גמרא
פירוש
מָנֶה אֵין כָּאן מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן אקִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק.
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק במִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:י״ג} וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה אִם אֵינוֹ קוֹנֶה צְדָקָה מִנַּיִן מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ אותיבי נְסָכָא עֲלֵיהּ לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לְהוּ פְּרִיטֵי אֵין כָּאן נְסָכָא אֵין כָּאן.
גכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
קדשה במשכון של אחרים ר״ל שהלוה לאחד מנה על המשכון וקדשה באותו משכון הרי זו מקדשת שהרי בעל חוב קונה משכון ונמצא שקנאו זה המקדש והרי הוא נותנו לאשה במתנה גמורה שאין לו עוד דין ודברים באותו משכון שאלו הוא נותנו לה דרך משכון לשעבוד המנה הואיל ואינו מסלק עצמו ממנה אף זה אינו כלום אלא שנותן לה כל זכות שיש לו בה ומוסרו לה והרי זה כנתן לה מעות והיא הלותם על המשכון ולא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואה אלא אף משכנו בשעת הלואה ואע״פ שלא אמרו בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כך פירושן של דברים במשכון דאחרים וכדר׳ יצחק כלומר ומאחר שבמשכנו שלא בשעת הלואה קונה משכון לגמרי אף בשעת הלואה חשוב שעבוד שיש לו עליו להתקדש בו בנתינת המשכון ויש אומרים שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת ואין זה כלום שהרי למטה (קידושין י״ט.) אמרו המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת מדר׳ יוסי וודאי במשכנו בשעת הלואה היא שנויה דומיא דאמה וכן יתבאר לך ממנה שאף במשכון שלה כל שמחזיר לה המשכון מקדשת שהרי זו של אמה משכון דידה הוא וכמו שאמרו והיא גופה משכון היא ואעפ״כ מקדשת וקדושין שהוא מקדשה הם הם חזרת המשכון הא לא אמרו במשכון דאחרים אלא להוציא קדשה במנה ונתן לה משכון עליהם הא כל שהחזיר לה משכון שלה וקדשה בו מקדשת ובכלל משכון דאחרים היא ואין בזה חלוק בין שאמר התקדשי לי במשכון זה בין שיאמר התקדשי לי במלוה שיש לי אצליך או אצל פלוני והא לך המשכון וגדולי הדורות מחלקין בזו ואין הדברים נראים וגדולי הרבנים חולקין לומר שבמשכנו בשעת הלואתו אינה מקדשת הואיל ואינה קונה משכון וזו של אמה הם מפרשים בה שמפני שהיא כעין מכירה קנאה ולא יראה כן:
קדשה במלוה של אחרים ובמעמד שלשתן גדולי המחברים כתבו שמקדשת וכן הדין במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנהו לה בכתיבה ומסירה ויש חולקין בשתיהן כמו שיתבאר בפרק שני:
יש מי שאומר שלא נאמר במשכון דאחרים שמקדשת אלא במשכון של ישראל אבל במשכון של גוי אינה מקדשת שגוי מישראל וישראל מגוי אינו קונה משכון וכן כתבו גדולי הראשונים בשמועת ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ומכל מקום בסוף ע״ז שאלו במשכנתא דגוי אי כזביני הוא וצריך טבילה אם הוא כלי שמשתמשין בו או לא ולא הובררה ומתוך כך מצריכין בה טבילה מספק ואף כאן יש אומרים שמקדשת מספק ואף במשכון שבשעת הלואה ואף לדעת הפוסקים שאין צריכים טבילה איפשר מפני שאותה טבילה מדברי סופרים והויא לה ספק סופרים אבל קדושין שהוא ספק תורה חוששין לה וכן עקר:
יש מי שאומר שאם אמר לה הרי את מקדשת לי במנה והריני כותב לך עליהן שטר שמקדשת שהרי הוא כנותן לה והיא זוקפתן עליו במלוה וכן נראה ממה שאמרו במציעא פרק אמנין (ב״מ ע״ז:) כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו השאר וקנה כלו דאלמא קרקע נקנה בדרך זה ואם כן אף באשה נאמר כן ואם תפרשה דוקא בנתן לה מקצת פשוט מיהא באשה אם נתן לה מקצת וזקף לה השאר ואפילו בכל יש ראיה ממה שאמרו (קידושין ט״ז.) בעבד עברי שקונה עצמו בשטר האי שטרא היכי דמיא אלימא דכתיב ליה שטרא אדמי היינו כסף אלמא שאף בכתיבת שטר על כל המעות הוא קונה בעצמו ואף בקרקע ראוי לומר כן ומה ששנו שם נתן לו מאתים זוז לאו דוקא אלא משום דקאמר ברישא כשאתרצה לחזור ולומר תן לי המאתים זוז שהחוזר בו ידו על התחתונה ואם המוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי מעדית שבקרקע כנגד מעותי ואם לוקח חוזר רצה מוכר אומר לו הי לך מעותיך רצה אומר לו קנה לך מזבורית שבקרקע כנגדן: גדולי ספרד למדין מסוגיא זו שהכופר במקצת ומודה מקצת ומניח משכון על המקצת שהוא מודה אין זה הילך והעידו על רבותיהם גדולי הפוסקים שהיו עושין בה מעשה להשביעו שבועת התורה ומכל מקום יש אומרים שמאחר שאין כח ביד חכמים להוציא מידו משכון זה עד שיפרע מחובו הרי הוא כנגוש והרי הוא הילך ולא גרע משטר שאמרו עליו בראשון של מציעא שהוא כהילך הואיל ובאותו שטר הוא יכול להכריחו ולהוציא ממנו חובו וכבר כתבנוה שם ועוד שהמשכון מאחר שמכל מקום הלוהו הרי הוא קונה את המשכון:
מקצת מפרשים למדין עוד מכאן על מה שאמרו באחרון של ע״ז במוכר יין לגוי שצריך ליקח דמי יינו קודם שימסור לו היין שלא ינסכנו הגוי קודם שיגביהנו ועדין לא קנאו הגוי ותו כי קא שקל דמי יין נסך קא שקל אם הניח משכון על המעות לא הועיל מנה אין כאן משכון אין כאן ואם נותן לו משכון ילוהו מעות עליו ויפרענו מאותן המעות ואין צורך בכך שהרי מכיון שזה נותן לו היין הרי המשכון נקנה לו דרך הלואת היין ואינו דומה למעשה דההיא אמתא הנזכר בסמוך וכל שכן לדעת שכתבנו שמאחר שהגוי מחייב עצמו ליתן לו המעות ומניח לו משכון עליהם קנאו ועוד אף לדברי הכל הואיל ובדיניהם קונה הגוי את היין ואין אחד מהם יכול לחזור כל שנתן לו משכון כנתן מעות דמי: כבר ידעת על עבד כנעני שנקנה בכסף מעשה באחד שקנה שפחה כנענית בכסף והניח נסכא משכון על הכסף והוקרה השפחה וחזר בו המוכר ובא לפני חכמים ואמרו שרשאי הוא לחזור פריטי אין כאן נסכא אין כאן הואיל ובתורת משכון הוא מוסרה לו שפחה לא יצאה מרשות מוכר כמו שביארנו ומכל מקום אם הוזלה יכול הוא ליפרע מן המשכון כמו שביארנו למעלה ושאר מטלטלין אף מעות אין קונין בהן אלא לענין מי שפרע הא אם נתן לו משכון על הדמים יראה שאינו כלום אף לענין מי שפרע: האומר לאשה התקדשי לי במנה נטלתו בכעס וזרקתו לפניו אינה מקדשת שאף כשנטלתם על דעת כן נטלתם וכן הדין אם הזמינה תיקה לקבלו בכעס ונטלתם וזרקתם לפניו הואיל ונכר לעדים מתנועות שלה בשעת הזמנת תיקה או נטילתה שאף בעת נטילתה היתה כונתה לזריקה וכן אם לא נטלתם אלא שהוא השליכו בתיקה כל שנתהפכה דרך מיאון עד שנפל מתיקה בכונתה אינה מקדשת ואפילו לא היה זה עד לאחר כדי דבור כל שהוא כשיעור מועט בכדי הראוי לכך וכן אם לא זרקתו לפניו כגון שהלך הוא תכף לנתינתו כל שהעידו העדים שהזמנת תיקה או נטילתה היה בכעס ובכונת זריקה לפי הניכר מתנועותיה באותה שעה וזרקתם בתוך שעור הראוי לכך אע״פ שהלך הוא לשעתו ולא הספיקה לזרקו לפניו דיו ומכל מקום כל דברינו אינם אלא כשאמר לה התקדשי והיא מבינתו הא אם אינה מבינתו וסבורה שהוא נותן לה שלא לכונת קדושין או שאמר לה בלשון מתנה או לשון מנחה ושלוחים ודורון אינו כלום ובלשון קדושין מיהא לא סוף דבר בזו אלא אף אם נטלתו בכעס וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד שהיה לנו לדון שלשם קדושין נטלתו שאלמלא כן הרי היא חייבת לשלם אלא ודאי לשם קדושין נטלתו ולא זרקתו אלא להבחין אם הוא כעסן וקפדן על שרואה בה שמפסדת את שלה אין זה כלום ואינה מקדשת וכל שזרקתו לים או לאור חייבת לשלם הא זרקתו לפניו ונתגלגלו לים או לאור פטורה מלשלם שאין זה אלא גרמא והם לא היו פקדון בידה שתתחייב בפשיעה ומכל מקום כל שנטלה את המנה בפני עדים בנחת כמתרצה לדברים או שהזמינה תיקה לכך ושלא בכעס ואחר כך זרקתם לפניו או לים כתבו גאוני ספרד שצריכה גט אעפ״י שזרקתם בתוך כדי דבור כדבור הילכך מאחר שנטלתם בנחת אע״פ שזרקתו לאלתר שמא נתחרטה לאחר קבלתה הא מכל מקום אפילו נטלתם בכעס אם לא זרקתם אלא לאחר שעור הראוי לכך מקדשת ודאי ואין זריקתה כלום: התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם לאביך או תנם לפלוני אע״פ שעשה כך אינה מקדשת אין זה אלא כפורקת עול דבריו מעליה כלומר איני רוצה בהם אבל אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני שיקבלם לי ונתנם הרי זו מקדשת והוא הדין אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני ואקדש אני לך ולא כדברי גדולי הרבנים שכתבו שאף באקדש לך אינה מקדשת אלא אם כן פתחה לו היא בכך ורבותי כתבו שכל שהדבר ברור שהיא מכוונת למתנה גמורה או לענין שיצניעם לה אביה אע״פ שלא אמרה שיקבלם לי או אני לך מקדשת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות: אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו על גבי סלע או על גבי סלע זה אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהם ואם היה סלע שלה מקדשת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שחצרה קונה לה והרי הוא כמו שקבלתהו ואם היה סלע של שניהם מקדשת מספק ואע״פ שבגט אינה מגורשת טעם הדבר מפני שהגט לא יצא עדין מרשותו ובגט צריך שיצא מרשותו אבל בקדושין כל שיש לה בה קצת רשות דיו שהרי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת ואין אנו קפדים אלא על דעתה כך כתבוה גדולי המפרשים ומכאן נראה שהם נמשכים בסלע שלה לטעם גדולי הרבנים ומכל מקום יש לשאול הואיל ובסלע שלה אתה בא מתורת חצר היה לך לומר בשל שניהם שאינה מקדשת שהרי חצר של שותפין אין קונין בה זה מזה אלא אם כן המקח בקופת הלוקח כמו שיתבאר בבתרא פרק ספינה אלא שרוב גאונים מפרשים בסלע שלה שלא מתורת חצר הוא אלא מפני שמאחר שהסלע שלה אומדן הדעת הוא שבלב שלם היא אומרת כן ושהיא מחזקת עצמה במקובלת בכך וזהו ששאלו בשל שניהם שמא הואיל ויש לו חלק בה אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהן ומכל מקום הם מתרצים שאין שאר מקחים דומים לקדושי אשה שהרי יש דברים הרבה שאתה צריך להם בשאר קנינים שאין צריכין לקדושי אשה כגון משיכה והגבהה ודומיהם ששאר מקחים הואיל וגופו של דבר הוא קנוי צריך קניה חשובה יותר מן האשה ומכל מקום עקר הדברים כמו שכתבנו: התקדשי בככר תנהו לכלב אינה מקדשת שאף זו מן הסתם נשמע מדבריה שאינה רוצה להתקדש לו ואם היה כלב שלה מקדשת שמן הסתם רוצה היא בכך ואם היה כלב של שניהם לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום כתבו קצת מפרשים שאם אותו הככר אינה שוה אלא פרוטה אינה מקדשת שהרי אין מגיע לחלקה אלא החצי היה בשוה שתי פרוטות מקדשת ואינו דומה לתנהו לעני שאינה מקדשת כמו שיתבאר בסמוך שבעני אף הוא חייב בכל מזונותיו ויש אומרים שאף בזה אינה מקדשת שאין דרך שותפין להקפיד על מזונות הכלב מחצה על מחצה ואיפשר שהיא מכוונת שיהא הוא נותן לה היום והיא למחר ויש פוסקים בה שמקדשת מספק:
היה כלב רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקדשת שמא מתוך שהצילתה גמרה ומקניה נפשה או שמא מכיון שאף הוא חייב בכך מדכתוב לא תעמוד על דם רעך אינה גומרת להקנות עצמה בכך ודבר זה כשהיא רוצה להחזיר לו דמי הככר שאם לא כן אינו חייב להצילה שאף הוא אסור להציל עצמו בממון חברו ויש אומרים שאע״פ שהוא עצמו אסור להציל עצמו בממון חברו אחר שאין בעל הממון לשם מכל מקום כל שבעל הממון שם חייב להצילו אף על מנת שלא ליטול ממנו מה שהפסיד בהצלתו ואינו יכול להוציא ממנו בדין והוא שאמרו במצות פריקה ישב והלך לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו טעמא דכתוב עמו הא לאו הכי חייב בכך ואף כשתמצא לומר שאף אם לא כתב עמו כך הוא הדין איפשר שזה הוא מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו וכל שאינו מסייע אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו ועוד שאין שם אלא הצלת ממון אבל זה שיש בו הצלת גוף ושאין הוא עצמו יכול להציל הרי זה חייב להציל אף בפסידא ואין יכול להוציא ממנו מה שהפסיד בהצלתו ומכל מקום דין הצלת עצמו בממון חברו אין זה מקומו ובמסכת בבא קמא יתרחבו הדברים בע״ה: התקדשי לי בככר תנהו לעני ונתן אינה מקדשת ואפילו היה עני סמוך עליה או רץ אחריה לבקש ממנה שאף היא אומרת אף אתה חייב במזונותיו כמוני אע״פ שאני קודמת בחיובו מצד ענייך קודמין:
בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו התקדשי לי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים או לנהר אינה מקדשת תנהו לעני הרי זו מקדשת רוצה היא להיות מקדשת ותראה עושה טובה לעני ונראה חולק עם התלמוד שלנו שבככר לעני כתבנו שאינה מקדשת ומכל מקום רוב גאונים מסכימים אותם לדעת אחת שנתינת ככר הואיל וכדי חייו הוא אף הוא חייב בכך ולפיכך אינה מקדשת אבל סלע שהוא יותר מכדי חייו אין אדם חייב לתתו לעני ואין לומר בה כי היכי דמיחייבנא אנא וכו׳ שאין אדם חייב להעשיר את העני אלא לפרנסו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
קדשה במלוה של אחרים ובמעמד שלשתן גדולי המחברים כתבו שמקדשת וכן הדין במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנהו לה בכתיבה ומסירה ויש חולקין בשתיהן כמו שיתבאר בפרק שני:
