^א דעת רבינו דא״צ קביעות כלל לא בתחילה ולא שיסיימו כאחד. וכ״כ הרשב״א נ א בשם גדולי המפר׳ האחרונים, וכן הביאו דעה זו הריטב״א ושמ״ק שם. מכתב כאן, ומאירי מב ב בשם י״א, ועי׳ ט״ז סי׳ קצה ס״ק א. אבל רבינו יונה, ריטב״א ושמ״ק כתבו שאין חיוב זימון רק בקבעו עצמם מתחילה. והתוס׳ ד״ה שלשה רא״ש סי׳ א, נמו״י ומאירי כתבו דאם לא התחילו כאחד אינם חייבים אלא בסיימו יחד. ובר׳ יונה הקשה על הסוברים דא״צ שיסבו מתחילה, מאי רבותא דהשמש מצטרף, ועיין פנ״י שתירץ דבעלמא מהלך אינו מצטרף והשמש מצטרף, ועיין גם ברא״ש שם. ולכאורה יש להוכיח כרבינו מהא דשמעון בן שטח הוציא את המלך והמלכה אע״פ שהצטרף רק בסוף הסעודה. ועיין רשב״א ומאירי מח א ותוס׳ פסחים דף קג ע״ב דגם בזה לגרמיה עבד, ובתוספות ר׳ יהודה החסיד, ריטב״א ושיטמ״ק תירצו, דהצטרף באמצע הסעודה. ולפי״ז לכאורה מוכח דהסוברים דבעינן שיסבו כאחד היינו רק לחיוב ואיסור ליחלק, אבל גם בנצטרפו באמצע רשאים לזמן. ובאו״ז סי׳ קצד כתב דמה דבעינן שיצטרפו יחד לכה״פ לפני גמר אכילה היינו בג׳ כדי שיתחייבו בזימון, אבל אחר שהיו ג׳ ונתחייבו לזמן, יכול יחיד להצטרף אליהם אחר גמר אכילה, ונראה דס״ל דחיוב זימון הוא על החבורה, ואחר שחל דין חבורה יכול יחיד להצטרף אפילו לא אכל עמהם. ראה להלן הערה 89. ודעת רבינו נראה לבאר דכיון שגם בלא הסבו רשאים לזמן כמ״ש, ממילא חל עליהם חובת זימון ואין רשאים ליחלק.

^ב מב א.

^ג שם ע״ב.

^ד לא א בדפי הרי״ף, וכן פירשו הראשונים הסוברים כרבינו לעיל הערה 1, ור׳ יונה והתוס׳ וסיעתם פירשו דאיירי בין בהמוציא ובין בברהמ״ז, ועיין גר״א בשו״ע סי׳ קצב ס״ב. והרמב״ם שהביא הדין דהסבו כאחד, אחד מברך לכולם בהל׳ ברכות פ״א הי״ב רק לענין ברכה ראשונה ולא הזכיר זאת לענין ברהמ״ז נראה דס״ל כרבינו, אבל הצל״ח כתב דס״ל דרשאין לזמן אבל אין חייבין.

^ה לקמן נ א.

^ו מה ע״ב.

^ז פה ב.

^ח תהילים סח כז.

^ט רבינו כאן פירשה כתוס׳ שם ד״ה וכן, דאיירי ביש י׳ במקום אחד, דאין היחיד שבחוץ עונה אמן ואינו יוצא. ודלא כרש״י שפי׳ לענין צירוף. אבל לענות עונה, ויוצא. ועיין בפירוש רבינו פסחים שם שהאריך בזה.

^י ד״ו יא ע״ד, מהדו׳ הילדסהיימר עמ׳ 116, והובא גם בסמ״ג עשין סי׳ כז, בשינוי.

^כ מב א.

^ל מז א.

^מ ועי׳ מאירי בפירוש המשנה. מה שהוכיח מכאן. וראה לעיל הערה 1 מה שבארנו לגבי שמש, וכן י״ל גם בזה.

^נ ראה לעיל הערה 1. ודעת רבינו דאם בעלמא צריך שיסב עמהם ל״ש לצרף השמש שאינו מיסב עמהם כלל, אבל אם בעלמא א״צ שיסב, בשמש הקלו לצרפו אפילו מהלך.

^ס הראב״ד בהשגות על הרמב״ם הל׳ ברכות פ״א הי״ט, והסכים עמו הרא״ש סי׳ א, ועי׳ תוס׳ ד״ה אכל, דמשמע דאין מזמנין הא לברך מברכין, עיין הגה״ת רש״ל, מהרש״א ומנחת שמואל שם. וע״ע תוס׳ ר״י החסיד ואי״ז סי׳ קצה, ודעת רבינו ואין לברך על איסור, וכן גם דעת הרמב״ם שם, רא״ה רשב״א ריטב״א ושמ״ק כאן. רמ״ה הובא בטור סי׳ קצו, ועיין ב״י ריש סי׳ קצו, ט״ז ס״ק א, ובתפא״י בפרקין בועז משנה א. וסברת הראב״ד הוא דחיוב ברהמ״ז על ההנאה, וסברת רבינו דעל אכילת איסור לא אמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת.

^ע הי״ד.