גמרא
פירוש
הָכִי קָאָמַר וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְלֹא בָּעַל הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים.
לְמֵימְרָא דַּאֲבֵילוּת קָיְלָא לֵיהּ מִנִּדָּה.
וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא אכׇּל מְלָאכוֹת שֶׁאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאֵילּוּ גַּבֵּי אֲבֵילוּת תַּנְיָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכו׳. וקשה דלמה ליה למימר ה״ק וכו׳ דהוי כעין מגיה בברייתא בקל יש לדחות דלאו אכולה מילתא מדמינן לה אלא בלא בעל עסקי׳ ועוד למ״ל לסיומי הוא ישן כו׳ הו״ל לשנויי בקוצר ה״ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל. יש לומר הילכך כתב רש״י ה״ק כו׳ כלומר כי קאמר וכן אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר ולעולם הך בלא בעל קאי. פי׳ דבעי לשנויי דאה״נ דאכולה מילתא מדמינן והיינו אמאי דקתני הוא ישן וכו׳ ולגבי האי דינא דהוא ישן כו׳ שוין הן אף על גב דהך מיירי בשלא בעל והיינו דקתני בברייתא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים וכו׳ דלמה ליה למהדר ולמימר הוא ישן כו׳ ליתני בקוצר וכן מי שפירסה אשתו נדה אלא דבעי למימר דוקא אהוא ישן כו׳ מדמינן להו וכדכתיבנא והיינו דקאמר הכי קאמר וכן מי שפירסה כו׳ דהברייתא עצמה בהאי לשון מיותר בעי למימר כן וכדכתיבנא כנ״ל: למימרא דאבלות קילא ליה מנדה. מצאתי בקונטריסין יש להקשות דעיקר קושיין לרב יוסף הויא מנדה הוה ליה למימר דנדה חמירא ליה מאבלות ותו אמאי לא תירץ קושיא דנדה ויש לומר דעיקר קושיא מאבלות לברייתא עצמה ועושה לה סניפין מנדה לאלומי פירכיה ולפי שעיקר הקושיא היתה מאבלות תירץ אותה בלבד דלנדה איכא לתרוצי דשאני מזיגת הכוס שהם דברים של חיבה אבל לישן עמו בבית אחד לא הוי דבר של חיבה ע״כ. ולא נהירא הך תירוצא ונראה לי דאי הוה דייק הכין למימרא דנדה חמירא לה מאבלות אם כן היתה הקושיא מרב הונא דאמר כל מלאכות שהאשה עושה וכו׳ ולרב יוסף דלעיל הא ודאי אינה קושיא דגברא אגברא קא רמית להכי פריך למימרא דאבלות קילא וכו׳ כדי לאקשויי מדתניא אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לכוף וכו׳. ואם תאמר ובלאו מילתא דרב יוסף תיקשי ברייתות אהדדי דלעיל קתני הוא ישן והיא ישנה וכו׳ גבי אבלות והכא קתני דמוזגת לו את הכוס וכו׳ דהויא מילתא דחיבה ולא חיישינן להו. ויש לומר דאי לאו מילתא דרב יוסף לא הוה קשיא ולא מידי דהוה מפלגינן בין כלה לאשתו ישנה דכלה אף על גב דבעל חביבה עליו טפי ולהכי אסור להתייחד עמה אבל אשתו ישנה מותר להתייחד ומוזגת לו הכוס וכו׳ מיהו בנדה משום חומרא דכרת החמירו רבנן שלא למזוג לו הכוס ושלא לרחוץ לו פניו ידיו וכו׳ אבל השתא שחילק רב יוסף בין נדה לאבלות דאאבלות לא מהימן ליה ואנדה מהימן ליה קשיא למימרא דאבלות קילא ליה מנדה והאמר ר׳ יצחק וכו׳ ואילו גבי אבלות תניא אף על פי שאמרו וכו׳ ולאלומי פירכיה מייתי דר׳ יצחק לומר דאדרבה אמרינן איפכא דנדה קילא ליה מאבלות ומיהו בלא ר׳ יצחק נמי קשיא דהא שמעינן מכל מקום מהך מתני׳ דאבלות חמירא ליה ואפילו אם תחלוק עליה דרבי יצחק ותאמר דהוא הדין נדה מכל מקום הא שמעינן דאבלות חמירא ליה כנדה ולדידך קילא ליה מנדה דאאבלות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה ומיהו בלא רב יוסף לא תקשי ולא מידי דשאני אשתו חדשה מאשתו ישנה וכדכתיבנא כנ״ל: ובשיטה ישנה מצאתי ז״ל למימרא דאבלות קילא ליה מנדה וכו׳. אם תאמר למה הוצרך להקשות בדרך זו תקשי ליה אבלות אאבלות דהכא אסרינן ביה יחוד אף על פי שבעל והכא שרינן מזיגת הכוס שהוא יותר הרגל עבירה מיחוד דהא תלמוד יחוד מותר אחר שבעל באשתו נדה ומזיגת הכוס אסור ויש לומר הא לא קשיא דלעולם ביחוד איכא הרגל עבירה טפי מבמזיגת הכוס שהרי יחוד אשת איש אסור ולא מצינו איסור במזיגת הכוס מיהו בנדה שרינן יחוד אחר שבעל משום דבעלמא בשאר נשים אי אפשר לבעליהן שלא להתיחד עמהן בנדותן והתורה העידה על יחוד נדה דכתיב סוגה בשושנים אבל מזיגת הכוס דאפשר ליה בלאו הכי אסרינן ביה. אבל הכי קשיא לן כיון דאשכחן דאבלות חמירא ליה מנדה דבנדה אסרינן ליה מזיגת הכוס ובאבילות שריא כי היכי דבכלה נדה החזירו דינה לדין שאר נשים בבעל וכל שכן באבלות דחמירא ליה טפי שהיה לנו להחזיר דינה לדין שאר נשים בבעל והשתא הוה פשיטא לן דבאבלות מותר יחוד בשאר נשים שאינם כלות. וכ״ת לישני ליה דיחוד בשאר נשים דלאו כלות באבלות אסור דאבלות אינן תדיר ואפשר להשמר מיחוד מה שאי אפשר בנדה דתדירא והילכך בבעל אם תחזירנה לדין שאר נשים אסור להתיחד עמה. יש לומר כיון דשרינן מזיגת הכוס באבלות סתמא יחוד נמי שרי ולא רצה התלמוד לחלק בין מזיגת הכוס ליחוד ופרקינן לא קשיא כאן באבלות דידיה כאן באבלות דידה פרש״י ז״ל אבלות דידה חמירא מפני שהיא מונעת אותו וביה שרינן מזיגת הכוס אף על פי שאסרנו בנדה והוא הדין ליחוד דשרי אבל אבלות דידיה קילא לה ובו אסרו יחוד ואפילו בשאר נשים שאינן כלות ומשום הכי קאמר קתני בין בבעל בין לא בעל הוא ישן בין האנשים מידי דהוה אשאר נשים אבל נדה בבעל חוזרת לדין שאר נשים ומתיחד עמה. ולא הוה מצי לשנויי דבאבלות דידיה נמי יחוד בשאר נשים מותר אלא דבעלה שחביבה עליו אסרוהו אף על פי שבעל אבל נדה שחמירא עליו יותר מאבלות דידיה בבעל החזירוה לדין שאר נשים. דאם כן יחוד באבלות דידיה בשאר נשים מותר ודאי כל שכן במזיגת הכוס מותר והרי בנדה אסרו מזיגת הכוס ונמצאת מחמיר באבלות דידיה יותר מבנדה ואם כן מפני מה נדה חוזרת לדין שאר נשים בבעל ובאבלות לא הדרא לדין שאר נשים אלא ודאי שאר נשים אסורות ביחוד באבלות דידיה ומש״ה מקשינן עלה משאר נשים ומי שנינן בין וכו׳ ותו לא מידי. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. ומה שכתבתי נראה לי נכון וקצר ועוד אכתוב בזה בסייעתא דשמיא: קילא ליה מנדה. וקשה קצת פשיטא ודאי דכולי עלמא ידעי דנדה בכרת ובאבלות אין כאן אפילו איסור תורה אלא מדרבנן. ויש לומר דהכי קאמר קילא ליה לעבור עליו וכדפרש״י ז״ל. פירוש דיש כמה עבירות אף על גב דידעי אינשי דקילי ומכל מקום קשה עליהם לעבור עליה טפי מעבירה חמורה יותר דאין לך אדם מישראל שיאכל נבלה דאין כאן כי אם איסור לאו ובעונותינו כמה וכמה נשבעין לשוא ולשקר שהוא מן החמורות אם כן דטעמא רבה איכא באבילות שיהיה חמור בעיניו דהא דואג הוא ונכנע יצרו וכמו שכתב הרא״ש ז״ל בפסקיו כנ״ל. ואין להקשות דאמאי פריך דילמא לאו משום דקילא ליה אבלות מנדה הוא דאסרינן יחוד והוא ישן וכו׳ אלא משום דבנדה אתרווייהו רביע אריה דאיסורא ולא יסכימו שניהם לעבור אבל באבלות דברייתא דקתני ומת אביו של חתן או אמה של כלה דאין כאן איסורא אתרווייהו אלא אחדא הוא דרביע איסורא בקל יבאו לחטוא דאינו עובר אלא האחד. והא דשרינן במזיגת הכוס וכו׳ לקמן בברייתא מיירי דתרווייהו הם אבלים ובלאו הכי נמי יש לתרץ במאי דכתיבנא לעיל דוק ותשכח. ליכא לתרוצי הכין כלל מדפלגינן בין בעל ללא בעל אלמא הכל תלוי בדידיה דכשיתגבר יצרו עליו בקל היא תשמע לו וכדכתיבנא לעיל. וזהו שכתב רש״י ז״ל נמי הכא מנדה דאבלות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה ע״כ. פירוש הכל תלוי בהימנותא דידיה וכדכתיבנא. ובמאי דכתיבנא לעיל נמי דייק שפיר לשון רש״י ז״ל כנ״ל: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו׳. מדקתני שאשה עושה לבעלה ולא קצר ותני כל המלאכות נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת וכו׳ אלמא משמע דאמתניתין דפרק אף על פי קאי דתנן ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו׳ ועלה קאי ר׳ יצחק וקאמר כל מלאכות כו׳ והכין פירש רש״י וזה לשונו מלאכות שאשה עושה לבעלה. לקמן תני להו בפרק אע״פ. ע״כ. וכיון שכן ע״כ יש לפרש דהצעת המטה היינו הצעת המטה דתנן במתניתין דאע״פ דאם לא תפרש כן קשה מאי חוץ דקאמר והא כולהו דמתני׳ נדה עושה לבעלה ושלשה אלו דקאמר לא הוזכרו במשנה אבל אם הצעת המטה היינו דמתני׳ ניחא דנקט חוץ משום הך ונקט נמי אינך אחריתי בהדייהו לאשמועינן דמלאכות אלו נמי אין נדה עושה לבעלה. מיהו קשיא דהוה ליה למנקט הצעת המטה ברישא. ויש לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני דמזיגת הכוס אין כאן הרגל עבירה כל כך דאינו אלא מושיט לה הכוס לבד ובשעה מועטת כל כך לא יבאו לידי הרגל דבר אבל הצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מתעכבת הרבה במלאכתה ובין כך ובין כך יבאו לידי הרגל דבר והכין דייק לשון רש״י ז״ל. כנ״ל והתוס׳ לא פירשו כן: וכן כתב הריטב״א ז״ל וזה לשונו והצעת המטה לקמן מפרש דדוקא בפניו אבל שלא בפניו מותר ובפניו פי׳ בתוספות שאינו אסור אלא הצעת הסדינין שהן הכנה לשכיבה אבל הצעת כרים וכסתות בלבד מותר. והרחצת פניו ידיו ורגליו פי׳ לא נצרכה מפני רחיצת פניו ידיו ורגליו בנגיעה דההיא פשיטא דאסור ליגע בה אפי׳ באצבע קטנה אלא אפילו לשפוך המים על ידיו ורגליו. ע״כ: חוץ ממזיגת הכוס. פרש״י ז״ל להושיט לו פירוש לפירושו שאין האיסור במזיגת היין במים אלא שלא להושיט הכוס לידו ואורחא דתנא הוא דקרי להושטת היין מזיגה ולקמן במכילתין מתפרש דבימי ליבון מותרת ליתן היין לפניו בשנוי דיהבא ליה אבי סדיא ושם מתפרש בסייעתא דשמיא. הריטב״א ז״ל: פוקסת. פרש״י ז״ל מעברת שרק על פניה. והקשו עליה בתוספות דאמרינן בפרק ב׳ לקמן [יז א׳] לא שרק ולא פרכוס משמע דתרי מילי נינהו דפוקסת היינו פרכוס כדאמרינן בסמוך כי קתני אכיחול ואפרכוס ובספר קלף ישן מצאתי הגירסא כי קתני אכיחול ואפירכוס וכן עיקר דלמה ליה לתלמודא לשנות לשונו דברייתא קתני פוקסת ותלמודא שינה לשונו וקרי לה פירכוס דאף על גב דנימא דהכל א׳ מכל מקום אמאי שינה הלשון לכך הנכון כגירסת הספרים הישנים דגרסי פיקוס ומעתה אין מכאן שום קושיא על פרש״י ז״ל. ומיהו קשיא על פר״י ז״ל דבשילהי המצניע [צד ב׳] קתני גודלת ופוקסת ולגירסת הספרים דכתיבנא לא קשיא לרש״י ז״ל מדידיה אדידיה דפיקוס חדא ופירכוס חדא והכא פירכוס גרסינן ופוקסת היינו מעברת שרק על פניה ופירכוס היינו קליעת שער ועיקר קושיא מפרק המצניע ליתא דהכי קתני התם תניא רשב״א אומר גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת וכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום ר׳ אליעזר אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת ע״כ. ולפרש״י ז״ל הא דקתני וכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום ר׳ אליעזר וכו׳ היינו נמי פוקסת דתניא לעיל מינה וברישא מיירי לענין פטורא וחיובא ובסיפא מתני משמיה דר׳ אליעזר לענין איסורא אי נמי דמשמיה דר׳ אליעזר קאמר לה דאיהו מחייב בפוקסת ולעולם פוקסת ומעברת שרק הכל אחד תדע דבמתני׳ קתני וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר׳ אליעזר מחייב וחכמים פוטרים והוא ניהו דקתני בברייתא אשה לא תעביר שרק על פניה וכו׳ אלמא דמאי דקתני במתני׳ פוקסת פריש לה בברייתא דהיינו מעברת שרק ומיהו התם במתניתין פרש״י ז״ל וכן הפוקסת יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק ובידיה ויש מפרשים טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר. ע״כ: וכתב הריטב״א ז״ל עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל שנותנת בצק על פניה להאדימה וכן אמרו בירושלמי חייבת משום צובעת ומה שהיו סוברים בגמרא לומר שהיא חייבת משום טווה היינו מפני שהבצק הזה עושין אותן חוטין לתת על הפנים ע״כ. ואפשר שמעברת שרק על פניה וענין הבצק הזה הכל אחד שצובע הפנים. אבל הרא״ש ז״ל כתב וז״ל פוקסת פירש״י ז״ל מעברת שרק על פניה. וקשה דבשילהי המצניע קתני בברייתא פוקסת ומעברת שרק על פניה ולקמן נמי בפרק ב׳ אמרינן לא כחל ולא פרכוס ויעלת חן ופקוס ופרכוס חדא מילתא היא מדאמרינן בשמעתין הא וכן קתני כי קתני אכיחול ואפירכוס ולקמן בפ״ב פירש״י דפרכוס היינו קליעת שער. וגם זה קשה דבפרק המצניע תני תרווייהו בברייתא גודלת ופוקסת ונ״ל דפוקסת היינו כמין חוטין של בצק ומניחה אותו על פניה כדי להאדים פניה היינו דקאמר התם בשילהי המצניע פוקסת חייבת משום טווה אף על גב דפריך התם וכי דרך טוויה בכך מכל מקום משמע דהוי כעין טויה ע״כ. ולי הכל אחד וכדכתיבנא והוא הנכון והתוספות פירשו דאחד מתקוני נשים הוא. פי׳ דהויא אחד מתקוני נשים שאינו לא גודלת ולא מעברת שרק על פניה אי נמי דיש במשמע פוקסת איזה תקון נשים שיהיה וכדתני לה עם גודלת יהיה פוקסת מין תיקון נשים אחר ואפשר דהיינו מעברת שרק וכי תני לה בהדה מעברת שרק אפשר שיהיה פוקסת גודלת דפי׳ פוקסת מין תיקון נשים ואין פירושו דבר פרטי של תיקון נשים כנ״ל: כאן באבלות דידיה כאן באבלות דידה. יש שפירשו דאבלות דידיה חמירא ליה ואבלות דידה קילא ליה וגרסינן לקמן תני באבלות דידה הוא ישן בין האנשים וכו׳ וגרסינן נמי והא עמה קתני ורש״י ז״ל גריס איפכא באבלות דידיה קיל אבל אבלות דידה חמיר פי׳ אף על פי שמתגבר יצרו עליו אין האשה שומעת לו וגריס לקמן תני באבלות דידיה וגריס והא עמו קתני. הריטב״א ז״ל: ודע שכתב הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות בפרק קמא דקדושין אף על גב דאורחיה דתלמודא כשמתרץ ואומר כאן וכאן לפרוקי קמייתא ברישא אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי. וקשיא לי לעיל כי פריך עלה דרב יוסף והא הכא דבבעל וכו׳ אמאי נדי מאוקמתיה דאבלות. ומשני כי קאמר אפירסה אשתו נדה לוקי לה באבלות דידה ולעולם כי קאמר לה רבא אאבלות נמי אמרה ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דאבלות דידה כיון דטעמא היינו דאם יתגבר יצרו עליו כיון דאבלות דידה הוא אינה שומעת לו הילכך לא שני לן בין בעל בין לא בעל דלעולם ישנה עמו בלא שמירה כלל וכיון שכן ע״כ כי קאמר רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה אתמר. וזה שאמר רש״י לעיל כי קאמר. רבא לא שנו פי׳. אין הפי׳ כי קאמר דאשתו ישנה עמו אפרסה וכו׳ דאי הכי אאבלות דידיה נמי מצי מוקי לה אלא כי קאמר רבא לא שנו ואין חולק בין בעל בין לא בעל אלא בפירסה אשתו לבד וכדכתיבנא אבל למפרשים האחרים דפירשו איפכא דאבלות דידה חמירא ליה וכו׳ הילכך באבלות דידיה נמי יש חלוק בין בעל בין לא בעל דמנין לך למימר דבין בעל בין לא בעל אשתו ישנה עמו הא כיון דחמירא ליה דומיא דנדה הויא. ומעתה תקשי אמאי נדי לעיל מאבלות ומוקי לה להא דרבא בפירסה אשתו נדה ואפשר דאין הכי נמי דהשתא הדרינן לתרוצי קושיא דמעיקרא דאקשינן והא הכא דבבעל וכו׳ ולא נצטרך לאוקמה אפירסה נדה לבד אלא אאבלות נמי אביו של חתן קאי ואתי שפיר אידך קושיא דלעיל וכן מי שפירסה וכו׳. ומיהו קשיא דלמה ליה לתרוצי כאן וכו׳ וכאן וכו׳ לא ה״ל לתרוצי אלא כי קאמר באבלות דידיה והשתא ניחא הכל. ועוד קשיא דמאי פריך והא אביו של וכו׳ קתני הא שפיר מתנייה מתני׳ הוא ישן וכו׳ בין אאביו של חתן בין אאמה של כלה אלא דבאביו של חתן שני לן בין בעל בין לא בעל ובאמה של כלה לא שני לן ועוד לא ה״ל לאקשויי אלא והא אביו של חתן קתני ולמה ליה לסיומי או אמה של כלה. ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דכיון דהקושיא היא מסיפא דמילתא דקתני או אמה של כלה נקיט ליה מרישא דקתני אביו של חתן והכין אורחא דתלמודא דכי אקשי מסיפא אייתי נמי רישא אבל כי אקשי מרישא צריך לתרץ אמאי מייתי סיפא. ויש לומר דהכי פריך והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני פי׳ דומיא דאמה של כלה דלא שני לן בין בעל בין לא בעל הכי נמי קתני אביו של חתן בזה ניחא טפי להאי פירושא מפרש״י ז״ל דלפרש״י ז״ל לא היה צריך למימר אלא והא אמה של כלה קתני. ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דמשני כי קתני פי׳ אמה של כלה ולאידך שיטתא צריך לפרש כי קתני ובועל וכו׳ אשארא אשאר מיני אבלות ולא אאביו של חתן ולשון אשארא לא דייק כלל דלא קאי אלא אאמה של כלה לבד אי נמי צריך לפרש כי קתני אביו של חתן אשארא אמכניסין המת וכו׳ והוא ישן וכו׳ ולא קאי אבועל בעילת וכו׳ ואכתי לא דייק שפיר דלשיטת רש״י ז״ל ע״כ צריך לבעול כי היכי דליחול עלה חתונה קודם ואם נפרש כשיטת התוספות דכתיבנא לעיל ניחא ומיהו אכתי לא דייק שפיר דמשני מאי דלא פריך דעיקר פירכיה משמע דהיינו מדתניא הוא ישן וכו׳. ועוד קשיא קושיא אלימתא לאידך שיטתא דקתני בברייתא אין אדם רשאי לכוף את אשתו משמע דאיירי באבלות דידה ואפילו אם תפרש דכי קא משני כאן באבלות דידיה וכו׳ אתא לתרוצי קושיא דמעיקרא וכדכתיבנא וה״ק כאן באבלות דידיה פי׳ מילתא דרב יוסף דקאמר לא שנו כאן באבלות דידה אברייתא דאקשינן מינה והא הכא דבבעל עסקינן וכו׳ מכל מקום צריך אתה לפרש דכי קתני בברייתא אין אדם רשאי לכוף וכו׳ דמיירי באבלות דידיה דאי לא תימא הכי הדרא קושיא לדוכתיה למימרא דאבלות דידה קילא ליה מנדה והאמר ר׳ יצחק וכו׳. ויש לתרץ דהכי קאמר כי קאמר רב יוסף באבלות דידיה ולא באבלות דידה ולא בפירסה נדה והכי קאמר כאן באבלות דידיה וכו׳ דאין חילוק אלא בין אבלות דידיה לאבלות דידה ורב יוסף דוקא באבלות דידיה קאמר אבל באבלות דידה משום דקילא ליה לא שני בין בעל ללא בעל ופירסה נדה אף על גב דחמירא ליה מתוך חומרתו שהוא בכרת לא שני לן בין בעל בין לא בעל ומעתה כיון דלא שני ליה בין אבלות לנדה אין כאן קושיא למימרא וכו׳ וכדכתיבנא לעיל ודוחק דכיון דמטעם דחמירא עליה אתה מחלק באבלות דידיה בין בעל בין לא בעל אם כן כל שכן דיש לחלק נמי בנדה דחמירא עליה והכין הוא קושטא דחמירא שהוא בכרת ומיהו אם אתה אומר דמשום הכי חמירא עליה באבלות דידיה מפני שהוא דואג וכאיף יצריה אין זה דוחק אבל עיקר הפירוש רחוק דלשון כאן וכאן משמע דקאי על הברייתות וכדפרש״י ז״ל כנ״ל: וז״ל שיטה ישנה לא נודע למי י״מ כאן באבלות דידיה דחמיר עליה אבל אבלות דידה קילא עליה וגרסי אף על פי שאמרו אין האשה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת וכו׳. וק״ל אי באבלות דידיה האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו והלא אסור ברחיצה. ויש לומר בצונן מיירי ואף על גב דכל סתם הרחצת פניו ידיו ורגליו בתלמוד בחמין הוא ולכך פרש״י ז״ל אבלות דידיה קילא עליה לפי שיצרו מתגבר עליו וכדכתיבנא מה יתאונן אדם חי וגו׳ אפי׳ בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו אבל דידה חמירא מפני שמונעת אותו וגרסינן אף על פי שאמרו אין האיש רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת דהא באבלות דידה מיירי וכי תימא האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו בחמין והלא נוגעת היא במים לא היא שהרי אינה מתכוונת להנאתה אלא לרחוץ פני בעלה אי נמי מאי מרחצת מזמנת לו המים דומיא דהרחצת פניו דלגבי נדה דאי מרחצת ממש פשיטא דהא איכא קירוב בשר. רש״י ז״ל גריס תני באבלות דידיה והא עמו קתני ולאידך פירושא גרסינן תני באבלות דידה והא עמה קתני מאי לאו עמה במטה פי׳ ביחוד. וכתב אמי״ץ ופרש״י עיקר והכי מוכחא מילתא במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין דפשיט מההיא דמוזגת לו את הכוס לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו אבל שאר קרובים לא משום שאר קרובי אשתו אינו נוהג אבלות ומוקי הא מתניתא דמוזגת לו כוס בשאר קרובי אשתו מדקתני מרחצת משמע דאיהו רחוץ בחמין אפילו בפניה ומזמנת לו קאמר ופירוש קמא ליתיה כלל. ע״כ שיטה ישנה: ומי שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה. הקשו בתוס׳ דבלא מילתיה דרב יוסף מצי למפרך ברייתות אהדדי דבההיא דלעיל קתני הוא ישן בין האנשים וכו׳ והכא קתני נוהגת עמו אבלות והוא עמה ולא קתני הוא ישן וכו׳ וכי תימא אי לאו דרב יוסף ברייתות לא קשו אהדדי דהוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה דיצרו תוקפו בשעת חופה אם כן השתא נמי דאיכא דרב יוסף לא תיקשי ליה מהאי טעמא גופיה. ותירץ הרא״ש וז״ל דרב יוסף לא מצי לפלוגי הכי דכיון דאמר בפירסה נדה דהיכא דבעל אשתו ישנה עמו אלמא דהיכא דבעל חשיב ליה כאדם שאינו חתן ואם כן הוא הדין באבלות דידיה דחמיר מודה הילכך פריך שפיר מי שני בין אבלות דידיה לאבלות דידה ע״כ. וקשה קצת כיון דהקושיא היא משום מאי דחילק רב יוסף בנדה לא הוה ליה למימר ומי שאני בין אבלות כו׳ אלא ה״ל למהדר ולאקשויי כלישנא דפריך לעיל ודאי קילא ליה אבלות מנדה דהשתא בהאי לישנא דפריך תלמודא ומי שאני בין כו׳ משמע דהקושיא יצא לנו ממאי דשני ליה בין אבלות דידיה לאבלות דידה והא ליתא דבלאו האי חילוקא נמי קשיא ממאי דחלק בנדה וכדכתיבנא. והרא״ש תירץ זה בלשון דהא דקאמר ומי שאני וכו׳ היא גופא פירכא הוא ולאו הקדמה כדי לאקשויי דוק ותשכח. ומיהו התוספות תירצו זה בלשונם ז״ל שכתבו וז״ל דאי לאו מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה כו׳ אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה אפי׳ בשעת חופה ואשתו ישנה עמו בנדה ובאבלות דידה ואפ״ה באבלות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים ולהכי פריך שפיר ע״כ. פירוש לפירושם אינהו ז״ל סברי דבאבלות דידה נמי מחלקינן בין בעל בין לא בעל דומיא דפירסה נדה והיינו טעמא דאיהי בקל אינה שומעת אבל על ידי הפצרה תשמע לו ובשלא בעל יצרו מתגבר עליו ויפציר בה עד בוש והיא תשמע לו ויבאו לידי עברה לכך הוא ישן בין האנשים וכו׳ אבל כשבעל אין יצרו מתגבר עליו כל כך עד שיפציר בה כולי האי ובקל לא תשמע לו הילכך ישנה עמו וכיון שכן פריך שפיר ומי שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה פי׳ דכיון דאבלות דידיה בבעל בלחוד אפילו בשעת חופה קאמר אשתו ישנה עמו אף על גב דכשלא בעל הוא ישן בין האנשים וכו׳ אלמא לא שאני לן בין שעת חופה לאשתו ישנה לאחר שבעל הויא ליה כנשואה עמה ימים רבים ואם כן קשיא דהתניא מי שמת חמיו או חמותו כו׳ והוא הדין דהוה מצי למימר ומי שאני בין אבלות דידיה לנדה אלא נקט הכי משום מאי דפריך עלה והתניא כו׳ דמיירי באבלות דידיה ובאבלות דידה כיון דמכל מקום פריך שפיר ומי שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה וכדכתיבנא כנ״ל פי׳ לפי׳ ז״ל. ומכל מקום הקשה הרא״ש עלה דהאי פירושא דהא לרב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר לענין אבלות דידיה ואם כן מצי לפלוגי בין שעת חופה לשלא בשעת חופה. ונראה לי ליישב שיטה זו דהא פרישנא לעיל דכי פריך מעיקרא למימרא דאבלות קילא כו׳ בלא רב יוסף לא הוי קשיא לן דהוה מפלגינן בין שעת חופה לאשתו ישנה דמתני׳ דלעיל מיירי בשעת חופה ומתניתא דהכא מיירי שלא בשעת חופה ואפילו באשתו ישנה אמרו חכמים שלא תמזוג לו את הכוס כשהיא נדה משום חומרא דכרת וכדכתיבנא לעיל אבל לרב יוסף דמפליג בין אבלות לנדה אלמא דס״ל דאבלות קילא ליה מנדה והאמר ר׳ יצחק כו׳ ואילו גבי אבלות תניא כו׳ אלמא דאבלות חמירא ליה ומשני כאן באבלות דידיה כו׳ משמע דבאשתו ישנה נמי באבלות דידיה קילא ליה דהא בההוא גוונא גופיה דאמרינן דאבלות דידה חמירא הוא דאמרי׳ נמי דאבלות דידיה קילא דהא מפלגינן ואמרי כאן באבלות דידיה כאן באבלות דידה ופרש״י הני מתנייתא הכי מתרצן הא דקתני לעיל הוא ישן כו׳ באבלות דידיה והך דקתני מוזגת כו׳ באבלות דידה כו׳ וההיא דמוזגת היינו באשתו ישנה אלמא דבאבלות דידיה אפי׳ באשתו ישנה נמי קילא ליה והוא ישן בין האנשים כו׳ והיינו דפריך ומי שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה פי׳ באשתו ישנה והתניא מי שמת חמיו כו׳ והיינו לשיטת רש״י אבל לשיטה האחרת דפריש איפכא הא פרישנא לעיל דכי משני כאן באבלות דידיה כו׳ קאי אעיקר קושיא דלעיל דפרכינן עלה דרב יוסף ממתניתא דלעיל וכדפרי׳ לעיל הילכך ליכא לתרוצי מאי דתריצנא ולתוס׳ נמי הא כתיבנא דסבירא להו ז״ל דבאבלות דידה מפלגינן בין בעל בין לא בעל הילכך כל מאי דפרישנא לעיל לשיטה האחרת צריך לפרש נמי לשיטתם ז״ל דאמאי נדי לעיל מאוקמתא דאבלות ומשני כי קאמר אפירסה נדה דשפיר מצי לאוקמי באבלות וכגון באבלות דידה ואם תפרש דאין הכי נמי דהיינו דמשני כאן באבלות דידיה וכו׳ וכיון שכן לא מצינא לתרוצי מאי דתריצנא והדרא קושית הרא״ש ז״ל לדוכתא דע״כ רב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר דמתניתא דלעיל בחתן שבעל בדוקא מיירי ועלה הוא דקתני הוא ישן ומתוך לשונו של הרשב״א ז״ל למדנו תירוץ קושיא זו שכתב ז״ל וז״ל ואם תאמר בר מהא דרב יוסף תקשי לן מיהא אגופא דברייתא דקתני גבי אבלות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו׳ יש לומר אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני דאף על גב דבעל עדיין חיבתה עליו וחיישינן לה והוא הדין לפירסה נדה אף על פי שבעל עדיין חיבת כלה על חתן אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה דיצרו שבור הוא אבל השתא דאשמועינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפירסה נדה כאשה בעלמא היא ויצרו שבור הוא אצל נדה האי אפילו באבלות נאמר כן וכ״ת דאבלות קילא אם כן תקשי ליה ברייתא דקתני נוהגת עמו דמשמע עמו במטה ע״כ. ס״ל ז״ל דסבירא ליה לתלמודא דאי אמרת כיון שבעל יצרו שבור הוא אם כן אין לחלק בין נדה לאבלות ואם באת לחלק ולהחמיר באבלות משום דאבלות קילא ליה כל הנשים שוין ואפילו אשתו ישנה כיון דקילא ליה אבלות. וכבר כתבתי לעיל לשון שיטה ישנה דמתרץ יפה קושיא זו עיין עלה: עוד תירצו התוספות ז״ל בשם רבינו שמשון ז״ל בר׳ אברהם בענין אחר דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי דהוה אמינא הא דקתני בברייתא ונוהגת עמו ונוהג עמה לאו דוקא עמו במטה אלא עמו בבית דבכלהו בעו שמירה בין נדה בין אבלות דידיה ודידה אבל השתא דאיתא לדרב יוסף דמחלק בין נדה לאבלות והוצרך לחלק בין אבלות דידיה לאבלות דידה ואם כן הא דקתני ונוהג עמה היינו עמה במטה משמע ליה נמי נוהגת עמו במטה. וקשה אם כן למה ליה לשנויי תני באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ והא כיון דמעיקרא בלא רב יוסף הוה משמע לן דמאי עמו עמו בבית והוא ישן בין האנשים וכו׳ ומשום דרב יוסף משמע ליה דעמו דומיא דעמה לישני השתא בקוצר בלא הגהה דמאי עמו עמו בבית כדהוה משמע לן מעיקרא ולאו דומיא דעמה הוא ולמה לן להגיה כלל ולהאריך ולומר תני באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ הא ודאי פשיטא דכי מפרשינן עמו בבית היינו לומר דלעולם הוא ישן כו׳. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי דאינו מגיה כלל דאף על גב דקאמר תני באבלות דידיה וכו׳ אלא מפרש דעמו דקתני בברייתא דהכי הוא ומשום דהשתא לא הוי דומיא דעמה הוה ליה כאילו מגיה ונקט לישנא דתני. ומיהו אכתי קשה דמאי פריך תו והא עמו קתני הא מעיקרא הוה ניחא לן שפיר דמאי עמו עמו בבית ולעולם הוא ישן כו׳. ותירצו בתוס׳ דהכי פריך והא עמו דומיא דעמה קתני. ואכתי קשיא לי דהיינו קושיא דמעיקרא דאקשינן לרב יוסף וכבר תירצה דלאו דומיא דעמה קתני ואם חשב המקשן דלא הבין התרצן דבריו ולהכי הדר ואקשי ליה להדיא אם כן למה ליה לאפסוקי בקושיא והא וכן קתני הוי ליה לאקשויי מיד והא עמו קתני ועוד דליכא למימר דלא הבין דהא כיון דאקשי לרב יוסף ולא קשיא ליה עלה דברייתא גופא ע״כ יש לך לומר דקושיא היינו דדומיא דעמה קתני ואהדר ליה דלאו דוקא דומיא דעמה ואין נראה לומר דלתרצן ניחא ליה למימר הכי והמקשן לא ניחא ליה דהויא ליה תירוץ וקושיא מהן ללאו. ונראה לי דמעיקרא קשיא ליה דכיון דקתני בברייתא הני תרי בבי בהדי הדדי בעינן דלהוו שוו בלישנייהו וכיון דקתני נוהג עמה אבלות והיינו עמה במטה דומיא דהכי באבלות דידיה הוי עמה במטה ומשני דלאו דוקא עמו במטה אלא עמו בבית ומפרש דלעולם הוא ישן כו׳ מה שאין כן ברישא דקתני ונוהג עמה אבלות ופריך והא וכן קתני ומשני כי קתני אכיחול וכו׳ ופריך דעמו ועמה מיותר הוא בברייתא דה״ל למתני ונוהג אבלות וכן היא וכו׳ ונוהגת אבלות וכי היכי דיתור לשון דעמה קתני לה בברייתא לאשמועינן עמה במטה הכי נמי יתור לשון דעמו אתא לאשמועינן עמו במטה ומשני לא עמו בבית וכו׳ פירוש לא אתא לחדותי דיתור לשון דעמו אתא לאשמועינן כדא״ל רב לחייא בריה באפה נהוג אבלות וכו׳ פי׳ וה״ק ונוהג עמה פי׳ דוקא עמה דהיינו בפניה נוהג אבלות והכי נמי מסיפא הא אתא לאשמועינן ונוהגת עמו דוקא עמו דהיינו בפניו נוהגת אבלות. כנ״ל פי׳ לפי׳ התוספות ז״ל: שוב מצאתי להרשב״א ז״ל שכתב בחדושיו וז״ל מאי לאו עמו במטה כלומר להכי תני נוהגת עמו אבלות לומר שכופה מטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מטה הכפויה ע״כ. אף על גב דאין הפירוש שוה וכדכתיבנא לעיל בשם הרשב״א ז״ל מכל מקום שמעינן דמיתור לשון דייק: וז״ל הריטב״א ז״ל: הקשו בתוספות דלפום סוגיין משמע דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דמפליג בין בעל ללא בעל ובין אבלות דידיה לאבלות דידה לא ק״ל ולא מידי ואמאי דהא בהדיא פליגי מתני׳ דלעיל קתני הוא ישן וכו׳ דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבלות ואילו הכא קתני בהדיא ונוהגת עמו אבלות ונוהג עמה אבלות וס״ל דעמו במטה קאמר ואינו חייב לפרוש ממנה. תירץ הר״ש מקוניא״ל דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבלות דידיה לאבלות דידה ולא הוה ק״ל ולא מידי דה״א דעמו הכא בבית קאמר דהא דפרכינן מאי לאו עמו במטה והיינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה ואם כן הוה משמע לן דרישא וסיפא בחדא גוונא הוא ואפילו הכי משני דאף על גב דעמה עמה במטה עמו עמו בבית ע״כ. ואין הסוגיא מתיישבת יפה לפי שיטה זו כ״א במאי דכתיבנא לעיל: והתניא מי שמתו וכו׳. ונוהגת עמו וכו׳. כתב רש״י ז״ל מדלא קתני באבלות דידיה הוא ישן בין האנשים ש״מ חמיר ליה ולא שני לן וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ״ר שהקשה בתשובותיו על רש״י ז״ל דכיון דס״ל למקשן דעמו דקתני הוי עמו במטה א״כ אמאי אצטריך לאקשויי מדלא קתני באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ וקא מהדר נ״ר אשנויי דחיקי דרש״י ז״ל כתב כן למאי דאסיק אדעתיה דתרצן דמשום הכי תירץ תני באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ והדר המקשן ופירש דבריו דלא הקשה מההוא טעמא דאסיק אדעתיה דתרצן אלא משום דס״ל דעמו דקתני הוי עמו במטה ע״כ. הא ודאי שינויא דחיקא הוא ואין להשיב עליו ועוד דאם כן לאלתר הוה ליה לאקשויי והא עמו קתני ופירש עוד שינויא אחרינא דס״ל לרש״י ז״ל דהמקשן בתחלה לא הקשה מטעם דעמו הוי עמו במטה דאי הכי לאלתר הוה ליה לאקשויי והא עמו קתני אלא מתחלה לא הקשה אלא אפילו דהוה אמרינן דעמו דקתני הוא עמו בבית אפ״ה מדלא קתני באבלות דידיה הוא ישן בין האנשים משמע דישן עמו במטה ע״כ. והאי שינוייא עדיפי טפי משנוייא קמא ומיהו אכתי קושיא דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר דאמאי מעיקרא אסיק אדעתיה דמצינן למימר דמאי עמו עמו בבית ולבסוף סבר דליכא למימר הכי דהא פריך להדיא והא עמו קתני מאי לאו וכו׳ ונ״ל דאיברא ודאי דמעיקרא לא קשיא ליה מדקתני עמו כלל דשפיר מצינן לפרושי עמו בפניו וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו׳ כדלקמן תדע דלא קשיא ליה לאלתר והא עמו קתני וכמו שכתב החכם הרב נ״ר בתשובותיו הילכך היינו קושיא דכיון דקתני רישא ונוהג עמה אבלות והיינו לרב יוסף בלא שמירה כלל הילכך הא דקתני סיפא נמי ונוהגת עמו וכו׳ היינו בלא שמירה דאי איתא ליתני להדיא באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ כיון דשאני לן באבלות דידיה לאבלות דידה ומשני תני באבלות דידיה הוא ישן וכו׳ ופריך היכי מצית להגיה הוא ישן וכו׳ והא וכן קתני דמשמע דדמו להדדי לגמרי ואי יש חלוק ביניהם דבאבלות דידיה הוא ישן וכו׳ לא ה״ל למתני וכן ומשני כי קתני אכיחול ואפירכוס ופריך והא עמו קתני וכו׳ פירוש דעד השתא אסיק אדעתיה דמאי עמו עמו בבית וכדא״ל רב לחייא בריה וכו׳ וכדכתיבנא וס״ד דכי מגיה תני הוא ישן וכו׳ לא מחסרינן מאי דקתני עמו אלא הכי תני ונוהגת עמו אבלות והוא ישן בין האנשים וכו׳ ופי׳ עמו היינו עמו בבית וכדא״ל רב לחייא בריה וכדכתיבנא אבל השתא דמשני כי קתני אכיחול ואפירכוס ולא משני דכי קתני וכן אכיחול ואפירכוס ואעמו דבשניהם אין נוהגים אבלות אלא בפני מי שמת לו המת ומשום כבודו אלמא דמאי עמו דקתני היינו עמו במטה וכיון שכן קשיא ליה והא עמו קתני פי׳ דאין לך לחסר ממאי דקתני בברייתא דלהוסיף אמאי דקתני בברייתא מגיהין ומוסיפין חלוקא אבל אין מחסרין מלה וכן כתב רש״י בפ״ק דסנהדרין דמשני אביי תני קדוש החדש ופריך רבא והא עבור קתני ופירש״י דרך תנא טועה בגירסא לחסר תיבה על ידי שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קדוש לגירסת עבור ע״כ. והכא נמי דכוותה פריך והא עמו קתני ולא נחלף לתנא לשנות לשון שהוא הפך הדין ומשני לא עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו׳ פי׳ וכי קתני וכן עלה נמי קאי וכי משנינן נמי לא מחסרינן מלת עמו ואף על גב דמשנינן כי קתני וכן אכיחול ואפירכוס ה״ה נמי אעמו אלא דלהכי נקט הני מעיקרא משום דאתי שפיר לשון וכן דמשמע דאיכא טפי חידושא באחרונה מבראשונה והיינו חידושיה דלא מבעיא כשמת חמיו או חמותו דלא מצי כייף לאיתתיה להיותה כוחלת ופוקסת אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה דאין כאן כפיה אינה רשאה להיות כוחלת וכו׳ אבל אי קאי אעמו פשיטא דטפי מחוייבת היא בכבודו ממה שהוא חייב בכבודה וכיון דכשמת חמיו או חמותו בעי לנהוג אבלות בפניה מפני כבודה כל שכן כשמת חמיה או חמותה בעיא לנהוג אבלות בפניו מפני כבודו ואי אמרינן דקאי וכן אעמו וכדבעינן לשנויי השתא יהיה הפירוש כן לא מבעיא כשמת חמיו או חמותו דאין אבלותה מוטל עליו אלא בפניה ולכבודה אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה אין אבלותו מוטל עליה אלא בפניו ומשום כבודו כנ״ל והכין דייק לשון רש״י ז״ל דוק ותשכח. ומיהו מלשון הרשב״א ז״ל דכתיבנא לעיל משמע דמעיקרא כי פריך משם מאי דקתני עמו דמשמע ליה עמו במטה קא פריך וצריך עיון ליישב הסוגיא על פי שיטה זו וגם השיטה השניה שכתבו התוספות ז״ל לעיל בשם ר״ש בר אברהם ז״ל ע״כ צריך אתה לפרש דמעיקרא מכח עמו קא פריך והא ברירנא הסוגיא יפה לפי שיטתו ז״ל וכן כתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך: מאי לאו עמו במטה. לאו דוקא עמו במטה ממש דהא קתני כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות כלומר כופה מטתה שהיא ישנה עליו כדי לנהוג עמו אבלות הילכך אין לדקדק מכאן שאבל מותר לישן עם אשתו במטה בקרוב בשר והאי דקאמר מאי לאו עמו במטה ה״ק שתהא מטתה עמו בחדר אחד ומשני לא עמו בבית לא שיהו ישנים בבית אחד אלא ה״ק כשהוא בבית ורואה שהיא ישנה על מטתה צריך שתהא מטתה כפויה אבל כשאינו בבית ישנה כדרכה. הרא״ש ז״ל: באפה נהוג אבלותא. יש שפירשו באפה ממש בעודו עמה שלא באפה כשיוצא לחוץ ואחרים פירשו דכל שהוא בעיר שמרגישים בו הכל היינו באפה ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר וכן הדעת מכרעת אף על פי שהלשון מסייע לפירוש הראשון ומה שאין נוהגין עכשיו כן אומר בתוספות לפי שאין זה אלא מפני הכבוד כדאמר התם לא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד ועכשיו היא מוחלת לו וכן דעת הרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם. הריטב״א ז״ל: רב אשי אמר מי קמדמית וכו׳. ואיכא למידק דהאי תירוצא דרב אשי תירוץ נכון וקל הוא אמאי לא אסיק לה תלמודא להאי תירוצא מעיקרא ולא היינו צריכין לכל האי שקלא וטריא דלעיל וי״ל שהרא״ש ז״ל כתב בפסקיו דמי שמת לו מת ברגל אף ע״ג דנוהג ימי הרגל תחילה לא אמרינן דהוא ישן בין האנשים וכו׳ משום דלא דמיא לקילותא דהכא דאקילו בו טפי שהרי מת לו מת קודם שחלים ז׳ ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבלות מעליו אבל מת לו מת ברגל שכבר חל עליו הרגל ישנה עמו בבית והילכך תלמודא הוה ס״ל דכיון דמי שמת לו מת ברגל לא אמרינן דהוא ישן וכו׳ הילכך לא חשיבא קילותא מאי דנוהג שבעת ימי המשתה אם לא שנאמר שהאבלות עצמו קילא ליה וכדאמרינן לעיל ומהדר רב אשי מי קמדמית אבלותא דהכא לאבלותא דעלמא פירוש אפילו היכא שמת לו מת ברגל ושקיל וטרי תלמודא מאי קולא כו׳ לפרושי מילתא דרב אשי והשתא ניחא דקאמר רב אשי מי קמדמית כו׳ שהוא לשון מיותר דה״ל לשנויי בקוצר רב אשי אמר שאני אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן וכו׳. כנ״ל: מאי קולא אילימא דקתני ובועל וכו׳. פירוש ובזה יבא גם הוא להקל בתשמיש המטה כיון דהתירו לו לבעול באנינותו ודחי התם משום דלא חל עליו אבלות. וכתב הרשב״א ז״ל ואף על גב דאקילינן באנינותו דשרינן ליה למבעל מה שאין באנינות דעלמא וכדמוכח מהיא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי מדתניא ואפילו לב״ש וב״ה שנותנין לה ד׳ לילות או לילה הראשון כולה ועוד דתניא לענין מי שמתו מוטל לפניו בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין כו׳ וחייב בק״ש ובתפלה (ובתפילין) ובכל מצות האמורות בתורה רשב״ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמרינן מאי בינייהו ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו דלת״ק אסור בתשמיש המטה ולרשב״ג חייב אלמא בחול לכ״ע אסור מ״מ הכא באבלות גופיה לא אקלינן. עד כאן: וכן כתב הריטב״א דנהי דקילא באנינות מי שמתו מוטל לפניו מ״מ לא אקילו באבלות ואין לדמות אנינות לאבלות כי הרבה דברים נוהגין באבלות שאין נוהגין באנינות חליצת מנעל וכפיית מטה ועטיפת ראש ודברים אחרים. ע״כ: ולא נהירא לי דאנן בתר קילותא דידיה אזלינן שלא יבא להקל בהך ואדרבה כשיראה שמתירין לבעול באנינות ידמה בעילה לבעילה ויבא להקל לבעול גם באבלות ידמה טפי להקל ממאי דידמה להקל ממאי דנוהגין שבעת ימי המשתה ברישא תדע דע״כ לא יבא להקל משום דמאי דנוהגין ימי המשתה ברישא דהא כשמת לו מת ברגל לא אמרינן הוא ישן כו׳. כמ״ש הרא״ש וכדכתיבנא לעיל אלא משום דמכניסין את המת לחדר כדי לדחות אבלות מעליו הוא שיבא להקל והילכך ממאי דשרינן ליה למבעל ברישא נמי יבא להקל וכל שכן לשיטת רש״י דכדי שיחול עליו חתונה וידחה האבלות הוא דאמרינן ובועל בעילת מצוה כו׳ וכדכתיבנא לעיל הילכך שפיר מצינן למימר דהקולא היינו מדקתני ובועל בעילת מצוה. ונ״ל דאין כאן קושיא מעיקרא דהא כתבינן לעיל לשיטת רש״י ז״ל דאין כאן אנינות כלל דכיון שהוא מעוכב מלקברו במצות חכמים ה״ל כאלו נתייאש מלקוברו דאין עליו דין אנינות וכדכתיבנא לעיל והא דפריך תלמודא אילימא דקתני בועל כו׳ התם משום דלא חל עליו כו׳ פירוש דהבעילה היינו כדי שלא יחול עליו אבלות ולא יוכל לבעול אחר כך ואדרבה ה״ל כאלו א״ל רבנן שיבעול עכשיו קודם שאחר כך לא יוכל לבעול ואם כן לא יבא להקל וא״ת ולמ״ל למימר אי לר״א עד שיצא כו׳ מברייתא גופא מוכחא שפיר דכדי שלא יחול עליו האבלות הוא דאמרינן מכניסין המת לחדר כו׳ ובועל בעילת מצוה וי״ל דאה״נ אלא משום דמצינו בהדיא דפליגי בהכי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע במס׳ מ״ק דהיינו דוכתיה קאמר לה הכא אי לר׳ אליעזר כו׳ ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל פלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ יהושע במ״ק. ע״כ: ובשיטה כתוב וז״ל ודילמא שאני התם דלא חל עליו אבלות א״ת הא אקילו ביה דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה יש לומר התם טעמא מאי משום דמוטל עליו לקוברו ודילמא ממשיך, הכא הרי אין מוטל עליו לקברו עד שיבעול כיון דחתן הוא. וקשה על זה והלא אף בשבת אסרו בו תשמיש המטה ואף על פי שלא יקברנו בשבת ואין זה קושיא לפי מה שפירש הר״ן ז״ל בריש פרק מי שמתו דתשמיש המטה בשבת רשות ויש לתרץ אף על גב דאקילו ביה רבנן כיון דלא בגוף האבלות אקילו לא חיילא עליה אבלות משום הכי. ע״כ: עד שיסתם הגולל. פרש״י כסוי הארון ול״נ דלישנא לא דייק הכי כלל ועוד מדאמרינן התם על פני השדה לרבות גולל ודופק אלמא מידי דקרקע הוא ועוד יש לפרש ע״פ תשובות אחרות והנכון כפירוש ר״ת ז״ל דסתימת הגולל הוא כסוי הקבר והיו נוהגין לתת עליו אבן גדולה והוא מלשון וגללו את האבן. וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות. הריטב״א ז״ל: והתוספות האריכו בזה ותירצו יפה לפרש״י ז״ל והא דאמרינן בפרק מי שמתו [יט ב׳] מדלגין היינו על גבי ארונות לפירוש רבינו תם ז״ל מיירי דלא היה שם מצבה דגולל ודופק דהיינו המצבה לפר״ת מטמא באהל וא״ת בשלמא לפירוש רש״י דגולל ודופק היינו כסוי הארון אתי שפיר ההיא דמדלגין על גבי ארונות כמו שפירש התוספות ז״ל ומיירי בדאיכא מצבה ואפשר דבין המצבה והקבר יש בה כפותח טפח ולכך אינו מטמא מחמת המת ושפיר מדלגין עליהן אבל לפירוש ר״ת קשה דמחמת המת מטמאין דהא ליכא מצבה ותירצו בתוספות דרוב ארונות יש בה פותח טפח: אלא דקתני נוהג שבעת ימי המשתה וכו׳. הא כתיבנא לעיל שכתב הרא״ש בפסקיו דאין ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון דנוהג ימי הרגל תחילה דהוא ישן כו׳ דשאני התם דאקילו ביה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס כו׳ וכדכתיבנא לעיל: וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו אלא מדקתני נוהג כו׳. פירוש מדדחינן אבלות מקמי חתונתו דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה ומהא שמעינן דהיכא שמת לו מת תוך ז׳ ימי המשתה ובעל אין צריכין להפרישן אלא אשתו ישנה עמו דהא לא אקילו באבלות זה כלל. ע״כ: והרב המעילי ז״ל כתב וז״ל נקטינן דאם היתה פתו אפויה כו׳ ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר כו׳ ובועל כו׳ וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו׳ וכ״ש שאינה מוזגת לו את הכוס דקיימא לן דברים שבצנעה נוהג וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא ברגל הוא ישן וכו׳ יש לפרש אפילו באלמון שנשא אלמנה אבל בעל אשתו ישנה עמו דשאני נדה מאבלות משום דאקילו ביה שנוהג תחלה שבעת ימי המשתה אחר שנקבר קילא ליה מנדה אבל באבלות דרגל אף על גב דאקילא ביה תורה שאינו נוהג בו אבלות אשתו ישנה עמו ואע״פ שאסור בתשמיש המטה שנוהג דברים שבצנעה דשאני רגל כיון שהוא שוה לכל לא אתי לזלזולי ביה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush