גמרא
פירוש
עַפְצֵי דְּקָיְימִי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מי שהיה לו על חברו חוב בשטר ותבעו תן לי מנה שהלויתיך והרי שטרי והלה אומר פרעתיך מנה ביום פלוני והלה משיב וכן הוא אלא שאותו מנה שפרעת היית חייב לי מצד אחר אם לא היו העדים בפרעון אותו המנה נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא פרעת לי כלום היו שם עדים שראו אותו הפרעון אלא שלא ידעו אם נפרע מצד שטר זה אם לאו על זה אמרו איתרע שטרא ופירשוה קצת גאונים שלא בטלה לגמרי אלא שאין בית דין מגבין בה ואם תפש תפש וי״מ לשטה זו שאפי׳ היה שם נאמנות אין נפרע אלא בשבועה ומ״מ נשבע ובית דין מגבין לו וראייתם ממה שאמרו איתרע שטרא ולא אמרו אינו נאמן או בטל השטר ומ״מ גדולי הפוסקי׳ ומבחר הגאוני׳ פירשו בו שהשטר בטל לגמרי וראייתם ממה שהוזכר בסמוך באחד שאמ׳ לחברו תן לי מנה שהלויתיך בשטר ואמ׳ לו והלא לקנות שוורים לשחיטה הלויתני אותו מנה וכבר שחטתים ואתה קבלת המעות על יד על יד כשהייתי מוכר את הבשר ואתה עמי על השלחן שבבית המטבחים ואמר לו מצד אחר היית חייב לי כך וכך ואמרו על זה איתרע שטרא ופירשו בו כיון דמודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא ובזו פי׳ הדברים בודאי שפרעון היה ונמחל שעבודו ואף בראשונה בטל השטר לגמרי ונשבע היסת ונפטר ומ״מ כתבו גאוני ספרד דוקא בשהם מעידים שבתורת פרעון נתנם אלא שאינם יודעים אם מצד שטר זה אם לאו אבל אם לא ידעו שבתורת פרעון נתנם אלא שמעידים שראו שמנה לו מעות במנין זה הרי זה כמו שלא ראו כלום שהרי זה יכול לומר במתנה נתנם לי וכמו שביארנוה בפרק שבועת העדות (שבועות ל״ג:) בענין ידיעה בלא ראיה שכתבנו שם שאין ראיית המנין והקבלה כלום במקום שהוא אומר נתנם לי ואע״פ שלא נאמרה לשם אלא לפטור את הנתבע ואין ממנה ראיה לתובע וליטול זו וזו אחת הן שהרי עדים אלו לא על גוף השטר הם מעידים שנפרע אלא עדות בפני עצמה היא וכל שאין לדחותו איתרע שטרא הא כל שיש לדחותו אין אומרין איתרע שטרא ונמצא שאינו מוציא בעדות זו שבשטרו הוא מוציא והעדות הוא שנדחה אחר שלא ידעו אם במתנה אם בפרעון ונשאר השטר בקיומו וכן הדברים נראין ואע״פ שזו שבעדות לא היתה הלואה ביניהם עד עכשו וזהו תחלת עסקיהם ואפשר שהם מתנה מה שאין כן בזו שמתחלה היתה המלוה ידועה בעדים ואחר בירור ההלואה ראו מתן המעות והדברים מוכיחים שפרעון הוא מ״מ הואיל ואינן מעידין שפרעון היה אין ראיית המנין והקבלה כלום ומ״מ יראה שאם זה מברר שנתחייב לו מצד אחר נאמן ואין הלה יכול לומר כבר פרעתי וזו של עכשו לשטר זה פרעתי ולדעתי זהו שאמרו איתרע שטרא כלומר שאין מגבין בו אלא שאין קורעין אותה שמא יברר זה שמצד אחר נתחייב לו: לווה שהתנה על המלוה שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר שלא נפרע הרי זה נפרע ממנו שלא בשבועה בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואין יכול לומר לו אשתבע לי דלא פריעת אע״פ שטוען בבריא שפרעו ומ״מ אם הביא עדים שפרעו נאמן שלא האמינו אלא על עצמו לא על העדים התנה עליו שיהא נאמן לו כשני עדים כל זמן שיאמר שלא נפרע אפי׳ הביא עדים שפרעו גובה ממנו בלא שבועה שהרי האמינו כשנים ואפי׳ הביא הוא מאה שפרע אינו כלום שלענין עדות תרי כמאה ולא הלכו אחר רוב דיעות אלא לענין אומדנא ושומא וכמו שאמרו באחרון של ע״ז אמ׳ ליה כדשיימי תלתא אפי׳ תרי מגו תלתא וכן אינו להזמינו אח״כ לדין ממה שפרע בפני אותם העדים שיכול לומר סיטראי נינהו ומה שאמרו למעלה שאי אפשר לומר סיטראי נינהו במקום שיש עדים טעם הדבר מפני שהוא אפוקי ממונא אבל זו הרי הוא אוקומי ממונא ושמא תאמר הרי אמרו בכתובות באו שנים ואמרו עדים שבשטר זה קטנים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אלא שמ״מ אמרי׳ תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא וכו׳ תירצו גדולי המפרשי׳ שזו שהזכרנו אותם עדים באים לפסול את השטר ונמצא הספק בגוף השטר אבל אלו אין מעידין אלא על הפרעון וכשנתבטל עדותם מחמת הנאמנות אוקי שטרא אחזקיה או שמא מכיון שהאמינו כשנים להוציא ממנו האמינו שאם לא כן מה יועיל נאמנותו: התנה עמו שיהא נאמן עליו כשלשה ופרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע הואיל ולמנין ירד והוא פורעו ביתר מאותו מנין ודאי לכך כיון שהוא נאמן לו כשלשה אבל לא כארבעה למדת מ״מ שכל שאמ׳ יהא נאמן עלי כשנים אין שום עדות של פרעון מזיק לו ואין צריך לכתוב כשני עדים כשרים שבכל מקום עדים פירושו שהם כשרים וסתמן כפירושן ומגדולי קדמונינו חדשו בזה דברים שאם אין שם כשרים אע״פ שאין הלווה יכול לומר אשתבע לי או אם פגם שטרו שיפרע שלא בשבועה מ״מ אם יבאו עדים שנפרע הרי תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל כשיש שם כשרים כבר האמינם יותר מכל שנים וזה כנגד סוגיא זו לגמרי עד שמקצת תלמידיהם פירשו סוגיא זו מכח דבריהם שלא נאמרה אלא אם תפש אבל כל שהעידו שנים שנפרע אין מגבין לו בבית דין אא״כ יש בתנאו כשני עדים כשרים ואין הדברים נראין כלל: לשון נאמנות השטר הוא שכל זמן ששטר זה בידו בדלא קרוע וכו׳ עד יהא נאמן כשני עדים כשרים לומר לא נפרעתי בלא שום שבועה וכו׳ לעולם וכתבו הם ז״ל שזה שנהגו לכתוב כשרים הוא מטעם שכתבנו וזה שנהגו לכתוב לעולם הוא שאם לא יכתוב לעולם כשנפרע זה מצד נאמנותו שלא היו עדיו מועילין לו היה אח״כ יכול זה להזמינו לדין ולתבעו מתחלה להשביעו על פי אותם העדים וכשכתב לעולם אף לאחר פרעון אינו יכול להשביעו אלא שמחרים הוא על כל מי שיש בידו ממון שלא כדין ואין ממחין בידו שמ״מ לדעתנו אף בשלא כתב לעולם הדין כן ואין המנהג אלא דשטרא: יש מי שאומר שלא אמרו לפסול עדים הללו מתוך נאמנותו אלא כשיאמרו בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה הוא שנפרע או בפנינו בטל כל שטר שיש לו על פלני או שמחל נאמנין וכן הדין באומ׳ אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני לשטת גדולי הפוסקים שפוסלין בה את האחרים שאין מדמין עידי מחילה ושאר דברים לעידי פרעון וכן הדברים נראין ויש חולקי׳ בה ממה שאמרו למעלה זיל אייתינהו דהא אנא וכו׳ והרי זו הודאת פרעון היא ומה צורך לומר זיל אייתינהו אלא אף בענין הודאה אינו נאמן כמו שכתוב בחבורי גדולי הראשונים שבגיירונדאה ואין דבריהם נראין: מי שהתנה עם חברו שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני או בפני עדים ומת הלווה