גמרא
פירוש
תֵּיזִיל וְתַיחֲלַהּ לִכְתוּבְּתַהּ דְּאִמַּהּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ וְתֵירְתַהּ מִינֵּיהּ שְׁמַעָה אֲזַלָה אַחֵילְתַּהּ.
אֲמַר רַב נַחְמָן עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר מֵעִיקָּרָא סְבַר {ישעיהו נ״ח:ז׳} וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וּלְבַסּוֹף סָבַר אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות חובל ומזיק ז׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ג
טור חושן משפט ס״ו:כ״ג
טור חושן משפט שפ״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:כ״ג
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:ל״ב
שולחן ערוך חושן משפט שפ״ו:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ג
טור חושן משפט ס״ו:כ״ג
טור חושן משפט שפ״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:כ״ג
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:ל״ב
שולחן ערוך חושן משפט שפ״ו:א׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
אף באותם שאמרו שאם מחל מחל מכל מקום חוזר הלוקח וגובה ממנו אלא שגוביינא זו יש אומרים כל דמי החוב וממה שאמרו כאן מאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא והם גורסים כאן ומאן דלא דיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא ומפרשים בה דמי מה שלקח וכבר פסקנו הלכה רווחת כמאן דדיין דינא דגרמי ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא דמי מה שלקח וכן דעתנו נוטה וראיה חזקה לנו בדעת זה בראשון של מציעא (ב״מ כ׳.) ואנו מפרשים כאן מאן דדיין וכו׳ מגבי ביה דמי המקח והוא הקרוי שטרא מעליא ולמאן דלא דיין דוקא דמי ניירא לחוד ומכל מקום אם פרע לוה למלוה חוזר הלוקח וגובה מן המלוה כל מה שפרע לו ויש בדין זה של מוכר שטר חוב ומחלו דינים הרבה מפוזרים בתלמוד ובדברי המפרשים וכבר ביררנו את כלם בראשון של מציעא: יש מי שאומר שהאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה ונתגרשה ומתה ומת הבעל ונשאר היורש והלוקחים תובעים את הכתובה ליורש שיכול הוא לומר איני רוצה לתבוע כתובת אמי בנכסי אבי והרי היא מחולה מעכשו אלא שאני יורש מצד אבי ולא מצד אמי והביאם לזה מה שאמרו כאן אתו לוקחים ותבעי לה לברתא ושואלים בה היאך לא היו תובעים לאב ומפרשים בה שמת האב וזה שאמר ותיחול כתובה דאימה לגבי אבוה פירושו תיחול לנפשה ור״ל תיחול כתבת אמה בנכסי אביה ומחילה לעצמה מחילה היא כמו שאמרו בפרק הגוזל (ב״ק ק״ט.) אמ״ר יוסי אפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי ואמאי נחליה לנפשיה אלמא מחיל מחילה מעליא הוא והדברים נראין ומכל מקום יש מי שתירץ בה שהלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי וכו׳ אלא שהלוקח יכול לכוף את המלוה או יורשו לתבוע מן הלוה וזהו תבעוה לברתא וכבר דחינו סברא זו במה שביארנו בדינין אלו בראשון של מציעא ואנו מפרשים שהבת היתה תובעת כתבתה לאביה שהרי נתגרשה האם ונעשה אביה בעל חוב לאמה שהיא יורשתה והיו הם אומרים לה שהכתובה שלהם היא ומערערים על תביעתה וכן יש שואלים בשמועה זו במה שאמרו תבעוה לברתא מה הועילו בכך והרי חייבת לשלם ולדעתי אינה שאלה שהרי אינה חייבת לשלם אלא כשיעור המקח ומכל מקום אותם שסוברים שחייבת לשלם כדמי כל השטר מתרצים אותה בפנים אחרים מהם שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשהמוכר עצמו מוחל אבל כל שהיורש מוחל אינו משלם אלא דמי המקח ומהם שתירצו שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשמכוין להזיק ומוחל בלא שום הנאה שלו אבל זו שמוחלת להנאתה כדי שתפטר מן הלוקחים ותירש היא בנכסי אביה אינה חייבת אלא בדמי המקח וכבר כתבנו ענין זה בראשון של מציעא: מי שגירש את אשתו ונתחייב לה בכתובתה והיה לו גם כן בעל חוב שהוא חייב לו ויש לו מעות וקרקע אלא שאין המעות מספיקין לשניהם נותנין את המעות לבעל חוב והאשה נפרעת מן הקרקע בעל חוב כדיניה דזוזי אוזיף ואשה כדינה דאארעא סמיכא ויראה לי בזו שאף בשהאשה קדומה כן ואע״פ שראיתי לכל המפרשים שהעמידוה בשאין שם קדימה לאחד מהם יראה שמשום סופא אוקמוה הכי אבל זו אע״פ שיש דין קדימה לאשה מכל מקום הואיל ונפרעת היא נפרעת מן הקרקע ונותנין את המעות לבעל חוב אפילו התנו בפירוש שתפרע אף מן המטלטלין שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי לכתבה לא מישתעבדי לא היה שם אלא קרקע אחד ואין בו אלא שיעור פירעון של אחד מהם אם יש שם קדימה לאחד מהם נותנין אותו לקדום ואם אין שם קדימה כגון שהיו שתיהן ביום אחד או שלא היה שם קרקע אלא מעות או מטלטלין שאין בהם דין קדימה או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם שאע״פ שהאחד קודם מכל מקום לגבי קרקע זה שיעבודן שוה אין אומרין בזו חולקין אלא פורעין את המלוה ותמתין האשה את כתובתה או תפסיד שחוששין לנעילת דלת של לווים ואין חוששין לנעילת דלת של אשה שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומכל מקום יראה דוקא לכתובת מנה מאתים אבל נדוניא שהביאה חוב הוא לה וחולקת עמו ואף בעיקר הכתובה כתבו הגאונים שאם קדמה ותפשה תפשה: מקצת גאונים חלקו בדין זה שכתבנו לומר שאין דנין כן אלא בששני השטרות יוצאין ביום אחד שנמצא הדין כדין שודא דדייני ואומרין עליה ששודא דדייני בזו ראוי לזכות למלוה הא כל שביטול קדימה בה מצד אחר כגון מטלטלין או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם חולקין הואיל ועיקר הדין בהם אינו בשודא דדייני אלא בדין חלוקה ולכאורה סברא היא אלא שמכל מקום אי אפשר לומר כן חדא דשמעתא סתמא איתמרא בכל צד שאין בה דין קדימה ועוד שדין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלו היו שטרי חוב שלוה משנים ביום אחד אף שמואל מודה שבדין חלוקה הם ולא בדין שודא דדייני ולא אמרה שמואל אלא בשטרי קרקעות שנמכרו או ניתנו לשנים ביום אחד אבל הלואות ודאי חולקין וכמו שאמרו במשנה (כתובות צ״ג:) היו כלן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ואם תאמר ששמואל חולק על משנתנו אי אפשר שאם כן כשהקשו לו מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ותירץ בה הא מני ר׳ מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי ליקשי ליה ממתניתין ואע״פ שבתלמוד המערב אמרו על משנה זו ר״ל היו כלן יוצאות וכו׳ הדין מתניתא פליגא אדשמואל דקאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית כאן שודא דדייני אגמרא דילן סמכינן ולגמרא דבני מערבא פסקינן כרב הואיל וקיימא מתניתין כותיה ובהלואות מיהא חולקין הא אין אנו פוסקין כשמואל אלא בשטרי קרקע ואף בשלישי של בתרא (ב״ב ל״ד:) ראיה לזה במה שאמרו זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דלרב חולקין ולשמואל שודא דדייני ותירץ התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם ומאי שנא ממחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו׳ התם איכא דררא דממונא למר ולמר הכא אי דמר לאו דמר ובשני שטרות לא משנינן הכי ואי בשטרי הלואה היא הא איכא דררא דממונא למר ולמר אלא בשטר קרקע הא שטרי חוב היוצאים ביום אחד חולקין כדין לוה ולוה חזר וקנה הואיל ושיעבודא דתרויהו כי הדדי קאתי זו היא שיטת גדולי הפוסקים והיא עיקר ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו זו של שני שטרות היוצאים ביום אחד אף בשטרי הלואה ואפשר דוקא בשכתב שעל אותה הלואה בעצמה הוא כותב: מי שלוה ויש לו קרקע ויש לו מעות כופין אותו לפרעו במעות ואם אין לו מעות פורעו מן הקרקע ואין מטריחין אותו למכור ומכל מקום אם מערים בכך כגון שיש לו מעות ואומר של גוי הם וכיוצא בזה אף אנו אומרין לו טרח למכור ופרעהו במעות הוא עושה שלא כהוגן ועושין לו שלא כהוגן ובנימוקי הגאונים נמצא שאף ביתומים כן הואיל ותקנת הגאונים לשעבד מטלטלין של יתומים בין לכתובה בין לבעל חוב אלא שביתומים אם לא נודע בבירור שיש שם מטלטלין אין משביעין אותו על כך שבועת היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן: כבר ביארנו באחרון של בתרא בשיעבוד נכסים שהוא מן התורה וכדעת האומר שיעבודא דאוריתא כלומר שכל הלואה נשתעבדו בה נכסי הלוה אף מן הסתם ואין הלכה כדברי האומר שיעבודא לאו דאוריתא אלא שמצוה היא עליו וכדעת האומר פריעת בעל חוב מצוה ומתורת הין צדק שיהא הן שלך צדק ומכל מקום אף לדעת זה מצוה זו כופין עליה ואם אינו פורע בית דין יורדין לנכסיו שהרי בכיוצא בה אמרו במה דברים אמורים ר״ל שמשלקה ארבעים מניחין אותו במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואף בזו כופין אותו עד שיפרע וגדולי הפוסקים לא ידעתי למה הביאו שמועה זו בהלכותיהם הואיל והלכה שיעבודא דאוריתא אלא שאפשר שהביאוה לרוחא דמילתא אף לדעת הפוסקים שיעבודא לאו דאוריתא או ללמד שבמצות עשה כופין אותו עד שיקיים ומכל מקום היתומים אם קטנים הם אין כופין אותם לפרוע אלא לדברים ידועים יתבארו במקומם ואף מצוה אין עליהם בכך כמו שאמרו (ערכין כ״ב.) יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגדולים אם ירשו קרקעות מאביהם חייבים הם לפרוע מן הדין ואם לא ירשו כלל או שלא ירשו אלא מטלטלין על זו אמרו (כתובות צ״א:) מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומכל מקום אין כופין עליה הואיל ואינה אלא משום כבוד ויש חולקים לומר שכל שלא ירשו כלל אפילו מצוה אין כאן הא כל שירשו מטלטלין איכא מצוה ויש מפרשים שאף במטלטלין מצוה ליכא ובקרקעות הוא דאיכא מצוה שמן הדין אין שיעבוד אלא לאותו שלוה וכן כתבו גדולי הרבנים בפרק כל הגט ואף גדולי פורבינצא כתבוה כן בחבוריהם והדברים נראין כדעת ראשון ודברים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומה שביררנו נראה לנו ברור:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush