גמרא
פירוש
או דלמא קְצוּבִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
והיא נזונת מנכסים משועבדים – פי׳ רש״י ז״לא, לעולא קשה דהכא קיצי דהא חמש שנים קאמר, ולר׳ חנינא נמי תפשוט דקצובין אע״פ שאינן כתובין. ולא מחוורב, משום דאע״פ כן לא קיצי, כדאמרי׳ בפרק אע״פג מעה כסף תחת מעשה ידיה, מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי, אלמא מזונות שכל יום ויום נמי לא קיצי, דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר, דא״כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי, וכן הוא ודאי, שהרי פעמים שהשער מתיקר ומוזילד. ועודה, דא״כ הוה ליה לאוקמוה בשכתבו, למה ליה קנין. ונראין דברי ר״ח ז״לו שפירש דלא קיצי ולא כתיבי, ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה. פירוש לפירושו, ואית ליה נמי טפי קלא מכתובה אחריתי משום דבעין יפה מקני ליה, כדאמרינן בעלמאז דלא צריך לאמלוכי ביה, ואמרינן במציעא פ״קח בשטרי אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ת״ש א״ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו – מפורש בתוס׳ט דלר׳ יוחנן פריך, דהכא כיון דקדים קיצי נינהו בשעת מקח, ולר׳ חנינא ניחא דקיצי אע״ג דלא כתיבי קאמר. ולאו מילתא היאי, דאי הכי כתיבי נמי הוו, לפי פירושו של רש״י ז״לכ שהוא הנכון, דלמה תחשב קצבתןל בשעת מקחו של שני יותר מכתיבתןמ, כיון שכבר ישנו לשבח עכשיו יש קול לכתיבה, אלא כל קצבה וכתיבה דבתר זביני לאו קלא אית ליה. ורש״ינ ור״ח ז״לס פירשו דקשיא לתרווייהו, ואמרי׳ תנאי היא ושלש מחלוקות בדבר, ור׳ יוסי ה״ק מה תקון העולם בכתיבה והלא אינן קצובין, והוא תקון גדול ממנו שאפילו כתובין אינן גובין עד שיקוץ, ולא כן פי׳ רש״י ז״לע. כללא דשמעתא דמוצא מציאה, מן התורה כל מודה מקצת פטור לעולם עד שיטעננו מנה ויודה לו אח״כ בחמשים, אבל הודה לו תחלה בחמשים ואח״כ תבעו מנה פטורפ, משום שבשעת הודאה מודה בכל היה, וזהו שאמרו מודה במקצת הטענה, ואמרי׳ נמי בשבועותצ טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, כלומר ואח״כ טענו שעורים, אם כמודה פטורק, ואינו מתחייב לעולם עד שיטעננו ברי, אבל בשמא משיב אבידה הואר, ומשיב אבידה מדאורייתא פטור מדין מגוש, והכי אמרינן בפרק האשה שנתארמלהת, וליתני מודה ר׳ יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שנאמן, שהפהא שאסר הוא הפה שהתיר, ומפרקינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי, ואי אליב׳ דר׳ אליעזר בן יעקב דאמר שבועה בעי וכו׳, ובשמעתין נמי מוכחא כדבעינן למימר לקמןב. ואמרינן נמי התםג, מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה, ואקשינן נמי למה לי קרא הוא אסרה והוא שרי להד, והיינו נמי דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, כלומר ולא פטרתו מפני שיכול לכפור בכל וכו׳. וקי״ל נמיה הילך פטור, וכל פקדון כיון דמודה ביה הילך הואו, כדאית׳ בפ״ק דמציעאז. הילכך הא דר׳ יצחק הכי מתוקמ׳ח, כגון שטענו שני כיסין קשורין מצאת לי שאני ראיתיך מגביה מציאה, וראיתי אחד מהם ויודע אני שהשני עמוט, טענת ברי היא, דכיסין לא מנתקי אהדדי, ואע״ג דאמרי׳ בביצה פ״קי כיסין נמי מעכלי קטרייהוכ, לא עבידי דעבדי הכי. ואע״פ שאפשר נמי שאחר מצאן והתיר הקשר ונפל אחד מהם ממנו, כל מילתא דלא שכיחא טענת ברי מקריא, והלה אומר לא מצאתי אלא אחד וכך וכך מעות היה בו והוצאתים ואשלם לך חייב, ובשוורים לאו טענת ברי הוא ופטור, ומשכחת לה נמי לדר׳ יצחק בשהיה מכריז ואומר כיס מצאתי, וזה אומר סימניו, והודה לו, וטען שנים קשורין עמו מצאת לי, והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ואשלם לך שכבר הוצאתים כדפרישיתל. ה״ג תניא נמי הכי – וכן גרסת רבנו חננאל ז״למ והנוסחאות מתחלפות בזו, ורבו אותן שכתוב בהן כךנ, שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אמר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע, שני כיסין קשורין מצאת לי, והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם, והלה אומר לא החזרת לי, הרי זה נשבע. פירוש, ואלו היה פטור בשטוען לא מצאתי אלא אחד כמו שפטור בשוורים, אף בשטוען החזרתי פטור דהא שמא הוא, שיכול היה לומרס לא מצאתי אלא אחד שפטור. ואיכא נוסחי דכתיב בהו, שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע, ומשכחת לה כגון שהודה מתחלה במציאתן בב״ד או בעדים, ואח״כ טוענו הלה שיחזירם לו, ואמר לו כבר החזרתי לך אחד מהן, שזה מודה מקצת הוא, שאין כאן מגו שכבר הודה לו במציאת השוורים משעה הראשונה, וזה דרך הירושלמיע, כמו שאפרשפ. ואקשינן עליה דר׳ יצחק ממתניתין דתנן מוצא מציאה לא ישבע, ומדקתני מפני תקון העולם ש״מ בטוענו טענת ברי הוא כגון בכיסיןצ וכיוצא בו, ואע״פ כן פטרוהוק מפני תיקון העולם, כלומר שאם אי אתה אומר כן אין לך מגביה מציאה לחבירו שהוא מתירא שמא ישביעוהו, דכולהו אינשי לאו דינא גמירי, ואם אתה משביעו בטענת ברי אף הוא סבור שבכל מקום נשבע, ועוד שהוא סבור מה לי בצער הזה שמא יהא טוען אותי בברי ויביא אותי לבית השבועה וממנע ולא עביד. וקשה לי, למה חייבו אותו כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסףר דילמא ממנעש, א״ל משום הא לא ממנע דלא מסיק אדעתיה שתאב׳ ברשותו יותר משאר ממונו, ועוד שהוא סבור להחזירו מיד. ומפרקינן הוא דאמר כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר שאפילו על טענת עצמו אדם נשבע, ולא פטרו אותו מפני תקון העולם שלא ימנע מתחלה מלהודות. ואקשינן, נהי נמי דלית ליה לר׳ אליעזר מפני תקון העולם, תיפוק לי׳ דהתם מדאורייתא פטור מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולא עוד אלא שלא התיר לגמרי שעדיין משיב אבידה שמודה במקצת. ומכאן נמי מתברר לך שאין משיב אבידה ומוצא מציאה דבר אחדת, שאלו היה כן היאך שאלו ור׳ אליעזר לית ליה משיב אבידה, הא אמרן דלית ליה, ועוד למה שינו לשון השמועהא, אלא ש״מ כדפרישית.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ד״ה ניזונית.
ב וכן הק׳ על רש״י, הרשב״א הריטב״א והר״ן, ורבינו בתשובה (אסף סי׳ סה) והביאה בספר התרומות שער סד חלק א. ועיין תוס׳ כתובות נ ב ד״ה ומאי דס״ל דמיקרי קצובין כרש״י.
ג כתובות נט א.
ד בכתי״ו: מתיקר והולך.
ה וכן הק׳ הר״ן והרשב״א, ועיין מאירי דביאר דלכך פשיטא לגמ׳ לפי רש״י דלא איירי בכתב, דהן הן הדברים הנקנים באמירה.
ו וכן הביאו ברשב״א ובר״ן. ובריטב״א ביאר דאמרו בכתב לה. והקושיא לר׳ חנינא דאלמא לא בעינן קצובין.
ז כתובות נה א.
ח יג א.
ט ד״ה אלמא.
י וכן הק׳ המאירי והר״ן.
כ לעיל נ ב ד״ה לפי, וכ״כ רבינו שם.
ל בנדפס ובכתי״ו: קיצתן.
מ ובריטב״א וברשב״א כתבו לחלק חילוק זה בין כתובין לקצובין.
נ ד״ה אלמא.
ס וכן הביא הריטב״א והרשב״א, ועיין ליקוטי פר״ח באוצה״ג עמ׳ 54.
ע ועיין בתוס׳ ובראשונים מה שהקשו על פירש״י. ובנדפס חסר תיבות ולא כן.
פ עיין במה שהאריך רבינו בסוגיא זו במלחמות ובספר הזכות כאן לסתור דברי בעל המאור. וכתב שכן דעת רב האי גאון במשפטי השבועות ובר״י מיגש, והוא בחידושיו לשבועות מ ב, וכן בספר התרומות שער ז׳ ח״ב סט״ז, וכן נפסק בשו״ע חו״מ סי׳ פח סעיף טו.
צ מ ב.
ק וראיה זו הביא רבינו שם, וכן הרשב״א והריטב״א וחי׳ הר״ן בסוגיין.
ר מדברי רבינו אלו דהטעם דפטור הוא מדין משיב אבידה עולה דאע״פ שהוא טענת שמא לולי טעם זה של משיב אבידה היה חייב שבועה, וכ״כ המרדכי בשבועות סי׳ תשעב בשם ספר החכמה, ועי״ש שהביא המקרה דראב״י וחכמים וראיה זו שהזכרנו, דדוקא משום משיב אבידה אמרו שפטור. והזכיר ברי״ף דבריו ״שמא תוכלו לומר לפי שהוא טענת שמא הוא משיב אבידה והא בהא תליא״. ועיין בתוס׳ רעק״א על המשניות בשבועות פרק ששי אות לט שהקשה מדנפשיה על דברי הר״ן בשבועות מב ב (כג א מדפי הרי״ף), דאם ס״ל דאינו טענת ברי בבא בטענת אחר א״כ מה צריך לטעם דמשיב אבידה, תיפוק ליה דאין נשבעין בטענן שמא, עיי״ש. ולכאורה הם דברי המרדכי הנ״ל ודברי רבינו בסוגיין, וכן הראשונים הנ״ל בסוגיין.
ש עיין להלן נא א בדברי רבינו ד״ה ואוקימנא, דהוי הפה שאסר ועדיף ממיגו.
ת כתובות יח א.
א לפנינו בגמ׳ שם ליתא לתוספת זו ״שהפה שאסר הוא הפה שהתיר״, ונמצא בכתב יד רומי של הש״ס. והובא בדק״ס במסכת כתובות (הוצאת מכון התלמוד הישראלי).
ב להלן בד״ה ה״ג.
ג כתובות כב א.
ד וכוונת רבינו דדין משיב אבידה שפטור הוא מעיקר הדין ולא מתיקון העולם, ולאפוקי מדעת רש״י כתובות יח א דמשיב אבידה פטור מתיקון העולם, וכן דעת רבינו נסים גאון בספר המפתח (הובא באוצר הגאונים כתובות חלק התשובות עמ׳ 381). ורבינו בא לאפוקי מדעה זו, ועיי״ש בתוס׳ ובראשונים.
ו כן שיטת רבינו והרבה מן הראשונים דפקדון הוי הילך, עיין ר״ן ר״פ שבועת הדיינים (ז ב בדפי הרי״ף), ועיין ש״ך סי׳ פז סק״ג שהביא בשם בעה״ת הרמב״ן והרשב״א והריטב״א. וכתב שם דמשמע מדברי הפוסקים דאף אם הפקדון בבית הנפקד מיקרי הילך ולא רק אם נמצא באגם, וכן משמע מדברי רבינו שכתב ״וכל פקדון״, ובדעת הרמב״ם בפ״ג מטוען ונטען הלכה טו כתב המגיד משנה שם דנראה דס״ל דאין פקדון מיקרי הילך, ובכס״מ שם חלק עליו.
ז בבא מציעא ה א, וכוונת רבינו להוכיח מהגמ׳ שם ת״ש דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו׳ לאו דא״ל הילך, וכתב הר״ן ר״פ שבועת הדיינים דמנא ליה לגמ׳ דאיירי בהכי, אלא וודאי בפקדון כל היכא דאיתא מיקרי הילך.
ח וכן כתבו הרשב״א הריטב״א תוס׳ הרא״ש ורבינו בספר הזכות, ורש״י ובעה״מ לא פי׳ כן, ועיין מהר״ם שי״ף.
ט עיין בחידושי רבינו בשבועות מב ב וברשב״א ובריטב״א בסוגיין שכתבו דליכא לאוקמי בשטענו ברי על שניהם ממש שטוען שראהו מגביה שניהם, דא״כ לא היה פוטרו משום תיקון העולם. וכן כתב הסמ״ע בחו״מ סי׳ רסז ס״ק מב, ובט״ז שם חולק וס״ל דגם בהכי קיים הטעם דתיקון העולם.
י י ב, יא א.
כ ועיין תוד״ה כיסין בסוגיין.
ל וכן כתבו הריטב״א וחי׳ הר״ן. והיינו דמכיון שהכריז המוצא על אחד והודה, ואח״כ התביעה על השניים הנוספים מצד התובע מיקרי טענה קודמת להודאה. ועיין במאירי בסוגיין.
מ וכן היא גירסת התוס׳ ד״ה תניא, וכן הביאו הרשב״א הריטב״א והר״ן, ורש״י לא גרס כן. ועיין רשב״א ונמוק״י שיש הגורסים תניא כוותיה, וראה ליקוטי פי׳ ר״ח אוצה״ג עמ׳ 34.
נ וכ״ה ברשב״א ובריטב״א שנקטו שהיא גירסת רוב הספרים. ועיין בתשובות הגאונים אסף תרסז קכג.
ס היינו מדין מיגו, וכן מפורש בחי׳ הריטב״א והר״ן ובתוס׳ ד״ה דתניא.
ע בפרקין הלכה ג.
פ להלן נא ב.
צ בנדפס: ב׳ כיסין.
ק בנדפס: לא ישבע.
ר בבא קמא נו ב.
ש בנדפס: דלמא ממנע מלעשותו, הא לא ממנע.
ת דלא כשיטת רש״י בסוגיין ובכתובות דף יח, וכרבינו כתבו התוס׳ ובשא״ר.
א דתחילה אמרו המוצא מציאה ואח״כ משיב אבידה.
הערות
Gemara
Peirush