי בקניית אותיות ואירכס מיני, כדברי הרב יוסף הלוי ז״ל. אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא. ועוד יש לנו ראיה אחרת. ובשלהי בבא בתרא תתברר שפיר בס״ד.
תיתי ותשתבע לי במאתן יש ספרים שכתוב בהן במאתי, וכן כתב רב שמעון בעל הלכות ז״ל, דדינא הוא דאזיל בהדיה או בהדי שלוחי ומשתבע במאתיה. ואני אומר שאין הדין הזה אמור אלא כשאמר מלוה ללוה, שאלו מתחלה היה רוצה לכופו לילך עמו למקום הוועד הדין עמו, דעבד לוה לאיש מלוה, כדאמרי׳ בסנהדרין. אבל אמר לוה למלוה כגון בנשבעין ונוטלין לא, שהרי מתחלת הדין כופין אותו לדון בעירו. והך נמי נשבעת ולא משלמת הות, ובתורת הלואה היה תובעה. ומיהו אם יש לו דרך לשם הולך, ואפילו למדי.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
הערות
Gemara
Peirush