ואמרו היורשי׳ אנו פרענוך שלא התנית עמנו כתבו מקצת גאונים שאין נאמנין שתנאי זה הוטל על כל מי שיפרעהו: התנהו הלוה למלוה להיות נאמן לו בלא שבועה ומת אינו גובה מיורשיו אלא בשבועה אבל אם התנה לגבות מן היורש אף בלא שבועה ומת גובה מיורשיו אף בלא שבועה שתנאי ממון הוא וקיים הא מן הלוקח אין תנאו מועיל ליפרע אלא בשבועה וכן אם התנה לו שיהא נאמן לו כשנים ומת המלוה אין אומרין שיהו יורשיו נאמנין לו אלא איהו מהימן לי לפסול אחרים כנגדו ולא אתם ואין כאן טענינן ליתמי אחר שמביא עדים שלהם פרע ולא לאביהם: התנה שלא יפרעהו אלא בעדים ומת מלוה ויורשיו תובעין והוא אומר פרעתי לכם והרי לא התניתי אלא לאביכם אינו נאמן שאין כח היתומים קל משל מורישם אדרבה יפה כחם בכל ענין וכן הסכימו גדולי הדורות: כל שנפרע מחמת נאמנות זו נפרע שלא בשבועה ומ״מ אם רצה להזמינו לדין אח״כ ולהשביעו היסת רשאי וכן הסכימו הגאונים: המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש אמר הר״ם ונשבעין לקטן ונפרעי׳ מנכסיו כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה דאוריתא הוא שנאמר אין נשבעין על טענה קטן אבל שבועת היסת נשבע בטענת הקטן לפי שאין הקטן טוען אותו טענה בריאה וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו כגון שיהיה לראובן ביד שמעון ממון בתנאי והקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו על הדרך הנזכר בפרק ששי מערכין: אמר המאירי אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ר״ל חרש שהיה טוען בקריצותיו שהרי כל חרש שדברו חכמי׳ אינו שומע ואינו מדבר ואמר על שלשתם שאין משביעין שום אדם על טענתם שנ׳ כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום ואפי׳ חריף שבחריפים ואין צריך לומר בפתי קטן ובחרש ושוטה אפי׳ גדולים אבל נשבעין לקטן ולהקדש פירשוה בגמרא בשני פנים ואחת מהן שהבא ליפרע מן הקטן ר״ל מן היתום ומן ההקדש נשבע שאין נפרעין מנכסי יתומים ולא מן המשועבדים אלא בשבועה ומשהקדישו נשתעבד ואע״פ שזו של יתומים אף בגדול הוא כן שאין נפרעין ממנו אלא בשבועה מ״מ אף זו פירשוה כעין קטן שאף הגדול בעניני האב קטן הוא אלא שהגדול נפרעין ממנו כל חוב בשבועה ובקטן דוקא לכתובת אשה ובריבית אוכלת בו ולצואת המת וי״מ אותה בקטן ממש וכגון לו או שבא ליפרע מנכסיו כמו שיתבאר בגמרא וכן פירשוה בגדול הבא לתבוע בטענת אביו והלה מודה מקצת ונקרא קטן לענין מלי דאבוה וכן הלכה כמו שיתבאר בגמרא: זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: לענין ביאור זה שאמרו במשנה שנשבעין לקטן פירשוה בסוגיא זו בגדול הבא בטענת אביו ואליבא דר׳ אליעזר בן יעקב שאמ׳ פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נשבע וכגון שזה טוענו בריא כבר ידעתי שכן ולא האכלתיו כלום ומאחר שכן אין חלוק בין שזה מקדים לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכו׳ ובין שזה טוענו בבריא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שבשתיהן נשבע ודבר זה בשהיתום גדול והוא קוראו קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והוא שהקשו ור׳ אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור שהיה סבור שר׳ אליעזר אמרה אף בשאין זה משיב לו שכבר ידע בהלואה ושלא האכילו והלא אמרו המוצא מציאה לא ישבע ר״ל שאם בעל האבדה טוען אחר שמצאת מנה מצאת והלה אומר לא מצאתי שמשיב אבדה הוא ואף זה הואיל והוא מקדים לומר מנה לאביך בידי בלא תביעתו נאמן הוא על אכילת הפרס ופירשוה בטוענו קטן כלומר שהקטן הרמוז והוא הגדול הבא בטענת אביו הוא טוען תחלה או שזה מקדים והלה חוזר וטוענו מנה לאבא בידך ולא האכלתו כלום שכל זה אינו טענת עצמו אלא טענת אחרים והודאת עצמו כשאר הטענות והקשו כל טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו כלומ׳ ולמה נחלקו בה חכמים ופי׳ הכא בדרבה קא מיפלגי ולא גרסינן אלא ופי׳ הדברים הוא שטעמו של ר׳ אליעזר הואיל ומה שאמרו במודה מקצת שהוא חייב בשבועה ואינו קרוי משיב אבדה על שאינו כופר בכל משום דאין אדם מעיז הוא ועל כרחו מודה מעתה אף בבנו הואיל ובבריא טוענו אינו מעיז שאין לו עזות להכחיש האמת בפניו כל כך כמלוה עצמו אחר שמכיר בו שהוא בריא בדבר וחכמי׳ היו סוברים שלא אמרו אין אדם מעיז אלא במלוה עצמו אבל בבנו מעיז אף בטוענו בבריא מחמת אב וכשאינו מעיז לזה משיב אבדה הוא ואינו נשבע ונמצא לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב שלא נאמר נשבעין לקטן אלא בגדול הבא בטענת אביו אבל קטן ממש בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין לו שאין טענתו והודאת אחרים לו כלום וכל שאדם מודה לו השבת אבדה הוא אבל גדול הבא בטענת אביו אם טוען בבריא כגון אמ׳ לי אבא או אני ראיתי נשבעין לו ואם לא טען בבריא השבת אבדה הוא וכדתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור והעמדנוה בשאינו טוען טענת בריא ולרבנן כל שבא בטענת אביו אף בטענת בריא אין נשבעין לו ואי אפשר לומר שלא חלקו חכמי׳ אלא בקטן הבא בטענת אביו שהרי אמרו במשנה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים חייב מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים פטור ומתני׳ ודאי בגדול הואיל ובתחלתה אמרו חייב ואעפ״כ היו סבורים בסוגיא זו להעמידה על דעת חכמי׳ ובבריא עד שתירצוה לדעת ר׳ אליעזר ובשאינו בריא ועוד שהרי טעם חכמים מפני שבבנו מעיז אלמא אף בבריא כן וגדולי הפוסקים פסקו תחלה כחכמי׳ ובסוף ימיהם חזרו לפסוק כר׳ אליעזר שמשנתו קב ונקי אף במקום רבים כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו ובעירובין (פק) [פרק הדר] והלכה כמותו במשנתנו בכל מקום שלא אמרו בו בתלמוד שאינה הלכה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ״ז.) בסוגית בין שניהם ולא בין היורשי׳ היכי דמי אילימא דאמ׳ מנה לאבא ביד אביך והלה אומר אין לו אלא חמשים מה לי הוא מה לי אבוה כלומר הואיל ובבריא הוא אלא דאמ׳ חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא אף מטענת אב לאב כל שהוא בריא נשבע וכל שכן לאבא בידך ומגיהי הלכותיהם חולקים עליהם לומר שלא נחלקו חכמי׳ לפטור בכל שהתובע טוענו בבריא תחלה שכל שהוא כך אף לרבנן חייב ואותה סוגיא של בין שניהם וכו׳ מתפרשת בדרך זה אבל כשהנתבע מקדים לו שלום לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אע״פ שזה טוענו בבריא לא האכלת הוא שאמרו חכמי׳ פטור והלכה כדבריהם וגדולי המפרשי׳ מכריעין בה שאף בתובע תחלה פטרו חכמי׳ בכל שטוען בבריא אמ׳ לי אבא שאין זה קרוי בריא אצלם אבל אם אמ׳ בפני הודית או אני ראיתי אף לרבנן חייב וכן יראה מתלמוד המערב כמו שנכתוב בסמוך וסוגיא של בין שניהם מתפרשת כן והלכה כחכמי׳ בזו ויש להקשות לדבריהם שאם כן היאך נדחקו להעמיד משנתנו כר׳ אליעזר יפרשוה בגדול הבא בטענת אביו וכשזה תבעו תחלה ולדעת גדולי המפרשי׳ שזה תובעו תחלה בפני הודית או אני ראיתי ומ״מ דבריהם נראין לענין סברא שאף חכמי׳ מודים בזו שבודאי אין אדם מכחיש מה שהוא יודע שחברו ראה או שהוא הודה בפניו: ומ״מ לענין פסק נראין דברי גאוני האחרוני׳ לפסוק כר׳ אליעזר ובכל טענת בריא נשבע וכשיטת פירושם ומ״מ גדולי הרבני׳ גורסי׳ אלא בדרבה קא מיפלגי כלומ׳ ולעולם בקטן הבא בטענת אביו הוא ולר׳ אלעזר חייב הואיל ומכח נתינת אב הוא בא נתינת איש קרינא ביה ולשטה זו ודאי ראוי לפסוק כחכמי׳ שאין להשביע על טענת קטן בשום צד: ומאחר שפסקנו כר׳ אליעזר צריך שתדע שכל שאין הבן יודע באותה הלואה לפי טענתו אלא שנשען על הקדמתו של זה שהודהו בלא תביעה ואמר יודע הייתי שאבא הפקיד אצל אחד שבעירך או ששמו כשמך מנה ואמ׳ לי או ידעתי שלא האכילו כלום אף לר׳ אליעזר הרי זה משיב אבדה ואינו נשבע שהרי המוצא מציאה אע״פ שיכול לומר שתי כיסין קשורים היו ומאחר שמצאת שתיהן מצוים שהרי כיסין אינן מתפרקות זו מזו ואע״פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין נמי מעכלי קטרייהו מ״מ אין זה מצוי וכן אע״פ שאפשר שאחר מצאן והתיר הקשור ונפל אחד מהן מ״מ אין זה מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע הטענה מתורת בריא ואעפ״כ לא ישבע ואפי׳ בדרך שאין שם הילך כגון שיאמר לא מצאתי אלא אחד ואף זה כבר הוצאתי מה שבו ואשלם לך ואעפ״כ לא ישבע ואין צריך לומר בשוורים קשורים שמתפרקים זה מזה והיא טענת שמא כמו שהתבאר במסכת גיטין ומ״מ אם אמ׳ שני כיסים קשורים נפלו וראיתיך מושך אחת וודאי שתיהן נטלת יראה שלר׳ אלעזר חייב ויראה שאף לדעת חכמי׳ כן וכדעת גדולי המפרשי׳ ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת גיטין בענין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וכו׳ אמ׳ לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי לא כי אלא אחד לא בזה תקנו דכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לא בזה תקנו אלא שיש דוחין את הירושלמי מכח סוגיא זו שהיה לו להעמידה לדעת חכמי׳ ובדרך זה כמו שכתבנו למעלה וכן צריך שתדע שכל שהבן בריא בהלואה ומסתפק בפרעון אף זה משיב אבדה אף לר׳ אליעזר שכל שאפשר לו לומר בלא בשת שפרע מעיז ומעיז וי״א שכל כפירה אין אדם מעיז בה אע״פ שיכול להכחישה מצד אחר בלא בשת כגון זו שיכחישנה בטענת פרעון הואיל ועקר הטענה והיא ההלואה בוש עליה מלכפרה ונסעדין בה ממקצת גדולי המפרשי׳ ואין הדברים נראין כלל וכן גדולי הרבנים מפרשי׳ טעם אין אדם מעיז מתוך החסד שעשה לו ואין הדברים כלום שהרי בפקדון אין בו חסד ויש בו דין מודה מקצת כמו שביארנו בקמא פרק הגוזל קמא:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush