גמרא
פירוש
כְּשִׁיקְרָא לָא חָיְישִׁינַן.
אהָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנְיָתָא דְּצַיְירִי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הוזכר כאן מעשה באחד שהפקיד מרגליות אצל אחד ומת הנפקד בלא צואה והמפקיד תובע את המרגליות מיורשיו והיורשין מעכבין ואומרין שמא של אבינו היה ובאו לפני ר׳ אמי ואמר להם חדא דידענא ביה בר׳ מיישא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא כלומר שהם צרורות בסדין ודוקא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא וצריך שתדע ששני טעמים אלו ר״ל חדא דלא אמיד ואידך דיהיב סימנא הראשונה באה להורות שאינה של נפקד ומכל מקום עדיין אין ראיה ממנה ליתנה לזה ומתוך כך הוצרך ליהיב סימנא ודבר זה ראוי לתמוה היאך דן בזה משום דלא אמיד והרי בתלמוד המערב אמרו אית בר נש לא בעי למיפרסם נפשיה כמו שיתבאר בששי של קמא (ב״ק ס״ב.) אלמא כל שראוי לאדם מן הדין אין מפקיעין אותו משום דלא אמיד יראה ממה שכתבו גדולי הפוסקים בשלישי של [מציעא] שפירושו בעידי פקדון וראה ר״ל שיש לזה עדים שהפקידם אצלו ושהוא ראה אותם עכשו בידם ונמצא שאין לר׳ מיישא שום מיגו לזכות בהן ואם תאמר אם ראה מה סימנו מועיל והרי הוא רואה סימניו מעתה שמא פירושו שנראה לבית דין כגון שבא לפני בית דין ואמר הפקדתי אצל פלוני כך וכך ובאו בית דין בביתו של זה ומצאו כדבריו או שמא העדים מעידים שהם עכשו ברשותו ומכל מקום מאחר שיש עידי פקדון וראה אין כאן שום מיגו ואפילו היה ר׳ מיישא קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו שהרי אין כאן שום מיגו לא מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח בא לידי שהרי יש כאן עידי פקדון ולא מגו של החזרתי שהרי יש כאן ראה או נראה וחזרתי ולקחתי אינה טענה שיזכו בה מצד עצמה אחר שנודע שבפקדון בא לידו אלא אם כן מטענת מיגו ובא ללמד שמאחר שאף הוא אלו היה קיים לא היה יכול לטעון כן אף היתומים אין טוענין להם ולדעת זה אף אם היה ר׳ מיישא אמיד דנין כן שאין טוענין ליתומים מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואחר שכן יש לך לפרש במה שאמרו ידענא ביה דלא אמיד שלא נאמר אלא דרך אמתלא כלומר שאף כשתבא לומר שחזר ולקח אינו נאמן בה מן הדין הואיל ואין כאן שום מיגו וצירף בה דרך סעד שהדברים מוכיחים שלא חזר ולקחה אבל מה שאמר אחר כן ועוד הא קא יהיב סימנא אני תמה מה צורך לנתינת סימן אחר שיש כאן עדי פקדון ועוד היאך אמרו ולא אמרן אלא דלא רגיל וכו׳ ואף ברגיל היאך נחוש דילמא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא והלא עדי פקדון יש כאן אלא שראיתי לגדולי הדורות שפירשוה לדעתם שעדי הפקדון לא ראו המרגליות אלא שראו שהפקיד אצלו שק צרור ונמצא שזה מועיל שאינו יכול לומר אותו הצרור בא לידי לידי בתורת מקח או לא היו דברים ר״ל שלא הפקיד לי שום צרור אבל אינו מועיל להחזיר לו המרגליות ומתוך כך נמצא שעכשו הוא צריך ליתן סימן למרגליות שבתוכו או שמא הוא טוען החזירם והללו אחרות הם ומכל מקום דברים רחוקים הם דהא דלא אמיד ודאי דינא הוא דקאמר ונראין הדברים שיש כאן מיגו אם מצד שאין שם עדי פקדון ויש כאן מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח אם מצד שלא ראה ויש כאן טענת החזרתי ואלו היה ר׳ מיישא קיים היה נאמן באי זו טענת מיגו לומר חזרתי ולקחתים אע״פ שאינו אמיד ואף בנתינת סימן של זה אלא שמתוך שמת ר׳ מיישא אין טוענין ליורש אף מה שהיה אביהם יכול לטעון במה שהוא רחוק מן הדעת ומתוך שלא היה אמיד דנין טענת חזרתי ולקחתיו בטענה רחוקה ואין טוענין אותה ליורש שאין טוענין טענה רחוקה ליורש אף במה שהיה אביו יכול לטעון כמו שביארנו בבתרא פרק המוכר את הבית (ב״ב ע׳:) ומה שאמרו אחר כן ועוד דהא קא יהיב סימנא הוא שהיתומים היו יודעים שבתורת פקדון באו לאביהם אבל לא היו יודעים ממי וכגון שלא יהו שם עדי פקדון ומתוך כך הוצרכו לסימן או שמא היתומים אומרין שמא החזיר והללו אחריני נינהו ובא זה ונתן סימניהם והעדים שראו אותם ברשות היתומים העידו שכך הם ומה שאמרו בפרק נשך (ב״מ ע׳.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כלומר ומקבלין בית דין אותו דהבא פריכא במשכון ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דילמא פקדון ניהו ואתי איניש אחרינא ויהיב סימנא ושקיל להו והתם ודאי בדלא אמיד דאי אמיד אמאי שקיל להו אלמא כל דלא אמיד אף בחייו הוא נוטלם וקשיא לדידן דאמרינן דאלו הוה ר׳ מיישא קיים לא היו מוציאין מידו מכל מקום אפשר לפרש דילמא אתי איניש אחרינא לאחר מיתת הנפקד אלא שיש לדחותה שהרי הנפקד טען בחייו שהכלים שלו שעל כרחך כשמסר כליו לבית דין אמר להן כלים אלו שלי הם ואם בחייו יכול לטעון לקוחים הם בידי הרי מסירתו כטענה שבודאי אמר להם שלי הם אלא שאפשר שאין מסירתו בחזקת שלו נקראת טענה הואיל ואין שם תובע או שמא לדעת אחרון שכתבנו פירוש דילמא אתי איניש ואמר שבעדים הפקיד ומוציא עדים על כך ויהבינן ליה בסימנין: כבר ביארנו בשמיני של בתרא (ב״ב קכ״ט:) על לשון נכסי לך שאם אמרו למי שאינו ראוי לירשו הוא לשון מתנה ובמי שראוי לירשו הוא לשון ירשה ולמדת שנכסי לך הוא לשון הקנאה בשכיב מרע אם מתנה אם ירשה מעתה שכיב מרע שאמר נכסי לפלני ולא נתברר בירור גמור אותו פלני מי הוא כמו שתאמר על דרך משל נכסי לטוביה ולא בירר לאיזה טוביה יראה לי שאם יש שם טוביה ראוי לירשו הוא קודם לכל האחרים ואם אין שם טוביה ראוי ליורשו ובא אחד ששמו טוביה כל שיש בו קצת הוכח שעליו אמרה נותנין לו ואם בא אחר שאדם קורהו ר׳ טוביה מצד חכמתו או רב טוביה אין נותנין לו שהרי לטוביה אמר ולא לרב טוביה ומכל מקום אם היה לבו גס בו מצד קורבא או שיכות שיש לו עמו ושהוא רגיל אצלו הרבה אומדין שמתוך אותו שיכות הוא קורהו כן ונותנין לו באו שנים ששמותיהן טוביה היה אחד שכן ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם שסתמו של אדם בשעת מיתה משתדל לעשות צדקה ומצוה מממונו שיוליך בידו ולא יעזוב את כלו לאחרים ובכלל הצדקות מן הגדולות שבהם מי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו וכן הדין בקרוב ותלמיד חכם אחר שאין הקרוב ראוי לירש ר״ל שיש קרובים הימנו וגדולי הרבנים פירשוה אף בשהקריב ראוי לירש ולא יראה כן קרוב ושכן שכן קודם שנאמר טוב שכן וכו׳ ואף זו לדעתי דוקא בקרוב שאינו ראוי לירש וכל אלו לדעתי בששניהם מאותה העיר היו שניהם בערך אחד כגון שניהם שכינים שניהם תלמידי חכמים וכיוצא בזה שודא דדייני ודנין לפי אומד דעתם למי מהם היה אוהב יותר או לפי מה שמשערין בדעתו ואפילו למי שאמר בשני שטרות היוצאים ביום אחד יחלוקו בזו טעם הדבר מצד שאפשר שלשניהם חתם כאחד אבל בזו אי אפשר שנתן אלא לאחד ומכל מקום אף בשני שטרות הלכה שודא דדייני כמו שיתבאר ומכל מקום בתוספתא בפרק גט פשוט אמרו האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טביים אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא יחלקו ונראה שהתוספתא כדעת רב בשני שטרות ואין הלכה כן ויש מחלקים בין כל נכסי למאתים זוז ואין נראה כן ויש מתרצין דבעבד מתוך שידוע שאין השחרור ראוי שהרי עובר בעשה אין דנין את הדברים בעיקר שיחרור אלא שדנין שהאחד פדה את עצמו בכסף של אחרים ואין כאן משום קירוב דעת כלום וסופא בתנו מאתים זוז לאו תנו דוקא אלא יש מאתים לפלני בידי אבל במתנה ודאי לפי קירוב הדעת דנין בו וזהו שודא דדייני כלומר לפי שדעת הדיינין מוטלת בו ושודא לשון הטלה כמו ירה בים שתרגומו שדי בימא הא כל שאין להם שום סברא בענין יחלוקו ויש מפרשין שהדיינין דנין כפי רצונם והוא שאמרו בתלמוד המערב והדיינין מחליטין אותה למי שירצו והם גורסים שוחדא לדייני כלומר שוחד יש להם בזה שנותנים אותה מצד רצונם בלא שום אומד הדעת ובדרך שאמרו (כתובות צ״ד:) מה שירצה שליש יעשה ואני גורס בה שוחרא לדייני ברי״ש כלומר היכולת בידם על זה מלשון תשחורת ושחוור וזהו שבזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מקשין עלה אימא שודא דדייני אע״פ שבזו אין בה שום סברא בעולם והילכך נותנין אותה בלא שום אומד ובלא שום סברא לאותו שהם אוהבים יותר אם מצד אי זו מעלה אם מצד הרצון: המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול שהמכירה בדבר שאין בו ממש אינה מכירה גמורה והרי אין כאן אלא מכירת זכות אלא שחכמים תקנו בה מכירה מתקון העולם ואפילו יורש מוחל מפני שהיורש זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין כל שכן בהלואה וכתיבה ומסירה אינו מועיל אלא לענין שיהא יכול לתבוע האחר בדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את הא אם רצה למחול מוחל שמחילה חזקה מן ההקנאה וקצת גאונים נתנו בה טעם אחר אלא שהם דברים זרים וכבר נתברר הפסדן בדברי גדולי הפוסקים: מאחר שהמוכר לחברו וחזר ומחלו מחול האשה שנתגרשה ומתה קודם שגבת כתובתה וכבר מכרתה לאחרים ובאו הלוקחים לתבוע כתובתה ליורשיה או לבעל ובאו יורשיה ומחלוה אצל הבעל הפסידו הלקוחות אפילו היו אותם היורשים בניו של בעל שיחזרו ויירשה ממנו בתורת נכסים של אב: זקף הלוקח את השטר בשמו אינו יכול עוד למחול והוא שאמרו בסוגיא זו אי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה: וכן מכנסת שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג וחזרה ומחלתו אינו מחול שידו כידה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush