Megillah 20a – מגילה כ.‏ – Shas HaMeforash

(1)

לְעוֹלָם ר׳רַבִּי יְהוּדָה ואפי׳וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה וְלָא קַשְׁיָא הָא דִּידֵיהּ הָא דְּרַבֵּיהּ.

The Gemara answers: Actually, you can indeed say that the baraita about teruma was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that Rabbi Yehuda permits a deaf person to read even ab initio, while Rabbi Yosei disqualifies a deaf person even after the fact. And the baraita that teaches that one should not recite the Grace after Meals in his heart, but if he did he has fulfilled his obligation, is not difficult, as that baraita was taught by Rabbi Yehuda as well. The explanation for this is that in this baraita, about teruma, he was teaching his own opinion, that it is permitted even ab initio, whereas in that baraita, concerning the Grace after Meals, he was teaching the opinion of his master, Rabbi Elazar ben Azarya, that one is required to hear what he is saying when he recites blessings.

ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

ופרקינן: לעולם תרווייהו רבי יהודה היא. והא – דתני חרש תורם לכתחילה דידיה. ומתניתין דאוקימנא דאיעבד, והא – דתני ואם בירך יצא תני לה רבי יהודה משמיה דרביה.

ערך מגרף

מגרף – ^א(בילמדנו ויך את המצרי) במה הכהו י״א מגריפה של טיט נטל והוציא מוחו (בראשית רבה י״ו) בשעה שהיה מושלם לבוראו ד׳ ראשי נהרות היה פותק במגרופית אחת. (בראשית רבה לט) הבה נרדה אייטו לי כולב ומייטי ליה מגרופי (בויקרא רבה בריש קדשים תהיו) מאן דאית ליה פסא או מכוש או מגרופין (בבא מציעא ל.) מגריפות וקרדומות ישתמש ברך אבל בקשה לא מפני שמפחיתן. (זבחים ע״א מגילה כ) עודהו הסל על ראשו ומגריפה בתוכו (ובסוף שקלים) חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקבור (בראשית רבה מד) עד שאורין אותם בסלים ובמגריפות פירוש לוקטי תאנים יש להם מגריפה שקורין בלעז רי״שלו ותופס בו יחור של תאנה והורידו לארץ ולוקטן ומניחן בסל. (כלים פרק כט) יד מגריפה של בעלי בתים בית שמאי אומרים ז׳ ובית הלל אומרים ח׳ ושל סיידים בית שמאי אומרים ט׳ ובית הלל אומרים י׳ (ערכין יא.) מגריפה היתה במקדש וי׳ נקבים היו בה כשמזמרין בה יוצאין ממנה ק׳ נעימות אין דומות זו לזו. (כלים פרק י״ג) מגריפה שנוטלה כפה טמאה מפני שהיא כקורנס. פירוש כפה שבוחשין בה ומגיסין בה הקדירה. וכן מגריפה שגורפין בה הטיט בלעז קצ״ה וזו של טיט משמע שהיא קרויה פ״לא בלעז וכבר פירשתי מגריפה בערך גמר ובערך גרף.

א. [שויפעל.]

לעולם ר׳ יהודה – ואפי׳ לכתחילה מכשיר ומתני׳ רבי יוסי היא ואפי׳ דיעבד לא.

והאי – דתורם לכתחילה ר׳ יהודה.

והאי – דברהמ״ז.

דרביה – משמו של ר׳ אלעזר בן עזריה אמרה שצריך להשמיע והאי לישנא משמע לכתחילה אבל דיעבד יצא.

(א-ג) לעולם הא דר״ש בן פזי ר׳ יהודה היא – וכן ההיא דברכת המזון הא דידיה הא דרביה פי׳ הא דתרומה דידיה ודק״ש וברכת המזון דרביה ולעולם מתני׳ דהכא ר׳ יוסי היא. דתניא ר׳ יהודה אומר משום ר׳ אליעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. וקרא אסמכתא הוא דהשתא לכתחלה משמע לן דצריך הא בדיעבד שפיר דמי וכל בדאורייתא לא שני לן בין לכתחלה בין בדיעבד, ולא גרסינן הסכת ושמע דהא לכולי עלמא בכונת הלב שצריכה הוא דאתא ולא להשמעת אוזן.

לעולם תפרש שהברייתא שאמר ר׳ יהודה בן ר׳ שמעון בן פזי כדעת ר׳ יהודה היא, ואפילו לכתחילה מתיר הוא בחרש, ומשנתנו כדעת ר׳ יוסי. ולא קשיא [ואינו קשה] מי הוא התנא המתיר חרש בברכת המזון רק בדיעבד, כי גם זו אמר ר׳ יהודה, אלא הא [זו] המתירה לגמרי — דידיה [דעתו שלו] היא, והא [וזו] שמתירה רק בדיעבד — דרביה [של רבו] היא, האוסר לכתחילה.

The Gemara answers: Actually, you can indeed say that the baraita about teruma was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that Rabbi Yehuda permits a deaf person to read even ab initio, while Rabbi Yosei disqualifies a deaf person even after the fact. And the baraita that teaches that one should not recite the Grace after Meals in his heart, but if he did he has fulfilled his obligation, is not difficult, as that baraita was taught by Rabbi Yehuda as well. The explanation for this is that in this baraita, about teruma, he was teaching his own opinion, that it is permitted even ab initio, whereas in that baraita, concerning the Grace after Meals, he was teaching the opinion of his master, Rabbi Elazar ben Azarya, that one is required to hear what he is saying when he recites blessings.

מאמרים באתר אסיף

הלל בליל הסדר / אלירז טרבלסקי (קול ברמה לב, הגולן תש״פ)

טבילה לפני הזאה בטהרת טמא מת / הרב עזריה אריאל (מעלין בקודש יט, כולל בית הבחירה תש״ע)

ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ (דברים ו׳:ד׳) הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״ (דברים ו׳:ו׳) אַחַר כַּוָּונַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים.

As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites the Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear O Israel, the Lord our God; the Lord is One” (Deuteronomy 6:4), the word “hear” indicating that you should allow your ears to hear the words you are expressing with your mouth. Rabbi Meir disagrees and says: This is not necessary, as it is also stated there: “And these words, which I command you this day shall be in your heart” (Deuteronomy 6:6), indicating that “these words,” the words of the Shema, go after the intent of the heart, as it is unnecessary to pronounce them out loud. We see that according to Rabbi Elazar ben Azarya, as cited by Rabbi Yehuda, the words must be audible to one’s ears ab initio.

ר׳ חננאלריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

דתניא: ר׳ יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאוזנו שנאמר שמע ישראל השמע לאזניך לכתחילה מה שאתה מוצא מפיך. ר׳ מאיר אומר כשהוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים – כלומר אין צריך להשמיע ואפילו לא הוציא הדברים מפיו אלא בירך בליבו יצא.

והדר אוקימנה למתניתין רבי יהודה לכתחילה לא יקרא החרש ודאיעבד אם קרא יצא, וכן אם בירך בלבו לכתחילה לא אבל בדאיעבד יצא. והא דתני חרש תורם לכתחילה ר׳ מאיר היא.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ יהודה אומר משום (בשם) ר׳ אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ (דברים ו, ד), וכוונתו: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. הרי לנו שיטת ר׳ אלעזר בן עזריה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ר׳ מאיר אומר: אינו צריך, שכן נאמר שם: ״אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ (דברים ו, ו), לומר: אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ואין צורך באמירה בפה.

As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites the Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear O Israel, the Lord our God; the Lord is One” (Deuteronomy 6:4), the word “hear” indicating that you should allow your ears to hear the words you are expressing with your mouth. Rabbi Meir disagrees and says: This is not necessary, as it is also stated there: “And these words, which I command you this day shall be in your heart” (Deuteronomy 6:6), indicating that “these words,” the words of the Shema, go after the intent of the heart, as it is unnecessary to pronounce them out loud. We see that according to Rabbi Elazar ben Azarya, as cited by Rabbi Yehuda, the words must be audible to one’s ears ab initio.

ר׳ חננאלריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ וְהָא דְּתָנֵי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא.:

The Gemara proposes a second solution: Now that you have arrived at this point and cited this baraita, you can even say that Rabbi Yehuda holds in accordance with his teacher, Rabbi Elazar ben Azarya, that a deaf person is disqualified ab initio, and it is only after the fact that his reading is valid. And as for that baraita that Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, taught stating that a deaf person may set aside teruma even ab initio, this was taught in accordance with the other opinion cited in the baraita, i.e., that of Rabbi Meir, who maintains that everything depends on the intent of one’s heart, and that it is not necessary to pronounce words audibly, even ab initio.

רש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והשתא דאתית להכי – לאשמועינן הא פלוגתא דר׳ יהודה ור״מ.

אפי׳ תימא ר׳ יהודה – דאמר בק״ש יצא דיעבד אין לכתחילה לא ומתני׳ נמי לכתחילה הוא דפסלה לחרש ור׳ יהודה היא והך דברכת המזון נמי ר׳ יהודה היא ודקשיא לך הא דיהודה בריה דר׳ שמעון בן פזי מני לא ר׳ יהודה ולא ר׳ יוסי ר״מ היא דמכשר לכתחילה.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

(ג) השתא דאתית להכי וכו׳ – וכבר איפסיקא הלכתא התם כר׳ יהודה למימרא דבדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו.

(ג-ז) הא דאמרינן ר״מ קטן הייתי וקראתי׳ למעלה מר׳ יהודה אמר לו אין מביאין ראיה מן הקטן כלומר ממה שאו׳ הגדול שישמע בקטון.

ועוד אין מביאין ראיה מן המתי׳ – כלו׳ מר׳ יהודה שקראתה לפניו כי הוא המתיר במשנתינו ורבנן פליגי עליה ואיהו לגרמיה הוא דעבד.

בפרש״י ד״ה לעולם רבי יהודה ואפי׳ כו׳ ומתני׳ רבי יוסי היא ואפי׳ דיעבד לא עכ״ל לא ידענא מי הכריחו לפרש להאי אוקמיתא דמתני׳ רבי יוסי ואפילו דיעבד לא אמאי לא נימא דאוקימתא דלעיל קאי דמתניתין לכתחלה לא ודיעבד ש״ד ואתיא כרבי יהודה אליבא דראב״ע והכי משמע לישנא דסוגיין וצ״ע:

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] ומצויה בפנינו הברייתא האחרונה — אפילו תימא [תאמר] שר׳ יהודה כרביה סבירא ליה [כשיטת רבו סבור הוא], שחרש לכתחילה פסול ובדיעבד כשר. והא דתני [וזו ששנה] יהודה בריה [בנו] של ר׳ שמעון בן פזי שמתיר בחרש אפילו לכתחילה, היא כשיטה הנוספת שמצאנו בברייתא — שיטת ר׳ מאיר היא, שלדעתו הכל תלוי בכוונה ויש להתיר אף לכתחילה.

The Gemara proposes a second solution: Now that you have arrived at this point and cited this baraita, you can even say that Rabbi Yehuda holds in accordance with his teacher, Rabbi Elazar ben Azarya, that a deaf person is disqualified ab initio, and it is only after the fact that his reading is valid. And as for that baraita that Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, taught stating that a deaf person may set aside teruma even ab initio, this was taught in accordance with the other opinion cited in the baraita, i.e., that of Rabbi Meir, who maintains that everything depends on the intent of one’s heart, and that it is not necessary to pronounce words audibly, even ab initio.

רש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) ר׳רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.: (דְּתַנְיָא) א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה קָטָן הָיִיתִי וּקְרִיתִיהָ לְמַעְלָה מֵרַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים בְּלוֹד אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן.

§ It was taught in the mishna: Rabbi Yehuda says that a minor is fit to read the Megilla. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said: I can offer proof to my opinion, as when I was a minor I myself read the Megilla before Rabbi Tarfon and the other Elders in Lod. They said to him in response: One cannot bring a proof from the testimony of a minor. Since at the time of the supposed incident you were a minor, you are not qualified now to testify about it.

תוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אין מביאין ראיה מן הקטן ואף על גב דתנן אלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן כול׳ – התם במילי דרבנן כדמוקמינן לה בפ׳ ב׳ דכתובות אבל בדבר תורה אינו נאמן ומקרא מגלה דבר תורה שהרי מצאו לה רמז מן התורה כדאמרן בפירקין דלעיל.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]

א שנינו במשנה: ר׳ יהודה מכשיר בקטן. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ יהודה ראיה לדבריו: קטן הייתי וקריתיה (קראתי את המגילה) למעלה (בפני) ר׳ טרפון וזקנים בלוד. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן הקטן, שהרי לדבריך קטן היית אז, ובאותה שעה לא יכולת להעיד כלל.

§ It was taught in the mishna: Rabbi Yehuda says that a minor is fit to read the Megilla. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said: I can offer proof to my opinion, as when I was a minor I myself read the Megilla before Rabbi Tarfon and the other Elders in Lod. They said to him in response: One cannot bring a proof from the testimony of a minor. Since at the time of the supposed incident you were a minor, you are not qualified now to testify about it.

תוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) תַּנְיָא אָמַר רַבִּי קָטָן הָיִיתִי וּקְרִיתִיהָ לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמַּתִּיר.

It is taught in a different baraita: Rabbi Yehuda HaNasi said: When I was a minor I read the Megilla before Rabbi Yehuda. They said to him: One cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it. We know that Rabbi Yehuda maintains that a minor is fit to read the Megilla, and the fact that he acted in accordance with his own opinion does not prove that this is the accepted halakha.

ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

תניא אמר ר׳ קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי יהודה וכו׳ אמרו חדא דקטן היית – ואין עדות מקטן. ועוד – ר׳ יהודה שקריאת למעלה ממנו מכשיר הוא ואין מביאין ראיה מן המתיר.

וקיימא לן כלישנא בתרא דרב יוסף דאמר (ברכות ט״ו:): מחלוקת בקריית שמע אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא. ואמר רב חסדא אמר ר׳ שילא הילכתא כר׳ יהודה. ועוד אמר הילכתא כר׳ יהודה שאמר משום ר׳ אליעזר בן עזריה. הילכך לכתחילה לא מוקמינן חרש מדבר ואינו שומע למפרס על שמע ולברך ברכת המזון ואי עבד שפיר דמי.

ירושלמי (ירושלמי מגילה ב׳:ה׳:ב׳-ג׳): ר׳ יוסי אומר כתיב והאזנת למצותיו השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך. בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני הנשים והקטנים שאף הן היו בספק נפשות.

מן המתיר – ר׳ יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקין עליו.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]

תניא [שנויה ברייתא] אחרת, אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה למעלה (בפני) מר׳ יהודה, אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר, שהרי יודעים אנו, שר׳ יהודה מכשיר בקטן, ואין להביא ראיה להלכה ממה שעשה כך.

It is taught in a different baraita: Rabbi Yehuda HaNasi said: When I was a minor I read the Megilla before Rabbi Yehuda. They said to him: One cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it. We know that Rabbi Yehuda maintains that a minor is fit to read the Megilla, and the fact that he acted in accordance with his own opinion does not prove that this is the accepted halakha.

ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) וְלֵימְרוּ לֵיהּ אִין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן חֲדָא וְעוֹד קָאָמְרוּ לֵיהּ חֲדָא דְּקָטָן הָיִיתָ וְעוֹד אֲפִילּוּ גָּדוֹל הָיִיתָ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמַּתִּיר.:

The Gemara asks: And let them say to him, as the Sages said to Rabbi Yehuda in the previous baraita, that one cannot bring a proof from the testimony of a minor. The Gemara answers: They said one thing to him and then another; i.e., they rejected him with a twofold argument: One objection is that you were a minor at that time, and therefore your testimony is disqualified. And furthermore, even if you had been an adult at that time and you had testified that you saw some other minor read the Megilla before Rabbi Yehuda, one cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it.

ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]

ושואלים: ולימרו ליה [ושיאמרו לו] כשם שאמרו לר׳ יהודה אין מביאים ראיה מן הקטן! ומשיבים: תשובה חדא [אחת] ועוד אחרת קאמרו ליה [אמרו לו]: חדא [אחת] שהלא קטן היית באותה שעה ולא היית ראוי להעיד, ועוד: אפילו אם באותו זמן גדול היית והיית מעיד שראית שקרא בפניהם קטן אחר — אין מביאין ראיה מן המתיר.

The Gemara asks: And let them say to him, as the Sages said to Rabbi Yehuda in the previous baraita, that one cannot bring a proof from the testimony of a minor. The Gemara answers: They said one thing to him and then another; i.e., they rejected him with a twofold argument: One objection is that you were a minor at that time, and therefore your testimony is disqualified. And furthermore, even if you had been an adult at that time and you had testified that you saw some other minor read the Megilla before Rabbi Yehuda, one cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it.

ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) מתני׳מַתְנִיתִין: ^אאֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה בוְלֹא מָלִין גוְלֹא טוֹבְלִין דוְלֹא מַזִּין הוְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִּטְבּוֹל עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְכוּלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר.:

MISHNA: One may not read the Megilla, nor perform a circumcision, nor immerse himself in a ritual bath, nor sprinkle water of purification to purify people and objects that had contracted ritual impurity through contact with a corpse until after sunrise. And also a woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge, i.e., a woman who experienced one or two days of non-menstrual bleeding, and must now wait until a day has passed without any discharge of blood before regaining ritual purity, she too may not immerse herself until the sun has risen. And with regard to all these activities that are supposed to be performed during the day, if one did them after daybreak, i.e., after the appearance of the first light of the sun, even before sunrise, they are valid, as at this point it is already considered daytime.

א. א טור אורח חיים תרפ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תרפ״ז:א׳
ב רמב״ם הלכות מילה א׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ח
טור יורה דעה רס״ב:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רס״ב:א׳
ג רמב״ם הלכות מקואות א׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה רמ״ח
ד רמב״ם הלכות פרה אדומה י״א:א׳
סמ״ג מצוות עשה רל״ג
ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ו׳:ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א
סמ״ג מצוות עשה רמ״ג
טור יורה דעה קפ״ג

קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה מגילה ב׳:ד׳

ירושלמי מגילה ב׳:ה׳

א טור אורח חיים תרפ״ז:א׳

שולחן ערוך אורח חיים תרפ״ז:א׳

ב רמב״ם הלכות מילה א׳:ח׳

סמ״ג מצוות עשה כ״ח

טור יורה דעה רס״ב:א׳

שולחן ערוך יורה דעה רס״ב:א׳

ג רמב״ם הלכות מקואות א׳:ו׳

סמ״ג מצוות עשה רמ״ח

ד רמב״ם הלכות פרה אדומה י״א:א׳

סמ״ג מצוות עשה רל״ג

ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ו׳:ט׳

סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א

סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

טור יורה דעה קפ״ג

אין קורין את המגילה אלא ביום שנאמר והימים האלה נזכרים ונעשים וגו׳ ביום ולא בלילה – והני מילי בקריאה של יום כדקתני: ולשנותה ביום. ולא מוהלין דכתיב וביום השמיני ימול. ולא טובלין ולא מזין דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי ואיתקש טבילה להזאה – שנאמר והזה ורחץ אילו כולן.

וכן שומרת יום כנגד יום – כגון שראתה בי״א יום שבין נידה לנידה שהן ימי זיבה [יום א׳],⁠¹ הדין לישב שלא תיגע בדבר ולא תטהר למחר יום כול׳. ואם לא ראתה בו דם טובלת ביום שלישי לראייתה משתנץ² החמה וטהורה, אבל קודם שתנץ החמה לא.

ירושלמי (ירושלמי מגילה ב׳:ה׳:ו׳-ז׳): כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נידה ויולדת טבילתן בלילה. נידה שעובר זמנה, פירוש אחר שבעת ימים לנידה דאורייתא או אחרין שבעה נקיים וספק זבה טובלת בין ביום בין בלילה. דרש ר׳ חייא בר בא לצודיא נידה שעובר זמנה טובלת אפילו ביום תמן אמרו אפילו עובר זמנה לא מפני חמותה ומפני כלתה אשה משל-בית³ רבותינו ראוה טובלת כדרכה ביום ואמרו מעוברת זמן היתה. נידה שנאנסה וטבלה ר׳ שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות. רבי אלעזר משום ר׳ חנינא טמאה בין לביתה בין לטהרות, שנאמר וכבס שנית וטהר, מה הראשונה לדעת שנאמר וצוה הכהן וכבסו אף שנייה לדעת.

1. כך נוסף בין השיטין בכ״י וטיקן 126.

2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״שתינץ״.

3. כן בירושלמי (במלה אחת). בכ״י וטיקן 126: ״משלכת״.

מתני׳ ולא טובלין – משיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול אע״ג דלילה תחילת יום היא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה ובגמרא יליף לה לכולהו.

וכן שומרת יום כנגד יום – בגמרא מפרש מאי שנא דנקט להא תו באנפי נפשה הא תנא ליה אין טובלין.

עד הנץ החמה – שיצא מספק לילה.

וכולן שעשו כו׳ – דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה.

ולא טובלין ולא מזין אלא ביום – קשיא דהתנן במסכת פרה (פי״ב משנה י״א) אין טובלין האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזין עליו ביום והכא אמרינן דצריך לטבול ביום ופר״ת דשתי טבילות הן אחת לפני ההזאה כדי לקבל ההזאה ואותה הויא בלילה כדתנן במסכת יבמות (דף מו:) ואחת לאחר ההזאה והיינו ההיא דכתיבא בקרא וההיא הויא ביממא והכי נמי משמע פ״ב דכריתות (דף ט.) דאיכא טבילה לפני ההזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת ואם כן צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה כדמשמע התם ואחת קודם ההזאה כדמשמע בכריתות ובכמה מקומות בגמרתנו שמזכיר טבילה לפני ההזאה ומ״מ קשה הכא באיזה טבילה מיירי אי בטבילה דלפני ההזאה כדמשמע לישנא דנקט טובלין ברישא אם כן הויא אפילו בלילה כדפרישית ואי מיירי באותה שלאחר הזאה מאי איריא משום דאיתקש להזאה תיפוק ליה משום דהויא לאחר ההזאה ואינה אלא ביום ולמעוטי לילה שלאחר ההזאה דהיינו ליל שמיני לא איצטריך דכיון דעבר שביעי פשיטא דמותר לטבול בכל עת שירצה וגם רש״י פירש כן דמשעבר היום מותר לטבול בלילה לכך נראה כפירוש ריב״א דהכא מיירי בטבילת אזוב דהויא ביממא כדתנן במסכת [פרה שם] ולהכי נקט טובלין ואח״כ מזין וה״נ משמע בירושלמי דמייתי קרא דוטבל והזה למדרשא דאתקש טבילה להזאה והיינו טבילת אזוב ומיהו קשה לר״י דהא אמר בשלהי מסכת יומא (דף פח.) הזב והזבה וטמא מת טבילתן ביום ר׳ יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול פירוש אחר שהתפלל תפלת המנחה דתפילת נעילה יכול הוא לאומרה בלילה ופשיטא דהיינו ביום שלאחר ההזאה דאי לפני ההזאה היאך מותר לטבול ביום הכפורים אי משום דטבילה בזמנה מצוה מכל מקום ההזאה הויא שבות כדאמר פרק אלו דברים (פסחים דף סה:) והיאך יכול לעשות ואם תפרש שהזה מאתמול ועכשיו הוא טובל בשמיני אין זו טבילה בזמנה ולא דחיא יום הכפורים וצ״ל שקיבל ההזאה מקטן או בשוגג או שעבר והזה.

מתני׳. אין קורין את המגלה וכו׳, אלא ביום. מגלה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. ביום אין. ומפרש [נ״א: וכדפר׳] בגמרא. דלא אתא למעוטי שאין אדם חייב לקרות את המגלה בלילה ולשנותה ביום, אלא אותה קריאתה של יום, לא יקדים אותה אלא עד שתצא החמה לכתחילה.

ולא מוהלין עד שתנץ החמה של יום השמיני, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

וכן הזיה של טמא מת, דכתיב ביום השלישי וביום השביעי. וטבילה נמי דהא בתר הזיה היא, והכי אמרינן אין לו לטבול אלא ביום, שבליל שביעי אסור לו לטבול, אע״פ שהלילה תחילת היום, עד שתנץ החמה ביום השביעי. אבל משעבר יום שביעי, אם בא לטבול בליל ח׳ עלתה לו טבילה, אבל אסור לו לאכול בתרומה עד ליל תשיעי, לפי שצריך לו הערב השמש.

וכן שומרת יום כנגד יום. קרי היכא שתראה בתוך אחד עשר יום שאחר שבעת ימי נדתה, שאם תשוב אחר שטבלה בליל שמיני לראות ביום שמיני פעם אחת, לא אמרינן תעמוד שבעת ימי נדה בעלמא, אלא שומרת את עצמה למחר ביום תשיעי, אם תראה אם לא, שאם לא תראה בכל אותו יום תשיעי, אם טבלה בחצי היום עלתה לה טבילתה, ומותרת לאכול תרומה וקדשים ליל עשירי. אבל אם טבלה בליל תשיעי קודם שעלה עמוד השחר, לא עלתה לה טבילה, אפילו לא תראה עוד בכל אותו יום תשיעי. וכה משפטה ביום עשירי, שאם ראתה ביום שמיני ותשיעי שני ימים רצופים, אינה צריכה לעמוד שבעה ימים, אלא תשמור עצמה למחר ביום עשירי, ואם לא תראה תטבול בשלישי, שהוא יום השלישי, או משתנץ החמה, ועלתה לה טבילה, אם לא תשוב לראות אחר טבילתה בכל אותו היום, הרי היא טהורה לאכול תרומה וקדשים, וכל שכן לבעלה בליל י״א. ואפילו תשוב ותראה בליל י״א או ביום י״א, לא מיקריא זבה גמורה שתהא צריכה שבעה ימים נקיים, עד שתראה ג׳ ימים רצופים בלא הפסק יום נקי ביניהם, ובשימור ליום י״ב סגי לה. אבל אם ראתה ביום עשירי, מיקריא זבה גמורה, לפי שראתה שמיני ותשיעי ועשירי רצופים. וכה משפטה כל אותן י״א יום. כי לעולם ביום או ביומיים, סגי לה ביום אחד נקי. ובג׳ ימים רצופים הויא זבה גמורה, וצריכה ז׳ נקיים ואסורה לטבול בליל שביעי לספירה, שהוא שמיני ליום שפוסקת בו, אלא עד שתנץ החמה, דכתיב וספרה לה שבעת ימים, וספירה ביממא בעי, מדכתיב ימים. וספירת שומרת יום כנגד יום ילפינן מפסוק דכתיב יהיה לה, מלמד שסופרת אחד לאחד. וספירה זו מדוגמת ספירת שבעה לשלשה היא, ולא מיקריא ספירה אלא ביום.

וכולן. אף על פי שאמרנו דלכתחילה בעינן משתנץ החמה ולא קודם, אבל אם עשו משעלה עמוד השחר יצאו, דהא יום מיקרי, אלא לפי שאין הכל בקיאין בו הוצרכו להמתין עד שתנץ החמה.

אין קורין המגילה. בגמר׳ יליף (?) מוהימים¹ האלה נזכרים ימים אין ולא לילות וכי קתני אקריאה של יום.

ולא מלין. דכתי׳² וביום השמיני ימול.

ואין טובלין. אלא ביום. כשיגיע שביעי של זב וטמא מת ואין אומרין משיגיע חשיכה בליל כניסת שביעי ראוי לטבול ואע״ג דלילה תחילת יום דכתי׳³ ויהי ערב ויהי בוקר הכא בעינן יום ממש אבל משעבר הלילה⁴ ביום מותר לטבול ובגמר׳ יליף כולה⁵.

וכן שומרת יום. בגמר׳ בעי אמאי תני לה באפי נפשה הא תנ׳ לי׳ ולא טובלין⁶.

וכולן שעשו וכו׳. דמעלות השחר יממ׳ הוא ולפי שאין הכל בקיאין בו הצריכו להמתין עד הנץ החמה שיאור⁷.

כל היום כשר לקריא׳ מגילה. ואע״ג דזריזין מקדימין למצות⁸ דכתי׳⁹ וישכם אברהם וגו׳ א״ה כשר כל היום¹⁰ כדיליף בגמר׳ מוהימים האלה נזכרים משמ׳ שכל היום כשר לזכירה.

לקריא׳ הלל. דכתי׳¹¹ ממזרח שמש ועד מבואו מהולל ש׳ י״י¹².

לתקיע׳ שופר. דכתי׳¹³ יום תרועה וגו׳.

ללולב. דכתי׳¹⁴ ביום הראשון.

מוספין. דכתי׳¹⁵ דבר יום ביומו.

ותפיל׳ מוספין. כמוסף שויו׳ רבנן.

ולוידוי הפרים. פר כהן משיח ופר העלם דבר שמתוודין עליהן החטא שהביאום עליו כתו׳ במסכ׳ יומ׳¹⁶ מתודה על חטאת עון ויליף כפרה כפרה מפר יום הכיפורי׳ כתי׳ הכ׳¹⁷ וכיפר עליו הכהן וכתי׳ התם¹⁸ ביו׳ הכיפורי׳ יעמד חי לכפר עליו מה להלן כפרת דברים וביום אף כאן כפר׳ דברים וביום והתם מנלן דתני׳¹⁹ וכיפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים או אינו אלא בכפרת דמים הרי הוא או׳ וכפר בעדו ושחט את פר חטא׳ הא למדת׳ שעדיין לא שחט הפר וכתי׳²⁰ כי ביום הזה יכפר עליכם.

ולוידוי מעשר. דכתי׳²¹ ואמרת לפני י״י אלקיך וגו׳ וסמיך ליה²² היום הזה י״י אלקיך מצוך לעשות.

זה הכלל כל דבר שמצותו [ב]⁠יום כשר כל היום. לאיתויי סידור (בזיקים) [בזיכים] וסילוק בזיכין דתני׳ ר׳ יוסי או׳ סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין השולחן בלא לחם.

דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. לאיתויי אכילת פסחים ודלא כר׳ אלעזר בן עזרי׳ דתני׳ ואכלו²³ [את] הבשר בלילה הזה ונא׳ להלן²⁴ ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות.

תוספ׳²⁵ אע״ג דסתמ׳ דהכ׳ דלא כר׳ אלעזר ב״ע אשכח׳ סתמי׳ טובא כוותי׳ שילהי ערבי פסחי׳²⁶ דתנן הפסח אחר חצות מטמא הידים וכן תנן פ״ק דברכו׳²⁷ ולא זו בלבד אמרו אלא כל מקום שאמרו חכמי׳ עד חצות מצותו עד שיעלה עמוד השחר ודייק בגמר׳²⁸ ואילו אכילת פסחי׳ לא תנן הא מני ר׳ אלעזר ב״ע וכן תנן²⁹ פ׳ איזוהי מקומן של זבחי׳ הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומוקי לה התם כוותי׳ לפיכך צריך אדם ליזהר לאכול מצה קודם חצות.

ה״ע³⁰

1. אסתר ט,כח.

2. ויקרא יב,ג.

3. בראשית א,ה.

4. בפרש״י אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה.

5. כ״פ רש״י ד״ה ולא טובלין. ועיין בתוס׳ (ד״ה ולא טובלין) מש״כ בזה וכתבו בשם ריב״א דאיירי בטבילת אזוב שאינה אלא ביום.

6. כ״פ רש״י ד״ה וכן שומרת. ועיין בתוס׳ (ד״ה מאי שנא) שכתבו דאי ולא טובלין איירי בטבילת אדם בעי מ״ש שהזכיר שומרת יום בפני עצמה אבל אי איירי בטבילת אזוב בעי מ״ש שומרת יום שהזכיר שהיא ביום מכל שאר חייבי טבילות. [ועיין בר״ן דף ו,ב דה ולא טובלין]. ועיין בפרש״י לרי״ף (דף ו,ב ד״ה וכן שומרת) שכתב וכן שומרת יום ובגמ׳ מפרש מאי שנא דתני לא מזין באנפי נפשה הא תני ליה לא טובלין.

7. כ״פ רש״י ד״ה וכולן.

8. פסחים דף ד,א.

9. בראשית כב,ג.

10. כ״פ רש״י ד״ה כל היום.

11. תהלים קיג,ג.

12. בגמ׳ ילפינן לת״ק מדכתיב ממזרח שמש ולר״י מדכתיב זה היום עשה ה׳ וכ״ה בירושלמי (ירושלמי מגילה ב׳:ו׳) מדכתיב זה היום וכ״כ בפרש״י לרי״ף (דף ז,א ד״ה לקרות). ובפיה״מ לרמב״ם.

13. במדבר כט,א.

14. ויקרא כג,מ.

15. ויקרא כג,לז.

16. דף לו,ב.

17. ויקרא ד,כו.

18. ויקרא טז,י.

19. ויקרא טז,ז.

20. ויקרא טז,ל.

21. דברים כו,יג.

22. דברים כו,טז.

23. שמות יב,ח.

24. שמות יב,יב.

25. עיין (דף כ,א) תוס׳ ד״ה לאתויי שהוכיח כן מכל הני דוכתי וכדברי רבינו וכתב שנראה שהלכה כר״א ולכך ראוי להחמיר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפילו מצה של אפיקומן שהרי מצה דאורייתא. ועיין בר״ן (דף ז,א ד״ה זה הכלל) שהביא ראיות אלו וסיים וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמר וצריך להזהר שלא לאכול מצות מצוה שבלילי פסחים אחר חצות.

26. פסחים דף קכ,ב.

27. דף ב,א.

28. ברכות דף ט,א.

29. זבחים דף נו,ב.

30. =הדרן עלך

¹אין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין כול׳ – עיין מה שכתבתי בהלכה י״ג דספר הלקט.

1. ביאור זה מופיע בכ״י ששון 557 לאחר הביאור לדף כ״ט: ״ראש חדש אדר״.

אין קורין את המגלה ביום אלא לאחר שתנץ החמה דכתיב (אסתר ט,כח) והימים האלה נזכרים ונעשים. ולא מלין מי שנתחייב במילה אלא אחר עלות השמש בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה בנולד בין השמשות¹. ולא טובלין חייבי טבילות כגון טמא מת. ולא מזין עליו מי נדה כדכתיב (במדבר יט,יא) ״הנוגע במת בכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר״, אלא ביום, ואע״ג דלגבי הזייה הוא דכתיב ״ביום״ ולאו לגבי טבילה, איתקישא טבילה להזייה מה הזייה ביום אף טבילה ביום. וכן שומרת יום כנגד יום פירוש זה שרואה דם אחר בלא עת נדתה, היא שנקראת שומרת יום כנגד יום, לפי שימי האשה מעת שתראה ²ראייה ראשונה, או מעת שיקבע לה וסת לראות בו שלשה פעמים אחר שנעקר ממנה הוסת הראשון, מונה שבעה ימים לנדתה ואחד עשר יום לזיבותה, כיצד כשתראה ראיה ראשונה שלא ראתה קודם לאותה ראיה נדה מימיה, או כשיקבע לה וסת אחר שנעקר ממנה הוסת הראשון, ותראה ראיה ראשונה מאותו וסת מונה שבעה ימים לנדה שנאמר (ויקרא טו,יט) ״שבעת ימים תהיה בנדתה״, ואחד עשר יום לזיבה, כלומר כל דם שתראה בשבעת הימים הראשונים נקרא דם נדה ואפילו לא ראתה כי אם טפה אחת ביום ראשון כל אותן השבעת ימים בנדתה היא יושבת, שנאמר ״שבעת ימים תהיה בנדתה״, ואינה מטהרת עד ליל שמיני שטובלת בו ומותרת לבעלה, ואחר השבעה ימים אם ראתה בליל שמיני או ביום שמיני שהוא תחלת ימי זיבה, הרי כל אותו היום כלו טמא, וכאילו לא פסק הדם מעת שתראה עד שתשקע החמה, ומשמרת כל הלילה של ליל תשיעי, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא, והרי היא מותרת לבעלה בערב, וכן אוכלת בתרומה וקדשים, ואם טבלה בלילה צריכה לטבול ביום כדי שתהא מותרת לאכול תרומה וקדשים, ראתה גם בתשיעי בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום התשיעי טמא ומשמרת כל ליל עשירי, אם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה, ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום, הרי יום אחד טהור כנגד השני ימים הטמאים ומותרת לבעלה בערב ואוכלת בקדשים. ראתה גם בעשירי בין בלילו בין ביומו, הרי זו זבה גדולה וצריכה לספור שבעת ימים טהורים בלא דם שנאמר (שם כח) ״וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר״ וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה, וביום השביעי מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. לא ראתה בעשירי וראתה באחד עשר בין בלילו בין ביומו, אינה נקראת זבה גמורה לפי שלא ראתה שלשה ימים רצופים והוא הדין כל אחד עשר יום שאחר שבעת ימי נדתה שנקראין ימי זיבה שאינה צריכה קרבן עד שתראה שלשה ימים רצופים. הרי נתבאר לך שכל ימי האשה מיום שתראה ראיה ראשונה ונקבע לה וסת לראות בו או כשיעקר הוסת הראשון ליום אחר ויקבע בו שלשה פעמים, שתספור לעולם שבעה מתחלת הוסת והם הנקראין ימי נדתה, ואחרי כן מונה אחד עשר יום והם ימי זיבתה ³ואחריהם שבעת ימי נדה ואחריהן אחד עשר יום לזיבה, והזהר במנין זה כדי שתדע העת שתראה בו דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה, שכל ימיה של אשה כך הם, שבעת ימים נדה ואחד עשר יום זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה שאותו הדם של לידה שם קושי נקרא לפי שבא מצער הלידה ⁴שאם בא בימי זיבתה הרי זו טהורה, שנאמר בזבה (ויקרא טו,יט) דם יהיה זובה בבשרה, מפי השמועה למדו (חולין לו,ב) זיבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ובלבד שתלד ולד חי אבל אם הפילה אין קושי לנפלים כמו שנתבאר בנדה בפרק בנות כותים (דף לח,ב). וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. דכי אמרינן משתנץ החמה לכתחלה אבל בדיעבד (כלן) [כשר] משעלה עמוד השחר יממא מיקרי וכשר ואע״פ שעבר⁵, דלא אמרינן עד שתנץ החמה אלא מפני שאין הכל בקיאין, ומנין דמעלות השחר יממא הוא דכתיב (נחמיה ד,טו) ״ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים״ ונאמר (שם טז) ״והיום מלאכה״ אלמא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים יממא הוא.

1. ע״פ הרמב״ם פ״א מהלכות מילה ה״ח.

2. כאן מתחיל דף (46) 2ב2.

3. כאן מתחיל דף (46) 2א1.

4. מכאן עד הסוף הוא לשון הרמב״ם פ״ז מהלכות איסורי ביאה ה״א.

5. פי׳ שעבר על דברי חכמים.

מתני׳: ולא מוהלין. דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ביום ולא בלילה, ואף על גב דעיקר דרשא לא מהכא נפקא אלא מבן שמונת ימים (בראשית יז, יב) כדדריש ליה רבי יוחנן בשבת בפרק אם לא הביא כלי (שבת קלב.) וביום השמיני מוקי לה ביום ואפילו בשבת וקיימא לן כוותיה, אפילו הכין מייתי הכא דרשא פשוטה יותר ולא דק, וכההיא דאמרינן באחד דיני ממונות (סנהדרין לד:) דאין רואין נגעים אלא ביום דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, וההיא דרשא דאביי היא (במו״ק ח.) ולא מייתי ההיא דרבא (שם) דדריש ליה מכנגע נראה לי (ויקרא יד, לה) לי ולא לאורי, וכן רבים בתלמוד. ואי נמי יש לומר דהכא דוקא נקטיה, דהכא עיקרא למילה שלא בזמנה דהוי חידושא טפי ואיהו הוא דאיצטריך לאשמועינן, ומילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום נפקא לן ביבמות בפרק הערל (יבמות עב:) מהאי קרא דוביום השמיני. וכן משמע מכל הני דמייתי הכא משום חידושא דאית בהו נקטינהו, לא מוהלין כדאמרן, ואין קורין את המגילה אלא ביום ואף על גב דמצות קריאתה נמי בלילה, ולא טובלין משום דמיירי בטבילת אזוב כדבעינן למיכתב קמן והוי חידושא דאף על גב דמזה ביום אפילו הכי טבילת האזוב בעלמא אינו אלא ביום, ותנא ולא מזין אטו לא טובלין, ושומרת יום כנגד יום הוי חידוש נמי כשאינה טובלת בלילה כדאיתא בסמוך.

ולא טובלין. יש מפרשים בטבילת האדם הבאה מחמת הזאה, כדאמרינן גמירי שאין הזאה בלא טבילה כדאיתא ביבמות בפרק (הערל) [החולץ] (יבמות מו:) ובמסכת כריתות בפרק שני (כריתות ט.). ואיכא למידק דהוא עצמו טובל הוא אפילו בלילה, דתנן בפרה בפרק האזוב (ו)⁠הקצר (משנה פרה י״ב:י״א) טבל האזוב ביום והזה ביום כשר ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה. ותירץ רבינו תם ז״ל דשתי טבילות היה טובל אחת קודם הזאה ואחת לאחר הזאה, וההיא דמסכת פרה היא טבילה שלפני הזאה וההיא שלאחר הזאה היא שהוקשה להזאה. והביא ראיה דיש טבילה לפני ההזאה, מדאמרינן ביבמות ובכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף אתם וכו׳ ואמרינן בשלמא מילה כתיבא הרצאת דמים, דכתיב (שמות כד, ח) (ויזרוק) [ויקח] משה את הדם וגו׳ אלא טבילה מנא לן גמירי דאין הזאה בלא טבילה, ומדהזכיר טבילה מקמי הרצאת דמים שמע מינה דטבילה קודם להזאה, וכדקתני נמי התם מילה קודם טבילה וצריך שיקדים מילה לטבילה ואילו שינה לא עשה ולא כלום וכדמשמע בפרק החולץ התם (יבמות מז:) נתרפא מטבילין אותו מיד דלא משהינן מצוה ואם איתא יטבול קודם מילה כדי שלא יצטרך להתעכב עד שיתרפא, אבל ההיא דטבילה דקרא דהוקשה להזאה בהדיא תניא בסיפרי (פרשת חקת שם יט, ט) דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום.

והקשו עליו בתוספות דאם כן הא דהכא בטבילה שלאחר הזאה היא, ואם איתא מאי שנא משום דהוקשה להזאה תיפוק לי דבתר הזאה היא והזאה ביום ואם כן על כרחין טבילה שלאחריה ביום היא, ואי למעוטי לילה שלאחריה פשיטא דכמו שההזאה פסולה בשמיני ובתשיעי כדאיתא בקידושין בפרק האומר (קידושין סב.) בשמעתא דבני גד ובני ראובן הכי נמי טבילה שלאחר הזאה משמע דפסולה בתשיעי ובשמיני, וכיון שכן פשיטא דבליל שמיני לא תהא כשרה דמאי שנא מיום השמיני. ומיהו אינה ראיה, דדילמא הזאה היא דפסולה בשמיני הא טבילה כשירה. והכין נמי מוכח בנזיר (נזיר מד:) וכדכתבינן לקמן בסמוך.

אבל מכל מקום אין נראה כן דאתא למעוטי טבילת ליל שמיני, דכיון שהוא טובל בשמיני אמאי לא טביל אפילו בלילה כנדה וזבה ושאר חייבי טבילות שכשעבר זמן טבילתן טובלין בין ביום ובין בלילה, וכי תימא שאני הכא דאיתקש להזאה והזאה לעולם ביום ולא בלילה אם כן ליבעי שביעי דוקא כהזאה ובנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מד:) לא משמע הכין מדאמרינן התם גמר תגלחת טומאה לא קשיא הא דטבל בשביעי הא דלא טבל בשביעי.

על כן פירש רבינו יצחק בר׳ אברהם ז״ל דהכא מיירי בטבילת אזוב, וההיא אינה בלילה כדתנן בשילהי מסכת פרה טבל האזוב וכו׳ בלילה והזה ביום פסול, והיינו דנקט הכא לא טובלין ולא מזין טובלין והדר מזין. והכי נמי משמע בירושלמי (פ״ב ה״ל) דמייתי וטבל והזה דאיתקש טבילה להזאה וההוא קרא בפרה אדומה הוא דכתיב (במדבר יט, יח).

הא דתנן: אין קורין את המגילה אלא ביום וכו׳ וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. קשיא לי היכי תני שומרת יום בהדי הנך דמתניתין, דהא אינך כולהו דוקא ביום ולא בלילה בין בזמנן בין לאחר זמנן, ואילו שומרת יום כנגד יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא משום דאכתי לא מטיא זמנה, וכדאמרינן בגמרא דכיון דבעיא ספירה ספירה ביום ולא בלילה, הא לאחר שספרה ביום טובלת והולכת בין ביום ובין בלילה. וצריך עיון.

המשנה השביעית אין קורין וכו׳ כוונת המשנה בענין החלק החמישי לבאר זמן קריאת היום שאי אפשר לשנותו לקריאת הלילה ושכל היום כשר לקריאתה ונתגלגל על ידי זה בהרבה מצות איזו מצותה ביום ואיזו מצותה בלילה ושכל אותם שמצותם ביום כשר בהם כל היום ואותה שמצותה בלילה כשר בה כל הלילה ואמר על זה אין קורין את המגלה וכו׳ אלא ביום וכן בכל אותם שהוא מונה למצות היום ובגמ׳ מפרש הטעם בכלם מפני שברובן כתוב בהם יום והשאר הוא מביאם מכח היקש מה שכתב בה יום ואמר שאין קורין את המגלה אלא ביום ר״ל קריאת היום ולא בא למעט קריאת הלילה ולא מוהלין אלא ביום וכן לא טובלין בטבילת טמא מת שאינו טובל בשביעי שלו מתחלת לילו אלא עד יום שביעי הא אם עבר שביעי טובל הוא אף בליל שמיני אלא שאסור בתרומה עד ליל תשיעי מפני שהוא צריך להערב שמש אחר טבילה כך פרשוה גדולי הרבנים ויש מקשים בפירוש זה ממה שאמרו במס׳ פרה טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר כלומר ואף המצוה כך הוא אלא מתוך שהיה לו לשנות בסופה פסול שנה בתחלתה כשר טבל ביום והזה בלילה או בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ור״ל טובל בלילה שאחר הזאה שהרי אלו קדמה טבילה להזאה לא יצא כדאי׳ בסיפרי ומ״מ למדנו שטמא מת טובל אף בלילה ומי שפירשה בטבילת מזה דכתי׳ עליה מזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו שהמזה טהור הוא וקרא בנושא קאי ומפיק לה בלשון מזה לומר שאינו טמא אא״כ נושא כשיעור הזאה אלא ודאי בטבילת טמא מת היא שנויה ואם תפרש זו שבכאן בטבילת מצורע שיש בה הזאה והזאתה אינה אלא ביום דהכי מוכחינן לה מהזאה דמת ואח״כ מקישין טבילתו להזאתו וכי יציבא בארעא וכו׳ והלא בטמא מת לדעת זה אין מקישין טבילתו להזאתו מצורע שהזאתו ביום ממת הוא דנפקא לא כל שכן ואם תפרשה בטבילת זב וזבה שטבילתם ביום ולא בלילה הקודמת היאך אמרו איתקש טבילה להזאה והרי אין שם הזאה כלל אלא ודאי טבילה זו בטמא מת היא וקשיא הא דפרה ומ״מ גדולי הדורות תירצו שזו שבפרה בטמא מת שעבר שביעי שלו היא שנויה וכמו שפרשנו אבל הזאה אף שלא בזמנה דוקא ביום בין עיקר הזאה בין טבילת אזוב ואחרוני הרבנים פי׳ ששתי טבילות יש בטמא מת אחת לפני הזאה וכשרה אף בלילה ואחת לאחר הזאה ואינה אלא ביום ואין דברים אלו נראין כלל וי״מ שטבילת טמא מת אף בלילה של כניסת שביעית היא ומשנה זו בטבילת אזוב היא שנויה שטבילתו במי הזאה אינה אלא ביום וכך היא שנויה במסכת פרה ומה שהקישו טבילה להזאה הוא מדכתי׳ ולקח אזוב וטבל במים והזה וגו׳ ואע״פ שהיה לנו לומר לדעת זה ולא מטבילין לישנא דקרא נקט דכתיב באזוב וטבל במים ואף גדולי המפרשים סומכים פירוש זה מדתני ברישא טבילה והדר הזאה ר״ל לא טובלין ולא מזין אלא שבקצת ספרים מצאנו לא מזין ולא טובלין ולא מזין הזאת שלישי ושביעי של טמא מת:

וכן שומרת יום כנגד יום והוא נאמ׳ בדין נדה דאורייתא כשיוצאת מימי נדה לימי זבה קטנה והוא כשיצאה משבעת ימי נדה וטבלה אם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי כנגדו ואם לא ראתה בשחרית טובלת ביום תשיעי וטהורה לביתה בלילה וכן בכל אחד עשר יום שבין נדה לנדה עד שתראה בהם שלשה ימים רצופים שהיא זבה גדולה ומ״מ באותו יום שימור אינה טובלת אלא משתנץ החמה שמקצת היום צריכה לעשות ממנו שימור כלומר שתמתין בו אם תראה בו אם לאו ופרשוה בגמ׳ מדכתיב בה ספירה ואין ספירה אלא ביום אבל משם ואילך טובלת אף בלילה וכן בזב וזבה וזהו ששאלו בגמ׳ מאי שנא שומרת יום שכל חייבי טבילות שבתורה טבילתם אף בלילה שלא אמרו כל חייבי טבילות טבילתם ביום למעט את של לילה אלא שפירושה שטבילתם אף ביום אחרון של טומאה אע״פ שלא הושלם זמן טומאה חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה ר״ל שצריכות להשלמת זמן ימי טומאה הא מ״מ כל הטבילות כשרות בלילה ותירץ סלקא דעתך אמינא תהוי כראיה ראשונה [של זב] שטובל ביומו כבעל קרי ומאחר שזו מיהא אינה יכולה לטבול ביומה שהרי כתיב בה ימי זובה ללמד שסופרת אחד לאחד ר״ל שני אחר ראשון נאמר מ״מ שתעשה קצת שימור בלילה ותטבול אע״פ שאינה טהורה אלא בלילה שלאחרי׳ שהרי ליום טהור כנגד טמא אנו צריכין קמ״ל דמקצ׳ שימור ביום ספירה בעינן ואין ספירה אלא ביום:

וכלן שעשו משיעלה עמוד השחר בדיעבד יצאו אבל קודם לכן אפילו בדיעבד לא יצאו אלא שמ״מ במילה הרי נמול ויצא מכלל ערל אלא שלא קיימו המוהלים מצות מילה:

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]

(ז) מתניתין ואין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה – ודאי כל הני משום חדושא דאית בהו נקטינהו אין קורין את המגלה אדיום קאי כדאית׳ בגמרא ואף על גב דאיכא מצות קריאה בלילה נמי לא יצא בשל יום אלא ביום ולא מוהלין דאפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום והכי נפקא לן מפרק הערל מדכתיב וביום השמיני ובלא טובלין נמי אשמועינן דסתם בעינן לפרושי ונקט ולא מזין משום ולא טובלין דאתקש טבילה להזאה ושומרת יום כנגד שומר׳ יום אינה משום של אלו כלל דאלו כל הני עקר חובתן ביום ולא בלילה לעולם אבל שומרת יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא דאכתי לא מטא זמן חיובא דאין ספירה אלא ביום וכן בזב ובזבה גדולה לאחר שספרה הרשות בידה לטבול בין ביום ובין בלילה אגב אורחא דאידך נקטה לאשמעי׳ חדושא דאיהו בה שאינה בזב בעל ראיה א׳ כדאית׳ בגמרא.

והא דקתני ולא טובלין – פירש רש״י ז״ל שאין זב וטמא מת טובלין בליל ז׳ אף על פי שהוא תחלת היום עד שתנץ החמה אבל משעבר היום טובל אפילו בלילה וכן הדין בזבה גדולה ומאי דאמרינן בגמרא טעמא משום דאיתקש טבילה להזאה היינו מדכתיב והזה הטהור וכו׳ ורחץ בשרו במים והוא הדין לטבילת זב וזבה אבל טבילת נדה בלילה היא בתחלת ליל ח׳ ואח״כ טובלת בין ביום ובין בלילה ור׳ יעקב ז״ל פי׳ דלא מיירי אלא בטבילה הבאה מחמת הזאה בלחוד דהיינו טבילת טמא מת בלחוד וק״ל דאלו טבילת טמא מת בלילה היא כדתנן במסכת פרה טבל את האזוב בלילה והזה ביום ביום והזה בלילה פסול בו ביום עד שיטבול ביום והזה ביום אבל הוא עצמו פירש המטהר טובל בלילה ומזין עליו ביום ותי׳ רבי׳ יעקב ז״ל דטמא מת ב׳ טבילות היה טובל א׳ קודם הזאה וא׳ לאחר הזאה וההיא דכתיב בקרא היינו טבילה דלאחר הזאה כדאית׳ בהדיא ועלה תניא בספרי׳ שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום ועלה שנינו במשנתינו שאינה אלא ביום שהוקש להזאה כדכתב רש״י ז״ל אבל יש טבילה אחרת קודם הזאה דגמירי דאין הזאה בלא טבילה כדאיתא בגמרא פרק הערל ומייתינן לה גבי גר שצריך מילה וטבילה והרצאת דמים ואמרינן בשלמא מילה כתיבה וכן הרצאת דמים דכתיב ויקח משה הדם ויזרוק על העם אלא טבילה מנ״ל ואמרי׳ גמירי דאין הזאה בלא טבילה והיינו ודאי בסדר מדכר להו מילה בתחלה ואח״כ טבילה כדתניא לכשיתרפא מטבילין אותו מיד ואח״כ הזאה ועליה אמר במסכת פרה שהיא בלילה והיינו הלילה שמזין אותו למחר ולא נהי׳ חדא מדקתני ולא טובלין ולא מזין אלמא בטבילה דקמי הזאה היא וההיא אף רבי׳ יעקב ז״ל מודה דבלילה הוא כדאיתא במסכת פרה בהדיא. ועוד דבטבילה דבתר הזאה לא איתקש להזאה דאלו הזאה פסולה בח׳ ובט׳ כדאמרי׳ במסכת קדושין פרק האומר ואלו טבילה איתא בז׳ או אח״כ כדאיתא במסכת נזיר פ׳ ג׳ מינין הא דטבל בז׳ הא דטבל בח׳ ועוד דאהייא אי ביום טבל פשי׳ דביום היא דאי אפשר לה אלא לאחר הזאה שהיא ביום ולא בלילה ול״ל למייתא עלה מטעמא דאתקש להזאה דהא אכתי לא מטא זימניה בין ביום בין בלילה דאי משום דאתקש להזאה והזאה ביום ולא בלילה א״כ ליבעי ז׳ דוקא כהזאה אלא ודאי לא מהני הקישא אלא לז׳ והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דהאי ולא טובלין היינו טבילת האיזוב שאינה אלא ביום כדתנן במסכת פרה וההיא אמרינן דאתקש להזאה וכן אמרינן בירוש׳ דאתיא מדכתיב וטבל והזה דכתיב בפרשת פרה אדומה וההיא בטבילת האיזוב מיירי והיינו רבותא דמתני׳ שאפילו אם הזה ביום אם טבילת האיזוב בעלמא בלילה פסול וכיון שעשו משעלה עמוד השחר כשר.

גמרא ולא מוהלין – דכתיב וביום הח׳ בפ׳ ר׳ אליעזר דשבת מייתי לה מדכתיב ובין שמונת ימים ולא לילות ודרשינן ביום הח׳ ואפילו בשבת אלא דהכא לא דאקרא ודכותה בתלמודא טובא אי נמי והוא הנכון דהכא משום מילה שלא בזמנה דהויא רבותא טפי דמתני׳ נקטינן האי קרא דמייתי׳ לה פרק הערל מוי״ו יתירא דביום השביעי כדאיתא התם.

גרסת הספרי׳ מאי איריא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי כריתות – והכי פירושו מאי איריא דאיירי בהא יותר מכל שאר חייבי טבילות ליתני דזב וזבה גדולה וזבה קטנה זמנה ביום ונדה זמנה בלילה ומהדרינן דלחדושא דאית בהו נקטה דהא לא הוה דכותיה הכא בהדי אידך אי נמי משום דנקטה בהדי אידך דמתני׳ הוה קס״ד אי בעי למימר דלעולם טובלת ביום ואפילו לאחר זמנה משום עכובא דיום ולהכי פריך דמ״ש מכל חייבי טבילות שלאחר זמנם טובלין בין ביום בין בלילה ומהדרינן דלאו משום האי נקטה בהדי אידך אלא לאשמועינן חדושא דאית בה דקס״ד תיהוי כראיה א׳ של זב דאתקש לבעל קרי שטובל ביומו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים והא ביומא לא מציא טבילה ואף על גב דפסק התם דכתיב כל ימי זובה במשכב נדתה יהיה לה כלומר שהימים שתראה בהם כלום בשעת נידתה כאלו שופעת דם ומכל יומי דרשינן אפילו לראיה א׳ שסופרת א׳ לא׳ כדרך שסופרת לז׳ שאין יום הראיה בכלל וצריכא לספור יום א׳ והוה ס״ד דתעביד שימור קצת ליל ב׳ לספירה ותטבול באותה הלילה ואח״כ תמתין עד כל יום ב׳ קמ״ל תנא דכיון דבעי ספירה ספירה ביממא הוא ולכך צריך להמתין עד אור היום שיחול ומן ספירתה ואח״כ תטבול וכן הלכתא וה״נ מוכח בפרק בתרא דנדה דספירה ביממא היא ואין טבילה בלילה וק״ל בפרק כיצד צולין ר׳ יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בב׳ שלה ואח״כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מפסח שני ופרישנא טעמא דידהו משום דסבר דאינה סותרת ומכאן ולהבא הוא דמנויה דקצת יום ב׳ ככולו ואקשינן אלא זבה גדולה לר׳ יוסי היכי משכחת לה ואמרי׳ בשופעת אי נמי שראתה בין השמשות ומדלאו מוקים לה בלאו שופעת וברואה בלילות דלר׳ יוסי אפילו ספירה מקצת לילה ספירה ושוב אינה סותרת וי״ל כמו שפי׳ בתוס׳ דכיון דסבר ר׳ יוסי מקצת היום ככלו ושוב אינה סותרת א״כ אפילו ראתה בתחלת היום ופסקה בו ביום סוף היום יעלה לה לשמור ולטבול בלילה וכדאמרינן בנזיר פ״ב ולר׳ יוסי כיון דחזיא פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור ומ״ה לא משכחת לדידיה זבה גדולה אלא בשופעת או ברואה בין השמשות דלא הוה שהות לספור בו ביום מיהו דוקא בהא שהוא סוף מנין עולה לר׳ יוסי מקצת היום לספירה אבל בתחלת ספירה לא ספרה דכותא.

הא דאמרינן יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז׳ וליכא מאן דס״ל הכי כדאיתא בשילהי מסכת נדה תדע דאנן נמי ס״ל בסוף מנין דסליק כדאמרי׳ ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אלא דחזרה וראתה בו ביום לית לן לר׳ יוסי דלדידן סופרת למפרע ואלו בתחלת ענין לא סליק לן מקצת היום כן כתבו בתוס׳.

תוס׳ ד״ה ולא טובלין וכו׳ וגם צרי׳ טבילה לאחריה. עי׳ חגיגה דף כג ע״א תוס׳ ד״ה עשאוהו:

בא״ד דאי לפני ההזאה היאך מותר לטבול ביוה״כ. עי׳ שבת דף קיא ע״א תוס׳ ד״ה לא ס״ד:

ב משנה אין קורין את המגילה, ולא מלין את התינוק ולא טובלין בכל טבילת מצוה ולא מזין מי חטאת לטהר מטומאת המת, אלא ביום. וכן שומרת יום כנגד יום, כלומר, אישה שראתה דם נדה יום אחד שלא בזמן ווסתה, שממתינה (״שומרת״) יום טהור כנגד היום שראתה, ובסופו טובלת והיא טהורה — אף היא לא תטבול עד שתנץ החמה ולא בלילה. ומוסיפים: וכולן כל הדברים הללו שאמרנו שמצוותם ביום, אם עשו משעלה עמוד השחר — כשר שאף זה נחשב כיום לענין זה.

MISHNA: One may not read the Megilla, nor perform a circumcision, nor immerse himself in a ritual bath, nor sprinkle water of purification to purify people and objects that had contracted ritual impurity through contact with a corpse until after sunrise. And also a woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge, i.e., a woman who experienced one or two days of non-menstrual bleeding, and must now wait until a day has passed without any discharge of blood before regaining ritual purity, she too may not immerse herself until the sun has risen. And with regard to all these activities that are supposed to be performed during the day, if one did them after daybreak, i.e., after the appearance of the first light of the sun, even before sunrise, they are valid, as at this point it is already considered daytime.

קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) גמ׳גְּמָרָא: מְנָלַן דְּאָמַר קְרָא ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים״ (אסתר ט׳:כ״ח) בַּיּוֹם אִין בַּלַּיְלָה לָא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דר׳דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַיָּיב אָדָם לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה בַּלַּיְלָה וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיּוֹם כִּי קָתָנֵי אַדְּיוֹם.:

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive the halakha taught in the mishna that the Megilla may be read only during the day? The Gemara answers: As the verse states: “And that these days should be remembered and kept” (Esther 9:28). The word “days” indicates during the day, yes, but at night, no. The Gemara asks: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person is obligated to read the Megilla at night and then repeat it during the day. The Gemara rejects this: There is no proof from here, as when the mishna teaches that the Megilla may be read only during the day, it was referring to the daytime reading, but the nighttime reading is not considered here at all.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

גמ׳ כי קתני – עד שתהא הנץ החמה אדיום אקרייה שניה וקאמר שיהא של יום ביום.

ג גמרא שנינו במשנה שקורין את המגילה רק ביום, ושואלים: מנלן [מנין לנו] דין זה? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] ״והימים האלה נזכרים ונעשים״ (אסתר ט, כח), משמע: ביום — אין [כן], בלילה — לא. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטת ר׳ יהושע בן לוי, שאמר ר׳ יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, ואילו במשנה שנינו שאין קוראים אותה אלא ביום! ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי קתני אדיום [כאשר שנינו במשנה, הרי הוא על קריאת היום], ולא נדון כלל דין קריאתה בלילה.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive the halakha taught in the mishna that the Megilla may be read only during the day? The Gemara answers: As the verse states: “And that these days should be remembered and kept” (Esther 9:28). The word “days” indicates during the day, yes, but at night, no. The Gemara asks: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person is obligated to read the Megilla at night and then repeat it during the day. The Gemara rejects this: There is no proof from here, as when the mishna teaches that the Megilla may be read only during the day, it was referring to the daytime reading, but the nighttime reading is not considered here at all.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) וְלֹא מָלִין וְכוּ׳.: דִּכְתִיב ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל״ (ויקרא י״ב:ג׳).:

§ The mishna continues: And one may not perform a circumcision until after sunrise, as it is written: “And on the eighth day he shall be circumcised” (Leviticus 12:3). This indicates that the circumcision must be during the day, not at night.

תוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

דכתיב וביום השמיני ימול – קשיא דבפרק ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא (שבת דף קלב) דריש האי קרא לומר אפילו בשבת ומבן שמונת ימים דריש ולא בלילה ותניא התם כוותיה דרבי יוחנן וי״ל דהכא מייתי הדרשה הפשוטה יותר כראיית נגעים והקשה ה״ר אפרים כיון דמילה אינה בלילה אם כן הויא מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה וא״כ קשיא למה לי בפ״ק דקדושין (דף כט. ושם) קרא דאותו לומר דאשה אינה חייבת למול תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא וי״ל דאי לאו אותו הוה אמינא דהאי דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא היינו היכא דליכא כרת דומיא דמצה ושמחה והקהל דלית בהו כרת ומנייהו ממעטינן נשים אבל מילה שיש בה כרת ונכרתו עליה שלש עשרה בריתות הוה אמינא דמחייב בהו נשים למול את בנייהו קמ״ל אותו דלא אי נמי למילה שלא בזמנה וכמאן דאמר דנוהגין בין ביום בין בלילה.

ד שנינו במשנה: ולא מלין בלילה. ומנין נלמד דין זה, דכתיב [שנאמר]: ״וביום השמיני ימול״ (ויקרא יב, ג).

§ The mishna continues: And one may not perform a circumcision until after sunrise, as it is written: “And on the eighth day he shall be circumcised” (Leviticus 12:3). This indicates that the circumcision must be during the day, not at night.

תוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) וְלֹא טוֹבְלִין וְלֹא מַזִּין וְכוּ׳.: דִּכְתִיב ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא [וְגוֹ׳] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (במדבר י״ט:י״ט) וְאִיתַּקַּשׁ טְבִילָה לְהַזָּיָה.:

§ It is further taught in the mishna: And one may not immerse himself in a ritual bath, or sprinkle waters of purification until after sunrise. This too is derived from a verse, as it is written: “And the pure person shall sprinkle upon the impure on the third day and on the seventh day; and on the seventh day he shall purify himself and wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be pure at evening” (Numbers 19:19), which teaches that the sprinkling must take place during the day and not at night. And immersion is likened to sprinkling, as it too is mentioned in the verse, “and bathe himself in water,” so that whatever is invalid with respect to sprinkling is also invalid with respect to immersion.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ואיתקש טבילה – דכתיב בסיפיה ורחץ במים וה״ה לזב וזבה.

ה עוד שנינו במשנה: ולא טובלין ולא מזין אלא ביום, ודבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר]: ״והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב״ (במדבר יט, יט), משמע: ביום ולא בלילה, ולגבי טבילה איתקש [הוקשה, הושוותה] בכתוב טבילה להזיה (שהרי נאמר באותו כתוב גם ״ורחץ במים״) ואם כן מה שאינו כשר בהזיה, אף אינו כשר בטבילה.

§ It is further taught in the mishna: And one may not immerse himself in a ritual bath, or sprinkle waters of purification until after sunrise. This too is derived from a verse, as it is written: “And the pure person shall sprinkle upon the impure on the third day and on the seventh day; and on the seventh day he shall purify himself and wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be pure at evening” (Numbers 19:19), which teaches that the sprinkling must take place during the day and not at night. And immersion is likened to sprinkling, as it too is mentioned in the verse, “and bathe himself in water,” so that whatever is invalid with respect to sprinkling is also invalid with respect to immersion.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִּטְבּוֹל עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא מ״שמַאי שְׁנָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם מִכׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת.

§ The mishna states: And also a woman who observes a day for a day may not immerse herself until the sun has risen. The Gemara asks: This is obvious. What is different about a woman who observes a day for a day, who must immerse herself in a ritual bath, from all the others who are obligated to immerse themselves, as it was already taught that one may not immerse himself in a ritual bath until it is day?

רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה״ג: פשיטא מאי שנא שומרת יום כנגד יום כו׳.

שומרת יום כנגד יום – לאחר שכלה שבעה ימי נדה נכנסין י״א יום הקרויין ימי זיבה שאם תראה בהן ג׳ ימים רצופין הרי היא זבה וטעונה ספירת שבעה וקרבן ואם תראה יום אחד שומרת יום למחרת וטובלת ומקראי יליף לה בתורת כהנים ומייתי לה בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה.

מאי שנא שומרת יום כנגד יום וכו׳ – אי ולא טובלין דלעיל מיירי בטבילת אדם אתי שפיר דבעי מאי שנא שהזכיר בפני עצמה אבל אי איירי בטבילת אזוב צריך לפרש הכי מאי שנא שהזכיר שומרת יום לומר שהיא ביום מכל שאר חייבי טבילות.

ו שנינו במשנה: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן]! מאי שנא [במה שונה] שומרת יום כנגד יום מכל שאר חייבי טבילות, והרי נאמר כבר שאין טובלים אלא ביום!

§ The mishna states: And also a woman who observes a day for a day may not immerse herself until the sun has risen. The Gemara asks: This is obvious. What is different about a woman who observes a day for a day, who must immerse herself in a ritual bath, from all the others who are obligated to immerse themselves, as it was already taught that one may not immerse himself in a ritual bath until it is day?

רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֶּיהְוֵי כִּרְאָיָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב וּרְאָיָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אִיתַּקַּשׁ לְבַעַל קֶרִי דִּכְתִיב ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ (ויקרא ט״ו:ל״ב) מָה בַּעַל קֶרִי טוֹבֵל בַּיּוֹם הַאי נָמֵי לִיטְבּוֹל בְּיוֹמֵיהּ.

The Gemara answers: It is nevertheless necessary to mention separately the case of a woman who observes a day for a day. As, it might enter your mind to say that this woman’s bleeding should be treated like the first emission of a zav, a man who experiences a gonorrhea-like secretion, in that just as a man attains the status of a full-fledged zav once he has three such emissions, so too, a woman attains the status of a full-fledged zava once she experiences three days of bleeding. And the first emission of a zav is likened to one who experienced a seminal discharge, as it is written: “This is the halakha of him that has an issue and of him whose semen goes from him” (Leviticus 15:32). From this it is learned: Just as one who experienced a seminal discharge immerses on the same day that he had the discharge, so too, that one, the zav, may immerse himself on the same day that he had the emission.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

תיהוי – הך ראיה של זבה כראיה ראשונה של זב דאיתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע חדא זיבה כתיב הכא והיינו ראיה ראשונה ואשר תצא ממנו שכבת זרע היינו בעל קרי.

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיהוי [תהיה] ראיית דם זו נדונה כראיה ראשונה בפעם ראשונה של זיבה שרואה הזב, שהרי איננו נטמא בה טומאה גמורה, ורק אם יראה שלוש פעמים — הריהו זב גמור, וכן אם תראה האשה דם שלושה ימים — הריהי זבה, וראיה ראשונה של זב איתקש [הוקשה הושוותה] בכתוב לבעל קרי, דכתיב [שנאמר]: ״זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע״ (ויקרא טו, לב), ונלמד מכאן: מה בעל קרי טובל ביום בו ראה קרי האי נמי ליטבול ביומיה [זה, הזב, גם כן יטבול ביומו], באותו יום עצמו שהיתה הטומאה,

The Gemara answers: It is nevertheless necessary to mention separately the case of a woman who observes a day for a day. As, it might enter your mind to say that this woman’s bleeding should be treated like the first emission of a zav, a man who experiences a gonorrhea-like secretion, in that just as a man attains the status of a full-fledged zav once he has three such emissions, so too, a woman attains the status of a full-fledged zava once she experiences three days of bleeding. And the first emission of a zav is likened to one who experienced a seminal discharge, as it is written: “This is the halakha of him that has an issue and of him whose semen goes from him” (Leviticus 15:32). From this it is learned: Just as one who experienced a seminal discharge immerses on the same day that he had the discharge, so too, that one, the zav, may immerse himself on the same day that he had the emission.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) וְהָא בִּימָמָא לָא מצי טָבְלָה דִּכְתִיב ״כׇּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ״ (ויקרא ט״ו:כ״ו) בְּלֵילְיָא מִיהַת לֶיעְבֵּיד מִקְצָת שִׁימּוּר וְתִיטְבּוֹל קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּבָעֲיָא סְפִירָה

And although this one, i.e., a woman who observes a day for a day, cannot immerse on the same day that she experienced the bleeding, as it is written: “All the days of her issue shall be to her as the bed of her menstruation” (Leviticus 15:26), which teaches that she remains the entire day of her issue in her impure state and must wait until the day is over before she can immerse herself, nevertheless, one might have said that at least during the night following the day of her issue she should be able to perform a partial observation, i.e., she should verify that part of the night has gone by without bleeding, and then immerse herself at night, without waiting until morning. Therefore, the mishna teaches us that since she is required to count one day of purity after her day of impurity,

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משום דכתיב יהיה גרסינן – כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה והך קרא בראיית שומרת יום כנגד יום קאי מרבוי כל ימי דרשינן לה במסכת נדה (דף עג.) ואמרינן התם יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת הלכך בלילה מיהת תטבול דעבדה קצת שימור.

¹קמ״ל – כיון דהאי אחד לאחד משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז׳ כל ספירה דיממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו).

1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בתחילת דף כ׳:

והא [וזו] שומרת יום כנגד יום ביממא לא מצי טבלה [ביום איננה יכולה לטבול], דכתיב [שכן נאמר]: ״כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה״ (ויקרא טו, כו), שכל אותו יום כולו שוה לטומאה, ולכן בו ביום אינה יכולה לטבול, אבל בליליא מיהת ליעביד [בלילה על כל פנים שתעשה] מקצת שימור, כלומר, תבדוק שהיא טהורה בלילה, ותטבול מיד בלילה ולא תמתין יום נוסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה כי כיון דבעיא [שהיא צריכה] ספירה, שכן בטומאה זו כשראתה דם יום אחד צריכה לספור יום אחד של טהרה —

And although this one, i.e., a woman who observes a day for a day, cannot immerse on the same day that she experienced the bleeding, as it is written: “All the days of her issue shall be to her as the bed of her menstruation” (Leviticus 15:26), which teaches that she remains the entire day of her issue in her impure state and must wait until the day is over before she can immerse herself, nevertheless, one might have said that at least during the night following the day of her issue she should be able to perform a partial observation, i.e., she should verify that part of the night has gone by without bleeding, and then immerse herself at night, without waiting until morning. Therefore, the mishna teaches us that since she is required to count one day of purity after her day of impurity,

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון