גמרא
פירוש
אָמְרִי מַעֲשֵׂר דִּיגּוּן הוּא דְּקָא גָרֵים לֵיהּ.
מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא קוּנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי קוּנָּם הֵן עַל פִּי קוּנָּם הֵן לְפִי אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין.
אָמַר רַבִּי אַבָּא שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ הָווּ לְהוּ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְאֵין בָּטֵיל בָּרוֹב.
וַהֲרֵי תְּרוּמָה אדְּאִי בָּעֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַהּ וּבָטְלִי בְּרוֹב דִּתְנַן בסְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חוּלִּין תֵּרָקֵב הָא לְמֵאָה תַּעֲלֶה אָמְרִי בִּתְרוּמָה בְּיַד כֹּהֵן עָסְקִינַן דְּלָא מָצֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַהּ.
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא אִם הָיְתָה טְהוֹרָה תִּמָּכֵר לְכֹהֵן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן עָסְקִינַן.
[וְהָא] קָתָנֵי סֵיפָא תִּימָּכֵר לְכֹהֵן חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה.
אֶלָּא אֵימָא בִּשְׁלָמָא קוּנָּמוֹת מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן דְּאָמַר רַבִּי נָתָן כׇּל הַנּוֹדֵר כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה וְהַמְקַיְּימוֹ כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ תְּרוּמָה מַאי מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלַהּ.
גּוּפָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּיקְּנָהּ וּזְרָעָהּ מִתְעַשֶּׂרֶת לְפִי כוּלָּהּ יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מַאן צָאֵית לָךְ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמרי [אומרים]: במעשר לא הקרקע היא הגורמת את החיוב, אלא דיגון, צבירת היבול לכרי, הוא דקא גרים ליה [שגורם לו] את החיוב, שרק עם הדיגון נקבעה חובת הפרשת המעשרות מן התבואה, ומשום שאין החיוב תלוי בקרקע, אף אין יורד החיוב על ידי זריעה בקרקע. מתיב [מקשה] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנתנו: האומר ״קונם פירות האלו עלי״, או ״קונם הן על פי״, או ״קונם הן לפי״ — אסור בחילופיהן ובגידוליהן. ואם אמר ״קונם פירות אלו שאני אוכל״, או ״שאני טועם״ — מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין. ונמצא איפוא שאין הגידולים מבטלים את האיסור! אמר ר׳ אבא: שאני [שונים] קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו [ואם הוא רוצה יכול להישאל עליהם] ולהתירם, ולכן הוו להו [הריהם] כדבר שיש לו מתירין, ואין בטיל ברוב. ומקשים: והרי תרומה שגם בה דאי בעי מיתשיל עלה [שאם רוצה יכול להישאל עליה] כמו לגבי נדר, שיכול ללכת לחכם, ולומר שהוא מבטל את מה שקבע והפריש דבר מסויים כתרומה, ובכל זאת בטלי [בטלים] ברוב. דתנן [שכן שנינו במשנה]: סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה סאים של חולין — תרקב, שאין לתערובת זו תקנה. שכיון שתרומה טמאה אסורה באכילה לכל אדם — אוסרת היא אף את מה שנתערבה בו, להיות כמותה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם נפלה למאה סאים ויותר של חולין — תעלה (תיבטל)! ומשיבים, אמרי [אומרים]: כאן בתרומה שהיא ביד כהן עסקינן [עוסקים אנו] שלא מצי מיתשיל עלה [יכול הבעלים להישאל עליה] ולהתיר אותה. אבל כל זמן שהיא ביד הבעלים יכול להישאל עליה, ואינה בטילה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של אותה משנה: אם היתה התרומה שנפלה ונתערבה טהורה — תמכר כל התבואה לכהן, והכהן ינהג בה כאילו היתה כולה תרומה, והוא מותר באכילת תרומה טהורה. משמע שמדובר בתרומה שעדיין היא ברשות הבעלים ולא בידי הכהן! אלא יש לומר שבישראל שנפלו לו נכסים בירושה מבית אבי אמו כהן עסקינן [עוסקים אנו], שהוא ירש את התרומה שקיבל אבי אמו הכהן, ותרומה זו שייכת מבחינה ממונית לנכד, אף כי הוא עצמו אינו יכול לאכול אותה וצריך למוכרה לכהן. על הסבר זה מקשים: [והא] קתני סיפא [והרי שנה בסופה של אותה משנה]: תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה של תרומה שנתערבה, כי סאת התרומה היא עצמה שייכת לכהן. ואם מדובר כאן ביורש שיש לו זכות בעלות על התרומה מדוע אינו מוכר לכהן גם את אותה סאה? והרי יש לו עצמו זכות בה! אלא אימא [אמור] ותרץ באופן אחר: בשלמא [נניח] קונמות מצוה לאיתשולי עליהן [להישאל עליהם] ולהתירם, משום דבריו של ר׳ נתן. שאמר ר׳ נתן: כל הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו את הנדר של עצמו — כאילו מקטיר עליה, על אותה במה. אולם תרומה מאי [מה] מצוה לאיתשולי עלה [להישאל עליה]? וזה הוא טעם ההבדל בין דין קונמות הנחשבים כדבר שיש לו מתירים, לתרומה שאינה נחשבת כדבר שיש לו מתירים. א גופא, לגופה של הלכה שהוזכרה קודם, אמר ר׳ יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה (הפריש כל מעשרותיה) וזרעה — מתעשרת לפי כולה, כלומר, לפי כל כמות הפירות ולא רק לפי כמות הגידולים. יתיב [ישב] רבה וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן צאית [מי שומע] לך ולר׳ יוחנן רבך! היתר שבהן להיכן הלך? הרי הליטרה שזרע היתה מותרת שהרי הפריש עליה מעשרות, ומדוע צריך לעשר את הכל? מן הראוי היה להפחית את הסאה הראשונה המתוקנת, שעליה לא יצטרך לעשר. אמר ליה [לו]: מי [האם] לא תנן דכוותה [שנינו במשנה כמותה]: בצלים של השנה השישית שירדו עליהם גשמים בשנה השביעית וצימחו,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush