גמרא
פירוש
מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
וחשבונות של מצוה מי אסירי והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה כו׳. וכתוב בשיטה ולא תימא לחשוב בלבד אבל לפסוק לכתחילה לא משום דהוי כמקדיש ותנן אין מקדישין בי״ט שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדבורו וכן פירש ר״ן ז״ל ע״כ. ולהכי מייתי הכא תרווייהו דדילמא מ״ה במוצאי שבת לא דלמא איידי דטריד לעשות סעודה בלילה יחשוב בשבת מהו צריך להוציא ויפסיק נמי לפלוני מאכל כך ולפלוני כך לכך מייתי דלפסוק נמי שרי. ולא תימא דוקא שאינו טורח ללכת מפני כן ממקום למקום אבל לטרוח ללכת ממקום למקום אסור והילכך איכא למימר דמ״ה במוצאי שבת לא פן מחמת טרדתו ילך למקום שמוכרין הבשר והתרנגולים ושאר צרכי סעודה לפקח שם על ענין סעודתו לכך מייתי דאמר ר׳ יעקב אמר רבי יוחנן הולכין לבתי כנסיות כו׳ דאפילו להתקבץ וללכת לבתי כנסיות כו׳ שרי. ואכתי איכא למימר דמתקבצין לפקח בשבת אבל אין מוציאין לאור עד מוצאי שבת וכיון שכן הכא איכא למימר דבמוצאי שבת לא פן יפקח ויוציא לאור ממש הכנת סעודה בשבת לכך קאמר דאמר ר׳ יעקב בר אידי מפקחין כו׳ בשבת וכתב רש״י מפקחין. מוציאין לאור. והיינו לפי הספרים דמייתו אמר ר׳ יעקב כו׳ הולכין לבתי כנסיות כו׳ ברישא והדר מייתו ואמר ר׳ יעקב בר אידי כו׳ מפקחין פיקוח כו׳ ומיהו ברוב הספרים המדוייקים מייתו ברישא מפקחין והדר הולכין לבתי כנסיות כו׳ ולפי זאת הנוסחא יהיה הצריכות כן לא תימא לפסוק צדקה שהיא מצוה ידועה ומפורשת בתורה אבל לפקח ולהוציא עסקי רבים שאינו אלא שלום העיר הוה אמינא אסור קמ״ל. ולא תימא דוקא שאינם טורחים ללכת מפני כן ממקום למקום כו׳ וכדכתיבנא. ומייתי נמי דאמר ר׳ שמואל בר נחמני כו׳ הולכין לטרטיאות כו׳ פירוש דלא תימא דוקא לבתי כנסיות של ישראל דלא מיחזי כדרך חול אבל לטרטיאות כו׳ אסור וכיון שכן איכא למימר דמ״ה למוצאי שבת לא פן מתוך טרדתו ילך למקום מוכרי גוים לפקח על עסקי סעודתו לכך מייתי הך דר׳ שמואל דאפילו בהכי שרי ולא תימא עסקי רבים שאני דהא ללמדו אומנות דאינו מצוה כ״כ ואפילו שדוכין וקיומין דמתחזי טפי כדרך חול שרי הילכך כל מאי דעביד מתוך טירדת הסעודה שרי ואם כן למוצאי שבת אמאי לא, כן נראה לי:
שמא ישחוט בן עוף. להכי נקט ישחוט ולא קאמר יבשל משום דשחיטה דבר קליל ולא דכיר והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כגון גוזל מדדה שהוא יותר קל וי״ג שמא ישחוט בן עוף כלומר בע״ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאילו שבת לשון נקבה הוא. ואין צריך לכך, הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה שמא ישחוט בן עוף פירוש לצורכי הסעודה ולהכי נקט בן עוף לפי שהוא קל לשוחטו ולא יתן אל לבו שהוא שבת עד שישחטנו. ע״כ:
אלא מעתה יום הכפורים שחל וכו׳. פרש״י ידחה יום הכפורים ליום הג׳ שמא ישחוט בן עוף בשבת משום סעודת יום הכפורים ואיכא דק״ל דהיאך דוחין יום הכפורים משום גזרה זו ומתרצינן דהא עדיפא דדחינן משום ירקא ומשום מתיא ויש שפירשו דהכי קאמר שידחה י״ה משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב של י״ה ודחוק הוא פירוש זה. הריטב״א ז״ל:
ובגליון תוספות כתוב הקשה מהר״ר משה פולק אם ידחה י״ה ליום ג׳ יהיה שביעי של ערבה ביום שבת ותירץ מהר״ר אברהם כשחל בא׳ בשבת ונדחה ליום ב׳ לא ידחה ויהיה ביום א׳ פירוש ידחה מיום ב׳ ויהיה כדינו ביום א׳. ע״כ:
שחל להיות בשני בשבת. לא נקט באחד בשבת לפי שאין י״ה באחד בשבת שאם כן נמצא ראש השנה ביום ו׳ ולא אד״ו ר״ה אם כן שאם חל באחד בשבת יום תשיעי שבו הסעודה הוא בשבת ובודאי כבר הכין צרכי הסעודה בע״ש דבודאי הוא יודע בכמה יספיק לסעודתו אף על פי שאנו חוששין לשחיטת בן עוף בשבת אם יבעול כדאמרינן השתא דאתית להכי כו׳ משום דאינו יכול לכוון בע״ש לשיעור האוכלין. שיטה ישנה:
והקשו בתוספות אמאי נקט יוה״כ דלא הוי אלא לר׳ יוסי הגלילי כדתנן בד׳ פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו׳. וכדברי ר׳ יוסי הגלילי אף ערב י״ה בגליל אמאי לא נקט חד מד׳ פרקים דהוי לרבנן נמי ולכ״ע ולאו בגליל דוקא, פירוש לפירושו כגון שחל אחד מד׳ פרקים אלו באחד בשבת ואף על גב דביוה״כ אמרינן שחל להיות בשני וכתבו בשיטה שאם חל באחד בשבת יום תשיעי כו׳ היינו משום דאין סעודה בי״ה אלא בערב י״ה ומע״ש מכין לכל מאי דצריך בשבת אבל יום טוב שחל להיות באחד בשבת אינו מכין בע״ש כי אם בי״ט עצמו אבל ביום טוב שחל להיות בשני בשבת אין כאן גזירה לשמא ישחוט בן עוף בשבת ותירצו בתוס׳ דערב יוה״כ היו רגילים להרבות בסעודה בעופות ובהנהו ד׳ פרקים הוו מרבים בבהמות ואין הגזרה אלא שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר קל וכדכתיבנא לעיל וא״ת ודקרי לה מאי קרי לה והא בקל יש לתרץ התם אית ליה רווחא וכו׳ וי״ל דסעודת נשואין אין עושין אותה ביום א׳ אלא בג׳ ימים וכדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים הילכך קודם השבת הכל מוכן וליכא למגזר שמא ישחוט בן עוף אבל חל להיות יום הכפורים בשני בשבת אין דרך להכין סעודתו כי אם בו ביום ומקדים הלילה לפי שהכל טרודים לבקש ולהכין צרכי סעודתו לכך ירא פן לא ימצא די סעודתו וטריד ולכך איכא למגזר שמא ישחוט בן עוף ולהכי פריך אלא מעתה י״ה וכו׳ ומשני התם לנפשיה וכו׳ אם כן התם אית ליה רווחא ואיכא למיחש שמא פן יזדמן לו אחד חשוב שלא היה בדעתו וישחוט בן עוף בעבורו. כן נראה לי: השתא דאתית להכי ע״ש נמי וכו׳. מסתברא דמר הכי קא מהדר לאוקמי בהא טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה כי היכי דתיקו מתניתא כהלכתא דקיי״ל דמותר לבעול בתחלה בשבת, הרשב״א ז״ל.
ואי מהא לא איריא דהא במתניתא דלעיל קתני בהדיא ומפרישין את החתן וכו׳ מפני שהוא עושה חבורה אלא מהדר לאוקמה כהאי טעמא כי היכי דתיקום כולא מתניתין בחד טעמא וכתבו תלמידי הרב ר׳ יונה דה״פ אם נתיר לו לבעול בשבת יצטרך לעשות סעודה ולתת לאכול לשושבינין ולקרובים בליל שבת ושמא ישחוט בן עוף בששי בערב ולא יהיה לו שהות לתקנו ויבא לידי חילול שבת וכן אם יבעול בליל מ״ש יצטרך לעשות סעודה בליל מוצאי שבת אחר בעילה ושמא מתוך טרדת הסעודה ישחוט בן עוף לצורך הסעודה קודם יציאת הכוכבים, ומדחזינן במסקנא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת שמעינן דמאי דתניא בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בע״ש אין טעם הברייתא משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף אלא הטעם הוא מפני איסור שבת דקא עביד חבורה ואתיא אליבא דר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור אבל לדידן דקיי״ל כר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר לא חיישינן לחבורה ומותר דאם איתא שהברייתא היתה אוסרת משום גזרה שמא ישחוט בן עוף לא היה התלמוד חולק על הברייתא ומתיר שאין דרך התלמוד לחלוק על הברייתא בלא סיוע ברייתא אחרת או משנה אלא ודאי טעם הברייתא משום איסור שבת וליתא אלא אליבא דר׳ יהודה ולית הילכתא כותיה אלא כר׳ שמעון כדכתיבנא, ומ״מ למדנו דבמוצאי שבת אסור גזרה שמא ישחוט בן עוף וכ״ת האיך אפשר דבע״ש יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור י״ל דמתוך כן התירו בע״ש דהכא ליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף שמאחר שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף ולא לגרוע יתקן הכל מבעוד יום אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאף על פי שיתקן בע״ש לא יגמור התיקון שיאמר בלבו עדיין יש לי שהות בתיקון מוצאי שבת ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש לשחיטת בן עוף, וה״ר מאיר הלוי ז״ל פירש דמאי דאמרינן בגמרא דאסור לבעול בשבת מטעם גזרה שמא ישחוט בן עוף היינו שמא ישחוט אותו במוצאי שבת קודם יציאת הכוכבים כי מי שבועל בליל שבת אינו עושה הסעודה עד מוצאי שבת ולפיכך כתב דכיון שאנו רואין במסקנא דמותר לבעול בתחילה בשבת ולא חששו לשמא ישחוט בן עוף כל שכן דבמוצאי שבת מותר וריא״ף ז״ל שכתב סתם מותר לבעול בתחילה ולא כתב גזרה שמא ישחוט בן עוף נראה שכך היא דעתו ודעת מורי הרב נ״ר נוטה כמו השיטה הראשונה שכתבנו ולשני הדעות הללו יש לשאול היאך התירו לשום אדם לבעול בתחילה בשבת והלא איכא למיחש לאיקרורי דעתא שהרי לא ימצא בית דין עד יום ב׳ וי״ל דמיירי במקום שב״ד קבועין בכל יום שיכול להתרעם ביום א׳ ועדיין אין דעת מורי הרב נ״ר נוחה בזה דלפום האי פירושא נצטרך לומר דבשתי לילות ויום אחד לא חיישינן לאיקרורי דעתא ונוכל לתרץ דמיירי במקום שאין בית דין קבוע כלל אלא כשיש לאדם תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להן ובוררין להם בית דין ובכה״ג ליכא למיחש לאיקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר ויתרעם בפניהם ואחר כך לא יוכל להעמידם. מפי מורי הרב נר״ו ע״כ. תלמידי הרב ר׳ יונה ז״ל: בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאקרורי כו׳. תימא לי דאם כן תנשא בג׳ היכא דטרח ליה ותיבעל בליל ד׳ וביום רביעי וליל חמישי ליכא לאקרורי דעתא וא״ת כי ליכא אקרורי דעתא ה״מ לנבעלת ברביעי דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי אבל לנבעלת בליל רביעי איכא איקרורי דעתא אם כן היכי אמרינן דשרי לבעול בליל שבת כדאמרינן לקמן ולעיל נמי אמרו מפני שהוא עושה חבורה ואמאי והא איכא יום שבת וליל ראשון ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא אלא ש״מ בכי האי שעורא לא חיישינן ואיכא למימר דלמאי דאמרינן נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי בשלישי לא תנשא שמא תיבעל בו ביום ומאחר שאינו רשאי לבעול ביום אף על פי שרשאי בלילה לבעול גזרו שלא תנשא בו ומיהו למאי דקס״ד בתולה נבעלת בליל חמישי נשאת ברביעי אף על פי שאין ראוי היום לבעילה שאי אפשר לינשא ביום אחר ולפי זה קשה לי מה שנהגו עכשיו לישא ביום ששי ואין היום ראוי לבעילה משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון שבו ביום אי אפשר לבא לבית דין שאם כן בתולה נשאת ליום חמישי ותיבעל בו ביום אלא מאי אית לך למימר שאי אפשר לפי שאין ב״ד יושבין אלא עד חצות וכבר עבר זמן ב״ד דמכתב כתובה וכניסה לחופה ומברך ז׳ ברכות ואפשר שמפני כך שנינו שלא תנשא בחמישי מפני שמנהג הוא לבעול בו בלילה ולא בו ביום תיכף כניסה לחופה שישראל קדושים וצנועים הם ואין משמשים מטותיהם ביום אבל עכשיו מותר לישא בששי שאם רצה לבעול בו ביום רשאי שהרי ב״ד קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפירש׳ ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת הא ליכא משום אקרורי דעתא הילכך שרי. ואם תשאל והא איכא משום גזרת בן עוף איכא למימר ההיא ברייתא ליתא דתניא לעיל ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכו׳. ור׳ אמי דשרי למבעל בתחלה בשבת לא חייש לבן עוף וליכא למימר כי שריא בשכבר עשה סעודתו דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחלה ליל שבת ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף משום מקום שיש לחוש שהרי תקנת רביעי אינה צריכה אלא לאשת כהן וגזרו על הכל. ועוד נראה שזמן סעודתו לכל היא לילה של בעילה ולא היה מי שלא נהג כן כדקא פסיק ותני ברייתא סתם ודר׳ אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום שהרי עדיין לא כתבו כתובה לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי. ועוד שאנו נוהגין לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום של מחר כלל הילכך ליכא למיחש לבן עוף כמו שלא חשש ר׳ אמי. ורבינו הגדול ז״ל השמיטה לההיא דתניא לא יבעול ולא אסר משום בן עוף והמחוור שבדבריהם הם דכי ליכא משום אקרורי דעתא [הנ״מ מיום ד׳ לה׳ אבל מליל ד׳ איכא משום איקרורי דעתא] וכשהתירו לבעול בלילי שבת תחלה לא אמרו אלא כשכבר כנסה מזמן מרובה [דהתם לא חיישינן לאיקרורי דעתא דלא תקינו רבנן אלא שלא תנשא מפני שדרכן לישא ביום ולבעול בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה] לא הטריחו עליו לסמוך ליום ב״ד ועוד דר׳ אמי דלמא למבעל בשבת שרי ובמקום שב״ד קבועים בראשון אבל בלילי שבת לא והא דתניא לעיל לא יבעול תחלה לא בע״ש הכי קתני בין יש אונס שמותר לכנוס בכל יום בין אין אונס אסור בלילי שבת משום חבורה ואף על גב דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס שהרי אפילו בשני מותר ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הר׳ יהוסף הלוי ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל וקשיא לן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי הוא דטריח ליה דליכא משום שקדו דהא אמרת דבהכי ליכא משום איקרורי דעתא וי״ל הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום אבל כיון דאיכא כולו יום רביעי ואור חמישי בהא חיישינן לאיקרורי דעתא וכי תימא אם כן היאך התירו לבעול בתחלה בשבת ואמימר דאורי הכי אפילו היה מקום שבתי דינים קבועים בכל יום והא איכא כולה שבת ואור א׳ בשבת ההיא כשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום הראוי לב״ד ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי שמן הנראה בכאן שהוא שלא בא כהלכה ונראה לי לומר שטעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה וששי נמי לדידן שבתי דינים קבועים בכל יום כשלישי בשבת לדידהו וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקי״ל כוותייהו. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אבעיא להו בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ יש שפירשו אפילו בליל רביעי דישראל קדושים הם והם משמשים מטותיהם בלילה ואחרים פירשו דוקא ביום ד׳ קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל רביעי דאיכא ג׳ עונות לא דהא לא שרינן לעיל לכנוס בג׳ אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בשלישי ויבעול ליל רביעי ועוד דהא דמתני׳ קתני משכים לב״ד מכלל שאין בין בעילה לתרעומת ב״ד אלא השכמה אחת אלא ודאי בד׳ ביום ד׳ אמרינן כגון שיבעול בבית אפל וכן עיקר. ע״כ:
וכן כתב הרשב״א ז״ל דביום ד׳ מיירי ובבית אפל ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו לא לאור כי קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דעונה וחצי. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה ונבעלת בד׳ ביום וא״ת והלא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם אלא בלילה הא אמרינן עלה אם היה בית אפל מותר אי נמי תלמיד חכם מאפיל בטליתו וי״מ בליל רביעי וקשיא עליה והלא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה י״ל כגון שבירך בלילה וא״ת הא דתנן בית הלל אומרים נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות ואם כן הוו להו חמשה לילות י״ל עד ולא עד בכלל, ע״כ:
ולא חיישינן לאקרורי דעתא. פירוש לאקרורי דעתא כי האי דליכא למימר דלא חיישינן לשום איקרורי דעתא דאם כן למה נשאת ליום רביעי אלא ודאי כדאמרן וכן פירש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
ואין לפרש דהכי קאמר לא חיישינן לאקרורי דעתא משום דה״ל ספק ספקא ספק ימצא לה בתולים ספק אם לא ימצא לה וא״ת לא ימצא לה ספק יתקרר דעתו בהאי פורתא ספק לא יתקרר דהא לעולם איכא ספק ספקא ואפ״ה חשו חכמים שלא יהיה עמה באיסור כל ימיו ותקנו שתנשא ברביעי שפעמים בשבת וכו׳ כדקתני במתני׳ אלא ודאי דה״ק אפילו יהיה בודאי שלא ימצא לה בתולים אפילו הכי לא חיישינן לאקרורי דעתא כולו האי והכין דייק לשון רש״י ז״ל כנ״ל:
או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי. אין לפרש דהכי מבעיא ליה הא דקתני במתניתין בתולה נשאת ברביעי דוקא נשואין אמרו אבל הבעילה בעיא דתיהוי בה׳ משום איקרורי דעתא או דלמא נשואין גמורים קתני מתניתין דהיינו עם הבעילה דנשאת ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דאם כן אי נבעלת בד׳ כי היכי דתני במתני׳ נשאת ברביעי הוה ליה למיתני נמי נבעלת בד׳ דהיינו עיקר דינא אלא (אפילו) בתולה נשאת בד׳ פירוש בליל ד׳ א״נ בעוד היום גדול ברביעי דהא לא חיישי׳ בבעילה שתהיה אפילו בד׳ באיזה שעה מהרביעי שתהיה או דלמא בתולה נשאת ברביעי לעיתותי ערב כי היכי דתבעל בחמישי משתחשך בד׳ ויכנס ליל חמישי ולעולם כי קתני במתני׳ נשאת היינו נשואין גמורים בבעילה והכי דייק לשון רש״י ז״ל והשתא ניחא מאי דכתב הרמב״ן ז״ל לעיל דקשיא ליה אמאי דקאמר ונבעלת בד׳ דא״כ תנשא בג׳ ותבעל ברביעי ותירץ דלהכי לא תנשא בג׳ שמא יבעול בו ביום וכדכתבינא לעיל וקשיא לי על זה דא״כ לצד האחד דאמרינן נבעלת בחמישי אמאי נשאת בד׳ ולא גזרו פן תבעל בו ביום ותירץ דאי אפשר בלאו הכי וכדכתיבנא לעיל. ואי בעית למימר בתולה נשאת בד׳ בעוד היום גדול א״כ אפילו בליל רביעי ונבעלת בה׳ א״כ קושיית הרב ז״ל במקומה עומדת דהא מרחקא טובא הנישואין מהבעילה ואיכא נמי למגזר פן תבעל בו ביום והרי אפשר בלאו הכי כגון שתנשא ברביעי לעיתותי ערב כדי שזמן הבעילה יהיה סמוך לנשואין אלא הנכון כדכתיבנא. כנ״ל: ברכה לדגים. הא דלא קתני נמי ברכה דעופות דבו ביום נתברכו נמי העופות דכתיב והעוף ירב בארץ משום דדגים נתברכו מעין ברכתו דאדם דכתיב פרו ורבו ומלאו את המים ובאדם נמי כתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ ואנו מהדרינן למימר דליהוי ענין ברכה דדגים לאדם והיינו כדכתיבנא וזהו שכתב רש״י ז״ל ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים. הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ, כנ״ל. א״נ להכי נקט דגים מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כו׳ וברכתו דאדם לאו היינו מאי דכתיב ורדו בדגת הים דא״כ מאי פריך אי הכי כו׳ הא ודאי דברכה דאדם עדיפא ליה כדכתיב ורדו בדגת הים אלא ודאי לאו היינו אלא מאי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ דהויא ענין לנשואין לפרות ולרבות, ודייק רש״י ז״ל דנקט הואיל ונאמר בו ברכה לאדם פרו ורבו כו׳ ולא תפס בקיצור ברכה לאדם פרו כו׳ כמו שתפס באידך לישנא ברכה לדגים פרו כו׳ כנ״ל:
טעמא משום ברכה כו׳. הקשו בתוס׳ לעיל בריש מכילתין גבי ותנשא באחד בשבת אהא דקאמר הכא טעמא משום ברכה כו׳ דמאי נפקא מינה ס״ס בין כך ובין כך אינה נבעלת אלא בה׳ ותירצו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאינה אלא עצה טובה ע״כ. ומיהו משמע דעצה דרבנן מיהא איתא וצריך לשמוע להם ולא מצי למימר אי אפשי בברכה וע״כ יבעול בה׳ ואי אמר איהו אי אפשי ואיהי אמרה דבעיא ברכה לה שומעין, ואפשר דאי תרווייהו אומרים דלא איכפת להו שומעין להם. וכן כתב הרא״ה ז״ל טעמא משום ברכה ונפקא לן מינה דכיון דמשום ברכה הוה אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו שמעינן להו ונבעלת בד׳. ע״כ:
אבל רש״י כתב טעמא משום ברכה. אבל מאן דלא קפיד אברכה משום אקרורי דעתא לא חיישינן כו׳ ע״כ. משמע דס״ל לרב דכיון דאיהו לא קפיד אף על גב דאיהי אמרה דמקפדת בכך אין שומעין לה והיינו טעמא דאיהו מפקד אפריה ורביה ולא איהי וטעמא דברכה בדידיה שייך וכדכתיבנא בריש מכילתין הילכך לו שומעין כנ״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל טעמא משום ברכה כו׳. ותיפוק ליה מכל מקום משום ברכה. ויש לומר כגון דאמר לא איכפת לי בברכה. ואם תאמר ודילמא ה״ה משום אקרורי נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט. ויש לומר דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקט טעמא דברכה דלא קביע. ע״כ: אי הכי אלמנה נמי כו׳. האי אי הכי לא נתברר לי יפה דבלאו בעיא דגמרא הוה מצי לאקשויי לבר קפרא. שיטה ישנה. והרמב״ן ז״ל פירש אי הכי אלמנה נמי תבעל בחמישי פי׳ אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא הוא אלא טעמא משום אקרורי דעתא הוא ועשה לו סניפין מברכה אע״פ שאין ברכת דגים לאדם כלום ניחא אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא דמדתיקנו רבנן בשבילה שיבעול בה׳ אלמנה נמי תבעל בה׳ ומפרקינן אפילו הכי ברכת אדם עדיפא לה באלמנה שאפשר אבל בבתולה לא אפשר דאיכא משום אקרורי דעתא. ע״כ:
וכן פירשו הרשב״א והרא״ה והריטב״א ז״ל עיין הריב״ש ז״ל בתשובותיו סימן שע״ג שהאריך בזה עיין שם. וקשה דהיכי אסיק אדעתין למימר דהואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא אלא דעשה לו סניפין מברכה דבשלמא אי הוה נקיט טעמא דאקרורי דעתא והוה נקיט נמי טעמא דברכה איכא למימר דנקט לה לסניפין אבל השתא דלא נקט אלא טעמא דברכה היכי מצינן למימר דלא קתני לה אלא לסניפין אטו שביק עיקר טעמא ונקט לה לסניפין לבד. ויש לומר דבר קפרא קאי עלה דמתני׳ ומאי דקתני במתני׳ בהדיא שבקי׳ דהיינו עיקר טעמא דאקרורי דעתא לכך לא קתני אלא לסניפין ודוחק. ועוד דסוף סוף אף על גב דלא קתני טעמא דברכה אלא לסניפין מכל מקום משמע דברכת דגים לאדם ברכה הוא דאי לא תימא הכי מה זו סניפין וכיון שכן אכתי קשה אלמנה תבעל בה׳ דהכי עדיפא שיבעלו ביום הבתולות ולא תחלוק בינייהו כלל. והתוס׳ כתבו וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פי׳ בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בה׳ משום אקרורי דעתא כדקא מבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בו׳ משום ברכה אבל השתא כו׳ ע״כ. ובקונטריסין מצאתי וז״ל פי׳ בתוספות בשלמא אי הוה תני כו׳. וקשה לפירושם דהיכי קאמרי בשלמא כיון דבין הכי ובין הכי נפשטת הבעיא לכנ״ל אא״ב כדקא מבעיא לי ה״נ איכא למבעי דדילמא האי לאו עיקר טעמא הוא או דילמא דהוי עיקר טעמא ניחא דלא תיקשי אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דאיכא למימר דברכה לאו עיקר טעמא הוא אבל השתא דעיקר טעמא הוי משום ברכה אלמנה נמי כו׳ ע״כ. ואיברא דדברי התוספות ז״ל צריך פי׳ לפירושם ז״ל דאין זה דרך בשלמא כלל דהיכי מצינן למימר בשלמא אי הוה תני כו׳ הא לא תני הכי ותקשי ליה להדיא לבר קפרא דלאו בעיא דגמרא ואין לך לומר דפירוש התוספות ז״ל כפירוש המפרשים ז״ל דלישנייהו ז״ל לא דייק הכין כלל. ונראה לי דהכי פירוש דבריהם ז״ל דאיכא למידק האי דפשיט בעיין דלאקרורי לא חיישינן מדתני בר קפרא למה ליה לאיתויי סיפא דתני ואלמנה נשאת בה׳ וכו׳ אדרבה הך סיפא קשיא ליה וכמו שכתבו המפרשים ז״ל וכדכתבינן. ויש לומר דהכי מייתי דכי היכי דמאי דקתני סיפא אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ וכו׳ היא בדוקא הכי נמי מאי דקתני רישא בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים וכו׳ הוא בדוקא ומעתה קשיא ליה אי הכי אלמנה נמי וכו׳ בשלמא אי אמרת דהכי קתני ואלמנה ליום ה׳ וכו׳ פי׳ בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמר בו ברכה לדגים ואין עיקר הטעם משום אקרורי דעתא אבל טעמא דדגים אינו עיקר דמה ענין דגים לאדם ומשום הכי אלמנה דלית בה משום אקרורי דעתא נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ הואיל ונאמר בו ברכה (לדגים) לאדם נמצא דמאי דקשיא ליה לתלמודא איהו גופיה מאי דתני בר קפרא במתניתיה אבל השתא דאמרת דרישא בדוקא דטעמא דבתולה משום ברכה דומיא דטעמא דאלמנה קשיא אלמנה נמי תבעל בה׳. כן נראה לי פירוש לפירושם ז״ל:
והרא״ש ז״ל בתוספותיו קצר לשון התוספות וכתב ז״ל וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פירוש אי אמרת בשלמא טעמא דבתולה משום אקרורי דעתא ניחא דאלמנה נבעלת בששי משום ברכה אבל כיון דאמרת דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דטוב הוא לקבוע זמן שוה לשניהם כיון דאית ביה ברכה ומשני אפילו הכי ברכה דאדם עדיפא ליה ע״כ. משמע דבעי לפרושי כפירוש המפרשים ז״ל דכתבינן לעיל ואין לשון התוספות סובלתו ומה שנ״ל כתבתי והוא נכון בלשון התוספות ז״ל. ומה שפירשו התוספות בסמוך לשיטה דשקדו מסייע לי וקל להבין:
ברכה דאדם עדיפא ליה. כתב רש״י ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך כו׳ ודברים פשוטים כתב כאן הרב ז״ל ואין דרכו כן בכוליה תלמודא ונ״ל דקשיא ליה לרב ז״ל דלמה ליה לפשוט לאיתויי סיפא דמתניתא דבר קפרא דקשיא ליה מיניה לפשיטותיה ותירץ רש״י דרישא וסיפא דמתניתא דבר קפרא בדוקא נקט ולאשמועינן אתא דבתולה נשאת ברביעי ונבעלת בה׳ בדוקא ולא בו׳ ואלמנה ביום ד׳ ונבעלת בו׳ בדוקא ולא בה׳ והשתא איכא לדיוקי בשלמא סיפא אשמועינן חידושא דאלמנה לא תבעל אלא בו׳ אבל רישא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דתבעל בה׳ ולא בששי דחיישינן לאקרורי דעתא אלא הא אתא לאשמועינן דבזמן ארוך עד שני בשבת הוא דחיישינן לאקרורי דעתא אבל מד׳ עד ה׳ לא חיישינן והשתא שפיר פשיט ודייקא נמי דקתני בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בה׳ דלמה ליה למתני דבתולה נשאת בד׳ הא מתניתין היא בהדיא ולא ה״ל למיתני אלא בתולה נבעלת בה׳ דבשלמא בסיפא קתני אלמנה נשאת בה׳ לדיוקי טעמא דשקדו וכדבעינן למכתב בס״ד אבל רישא למה ליה לאדכורי הנשואין מתי הן הא קתני לה במתני׳ בהדיא אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דתנשא בד׳ באי זה שעה שתהיה מהרביעי ותבעל בה׳ ואין כאן משום אקרורי דעתא דדוקא בששי הוא שלא תבעל משום דיש זמן ארוך עד שני בשבת ואיכא למיחש לאקרורי דעתא כנ״ל: אי נמי משום שקדו. פי׳ אי נמי איכא טעמא משום שקדו אף על פי שלא אמר בר קפרא כן אבל בר קפרא משום ברכה דוקא קאמר ואפילו היכא דליכא משום שקדו משום דעדיפא ליה ברכה דאדם ואי אפשר לפרושי דטעמיה דבר קפרא משום שקדו בלחוד ועשה לו סניפין משום ברכה והיכא דליכא משום שקדו לא חייש לברכה דאם כן הואיל דרישא נמי איכא לפרושי הכי וליכא למפשט בעיין כדפרישית. הרמב״ן ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל א״נ משום שקדו פי׳ דאפילו תימא ברכה דדגים עדיפא מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו תרווייהו ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפא מברכה דדגים ותנא נקט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל הא דאמרינן אי נמי משום שקדו איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן אלא טעמא דנפשין דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמי אית ליה אהא א״כ מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן דילמא תרי טעמי אית ליה עליה אלא ודאי כדפרישנא אי נמי אפשר ליה לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי דהא צריכינן לתרווייהו דאי משום ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי דהא איכא משום ברכה השתא דאית לן שקדו אינו רשאי ואי משום שקדו נמי אדם בטלן או י״ט שחל בע״ש רשאי לכנוס והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה אי ס״ד אית ליה לבר קפרא טעמא דאקרורי דעתא הא תו למה לי טעמא דברכה דהא אידך רווח טפי וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך אלא לאו ש״מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא לא תנא אלא טעמא דנבעלת בה׳ בבתולה וששי באלמנה ומכל מקום השתא דתניא בר קפרא לברכה מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנשואי בתולה בד׳ ולא באחד בשבת כדי שתבעל בה׳ ביום ברכה ואילו הוא בעי לכנוס באחד בשבת יכולה היא לעכב על ידו עד יום ד׳ כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה תדע דהא אלמנה נמי יכולה לעכב כדי שלא יהא יכול לכונסה עד יום ה׳ כדי שלא יבעול אלא ביום ששי. וליכא למדחי דאלמנה משום נשואין הוא שלא יהא אלא ביום ברכה דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בו׳ אתמר והאי ודאי הוא עיקר טעמא תדע מדפרכינן באלמנה ותיבעל בה׳ כלומר ותנשא בד׳ ולא חיישינן לנשואין דליהוו ביום ברכה הא ליתא דאם כן הא קילא ליה לתרוצי דטעמא דמילתא משום דתהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם אלא לאו ודאי כדפרישנא ועוד ראיה מהא דתרצינן ברכה לאדם עדיפא ליה ולא מתרצינן כדי שיהיו הנשואין ביום ברכה ש״מ דאנשואין לא קפדינן אלא שתהיה נבעלת ביום ברכה ובדין הוא דהוה ליה לתלמודא למימר לעיל להאי טעמא דבר קפרא אלא חד מתרי טעמי נקט ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו אלא בר קפרא לאו טעמא דנשואין קאמר אלא טעמא דנבעלת בה׳ ומפרש לה משום ברכה ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאקרורי דעתא כדפרישנא לעיל אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה וכן באלמנה אית ליה לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא ע״כ:
והתוספות ז״ל כתבו וז״ל: ואם תאמר והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה. וי״ל דלהא שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם ע״כ. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ״ר שהקשה בתשובותיו דאיך אפשר לומר שהיה להניח תקנת שקדו מפני ברכה דדגים והא כתבו התוס׳ משום ברכה לא מקרי עבריינא ומשום שקדו מקרי עבריינא וכתבו נמי דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום והניח הדבר בצ״ע כדרכי קושיותיו. והיה נראה לתרץ דאה״נ ודאי לבתר דתקון רבנן תקנת שקדו מקרי עבריינא העובר על תקנתם מיהו אנן הכי קאמרי׳ דמעיקרא חכמים לא היה להם לתקן בזה כלל משום שקדו כיון דסוף סוף הרי נשאת בה׳ ובתולה נמי נבעלת בה׳ משום ברכה דדגים הוה להם לחכמים להניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים דעדיפא שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב וכדי שיהיו כולן שוין הבתולות ואלמנות. ועוד צריך ביאור בס״ד. עוד כתבו התוספות בדיבור אחר מאי איכא בין ברכה לשקדו אף על גב דמשום ברכה לא מקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אם כן כי בעי מאי איכא לישני דמשום ברכה דאדם עדיפא ליה כו׳ וגם על זה הקשה זה הרב נ״ר בתשובותיו דהיכי הוה מצי לאסוקי אדעתיה דקא בעי למה לי תרי טעמי שקדו וברכה בחד מנייהו סגי או בשקדו או בברכה וה״ה אי לאו טעמא דשקדו היתה נבעלת בששי ונשאת בששי כיון דקאמר בברייתא דאלמנה נשאת בה׳ ודאי דמטעמא דשקדו קאמר הכי דאי משום ברכה היתה יכולה להנשא בו׳ ע״כ. פ׳ לפי׳ אמאי הקשו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא ה״ל לאקשויי ע״כ איצטריך טעמא דשקדו כדי שיוכרח לומר אלמנה נשאת בה׳. עוד הקשה הרב נר״ו דמאי מתרצי התוס׳ דבעי למה לי טעמא דברכה דמאי קושיא היא והא כתבו התוס׳ לעיל דללישנא בתרא דאיכא בינייהו שקדו תרתי צריכי שקדו וברכה וכיון דכן הוא לא שייך כלל למימר למה לי טעמא דברכה וללישנא קמא נמי דקאמר ברכה דאדם עדיפא ליה מאן לימא לן דלא בעי תרתי דודאי לכולהו לישני בעינן שקדו דאי לאו שקדו היתה האלמנה נשאת בו׳ ונבעלת בו׳ ע״כ. והניח כל זה בצ״ע. ואחר שתבין הבנת התוס׳ אין כאן קושיא כלל ומי שלא יבין דבריהם יוכל עוד להקיף אותנו בחבילות חבילות של קושיות ומי שיעמיק ויעמוד על דבריהם ז״ל ימצאם כסולת נקי׳ וקושייתם דמעיקרא הכין הוא קשיא להו ז״ל דהיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה פי׳ דרישא דברייתא דהיינו טעמא דבתולה מצינן לפרושי דלאו דוקא נקט טעמא דברכה דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא כדפריש לה במתני׳ דריש מכילתין וכדפרישנא לעיל במאי דכתבו התוס׳ אי הכי כו׳ אבל מאחר דפרישנא דטעמא דרישא בדוקא נקט משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן אם כן כ״ש דיש לך לומר דסיפא דוקא דלא הוזכר טעם שקדו בשום משנה כדי שנאמר דבר קפרא סמיך עלה ואם באת לומר בסיפא דחדא מתרי טעמי נקט אם כן ברישא נמי נימא ולא תפשוט וכמו שהקשה הרמב״ן ותירצו בתוס׳ דלהאי שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נמי נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו ואין לך להקשות דלא הוזכר בשום משנה דהא מפורש בברייתא אחרת ולכך לא הוצרך להזכיר האי טעמא וע״כ אתה צריך לומר זה הטעם בברייתא זו דאי לא תימא הכי אמאי נשאת בה׳ תנשא ותבעל בו׳ אלא ודאי משום שקדו הוא וכ״ת כיון שהיא נשאת בה׳ ויש בה ברכה לדגים שאין העין שולטת בהן והאי ברכה עדיפא כיון שהבתולה נבעלת בו היה להם להניח תקנת שקדו דבשלמא תקנת שקדו כדי שתנשא בה׳ ולא בו׳ ניחא כדי שלא יצא לאומנתו לאלתר במוצאי שבת ביום א׳ לכך תקנו שתנשא בה׳ כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים אבל אם היה נשאת בה׳ אף על גב שלא יתקנו בבעילה מידי ויניחו הדבר כמו שהוא אפשר שיהא שמח עמה ג׳ ימים ברוב הפעמים דשמא הוא מעצמו לא יבעול ליל ששי והרי שמח עמה ג׳ ימים ואם יבעול בה׳ שמא להכין צרכי שבת לא יצא לאומנתו וכיון שכן כדי שלא יזלזלו בברכה דדגים דהבתולה נמי לא תבעל בה׳ היה להם להניח תקנת שקדו לגבי הבעילה לא חשו לכך הואיל ובו׳ נמי יש ברכה לאדם ובעיא תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ולכאורה נראה דהכי בעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכ׳ ולשיטת הרא״ה ז״ל דלעיל אתי שפיר דבעי מאי איכא בינייהו עד שנאמר דצריכינן לתרווייהו ובר קפרא חד מתרי טעמי נקיט ואפ״ה פשטינן מרישא טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא וכו׳ וכדכתבינן לעיל אבל לשיטת התוס׳ אי פירושו היינו כדמשמע לכאורה דבעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכה ע״כ עלה דתרתי מתניתא קאי ובעי למה לי שקדו וברכה ומעתה קשיא אמאי כאן צריכין לטעם שקדו כדי שתנשא בה׳ ולזה יש לתרץ דאברייתא דבר קפרא בלחודא קאי דהא פרישנא לפום האי שינויא דה״ק אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ משום שקדו וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך וכו׳ וכדפרישנא לעיל אלמא דעלה דבעילה בו׳ קא יהיב תרי טעמי שקדו וברכה ולכך בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו דלמ״ל למימ׳ מעיקרא טעמא דשקדו ולאקשויי עלה ושוב חוזר עלה דטעמא דברכה יאמר טעם דברכה מעיקרא כיון דעדיפא למדחי ברכה דדגים וכדשני ואין לך לתרץ דמשום דאיכא תרווייהו שקדו וברכה הוא דדחינן ברכה דדגים דאי לאו דעדיפא ברכה דאדם היה להם להניח נמי האי טעמא דברכה דאדם משום דעדיפא ברכה דדגים וגם היא נשאת בה׳ והבתולה נמי נבעלת בה׳ וכדכתבינן לעיל כי היכי דלא ליתו לזלזולי בברכה דדגים אלא ע״כ משום דעדיפא ברכה דאדם הוא דדחינן ברכה דדגים ומעתה למה לי טעמא דשקדו ומיהו אכתי קשיא להו לתוס׳ ז״ל דמאי בעי דע״כ צריכין אנו לטעם דשקדו דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא ולכך קאמר מעיקרא אלמנה נשאת וכו׳ משום טעם דשקדו ופריך עליה דנניח האי טעמא דשקדו משום ברכה דדגים ומשני לא חשו לכך וכו׳ ומ״מ עיקר טעמא דמ״ה מקרי עבריינא היינו טעמא דשקדו ולא היו קובעים יום משום ברכה לחודא אי לאו משום שקדו דבשלמא גבי בתולה ע״כ הוצרכו לקבוע יום לנשואין משום אקרורי דעתא ומשום שקדו וכיון שכן אמרי נמי תבעל בה׳ משום ברכה אבל לאלמנה אי לאו משום שקדו לא היו קובעים יום וכיון דהוצרכו לקבוע יום נשואין דהיינו בה׳ משום שקדו אמרו [נמי] (ו)תיבעל בששי משום שקדו והיאך נאמר דנניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים ואם כן מאי בעי תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ותירצו בתוס׳ דהכי בעי למה לי טעמא דברכה פי׳ עלה דברייתא דבר קפרא וכדכתבינן קא בעי דשפיר קאמר מעיקרא ומה נבעלת משום שקדו ומאי דבעי דהיה להם להניח תקנת שקדו משום ברכה אין זו שאלה דהיאך נניח תקנה קבוע דשקדו משום ברכה דדגים דהא אי לא קפיד בברכה שומעין לו והיאך מאי זלזולא שייך ביה והיאך נניח תקנת שקדו דהויא תקנה קבועה משום ברכה וכיון שכן למה לי טעמא דברכה ומאי דשנינו לעיל הוו שינויי דחיקי ומשני דתקנת שקדו נמי לא הויא תקנה קבועה דבאדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות בערב שבת ליכא טעמא דשקדו ומעתה שפיר איכא למימר דמשום ברכה דדגים נניח תקנת שקדו וע״כ נצטרך לטעם דברכה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל לעיל. עוד פירשו התוס׳ דהכי בעי מאי איכא בין לישנ׳ דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה בין לישנא דאיכא בינייהו משום שקדו דהא לפי מה שפירשו התוס׳ ז״ל בברייתא דבר קפרא אע״ג דקתני תנא דמשום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו אי לאו משום ברכה מכל מקום שקדו הוא עיקר הטעם דאי איכא מידי דליכא למיחש לשקדו משום ברכה דאדם לא שביק מלבעול בה׳ אבל ללישנא דאמר ברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם אע״ג דמשום ברכה לחודא לא היו קובעים זמן אי לאו משום תקנת שקדו כדמוכח לעיל דפריך ותנשא בא׳ בשבת ומאי קשיא ליה ולימא טעמא משום ברכה לחודא לא היו עושין תקנה מ״מ השתא דתקינו משום ברכה וגם משום שקדו הוי טעם דברכה עיקר ואפי׳ אי איכא מידי דלית ביה משום שקדו אפ״ה אינה נבעלת אלא בששי משום ברכה והיינו דקא בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו כלומר מאי נפקא מינה אי טעם ברכה הוי עיקר עם טעם דשקדו אי טעם דשקדו לבד הוי עיקר ומשני איכא בינייהו אדם בטל ללישנא דאמרת דברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם ואף ע״ג דהשתא ליכא שקדו מהניא הברכה שלא לזוז התקנה ממקומה אבל להך לישנא דאמרת משום שקדו לחוד הוי התקנה היכא דליכא שקדו נבעלת בה׳ ולפי׳ ראשון ניחא דנקט תרתי אדם בטל וי״ט שחל להיות בע״ש דכיון דהא שאלה היינו היאך נניח תקנת שקדו דהויא לה תקנה קבוע משום ברכה דדגים ולמה לי טעמא דברכה דאדם הילכך כל מה דמשכח דליכא טעמא דשקדו ולא הויא תקנה קבוע ניחא טפי ולכך קאמר באדם בטל א״נ יום טוב שחל להיות בע״ש אבל להאי פירושא דבעי לאשכוחי בינייהו בין הני תרי טעמי בחדא בינייהו סגי ולמה לי תרתי וי״ל דכל חדא וחדא נקט לרבותא דאדם בטל דוקא לגבי דידיה ליכא שקדו אבל לגבי אחריני איכא שקדו וי״ט שחל להיות בע״ש לכ״ע ליכא שקדו הילכך נקט אדם בטל לרבותא דלישנא בתרא דשקדו דאף ע״ג דאיכא שקדו לגבי אחריני מ״מ כיון דלגבי דידיה ליכא שקדו נבעלת אם ירצה בה׳ ונקט י״ט שחל להיות בע״ש לרבותא דלישנא קמא ואף ע״ג דליכא שקדו לכ״ע מ״מ משום ברכה תבעל בששי ואם תשאל מאי רבותא פשיטא דכיון דטעמא משום ברכה מאי איכפת לן בטעמא דשקדו כלל ופשיטא ודאי דאף ע״ג דליכא טעמא דשקדו כלל נבעלת בששי משום ברכה. תשובתך אפי׳ להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודא לא היו קובעים יום וכתבו התוס׳ כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת והא פרישנא לעיל בריש מכלתין היכי פרישי לה. כנ״ל פי׳ לפי׳ התוס׳ ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש כלומר ובא לכונסה בד׳ וה״ה חל בה׳ ובא לכנוס בג׳ דלתרווייהו משום שקדו ליכא ואיכא משום ברכה והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות והשתא דלא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו והא הוא דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות וכו׳. דבתרווייהו משום ברכה איכא משום שקדו ליכא אבל לא מבעיא ליה איפכא למימרא אי משכחי מידי דמשום ברכה ליכא ומשום שקדו איכא דהא פשיטא ליה והיכי דמי כגון שבא לכונסה ביום ששי ולבעול בו ביום דהוא יום ברכה א״נ דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו והא פשיטא ליה ואף ע״ג דקתני נשאת בה׳ לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה. ע״כ. ועוד האריך ולעיל בדוכתיה כתיבנא לה גבי הא דפריך והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה עיין לעיל. וז״ל שטה ישנה מאי איכא בין ברכה לשקדו א״ת איכא דברכה יכול לומר שאינו חפץ בברכה י״ל דה״ק בתר דקי״ל טעמא דשקדו טעמא דברכה למאי מהני. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו פי׳ מה תוס׳ יש בטעם ברכה שאינו בטעם שקדו כיון דקפיד דהקפידה למיתנייה דאילו לטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מאן דלא איכפת ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש דמשום שקדו ליכא משום ברכה איכא למאן דאיכפת ליה בברכה וה״ה דאיכא חל י״ט בה׳ ובא לכנוס בג׳ ולבעול בד׳ שקדו ליכא ברכה איכא אלא חדא מינייהו נקט. ע״כ:
למחר משכים לאומנותו וכו׳. פרש״י ז״ל שאין לאלמנה אלא יום א׳ כדאמרי׳ בפירקין והקשו עליו דלא דק מרן דלברכה ליכא אלא יום א׳ אבל לשמחה איכא ג׳ ימים לשמחה כדאיתא התם בהדיא ויש לומר דלא קשיא למרן ז״ל ה״ק דמעיקרא מקמי הא דשקדו לא הוה לה אלא יום אחד למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד שתקנו שקדו וג׳ ימים לשמחה האמורין לקמן בתר דתקינו שקדו הוא דאמרינן להו ואחרים פירשו דמקמי שקדו תקנו ג׳ ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש לתקנה והיה משכים לאומנותו לפיכך באו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת והביא ראיה לפי׳ זה מן התוספתא דקתני שיהא בטל ג׳ ימים לפיכך התקינו ה׳ וששי ושבת שהם ימי בטלה. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ומאי דאמרינן למחר משכים משמע שהוא מותר לעשות מלאכתו לפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולא אסרוהו במלאכה ומיהו צ״ע שאין הדבר נראה שהוא מותר ויתקנו לו נשואין בימים שלא יעשה וראיתי בתוספתא כלשון הזה התקינו שיהא בטל ג׳ ימים חמישי וע״ש ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח ג׳ ימים ע״כ בתוספתא. וממנה אתה למד לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין וכן נהגו. אבל בפירקי דר׳ אליעזר ראיתי החתן דומה למלך מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז׳ ימי המשתה מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו׳ בפ׳ י״ו. ע״כ: גדולים מעשה צדיקים וכו׳. יש לפרש דלהכי מייתי לה הכא משום מאי דאמרינן דנבעלת בששי משום ברכה דאדם ולמה לי לאבחורי בהאי יומא והא במאי דאתבריך אדם במעשה בראשית ורש״י ז״ל לא פירש כן והוא הנכון:
דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ. אף ע״ג דכתיב וימיני טפחה שמים מ״מ לא הוזכרו שתי ידים בפעולה אחת. הריטב״א ז״ל.
וכן כתבו התוס׳ ז״ל ורש״י ז״ל אף ידי חדא יד. פי׳ לפי׳ דהיינו עדיפותיה דמעשה צדיקים דכתיב ידך דבלשון יד דמשמע חוזק כתיב בשתים ואילו במעשה שמים וארץ לא כתיב אלא חדא יד פירוש לשון יד. וקל להבין כנ״ל:
ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה׳ וכו׳. וא״ת והא קרא במקדש של מעלה כתיב שאינו מעשה צדיקים י״ל בשביל צדיקים עשאו ומה שעשה בשביל צדיקים חשוב לפניו כאלו עשה בשתי ידיו א״נ קרא במקדש של מטה כתיב ומעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב״ה. שיטה ישנה. ורש״י ז״ל פי׳ כפי׳ בתרא:
והשיב בבלי אחד ור׳ חייא שמו. לכך האריך ולא קצר וקאמר השיב ר׳ חייא כדרכו בכל התלמוד לאשמועינן דמשום שהיה בבלי טעה בזה דהבבליים לא היו בקיאין בחסרות ויתרות כדאיתא בפ״ק דקדושין ושמא בעודו ר׳ חייא בבלי עד שלא עלה לארץ ישראל לגמרי הקשה קושיא זו כנ״ל:
והכתיב יצרו. פי׳ כיון דכתיב יצרו אם כן מאי דקרי ידיו הוי עיקר אף ע״פ דכתיב ידו ומעתה אם תפרש דר׳ חייא הוא דקשיא ליה הך קושיא א״כ אע״ג דהוה בקי בחסרות ויתרות פריך שפיר וליתא מאי דכתיבנא לעיל מיהו משמע דתלמודא הוא דאקשי הכין כנ״ל:
אל תקרי אזנך. מדלא כתיב זיניך וכתיב אזנך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
וז״ל שיטה שמא ישחוט בן עוף פירוש לצורכי הסעודה ולהכי נקט בן עוף לפי שהוא קל לשוחטו ולא יתן אל לבו שהוא שבת עד שישחטנו. ע״כ:
אלא מעתה יום הכפורים שחל וכו׳. פרש״י ידחה יום הכפורים ליום הג׳ שמא ישחוט בן עוף בשבת משום סעודת יום הכפורים ואיכא דק״ל דהיאך דוחין יום הכפורים משום גזרה זו ומתרצינן דהא עדיפא דדחינן משום ירקא ומשום מתיא ויש שפירשו דהכי קאמר שידחה י״ה משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב של י״ה ודחוק הוא פירוש זה. הריטב״א ז״ל:
ובגליון תוספות כתוב הקשה מהר״ר משה פולק אם ידחה י״ה ליום ג׳ יהיה שביעי של ערבה ביום שבת ותירץ מהר״ר אברהם כשחל בא׳ בשבת ונדחה ליום ב׳ לא ידחה ויהיה ביום א׳ פירוש ידחה מיום ב׳ ויהיה כדינו ביום א׳. ע״כ:
שחל להיות בשני בשבת. לא נקט באחד בשבת לפי שאין י״ה באחד בשבת שאם כן נמצא ראש השנה ביום ו׳ ולא אד״ו ר״ה אם כן שאם חל באחד בשבת יום תשיעי שבו הסעודה הוא בשבת ובודאי כבר הכין צרכי הסעודה בע״ש דבודאי הוא יודע בכמה יספיק לסעודתו אף על פי שאנו חוששין לשחיטת בן עוף בשבת אם יבעול כדאמרינן השתא דאתית להכי כו׳ משום דאינו יכול לכוון בע״ש לשיעור האוכלין. שיטה ישנה:
והקשו בתוספות אמאי נקט יוה״כ דלא הוי אלא לר׳ יוסי הגלילי כדתנן בד׳ פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו׳. וכדברי ר׳ יוסי הגלילי אף ערב י״ה בגליל אמאי לא נקט חד מד׳ פרקים דהוי לרבנן נמי ולכ״ע ולאו בגליל דוקא, פירוש לפירושו כגון שחל אחד מד׳ פרקים אלו באחד בשבת ואף על גב דביוה״כ אמרינן שחל להיות בשני וכתבו בשיטה שאם חל באחד בשבת יום תשיעי כו׳ היינו משום דאין סעודה בי״ה אלא בערב י״ה ומע״ש מכין לכל מאי דצריך בשבת אבל יום טוב שחל להיות באחד בשבת אינו מכין בע״ש כי אם בי״ט עצמו אבל ביום טוב שחל להיות בשני בשבת אין כאן גזירה לשמא ישחוט בן עוף בשבת ותירצו בתוס׳ דערב יוה״כ היו רגילים להרבות בסעודה בעופות ובהנהו ד׳ פרקים הוו מרבים בבהמות ואין הגזרה אלא שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר קל וכדכתיבנא לעיל וא״ת ודקרי לה מאי קרי לה והא בקל יש לתרץ התם אית ליה רווחא וכו׳ וי״ל דסעודת נשואין אין עושין אותה ביום א׳ אלא בג׳ ימים וכדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים הילכך קודם השבת הכל מוכן וליכא למגזר שמא ישחוט בן עוף אבל חל להיות יום הכפורים בשני בשבת אין דרך להכין סעודתו כי אם בו ביום ומקדים הלילה לפי שהכל טרודים לבקש ולהכין צרכי סעודתו לכך ירא פן לא ימצא די סעודתו וטריד ולכך איכא למגזר שמא ישחוט בן עוף ולהכי פריך אלא מעתה י״ה וכו׳ ומשני התם לנפשיה וכו׳ אם כן התם אית ליה רווחא ואיכא למיחש שמא פן יזדמן לו אחד חשוב שלא היה בדעתו וישחוט בן עוף בעבורו. כן נראה לי: השתא דאתית להכי ע״ש נמי וכו׳. מסתברא דמר הכי קא מהדר לאוקמי בהא טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה כי היכי דתיקו מתניתא כהלכתא דקיי״ל דמותר לבעול בתחלה בשבת, הרשב״א ז״ל.
ואי מהא לא איריא דהא במתניתא דלעיל קתני בהדיא ומפרישין את החתן וכו׳ מפני שהוא עושה חבורה אלא מהדר לאוקמה כהאי טעמא כי היכי דתיקום כולא מתניתין בחד טעמא וכתבו תלמידי הרב ר׳ יונה דה״פ אם נתיר לו לבעול בשבת יצטרך לעשות סעודה ולתת לאכול לשושבינין ולקרובים בליל שבת ושמא ישחוט בן עוף בששי בערב ולא יהיה לו שהות לתקנו ויבא לידי חילול שבת וכן אם יבעול בליל מ״ש יצטרך לעשות סעודה בליל מוצאי שבת אחר בעילה ושמא מתוך טרדת הסעודה ישחוט בן עוף לצורך הסעודה קודם יציאת הכוכבים, ומדחזינן במסקנא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת שמעינן דמאי דתניא בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בע״ש אין טעם הברייתא משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף אלא הטעם הוא מפני איסור שבת דקא עביד חבורה ואתיא אליבא דר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור אבל לדידן דקיי״ל כר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר לא חיישינן לחבורה ומותר דאם איתא שהברייתא היתה אוסרת משום גזרה שמא ישחוט בן עוף לא היה התלמוד חולק על הברייתא ומתיר שאין דרך התלמוד לחלוק על הברייתא בלא סיוע ברייתא אחרת או משנה אלא ודאי טעם הברייתא משום איסור שבת וליתא אלא אליבא דר׳ יהודה ולית הילכתא כותיה אלא כר׳ שמעון כדכתיבנא, ומ״מ למדנו דבמוצאי שבת אסור גזרה שמא ישחוט בן עוף וכ״ת האיך אפשר דבע״ש יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור י״ל דמתוך כן התירו בע״ש דהכא ליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף שמאחר שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף ולא לגרוע יתקן הכל מבעוד יום אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאף על פי שיתקן בע״ש לא יגמור התיקון שיאמר בלבו עדיין יש לי שהות בתיקון מוצאי שבת ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש לשחיטת בן עוף, וה״ר מאיר הלוי ז״ל פירש דמאי דאמרינן בגמרא דאסור לבעול בשבת מטעם גזרה שמא ישחוט בן עוף היינו שמא ישחוט אותו במוצאי שבת קודם יציאת הכוכבים כי מי שבועל בליל שבת אינו עושה הסעודה עד מוצאי שבת ולפיכך כתב דכיון שאנו רואין במסקנא דמותר לבעול בתחילה בשבת ולא חששו לשמא ישחוט בן עוף כל שכן דבמוצאי שבת מותר וריא״ף ז״ל שכתב סתם מותר לבעול בתחילה ולא כתב גזרה שמא ישחוט בן עוף נראה שכך היא דעתו ודעת מורי הרב נ״ר נוטה כמו השיטה הראשונה שכתבנו ולשני הדעות הללו יש לשאול היאך התירו לשום אדם לבעול בתחילה בשבת והלא איכא למיחש לאיקרורי דעתא שהרי לא ימצא בית דין עד יום ב׳ וי״ל דמיירי במקום שב״ד קבועין בכל יום שיכול להתרעם ביום א׳ ועדיין אין דעת מורי הרב נ״ר נוחה בזה דלפום האי פירושא נצטרך לומר דבשתי לילות ויום אחד לא חיישינן לאיקרורי דעתא ונוכל לתרץ דמיירי במקום שאין בית דין קבוע כלל אלא כשיש לאדם תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להן ובוררין להם בית דין ובכה״ג ליכא למיחש לאיקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר ויתרעם בפניהם ואחר כך לא יוכל להעמידם. מפי מורי הרב נר״ו ע״כ. תלמידי הרב ר׳ יונה ז״ל: בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאקרורי כו׳. תימא לי דאם כן תנשא בג׳ היכא דטרח ליה ותיבעל בליל ד׳ וביום רביעי וליל חמישי ליכא לאקרורי דעתא וא״ת כי ליכא אקרורי דעתא ה״מ לנבעלת ברביעי דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי אבל לנבעלת בליל רביעי איכא איקרורי דעתא אם כן היכי אמרינן דשרי לבעול בליל שבת כדאמרינן לקמן ולעיל נמי אמרו מפני שהוא עושה חבורה ואמאי והא איכא יום שבת וליל ראשון ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא אלא ש״מ בכי האי שעורא לא חיישינן ואיכא למימר דלמאי דאמרינן נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי בשלישי לא תנשא שמא תיבעל בו ביום ומאחר שאינו רשאי לבעול ביום אף על פי שרשאי בלילה לבעול גזרו שלא תנשא בו ומיהו למאי דקס״ד בתולה נבעלת בליל חמישי נשאת ברביעי אף על פי שאין ראוי היום לבעילה שאי אפשר לינשא ביום אחר ולפי זה קשה לי מה שנהגו עכשיו לישא ביום ששי ואין היום ראוי לבעילה משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון שבו ביום אי אפשר לבא לבית דין שאם כן בתולה נשאת ליום חמישי ותיבעל בו ביום אלא מאי אית לך למימר שאי אפשר לפי שאין ב״ד יושבין אלא עד חצות וכבר עבר זמן ב״ד דמכתב כתובה וכניסה לחופה ומברך ז׳ ברכות ואפשר שמפני כך שנינו שלא תנשא בחמישי מפני שמנהג הוא לבעול בו בלילה ולא בו ביום תיכף כניסה לחופה שישראל קדושים וצנועים הם ואין משמשים מטותיהם ביום אבל עכשיו מותר לישא בששי שאם רצה לבעול בו ביום רשאי שהרי ב״ד קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפירש׳ ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת הא ליכא משום אקרורי דעתא הילכך שרי. ואם תשאל והא איכא משום גזרת בן עוף איכא למימר ההיא ברייתא ליתא דתניא לעיל ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכו׳. ור׳ אמי דשרי למבעל בתחלה בשבת לא חייש לבן עוף וליכא למימר כי שריא בשכבר עשה סעודתו דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחלה ליל שבת ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף משום מקום שיש לחוש שהרי תקנת רביעי אינה צריכה אלא לאשת כהן וגזרו על הכל. ועוד נראה שזמן סעודתו לכל היא לילה של בעילה ולא היה מי שלא נהג כן כדקא פסיק ותני ברייתא סתם ודר׳ אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום שהרי עדיין לא כתבו כתובה לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי. ועוד שאנו נוהגין לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום של מחר כלל הילכך ליכא למיחש לבן עוף כמו שלא חשש ר׳ אמי. ורבינו הגדול ז״ל השמיטה לההיא דתניא לא יבעול ולא אסר משום בן עוף והמחוור שבדבריהם הם דכי ליכא משום אקרורי דעתא [הנ״מ מיום ד׳ לה׳ אבל מליל ד׳ איכא משום איקרורי דעתא] וכשהתירו לבעול בלילי שבת תחלה לא אמרו אלא כשכבר כנסה מזמן מרובה [דהתם לא חיישינן לאיקרורי דעתא דלא תקינו רבנן אלא שלא תנשא מפני שדרכן לישא ביום ולבעול בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה] לא הטריחו עליו לסמוך ליום ב״ד ועוד דר׳ אמי דלמא למבעל בשבת שרי ובמקום שב״ד קבועים בראשון אבל בלילי שבת לא והא דתניא לעיל לא יבעול תחלה לא בע״ש הכי קתני בין יש אונס שמותר לכנוס בכל יום בין אין אונס אסור בלילי שבת משום חבורה ואף על גב דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס שהרי אפילו בשני מותר ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הר׳ יהוסף הלוי ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל וקשיא לן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי הוא דטריח ליה דליכא משום שקדו דהא אמרת דבהכי ליכא משום איקרורי דעתא וי״ל הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום אבל כיון דאיכא כולו יום רביעי ואור חמישי בהא חיישינן לאיקרורי דעתא וכי תימא אם כן היאך התירו לבעול בתחלה בשבת ואמימר דאורי הכי אפילו היה מקום שבתי דינים קבועים בכל יום והא איכא כולה שבת ואור א׳ בשבת ההיא כשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום הראוי לב״ד ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי שמן הנראה בכאן שהוא שלא בא כהלכה ונראה לי לומר שטעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה וששי נמי לדידן שבתי דינים קבועים בכל יום כשלישי בשבת לדידהו וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקי״ל כוותייהו. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אבעיא להו בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ יש שפירשו אפילו בליל רביעי דישראל קדושים הם והם משמשים מטותיהם בלילה ואחרים פירשו דוקא ביום ד׳ קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל רביעי דאיכא ג׳ עונות לא דהא לא שרינן לעיל לכנוס בג׳ אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בשלישי ויבעול ליל רביעי ועוד דהא דמתני׳ קתני משכים לב״ד מכלל שאין בין בעילה לתרעומת ב״ד אלא השכמה אחת אלא ודאי בד׳ ביום ד׳ אמרינן כגון שיבעול בבית אפל וכן עיקר. ע״כ:
וכן כתב הרשב״א ז״ל דביום ד׳ מיירי ובבית אפל ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו לא לאור כי קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דעונה וחצי. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה ונבעלת בד׳ ביום וא״ת והלא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם אלא בלילה הא אמרינן עלה אם היה בית אפל מותר אי נמי תלמיד חכם מאפיל בטליתו וי״מ בליל רביעי וקשיא עליה והלא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה י״ל כגון שבירך בלילה וא״ת הא דתנן בית הלל אומרים נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות ואם כן הוו להו חמשה לילות י״ל עד ולא עד בכלל, ע״כ:
ולא חיישינן לאקרורי דעתא. פירוש לאקרורי דעתא כי האי דליכא למימר דלא חיישינן לשום איקרורי דעתא דאם כן למה נשאת ליום רביעי אלא ודאי כדאמרן וכן פירש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
ואין לפרש דהכי קאמר לא חיישינן לאקרורי דעתא משום דה״ל ספק ספקא ספק ימצא לה בתולים ספק אם לא ימצא לה וא״ת לא ימצא לה ספק יתקרר דעתו בהאי פורתא ספק לא יתקרר דהא לעולם איכא ספק ספקא ואפ״ה חשו חכמים שלא יהיה עמה באיסור כל ימיו ותקנו שתנשא ברביעי שפעמים בשבת וכו׳ כדקתני במתני׳ אלא ודאי דה״ק אפילו יהיה בודאי שלא ימצא לה בתולים אפילו הכי לא חיישינן לאקרורי דעתא כולו האי והכין דייק לשון רש״י ז״ל כנ״ל:
או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי. אין לפרש דהכי מבעיא ליה הא דקתני במתניתין בתולה נשאת ברביעי דוקא נשואין אמרו אבל הבעילה בעיא דתיהוי בה׳ משום איקרורי דעתא או דלמא נשואין גמורים קתני מתניתין דהיינו עם הבעילה דנשאת ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דאם כן אי נבעלת בד׳ כי היכי דתני במתני׳ נשאת ברביעי הוה ליה למיתני נמי נבעלת בד׳ דהיינו עיקר דינא אלא (אפילו) בתולה נשאת בד׳ פירוש בליל ד׳ א״נ בעוד היום גדול ברביעי דהא לא חיישי׳ בבעילה שתהיה אפילו בד׳ באיזה שעה מהרביעי שתהיה או דלמא בתולה נשאת ברביעי לעיתותי ערב כי היכי דתבעל בחמישי משתחשך בד׳ ויכנס ליל חמישי ולעולם כי קתני במתני׳ נשאת היינו נשואין גמורים בבעילה והכי דייק לשון רש״י ז״ל והשתא ניחא מאי דכתב הרמב״ן ז״ל לעיל דקשיא ליה אמאי דקאמר ונבעלת בד׳ דא״כ תנשא בג׳ ותבעל ברביעי ותירץ דלהכי לא תנשא בג׳ שמא יבעול בו ביום וכדכתבינא לעיל וקשיא לי על זה דא״כ לצד האחד דאמרינן נבעלת בחמישי אמאי נשאת בד׳ ולא גזרו פן תבעל בו ביום ותירץ דאי אפשר בלאו הכי וכדכתיבנא לעיל. ואי בעית למימר בתולה נשאת בד׳ בעוד היום גדול א״כ אפילו בליל רביעי ונבעלת בה׳ א״כ קושיית הרב ז״ל במקומה עומדת דהא מרחקא טובא הנישואין מהבעילה ואיכא נמי למגזר פן תבעל בו ביום והרי אפשר בלאו הכי כגון שתנשא ברביעי לעיתותי ערב כדי שזמן הבעילה יהיה סמוך לנשואין אלא הנכון כדכתיבנא. כנ״ל: ברכה לדגים. הא דלא קתני נמי ברכה דעופות דבו ביום נתברכו נמי העופות דכתיב והעוף ירב בארץ משום דדגים נתברכו מעין ברכתו דאדם דכתיב פרו ורבו ומלאו את המים ובאדם נמי כתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ ואנו מהדרינן למימר דליהוי ענין ברכה דדגים לאדם והיינו כדכתיבנא וזהו שכתב רש״י ז״ל ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים. הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ, כנ״ל. א״נ להכי נקט דגים מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כו׳ וברכתו דאדם לאו היינו מאי דכתיב ורדו בדגת הים דא״כ מאי פריך אי הכי כו׳ הא ודאי דברכה דאדם עדיפא ליה כדכתיב ורדו בדגת הים אלא ודאי לאו היינו אלא מאי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ דהויא ענין לנשואין לפרות ולרבות, ודייק רש״י ז״ל דנקט הואיל ונאמר בו ברכה לאדם פרו ורבו כו׳ ולא תפס בקיצור ברכה לאדם פרו כו׳ כמו שתפס באידך לישנא ברכה לדגים פרו כו׳ כנ״ל:
טעמא משום ברכה כו׳. הקשו בתוס׳ לעיל בריש מכילתין גבי ותנשא באחד בשבת אהא דקאמר הכא טעמא משום ברכה כו׳ דמאי נפקא מינה ס״ס בין כך ובין כך אינה נבעלת אלא בה׳ ותירצו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאינה אלא עצה טובה ע״כ. ומיהו משמע דעצה דרבנן מיהא איתא וצריך לשמוע להם ולא מצי למימר אי אפשי בברכה וע״כ יבעול בה׳ ואי אמר איהו אי אפשי ואיהי אמרה דבעיא ברכה לה שומעין, ואפשר דאי תרווייהו אומרים דלא איכפת להו שומעין להם. וכן כתב הרא״ה ז״ל טעמא משום ברכה ונפקא לן מינה דכיון דמשום ברכה הוה אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו שמעינן להו ונבעלת בד׳. ע״כ:
אבל רש״י כתב טעמא משום ברכה. אבל מאן דלא קפיד אברכה משום אקרורי דעתא לא חיישינן כו׳ ע״כ. משמע דס״ל לרב דכיון דאיהו לא קפיד אף על גב דאיהי אמרה דמקפדת בכך אין שומעין לה והיינו טעמא דאיהו מפקד אפריה ורביה ולא איהי וטעמא דברכה בדידיה שייך וכדכתיבנא בריש מכילתין הילכך לו שומעין כנ״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל טעמא משום ברכה כו׳. ותיפוק ליה מכל מקום משום ברכה. ויש לומר כגון דאמר לא איכפת לי בברכה. ואם תאמר ודילמא ה״ה משום אקרורי נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט. ויש לומר דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקט טעמא דברכה דלא קביע. ע״כ: אי הכי אלמנה נמי כו׳. האי אי הכי לא נתברר לי יפה דבלאו בעיא דגמרא הוה מצי לאקשויי לבר קפרא. שיטה ישנה. והרמב״ן ז״ל פירש אי הכי אלמנה נמי תבעל בחמישי פי׳ אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא הוא אלא טעמא משום אקרורי דעתא הוא ועשה לו סניפין מברכה אע״פ שאין ברכת דגים לאדם כלום ניחא אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא דמדתיקנו רבנן בשבילה שיבעול בה׳ אלמנה נמי תבעל בה׳ ומפרקינן אפילו הכי ברכת אדם עדיפא לה באלמנה שאפשר אבל בבתולה לא אפשר דאיכא משום אקרורי דעתא. ע״כ:
וכן פירשו הרשב״א והרא״ה והריטב״א ז״ל עיין הריב״ש ז״ל בתשובותיו סימן שע״ג שהאריך בזה עיין שם. וקשה דהיכי אסיק אדעתין למימר דהואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא אלא דעשה לו סניפין מברכה דבשלמא אי הוה נקיט טעמא דאקרורי דעתא והוה נקיט נמי טעמא דברכה איכא למימר דנקט לה לסניפין אבל השתא דלא נקט אלא טעמא דברכה היכי מצינן למימר דלא קתני לה אלא לסניפין אטו שביק עיקר טעמא ונקט לה לסניפין לבד. ויש לומר דבר קפרא קאי עלה דמתני׳ ומאי דקתני במתני׳ בהדיא שבקי׳ דהיינו עיקר טעמא דאקרורי דעתא לכך לא קתני אלא לסניפין ודוחק. ועוד דסוף סוף אף על גב דלא קתני טעמא דברכה אלא לסניפין מכל מקום משמע דברכת דגים לאדם ברכה הוא דאי לא תימא הכי מה זו סניפין וכיון שכן אכתי קשה אלמנה תבעל בה׳ דהכי עדיפא שיבעלו ביום הבתולות ולא תחלוק בינייהו כלל. והתוס׳ כתבו וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פי׳ בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בה׳ משום אקרורי דעתא כדקא מבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בו׳ משום ברכה אבל השתא כו׳ ע״כ. ובקונטריסין מצאתי וז״ל פי׳ בתוספות בשלמא אי הוה תני כו׳. וקשה לפירושם דהיכי קאמרי בשלמא כיון דבין הכי ובין הכי נפשטת הבעיא לכנ״ל אא״ב כדקא מבעיא לי ה״נ איכא למבעי דדילמא האי לאו עיקר טעמא הוא או דילמא דהוי עיקר טעמא ניחא דלא תיקשי אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דאיכא למימר דברכה לאו עיקר טעמא הוא אבל השתא דעיקר טעמא הוי משום ברכה אלמנה נמי כו׳ ע״כ. ואיברא דדברי התוספות ז״ל צריך פי׳ לפירושם ז״ל דאין זה דרך בשלמא כלל דהיכי מצינן למימר בשלמא אי הוה תני כו׳ הא לא תני הכי ותקשי ליה להדיא לבר קפרא דלאו בעיא דגמרא ואין לך לומר דפירוש התוספות ז״ל כפירוש המפרשים ז״ל דלישנייהו ז״ל לא דייק הכין כלל. ונראה לי דהכי פירוש דבריהם ז״ל דאיכא למידק האי דפשיט בעיין דלאקרורי לא חיישינן מדתני בר קפרא למה ליה לאיתויי סיפא דתני ואלמנה נשאת בה׳ וכו׳ אדרבה הך סיפא קשיא ליה וכמו שכתבו המפרשים ז״ל וכדכתבינן. ויש לומר דהכי מייתי דכי היכי דמאי דקתני סיפא אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ וכו׳ היא בדוקא הכי נמי מאי דקתני רישא בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים וכו׳ הוא בדוקא ומעתה קשיא ליה אי הכי אלמנה נמי וכו׳ בשלמא אי אמרת דהכי קתני ואלמנה ליום ה׳ וכו׳ פי׳ בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמר בו ברכה לדגים ואין עיקר הטעם משום אקרורי דעתא אבל טעמא דדגים אינו עיקר דמה ענין דגים לאדם ומשום הכי אלמנה דלית בה משום אקרורי דעתא נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ הואיל ונאמר בו ברכה (לדגים) לאדם נמצא דמאי דקשיא ליה לתלמודא איהו גופיה מאי דתני בר קפרא במתניתיה אבל השתא דאמרת דרישא בדוקא דטעמא דבתולה משום ברכה דומיא דטעמא דאלמנה קשיא אלמנה נמי תבעל בה׳. כן נראה לי פירוש לפירושם ז״ל:
והרא״ש ז״ל בתוספותיו קצר לשון התוספות וכתב ז״ל וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פירוש אי אמרת בשלמא טעמא דבתולה משום אקרורי דעתא ניחא דאלמנה נבעלת בששי משום ברכה אבל כיון דאמרת דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דטוב הוא לקבוע זמן שוה לשניהם כיון דאית ביה ברכה ומשני אפילו הכי ברכה דאדם עדיפא ליה ע״כ. משמע דבעי לפרושי כפירוש המפרשים ז״ל דכתבינן לעיל ואין לשון התוספות סובלתו ומה שנ״ל כתבתי והוא נכון בלשון התוספות ז״ל. ומה שפירשו התוספות בסמוך לשיטה דשקדו מסייע לי וקל להבין:
ברכה דאדם עדיפא ליה. כתב רש״י ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך כו׳ ודברים פשוטים כתב כאן הרב ז״ל ואין דרכו כן בכוליה תלמודא ונ״ל דקשיא ליה לרב ז״ל דלמה ליה לפשוט לאיתויי סיפא דמתניתא דבר קפרא דקשיא ליה מיניה לפשיטותיה ותירץ רש״י דרישא וסיפא דמתניתא דבר קפרא בדוקא נקט ולאשמועינן אתא דבתולה נשאת ברביעי ונבעלת בה׳ בדוקא ולא בו׳ ואלמנה ביום ד׳ ונבעלת בו׳ בדוקא ולא בה׳ והשתא איכא לדיוקי בשלמא סיפא אשמועינן חידושא דאלמנה לא תבעל אלא בו׳ אבל רישא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דתבעל בה׳ ולא בששי דחיישינן לאקרורי דעתא אלא הא אתא לאשמועינן דבזמן ארוך עד שני בשבת הוא דחיישינן לאקרורי דעתא אבל מד׳ עד ה׳ לא חיישינן והשתא שפיר פשיט ודייקא נמי דקתני בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בה׳ דלמה ליה למתני דבתולה נשאת בד׳ הא מתניתין היא בהדיא ולא ה״ל למיתני אלא בתולה נבעלת בה׳ דבשלמא בסיפא קתני אלמנה נשאת בה׳ לדיוקי טעמא דשקדו וכדבעינן למכתב בס״ד אבל רישא למה ליה לאדכורי הנשואין מתי הן הא קתני לה במתני׳ בהדיא אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דתנשא בד׳ באי זה שעה שתהיה מהרביעי ותבעל בה׳ ואין כאן משום אקרורי דעתא דדוקא בששי הוא שלא תבעל משום דיש זמן ארוך עד שני בשבת ואיכא למיחש לאקרורי דעתא כנ״ל: אי נמי משום שקדו. פי׳ אי נמי איכא טעמא משום שקדו אף על פי שלא אמר בר קפרא כן אבל בר קפרא משום ברכה דוקא קאמר ואפילו היכא דליכא משום שקדו משום דעדיפא ליה ברכה דאדם ואי אפשר לפרושי דטעמיה דבר קפרא משום שקדו בלחוד ועשה לו סניפין משום ברכה והיכא דליכא משום שקדו לא חייש לברכה דאם כן הואיל דרישא נמי איכא לפרושי הכי וליכא למפשט בעיין כדפרישית. הרמב״ן ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל א״נ משום שקדו פי׳ דאפילו תימא ברכה דדגים עדיפא מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו תרווייהו ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפא מברכה דדגים ותנא נקט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל הא דאמרינן אי נמי משום שקדו איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן אלא טעמא דנפשין דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמי אית ליה אהא א״כ מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן דילמא תרי טעמי אית ליה עליה אלא ודאי כדפרישנא אי נמי אפשר ליה לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי דהא צריכינן לתרווייהו דאי משום ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי דהא איכא משום ברכה השתא דאית לן שקדו אינו רשאי ואי משום שקדו נמי אדם בטלן או י״ט שחל בע״ש רשאי לכנוס והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה אי ס״ד אית ליה לבר קפרא טעמא דאקרורי דעתא הא תו למה לי טעמא דברכה דהא אידך רווח טפי וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך אלא לאו ש״מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא לא תנא אלא טעמא דנבעלת בה׳ בבתולה וששי באלמנה ומכל מקום השתא דתניא בר קפרא לברכה מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנשואי בתולה בד׳ ולא באחד בשבת כדי שתבעל בה׳ ביום ברכה ואילו הוא בעי לכנוס באחד בשבת יכולה היא לעכב על ידו עד יום ד׳ כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה תדע דהא אלמנה נמי יכולה לעכב כדי שלא יהא יכול לכונסה עד יום ה׳ כדי שלא יבעול אלא ביום ששי. וליכא למדחי דאלמנה משום נשואין הוא שלא יהא אלא ביום ברכה דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בו׳ אתמר והאי ודאי הוא עיקר טעמא תדע מדפרכינן באלמנה ותיבעל בה׳ כלומר ותנשא בד׳ ולא חיישינן לנשואין דליהוו ביום ברכה הא ליתא דאם כן הא קילא ליה לתרוצי דטעמא דמילתא משום דתהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם אלא לאו ודאי כדפרישנא ועוד ראיה מהא דתרצינן ברכה לאדם עדיפא ליה ולא מתרצינן כדי שיהיו הנשואין ביום ברכה ש״מ דאנשואין לא קפדינן אלא שתהיה נבעלת ביום ברכה ובדין הוא דהוה ליה לתלמודא למימר לעיל להאי טעמא דבר קפרא אלא חד מתרי טעמי נקט ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו אלא בר קפרא לאו טעמא דנשואין קאמר אלא טעמא דנבעלת בה׳ ומפרש לה משום ברכה ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאקרורי דעתא כדפרישנא לעיל אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה וכן באלמנה אית ליה לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא ע״כ:
והתוספות ז״ל כתבו וז״ל: ואם תאמר והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה. וי״ל דלהא שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם ע״כ. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ״ר שהקשה בתשובותיו דאיך אפשר לומר שהיה להניח תקנת שקדו מפני ברכה דדגים והא כתבו התוס׳ משום ברכה לא מקרי עבריינא ומשום שקדו מקרי עבריינא וכתבו נמי דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום והניח הדבר בצ״ע כדרכי קושיותיו. והיה נראה לתרץ דאה״נ ודאי לבתר דתקון רבנן תקנת שקדו מקרי עבריינא העובר על תקנתם מיהו אנן הכי קאמרי׳ דמעיקרא חכמים לא היה להם לתקן בזה כלל משום שקדו כיון דסוף סוף הרי נשאת בה׳ ובתולה נמי נבעלת בה׳ משום ברכה דדגים הוה להם לחכמים להניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים דעדיפא שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב וכדי שיהיו כולן שוין הבתולות ואלמנות. ועוד צריך ביאור בס״ד. עוד כתבו התוספות בדיבור אחר מאי איכא בין ברכה לשקדו אף על גב דמשום ברכה לא מקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אם כן כי בעי מאי איכא לישני דמשום ברכה דאדם עדיפא ליה כו׳ וגם על זה הקשה זה הרב נ״ר בתשובותיו דהיכי הוה מצי לאסוקי אדעתיה דקא בעי למה לי תרי טעמי שקדו וברכה בחד מנייהו סגי או בשקדו או בברכה וה״ה אי לאו טעמא דשקדו היתה נבעלת בששי ונשאת בששי כיון דקאמר בברייתא דאלמנה נשאת בה׳ ודאי דמטעמא דשקדו קאמר הכי דאי משום ברכה היתה יכולה להנשא בו׳ ע״כ. פ׳ לפי׳ אמאי הקשו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא ה״ל לאקשויי ע״כ איצטריך טעמא דשקדו כדי שיוכרח לומר אלמנה נשאת בה׳. עוד הקשה הרב נר״ו דמאי מתרצי התוס׳ דבעי למה לי טעמא דברכה דמאי קושיא היא והא כתבו התוס׳ לעיל דללישנא בתרא דאיכא בינייהו שקדו תרתי צריכי שקדו וברכה וכיון דכן הוא לא שייך כלל למימר למה לי טעמא דברכה וללישנא קמא נמי דקאמר ברכה דאדם עדיפא ליה מאן לימא לן דלא בעי תרתי דודאי לכולהו לישני בעינן שקדו דאי לאו שקדו היתה האלמנה נשאת בו׳ ונבעלת בו׳ ע״כ. והניח כל זה בצ״ע. ואחר שתבין הבנת התוס׳ אין כאן קושיא כלל ומי שלא יבין דבריהם יוכל עוד להקיף אותנו בחבילות חבילות של קושיות ומי שיעמיק ויעמוד על דבריהם ז״ל ימצאם כסולת נקי׳ וקושייתם דמעיקרא הכין הוא קשיא להו ז״ל דהיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה פי׳ דרישא דברייתא דהיינו טעמא דבתולה מצינן לפרושי דלאו דוקא נקט טעמא דברכה דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא כדפריש לה במתני׳ דריש מכילתין וכדפרישנא לעיל במאי דכתבו התוס׳ אי הכי כו׳ אבל מאחר דפרישנא דטעמא דרישא בדוקא נקט משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן אם כן כ״ש דיש לך לומר דסיפא דוקא דלא הוזכר טעם שקדו בשום משנה כדי שנאמר דבר קפרא סמיך עלה ואם באת לומר בסיפא דחדא מתרי טעמי נקט אם כן ברישא נמי נימא ולא תפשוט וכמו שהקשה הרמב״ן ותירצו בתוס׳ דלהאי שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נמי נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו ואין לך להקשות דלא הוזכר בשום משנה דהא מפורש בברייתא אחרת ולכך לא הוצרך להזכיר האי טעמא וע״כ אתה צריך לומר זה הטעם בברייתא זו דאי לא תימא הכי אמאי נשאת בה׳ תנשא ותבעל בו׳ אלא ודאי משום שקדו הוא וכ״ת כיון שהיא נשאת בה׳ ויש בה ברכה לדגים שאין העין שולטת בהן והאי ברכה עדיפא כיון שהבתולה נבעלת בו היה להם להניח תקנת שקדו דבשלמא תקנת שקדו כדי שתנשא בה׳ ולא בו׳ ניחא כדי שלא יצא לאומנתו לאלתר במוצאי שבת ביום א׳ לכך תקנו שתנשא בה׳ כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים אבל אם היה נשאת בה׳ אף על גב שלא יתקנו בבעילה מידי ויניחו הדבר כמו שהוא אפשר שיהא שמח עמה ג׳ ימים ברוב הפעמים דשמא הוא מעצמו לא יבעול ליל ששי והרי שמח עמה ג׳ ימים ואם יבעול בה׳ שמא להכין צרכי שבת לא יצא לאומנתו וכיון שכן כדי שלא יזלזלו בברכה דדגים דהבתולה נמי לא תבעל בה׳ היה להם להניח תקנת שקדו לגבי הבעילה לא חשו לכך הואיל ובו׳ נמי יש ברכה לאדם ובעיא תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ולכאורה נראה דהכי בעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכ׳ ולשיטת הרא״ה ז״ל דלעיל אתי שפיר דבעי מאי איכא בינייהו עד שנאמר דצריכינן לתרווייהו ובר קפרא חד מתרי טעמי נקיט ואפ״ה פשטינן מרישא טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא וכו׳ וכדכתבינן לעיל אבל לשיטת התוס׳ אי פירושו היינו כדמשמע לכאורה דבעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכה ע״כ עלה דתרתי מתניתא קאי ובעי למה לי שקדו וברכה ומעתה קשיא אמאי כאן צריכין לטעם שקדו כדי שתנשא בה׳ ולזה יש לתרץ דאברייתא דבר קפרא בלחודא קאי דהא פרישנא לפום האי שינויא דה״ק אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ משום שקדו וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך וכו׳ וכדפרישנא לעיל אלמא דעלה דבעילה בו׳ קא יהיב תרי טעמי שקדו וברכה ולכך בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו דלמ״ל למימ׳ מעיקרא טעמא דשקדו ולאקשויי עלה ושוב חוזר עלה דטעמא דברכה יאמר טעם דברכה מעיקרא כיון דעדיפא למדחי ברכה דדגים וכדשני ואין לך לתרץ דמשום דאיכא תרווייהו שקדו וברכה הוא דדחינן ברכה דדגים דאי לאו דעדיפא ברכה דאדם היה להם להניח נמי האי טעמא דברכה דאדם משום דעדיפא ברכה דדגים וגם היא נשאת בה׳ והבתולה נמי נבעלת בה׳ וכדכתבינן לעיל כי היכי דלא ליתו לזלזולי בברכה דדגים אלא ע״כ משום דעדיפא ברכה דאדם הוא דדחינן ברכה דדגים ומעתה למה לי טעמא דשקדו ומיהו אכתי קשיא להו לתוס׳ ז״ל דמאי בעי דע״כ צריכין אנו לטעם דשקדו דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא ולכך קאמר מעיקרא אלמנה נשאת וכו׳ משום טעם דשקדו ופריך עליה דנניח האי טעמא דשקדו משום ברכה דדגים ומשני לא חשו לכך וכו׳ ומ״מ עיקר טעמא דמ״ה מקרי עבריינא היינו טעמא דשקדו ולא היו קובעים יום משום ברכה לחודא אי לאו משום שקדו דבשלמא גבי בתולה ע״כ הוצרכו לקבוע יום לנשואין משום אקרורי דעתא ומשום שקדו וכיון שכן אמרי נמי תבעל בה׳ משום ברכה אבל לאלמנה אי לאו משום שקדו לא היו קובעים יום וכיון דהוצרכו לקבוע יום נשואין דהיינו בה׳ משום שקדו אמרו [נמי] (ו)תיבעל בששי משום שקדו והיאך נאמר דנניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים ואם כן מאי בעי תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ותירצו בתוס׳ דהכי בעי למה לי טעמא דברכה פי׳ עלה דברייתא דבר קפרא וכדכתבינן קא בעי דשפיר קאמר מעיקרא ומה נבעלת משום שקדו ומאי דבעי דהיה להם להניח תקנת שקדו משום ברכה אין זו שאלה דהיאך נניח תקנה קבוע דשקדו משום ברכה דדגים דהא אי לא קפיד בברכה שומעין לו והיאך מאי זלזולא שייך ביה והיאך נניח תקנת שקדו דהויא תקנה קבועה משום ברכה וכיון שכן למה לי טעמא דברכה ומאי דשנינו לעיל הוו שינויי דחיקי ומשני דתקנת שקדו נמי לא הויא תקנה קבועה דבאדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות בערב שבת ליכא טעמא דשקדו ומעתה שפיר איכא למימר דמשום ברכה דדגים נניח תקנת שקדו וע״כ נצטרך לטעם דברכה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל לעיל. עוד פירשו התוס׳ דהכי בעי מאי איכא בין לישנ׳ דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה בין לישנא דאיכא בינייהו משום שקדו דהא לפי מה שפירשו התוס׳ ז״ל בברייתא דבר קפרא אע״ג דקתני תנא דמשום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו אי לאו משום ברכה מכל מקום שקדו הוא עיקר הטעם דאי איכא מידי דליכא למיחש לשקדו משום ברכה דאדם לא שביק מלבעול בה׳ אבל ללישנא דאמר ברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם אע״ג דמשום ברכה לחודא לא היו קובעים זמן אי לאו משום תקנת שקדו כדמוכח לעיל דפריך ותנשא בא׳ בשבת ומאי קשיא ליה ולימא טעמא משום ברכה לחודא לא היו עושין תקנה מ״מ השתא דתקינו משום ברכה וגם משום שקדו הוי טעם דברכה עיקר ואפי׳ אי איכא מידי דלית ביה משום שקדו אפ״ה אינה נבעלת אלא בששי משום ברכה והיינו דקא בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו כלומר מאי נפקא מינה אי טעם ברכה הוי עיקר עם טעם דשקדו אי טעם דשקדו לבד הוי עיקר ומשני איכא בינייהו אדם בטל ללישנא דאמרת דברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם ואף ע״ג דהשתא ליכא שקדו מהניא הברכה שלא לזוז התקנה ממקומה אבל להך לישנא דאמרת משום שקדו לחוד הוי התקנה היכא דליכא שקדו נבעלת בה׳ ולפי׳ ראשון ניחא דנקט תרתי אדם בטל וי״ט שחל להיות בע״ש דכיון דהא שאלה היינו היאך נניח תקנת שקדו דהויא לה תקנה קבוע משום ברכה דדגים ולמה לי טעמא דברכה דאדם הילכך כל מה דמשכח דליכא טעמא דשקדו ולא הויא תקנה קבוע ניחא טפי ולכך קאמר באדם בטל א״נ יום טוב שחל להיות בע״ש אבל להאי פירושא דבעי לאשכוחי בינייהו בין הני תרי טעמי בחדא בינייהו סגי ולמה לי תרתי וי״ל דכל חדא וחדא נקט לרבותא דאדם בטל דוקא לגבי דידיה ליכא שקדו אבל לגבי אחריני איכא שקדו וי״ט שחל להיות בע״ש לכ״ע ליכא שקדו הילכך נקט אדם בטל לרבותא דלישנא בתרא דשקדו דאף ע״ג דאיכא שקדו לגבי אחריני מ״מ כיון דלגבי דידיה ליכא שקדו נבעלת אם ירצה בה׳ ונקט י״ט שחל להיות בע״ש לרבותא דלישנא קמא ואף ע״ג דליכא שקדו לכ״ע מ״מ משום ברכה תבעל בששי ואם תשאל מאי רבותא פשיטא דכיון דטעמא משום ברכה מאי איכפת לן בטעמא דשקדו כלל ופשיטא ודאי דאף ע״ג דליכא טעמא דשקדו כלל נבעלת בששי משום ברכה. תשובתך אפי׳ להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודא לא היו קובעים יום וכתבו התוס׳ כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת והא פרישנא לעיל בריש מכלתין היכי פרישי לה. כנ״ל פי׳ לפי׳ התוס׳ ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש כלומר ובא לכונסה בד׳ וה״ה חל בה׳ ובא לכנוס בג׳ דלתרווייהו משום שקדו ליכא ואיכא משום ברכה והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות והשתא דלא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו והא הוא דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות וכו׳. דבתרווייהו משום ברכה איכא משום שקדו ליכא אבל לא מבעיא ליה איפכא למימרא אי משכחי מידי דמשום ברכה ליכא ומשום שקדו איכא דהא פשיטא ליה והיכי דמי כגון שבא לכונסה ביום ששי ולבעול בו ביום דהוא יום ברכה א״נ דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו והא פשיטא ליה ואף ע״ג דקתני נשאת בה׳ לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה. ע״כ. ועוד האריך ולעיל בדוכתיה כתיבנא לה גבי הא דפריך והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה עיין לעיל. וז״ל שטה ישנה מאי איכא בין ברכה לשקדו א״ת איכא דברכה יכול לומר שאינו חפץ בברכה י״ל דה״ק בתר דקי״ל טעמא דשקדו טעמא דברכה למאי מהני. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו פי׳ מה תוס׳ יש בטעם ברכה שאינו בטעם שקדו כיון דקפיד דהקפידה למיתנייה דאילו לטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מאן דלא איכפת ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש דמשום שקדו ליכא משום ברכה איכא למאן דאיכפת ליה בברכה וה״ה דאיכא חל י״ט בה׳ ובא לכנוס בג׳ ולבעול בד׳ שקדו ליכא ברכה איכא אלא חדא מינייהו נקט. ע״כ:
למחר משכים לאומנותו וכו׳. פרש״י ז״ל שאין לאלמנה אלא יום א׳ כדאמרי׳ בפירקין והקשו עליו דלא דק מרן דלברכה ליכא אלא יום א׳ אבל לשמחה איכא ג׳ ימים לשמחה כדאיתא התם בהדיא ויש לומר דלא קשיא למרן ז״ל ה״ק דמעיקרא מקמי הא דשקדו לא הוה לה אלא יום אחד למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד שתקנו שקדו וג׳ ימים לשמחה האמורין לקמן בתר דתקינו שקדו הוא דאמרינן להו ואחרים פירשו דמקמי שקדו תקנו ג׳ ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש לתקנה והיה משכים לאומנותו לפיכך באו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת והביא ראיה לפי׳ זה מן התוספתא דקתני שיהא בטל ג׳ ימים לפיכך התקינו ה׳ וששי ושבת שהם ימי בטלה. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ומאי דאמרינן למחר משכים משמע שהוא מותר לעשות מלאכתו לפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולא אסרוהו במלאכה ומיהו צ״ע שאין הדבר נראה שהוא מותר ויתקנו לו נשואין בימים שלא יעשה וראיתי בתוספתא כלשון הזה התקינו שיהא בטל ג׳ ימים חמישי וע״ש ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח ג׳ ימים ע״כ בתוספתא. וממנה אתה למד לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין וכן נהגו. אבל בפירקי דר׳ אליעזר ראיתי החתן דומה למלך מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז׳ ימי המשתה מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו׳ בפ׳ י״ו. ע״כ: גדולים מעשה צדיקים וכו׳. יש לפרש דלהכי מייתי לה הכא משום מאי דאמרינן דנבעלת בששי משום ברכה דאדם ולמה לי לאבחורי בהאי יומא והא במאי דאתבריך אדם במעשה בראשית ורש״י ז״ל לא פירש כן והוא הנכון:
דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ. אף ע״ג דכתיב וימיני טפחה שמים מ״מ לא הוזכרו שתי ידים בפעולה אחת. הריטב״א ז״ל.
וכן כתבו התוס׳ ז״ל ורש״י ז״ל אף ידי חדא יד. פי׳ לפי׳ דהיינו עדיפותיה דמעשה צדיקים דכתיב ידך דבלשון יד דמשמע חוזק כתיב בשתים ואילו במעשה שמים וארץ לא כתיב אלא חדא יד פירוש לשון יד. וקל להבין כנ״ל:
ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה׳ וכו׳. וא״ת והא קרא במקדש של מעלה כתיב שאינו מעשה צדיקים י״ל בשביל צדיקים עשאו ומה שעשה בשביל צדיקים חשוב לפניו כאלו עשה בשתי ידיו א״נ קרא במקדש של מטה כתיב ומעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב״ה. שיטה ישנה. ורש״י ז״ל פי׳ כפי׳ בתרא:
והשיב בבלי אחד ור׳ חייא שמו. לכך האריך ולא קצר וקאמר השיב ר׳ חייא כדרכו בכל התלמוד לאשמועינן דמשום שהיה בבלי טעה בזה דהבבליים לא היו בקיאין בחסרות ויתרות כדאיתא בפ״ק דקדושין ושמא בעודו ר׳ חייא בבלי עד שלא עלה לארץ ישראל לגמרי הקשה קושיא זו כנ״ל:
והכתיב יצרו. פי׳ כיון דכתיב יצרו אם כן מאי דקרי ידיו הוי עיקר אף ע״פ דכתיב ידו ומעתה אם תפרש דר׳ חייא הוא דקשיא ליה הך קושיא א״כ אע״ג דהוה בקי בחסרות ויתרות פריך שפיר וליתא מאי דכתיבנא לעיל מיהו משמע דתלמודא הוא דאקשי הכין כנ״ל:
אל תקרי אזנך. מדלא כתיב זיניך וכתיב אזנך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush