גמרא
פירוש
דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס לָא.
רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס שַׁפִּיר דָּמֵי.
וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי בָּא וּמְצָאוֹ קָרֵי לֵיהּ וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳ אַמַּאי לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר.
אָמַר רַב מְנַשֶּׁה (סִימָן מכני״ס איזמ״ל בזכרי״ם) בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה.
וּלְטַעְמָיךְ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מִי כְּתִיבָן.
אֶלָּא כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ אַחְזִיקוּ בְּהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
סימן רו
והילכתא כרבא דאמר משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כי איתנהו תרווייהו קמיה דלא בעי למיטרח אחר ההיתר. וכל שכן אם משומד לדבר אחר שמותר לאכול משחיטתו. חוץ ממשומד לע״ז ומחלל שבתות בפרהסיא דשחיטתו אסורה דהא איתותב רב ענן דאמר שחיטתו כשירה.
ויש מן הגאונים שאומרים דרבא ורב אשי בחדא סברא קיימיא, מדאמרינן (חולין ג ע״ב) אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה ומשני לדבריו דאביי קאמר ליה אבל איהו רבא הוה מתרץ מתניתין כשמעתיה כדרב אשי, וכיון דרבא ורב אשי קיימי בחדא סברא לתרץ מתניתין בישראל משומד, אידחי להו כולהו תירוצי דרבה בר רב עולא ודאביי ודרבינא דהא כל חד וחד לית ליה סברא דחבריהב.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
והילכתא כרבא דאמר משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כי איתנהו תרווייהו קמיה דלא בעי למיטרח אחר ההיתר. וכל שכן אם משומד לדבר אחר שמותר לאכול משחיטתו. חוץ ממשומד לע״ז ומחלל שבתות בפרהסיא דשחיטתו אסורה דהא איתותב רב ענן דאמר שחיטתו כשירה.
ויש מן הגאונים שאומרים דרבא ורב אשי בחדא סברא קיימיא, מדאמרינן (חולין ג ע״ב) אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה ומשני לדבריו דאביי קאמר ליה אבל איהו רבא הוה מתרץ מתניתין כשמעתיה כדרב אשי, וכיון דרבא ורב אשי קיימי בחדא סברא לתרץ מתניתין בישראל משומד, אידחי להו כולהו תירוצי דרבה בר רב עולא ודאביי ודרבינא דהא כל חד וחד לית ליה סברא דחבריהב.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א ואע״ג דעלתה בקושיא בכולן ששחטו, הלכה כרבא דהא מסייע ליה מתניתן דלקמן הכל שוחטין. בעל העיטור הל״ש ריש שער השני די״ט ע״ד.
ב ולפי״ז אין הלכה כשתי הלישני דרבינא, ונקטינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולעילפויי לא חיישינן. וז״ל המאירי: אבל השלשה הנשארים [ר״ל הפירוש של רבה בר עולא ושנים של רבינא] כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש, אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני ענינים שנאמרו בה.
הערות
Gemara
Peirush