(1) 
וְאֵימָא הֵיכָא דְּהָדְרָא לְבֵי נָשָׁא הָדְרָא לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא אָמַר רָבָא הָהוּא כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
וְאֵימָא הֵיכָא דְּהָדְרָא לְבֵי נָשָׁא הָדְרָא לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא אָמַר רָבָא הָהוּא כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.The Gemara asks another question: But say that in a case where she returns to her father’s house, she returns to the previous matter, i.e., her former status, as though she had never left her father’s authority. Rava said: That question has already been resolved by the tanna of the school of Rabbi Yishmael.
1. זה: כ״י נ : ״זו״.
2. והבנות: גיט , כ״י נ , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״והבנים״.
3. בנות: כ״י נ : ״הבנות״.
4. אף...אביהן: גיט , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
הכי גרסינן: ואימא היכא דהדרא לבי נשא תהדר למילתא קמייתא – מי הויא כמי שלא נמסרה בעיא בעלמא היא ואינה קושיא כל כך אלא דקתני מתני׳ הרי היא ברשות הבעל ומשמע ואפי׳ חזרה מן הדרך לבית אביה כבר יצאה מרשות האב וכיון דלא נפקא לן מסירת שלוחין אלא מקרא יתירא דבית אביה אימא היכא דהדרא בית אביה קרינן ביה ואם זינתה תהא בסקילה.
כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל – דלא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה.
ואימא הני מילי היכא דלא הדרא לבי נשא – נראה לר״י דהכי פריך מנ״ל דאייתר בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל דלמא תרוייהו צריכי לנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי לא כתב אלא חד ה״א ה״מ היכא דלא הדרא לבי נשא אבל הדרא לבי נשא אימא דתהדר למלתא קמייתא להכי איצטריך קרא אחרינא ואכתי מסר מנלן ואע״ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא היינו משום דאשתני גופא אבל לא נבעלה דאכתי בתולה היא אימא דתהדר אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ואשמועינן דלא הדרא והיינו לכל הפחות כשנכנסה לחופה ולא נבעלה וגלי קרא בנדרים וה״ה בכל מקום אם כן אייתר חד מהנך קראי למסר האב לשלוחי הבעל למפטרה מסקילה הואיל ואשכחנא דלא הדרא מדתנא דבי ר׳ ישמעאל סברא הוא דלא הדרא בכל הנך דאמעיט מסקילה כגון מסר ולהכי נקט במלתיה דתנא דבי רבי ישמעאל מסר ומיהו קשה לפי׳ זה דהיכי ילפינן מנדרים דלא הדרא למילתא קמייתא נהי דגבי נדרים לא הדרא היינו משום דגלי לן קרא דכיון דיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אין לו כח בה מ״מ לענין סקילה היכי שייך לומר דלא הדרא דאף ע״פ שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה ונתארסה למה לא תהיה בסקילה כיון שהיא נערה בתולה מאורסה ואע״ג דיצאה מרשות האב מ״מ תהא כמו יתומה שאין לה אב דהויא בסקילה כדאשכחנא בגיורת דמתני׳ ויש לומר דהא פשיטא ליה דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר וכי היכי דבעולה פשיטא דלא הדרא למילתא קמייתא לכל דבר ה״נ שאינה בעולה ולא אצטריך דרשה דתנא דבי רבי ישמעאל אלא לאשמועינן דלא נימא כיון דלא נבעלה ונתאלמנה או נתגרשה בטלו להו שם נשואין מינה והוי כלא נשאת מעולם וכיון דגלי לן קרא בהפרת נדרים דע״י אלמנות וגרושין לא נתבטלו הנשואין כאילו לא הוו ה״ה לענין סקילה וכיון דלא נתבטלו פשיטא דלא הדרא למילתא קמייתא דחשובה ממש כבעולה ומה שפ״ה דל״ג ה״מ דלאו קושיא היא ופירש נמי דאמתניתין קא בעי קשה דאי אמתני׳ קא בעי למה המתין כל כך ובחנם מוחק הני מילי דיש נמי לפרשו בלשון בעיא כמו ואימא.
ואימא הני מילי היכא דלא הדרא לבי נשא וכו׳ פי׳ רש״י ז״ל בעיא בעלמא היא ולאו קושיא כלל. ואפשר לפרש דקושיא היא וה״ק מנה לך דלזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל, דילמא לחופה איצטרכא. וא״ת בהדיא כתיב. אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכי דלא הדרא לבי נשא, אבל אי הדרא, הדרא למילתא קמיתא, ומשום הכי איצטריך לזנות בית אביה לומר שהיתה בבית אביה לעולם ולא יצאה משם. ומפרקי׳ להא לא איצטרכי דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל היכא דנפקא מרשות אב לא להדרי ליה. והא דאמר תנא דבי ר׳ ישמעאל מסר האב לשלוחי הבעל, אמסקנא דמילתא קאמר דכיון דכתב רחמנא לזנות בית אביה למסר האב לשלוחי הבעל ולמדנו שיצאת מרשותו נפקא לן מקרא דונדר אלמנה וגרושה שאינה חוזרת לרשותו, דקאמר רחמנא כיון שיצאת מרשות אב שוב אינה חוזרת לו. וכלשון הזה פי׳ ר״ח ז״ל. ואמר ליה רב אדא הני מילי אם לא חזרה לבית אביה, אבל אם חזרה לבית אביה היתה ארוסה נקראת, אתא קרא למעוטה. (ודחתה) ודחאה רבא להאי סברא דרב אדא מדפסק האי תנא דבי ר׳ ישמעאל ע״כ.
כתב הראב״ד ז״ל והלא מוצאת מכלל אב דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה מנא לן משמע מבנעוריה בית אביה. ואי תיקשי לפי׳ ר״ח ז״ל מבנעוריה בית אביה נפקא דלא הדרא מנשואי חופה לבי נשא, לא קשיא דאנן הכי קאמרינן אי באלמנה שאין לאביה רשות בה כגון בוגרת פשיטא, אלא הא קא משמע לן שאינה חוזרת לו. ויש לפרש כדרך הראב״ד ז״ל, דלחופה לא כתיבא התם, דהוה אמינא כל זמן שלא נבעלת חוזרת היא וכבנעוריה קרינא ביה, כענין שנאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה.
הכי גרס רש״י ז״ל: ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא. ופירש: דבעיא היא ולאו קושיא. ור״ח ז״ל גרס: ואימא הני מילי היכא דלא הדרא לבי נשא אבל היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא, וקושיא היא, והכי קאמר: ודילמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה לנכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך, ואי משום מאורסה ולא נשואה, ההיא לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה, אבל הדרא לבי נשא אימא הדרא למילתא קמייתא אתא, דלזנות בית אביה פרט לשנכנסה שעה אחת בבית בעלה, ואכתי אימא לך דמסר האב לשלוחי הבעל ולא נכנסה לחופה תדון בסקילה כמאורסה. ואהדר ליה ההיא לא איצטריך דמונדר אלמנה וגרושה נפקא דאף על גב דאהדרה לבי נשא לא אהדרה למילתא קמייתא כדתנא דבי ר׳ ישמעאל, אלא כי איצטריך לזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל אף על פי שלא נכנסה עדיין לחופה.
ומהדרינן ההיא כבר פסקא תנא דבי ר׳ ישמעאל דתני דבי ר׳ ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל. כלומר מה ת״ל בבוגרת שהרי כבר יצאה מרשות שניהם, אי נמי מה ת״ל בשנשאת ונבעלה אפי׳ הדרא לבי נשי, דהא פשיטא שהרי מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל ונפקא לן מבנעוריה, דכיון דנבעלה תו לא קרינא ביה בנעוריה.
כבר ידעת שהאב מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו ואלמנה וגרושה נדריה קיימין שמשנשאת אין לאביה רשות בה שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה מסרה האב לבעל או לשלוחיו אם הלך האב או שלוחיו עמה עדין היא נקראת ארוסה ואביה ובעלה מפירין ואם מסרה האב או שלוחיו לבעל או לשלוחיו הואיל ויצאת מרשות אב אין לו בנדריה הפרה כלל ואף הבעל אין יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כמו שיתבאר במקומו:
(א-ג) גירסת הספרים והיא גרסת רבינו חננאל ז״ל אמ׳ לי׳ רבא ה״מ היכי דלא הדרי לבי נשא וכו׳ אבל רש״ ז״ל גורס ואימא היכא דהדרי לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ופי׳ ז״ל דאמתני׳ קאי דקתני מסר האב הרי היא ברשות הבעל ואימא היכי דהדרא וכו׳ ולאו לשון קושיא היא דדלמא מתני׳ בכולי מלתא קמייתא, ופי׳ דחוק הוא ועוד דבכל הספרים גרסינן כר״ח ז״ל והכי בגרסא דלמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה פרט לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה כשזינתה דלא הדרא לבי נשא וזנתה הוה אמינא שהיא בסקיל׳ והדרה למילתא קמא קמ״ל לזנות בית אביה ולעולם אימא לך דמסר האב לשלוחי הבעל ולא נכנסה לחופה ולא נבעלה ואי משום מאורסה ולא נשאה ההיא לנכנסה לחופה תידון בסקילה ופרקינן לההוא לא איצטריך דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל שיצאתה מרשות אביה שעה אחת תו לא הדרי למלתא קמייתא וגלי רחמנא לענין נדרים וה״ה לענין זכות דלא קרינן ביה אביה הלכך כי איצטריך קרא למסר האב לשלוחי בעלה איצטריך והלא יוצאת מכלל בעל גם מכלל אב. והקשה הראב״ד ז״ל דמוצאת מכלל אב או לאו ונדר אלמנה וגרושה ותירץ דכיון דכתב בנעוריה בית אביה ממילא שמעינן דכיון דנכנסה לחופה אף על פי שנתארמלה תו לא הדרא ולא קרינן ביה בית אביה.
רש״י בד״ה ה״ג ואימא כו׳ בעיא בעלמא היא ואינה קושיא כ״כ כו׳ כצ״ל. ונ״ב משמע אבל קצת קושיא כלומר לדבריהם איכא בעיא לשאול ואם כן למה לא ישמיע התנא מבעיא זו ודו״ק:
ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ה״ג רש״י ז״ל ופי׳ ז״ל דאמתני׳ קאי דקתני מסר האב הרי היא ברשות הבעל ואימא היכא דהדרא וכו׳. ולאו קושיא ממש היא דדילמא מתניתין בדלא הדרא למילתא קמייתא אלא בעיא בעלמא היא משום דמתניתין קתני סתם הרי היא ברשות הבעל ומשמע לכאורה אפילו היכא דהדרא לבי נשא ולא בעי אמתני׳ דתנא בסמוך מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק דאההיא ליכא בעיא כלל דאין במשמעה כלל דמיירי אפי׳ היכא דהדרא דאדרבה כפשטה משמע דבעודה ביד שלוחי הבעל זנתה ולא חזרה מן הדרך לבית אביה. ומיהו מהיכא דנפקא לן דבמסירת שלוחין הוי בחנק מינה נמי שמעינן למתני׳ דלכולהו אינך מילי נמי הויא ברשות הבעל ולא ברשות האב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והילכך כיון דלא נפקא לן מסירת שלוחין אלא מקרא יתירה דבית אביה אימא היכא דהדרא בית אביה קרינן בה ואם זנתה תהא בסקילה והשתא ניחא דנטר למבעי כה״ג עד הכא ולא בעא אמתניתין מיד דאמתניתין ליכא למבעי דדילמא משום דס״ל דמסירה זו היא כניסתה לחופה ופשיטא ודאי דלאחר שנכנסה לחופה לא הדרא תוב למילתא קמייתא אבל השתא דאמרינן דהיינו טעמא משום דכתיב לזנות בית אביה איכא למימר דכל דהדרא בית אביה קרינן בה ומיהו אברייתא זו לחודא אי לאו מתניתין ליכא למיבעי דאיכא למימר דאה״נ דדוקא היכא דלא הדרא וכו׳ ולכך תפס רש״י ז״ל החבל השני בשני ראשים אמתניתין ואההיא ברייתא דקתני הרי זו בחנק והיינו מדכתיב לזנות בית אביה כנ״ל פי׳ לפי׳ רש״י ז״ל:
ומשני אמר רבא ההוא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל וכו׳. פירוש ע״כ מלזנות בית אביה ממעטינן מסירה אפילו היכא דהדרא דהא ע״כ לענין הפרת נדרים כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ומעתה היכא דהדרא לאו בית אביה קרינן בה דהא לא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה דהא ע״כ אהני בה מסירה לענין הפרת נדרים כנ״ל. וזהו שכתב רש״י ז״ל כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל. דלא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה. ע״כ. והתוספות ז״ל פירשו בענין אחר דפירכא אלימתא קא פריך ואפירכא קמייתא קא מהדר וה״ג ואימא ה״מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו׳ והכי פריך מנלן דאייתר בית אביה למעוטי מסר דילמא תרווייהו צריכי לנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמי׳ לה היכא דלא הדרא אבל היכא דהדרא אימא תהדר למילתא קמייתא להכי אצטריך קרא אחרינא. ואכתי מסירה מנלן דאע״ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא דהא בחד מיעוטא סגי לן ולא בעינן תרי מיעוטי היינו משום דאשתני גופה אבל לא נבעלה דאכתי בתולה היא ולא אישתני גופה אימא תהדר ולהכי בעינן תרי מיעוטי ומשני אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל שאשמועינן דלא הדרא והיינו לכל הפחות בנכנסה לחופה ולא נבעלה וגלי קרא בנדרים וה״ה בכל מקום אם כן אייתר חד מהנך קראי למסר למפטריה מסקילה. ואם תשאל אם כן אכתי לפום קושטא דמלתא נימא דבמסר היכא דהדרא לבי נשא הדרא למלתא קמייתא. תשובתך הואיל ואשכחנא דלא הדרא מתנא דבי ר׳ ישמעאל סברא הוא דלא הדרא בכל הנך דאמעיט מסקילה כגון מסר והיינו דנקט תנא דבי רבי ישמעאל במילתיה מסר. והקשו התוס׳ לפי שיטתם דהיכי ילפינן מנדרים דלא הדרא למילתא קמייתא נהי דגבי נדרים לא הדרא היינו משום דגלי לן קרא דכיון דיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אין לו כח בה מ״מ לענין סקילה היכי שייך לומר דהא הדרא אע״פ שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה ונתארסה למה לא תהיה בסקילה כיון שהיא נערה בתולה מאורסה ואע״ג דיצאת מרשות האב מכל מקום תהא כמו יתומה שאין לה אב דהויא בסקילה ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דהא פרשינן דעיקר בעיין מעיקרא היינו דקרא דלזנות בית אביה דמינה נפקא לן מסירת שלוחין דילמא מיירי היכא דהדרא דקרינן בה בית אביה ומשני שפיר דכיון דלא הדרא למילתא קמייתא לענין הפרת נדרים כשנמסרה אין את קורא בה בית אביה מעתה למדת בע״כ דלא שנא הדרא ולא שנא לא הדרא לענין מסירה אבל לשיטת התוספות דבעיין היינו דקראי איצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומנלן מסירה ולאו משום משמעות בית אביה קא פרכינן אלא דהדרינן לקושיין דמעיקרא דמנלן מסירה ומהדרינן דמתנא דבי ר׳ ישמעאל נפקא היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ואייתר חד מהנך קראי למסר האב הלכך איכא לאקשויי דאכתי לא שמעינן מסירה דדילמא לענין סקילה שאני לן בין הדרא ללא הדרא אע״ג דלענין הפרת נדרים לא שאני לן ותירצו בתוספות דכי הוה פרכינן ואימא הני מילי היכא דלא הדרא וכו׳ לאו משום דהוה סברינן דלאחר שנכנסה לכלל נשואה תהדר למילתא קמייתא דהא פשיטא ודאי דאי שום פעם נקראת נשואה שוב לא תכרת שם זאת מעליה והרי היא לעולם נשואה דומיא דבעולה דכל שנבעלה שוב לא הדרא אלא הכי הוה סברינן למימר דכל שלא נבעלה ונתאלמנה ונתגרשה בטלו להו שם נשואין מינה והויא כלא נשאת מעולם. ומיהו בבעולה פשיטא דלא נתבטלו הנשואין כיון דאשתני גופה ואהכי משני שפיר דכיון דגלי לן קרא בהפרת נדרים דעל ידי אלמנות וגירושין לא נתבטלו הנשואין כאילו לא הוו ה״ה לענין סקילה. ולשיטת רש״י ז״ל כיון דמאי דתני דבי רבי ישמעאל אתיא למסר וכדכתיבנא הלכך בעי לפרושי נמי דאיצטריך למילף על מה שנדרה בדרך והבעל קיים אם הבעל מפר לבדו או האב כדין ארוסה אבל לשיטת התוספות לא איירי תנא דבי רבי ישמעאל במסר אלא דאנן ממילא שמעינן לה וכדכתיבנא הלכך ע״כ עיקר מלתא דרבי ישמעאל לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא דהיכא דהדרא לבי נשא כגון שנתאלמנה דהרי היא חוזרת לבית אביה כיון שנתאלמנה דתיהדר למילתא קמייתא וכל שאר מילי נמי ילפינן מנדרים ואפילו לשיטתו של רש״י ז״ל קשיא להו לתוספות דכיון דבעינן דאימא לזנות בית אביה מיירי אפילו במסר וכגון שהדרא לבי נשא והלכך למה לי למגמר מנדרים על מה שנדרה בדרך והא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ורש״י ז״ל אזיל לשיטתו שכתב לעיל דשמואל דאמר לירושתה אתא לאפוקי הפרת נדרים אלמא בעינן קרא להפרת נדרים ומדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ולישנא דתנא דבי ר׳ ישמעאל הכי דייקא וכדבעינן למכתב בס״ד:
וז״ל הרמב״ן ז״ל: ואימא ה״מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו׳ פרש״י ז״ל בעיא בעלמא היא ולאו קושיא כלל ואפשר לפרש דקושיא היא וה״ק מנא לך דלזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל דילמא לחופה איצטריכא ואם תאמר חופה בהדיא כתיב אי מהתם הוה אמינא ה״מ היכא דלא הדרא לבי נשא אבל אי הדרא תהדר למילתא קמייתא וה״ה איצטריך לזנות בית אביה לומר שהיתה בבית אביה לעולם ולא יצאה משם ומפרקי׳ להא לא איצטריך דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל היכא דנפקא מרשות אב לא הדרא ליה והא דאמר תנא דבי ר׳ ישמעאל מסר האב לשלוחי הבעל אמסקנא דמילתין קאמר דכיון דכ׳ רחמנא לזנות בית אביה למסר האב לשלוחי הבעל ולמדנו שיצאה מרשותו נפקא לן מקרא דונדר אלמנה וגרושה שאינה חוזרת לרשותו דהא אמר רחמנא כיון שיצאת מרשות אב שוב אינה חוזרת לו ולשון הזה פר״ח ז״ל ואמר ליה רב אדא ה״מ אם לא חזרה לבית אביה אבל אם חזרה לבית אביה הייתי אומר ארוסה נקראת אתא קרא למעוטא ודחאה רבא להאי סברא דרב אדא מדפסק תנא דבי רבי ישמעאל. עד כאן. כתב הרב אב ב״ד ז״ל והלא מוצאת מכלל אב דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה מנלן משמע דבנעוריה בית אביה ואי תיקשי לפר״ח ז״ל מבנעוריה בית אביה נפקא דלא הדרא מנשואי חופה לבי נשא לא קשיא דאנן הכי קאמרינן אי בעלמא שאין לאביה רשות בה כגון בוגרת פשיטא אלא הא קמ״ל שאינה חוזרת לו ויש לפרש כדרך הרב אב ב״ד ז״ל דחופה לא כתיבא התם דהוה אמינא כל זמן שלא נבעלה חוזרת היא ובנעוריה קרינא בה כענין שנאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה. עד כאן:
וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו. ואימא ה״מ היכא דהדרא לבי נשא וכו׳ פרש״י ז״ל דאמסר האב לשלוחי הבעל קיימינן דקי״ל מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק ואמרינן השתא מנלן דאילו הדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו לאו קושיא היא דאימא הכי נמי ומאן אמר לך דהא אנן לא אמרי׳ אלא דכי מסר האב לשלוחי הבעל דינה בחנק אבל נתאלמנה או נתגרשה אחר המסירה והדרא לבי נשא לא אמרן אבל מסתברא ליה למקשה דהכי קושטא דמילתא דלא הדרא למילתא קמייתא ואפשר דקים ליה דודאי דהכי איתא אלא קשיא ליה אמאי ומנא לן הא אבל אנשואה לא קשיא דנימא דהיכא דהדרא לבי נשא דהדרא למלתא קמייתא דהא פשיטא לן דלא הדרא וכדתנא דבי ר׳ ישמעאל מה תלמוד לומר והלא מוצאת וכו׳ ופירש הרב אב ב״ד ז״ל דהיינו טעמא דפשיטא ליה משום דהא כתיב בה בנדרים בנעוריה בית אביה וכיון דנשאת תו לא קרינן בה בנעוריה אבל אפשר לומר דודאי גבי נדרים בנשואה הא פשיטא לן דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא דכיון דכבר נתרוקנה רשות האב ממנה לגמרי ובאת לרשות הבעל שהוא מיפר בלבד הא פשיטא לן דתו לא הדרא לרשות האב וגמרינן מינייהו אבל כי מספקא לן במסר האב לשלוחי הבעל דהא כל עיקר נתרוקנה רשות האב אינו אלא בשביל רשות הבעל וכיון דלא הספיקה לבא לכלל רשות הבעל עד שחזרה לרשות האב בזו אפשר לספק אם חזרה לרשות אביה אם לאו ואמרינן הא כבר פסקה תנא דבי ר׳ ישמעאל דממעט בהדיא אפי׳ במסר האב לשלוחי הבעל דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא אלא כיון שיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר אבל ר״ח ז״ל פי׳ דהאי קושיא היא ואנשואה מקשינן וקאי אמאי דמקשינן ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן חופה בהדיא כתיבא ואכתי קשיא לן אימא דלזנות בית אביה אנשואה קאי ואע״ג דנשואה הא כתיבא אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך דאי לאו לזנות הוה אמינא הני מילי בעודה נשואה אבל היכא דנתאלמנה והדרא לבי נשא תיהדר למלתא קמייתא קמ״ל לזנות דאע״ג דהדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו ה״מ נשואה אבל ארוסה לעולם אימא לך אף על פי שמסר האב לשלוחי הבעל שהיא בסקילה עד שתכנס לחופה ולפום הא לית ליה לר״ח ז״ל האי טעמא דהראב״ד ז״ל דהא קא מצטרך ליה קרא דלזנות לנשואה אי נמי אפשר דאית ליה וקסבר דלא ממעיט מדכתיב בנעוריה אלא נשואה אחר שנבעלה דתו לא קרינא בה כנעוריה מלחם אביה תאכל ואכתי איצטריך לזנות למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא ומהדרינן ההיא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה ת״ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל כלומר מה תלמוד לומר בבוגרת שהרי כבר יצאה מרשות שניהם א״נ מה ת״ל כשנשאת ונבעלה אפי׳ הדרא לבי נשא דהא פשיטא שהרי מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל ונפקא לן מבנעוריה דכיון דנבעלה תו לא קרינא בה בנעוריה אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו׳ והשתא דחוק הוא דלא הוה ליה למנקט לתנא דבי רבי ישמעאל אלא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא אלא הכי נמי קאמר וקסבר תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דנפקא לן מהכא אפילו להדרא לבי נשא בנשואה אפי׳ נכנסה לחופה ולא נבעלה ומתרבה לן נמי מלזנות בית אביה ארוסה שמסר האב לשלוחי הבעל שדינה בחנק כנשואה ה״ה נמי דאמרי׳ בה דהיכא דהדרא לבי נשא לא הדרא למלתא קמייתא כנשואה והיינו דנקט מסר האב לשלוחי הבעל דעדיפא ליה ופירוש רש״י מחוור ממנו ותו לא מידי. ע״כ:
והרא״ש ז״ל כתב דפרש״י ז״ל לא נהירא דאי אמתני׳ קאי אמאי המתין כל כך לפרשו ועוד דלשון ואימא משמע לשון קושיא ועוד מאי מספקא ליה לימא אין הכי נמי דאם חזרה לרשות האב שהיא ברשות האב דממתניתין לא משמע שהיא ברשות הבעל אלא לאחר שמסר ולא הדרא וכן הריטב״א ז״ל כתב דפירוש רש״י ז״ל דחוק ועוד דבכל הספרים גורסין כפי׳ ר״ח ז״ל וה״פ ודילמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואי משום מאורסה ולא נשואה ההוא לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה כשזינתה דלא הדרא לבי נשא אבל הדרא לבי נשא וזינתה הוה אמינא שהיא בסקילה במילתא קמייתא קמ״ל לזנות בית אביה ולעולם אימא לך דמסר האב וכו׳ ופרקינן דלהא לא איצטריך קרא מונדר אלמנה וגרושה נפקא דכל שיצאת מרשות אביה שעה אחת תו לא הדרא למילתא קמייתא וגלי בה רחמנא לענין נדרים וה״ה לענין זנותה דלא קרינא בה בית אביה הילכך כי איצטריך קרא למסר האב לשלוחי הבעל איצטריך:
בגמרא ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא. לפמ״ש בסמוך א״ש טובא דקושית המקשה דוקא אמאי דסליק קאי דנהי דלענין נכנסה לחופה ולא נבעלה שפיר ילפינן מהאי קרא גופא דמאורסה ולא נשואה ועיקר קרא לא אתא אלא לאורויי דלא הדרא למילתא קמייתא מדכתיב מאורסה ולא כתיב ארוסה משא״כ לענין מסר האב דלא ילפינן מהאי קרא כלל אלא מלזנות בית אביה דכתיב במוציא ש״ר וא״כ פשטא דקרא משמע איפכא דהכל תלוי בבית אביה ממש וא״כ אימא דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא וכן נראה להדיא מל׳ רש״י ומ״ש דאמתניתין קאי היינו משום דלמאי דס״ד עכשיו דכולהו זכייה דמתניתין שהבעל זוכה משעת מסירה לא ידעינן אלא מהאי קרא דלזנות בית אביה דגלי קרא דבמסירה יצאה מרשות האב וא״כ מקשה דאימא דהדרא למילתא קמייתא דמיקרי בית אביה וממילא דהאב זוכה בכל הזכיות שיש לו בה וע״ז משני שפיר דילפינן מהפרת נדרים דלא הדרא וממילא דה״ה לכולהו ואף ע״ג דממונא מאיסורא לא ילפינן כבר כתבתי לעיל דף ל״ט בל׳ התוספות בד״ה הואיל ונשואין וכו׳ דגילוי מילתא בעלמא הוא דלא מיקרי בית אביה כנ״ל ודו״ק. כל זה כתבתי לשיטת רש״י אבל לשיטת הרשב״ם שהביאו התוספות לעיל בדף מ״ה בד״ה אמר רבא ולפמ״ש שם ליישב שיטתו בסוגיא דהכא ע״כ צריך לפרש קושית הגמרא דהכא ואימא הדרא למילתא קמייתא לענין נכנסה לחופה ולא נבעלה כמ״ש התוס׳ כאן ודוק היטב:
בתוס׳ ואימא ה״מ וכו׳ ונראה לר״י וכו׳ ואע״ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא משום דאישתני גופא עכ״ל. מ״ש דקים לן דלא הדרא ע״כ לאו לענין חנק וסקילה דעסיקנא ביה לסברת המקשה קאי דא״כ לא הוי צריכי לפרש משום דאישתני גופא דבלא״ה הא בהדיא כתיב בתולה ולא בעולה אע״כ דכוונתם דאפי׳ בלא״ה בכל מילי קים לן דלא הדרא לרשות אביה היכא שכבר נבעלה מבעלה וע״ז כתבו דהיינו משום דאישתני גופא כנ״ל בכוונתם. אבל באמת קשיא לי לפי שיטתם אף לפי המסקנא דפסקא תנא דבי ר״י מקרא דונדר אלמנה ומנ״ל לאוקמי האי קרא דאפילו נכנסה לחופה לא הדרא למילתא קמייתא דלמא לעולם דהדרא וקרא דונדר אלמנה היינו לאשמעינן היכא דנבעלה מבעלה ונתארמלה או נתגרשה דלא הדרא דמסברא ודאי לא הוה ידעינן דלא הדרא משום דאישתני גופא דהא לענין נדרים לא כתיב בתולה ולקושטא דמילתא היכא דנבעלה מאחר האב מיפר אע״ג דאישתני גופא ויש ליישב וצ״ע ודו״ק:
רש״י ד״ה הכי גרסינן ובד״ה אלא הרי שמסר לפיכך בא כתוב זה ולימדך וכו׳. משמע מתוך פירושו דעיקר קרא ללמדך דיצאה מרשות האב כשהיא בדרך כמ״ש התוספות ד״ה האיך אני קורא בה וכו׳. ונראה לתרץ קושית התוס׳ עליו דהא מלזנות בית אביה נפקא דיש לומר דרש״י ז״ל הכרח סברתו משום דקשיא ליה דאי אפשר למילף לענין סקילה דהיכא דהדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא מנדרים דכבר יצאה מרשות האב ואין לו כח עליה משא״כ לענין סקילה דאפילו אין לה אב בסקילה כמו שהקשו התוס׳ ד״ה ואימא וכו׳. לכך מפרש דבאמת לזנות בית אביה הוא מיותר דנהי דליכא למילף מנדרים היכא דהדרא עכ״פ איכא למילף דהיכא דזינתה בדרך לא הוי כמו זינתה באירוסין כדאשכחן בנדרים דמשמסרה היא ברשות הבעל. וע״כ קרא דלזנות בית אביה אתיא להיכא דהדרא לאחר מסירה. ותו דליכא למימר כמו שתירצו התוס׳ דקרא דאלמנה וגרושה לענין חזרה לחוד הוא דאתיא דא״כ קשה דה״ל למימר לענין חזרה היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה. ונהי דנכנסה לחופה ונבעלה יש לומר כיון דאשתני גופא פשיטא דלא הדרא כמו שכתבו התוס׳ דברי המתחיל ואימא מ״מ ה״ל למימר לענין חזרה היכא דנכנסה ולא נבעלה. ועל כרחך צריך לומר משום דפשיטא ליה לענין הפרת נדרים דכיון שיצאה מרשות אב שוב אינה חוזרת לרשותו להפר נדרים כדקאמר בברייתא והלא מוצאת מרשות אב וכו׳ אם כן ה״נ פשיטא היא במסר ודוחק גדול לומר דברייתא נקט מסר לרבותא. ובאמת קרא גם לנכנסה לחופה ולא נבעלה אתי. ובזה יש לישב נמי קושיות התוס׳ ד״ה ונדר וכו׳. דאע״ג דעיקר קרא ונדר אלמנה וגו׳ משמע דהדרא. מ״מ הא הוי סגי אי כתבה תורה במסר היכא דלא הדרא אלא על כרחך דקרא אתי לאורוי אף דרשא דהתם אע״ג דפשטיה דקרא משמע כדדריש הכא ודוק:
ונראה עוד דיש לומר דס״ל לרש״י ז״ל דהא דאיצטריך גבי סקילה מאורסה ולא נשואה היינו נמי לענין חזרה דבהיותה בבית בעלה אפילו לא נבעלה עדיין ה״ל כבעולה דמפרש בקרא בחנק דכתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל וגו׳. וממילא הוי ידעינן דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דילפינן מנדרים דכתיב ואם בית אשה נדרה וגו׳ דמשמע מיד שנכנסה לביתו היא ברשות הבעל להפר נדרים בלא שותפות האב וה״ה לענין סקילה יצאה מכלל ארוסה וע״כ קרא דמאורסה ולא נשואה אתי לאשמעינן בנכנסה לחופה לענין חזרה. ולכך לא גריס ואימא הני מילי כפי׳ התוס׳ דזה נשמע כבר מבית אשה נדרה דממילא אייתר קרא דמאורסה דלא הדרא. וע״כ הקושיא על מסר לבד. ובעיא היא כפירש״י. וע״ז משני דעל מסר לבד אין צריך קרא דלזנות בית אביה דנפקא מנדרים. וע״כ קרא לענין חזרה. ולפ״ז יש לומר דהא דקאמר תנא דר׳ ישמעאל מה ת״ל והלא מיצאת מכלל אב וכו׳. הא דפשיטא ליה בנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא לאו מחמת סברא פשוטה דלא שייך חזרה בנדרים כלל כנ״ל. אלא היינו משום דנשמע ק״ו ממאורסה דכתיב גבי סקילה דע״כ איצטריך לענין חזרה כנ״ל א״כ כ״ש גבי נדרים דאינה חוזרת לרשות האב להיות כח עליה להפרת נדרים כנ״ל. ולכשירצה חכם להקשות דאכתי מנ״ל דלא הדרא במסר דלמא איצטריך בית אביה במסר היכא דזינתה בדרך אף דאיכא למילף מנדרים מ״מ אי לא הוי כתיב בית אביה ה״א דמאורסה למעט מסר היכא שזינתה בדרך ולא הוי ממעטינן אפילו בנכנסה לחופה ולא לנבעלה היכא דהדרא וממילא הוי איצטריך קרא דאלמנה וגרושה בנדרים בנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא ולא הוי ידעינן בסקילה דלא הדרא בנכנסה לחופה ולא נבעלה דליכא למילף מהפרת נדרים לענין חזרה כנ״ל ולכך איצטריך בית אביה על מסר כשזינתה בדרך וממילא אייתר מאורסה לנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא. וכ״ש בנדרים. וע״כ קרא דנדר אלמנה וגרושה למסר גבי נדרים וא״כ מנ״ל במסר דלא הדרא לענין סקילה. אך האמת הוא דודאי אף רש״י ז״ל ס״ל כסברת התוס׳ בד״ה ואימא וכו׳. דיותר איכא לאוקמי קרא בנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא מדנוקי קרא על מסר כמו שפירשו התוס׳ בגירסתו ואימא הני מילי ואם כן ממילא הוי מוקמינן קרא דמאורסה לנכנסה לחופה ולא נבעלה דלא הדרא וקרא דאלמנה וגרושה למסר כנ״ל ודוק:
ואימא [ואמור]: היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא [כאשר היא חוזרת לבית אביה, כשנתאלמנה או נתגרשה, היא חוזרת לדבר, למצבה, הקודם] ונחשבת כאילו לא יצאה כלל מרשות האב? אמר רבא: ההוא כבר [את ההנחה הזו] פסקה [פסק, פתר] תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל,
The Gemara asks another question: But say that in a case where she returns to her father’s house, she returns to the previous matter, i.e., her former status, as though she had never left her father’s authority. Rava said: That question has already been resolved by the tanna of the school of Rabbi Yishmael.
הכל
(2) דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {במדבר ל׳:י׳} וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וַהֲלֹא מוּצֵאת מִכְּלַל אָב וּמוּצֵאת מִכְּלַל בַּעַל.
This is as the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: “But the vow of a widow or of a divorcée, everything with which she has bound her soul shall stand against her” (Numbers 30:10). What is the meaning when the verse states this? Is it not already known that if she is widowed or divorced she has already been removed from the category of one under the authority of her father and she has likewise been removed from the category of one under the authority of her husband? Who, then, could possibly nullify her vows?
מה תלמוד לומר – למה הוצרך לכתוב יקום עליה וכי מי יפר לה והלא לא נאמרו מפירים אלא אביה בבתו עד שלא ניסת ובעלה משניסת וזו שנתארמלה משניסת מוצאת מכלל אב ומכלל בעל.
והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל. הקשה הר״א אב ב״ד ז״ל: ומנלן דמוצאת מכלל אב אי לאו ונדר אלמנה וגרושה. וניחא ליה, דנפקא לן מבנעוריה בית אביה דהיכא דנפקא לן מבית אביה ותו לא הדרא ליה ואף על גב דנתאלמנה.
והלא מוצאת מכלל אב וכו׳. הקשה הרב אב ב״ד מנלן דמוצאת מכלל אב אי לאו ונדר אלמנה וגרושה ותירץ דכיון דכתיב בנעוריה בית אביה ממילא שמעי׳ דכיון דנכנסה לחופה אע״פ שנתאלמנה תו לא הדרא ולא קרינא בה בית אביה. אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל פי׳ דאלו להיכא דלא הדרא ועדיין היא ברשות בעלה הא ודאי הבעל מפר. ואילו להיכא דמסר האב ועדיין היא בדרך ולא הדרא א״נ לנכנסה לחופה ונתגרשה או נתאלמנה אפי׳ קודם שנבעלה לא צריך קרא דמבנעוריה בית אביה נפקא וכי איצטריך קרא היינו למסירה והדרא לבי נשא והיינו דמוכיחין שפיר לענין זנותה דמאורסה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה ולזנות בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וכי אמרת מנא לן דלא שני לן בין היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ילפי׳ מהא דהפרת נדרים דגלי רחמנא דליכא הפרשא בינייהו ולגלויי בעלמא הוא ושפיר ילפי מהדדי כיון דבתרווייהו כתיב בית אביה ואין זה אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וכן פירשו בתוספות. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
דתנא דבי ר׳ ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה וכו׳. הקשו בתוספות דהא איצטריך לכדפרש״י ז״ל בפרק בתרא דתנן התם ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום וכו׳ ודע דיש מי שפירש שם בנדרים דהא דקתני שם במשנה ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה לישנא דמתניתין הוא ולא אקרא קאי ולהך פירושא לא קשיא כולי האי ומיהו רוב המפרשים ז״ל פירשו שם דקרא קא דריש דכה״ג מיירי ויש לתרץ דקרא כתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ואי לא אתא קרא אלא לההיא דפרק בתרא דנדרים לא הוה ליה למכתב אלא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה דהיינו נדר שנדרה בעודה אלמנה אף על פי שלא חל עד שנשאת כגון שאמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יקום עליה דבתר שעת הנדר אזלינן ומדכתיב כל אשר אסרה על נפשה משמע דאתא לאשמועינן מידי דאסרה על נפשה מיד דחל והיינו מסר האב כו׳ וכדדרשינן הכא והיינו דהתם בפרק בתרא דנדרים נקט מהאי קרא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה ודלג כל אשר אסרה על נפשה והכא נקיט קרא כמו שהוא. וזהו שכתב רש״י ז״ל במהדורא קמא וז״ל מה ת״ל דלא צריך למימר כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמאן בעי לבטולה הלא מוצאת מכלל אב משנשאת ומוצאת מכלל בעל משנתאלמנ׳ ע״כ. ועוד מדנקט אלמנה וגרושה ולא נקט אשה סתם פנויה או בוגרת דייקא דדרשינן הך דרשא דהכא ולהכי נקט נמי תרתי אלמנה וגרושה. כן נראה לי:
דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: זה שנאמר ״ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה״ (במדבר ל, י), מה תלמוד לומר? הרי אין חידוש בדבר; והלא לאחר שנתאלמנה או נתגרשה היא כבר מוצאת מכלל רשות האב ומוצאת מכלל רשות הבעל, ואין מי שימנע בעדה מלקיים את נדרה!
This is as the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: “But the vow of a widow or of a divorcée, everything with which she has bound her soul shall stand against her” (Numbers 30:10). What is the meaning when the verse states this? Is it not already known that if she is widowed or divorced she has already been removed from the category of one under the authority of her father and she has likewise been removed from the category of one under the authority of her husband? Who, then, could possibly nullify her vows?
הכל
(3) אאֶלָּא הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל וְנִתְאַרְמְלָה בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ אֶלָּא לוֹמַר לְךָ כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
Rather, this is referring to a case where the father delivered his daughter to the husband’s messengers or where the father’s messengers delivered her to the husband’s messengers, and she was widowed or divorced on her way to the wedding canopy. How do I consider her? Is she a member of her father’s house, or a member of her husband’s house? Her status is entirely unclear. Rather, this verse comes to tell you: Since she has left her father’s domain for a short time her father is no longer able to nullify her vows, as she is considered a widow or a divorcée in all regards. The same applies to the issue at hand: She retains the status of a married woman even if she returns to her father’s house.
אלא הרי שמסר כו׳ – כלומר לא בא הכתוב לאלמנה ולגרושה מן נשואין דהא כתיב בה אם בית אישה נדרה אישה יפירנו והרי אין אישה קיים אלא לאלמנה ע״י מסירת שלוחין שעד עכשיו לא פירשו לך הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין אין אני יודע היאך אני קורא בה אם בית אביה אם בית אישה לפיכך בא כתוב זה ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר אלמא לא הדרא למילתא קמייתא דאילו נתארמלה מן האירוסין עד שלא נמסרה לשלוחין תנן במסכת נדרים (דף ע.) מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וילפינן לה מקראי.
היאך אני קורא בה – מתוך פירוש הקונטרס משמע דאיצטריך ליה למגמר אם היא ברשות האב אם לאו כשהיא בדרך וקשה לר״י דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ונראה דלענין חזרה כשנתארמלה או נתגרשה איצטריך למילף מהכא.
אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל כו׳. פי׳ והשתא וודאי הוא דהוה ליה למנקט לתנא דבי רבי ישמעאל אלא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשי, אלא הכי נמי קאמר וקסבר תנא דבי ר׳ ישמעאל דכיון דנפקא לן מהכא אפי׳ מהדר לבי נשי בנשואה אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה, ומתרבי לן נמי מלזנות בית אביה ארוסה שמסר האב לשלוחי הבעל שדינה בחנק כנשואה, הוא הדין נמי דאמרינן בה דהיכא דהדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא כנשואה, והיינו דנקט מסר האב לשלוחי הבעל דעדיפא ליה, ופירש״י ז״ל מחוור ממנו ותו לא מידי.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(ג) אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל – פי׳ דאלו היכי דלא הדרה ועדיין היא בבית בעלה הא ודאי הבעל מסר ואלו היכא דמסר האב ועדיין היא בדרך ולא הדרה א״נ לנכנסה לחופה ונתגרשה ונתארמלה אפילו קודם שנבעלה לא צריך קרא דבנעוריה בית אביה נפקא וכי אצטריך קרא היינו למסירה והדרא לבי נשא והיינו דמוכחין שפיר לענין זכותה דמאורשה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה ולזנות בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וכי אמרת מנלן דלא שנינן בין היכא דהדרה להיכא דלא הדרה ילפינן מיהא דהפרת נדרים דגלי רחמנא דליכא הפרש בינייהו לגלוי מלתא בעלמא הוא ושפיר ילפינן מהדדי כיון דבתרווייהו כתיב בית אביה ואין זה נכון הוא אלא כעין ילמוד סתום מן המפורש וכן פירשתי בתוס׳.
אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו׳. פי׳ רש״י ז״ל כלומר לא בא הכתוב לאלמנה וגרושה מן הנשואין דהא כתיב בה אם בית אישה נדרה אישה יפירנו והרי אישה קיים אלא אלמנה על ידי מסירת שלוחין שעד עכשו לא פירשו לך הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין אין אני יודע איך אני קורא בה אם בית אביה אם בית אישה לפיכך בא כתוב זה ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר אלמא לא הדרא למילתא קמייתא דאילו נתאלמנה מן האירוסין עד שלא נמסרה לשלוחין תנן במסכת נדרים מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וילפינן לה מקראי. ע״כ. פי׳ לפי׳ מהאי קרא נמי שמעינן דלענין הפרת נדרים הרי היא ברשות הבעל ואם נדרה בדרך הבעל מפר ולהכי לא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל דאילו הות קרית לה ארוסה לאחר שנמסרה לשלוחי הבעל הוה לן למימר דנתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ואיצטריך למגמר מהכא לשיטתו של רש״י ז״ל וכדכתיבנא לעיל ולא תיקשי מהכא לשמואל דס״ל דלענין הפרת נדרים לא מהניא מסירה לחופה וכדכתיבנא לעיל דהא במתני׳ דנדרים פרק בתרא משמע דלא הויא ברשות הבעל אלא ברשות עצמה וכדכתיבנא לעיל דתנן התם זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה וכו׳ ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי כו׳ וכבר כתיבנא לעיל שיטתו של רש״י ז״ל בזה ומיהו פירשו שם בשיטה וז״ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ונדרה ואח״כ נכנסה לחופה שאין הבעל מיפר בנדרים באלו הנדרים הקודמין לכניסת חופה דאף על גב דלענין חנק חשבינן לה כנשואה כדתנן בכתובות הרי היא ברשות הבעל הכא לענין נדרים חשבינן לרשות האב ולרשות עצמה באין כאחד כל זמן שלא נכנסה לחופה דהתם הוא דרבי קרא כדאמרינן התם מנא הני מילי אמר רמי בר חמא אמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל אבל לענין נדרים דלא רבי קא חשבינן לה רשות האב ורשות עצמה באין כאחד הלכך קודמין הוו ואף ע״ג דלענין נתרוקן רשות לא חשבינן לה רשות האב כדאמרינן התם מסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר דלא חשבינן לה כארוסה להתרוקן רשות לאב במיתת הבעל התם טעמא כדמפיק לה תנא דבי רבי ישמעאל מונדר אלמנה וכו׳ והכי משתמע לה ממתניתין כל שיצאה לרשות עצמה פי׳ כל שהיא ברשות עצמה שלא נכנסה לרשות הבעל לגמרי כגון מסר האב דהיינו קודם מסירת חופה אינו יכול להפר. ע״כ. אבל רש״י ז״ל השוה דין נדרה בדרך והבעל קיים לנתרוקן רשות לאב במיתתו של בעל וכדכתיבנא ולא רצה לפרש דרבי ישמעאל סבר דבדרך הרי היא ברשות עצמה דמרשות האב יצאה ולכלל רשות בעלה לא נכנסה והרי היא ברשות עצמה וכמו שפירשו קצת מפרשים וכדכתיבנא לעיל דמדקאמר היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלמא דאין לנו בשעת מסירתה אלא תרתי או רשות אב או רשות בעל אבל רשות עצמה אין לנו כנ״ל. ועוד יש לנו להאריך בלשונו ז״ל ליישב לשון הברייתא ואין הפנאי מסכים:
וז״ל הרא״ה ז״ל בחידושיו ליבמות בפ׳ יש מותרות דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה וגו׳ מה ת״ל והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו׳. ונתאלמנה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו כלומר לכך יצא המקרא הזה לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. ע״כ:
נכנסה לרשות הבעל בעלמא לא קתני נכנסה לחופה אלא נכנסה סתם דכל היכא דנכנסה לרשות הבעל לנשואה קא חשבי׳ לה ובחנק היא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
מתניתין בכרם ביבנה בתוך הישיבה ביבנה משנה היא בפ׳ דייני גזרות ורבי אלעזר בן עזריה דריש לה הבנים יירשו והבנות יזונו. שתי תקנות הללו חכמים תקנו זו דומה לזו מה הבנים אינן יורשין וכו׳ דממקום אחד העמידו חכמים את שתיהן. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
גמרא הכי גרסינן אי ר״מ האמר בנים מצוה אי רבי יהודה האמר בנים נמי מצוה ויש לפרש דלהכי שינה תלמודא בלשונו דגבי רבי יהודה נקט בנים נמי מצוה לאלומי פירכיה גבי ר׳ יהודה וה״ק אם ר״מ האמר בנים מצוה וממתני׳ שמעי׳ דמזונות בנו חייב וכדדייקינן ואי רבי יהודה קשיא טפי דאפי׳ לגבי מצוה גריעא מצות הבן טפי ממצות הבת דמצות הבת עדיפא משום זילותא וממתניתין שמעי׳ דגבי הבן חובה נמי איכא והיינו דנקט תלמודא בנים נמי מצוה פי׳ הבנים טפלים לגבי הבנות במצוה זו כך היה נראה לפרש. ומיהו רש״י ז״ל כתב וז״ל האמר בנים נמי מצוה. ולא חובה. ע״כ. אלמא לא בעי לפרושי הכין והדין עמו דאי הכי הרי התירוץ מובן בלשונו של המקשן דכיון דגריעי הבנים במצוה לגבי הבנות אם כן בקל יש לתרץ דלהכי נקט בתו לאשמועי׳ דאפי׳ גבי הבת ליכא חיובא ומעתה איכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה לכך פרש״י ז״ל דה״ק בנים נמי מצוה פי׳ דגבי הבנים נמי הוצרך ללמדך דמצוה הוא דאיכא ולא חובה דה״א דחובה לזון הבן והבת קמ״ל דמצוה הוא דאיכא ולא חובה. כנ״ל:
רש״י בד״ה אלא הרי שמסר וכו׳ וזו שנדרה בדרך וכו׳ ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה עכ״ל. לכאורה משמע מל׳ רש״י דע״י מסירה לשלוחים נקראת לגמרי בית אישה לפי זה דברי רש״י סותרין מ״ש לעיל גבי תיובתא דכולהו דדוקא לירושתה לחוד היא ברשות הבעל ולא לענין הפרת נדרים כמ״ש להדיא בד״ה שמואל אמר ויש ליישב מ״ש כאן דנקראת בית אישה היינו לענין שלא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל וכדמסיק רש״י להדיא ועוד דכיון דלרב ור׳ אסי ור׳ יוחנן ור׳ חנינא מהני מסירתה לכל לא חש כ״כ לדקדק בלישנא ובזה נתיישב קושית התוס׳ בד״ה האיך אני קורא ועיין בס׳ מג״ש למ״ז ז״ל גם בד״ה ונדר אלמנה ע״ש:
אלא, הרי שמסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונתארמלה (נתאלמנה) בדרך או נתגרשה, בזו היאך (איך) אני קורא בה: בית אביה של זו או בית בעלה של זו? שהרי אין מצבה ברור כלל ומי הוא זה הראוי להפר נדריה? אלא בא הכתוב לומר לך: כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב — שוב אביה אינו יכול להפר, ודינה כאלמנה או גרושה לכל דבר, וכן גם לענייננו, אפילו אם חזרה לבית אביה, נשאר דינה כנשואה.
Rather, this is referring to a case where the father delivered his daughter to the husband’s messengers or where the father’s messengers delivered her to the husband’s messengers, and she was widowed or divorced on her way to the wedding canopy. How do I consider her? Is she a member of her father’s house, or a member of her husband’s house? Her status is entirely unclear. Rather, this verse comes to tell you: Since she has left her father’s domain for a short time her father is no longer able to nullify her vows, as she is considered a widow or a divorcée in all regards. The same applies to the issue at hand: She retains the status of a married woman even if she returns to her father’s house.
הכל
(4) אָמַר רַב פָּפָּא אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ בִּשְׁלָמָא נַעֲרָה וְלֹא בּוֹגֶרֶת בְּתוּלָה וְלֹא בְּעוּלָה מְאוֹרָסָה וְלֹא נְשׂוּאָה בְּבֵית אָבִיהָ לְמַעוֹטֵי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל.
Rav Pappa said: We, too, learn this principle in a mishna (Sanhedrin 66b): One who has intercourse with a young woman betrothed to another is liable to stoning only if she is a virgin, a young woman, betrothed, and she is in her father’s house. The Gemara analyzes this mishna: Granted, the term young woman indicates that this punishment does not apply if she is a grown woman; similarly, this punishment applies only if she is a virgin, but not if she is a non-virgin, and only if she is betrothed, but not if she is a married woman. However, when the mishna states that she is in her father’s house, what does that phrase come to exclude? Does it not serve to exclude a case when the father delivered her to the husband’s messengers, indicating that in such a case the punishment of stoning no longer applies?
אף אנן נמי תנינא – במתניתין כי ההיא ברייתא דתניא לעיל הרי זו בחנק.
מאורסה ולא נשואה – נכנסה לחופה ואע״פ שלא נבעלה דאי נבעלה הא תנא ליה בתולה.
תאנא מסר האב כו׳ עד ואימא היכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא. פירש״י ז״ל דאמסר האב לשלוחי הבעל קיימינן, דקיימא לן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק, ואמרינן השתא מנא לן דאלו הדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא. ומיהו לאו קושיא היא דאימא הכי נמי, ומאן אמר לך, דהא אנן לא אמרינן אלא דכי מסר האב לשלוחי הבעל דינא בחנק, אבל נתאלמנה או נתגרשה אחר מסירה והדרא לבי נשי לא אמרן. אבל מסתברא ליה למקשה דהכי קושטא דמילתא דלא הדרא למילתא קמייתא, ואפשר דקים ליה דוודאי דהכי איתה, אלא קשיא לי׳ אמאי ומנא לן הא, אבל אנשואה לא קשיא לן, דנימא דהיכי דהדרא לבי נשי דהדרא למילתא קמייתא, דהא פשיטא לן דלא הדרא וכדתנא דבי ר׳ ישמעאל מה ת״ל וכו׳, והלא מוצאת מכלל אב ומוצא׳ מכלל בעל.
והרב ר׳ אברהם אב בית דין ז״ל פי׳ דהיינו טעמא דפשיטא ליה, משום דהא כתיב בה בנדרים בנעוריה בית אביה (במדבר ל, ד), וכיון דנשאת תו לא קרינן ביה בנעוריה. אבל איפשר לומר דוודאי גבי נדרים בנשואה הא פשיטא לן דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא, וכיון דכבר נתרוקנה רשות האב ממנה לגמרי ובאת׳ לרשות הבעל שהוא מיפר בלבד, הא פשיטא לן דתו לא הדרא לרשות האב וגמרינן מינייהו, אבל כי מספקא לן במסר האב לשלוחי הבעל, דהא כל עיקר לא נתרוקנה רשות האב אלא בשביל רשות הבעל, וכיון דלא הספיקה לבא לכלל רשות הבעל עד שחזרה לרשות האב, בזו איפשר לספוקי אם חזרה לרשות אביה אם לאו, ואמרינן הא כבר פסקא תנא דבי ר׳ ישמעאל דממעט בהדיא אפי׳ במסר האב לשלוחי הבעל, דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשי הדרא למילתא קמייתא, אלא כיון שיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר.
אבל רבינו חננאל ז״ל פירש דהאי קושיא אנשואה מקשינן, וקאי אמאי דמקשינן ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה, ואמרינן חופה בהדיא כתיבה, ואכתי קשיא לן אימא דלזנות אנשואה קאי, ואע״ג דנשואה הא כתיבה נכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך, דאי לאו לזנות, הוה אמינא ה״מ בעודה נשואה, אבל היכא דנתאלמנה והדרא לבי נשי תיהדר למילתא קמייתא, וקמ״ל לזנות דאע״ג דהדרא לבי נשי לא הדרא למילתא קמייתא. ומיהו הני מילי נשואה, אבל ארוסה לעולם אימא לך אע״פ שמסר האב לשלוחי הבעל שהיא בסקילה עד שתיכנס לחופה. ולפום הא לית ליה לרבינו חננאל ז״ל האי טעמא דהראב״ד ז״ל, דהא קא מיצטריך ליה קרא דלזנות לנשואה, אי נמי איפשר דאית ליה וקסבר דלא מימעיט מדכתיב בנעוריה אלא נשואה אחר שנבעלה, דתו לא קרינן ביה בנעוריה אבל קודם שנבעלה לא, דהא קרא קרי לה בנעוריה כדכתיב ושבה אל בית אביה בנעוריה מלחם אביה תאכל, ואכתי איצטריך לזנות למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשי.
אמר רב ספרא אף אנן נמי תנינא כלומר דמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק. הבא על נערה כו׳. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי כו׳. עד ש״מ.
אמר רב פפא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זה, שהנמסרת לשלוחי הבעל דינה כנשואה: הבא על נערה המאורסה — אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה. ונברר מה משמעות הדברים לפרטיהם: בשלמא [נניח] ״נערה״, בא להוציא — ולא בוגרת, ״בתולה״ — ולא בעולה, ״מאורסה״ — ולא נשואה. אולם בבית אביה למעוטי מאי [למעט את מה], לאו למעוטי [האם לא למעט] את אותו מקרה שבו מסר האב לשלוחי הבעל שדינה כנשואה? מתברר איפוא שגם בברייתא נרמזה הלכה זו.
Rav Pappa said: We, too, learn this principle in a mishna (Sanhedrin 66b): One who has intercourse with a young woman betrothed to another is liable to stoning only if she is a virgin, a young woman, betrothed, and she is in her father’s house. The Gemara analyzes this mishna: Granted, the term young woman indicates that this punishment does not apply if she is a grown woman; similarly, this punishment applies only if she is a virgin, but not if she is a non-virgin, and only if she is betrothed, but not if she is a married woman. However, when the mishna states that she is in her father’s house, what does that phrase come to exclude? Does it not serve to exclude a case when the father delivered her to the husband’s messengers, indicating that in such a case the punishment of stoning no longer applies?
הכל
(5) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל בְּעָלְמָא שְׁמַע מִינַּהּ.:
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this principle in another mishna (Sanhedrin 89a): With regard to one who has intercourse with a married woman, once she has entered her husband’s authority for marriage, even though she has not had intercourse with him, one who has intercourse with her is punished by strangulation, which is the punishment for adultery with a married woman. It is clear that this halakha applies if she merely entered the husband’s authority for the purpose of marriage, even if they have not yet entered the wedding canopy. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is so.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו]: הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה — הבא עליה הרי זה בחנק כדין נשואה ולא כדין ארוסה. משמע: נכנסה לרשות הבעל בעלמא [בלבד] גם אם לא נכנסה לחופה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this principle in another mishna (Sanhedrin 89a): With regard to one who has intercourse with a married woman, once she has entered her husband’s authority for marriage, even though she has not had intercourse with him, one who has intercourse with her is punished by strangulation, which is the punishment for adultery with a married woman. It is clear that this halakha applies if she merely entered the husband’s authority for the purpose of marriage, even if they have not yet entered the wedding canopy. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is so.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב אַף הַבָּנוֹת אֵין נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.:
MISHNA: A father is not obligated to provide his daughter’s sustenance. This exposition was expounded by Rabbi Elazar ben Azarya before the Sages in the vineyard of Yavne: Since the Sages instituted that after the father’s death, the sons inherit the sum of money specified in their mother’s marriage contract, and the daughters are sustained from their father’s estate, these the two halakhot are equated: Just as the sons inherit only after the father’s death, not during his lifetime, so too, the daughters are sustained from his property only after their father’s death.
ערך כרם
כרם – א(בבא בתרא קלא: כתובות מט.) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה. (יבמות מב) אי הדר ביה ממתניתא דכרמא הדר ביה. דתניא א״ר ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין שלשה חדשים פי׳ משום מתניתא דכרמא הדר ביה ואמר אין הלכה כרבי יהודה. וכן פי׳ רב אחא דמן שבחא בשאילתות (בוירא אליו). (ירושלמי בסוף הלכה קמא דפרק תפלת השחר) וכי כרם היה שם אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם. (פרק ה דכלאים) הרי זה נקרא כרם כל כרם שהוא נטוע ערבוביא כרם רבעי פי׳ כרם של שנה רביעית שנטע.
א. [וויין גארטין.]
מתני׳ האב אינו חייב במזונות בתו – בחייו ובגמ׳ מפרש אמאי נקט בתו.
זה מדרש דרש ר׳ אלעזר ב״ע – ביום שמנוהו נשיא.
בכרם ביבנה – על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם.
הבנים יירשו והבנות יזונו – שתי תקנות תקנו ב״ד בתנאי כתובה הבנים יירשו כתובת בנין דכרין דתנן במתניתין (לקמן דף נב:) בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון והיינו הבנים יירשו כתובת בנין דכרין ולקמן בשמעתין מפרשינן לה מאי היא.
והבנות יזונו – בנן נוקבן די יהוויין ליכי מינאי אינון יהווין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתיבגרון או עד דתלקחון לגוברין.
מה הבנים אין יורשין – כתובת אמן אלא לאחר מיתת אביהן דהא אינון ירתון תנן והכי מפרש לה ביש נוחלין דהאי הבנים יירשו אכתובת בנין דכרין קאי.
משנה. ח. האב אינו חייב במזונות בתו. כלומ׳, בחייו. ור׳ אלעזר בן עזריה דריש לה ומראה לו פנים מזה. הבנים יירשו והבנות ניזונות, כלומ׳, שתי תקנות הללו תקנו חכמים, זו דומה לזו. מה הבנים אינן יורשין וכו׳. כלומ׳, הבנים יירשו כתובת בנים דיכרין, כדמפרש בהאי פירקין, והבנות ניזונות כדתנן בהאי פירקין, בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי, אינון יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי, עד דתילקחן לגוברין. ואע״ג דחובה ליכא, אבל מצוה איכא. ואם אינו רוצה לזון, באין עליו בדרך פיוסין, וכל שכן בבנים זכרים דעסקי באורייתא.
מתני׳ האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ראב״ע פי׳ ביום שמינהו נשיא בכרם שביבנה פי׳ בתוך הישיבה וע״ש שהיו יושבים שורות שורות נקראין כרם:
הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשים אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. פי׳ אע״ג דבתנאי כתובה כתוב סתם בנין נוקבין דיהווין ליכי מינאי יהווין יתבין בביתי ומיתזני מנכסיי עד דתינסבן לגוברין פי׳ ומשמע אפילו בחייו. אפ״ה לא הוי האי תנאה אלא לאחר מיתה ויליף לה ר״א מתנאי דבנים דמה תנאי דבנים אינו אלא לאחר מיתה דהא ירתון תנן. אף תנאי דבנות לא הוי אלא לאחר מיתה אבל בחייו לא מחייב ואין אשתו יכולה לכופו לזון את בנותיה בחייו:
מתני׳ האב אינו חייב כו׳ עד לאחר מיתת אביהם. ובגמרא אמרינן בחיי האב אינו חייב לא במזונות בתו ולא במזונות בנו, מיהו מכלמינן ליה בהכי, כי הא דכי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא וליקו ולימא ערובא בעי בניה וההוא גברא לא בעו בני׳, והני מילי היכא דלא אמיד, אבל אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה, בי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה מאה זוזי.
המשנה הששית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן אמר הר״ם פי׳ כרם שם הקבוץ אשר התקבצו החכמים ביבנה בזה העת שנאמר כרם חמר ענו לה והלכה כר׳ אלעזר בן עזריה אבל בכאן יש משפטים ודינים אספרם לך וזה שהאיש חייב הוא לזון את בניו עד סוף ו׳ שנים ירצה או לא ירצה ויוכרח על זה בין שיהיה עשיר או עני וכאשר עברו הבנים זה הזמן ולא ירצה האב לזונם הנה ראוי לדיין שיכריחהו בדברים ויביישהו על זה בפני אנשים וידבר אליו בזה הענין ואם לא יתרצה ולא ייטב בעיניו לזונם בשום פנים הנה יעיין הדיין בענינו ואם היה לו ממון יכריחהו ויוציא ממנו הוצאתם לפי שעור ממונו לא בשהוא חייב לזון אותם אחר שעבר ו׳ שנים אבל שחיוב עליו לעשות צדקה כפי מסת ידו וכאשר לקחנו ממנו זאת הצדקה נזון בה בניו ובנותיו לפי שהם בני צדקה והם יותר ראויים בזה באמרו ית׳ לאחיך לענייך ומהידוע שהדיין שיכריח האנשים לעשות צדקה לפי שהוא מכלל מצות עשה אשר ראוי שנכה האדם עד שיעשה זאת המצוה אשר ראוי לעשותה בזה העת או ימות וזה שרש בכל מצות עשה ואין הפרש בין זכרים לנקבות בהזנה:
במשנה האב אינו חייב במזונות בתו וכו׳ מדאורייתא פשיטא דאינו חייב דאע״ג דאמרינן ברפ״ק דקדושין אי אשמעינן מעשה ידיה משום דמיתזנא מיניה כבר כתבתי דהיינו משום דאורחא דמילתא הוא כמ״ש התוס׳ סוף פרק השולח אבל חיובא ליכא וע״כ איירי כגון שא״ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל״כ פשיטא דחייב לזונה מן התורה דלא גריעא מע״ע דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא לעיל אלא דלפ״ז יש לדקדק מאי דייקינן בגמרא במזונות בתו הוא דאינו חייב הא במזונות בנו חייב דלמא היא גופא אתי לאשמעינן דלא תימא דאורייתא חייב לזונה מדאיצטריך למיכתב קדושין לאביה ואיצטריך למיכתב מעשה ידיה לאביה וקס״ד דהיינו משום דמיתזנא מיניה ועוד דקס״ד דתקנו חכמים מזונות תחת מעשה ידיה כדאשכחן בבעל לאשתו דאיכא למ״ד הכי ויש ליישב:
א משנה האב אינו חייב במזונות בתו בחייו. זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: כיון שתיקנו חכמים שלאחר מות האב הבנים יירשו את כתובת אמם והבנות יזונו מנכסיו, יש להשוות את השניים: מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב ולא בחייו — אף הבנות אין ניזונות מרכושו אלא לאחר מיתת אביהן.
MISHNA: A father is not obligated to provide his daughter’s sustenance. This exposition was expounded by Rabbi Elazar ben Azarya before the Sages in the vineyard of Yavne: Since the Sages instituted that after the father’s death, the sons inherit the sum of money specified in their mother’s marriage contract, and the daughters are sustained from their father’s estate, these the two halakhot are equated: Just as the sons inherit only after the father’s death, not during his lifetime, so too, the daughters are sustained from his property only after their father’s death.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב הָא בִּמְזוֹנוֹת בְּנוֹ חַיָּיב בִּתּוֹ נָמֵי חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא הָא מִצְוָה אִיכָּא מַנִּי מַתְנִיתִין לָא רַבִּי מֵאִיר לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.
GEMARA: With regard to the mishna’s statement that a father is not obligated to provide his daughter’s sustenance, the Gemara infers: It is with regard to providing his daughter’s sustenance that he is not obligated, but with regard to providing his son’s sustenance, he is obligated. Furthermore, with regard to his daughter, too, there is no obligation, and therefore the court cannot compel him to provide sustenance for his daughter, but there is a mitzva, i.e., it is proper, for him to do so. With this interpretation in mind, whose opinion is expressed in the mishna? It is not Rabbi Meir, nor Rabbi Yehuda, nor Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
בא״ד קשה דאי אמתני׳ קא בעי למה המתין כ״כ כו׳ עכ״ל לכאורה שהרגיש רש״י בזה במה שפירש וכיון דלא נפקא לן מסירת שלוחים אלא מקרא יתירא דבית אביה אימא כו׳ אבל אין זה מספיק כיון דבעיא היא לענין דינא אי הדרא אי לא ה״נ ה״מ למיבעיא הכא בשלא ידע אכתי דמקרא יתירא נפקא ליה וק״ל:
ב גמרא שנינו במשנה שאין האב חייב במזונות בתו. ומדייקים: במזונות בתו הוא שאינו חייב, הא [הרי] משמע כי במזונות בנו — חייב. ועוד: בתו נמי [גם כן], חובה הוא דליכא [שאין כאן], כלומר, שאי אפשר לחייבו מן הדין לפרנס את בתו, אך ודאי הא [הרי] מצוה איכא [יש בכך]. ולפי הבנה זו מני מתניתין [של מי היא משנתנו]? שהרי אינה לא כדעת ר׳ מאיר, לא כדעת ר׳ יהודה, ולא כדעת ר׳ יוחנן בן ברוקא.
GEMARA: With regard to the mishna’s statement that a father is not obligated to provide his daughter’s sustenance, the Gemara infers: It is with regard to providing his daughter’s sustenance that he is not obligated, but with regard to providing his son’s sustenance, he is obligated. Furthermore, with regard to his daughter, too, there is no obligation, and therefore the court cannot compel him to provide sustenance for his daughter, but there is a mitzva, i.e., it is proper, for him to do so. With this interpretation in mind, whose opinion is expressed in the mishna? It is not Rabbi Meir, nor Rabbi Yehuda, nor Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הכל
(8) דְּתַנְיָא מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת קַל וְחוֹמֶר לַבָּנִים דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת מִשּׁוּם זִילוּתָא ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר חוֹבָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן נִיזּוֹנִין.
As it is taught in a baraita, it is a mitzva to sustain daughters, and the same applies by an a fortiori inference to sons, who are engaged in the study of Torah. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is a mitzva to sustain sons, and the same applies by an a fortiori inference with regard to daughters, due to the dishonor they will suffer if they are forced to go around begging. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: It is an obligation to sustain the daughters after their father’s death; however, during their father’s lifetime both these and those, sons and daughters alike, are not sustained.
קל וחומר לבנים דעסקי באורייתא – ולקמן בפרק בתרא (כתובות קח: ושם) גבי אדמון דפריך דעסיק באורייתא ירית דלא עסיק באורייתא לא ירית לענין ירושה דאורייתא ודאי איכא למיפרך דאין לנו לגזול לו מה שזיכתה לו תורה אבל הכא קאמר דלא מחמרינן באותו שעוסק בתורה ומפרנסינן ליה כדי שיעסוק בתורה.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים. ומדוע קל וחומר — משום דעסקי [שהם עוסקים] בתורה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום החשש לזילותא [זלזול בהן] אם תצטרכנה לחזר על הפתחים. ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן — אלו ואלו, הבנים והבנות, אינן ניזונין.
As it is taught in a baraita, it is a mitzva to sustain daughters, and the same applies by an a fortiori inference to sons, who are engaged in the study of Torah. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is a mitzva to sustain sons, and the same applies by an a fortiori inference with regard to daughters, due to the dishonor they will suffer if they are forced to go around begging. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: It is an obligation to sustain the daughters after their father’s death; however, during their father’s lifetime both these and those, sons and daughters alike, are not sustained.
הכל
(9) מַנִּי מַתְנִיתִין אִי רַבִּי מֵאִיר הָא אָמַר בָּנִים מִצְוָה אִי רַבִּי יְהוּדָה הָא אָמַר בָּנִים נָמֵי מִצְוָה אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אפי׳ אֲפִילּוּ מִצְוָה נָמֵי לֵיכָּא.
The Gemara restates its question: Whose opinion is expressed in the mishna? If you say it is Rabbi Meir, didn’t he say that providing sustenance even to one’s sons is merely a mitzva, not an obligation? If the mishna expresses the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that providing sustenance to one’s sons is also a mitzva, not an obligation? If it is Rabbi Yoḥanan ben Beroka, according to his opinion there is not even a mitzva to provide sustenance for one’s daughters. Consequently, none of opinions of the tanna’im of the baraita fits the ruling of the mishna.
בד״ה ואימא ה״מ כו׳ ומיהו קשה לפ״ז דהיכי ילפינן מנדרים כו׳ עכ״ל אבל לפרש״י דקאי ואימא ה״מ כו׳ אמתני׳ ניחא דקתני במתני׳ לכל מילי הוה מסר ברשות הבעל ועלה מסיק דבהפרת נדרים לא הדרא למילתא קמייתא ה״ה לשאר מילי דאיכא למילף מנדרים אבל לענין סקילה קושטא הוא דליכא למילף מהפרת נדרים מה״ט שכתבו דמ״מ תהא כיתומה וק״ל:
ואם כן מני מתניתין [כמי היא משנתנו]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר׳ מאיר — הא [הרי] אמר שגם לזון את הבנים מצוה היא ולא חובה?! אי [אם שיטת] ר׳ יהודה — הא [הרי] אמר שלזון את הבנים נמי [גם כן] מצוה היא ולא חובה, אי [אם] ר׳ יוחנן בן ברוקא — הרי לשיטתו נראה שאפילו מצוה נמי ליכא [גם כן אין] בכך אפילו בבנות! — ואין איפוא שיטה המתאימה לדעת משנתינו.
The Gemara restates its question: Whose opinion is expressed in the mishna? If you say it is Rabbi Meir, didn’t he say that providing sustenance even to one’s sons is merely a mitzva, not an obligation? If the mishna expresses the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that providing sustenance to one’s sons is also a mitzva, not an obligation? If it is Rabbi Yoḥanan ben Beroka, according to his opinion there is not even a mitzva to provide sustenance for one’s daughters. Consequently, none of opinions of the tanna’im of the baraita fits the ruling of the mishna.
הכל
(10) אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר אִיבָּעֵית אֵימָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.
The Gemara answers that the mishna can be explained in several different ways. If you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir; if you wish, say that it follows the opinion of Rabbi Yehuda; and if you wish, say it is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
ומשיבים: אפשר ליישב את שיטת המשנה בדרכים שונות, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר׳ מאיר, איבעית אימא [אם תרצה אמור] משנתנו כשיטת ר׳ יהודה, איבעית אימא [אם תרצה אמור] משנתנו כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקא.
The Gemara answers that the mishna can be explained in several different ways. If you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir; if you wish, say that it follows the opinion of Rabbi Yehuda; and if you wish, say it is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הכל
(11) אִיבָּעֵית אֵימָא ר׳ רַבִּי מֵאִיר וְהָכִי קָאָמַר הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ וְהוּא הַדִּין לִבְנוֹ הָא מִצְוָה בְּבִתּוֹ אִיכָּא קַל וָחוֹמֶר לַבָּנִים וְהַאי דְּקָתָנֵי בִּתּוֹ הָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן
The Gemara explains in detail: If you wish, say it is Rabbi Meir, and this is what he said in the mishna: A father is not obligated to provide his daughter’s sustenance, and the same is true with regard to providing sustenance for his son. This indicates that there is a mitzva, though not an obligation, to provide for his daughter, and by an a fortiori inference it is a mitzva with regard to the sons. And the reason that the mishna teaches only the case of his daughter, and omitted any mention of sons, is not because a father is obligated to feed his sons. Instead, it teaches us this:
איבעית אימא רבי מאיר והכי קאמר כו׳ – כלומר בתו דנקט לאו למידק הא בנו חייב אלא משום דרבי מאיר עדיף ליה בנו אי נקט אינו חייב במזונות בנו הוה אמינא בנו הוא דחובה ליכא מצוה איכא אבל בתו אפילו מצוה ליכא להכי תנא אינו חייב בבתו למימרא דמצוה מיהא איכא וה״ה לבנו דחובה מיהא ליכא.
אמר המאירי האב חייב במזונות בתו ר״ל שאע״פ שאחד מתנאי הכתבה להיות בנותיו נזונות מנכסיו אחר מותו לא היתה תקנה זו אלא לאחר מותו אבל בחייו אינו חייב בכך ואין אשתו יכולה לכופו לזון את בנותיו זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה כלומר שדרשה והראה בה פנים הבנים יירשו והבנות יזונו כלומר שתי תקנות תקנו חכמים בתנאי כתבה אחת שהבנים ירשו ר״ל כתבת אמם וזו היא תקנת כתבת בנין דכרין והשנית שהבנות יזונו ומה תקנת ירושת הבנים דוקא לאחר מיתה אף תקנת מזון הבנות דוקא לאחר מיתה אבל בחייו אינו חייב בכך וכן הלכה ואף הבנים בכלל זה ר״ל שאינו חייב לזונם אלא שמכל מקום יתבאר בגמרא שאע״פ שאין כאן חובה ואין כופין אותו בכך מכל מקום מצוה עליו לזונם אף בבנות וכל שכן בבנים שעוסקים בתורה ואם אינו רוצה לזונם מפייסין אותו כמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דר׳ יוחנן אמר ליה ניחא לך דליתזנן בנך ובנתך בצדקה ואם לא נתרצה בפיוס מכלימין אותו ברבים וכמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא הוא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקום איניש עליה כלומר כדי שיעמוד במקום גבוה ויהא קולו נשמע ולימא הכי עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני וכן גוערין אותו בכיוצא בדברים אלו אבל מכל מקום אין כופין אותו ומכל מקום דוקא כשאינו עשיר ואינו מספיק לזונם בהרוחה אבל אם הוא אמיד ומספיק בכך דרך הרוחה כופין אותו לא מתורת חיוב מזון בניו ובנותיו אלא מתורת צדקה שהרי אף על אחר כופין אותו לפי מה שיראו הדיינין וכמו שאמרו רבא כפא ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אע״פ שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו ופירשו בפרק אע״פ (כתובות ס״ה:) ששיעור קטני קטנים הוא עד בן שש וכן אמרו שם אם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה אלמא שכל שבקטני קטנים מיהא כופין אותו ובתלמוד המערב שאלו אם בני בנים הם כבנים אם לאו ואמרו על זה נמנו באושא המקפיד זקנו ר״ל שהכעיסו והכהו הזקן נותן לו דמי בשתו כלומר שאינו כבנו לענין זה ויראה שבכל התנאים כן ולפי דרכך למדת על מה שאמרו באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים שאין הלכה כן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ומבארים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שכשיטת ר׳ מאיר האומר כי מצוה לזון את הבנות וקל וחומר לבנים היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את משנתנו: האב אינו חייב במזונות בתו, ובאמת הוא הדין לבנו. הא [הרי] מצוה בבתו איכא [יש], קל וחומר לבנים שיש בהם מצוה. והאי דקתני [וזה ששנה] בתו [בתו] בלבד ולא אמר בתו ובנו — אין לדייק מכאן שחייב במזונות בנו, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]:
The Gemara explains in detail: If you wish, say it is Rabbi Meir, and this is what he said in the mishna: A father is not obligated to provide his daughter’s sustenance, and the same is true with regard to providing sustenance for his son. This indicates that there is a mitzva, though not an obligation, to provide for his daughter, and by an a fortiori inference it is a mitzva with regard to the sons. And the reason that the mishna teaches only the case of his daughter, and omitted any mention of sons, is not because a father is obligated to feed his sons. Instead, it teaches us this:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.