יש מי שאומר שלא נאמר במשכון דאחרים שמקדשת אלא במשכון של ישראל אבל במשכון של גוי אינה מקדשת שגוי מישראל וישראל מגוי אינו קונה משכון וכן כתבו גדולי הראשונים בשמועת ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ומכל מקום בסוף ע״ז שאלו במשכנתא דגוי אי כזביני הוא וצריך טבילה אם הוא כלי שמשתמשין בו או לא ולא הובררה ומתוך כך מצריכין בה טבילה מספק ואף כאן יש אומרים שמקדשת מספק ואף במשכון שבשעת הלואה ואף לדעת הפוסקים שאין צריכים טבילה איפשר מפני שאותה טבילה מדברי סופרים והויא לה ספק סופרים אבל קדושין שהוא ספק תורה חוששין לה וכן עקר:
יש מי שאומר שאם אמר לה הרי את מקדשת לי במנה והריני כותב לך עליהן שטר שמקדשת שהרי הוא כנותן לה והיא זוקפתן עליו במלוה וכן נראה ממה שאמרו במציעא פרק אמנין (ב״מ ע״ז:) כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו השאר וקנה כלו דאלמא קרקע נקנה בדרך זה ואם כן אף באשה נאמר כן ואם תפרשה דוקא בנתן לה מקצת פשוט מיהא באשה אם נתן לה מקצת וזקף לה השאר ואפילו בכל יש ראיה ממה שאמרו (קידושין ט״ז.) בעבד עברי שקונה עצמו בשטר האי שטרא היכי דמיא אלימא דכתיב ליה שטרא אדמי היינו כסף אלמא שאף בכתיבת שטר על כל המעות הוא קונה בעצמו ואף בקרקע ראוי לומר כן ומה ששנו שם נתן לו מאתים זוז לאו דוקא אלא משום דקאמר ברישא כשאתרצה לחזור ולומר תן לי המאתים זוז שהחוזר בו ידו על התחתונה ואם המוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי מעדית שבקרקע כנגד מעותי ואם לוקח חוזר רצה מוכר אומר לו הי לך מעותיך רצה אומר לו קנה לך מזבורית שבקרקע כנגדן: גדולי ספרד למדין מסוגיא זו שהכופר במקצת ומודה מקצת ומניח משכון על המקצת שהוא מודה אין זה הילך והעידו על רבותיהם גדולי הפוסקים שהיו עושין בה מעשה להשביעו שבועת התורה ומכל מקום יש אומרים שמאחר שאין כח ביד חכמים להוציא מידו משכון זה עד שיפרע מחובו הרי הוא כנגוש והרי הוא הילך ולא גרע משטר שאמרו עליו בראשון של מציעא שהוא כהילך הואיל ובאותו שטר הוא יכול להכריחו ולהוציא ממנו חובו וכבר כתבנוה שם ועוד שהמשכון מאחר שמכל מקום הלוהו הרי הוא קונה את המשכון:
מקצת מפרשים למדין עוד מכאן על מה שאמרו באחרון של ע״ז במוכר יין לגוי שצריך ליקח דמי יינו קודם שימסור לו היין שלא ינסכנו הגוי קודם שיגביהנו ועדין לא קנאו הגוי ותו כי קא שקל דמי יין נסך קא שקל אם הניח משכון על המעות לא הועיל מנה אין כאן משכון אין כאן ואם נותן לו משכון ילוהו מעות עליו ויפרענו מאותן המעות ואין צורך בכך שהרי מכיון שזה נותן לו היין הרי המשכון נקנה לו דרך הלואת היין ואינו דומה למעשה דההיא אמתא הנזכר בסמוך וכל שכן לדעת שכתבנו שמאחר שהגוי מחייב עצמו ליתן לו המעות ומניח לו משכון עליהם קנאו ועוד אף לדברי הכל הואיל ובדיניהם קונה הגוי את היין ואין אחד מהם יכול לחזור כל שנתן לו משכון כנתן מעות דמי: כבר ידעת על עבד כנעני שנקנה בכסף מעשה באחד שקנה שפחה כנענית בכסף והניח נסכא משכון על הכסף והוקרה השפחה וחזר בו המוכר ובא לפני חכמים ואמרו שרשאי הוא לחזור פריטי אין כאן נסכא אין כאן הואיל ובתורת משכון הוא מוסרה לו שפחה לא יצאה מרשות מוכר כמו שביארנו ומכל מקום אם הוזלה יכול הוא ליפרע מן המשכון כמו שביארנו למעלה ושאר מטלטלין אף מעות אין קונין בהן אלא לענין מי שפרע הא אם נתן לו משכון על הדמים יראה שאינו כלום אף לענין מי שפרע: האומר לאשה התקדשי לי במנה נטלתו בכעס וזרקתו לפניו אינה מקדשת שאף כשנטלתם על דעת כן נטלתם וכן הדין אם הזמינה תיקה לקבלו בכעס ונטלתם וזרקתם לפניו הואיל ונכר לעדים מתנועות שלה בשעת הזמנת תיקה או נטילתה שאף בעת נטילתה היתה כונתה לזריקה וכן אם לא נטלתם אלא שהוא השליכו בתיקה כל שנתהפכה דרך מיאון עד שנפל מתיקה בכונתה אינה מקדשת ואפילו לא היה זה עד לאחר כדי דבור כל שהוא כשיעור מועט בכדי הראוי לכך וכן אם לא זרקתו לפניו כגון שהלך הוא תכף לנתינתו כל שהעידו העדים שהזמנת תיקה או נטילתה היה בכעס ובכונת זריקה לפי הניכר מתנועותיה באותה שעה וזרקתם בתוך שעור הראוי לכך אע״פ שהלך הוא לשעתו ולא הספיקה לזרקו לפניו דיו ומכל מקום כל דברינו אינם אלא כשאמר לה התקדשי והיא מבינתו הא אם אינה מבינתו וסבורה שהוא נותן לה שלא לכונת קדושין או שאמר לה בלשון מתנה או לשון מנחה ושלוחים ודורון אינו כלום ובלשון קדושין מיהא לא סוף דבר בזו אלא אף אם נטלתו בכעס וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד שהיה לנו לדון שלשם קדושין נטלתו שאלמלא כן הרי היא חייבת לשלם אלא ודאי לשם קדושין נטלתו ולא זרקתו אלא להבחין אם הוא כעסן וקפדן על שרואה בה שמפסדת את שלה אין זה כלום ואינה מקדשת וכל שזרקתו לים או לאור חייבת לשלם הא זרקתו לפניו ונתגלגלו לים או לאור פטורה מלשלם שאין זה אלא גרמא והם לא היו פקדון בידה שתתחייב בפשיעה ומכל מקום כל שנטלה את המנה בפני עדים בנחת כמתרצה לדברים או שהזמינה תיקה לכך ושלא בכעס ואחר כך זרקתם לפניו או לים כתבו גאוני ספרד שצריכה גט אעפ״י שזרקתם בתוך כדי דבור כדבור הילכך מאחר שנטלתם בנחת אע״פ שזרקתו לאלתר שמא נתחרטה לאחר קבלתה הא מכל מקום אפילו נטלתם בכעס אם לא זרקתם אלא לאחר שעור הראוי לכך מקדשת ודאי ואין זריקתה כלום: התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם לאביך או תנם לפלוני אע״פ שעשה כך אינה מקדשת אין זה אלא כפורקת עול דבריו מעליה כלומר איני רוצה בהם אבל אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני שיקבלם לי ונתנם הרי זו מקדשת והוא הדין אם אמרה תנם לאבא או לאביך או לפלוני ואקדש אני לך ולא כדברי גדולי הרבנים שכתבו שאף באקדש לך אינה מקדשת אלא אם כן פתחה לו היא בכך ורבותי כתבו שכל שהדבר ברור שהיא מכוונת למתנה גמורה או לענין שיצניעם לה אביה אע״פ שלא אמרה שיקבלם לי או אני לך מקדשת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות: אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו על גבי סלע או על גבי סלע זה אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהם ואם היה סלע שלה מקדשת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שחצרה קונה לה והרי הוא כמו שקבלתהו ואם היה סלע של שניהם מקדשת מספק ואע״פ שבגט אינה מגורשת טעם הדבר מפני שהגט לא יצא עדין מרשותו ובגט צריך שיצא מרשותו אבל בקדושין כל שיש לה בה קצת רשות דיו שהרי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת ואין אנו קפדים אלא על דעתה כך כתבוה גדולי המפרשים ומכאן נראה שהם נמשכים בסלע שלה לטעם גדולי הרבנים ומכל מקום יש לשאול הואיל ובסלע שלה אתה בא מתורת חצר היה לך לומר בשל שניהם שאינה מקדשת שהרי חצר של שותפין אין קונין בה זה מזה אלא אם כן המקח בקופת הלוקח כמו שיתבאר בבתרא