גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דְּהָוֵה נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין. נָזִיר הָא דַּאֲמַרַן חַטָּאת מַאי הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא ו׳:כ׳} כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וְגוֹ׳ יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא בָּלְעָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
והקשה לר׳ עקיבא ממה שאמרו מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה כגון חצי זית חרצן וחצי זית זג וכיוצא באלו ואם היתר מצטרף לאיסור מה היה צריך ללמד כן באיסור ואיסור ושמא תאמר והיא הנותנת שאיסור ואיסור אי אתה יודע על איזה מהן אתה מתרה אותו והוה ליה התראת ספק שאינה יכולה לבא לידי ודאי וכן שאין אחד מתבטל אצל חברו שהרי כל אחד איסור ואין האיסורין מבטלין זה את זה שהרי אף כשתמצא לומר היתר מצטרף לאיסור בכל איסורין אתה מודה בחצי זית חלב וחצי זית דם שפטור וכן בכל האיסורין חוץ מן הקדשים תדע שלא שאלוה אלא באיסורי נזיר שכולם מין אחד הא בשאר איסורין פשיטא ליה דאיסור ואיסור אינו מצטרף ומ״מ השיבו שיש חילוק ביניהם שהיתר ואיסור אף לדעת הסובר בהם שמצטרפין אין מצטרפין אלא בבת אחת ואיסור ואיסור מצטרפין אף בזה אחר זה כל שהם בכדי אכילת פרס: ולענין פסק הלכה כל האיסורין אין מצטרפין זה עם זה בחולין אלא בנזיר מפני שאיסורין שבו אחד הם והרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים מצטרפין כמו שאמרו שהפיגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין לכזית: זהו ביאור השמועה ויש לדון לדעת האומר שטעמו ולא ממשו לוקין עליו לר׳ עקיבא אע״ג דטעם כעיקר מגיעולי גוים נפקא ליה נוקים משרת ליחודי לאו לנזיר להלקותו שאם מגיעולי גוים איסור מלקות ליכא שאין מלקין במה מצינו ופירשו גדולי הדורות דכל כי הא לאו מילף הוא אלא גלויי מלתא בעלמא שאילו לא היית למד גוף האיסור והיית רוצה ללמוד מגיעולי גוים או ממשרת זהו בנין אב אבל אחר שנודעו לנו האיסורין וגלי רחמנא בחד דטעם כעיקר ממילא שמעינן דהכי נמי לשאר איסורין ולא הוצרך ליחד בו לאו ומ״מ לדידן לא קשיא דלא איצטריך לן ליחודי לאו שהרי טעמו ולא ממשו אין מלקין עליו: ומ״מ בין לר׳ עקיבא בין לרבנן יש לך לדון שבסוגיא זו העמידו מקרא של חטאת להיתר מצטרף לאיסור ובפרק גיד הנשה אמרו לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ונגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת וכו׳ אלמא שזו של חטאת טעם כעיקר הוא ופירשו בה שקל וחומר הוא שאם למדנו ממנו היתר מצטרף לאיסור כל שכן טעם כעיקר וחכמי צרפת פירשו שאע״פ שהוציאוהו שם בלשון טעם כעיקר היתר מצטרף הוא אלא שמתוך שאין האיסור בעין לגמרי קורהו טעם כעיקר ושמא תאמר היכן מצינו בזרוע בשלה היתר מצטרף לאיסור הואיל ובישול הוא והלא האיסור נבלע בפזור על ידי הרוטב הם פירשוה במקום חתך שנבלע שם הרבה מן האיסור ועומד שם האיסור צרור כאילו הוא בעין: מכל מה שכתבנו למדת שטעם כעיקר אינו אמור אלא בשיעור איסור אבל בטעם לבד שלא הי׳ בו שיעור לא כמו שכתבנו בחצי זית של חלב שנימוח בפחות מששים כמותו וכגון הדברים שנותנים טעם מעט במרובה כגון תבלין או שומין של תרומה וכיוצא באלו כל שאין שם כזית אינו בדין טעם כעיקר אלא שמ״מ יש בו איסור סופרים כמו שביארנו במסכת חולין ולדעתי זו ראיה לומר שטעם כעיקר דאורייתא שאם מדרבנן אף בחצי שיעור שנתן טעם אתה אומר כן: המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו וכן לענין הטומאה אם הקפיד עליו חוצץ אם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה בצק החרש אם יש כיוצא שהחמיץ הרי הוא אסור אמר הר״ם אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חזוק הכלי ודבוק שבריו אבל כשאינו לחזוק אפי׳ פחות מכזית חייב לבער ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו זהו חצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לו טבילה וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה ובצק החרש הוא שמכה עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקורין אותו וכאשר לא נדע אם נתחמץ אם לאו נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שיעור שני חומשי שעה משעות ההשויה: אמר המאירי בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו ר״ל שאין כזית במקום אחד בטל במיעוטו ונאמרו בה בגמ׳ שתי לשונות שהאחד הפך לחברו והוא שהראשון מוסב על מה שאמרו בתחילת המשנה כזית חייב לבער ואמר על זה לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק ומאחר שאין עשוי לחזק אין אדם מבטלו לשם ואינו בטל לגבי עריבה להיות נידון כעריבה והרי הוא כמי שיש לו כזית חמץ בתוך ביתו שצריך לבער אבל עשוי לחזק אינו חייב לבער אע״פ שיש בו כזית שמן הסתם מבטלו הוא לשם והרי הוא כעריבה עצמה מכלל דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער שכל שהוא פחות מכזית אינו כלום והשני מוסב על סוף המשנה ולחומרא כלומר הא דקאמר אם לאו בטל במיעוטו לא שנו אלא במקום העשוי לחזק דאיכא תרתי לטיבותא פחות מכזית ועשוי לחזק שאדם מבטלו שם מן הסתם אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער אע״פ שאין בו כזית דאע״פ דפחות מכזית לא חשיב עריבה שאני שמא יש שם הרבה חצאי זיתים בפזור והוא מכנסם מכלל דכזית אף במקום העשוי לחזק חייב לבער: ופסקו בהם גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כלשון אחרון וממה שבגמ׳ הביאו שתי ברייתות זו כלשון ראשון וזו כלשון אחרון והקשו מזו לזו עד שאמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא כלומר הראשונה שהיא לקולא אינה משנה והלכך כל שיש שם כזית באיזה מקום שבה חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק וכל שאין בו כזית אם הוא במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער: וענין עשוי לחזק פירשו בו גדולי הרבנים כגון בשולי עריבה שהונח הבצק לשם להכיל המים שלא יצאו דרך הסדקים ואע״פ שכגון זה ודאי אין לחוש שמא יטלנו משם והיה לנו לומר שבטל הוא אצל העריבה והרי הוא כעצי העריבה הואיל ומ״מ יש בו כזית חייב לבער ואם אין שם כזית הואיל והוא במקום העשוי לחזק בטל הוא ונידון כעץ העריבה אבל במקום שאין עשוי לחזק כגון דפני העריבה שאינן להצקת מים לשם אפילו פחות מכזית חייב לבער שמאחר שלא לצורך הוא עומד לשם אפשר שימלך ויטלנו משם שהרי יש כמה חצאי זיתים מפוזרים ורוצה לכנסם וכל שכן אם היה בשפת העריבה ומ״מ לענין פירוש הדברים זרים הן מצד הלשון הן מצד הענין מצד הלשון שלא היה להם לומר לחזק אלא להחזיק ואין לשון לחזק את המים הכתוב בפירושיהם נופל בזה כלל וכן מצד הענין שהרי אם הבצק הוא בתחתית הדופן סמוך לשולים אף הוא עשוי להחזיק את המים שכשמגלגלין ועורסין את הקמח בתוך המים הרי המים יוצאים מתוך עגול הקמח ובאים אצל הדופן כשיעור עובי אצבע או יתר לפי שיעור הקמח והמים וגאוני הראשונים פירשו מקום העשוי לחזק כל מקום שיש בו סדק אבל כל שהוא במקום שאין בו סדק הוא קרוי שאינו עשוי לחזק ואין בזה חלוק בין שולים לדפנות כלל אלא בין מקום שיש בו סדק לשאין בו סדק ואף זה אין נראה לי שאם כן היאך אמרו בלישנא קמא לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק והא בהדיא קאמר בסדקי עריבה וכל הסדקים לפי פירושם עשויים לחזק הם וכן מה הוצרכו לומר בלישנא בתרא לא שנו אלא במקום העשוי לחזק הא בהדיא נאמרה בסדקי עריבה שהם מקום העשוי לחזק אלא ודאי משמע שאף כשהוא במקום סדקים יש בו חילוק בין עשוי לחזק לשאינו עשוי לחזק ומתוך כך נראה לי לפרש שכל מקום שהסדק מתרחב עד שחלקיו מתפרדין או מתחילין להפרד זה מזה וניטוח שם בצק לדבקו הוא קרוי עשוי לחזק שדופן הכלי מתחזק בכך ונשמרים החלקים מלהתפרד עוד וכל שכן אם נקב סתם בה אבל כל שהסדק דק וכל שכן אם אינו עובר מצד לצד ואין בו שום חשש פירוד אע״פ שיש שם סדק הוא קרוי מקום שאין עשוי לחזק: ובגמ׳ נחלקו על רב הונא שהעמיד את הברייתא הראשונה בחזקת משובשת והעמידה לדעת ר׳ שמעון שאמר בכיפת שאור שייחדה לישיבה שאינה צריכה ביעור שמן הסתם מבטל לה אע״פ שיש בו יתר מכזית ואף כאן במקום לחזק הואיל ומבטל לה אף בכזית או יתר אין צריך ביעור ואף זו נדחית שם שמא דוקא רישא אתיא כר׳ שמעון בן אלעזר הא סיפא דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו צריך ביעור דילמא לאו ר׳ שמעון בן אלעזר שמא אינו מקל בכך אחר שאינו מבטלה לשם הואיל ואין לה צורך לשם והעמיד אביי שתי הברייתות לדעת ר׳ שמעון בן אלעזר ומתרץ להו אהדדי דחדא במקום לישה וחדא שלא במקום לישה ופירש בה רב אשי שלא סוף דבר שגב העריבה קרוי שלא במקום לישה אלא אף שפת העריבה כן אע״פ שלפעמים לרוב מלוי העריבה העיסה צפה על שפת העריבה ונכנסת אף לשם ואם כן כל חלל העריבה נקרא מקום לישה: וגדולי הרבנים נמשכו לשיטת מה שפירשו בעשוי לחזק שהוא מקום העשוי להחזיק את המים ופירשו שמקום לישה ועשוי לחזק אחד הוא אלא שהם מחלקים את העריבה לשלשה דינים אחד במקום השולים ואחד בדפנות ואחד בשפה ובגב והשולים הם מקום לישה לגמרי או עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והשפה והגב הם שלא במקום לישה לגמרי או מקום שאין עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והדפנות הם ממוצעות בין זו לזו כשתעריכם אצל השפה והגב הם קרויות מקום לישה מצד שלפעמים בשעת גלגול המים מתגלגלים ובאים לדופן ונשפכים דרך נקב שבה וכשתעריכם אצל השולים הם קרויות שלא במקום לישה ובמצוע זה שתי הברייתות מסכימות זו לזו שהראשונה וכן לישנא קמא דרב יהודה הוא קורא השולים מקום העשוי לחזק שהוא מקום לישה והדפנות הוא קורא שלא במקום לישה ולא דברה מן השפה והגב כלל ופירושה במקום העשוי לחזק דהיינו שוליה אין צריך לבער בשאין עשוי לחזק דהיינו דפנה צריך לבער במה דברים אמורים בכזית אבל בפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק דהיינו דפנה אינו צריך לבער הואיל ויש בו חיזוק קצת הא בשפתה אף בפחות מכזית עובר וברייתא אחרונה וכן לישנא בתרא דרב יהודה קורא מקום לישה או מקום העשוי לחזק הדפנות ומקום שאינו עשוי לחזק או שלא במקום לישה השפה והגב ולא דברה מן השולים כלל ופירושה במקום העשוי לחזק אינו עובר והיינו דפנה במקום שאין עשוי לחזק כגון השפה והגב ובמה דברים אמורים בפחות מכזית אבל בכזית במקום העשוי לחזק ר״ל דפנה עובר הא בשוליה אף בכזית אינו עובר ונמצאו שתיהן מסכימות לדעת אחת דבשוליה אף בכזית אינו עובר ובשפתה וגבה אף בפחות מכזית עובר ובדפניה בכזית עובר בפחות מכזית אינו עובר ותרוייהו כר׳ שמעון בן אלעזר דייחדה לישיבה במקום העשוי לחזק בשוליה הוא זו היא שיטת גדולי הרבנים: ולענין פירוש הדברים רחוקים הם הן לפי הלשון הן לפי הענין מצד הלשון שאין ראוי לומר שיהו מקום לישה ועשוי לחזק נאמרים על ענין אחד וכן שיהא מקום העשוי לחזק בברייתא אחת קרוי שאינו עשוי לחזק בברייתא האחרת ומצד הענין שהרי לפי פירוש זה שלשה דינים חלוקים הם והאיך נשמטו שתי הברייתות שלא הוזכרו בשום אחת מהם אלא שני דינין אלא ודאי נראה שעשוי לחזק הוא כמו שפירשנו שהוא כל שאיזה נקב נסתם בו או ששברים או סדקים מפורדים או שיש בהם חשש פירוד מתדבקים בו הן בשולים הן באיזה מקום שבעריבה אפילו בגבה ומקום לישה הוא כל פנימיות העריבה וחללה הן בשולים הן בדפנות שבשעת לישה ממשמשין בכולה ושלא במקום לישה הוא שפת העריבה וגבה וברייתא ראשונה שהיא נאמרת לקולא רישא וסיפא דידה שלא במקום לישה אלא בשפת העריבה או מגבה ומתוך שאין הידים ממשמשות שם אין הבצק עשוי לישמט משם ומתוך כך במקום העשוי לחזק שנוח לו שתעמוד לשם ומבטל לה לשם מן הסתם אף בכזית אינו עובר דהואיל ואינה במקום לישה לא משתלפא במקום שאינו עשוי לחזק עובר שמאחר שאין צריכה לשם חס עליה ושולפה בידים או שאינו מבטלה הא פחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק לא חשיבא ליה ומבטל לה וברייתא אחרונה רישא וסיפא במקום לישה ומתוך עסק הידים לשם עשויה להשמט ומתוך כך כל שיש שם כזית אפילו במקום העשוי לחזק עובר הא פחות מכזית למיעוטו הואיל ועשוי לחזק אינו נוח לישמט או שמא ביטלה הוא מן הסתם אבל כשאינו עשוי לחזק אינה מדבקת שם כל כך ועשויה לישמט ואף הוא אינו מבטלה בדעתו אדרבה דעתו עליה ועל שאר חצאי זיתים שבה: ולענין פסק כבר פסקנו כרב הונא ולדחות את הקלה לגמרי ואין לפסוק כאביי ולתלות את הדבר במקום לישה ושאין מקום לישה שהרי אין הלכה כמותו וייחדה לישיבה צריך עד שיטוח פניה בטיט והילכך כל שיש שם כזית אף במקום העשוי לחזק צריך לבער וכל שאין שם כזית במקום העשוי לחזק אין צריך לבער במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער: ויש פוסקים כאביי וממה שטרח רב אשי לפרש מהו מקום לישה וכן שהברייתות מסכימות לדעתו לדבר אחד ואף שתי לשונות של רב יהודה מתישבים לדעת אחת ופוסקים דמאחר שאין הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר כל שיש שם כזית צריך לבער אף במקום העשוי לחזק דהא ייחדה לישיבה כעשוי לחזק הוא דהא מנא שוויה ואפילו הכי דוקא בטח פניה בטיט וזו מסכמת לפסק שלנו הא פחות מכזית שלדעתנו במקום העשוי לחזק אינו צריך לבער ובמקום שאין עשוי לחזק צריך לבער אף שלא במקום לישה לשיטה זו אין צריך לבער וא״כ הוא במקום לישה וזה לדעתנו שמחלקין בין עשוי לחזק למקום לישה כמו שביארנו ולפירוש גדולי הרבנים אתה מחלק את הענין לשלשה דינין על הדרך שביארנו ולדברי כולם אתה למד שבזמן הזה אע״פ שאין נוהגין ללוש בעריבות של כל השנה מפני חשש הפירורין הנשארים בנקבים ובסדקים מ״מ אין להם לזלזל במירוק העריבות ושטיפתם כדי שלא ישאר שם בצק: וכן לענין הטומאה פירשוה בגמ׳ כשם שאמרו שבפסח תלוי בכזית כך לענין טומאה לעריבה אם נגע שרץ בבצק זה שבה שכל שהחמץ חשוב עד שצריך ביעור איסורו מחשבו להיות חוצץ וא״כ כל שיש שם כזית ונגעה בו טומאה חוצץ ולא נטמאת העריבה ומטומאת הבצק עצמה אין לה טומאה שאין אוכל נעשה אב הטומאה לטמא כלי וכן אם נטמאת העריבה וכזית בצק עליה חוצץ ואין טבילה עולה לה ואם אין שם כזית הואיל ואין טעון ביעור הרי הוא כנוגע בעריבה עצמה ונטמאת וכן לענין טבילה אינו חוצץ ונמצא שבימות הפסח טומאת העריבה תלויה בחיוב ביעור הא בשאר ימות השנה הכל תלוי בקפידא שלו אם מקפיד עליו ליטלו אף בפחות מכזית חוצץ ואם אינו מקפיד עליו ליטלו אף בשנים ושלשה זיתים אינו חוצץ והרי הם כעריבה עצמה וכן הלכה: בצק החרש ר״ל אטום ומשתנה מגוונו ואין חימוץ ניכר בו ר״ל שלא היה שם סדק וכן שלא הכסיפו פניו לגמרי אם יש כיוצא בו ר״ל שנילושה עמו ובא לידי חימוץ אסור ואם יש שם כיוצא בו ולא נשתנה אף זו מותרת ואם אין שם כיוצא בו שאלו בה בגמ׳ מהו שיעורה ונתנו בה שיעור לשהיית שיעור מהלך מיל משנסתלקו הידים להתעסק בה וכל שעמדה לה כשיעור זה בלא התעסקות אוסרין אותה אחר שראינו בה שנתחרשה הא כל שלא ראינוה שנתחרשה אין אוסרין אותה עד שיוכרו בה סימני חמוץ כגון סדק או הכספת פנים גמורה או תפיחה גמורה שאף התפיחה הגמורה חמוץ הוא ומה שאמרו תפח תלטוש בצונן שמשמעו שהתפיחה הוא סימן לחימוץ אבל לא חמוץ פירושו בהתחלת התפיחה וכן הלכה ומ״מ אלו שמרבין בלישת מדות הרבה ולצרפן בעריבה בכלי הנקרא עמילה ובלשון לעוזות בריגא צריך שכשתגיע העיסה לעשיית הככרים ממנה שיהיו שם מנין נשים כמנין המדות שאם לא כן שמא תהא שהייה מרובה בין הככר הראשון לאחרון קודם אפייה ואם אין שם מנין נשים כמנין המדות ראוי להן שיהו מעבירות את ידיהן תמיד על הככרים או ילטשו בצונן שלא יבאו לידי חשש חמוץ כלל וכן ראוי באותה עמילה שיהא אחד עומד על גב אותו שמנהיג את העמילה שיקבץ תמיד פירורי העיסה הנושרין בכח הנהגת שבט העמילה ויצרפו אותם תמיד בעיסה עד שיהו עוברים תחת שבט העמילה כשאר העיסה וכן שיהפך תמיד בעיסה מאורך לרוחב ומרוחב לאורך ויגרור תמיד שבט העמילה עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמילה ועל דרכים אלו אנו נוהגים בה: בתלמוד המערב ראיתי ששאלו על משנה זו ר״ל משנת בצק החרש בלשון זה בצק שצנן ואין כיוצא בו שהחמיץ עד היכן ר׳ יעקב בר אחא ועולא דקיסרין בשם ר׳ אחא עד כדי הלוך ארבעה מילין ונראה שבצק שצנן הוא בצק החרש הנזכר במשנה ואף לרב ר׳ יצחק אבן גאית ז״ל ראיתי שכתב בנוסח זה בצק החרש וכו׳ פי׳ בצק שנצטנן ואינו מחמיץ ואמאי קרי לה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברים אליו ואף חמץ זה כשטופחין לו על פניו אינו מרגיש ומתחרש אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו ושהה כדי הלוך מיל משנגמרה לישתו אסור עד כאן נוסח דבריו נראה שבצק שצנן האמור בתלמוד המערב הוא הוא פירושו של בצק החרש אלא שהוא פוסק כתלמוד שלנו לשיעור מיל ונראה הענין שבצק החרש הוא שנצטנן הבצק מחמת קור חזק שנכנס בתוכה ואותו קור מעכבה שלא יוכרו בה סימני חמוץ כשיעור שיוכר בשאר עיסות שלא נכנס קור בתוכן אלא שמ״מ בא לידי חרשות ויש לחוש שמא מתחלת להחמיץ אלא שהקור מעכב שאין סימני החמוץ ניכרים ומתוך כך כל שיש כיוצא בה שהחמיץ דנין שאף זו החמיצה ואם אין כיוצא בה משערין בשהיית הלוך מיל אחר שנגמרה לישתה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה אחר שהכרנו חרשות שבה על הדרך שכתבנו ובתלמוד המערב שנתנו בה שיעור ארבעת מילין קולא יתירה היא אלא שיש למדין ממנה לבצק שלא נתחרש ושלא נראו בה סימני חמוץ אלא שראוי לבעל נפש להזהיר בני ביתו למהר האפייה כמו שאפשר שלא כל העיסות שוות וכלל גדול בדבר כל זמן שאדם מתעסק בבצק אפילו במשמוש ידים אינו בא לידי חמוץ וכן כלל גדול תפח תלטוש בצונן: זהו ביאור המשנה וכולה על הדרכים שפסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush