גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
ג רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
ד רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ו׳:ד׳
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
טור יורה דעה ס״ו:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ו:א׳
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
טור יורה דעה ס״ו:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ו:א׳
ור׳ יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי׳ וחייבין עליו כרת, דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר׳ יהודה כל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אכל דם, וכדם התמצית דמי. אבל לדידן לא קיימא לן כרבי יוחנן בהא, משום דליתא לדרבי יהודהא, אלא דמו אסור, ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים הואב, א״נ כדם התמציתג, והכי נמי תניא בתוספתאד ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו כרתה, ומני רבנן היאו. ומה שכתבה רבינו הגדול ז״ל בהלכותיוז, לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ׳ח, אבל רצהט לאסור דמו ע״פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה, או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר׳ יוחנן באזהרהי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש״י ז״לכ וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיי״ל בקדשיםל כי יולד פרט ליוצא דופן. ובתוספותמ השיבו דאי אפשר לומר כן, דא״כ לר׳ מאיר היאך פודין בו, דאמרן שה מעליא הוא, אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודיןנ בשחוטה כדאיתא בבכורותס. ותמה אני שהרי על כרחך יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי׳ לר׳ מאירע. לפיכך נראה לי כדברי רש״י ז״לפ. ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין גזירה שוה דשה שה מפסח, הוה אמינא דלר׳ מאיר שה מעליא הוא, דהא לאו בשרא בדיקולא הוא, אבל השתא דקאמרינן גזירה שוה אפי׳ לר״מ נמי אין פודין בו כלל. ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא, מאי דעתיך דודאי שה הוא, דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל, אלא מטעם ג״ש ילפת לה, ואפי׳ לר׳ מאיר נמי, א״כ לימא ליגמרצ זכר תמים ובן שנה, ופריק תפדה תפדה ריבהק. ודאקשינן אי הכי אפילו כל מילי ופריק א״כ שה שה מאי אהני ליהר. ואי תימ׳ש איפוך אנא, מסתברא בן פקועה הוה ליה למעוטי שאינו קרוי שה, דכבשרא בדיקולא דמי, כך פירש״י ז״לת. והיינו לרבנן. ויש לומר אפילו לר׳ מאיר נמי, דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בהן, אף כאן אין בן פקועה נוהג בוא. מהו למנות בו ראשון ושני. פי׳ בכל עובר שניתר בשחיטת אמו, כגון בן שמנה בין חי בין מת שניתר בשחיטת אמו, ובן תשעה מת לר׳ מאיר או חי לרבנןב. ואיכא דרמו אשמעתין, כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשיםג מאי הכשר בעי, הא חיבת הקדש מכשרתןד. ולאו מילתא היא דמדר׳ מאיר מיהת קשיאה. ועוד שכל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח ולא נראה מעולם, אין חיבת הקדש מכשרתו. אלא הא איכא למידק, היכי אוקימנא דאיתכשר בשחיטה וכדר׳ שמעון, הא ר׳ מאיר לית ליה דר׳ שמעון, דתנןו הוכשרו בדמיה. וי״ל ר׳ מאיר סבר שחיטה מכשרת ודם מכשיר, ור׳ שמעון סבר שחיטה מכשרת ולא דם, והא דתנןז ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם, מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה, ושלש מחלוקות בדבר.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ראה כריתות כ, ב – כא, ב; רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״ט ה״א.
ב ראה רא״ש סי׳ ה ומעיו״ט שם, וט״ז יו״ד סי׳ יג ס״ק ג.
ג כי״פ נוסף: הוא.
ד כבר עמד על כך הגרא״ז שליתא לפנינו בתוספתא. ונראה שכן היתה גירסת רבינו בתוספתא כאן פ״ה [והגרי״ד אילן ציין (בחידושי הרשב״א הערה 103) לדברי התוספתא כריתות פ״ב הי״ב דדם הלב אינו בכרת, וכתב ששם לא מיירי בשליל, עיי״ש].
ה בכי״פ נוסף: כרת. ובכי״ל ובנדפס תיבה זו ליתא, וכן בחידושי הרשב״א.
ו והרמב״ם [מאכ״א פ״ו ה״ה] פסק דחייבים עליו כרת (הגרא״ז).
ז כה, א: ׳ור׳ יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקי״ל כרבי יוחנן׳.
ח אולם הרשב״א והר״ן (בחידושיו ועל הרי״ף שם) דחו דברי רבינו, שהרי הרי״ף כתב בפירוש ״וקי״ל כר׳ יוחנן״, ע״ע בדבריהם. וע״ע שו״ת מנחת יצחק ח״ה סי׳ י.
ט וכ״ה בחידושי הרשב״א ובר״ן שם. ובנדפס: ראה [ואפשר שהיא טה״ד]. בכי״ל ליתא תיבה זו.
י ראה ב״ח ריש סי׳ סו שכ׳ בדעת רבינו שאינו אסור אלא מדבריהם, והרי מפורש כאן שהוא באזהרה כדם האברים ודם התמצית, וכ״ה בחידושי הרשב״א והר״ן שהביאו דברי רבינו. ועי׳ פמ״ג שם שפ״ד ס״ק א.
כ ד״ה דגמר. וכ״כ רש״י ורגמ״ה בכורות יב, א.
ל לעיל לח, ב.
מ ד״ה דגמר.
נ בהגהות מראה כהן הגיה בדברי התוספות: אין פסח בשחוטה. אולם, בדברי רבינו ושא״ר כאן מפורש כגירסא שלפנינו.
ס יב, א. ועי׳ חידושי הגרי״ז שם בביאור שיטת רש״י שהוא לשיטתו להלן עה, ב ד״ה ד׳ סימנים שגם אם נשחטה האם כראוי והעובר חשיב שחוט, אם שוחטים אותו חשיב שחיטה, וממילא הוצרכנו לטעם של יוצא דופן. משא״כ התוס׳ לשיטתם שם ד״ה בן פקועה שאין ע״ז שם שחיטה, ממילא ליכא שחיטת קרבן פסח. וראה תורת הקודש ח״ב סי׳ מב אות ה באריכות. [ועי׳ דברי רבינו בהלכות בכורות פ״א בשם הר״ח].
ע ובחידושי הר״ן כתב על זה: ׳ולדידי לא קשיא, דפשיטא לי דפסול יוצא דופן תפדה תפדה מרבי ליה להתירא, אבל פסול שחיטה לא, דלאו שה מיקרי׳. וכיון לזה הגרא״ז בהערותיו, עיי״ש שציין לתוס׳ יומא מט, ב ד״ה שאני. וראה עוד שער המלך הל׳ איסו״ב פ״ג הי״א.
פ בכנה״ג יו״ד סי׳ שכא הגה״ט אות ז שלרבינו אפרים שפוסק כר״מ בשחיטה שאינו ניתר בשחיטת אמו, ודאי דס״ל דפודין בו כיון דשה מעליא הוא. אכן, מהרי״ט אלגאזי בבכורות פ״א סוף אות י, דחה דבריו הא אפשר שרבינו אפרים ס״ל כשיטת רש״י, והרמב״ן והרשב״א והר״ן, שאף לר״מ פסול מטעם יוצא דופן. וראה בירור הדברים בספר אפריון יוסף לר״י לב, סי׳ כה עמ׳ קיח.
צ כ״ה בכי״פ. ובנדפס: אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה. וכנראה צ״ל: אימא לגמרי זכר תמים וכו׳, וכן בקירוב הוא לשון הרשב״א: ״נימא לה לגזירה שוה לגמרי, דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה״.
ק וכן הביאו הרשב״א והר״ן בחידושיו דברי רבינו, עיי״ב. וראה עוד דברי רבינו בהל׳ בכורות פ״א בשם ר״ח, ורא״ש שם סי׳ טו בשמו, ועי׳ מהרי״ט אלגזי שם.
ר בנדפס: לך. וכן הוא לפנינו בגמ׳.
ש כך בכי״פ וכי״ל. בנדפס: ואי קשיא אימא וכו׳.
ת ד״ה מאי.
א דברי רבינו צ״ב, דא״כ נילף גם לבע״מ שאינו נוהג בשאר הקדשים. ונראה שאין כוונת רבינו לילפותא במה מצינו, אלא סברא קאמר, שמזה שב״פ פסול בכל הקדשים, חזינן דלא מיקרי שה. ובחידושי הר״ן ביאר: ׳ואפילו לר״מ דאמר טעון שחיטה, כיון דבן פקועה הוא ולא נולד כדרך הנולדים, ס״ל דלא מיקרי שה׳. ואולי הדברים נוטים לדברי רבינו. וראה תוספות הרא״ש (הוצ׳ הר״א ליכטנשטיין) הערה 214, ובספר אפריון יוסף הנ״ל שם.
ב ראה רש״י ד״ה איבעיא להו, שהבעיה היא בבן ט׳ חי. ובעל המאור (כה, א) כתב דעובר מת ברחם אמו ודאי חשיב כגופה.
ג לעיל עג, ב.
ד לעיל לג, א.
ה דברי רבינו כאן ולהלן יסודם בדברי בעל המאור שם, עיי״ש.
ו להלן קכז, ב.
ז לעיל לג, א.
הערות
Gemara
Peirush