פרק ספינה אלא שרוב גאונים מפרשים בסלע שלה שלא מתורת חצר הוא אלא מפני שמאחר שהסלע שלה אומדן הדעת הוא שבלב שלם היא אומרת כן ושהיא מחזקת עצמה במקובלת בכך וזהו ששאלו בשל שניהם שמא הואיל ויש לו חלק בה אין זה אלא כאומרת איני חפצה בהן ומכל מקום הם מתרצים שאין שאר מקחים דומים לקדושי אשה שהרי יש דברים הרבה שאתה צריך להם בשאר קנינים שאין צריכין לקדושי אשה כגון משיכה והגבהה ודומיהם ששאר מקחים הואיל וגופו של דבר הוא קנוי צריך קניה חשובה יותר מן האשה ומכל מקום עקר הדברים כמו שכתבנו: התקדשי בככר תנהו לכלב אינה מקדשת שאף זו מן הסתם נשמע מדבריה שאינה רוצה להתקדש לו ואם היה כלב שלה מקדשת שמן הסתם רוצה היא בכך ואם היה כלב של שניהם לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום כתבו קצת מפרשים שאם אותו הככר אינה שוה אלא פרוטה אינה מקדשת שהרי אין מגיע לחלקה אלא החצי היה בשוה שתי פרוטות מקדשת ואינו דומה לתנהו לעני שאינה מקדשת כמו שיתבאר בסמוך שבעני אף הוא חייב בכל מזונותיו ויש אומרים שאף בזה אינה מקדשת שאין דרך שותפין להקפיד על מזונות הכלב מחצה על מחצה ואיפשר שהיא מכוונת שיהא הוא נותן לה היום והיא למחר ויש פוסקים בה שמקדשת מספק:
היה כלב רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקדשת שמא מתוך שהצילתה גמרה ומקניה נפשה או שמא מכיון שאף הוא חייב בכך מדכתוב לא תעמוד על דם רעך אינה גומרת להקנות עצמה בכך ודבר זה כשהיא רוצה להחזיר לו דמי הככר שאם לא כן אינו חייב להצילה שאף הוא אסור להציל עצמו בממון חברו ויש אומרים שאע״פ שהוא עצמו אסור להציל עצמו בממון חברו אחר שאין בעל הממון לשם מכל מקום כל שבעל הממון שם חייב להצילו אף על מנת שלא ליטול ממנו מה שהפסיד בהצלתו ואינו יכול להוציא ממנו בדין והוא שאמרו במצות פריקה ישב והלך לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו טעמא דכתוב עמו הא לאו הכי חייב בכך ואף כשתמצא לומר שאף אם לא כתב עמו כך הוא הדין איפשר שזה הוא מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו וכל שאינו מסייע אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו ועוד שאין שם אלא הצלת ממון אבל זה שיש בו הצלת גוף ושאין הוא עצמו יכול להציל הרי זה חייב להציל אף בפסידא ואין יכול להוציא ממנו מה שהפסיד בהצלתו ומכל מקום דין הצלת עצמו בממון חברו אין זה מקומו ובמסכת בבא קמא יתרחבו הדברים בע״ה: התקדשי לי בככר תנהו לעני ונתן אינה מקדשת ואפילו היה עני סמוך עליה או רץ אחריה לבקש ממנה שאף היא אומרת אף אתה חייב במזונותיו כמוני אע״פ שאני קודמת בחיובו מצד ענייך קודמין:
בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו התקדשי לי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים או לנהר אינה מקדשת תנהו לעני הרי זו מקדשת רוצה היא להיות מקדשת ותראה עושה טובה לעני ונראה חולק עם התלמוד שלנו שבככר לעני כתבנו שאינה מקדשת ומכל מקום רוב גאונים מסכימים אותם לדעת אחת שנתינת ככר הואיל וכדי חייו הוא אף הוא חייב בכך ולפיכך אינה מקדשת אבל סלע שהוא יותר מכדי חייו אין אדם חייב לתתו לעני ואין לומר בה כי היכי דמיחייבנא אנא וכו׳ שאין אדם חייב להעשיר את העני אלא לפרנסו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush