גמרא
פירוש
דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס לָא.
רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס שַׁפִּיר דָּמֵי.
וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי בָּא וּמְצָאוֹ קָרֵי לֵיהּ וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא אָמַר לָךְ יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳ אַמַּאי לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר.
אָמַר רַב מְנַשֶּׁה (סִימָן מכני״ס איזמ״ל בזכרי״ם) בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה.
וּלְטַעְמָיךְ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מִי כְּתִיבָן.
אֶלָּא כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ אַחְזִיקוּ בְּהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שכל מצוה הכתובה בתורה הם מדקדקים בה הרבה ואע״פ שאין לנו עכשיו אצלם דין ודברים שכבר נעשו כגוים גמורים מ״מ דנין מהם לצדוקים וביתוסים כמו שכתבנו למעלה ומתירין את מצתם שאין חוששין בה לחימוץ ולא עוד אלא שיוצאין בה ידי חובה בפסח כדין מצה משומרת מפני שבקיאים הם בשמור:
כשם שביארנו במשומד אוכל נבלות לתאבון שכל שאפשר לו לעשות הדבר בהיתר עושה כך יש לנו לדון בכל עובר עבירה מצד שהוא חס על ממונו שכל שאפשר לו להציל את ממונו בהיתר עושה מכאן אמרו ישראל שאנו יודעין בו שאינו מבער את חמצו מתוך שהוא חס על הפסדו מותר לנו לאכול אחר הפסח מיד מחמץ שבידו אע״פ שלא היה שם שיעור אפייה אע״פ שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה בין לו בין לאחרים מדברי סופרים כמו שביארנו בשני של פסחים בחמץ הנמצא בידו שלא נודע לנו עליו שעבר עליו הפסח אע״פ שנודע לנו בבעליו שאינו מבער חמצו מותר מפני שחזקה עליו שתכף שעבר הפסח החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה לדעת ר׳ שמעון שהלכה כמותו שמ״מ הואיל והציל ממונו טורח הוא אחר ההיתר ואע״פ שבמשומד ובאיסור תורה אמרו שאינו טורח בזו תיאבונו ממהרו אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה ואע״פ שזו של חמץ הביאוהו בגמרא לסייע לזו של משומד לא שתהא דומה לו מכל וכל והסיוע הוא שכל שאינו מתכוין להכעיס ויש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בשל סופרים אלא שבתאבון תיאבונו ממהרו שלא לטרוח אף בשל תורה ובהפסד ממון כל שיכול להצילו בהיתר אף על ידי טורח עושה ומתוך כך חמצו מותר לנו שבודאי החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואף לדעת ר׳ יהודה שאוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח בישראל מן התורה ובשל נכרי מדרבנן מ״מ לדעתו אנו מפרשים שהוא מחליפו באותו שחימץ לאחר הפסח ומיד דקאמר פירושו בכדי לישה ואפייה וכן במסכת שבת פרק שואל אמרו בענין מרחץ רוחץ בה מיד שפירושו אחר חמום ולענין פסק אי אתה צריך לה שהלכה כר׳ שמעון אלא שכתבנוה לענין ביאור על מה שאמרו כאן סברוה ר׳ יהודה היא כלומר שאף בשל תורה סומך על החלוף ולדעתו מיהא אתה צריך לפרשה כן ואע״פ שחליפין עצמן אסורין לו שהרי את שלו אסור הוא בהנאה לעצמו מתורת קנס כבאכילה הרי הוא ממעט באיסור כמה שאפשר לו בהצלת ממונו ומ״מ לישראל אחר מותר שאין איסור הנאה תופש חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית:
מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע״פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ״מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ״מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:
זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע״פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ״מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע״פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ״מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ״מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:
זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע״פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ״מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush