והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא – ואליבא דר׳ אליעזר בר׳ שמעון נקיט ליה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמה לשמה ובתורת כהנים קאמר לה גבי לחמי תודה וקודם זריקה אי אכל מהני לחמי תודה לא עבד איסור גמור ואפי׳ הכי הוי אסור אלמא כדהשתא מיתפיס: לעולם אימא לך בתר מעיקרא אזלינן היכא דאיכא היתירא ואיסורא ולא תימא דאמרי׳ בתרומת לחמי תודה אלא אימא הא בתרומת הלשכה אסור דהיא אסורה בין מעיקרא בין בסוף והוי נמי דבר הנדור דכתיב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה).
(1) 
וְהָא תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים הִיא.
וְהָא תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים הִיא.Having made this inference, Ravina comments: But the teruma of the loaves of the thanks-offering is designated only after the sprinkling of the blood. Consequently, the individual must have made his vow after the sprinkling of the blood, when these loaves are permitted to priests. If the vow nevertheless takes effect, it must be because the individual is referring to the original forbidden status of the loaves before the sprinkling of the blood. This indicates that one has in mind the original status of the item rather than its current status.
דהא תרומת לחמי תודה לאחר זריקה הוא – מ״מ לא הוי כאומר כבשר שלמים לאחר זריקה כיון שלא האריך בלשונו כדפ״ל גבי נותר.
והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא – אלמא בעיקרו קא מתפיס. ואיכא למידק מאי קושיא, שאני תרומת לחמי ודה, דאפילו לאחר זריקת ניתרת לכהן, ואסורה לזרים, והויא לה כפיגול ונותר של עולה. ותירצו בתוספות דכי ידור נדר דמיניה ילפינן שידור בדבר הנדור, משמע שידור בדבר הנדור, בשעה שעומד באותה קדושה שהוא עומד בה בשעת הנדר, והלכך לאחר זריקת דמים, שהוקל כח ההקדש, שבתחילה היה אסור לכהנים, ועכשיו לאחר זריקת דמים, אינו אסור אלא לזרים, לא קרינא ביה דבר הנדור.
כבר ביארנו שהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו אינו נאסר שאין זו התפסה בדבר הנדור על הדרכים שביארנו התפיס בתרומת הלשכה ר״ל השקלים אסור שדבר הנדור הוא התפיס בתרומת לחמי תודה יראה לשיטתנו שמותר שהרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שלא קדש הלחם עד שיזרק הדם ונמצא שכל שלא נזרק הדם קודם אסורין וכשנזרק הותרה תרומתן לכהן ושאר הלחם לבעלים וא״כ לא נקראת תרומת לחמי תודה עד שיזרק הדם ומתוך כך אם התפיס בה מותר דבדהשתא קא מתפיס ולענין ביאור זה שאמרו קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו כלומר ובכלל תרומתו הוא מכל מקום אין הטעם שוה שתרומתו הנזכרת תחלה בשעת ההתפסה היתה מצד שאינו נקרא דבר הנדור וזו הותרה משום דבהשתא קא מתפיס ולדעת הפוסקים בעיקרו קא מתפיס אסורין ושמא תאמר ואף לשיטתנו היאך מותר ואף כשתאמר בדהשתא קא מתפיס הרי אף עכשו אסורה התרומה לזרים מחמת הנדר והויא לה כפגול ונותר של עולה תירצו בתוספות שזה שאנו דורשים כי ידור נדר בדבר הנדור פירושו בדבר הנדור שיהא עומד בכל אותה קדשה ובכל אותו איסור שהיה עליו מעולם מצד ההקדש או הנדר וזו לאחר זריקת הדם כבר הוקל חומר קדשתה שבתחלה היה אסור לכהנים ועכשו מותרת להם ולא נאסרה אלא לזרים:
תרומת לחמי תודה שהזכרנו ענינם שהתודה היתה באה בארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ ובין כלם עשרים עשרונות עשרה לעשר של חמץ ועשרה לשלשים של מצה הם שלשה מינין עשרה לכל מין ושיעור כלן שוה אלא שהעשרה חלות של מאפה תנור והעשרה רקיקין והעשרה רביכין והם שחולטם ברותחין ואחר כך קולה אותם בשמן של האילפס והכהן לוקח ארבע חלות חלה מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן ולחמי תודה אלו אם אפאן ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה ושמא תאמר והיאך התרומה ניטלת מהן אם שיטול אחד על כלם הרי לאחד מכל מין אנו צריכים ואם שיטול פרוסה מכל אחד והרי אמרו אחד שלא יטול פרוסה על כל פנים אתה צריך לפרשה שיפרישנה בלישה ויטול אחת מכל מין בלישה ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אף לשיטתנו אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם:
והא תרומת לחמי תודה דלאחר זריקת דם הוא. דאין רגילות ליתנם לכהן עד אחר זריקת הדמים שכבר הותרו לאכילה:
והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא – דכיון דלחמי תודה לא שרו באכילה עד לאחר זריקה למה יתרמו אותן קודם לכן ומדקתני אסור ש״מ דבעיקרן קמתפיס.
והא תרומת לחמי תודה מסתמא לאחר זריקת דמים היא שהרי על ידי זריקת הקרבן הבא עמה היא ניתרת באכילה דאמר מר על זבח תודת שלמיו יקריב קרבנו מלמד שהוא ניתרת על זביחת הקרבן. ואפילו הכי קתני אסור אלמא בעיקרו קמתפיס דאי בקדושה דאית בה השתא קא מתפיס לאו התפסה היא שהרי מותר ועומד לכל אדם. גבי שלמים נמי בעיקרא קא מתפיס. שיטה.
והא תרומת לחמי תודה וכו׳. וא״ת דילמא שאני תרומת לחמי תודה דאפילו לאחר זריקה אסורה לזרים וניתנת לכהן והויא לה כפיגול ונותר של עולה. וי״ל כיון שהוקל כח ההקדש שבתחלה היה אסור אפילו לכהנים ועכשו לאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לאו דבר הנדור היא עכשו בשעת ההתפסה. הרא״ם ז״ל.
וז״ל הריטב״א ז״ל: (והא אפילו לאחר זריקת תרומה וכו׳). וא״ת והא אפילו לאחר זריקה תרומת לחמי תודה לכהנים היא ניתנת ואסורה לזרים והוי שפיר דבר הנדור. דהא חלת אהרן מטעם שהיא אסורה לזרים אף על פי שלכהן היא מותרת היו מתפיסין בה אי לאו דדבר האסור הוא דמני ליה תנא בהדי בשר החזיר. ויש לומר דקרא דכי ידור דמפקינן מיניה שידור בדבר הנדור משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו בשעת ההתפסה באותה קדושה שהיה עומד בה בשעה שהיה נדור מתחלה. והילכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש שהיה אסור לכהנים ולזרים ולאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לא קרינן ביה דבר הנדור כיון שאינו עומד בענין שהיה כשהתחיל תחלת קריאת שם נדר עליו. ומהאי טעמא נמי אם התפיס בחזה ושוק לא הוי נדר. עד כאן.
ברש״י דאמר לא קידש כו׳ את תרומתי הס״ד כתרומתו הא קמ״ל כו׳ דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא כו׳ אבל מין אחת יצא הס״ד ואח״כ מה״ד והא בעי כו׳ כצ״ל:
ברא״ש לזריקה ונראה כו׳ הד״א בר קסנא הס״ד זריקת דמים והה״נ כו׳ כצ״ל:
בר״ן מיני חלות הס״ד ורבוכה וכתיב והקריב כו׳ הד״א ואפ״ה ר׳ יהודה מתיר כו׳ כצ״ל:
והא [והרי] תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא, שהרי רק אז מותרים הם באכילה לכהנים, ומשמע שכאשר הוא מתפיס — בעיקרו של האיסור הוא מתפיס, ולא במצבו הנוכחי.
Having made this inference, Ravina comments: But the teruma of the loaves of the thanks-offering is designated only after the sprinkling of the blood. Consequently, the individual must have made his vow after the sprinkling of the blood, when these loaves are permitted to priests. If the vow nevertheless takes effect, it must be because the individual is referring to the original forbidden status of the loaves before the sprinkling of the blood. This indicates that one has in mind the original status of the item rather than its current status.
הכל
(2) אֵימָא אכִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אָסוּר.
The Gemara refutes this: Say that when the mishna specifies that if one said the food should be like the teruma of Aaron it remains permitted it thereby indicates that if he said it should be like the collection of the Temple treasury chamber, which is also called a teruma and is always forbidden, the food becomes forbidden. However, one cannot infer from the mishna that if one declares the food to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering the food becomes forbidden.
The Gemara refutes this: Say that when the mishna specifies that if one said the food should be like the teruma of Aaron it remains permitted it thereby indicates that if he said it should be like the collection of the Temple treasury chamber, which is also called a teruma and is always forbidden, the food becomes forbidden. However, one cannot infer from the mishna that if one declares the food to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering the food becomes forbidden.
אימא כתרומת לשכה אסור. דאין בה היתר הא תרומת לחמי תודה מותר דבכלל תרומתו היא לדבריך. אם כן ליתני וכו׳ ולא גרסינן הא קא משמע לן דמכלל מתניתין לא שמעינן לה. אלא הכי גרסינן תרומת לחמי תודה תרומתו היא ואין לשנותה לבדה. עד כאן. הרא״ם ז״ל.
ואי בעית אימא לעולם כדאמרינן בדמעיקרא דלפני זריקה קמתפיס הא לא קשיא תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים הוא כגון דאפרשיה בלישה. וקמיתסרא עד לאחר זריקת דם התודה וכגון דבההיא שעתא דאפרשה בלישה אמר זו כתרומת לחמי תודה דההיא תרומה לא היה לה מעולם ומשום הכי כי אמר זו כזו אסור. אבל אם אמר זו כזו לאחר זריקה דההיא תרומה משתריא לכהנים לעולם אימא לך הא כתרומת לחמי תודה מותר הואיל ושריא לכהן כי מיתפיס בו נמי שריא. והכי דייקא דהא בכור דפליגי ביה בסמוך לאחר זריקת דמים אסור לזרים ומותר לכהן וקאמר ר׳ יהודה דכי קמתפיס בהשתא קא מתפיס. עד כאן פירוש.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: ואיבעית אימא כלומר אפילו נאמר דתרומת לחמי תודה לאו בכלל תרומתו היא לא תוכיח דבדאפרשינהו בלישייהו מיירי ואז עדיין ליכא היתרא דקודם זריקת דמים אפרשינהו וקראן תרומה ובאיסורא קא מתפיס. והשתא לית לן לאקשויי לישמעינן תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו. דלא פסיקא ליה דאיכא תרומה דשריא קודם זריקת דמים. וכי הא דאמר רב טובי מביא ראיה דתרומה מיקריין בלישה. ואף על גב דאינן קדושות עד שישחט עליהן הזבח מכל מקום קדושת הפה עליהן שקראן תרומה למשקל תרומה מינייהו ועיכובא הוא כדמפרש התם בהתודה. עד כאן.
ודוחים: אל תדקדק מן הברייתא שאם אמר ״כתרומת לחמי תודה״ הוא שאסור, אלא אימא [אמור] שיש לדייק משם שאם אמר ״כתרומת הלשכה״, כלומר, כשקלים שהיו תורמים למקדש — אסור, ולתרומה זו לא היה היתר מעולם.
The Gemara refutes this: Say that when the mishna specifies that if one said the food should be like the teruma of Aaron it remains permitted it thereby indicates that if he said it should be like the collection of the Temple treasury chamber, which is also called a teruma and is always forbidden, the food becomes forbidden. However, one cannot infer from the mishna that if one declares the food to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering the food becomes forbidden.
הכל
(3) אֲבָל תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה מַאי מוּתָּר לִיתְנֵי לַחְמֵי תוֹדָה וכ״ש וְכׇל שֶׁכֵּן תְּרוּמָתוֹ הָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה תְּרוּמָתוֹ הִיא.
The Gemara asks: But according to this, if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, what, does the food remain permitted? If so, let it teach in the mishna that if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering it remains permitted even though the thanks-offering is forbidden by means of a vow, and one would know on his own that if he says the food should be like the teruma of Aaron, all the more so the food remains permitted. The Gemara responds: It teaches us this: Teruma of the loaves of the thanks-offering is also referred to as his teruma and is therefore included in the mishna.
The Gemara asks: But according to this, if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, what, does the food remain permitted? If so, let it teach in the mishna that if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering it remains permitted even though the thanks-offering is forbidden by means of a vow, and one would know on his own that if he says the food should be like the teruma of Aaron, all the more so the food remains permitted. The Gemara responds: It teaches us this: Teruma of the loaves of the thanks-offering is also referred to as his teruma and is therefore included in the mishna.
אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר – משום דלתרומת לחמי תודה הוי היתר קודם זריקת דם תודה ואזלינן בתר מעיקרא.
אי הכי ליתני כחלת אהרן או כתרומת לחמי תודה מותר ואע״ג דהוי דבר הנדור ואנא ידענא דכ״ש כתרומתו דמותר דהוי מתפיס בדבר האסור.
לעולם כתרומת לחמי תודה מותר והאי דקתני כתרומתו הא קמ״ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כתרומה חשובה דהויא נמי דבר האסור ואין אדם יכול להתפיס בה דבר בנדר אע״ג דבאה על ידי נדר.
ליתני תרומת לחמי תודה וכ״ש תרומתו – והויא רבותא טפי משום דמעיקרא נאסרה תרומת לחמי תודה בנדר.
תרומתו היא – כלומר בכלל וכתרומתו דקתני היא משום דהויא כתרומה לגבי זרים.
ושואלים: אם כן, אבל אם התפיס בתרומת לחמי תודה מאי [מה] לדעתך יהא הדין — מותר? אם כן, ליתני [שישנה] באותה משנה ״תרומת לחמי תודה״ מותר, למרות שתחילתה בדבר הנדור, ואנו נלמד מכאן כי כל שכן שיהא מותר אם מתפיס בתרומתו שאינה אלא דבר האסור! ודוחים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שגם תרומת לחמי תודה כיון שגם היא ניתנת לכהן — תרומתו היא נקראת, ואין לחלק בין תרומה זו לבין תרומה אחרת.
The Gemara asks: But according to this, if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, what, does the food remain permitted? If so, let it teach in the mishna that if one said the food should be like the teruma of the loaves of the thanks-offering it remains permitted even though the thanks-offering is forbidden by means of a vow, and one would know on his own that if he says the food should be like the teruma of Aaron, all the more so the food remains permitted. The Gemara responds: It teaches us this: Teruma of the loaves of the thanks-offering is also referred to as his teruma and is therefore included in the mishna.
הכל
(4) וְאִי בָּעֵית אֵימָא תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה נָמֵי קוֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים הוּא כְּגוֹן דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישָׁה.
The Gemara offers an alternative response to Ravina’s attempted proof from the case of the teruma of the loaves of the thanks-offering, that one has in mind the original status of an item when one expresses a vow. And if you wish, say that the teruma of the loaves of the thanks-offering can also be designated before the sprinkling of the blood, for example, when he separated the teruma during the kneading of the dough. Consequently, the case may be where one makes the vow before the sprinkling of the blood, when the loaves are forbidden to all, and that is the reason the vow takes effect.
The Gemara offers an alternative response to Ravina’s attempted proof from the case of the teruma of the loaves of the thanks-offering, that one has in mind the original status of an item when one expresses a vow. And if you wish, say that the teruma of the loaves of the thanks-offering can also be designated before the sprinkling of the blood, for example, when he separated the teruma during the kneading of the dough. Consequently, the case may be where one makes the vow before the sprinkling of the blood, when the loaves are forbidden to all, and that is the reason the vow takes effect.
ואיבעית אימא – כדקאמרת הא כתרומת לחמי תודה אסור ואפילו הכי אימא דדייקינן נמי מהכא דאזלינן בתר מעיקרא ואסורה התרומה קודם זריקה כגון דאפרשה בלישה וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא וכו׳.
ואית דמפרשי והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם – היה כהן מפרישה והיתה מותרת לכהן וקודם זריקת דם היתה אסורה דמאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה נאסרו לכל העולם ונעשה טבל עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן אלמא אע״ג דקודם זריקה היתה אסורה כבשר זבחי שלמים דאסור קודם זריקה ולאחר זריקה הותרה כבשר זבחי שלמים אסור בככר אלמא דאזלינן בתר מעיקרא שהיה אסור לכל העולם: לעולם מהא לא תיפשוט ואימא הא כתרומת הלשכה אסור דתרומת הלשכה לא היה לה היתר בין בתחילת הקדש בין בסוף הקדש.
הא כתרומת לחמי תודה מאי מותר – משום דאמרינן בסוף מתפיס ומאחר דתרומת הכהן היא חשובה כתרומה בעלמא כדבר האסור ולא כדבר הנדור ולהכי מותר המתפיס אי הכי ליתני כתרומת לחמי תודה מותר כל שכן כתרומת אהרן דאנא ידענא דמותר דהיא לא באה ע״י נדר כלל.
[תרומתו היא] – להכי קתני כתרומתו במתניתין לאשמועינן דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא מופרשת ויש עליה שם תרומת אהרן חשובה דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהוא דבר האסור ויש עליה שם תרומה כתרומת אהרן חשובה ולעולם האומר כתרומת לחמי תודה מותר.
ואיבעית אימא – האומר כתרומת לחמי תודה אסור ולא תפשוט מהכא בשר זבחי שלמים אי בעיקר מתפיס או בסוף דאפשר דאיסור והיתר תרוייהו ליהוו קודם זריקת דם כגון דאפרשה בלישה והיתה תרומה מותרת לכהן קודם זריקה ולהכי איסור והיתר ביחד קודם הזריקה והיתר לאחר האיסור ותרוייהו קודם זריקה להכי אמרינן באיסור שהיתה קודם שהופרשה שהיתה קדושה בשחיטה קודם הפרשה אסורה לכל העולם הפריש זה את ככרו דמותר להפריש בלישה וכדרב טובי וכו׳.
כגון דאפרשן בלישה. והיינו ע״כ לפני זריקת דמים שהלחם קדוש בשחיטת הזבח ואין שוחטין הזבח עד שיקרימו פניהם בתנור דאז מיקרי לחם והאי דקאמר דאפרשן בלישה לאו דוקא $דקודם שחיטת הזבח לא שייך לקרותם תרומת לחמי תודה ועדיין לא קדש הלחם ומה תרומה שייך בהו אלא מיירי שהפרישן בין שחיטה לזריקה ונראה דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף יג:) שני דברים הם מתירין מעלין זה בלא זה והלחם קדוש בשחיטה לבדה והאי דנקט דאפרשן בלישה אגב דמייתי עלה הא דרב טובי בר קסנא:
תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים היא – כלומר דמשכחת לה שנתרמו קודם זריקת דמים ומש״ה לא פסיקא ליה למתני כתרומת לחמי תודה דאיכא גוונא דמתסר כשנתרמו קודם זריקת דמים.
כגון דאפרשינהו בלישייהו – בדין הוא דלישני ליה דאפרשינהו לאחר אפייתן קודם זריקת דמים שהרי אפייתן היתה קודמת אפילו לשחיטת הזבח דהא אמרינן במנחות (דף עח:) שאם נשחט הזבח קודם שיקרמו פני [כולן] לא קדש אלא כיון דמייתי ראיה מדרב טובי דמצי להפריש קודם זריקה ודרב טובי מיירי בדאפרשינהו בלישייהו נקט נמי הכא דאפרשינהו בלישייהו.
ואיבעית אימא דתרומת לחמי תודה נמי איתא לפני זריקת דמים. ומתניתין דדייקינן מינה הא כתרומת לחמי תודה אסור לפני זריקת דמים וכגון בלישה בעודה עיסה שהיה בידו להפרישה כשהיא עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה וכו׳. וסיפא מתוקמא בדאפרשוה בלישה. ועל כרחין מדקאמר דמפריש לחמי תורה בעודן עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה מכלל דהם בתרומות לפני זריקת דמים דבאפרשינהו בעודן עיסה לאחר זריקת דמים ליכא לאוקמה דהא תנן נשחט הזבח עד שלא קרמו החלות או אפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהם לא קדש הלחם. שיטה.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר לומר כהסבר הקודם ולדייק שהאומר ״כתרומת לחמי תודה״ — אסור. אולם, תרומת לחמי תודה נמי [גם כן] מדובר קודם זריקת דמים הוא. וכיצד ייתכן שתהא תרומה זו מופרשת עוד לפני זריקת הדמים — כגון דאפרשינהו [שהפריש אותם], את הלחמים שרוצה לתת לכהן כבר בזמן לישה של הלחמים.
The Gemara offers an alternative response to Ravina’s attempted proof from the case of the teruma of the loaves of the thanks-offering, that one has in mind the original status of an item when one expresses a vow. And if you wish, say that the teruma of the loaves of the thanks-offering can also be designated before the sprinkling of the blood, for example, when he separated the teruma during the kneading of the dough. Consequently, the case may be where one makes the vow before the sprinkling of the blood, when the loaves are forbidden to all, and that is the reason the vow takes effect.
הכל
(5) וְכִי הָא דְּאָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל בלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן בְּאַרְבַּע חַלּוֹת יָצָא וְהָכְתִיב אַרְבָּעִים לְמִצְוָה.
And this is in accordance with that which Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: If one baked the loaves of the thanks-offering as four loaves rather than the forty loaves that should ideally be baked, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: Isn’t it written that forty loaves must be brought with the thanks-offering, ten loaves of each of the four different types? The Gemara answers: One must bake forty loaves in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but he has nevertheless fulfilled his obligation with four loaves, one of each type.
And this is in accordance with that which Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: If one baked the loaves of the thanks-offering as four loaves rather than the forty loaves that should ideally be baked, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: Isn’t it written that forty loaves must be brought with the thanks-offering, ten loaves of each of the four different types? The Gemara answers: One must bake forty loaves in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but he has nevertheless fulfilled his obligation with four loaves, one of each type.
והא כתיב ארבעים – דארבעים חלות מיבעי ליה למיפי עשרה מכל מין.
ומשני: למצוה – דמצותו שיהו ארבעים אבל אי אפאן בארבע חלות גדולות מכל מין אחת יצא.
וכי הא. כלומר רגילות הוא להפרישם קודם זריקה וליתנם לכהן דאמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומסקינן דאפריש הארבע של כהן בלישייהו ועל כרחך נתנם לכהן בלישייהו דהא שמואל לא הזכיר הארבעה חלות שיאפה אותם אלא הנשאר מן הארבע אבל הארבע לא אמר בהם שאפאם אלמא שרגילות ליתנם לכהן קודם אפיה.
והלכתא כר׳ יוסי דאמר בכור לאו דבר הנדור מיקרי אלא דבר האסור והתפיס בבכור מותר הוא. הריטב״א ז״ל.
וכי הא [וכמו זו] שאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות ולא עשה אותם כרגיל ארבעים חלות — יצא. ושאלו על דבריו: והכתיב [והרי כתוב] שצריך להביא ארבעים חלות, עשרה מכל סוג! והשיבו: ארבעים שנאמרו הם למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה. אבל אם הוא עושה רק ארבע, אחת מכל סוג — יצא.
And this is in accordance with that which Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: If one baked the loaves of the thanks-offering as four loaves rather than the forty loaves that should ideally be baked, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: Isn’t it written that forty loaves must be brought with the thanks-offering, ten loaves of each of the four different types? The Gemara answers: One must bake forty loaves in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but he has nevertheless fulfilled his obligation with four loaves, one of each type.
הכל
(6) וְהָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל תְּרוּמָה וְכִי תֵּימָא דְּשָׁקֵיל חֲדָא רִיפְתָּא עַל כּוּלַּהּ וְהָתְנַן ג{ויקרא ז׳:י״ד} אֶחָד מִכׇּל קׇרְבָּן שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקׇּרְבָּן עַל חֲבֵירוֹ וְכִי תֵּימָא דְּשָׁקֵיל פְּרוּסָה מִכׇּל חַד וְחַד וְהָתְנַן דאֶחָד שֶׁלֹּא יִטּוֹל פְּרוּסָה.
The Gemara asks: But he is required to take teruma, i.e., designate one loaf of each type to be given to the priests. And if you would say that he takes one loaf of bread of the four as teruma for all the others, but didn’t we learn in a mishna (Menaḥot 77b) with regard to the verse “And of it he shall present one out of each offering for a gift to the Lord; it shall be the priest’s” (Leviticus 7:14), that it indicates that he should not take from one offering, i.e., one type of loaf, for another? And if you would say that he takes a slice from each one of the four loaves and gives them to the priest, but didn’t we learn in that mishna that the word one in the verse indicates that he may not take a slice but rather a complete loaf?
The Gemara asks: But he is required to take teruma, i.e., designate one loaf of each type to be given to the priests. And if you would say that he takes one loaf of bread of the four as teruma for all the others, but didn’t we learn in a mishna (Menaḥot 77b) with regard to the verse “And of it he shall present one out of each offering for a gift to the Lord; it shall be the priest’s” (Leviticus 7:14), that it indicates that he should not take from one offering, i.e., one type of loaf, for another? And if you would say that he takes a slice from each one of the four loaves and gives them to the priest, but didn’t we learn in that mishna that the word one in the verse indicates that he may not take a slice but rather a complete loaf?
והא בעי למישקל תרומה – מן חד וחד מכל מין אחד מעשרה.
וכי תימא דשקיל חדא ריפתא אכולהו – דמהני ארבעה שקיל חדא לתרומה.
והתנן אחד מכל קרבן – דמכל מין ומין בעי למישקל חדא חדא מחמץ חדא ומחלות חדא ומרקיקין חדא ומרבוכה חדא אבל לא שקיל מחד מין בלבד על תלתא.
שלא יטול פרוסה. ופרוסה לא שייך אלא באפוי.
היכי דמי אי לפני זריקת דמים כלומר אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש מאי טעמא דמאן דאסר. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים ואפילו הכי קא שרי ר׳ יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא (דק״ל למי׳) דהוה ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים. והראב״ד ז״ל דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים (ולאחר זריקת דמים) היינו דקאמר הכין בפירוש מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושו היכי דמי כלומר אי לאו תנאי היא כדאמרן ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא או בעיקרו קא מתפיס לכולהו או בהיתרא קא מתפיס לכולהו. אם כן במאי קמיפלגי אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר. אלא לאו תנאי היא והיינו עיקר פלוגתיהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס דהיינו בלפני זריקת דמים והכא בפלוגתא אחריתי פליגי. והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחת בשר בכור גביה לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישין. כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו ומיהו הפירוש הראשון עיקר. הרשב״א.
ועוד שאלו: והא בעי למשקל [והרי צריך ליטול, להפריש] מן הלחמים הללו אחד מכל עשרה תרומה לכהן! וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה [ואם תאמר שהוא נוטל לחם אחד על כולם] שעושה ארבעה לחמים, אחד מכל סוג, ונותן אחד מהם לכהן — והתנן [והרי שנינו במשנה] על מה שנאמר ״והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן... יהיה״ (ויקרא ז, יד) ולמדו מכאן שלא יטול מקרבן על חבירו, וכיון שיש ארבעה סוגים שונים שמביא כלחמי תודה, אינו יכול לתת ממין אחד על השני! וכי תימא [ואם תאמר] דשקיל [שלוקח] ונותן לכהן פרוסה מכל חד וחד [אחד ואחד] מארבעת הלחמים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: נאמר ״אחד״ (ויקרא ז, יד), וכוונתו שלא יטול פרוסה, אלא לחם שלם!
The Gemara asks: But he is required to take teruma, i.e., designate one loaf of each type to be given to the priests. And if you would say that he takes one loaf of bread of the four as teruma for all the others, but didn’t we learn in a mishna (Menaḥot 77b) with regard to the verse “And of it he shall present one out of each offering for a gift to the Lord; it shall be the priest’s” (Leviticus 7:14), that it indicates that he should not take from one offering, i.e., one type of loaf, for another? And if you would say that he takes a slice from each one of the four loaves and gives them to the priest, but didn’t we learn in that mishna that the word one in the verse indicates that he may not take a slice but rather a complete loaf?
הכל
(7) האֶלָּא דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישָׁה דְּשָׁקֵיל חֲדָא מֵחָמֵץ וַחֲדָא מִן חַלּוֹת וַחֲדָא מִן רְקִיקִים וַחֲדָא מִן רְבוּכָה.
Rather, it must be that he separated the teruma during the time of kneading. He took one piece of dough from the leavened bread, one from the loaves, one from the wafers, and one from the flour mixed with water and oil. After separating one tenth of each type of dough for the priest, he then baked the remainder into four loaves. Since it is possible to separate the teruma at the time of the kneading, before the sprinkling of the blood of the offering, it is possible that the case is one where he expressed the vow at this time. Consequently, there is no proof that one has in mind the original status of an offering rather than its current status when one expresses a vow after the sprinkling of the blood.
Rather, it must be that he separated the teruma during the time of kneading. He took one piece of dough from the leavened bread, one from the loaves, one from the wafers, and one from the flour mixed with water and oil. After separating one tenth of each type of dough for the priest, he then baked the remainder into four loaves. Since it is possible to separate the teruma at the time of the kneading, before the sprinkling of the blood of the offering, it is possible that the case is one where he expressed the vow at this time. Consequently, there is no proof that one has in mind the original status of an offering rather than its current status when one expresses a vow after the sprinkling of the blood.
אלא דאפרשה בלישה – דמכל מין ומין הפריש קודם אפייה לתרומה ואח״כ אפה לשירים דהשתא שקיל תרומה שלימה מכל קרבן דאופה חלה ממה שנוטל מכל מין ומין.
אלא דאפרשינהו בלישה. אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות ונתן אחת מכל מין לכהן ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת ומסתמא נתן לכהן חלקו מדקאמר שאפאן ארבע חלות ולא הזכיר אפיית חלות הקטנות:
דשקל חדא מן חמץ – שעשה עשר חלות מכל מין ואחר שהפרישן אחד מכל מין לש תשעה של כל מין ועשה חלה אחת מכל תשע ותשע.
אלא בהכרח יש לומר דאפרשינהו [שהפריש אותם] את הלחמים שנותן לכהן כבר בזמן הלישה. כיצד? דשקיל [שנוטל] תרומה בזמן הלישה, חדא [אחת] מחמץ, וחדא [ואחת] מן חלות, וחדא [ואחת] מן רקיקים, וחדא [ואחת] מן רבוכה. שעושה מכל מין חלה גדולה לעצמו ומפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא תרומה לכהן. ואם כן מוכח מכאן שיש דרך להפריש תרומת לחמי תודה בזמן לישה, ואפשר איפוא להסביר גם לענייננו שמדובר בתרומה כזו שנעשתה בזמן הלישה קודם זריקת דמים, ואין לדייק מכאן שהמתפיס — בעיקרו של הקרבן מתפיס.
Rather, it must be that he separated the teruma during the time of kneading. He took one piece of dough from the leavened bread, one from the loaves, one from the wafers, and one from the flour mixed with water and oil. After separating one tenth of each type of dough for the priest, he then baked the remainder into four loaves. Since it is possible to separate the teruma at the time of the kneading, before the sprinkling of the blood of the offering, it is possible that the case is one where he expressed the vow at this time. Consequently, there is no proof that one has in mind the original status of an offering rather than its current status when one expresses a vow after the sprinkling of the blood.
הכל
(8) לֵימָא כְּתַנָּאֵי הֲרֵי עָלַי כִּבְכוֹר רַבִּי יַעֲקֹב אוֹסֵר וְרַבִּי יְהוּדָה ומַתִּיר.
The Gemara suggests: Let us say that this question, whether one intends to extend the original or current status of an offering, is parallel to a dispute between tanna’im. If one says: This meat is prohibited to me like the meat of a firstborn, Rabbi Ya’akov renders the meat forbidden and Rabbi Yehuda renders it permitted.
The Gemara suggests: Let us say that this question, whether one intends to extend the original or current status of an offering, is parallel to a dispute between tanna’im. If one says: This meat is prohibited to me like the meat of a firstborn, Rabbi Ya’akov renders the meat forbidden and Rabbi Yehuda renders it permitted.
הרי עלי כבכור – בכהן קא מיירי דאי בישראל לית ליה שום זכייה בגוויה ואסור ליה נמי באכילה שאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור.
לימא כתנאי וכו׳ – אלא דמחית בשר זבחי שלמים גביה ואמר זה כזה אגב ריהטא דבעיא מיירי בשלמים נקט נמי הכא שלמים אלא כלומר דמחית בשר בכור גביה לאחר זריקה ואמר זה כזה ויס״ג בהדיא דמחית בשר בכור גביה.
לימא כתנאי וכו׳ – אי לפני זריקת דמים כלומר שאמר כן בפירוש ונראה בעיני דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי אי באומר הרי עלי כבכור סתמא מאי טעמא דמאן דשרי דאפילו אי אמרינן דבהיתרא קמתפיס כל שאמר סתם בעיקרו קמתפיס דהא תנן במתני׳ חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה בסוגיין דבעיקרו קמתפיס אלא איידי דבעי למימר אי לאחר זריקת דמים מ״ט דמאן דאסר נקט נמי אי לפני זריקת דמים מ״ט דמאן דשרי אבל ה״ה דסתמא נמי קשיא.
ומנסים להציע: לימא [נאמר] כי בעיה זו, אם מתפיס בעיקרו או במצבו הנוכחי כתנאי [היא כמחלוקת תנאים], שכבר נחלקו בבעיה זו; ששנינו: האומר ״הרי עלי כבכור״, ר׳ יעקב אוסר, ור׳ יהודה מתיר.
The Gemara suggests: Let us say that this question, whether one intends to extend the original or current status of an offering, is parallel to a dispute between tanna’im. If one says: This meat is prohibited to me like the meat of a firstborn, Rabbi Ya’akov renders the meat forbidden and Rabbi Yehuda renders it permitted.
הכל
(9) הֵיכִי דָמֵי אִי נֵימָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים מַאי טַעְמָא דְמַאן דְּשָׁרֵי וְאִי לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָסַר אֶלָּא לָאו
The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say that he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal before the sprinkling of the blood, when it is forbidden as a consecrated item, what is the rationale of the one who renders it permitted? And if he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal after the sprinkling of the blood, when it belongs to the priest and is permitted to be eaten, what is the rationale of the one who renders it forbidden? Rather, is it not
The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say that he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal before the sprinkling of the blood, when it is forbidden as a consecrated item, what is the rationale of the one who renders it permitted? And if he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal after the sprinkling of the blood, when it belongs to the priest and is permitted to be eaten, what is the rationale of the one who renders it forbidden? Rather, is it not
היכי דמי אילימא – דאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור לפני זריקת דמים.
מאי טעמא דמאן דשרי – הא בכור לא לישתרי אלא בזריקת דמו.
היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר – כתב רבינו משה ביר׳ מימון זצוק״ל בפרק ראשון של הלכות נדרים שחיבר היה לפניו בשר קודש אכלו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הם עלי כבשר זה הרי אלו אסורים שלא התפיש אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר. ואינו נראה לי מה שכתב מפני שני דברים: האחד שבבכור אפילו לפני זריקת דמים הויא פלוגתא דר׳ יעקב ור׳ יוסי כדמסיקינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים כול׳ וקימא לן דר׳ יוסי נמקו עמו והלכה כמותו מחבירו בכל מקום שלא ייקרא הבכור דבר הנדור מפני שקדושתו מרחם והוה ליה דבר האסור ומאי דאמרן לעיל היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי זה הוא לפני מה שסברנו תחלה שהבכור נמי דבר הנדור הוא לכולי עלמא אבל אחרי כן חזר ואמר דבהא מילתא פליגי ובלפני זריקת דמים פליגי ועוד אפילו אם היה כדבריו שהבכור הוא דבר הנדור כר׳ אליעזר בן יעקב ואם נדר לפני זריקת דמים אסור אם כן מה חילוק יש בין בשר בכור לבשר שלמים כיון דבשר שלמים דבר שלא התפיש אלא בעיקרו הם הכי נימא לגבי בכור ולמה חילק ביניהם ומאי דאמרינן ואי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי זה הוא כשפירש ואמר הרי הוא כבכור לאחר זריקת דמים אבל היכא דמחית בשר בכור גביה אחר זריקת דמים ומחית דהיתירא גביה היא השאילה של רמי בר חמא וכיון שלגבי שלמים כתב דבתר מעיקרו אזלינן הוא הדין גבי בכור למאן דקרי ליה דבר הנדור ולמאן דלא קרי ליה דבר הנדור אפילו לפני זריקת דמים לא אמר כלום ור׳ מאיר סמך על זה הלשון הכתוב כול׳ היכי דמי ולא כיון יפה שאינו עומד ואפילו אם היה עומד האי דאמר אי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר הוא כגון שפירש לאחר זריקת דמים אבל כשאמר זה כזה היא השאלה ששאל לגבי שלמים וכך הוא דין הבכור כדין השלמים למאן דקרי ליה דבר הנדור.
היכי דמי אי לפני זריקת דמים – כלומר, אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי, דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס, ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש, מאי טעמא דמאן דאסר.
אי לפני זריקת דמים. כלומר שאמר בפירוש לפני זריקת דמים והוא הדין נמי אי אמר כבכור סתמא הוה קשיא ליה דמ״ט דמאן דשרי אלא משום דבעי למימר ואי לאחר זריקת דמים והיינו כגון שפירש לאחר זריקת דמים נקט נמי לפני זריקת דמים:
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם נאמר] שמתפיס בבכור לפני זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שמתיר], שהרי הבכור הזה קדוש. ואי [ואם] מדובר לאחר זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דאסר [מה הטעם של מי שאוסר]? שהרי לאחר זריקת הדם הוא רכוש הכהן. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן
The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say that he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal before the sprinkling of the blood, when it is forbidden as a consecrated item, what is the rationale of the one who renders it permitted? And if he associates the object of his vow with the status of a firstborn animal after the sprinkling of the blood, when it belongs to the priest and is permitted to be eaten, what is the rationale of the one who renders it forbidden? Rather, is it not
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדרים יב: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדרים יב: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לרש"י נדרים יב:, תוספות נדרים יב:, תוספות רי"ד נדרים יב:, רשב"א נדרים יב: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים יב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים יב:, ר"ן נדרים יב: – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים יב:, מהרש"א חידושי הלכות נדרים יב:, גליון הש"ס לרע"א נדרים יב:, פירוש הרב שטיינזלץ נדרים יב:, אסופת מאמרים נדרים יב:
Nedarim 12b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 12b, Attributed to Rashi Nedarim 12b, Tosafot Nedarim 12b, Tosefot Rid Nedarim 12b, Rashba Nedarim 12b, Meiri Nedarim 12b, Peirush HaRosh Nedarim 12b, Ran Nedarim 12b, Shitah Mekubetzet Nedarim 12b, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 12b, Gilyon HaShas Nedarim 12b, Steinsaltz Commentary Nedarim 12b, Collected Articles Nedarim 12b