×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דִּלְמָא מַלְקוֹת חָמוּר דְּאָמַר רַב אִילְמָלֵי נַגְּדוּהּ לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה פְּלַחוּ לְצַלְמָא א״לאֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי וְאָמְרִי לַהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרַב אָשֵׁי וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה לְהַכָּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה.
Perhaps the punishment of lashes is more severe, as Rav said: Had they flogged Hananiah, Mishael, and Azariah (see Daniel, chapter 3) instead of casting them into the fiery furnace, these three would have been induced to worship the graven image. Apparently, the punishment of lashes is more severe than death. Rav Samma, son of Rav Asi, said to Rav Ashi, and some say Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Rav Ashi: And is there no difference to you between flogging that has a limit, e.g., forty lashes by Torah law, which is a less severe punishment, and flogging that does not have a limit, i.e., flogging administered to induce compliance, which is more severe?
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
נגדוה – יסורין.
ולא שני לך כו׳ – יסורי המלכות הכאה שאין לה קצבה היא אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים.
ודלמא מלקות חמור – הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן ניתנה לאנשי עיר הנידחת כדאמרי׳ בפ״ד מיתות (סנהדרין נ.).
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא – תימה מנא לן דהא אמרי׳ בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר״ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי׳ היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר׳ עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ״ש לנגודי ואור״ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ״כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.
הוא דאמרינן אלמלא נגדו לחנניא משאל ועזריה פלחי לצלמא לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר. אי נמי דלא עבודה זרה היתה אלא אנדרטא היתה, ולכבודו של נבוכדנאצר. ואף על גב דכתיב אלהך, שאתה עושה אותו כאלוה קאמר. והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניא משאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואי עבודה זרה היתה, היכי אמרינן מה ראו, הרי אמרו יהרג ועל יעבור, ומשום הכי נשאו לעצמן קל וחומר מצפרדעים וכו׳, לומר לך דהא קדושת השם בלחוד הוא, דטעי בה אינשי וכעבודה זרה דמיא להו, ולקדש את השם בפני עמי הארץ עשו כן. ולא כדברי המפרש שהיה להן ליהרג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להן כך מקובל אני מישעיה רבי, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר להון ומה אתון בעין, אמרו ליה דיהון אמרין הדין אמרין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל. עד כאן בהגדה. וזה עיקר, שהיו יכולים להסתלק משם אלא שכל עצמם לקדש את השם היו מכוונים.
אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחו לצלמא. ז״ל פירשה בתמיה, כלומר, דילמא ח״ו אפילו הלקום מי פלחי לצלמא. ויש מי שפירש: בניחותא, ודרך גוזמא קאמר. ויש מי שפירש (ר״ת בתוס׳): פלחו ממש, לפי שלא היתה עבודה זרה אלא אנדרטה של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו. והא דאמרי ליה (דניאל ג, יח) ולאלהך לית אנחנא פלחין, למי שאתה עושה כמו אלוה קאמרי, והיינו דאמרינן התם (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואילו לע״ז היכי אמרינן מה ראו, אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה, אלא משום דקדושת השם בלבד היתה, לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע״ז היתה, מסרו נפשם עליה. וכן מוכיח במדרש חזית (שיר השירים רבה פ״ז אות ח) ששם אמרו ששאלו ליחזקאל, ואמר להם, מקובל אני מישעיהו רבי (ישעי׳ כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה: מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון, ומה אתון בעון, אמרין ליה, דיהון אמרי צלמא, כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל, ולפיכך אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש, שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש השם.
אלמלא נגדינהו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. איכא דאמרי דגוזמא קאמר, כלומר דילמא אי נגדינהו לא מצו למיקם בהימנותייהו, וליתא, דאם כן לא הוי ליה לרב למימר הכי, ורבינו תם ז״ל פי׳ דהיינו טעמא, משום דצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע״ז גמורה היה, אלא לכבוד כעין אנדרטי של מלכים, והיינו דאמרי׳ נמי התם בפסחים (נג, ב) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לתוך כבשן האש, ואמרינן נשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים, ואלו ע״ז היה, טעמא בעי, אלא כדאמרן, והיינו דמפרש טעמא משום דנשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים, כלומר שלא נתכוונו אלא לקדש את השם, לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע״ז וכוונתן לשם ע״ז, ואלו לא מסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן, היו סבורין שהתירו פרושים את הדבר אפילו כפי כוונתן, תדע שאלו היה ע״ז, היאך היה אפשר שלא היו אחרים באותו הדור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע״ז, אלא לאו וודאי כדפרישנא.
מי שגנב וטבח בשבת או גנב וטבח לע״ז פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שהטביחה בשבת או לע״ז מחייבתו מיתה ואין אדם מת ומשלם ואף בשוגג שהרי מכל מקום דין מיתה יש כאן טבח על ידי אחר ואע״פ שיש דין מיתה אצל הטובח הוא חייב בתשלומין שאין כאן דין מיתה אצלו ואם תאמר היכן מצינו זה חוטא וזה מתחייב התורה רבתה טביחה על ידי אחר לחיוב תשלומין שנאמר או לרבות את השליח ואע״פ שאלו עשאו הוא פטור אין זה מפני שאין עליו חיוב אלא מפני שקם עליו בגדולה הימנה:
[עיקר הפירוש כדפר״ת משום דצלמא דנבוכדנצר לאו ע״ג היה דא״כ דכ״ע כשם שיהרג ואל יעבור כך ילקה כל יסורים שבעולם ואל יעבור אלא אנדרטא של נבוכדנצר [העשוי לכבוד היה והיינו דאמרי׳ התם מה ראו חנניא מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם] כדאי׳ במגלה מפני שהשתחוו לצלם ופרכינן וכי משוא פנים יש בדבר ואמרינן הם עשו לפנים שהשתחוו לצלם אף הקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים. והכי נמי מוכח מקרא שאמרו לו לנבוכדנצר לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד דאלמא תרי מילי נינהו.]
(1-11) ודלמא מאי נקה מגלות – והקשו בתוס׳ והאיך אפשר לאוקמא קרא בגלות דהא אמרינן שחובשין אותו מכלל שלא מת ההורג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו [דאמרינן התם שחט שנים או רוב שנים אינו גולה על ידו] חיישי׳ שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו התם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אורחא ומזיק ליה פרכוס ויש הכאות אחרות שאין הרוח ולא הפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. עוד יש לימוד דמעיקרא יותר דקרא דבמזיד אייתר ליה ונקה המכה ואצטריך לאוקמה לענין שחובשין ההורג אבל השתא דאוקימנא ליה בגלות לגופיה אצטריך דאי מיית גולה ואף על פי שלא נתכוין לו אלא נתכוין להרוג את זה והרג את זה אע״ג דכתיב ברישא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לענין אומדנות אתו ברישא כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין ואלו לענין גלות לא מת לאלתר ונקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינא למדרש השתא אלא יתורא דוקא המכה למה לי כן נ״ל.
דדילמא מלקות חמור ואם תאמר ואמאי קא פריך בלשון דילמא כיון דקא מייתו מדרב דאמר אלמלא נגדוהו כו׳. ויש לומר דהוה משמע ליה דדילמא נחלק בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ולהכי נקט לה בלשון דילמא ואהדר ליה דפשיטא ודאי דיש לחלק הכין ואין ספק בזה כלל והיינו דקא מהדר ליה ולא שני לן בין הכאה שיש לה קצבה כו׳ פי׳ כיון דשני לך מהא דלהכי קא אמרת דילמא אמאי לא פשיטא לך לגמרי. אבל קשה כיון דאסיק אדעתיה חילוקא דלקמן דאלימא טובא דתלמודא אסיק הכי אמאי לא קאמר הכא נמי את״ל הוי כדאמר בקושיא קמייתא ממאי דמותרה לדבר חמור כו׳ ואת״ל הוי רבותיה דהך קושיא בתרייתא מקושיא קמייתא כי היכי דאמרינן בקושיא קמייתא ואת״ל הוי דמשום הכי לא קשיא לן האי קושיא הכי נמי איכא למימר בקושיא בתרייתא ומאי אלימותיה דהך פירכא בתרייתא מקמייתא לכך נ״ל דלא אסיק אדעתי׳ חילוקא דלקמיה כלל ומשום הכי קאמר דילמא משום דהוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת ומיהו לא אלימא הך שינויא עד דנימא עליה ואת״ל מיתה חמורה דהא איכא לדחויי דאה״נ דמיתה חמורה אבל לענין בני אדם חמירא ליה מלקות ממיתה משום אורך היסורין ולהכי מייתי ראיה מחנניה מישאל ועזריה הלכך אהני לן האי סברא דעיר הנדחת כדי שלא להקשות בפשיטות אלא בלשון דילמא ומיהו לא אלימא כולי האי לומר ואת״ל כנ״ל. ואפשר דלהכי כתבו התוס׳ ז״ל דילמא מלקות חמור הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת כו׳. ודוק שתפסו בקושיא ולא בשינויא:
וז״ל הריטב״א ז״ל ממאי דמיתה חמורה כו׳. פי׳ אף על גב דדיני תורה פשיטא דמיתה חמורה אנן הכי קאמרינן ממאי (דאיכא) דהתראת מיתה חמירא להו לאינשי דילמא התראת מלקות חמירא להו דבמיתה לא חייש דמימר אמר תמות נפשי עם פלשתים אבל למלקות לא ניחא ליה דלא לקטלוהו וללקי הוא בה מלקות דידיה חמיר מחבלא דחבריה. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה דילמא מלקות חמירא. ואם תאמר הא ודאי מיתה חמורה שניתנה למגדף ולעובד עבודת גלולים בפרק ד׳ מיתות בית דין ליתא דאף על גב דודאי חמירא מיתה שהרי אובד נשמתו אבל מלקות חמירא על בני אדם לפי שמתבזה בחייו ונפיש נמי צעריה. ע״כ:
אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא רש״י פירשה בתמיה כלומר דילמא ח״ו אפילו הלקום מי פלחו לצלמא ויש מי שפירש בניחותא ודרך גוזמא קאמר ויש מי שפירש פלחו ממש לפי שלא היתה ע״ג אלא אנדרטא של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו והא דאמרי ליה לאלהך לית אנחנא סגדין למי שאתה עושה כמו אלוה לית אנחנא סגדין והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש ואילו ע״ג היכי אמרו ומה ראו אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה אלא משום דקדושת ה׳ בלבד לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע״ג היתה מסרו נפשם עליה וכן מוכיח במדרש חזית ששם אמרו ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לן מה אתון בעון אמרין ליה דיהון אמרין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל ולפיכך (אמר) אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש ה׳. הרשב״א ז״ל:
ועוד הביא ראיה תלמידו ז״ל דאמרינן בריש פ״ק דע״ג יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע״ג יבא נבוכדנצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה דלא פלחו לצלמא אלמא לאו ע״ג היתה:
וז״ל הרמב״ן ז״ל הא דאמרינן אלמלי נגדו לחנניה כו׳. פלחו לצלמא לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר אי נמי לאו ע״ג היתה אלא אנדרטא היתה ולכבודו של נבוכדנצר ואף על גב דכתיב לאלהך, שאתה עושה אותו כאלוה קאמר והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה כו׳ שהפילו עצמן לכבשן האש ואי ע״ג היתה היכי אמרינן מה ראו כו׳ הרי אמרו יהרג ואל יעבור ומשום הכי נשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים כו׳ לומר לך דהא קדושת ה׳ בלחוד הוא דטעו בה אנשי וכע״ג דמיא להו ולקדש את ה׳ בפני עם הארץ עשו כן ולא כדברי המפרש שהיה להם להרוג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע כו׳ אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון מה אתון בעין אמרין ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל כו׳ אגדה וזה הוא העיקר שהיו יכולים להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש ה׳ היו מתכוונין. ע״כ:
וז״ל הרא״ה תלמידו אלמלי נגדינהו כו׳. איכא דאמרי דגוזמא קאמר כלומר דילמא אי נגדוהו לא מצו למיקם בהימנותייהו וליתא דא״כ למה ליה לרב למימר הכי. ור״ת ז״ל פי׳ דהיינו טעמא משום דהצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע״ג גמורה היא אלא לכבוד כעין אנדרטי של מלכים והיינו דאמר נמי התם בפסחים מה ראו כו׳ ואמרו נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ואילו ע״ג הוא טעמא בעי אלא כדאמרן והיינו דמפרש טעמא משום דנשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים כלומר שלא נתכוונו אלא לקדש את ה׳ לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע״ג וכוונתם לשם ע״ג ואילו לא מסרו חנניה כו׳ עצמן היו סבורים שהתירו פרושים את הדבר אפילו כפי כוונתן תדע שאילו הוה ע״ג האיך היה אפשר שלא היו אחרים באותו הדור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע״ג אלא לאו ודאי כדפרישנא. ע״כ:
וז״ל שיטה אחרת ישנה אלמלי נגדוהו כו׳. יש מפרשים דצלם דנבוכדנצר אנדרטי הוה ומשום הכי אמרינן נמי במקום שנהגו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן כו׳ ומפני קדוש שם שמים מסרו עצמן אף ע״פ שלא היו חייבים כל כך מן הדין אבל לא היו סובלין יסורים שקשין כל כך. ורש״י פי׳ התם מה ראו שהיו מדברים לפני נבוכדנצר בגאוה. שיפלו בתוך כבשן האש כו׳ לקדש שם שמים. והרא״ה ז״ל פירש דהא דאמרינן אלמלי נגדוהו כו׳ אההיא דהתם קאי כלומר מה ראו שלא שמעו לדברי יחזקאל שאמר חבי כמעט רגע כו׳ והכניסו עצמן בספק כי האי דשמא נגדינהו לא היו יכולין לסבול היסורין. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל עיקר הפירוש כדפר״ת משום דצלמא דנבוכדנצר לאו ע״ג היה דא״כ דכ״ע כשם שיהרג ואל יעבור כך ילקה כל יסורים שבעולם ואל יעבור אלא אנדרטא של נבוכדנצר [העשוי לכבוד היה והיינו דאמרי׳ התם מה ראו חנניא מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם] כדאי׳ במגלה מפני שהשתחוו לצלם ופרכינן וכי משוא פנים יש בדבר ואמרינן הם עשו לפנים שהשתחוו לצלם אף הקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים. והכי נמי מוכח מקרא שאמרו לו לנבוכדנצר לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד דאלמא תרי מילי נינהו. עד כאן:
ובקונטריסין כתוב וז״ל אלמלא נגדוהו פי׳ ה״ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים ויפה פי׳ ומה שהקשה עליו ר״ת ז״ל מר׳ עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. נ״ל דלא קשה מידי דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו׳ פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא ע״כ. ולא נהירא דקרא ה״ק אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הויא היסורין ומה שכתבו התוס׳ הוא עיקר:
ולא שאני לך כו׳ פי׳ הכאת המלקות אף על גב דאפשר שלא יכו כי אם חמשה או עשרה מכות פחות ממלקות ארבעים מכל מקום כיון דהרשות בידו להכות כמה שירצה אין אדם יכול לסבול אפילו פחות מארבעים דירא הוא פן יוסיפו להכותו אבל מלקות ארבעים כיון דידע שלא יוסיפו גם הוא מתחזק וסובל כנ״ל:
מתקיף לה רבי יעקב מנהר פקוד הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש פי׳ לאו היינו דוחקייהו דרבנן משום אתקפתא דרב אשי דלעיל דהא רבי יעקב לא חייש כלל להך אתקפתא דרב אשי דלדידיה נמי דמייתי לה מקרא דאם יקום להתהלך בחוץ וגו׳ קא קשיא הך אתקפתא דרב אשי ואלימא נמי טפי לדידיה וכדבעי לפרושי לקמן בס״ד. אלא היינו דוחקייהו דרבנן דהיכי קא יליף מההיא קרא דמשלם ואינו לוקה דילמא שניא היא דולדות דלא היתה ההתראה בענין הולדות ולהכי לא קפטר ליה ממלקות דאידך אדמי ולדות וכדאקשינן לעיל אבל בחובל בחברו דהויא מלקות ותשלומין לא הרי לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם ומכל מקום מצינן לתרוצי דלא שנא וכדכתיבנא לעיל והיינו דקאמר וכו׳ פי׳ אף על גב דאיכא לאקשויי וכדכתיבנא מכל מקום ניחא ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין כו׳ אית לן למידק לאוקמא קרא כשהתרו בו ולמילף דאף על גב דאיכא התראה כו׳ ע״כ. פי׳ אף על גב דדייקינן ומוקמינן קרא כשהתרו בו אכתי לאו פשיטא כולי האי למילף מינה לבעלמא דאף על גב דאיכא התראה כו׳ וכדכתיבנא מכל מקום ניחא דילפינן ודוק שכתב רש״י ולמילף דאף ע״ג דאיכא כו׳ כנ״ל ויצאנו בזה ידי חובותינו ממאי דרגילנא לפרושי בכל דוכתא דקאמר תלמודא הניחא למ״ד כו׳ דיש לו גם כן קצת דוחק ולכך הוצרך לומר הניחא ובלאו הכי צריך לפרש הכא כן דלמה ליה למימר הכא הניחא כלל והא רב ששת מעיקרא אליבא דרבנן הוא דקאמר לה דטעמייהו דרבנן היינו כדרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה וכו׳ כדאיתא בפרק הנשרפין מעתה למה ליה למיהדר ולמימר הניחא לרבנן וכו׳ ובמאי דכתבינן ניחא וכנ״ל. ואיכא למידק בפרק הנשרפין גבי פלוגתא דרבנן ורבי אמרינן דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דלדידיה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומממון. והקשו בתוספות שם דתנא דבי חזקיה במאי מוקי ליה לקרא לא בממון ולא במיתה. ותירצו דקרא ה״ק אם יהיה אסון כלומר דין אסון שנתכוון לאשה עצמה ונתת נפש תחת נפש ממש עיין שם. ומעתה לא מצינו למילף מהאי קרא דאף ע״ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה דדילמא סיפא דקרא דכתיב ואם אסון יהיה וגו׳ הוא דמיירי בהתראה אבל רישיה דקרא דכתיב ואם לא יהיה אסון ענוש יענש מיירי בדלא אתרו ביה דכיון שכן קשיא אמאי לא קאמר נמי אלא לחזקיה מאי איכא למימר. ומיהו התוספות תירצו לקמן גבי פלוגתייהו דר׳ יוחנן וריש לקיש אליבא דרב דימי בחייבי מיתות שוגגים ודאי דלתנא דבי חזקיה לא קאי קרא דאסון אאשה אלא אחברו שנתכוון לו ולא איירי קרא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ובזה מצינן לאתויי ראיה לתנא דבי חזקיה נמי דאף על גב דאיכא התראה משלם ואינו לוקה דוק ותשכח. ובחדושי סנהדרין להר״ן ז״ל תירץ בשם ה״ר דוד כונפיר ז״ל דחזקיה לא ס״ל דרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא במצות שלא במיתה שלא היה כדי להמית בהכאה זו ולפיכך כשנהרגה האשה פטור עליה כדין נתכוון להכותו על מתניו שלא היה בו כדי להמית דפטור. אבל נראה ודאי דכיון שלא היה בו כדי להמית שחייב לשלם ממון ליורשיו כדין מזיק דלענין נזקין לא בעי כוונה דאדם מועד לעולם תנן ואפי׳ לחזקיה דפטרו בכל ענין מממון היינו דוקא כשיש בהכאה כדי להמית אבל כשאין בו כדי להמית אינה בכלל אדם אלא בכלל נזיקין הוא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כדדריש רבי בגמרא ע״כ. והילכך לשיטה זו יש לומר דבכלל מאי דקאמר אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר איתא נמי לדחזקיה דאיהו נמי מוקי לה בממון. וניחא דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש אלא לרבי דאמר ממון וכו׳ ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. אבל לשיטת התוספות יש לדייק קצת דקאמר הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש דמשמע דבהכי תליא ניחותיה דקאמר נפש ממש ומשום הכי שפיר משלם ואינו לוקה. ואכתי איכא למימר דסיפא דקרא דכתיב נפש ממש מיירי בהתראה ורישא דקרא דמיירי בממון מיירי בלא התראה כלל לכך כתב רש״י ז״ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין באלו הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וכדכתבינן ונתת נפש מעתה שפיר ילפינן דבעלמא משלם ואינו לוקה דע״כ כוליה קרא מיירי בדאתרו ביה וכדאתינן לעיל אדרבי אלעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר וכדכתבינן לעיל כן נראה לי:
אלא לרבי (מאיר) דאמר ממון מאי איכא למימר כתב רש״י ז״ל וז״ל אלא לרבי דאמר. התם נתכוון להרוג את זה והרג א״ז אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם. מאי איכא למימר. (חובל בחברו) מהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין אף כשהתרו בו. ע״כ. ואיכא למידק אפילו תוקמא קרא בדאתרו ביה נמי ליכא למילף מהכא דבעלמא לוקה ומשלם אפילו בדאתרו ביה כיון דסבירא ליה לרבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אהני ליה התראתו של זה שנתכוון לו לזה שחייב לו הממון. וי״ל דלרבנן דס״ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב הוא דאמרינן דקרא איירי בהכי וכדר׳ אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר והשתא אשמועינן קרא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דלא שמעינן לה בשום דוכתא אלא מהכא. והיינו טעמייהו דרבנן דאי לא תימא הכי קשיא פשיטא דאם אסון יהיה ונתת נפש ממש. ומיהו לרבי לא אתא קרא לאשמועינן הכא דין נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דמוארב לו נפקא כדאיתא בפרק הנשרפין. מעתה למה ליה למימר דכי כתיב קרא וכי ינצו אנשים דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר פי׳ שנתכוון להרוג את זה והרג וכו׳ אלא עיקר קרא אתא לאשמועינן כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה ליורשיה ובלא אתרו ביה. אבל כי אתרו ביה לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם. והיינו דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש וכו׳ ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא לרבי דאמר פטור דאי הכי הוה משמע דרבי מוקי קרא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כו׳ אלא דמשלם ממון והא ליתא וכדכתיבנא וניחא נמי דלא נקט רבנן וכ״ש דהיינו עיקר פלוגתא דפליגי במתניתין דמתכוון לזה והרג את זה דעיקר קושיא היינו משום דאוקי קרא בממון וכדכתיבנא כנ״ל:
ובפירושי רש״י ז״ל המדויקים כתוב נוסחא אחרינא וז״ל אלא לרבי דאמר התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי אשה ואף על גב דלא אתרו ביה אבל התרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם דמהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין ואף כאן כשהתרו ע״כ. והך נוסחא דייקינן שפיר טפי וכדכתיבנא. ואכתי איכא למידק ומאי קשיא ליה הא רב שישא ה״ק דלרבנן לא אצטריך דרשא דלעיל דכי ינתן בו דמהאי קרא דוכי ינצו נפקא ונימא נפקא להו חובל דממונא משלם מלקא לא לקי מהכא ומיהו אה״נ דרבי אצטריך ליה דרשא דלעיל דכי ינתן בו. ויש לומר דהא פרישנא לעיל דרב שישא קאי אדר׳ אלעזר דלעיל מיניה דקאמר דלעדים זוממין לא צריכי קרא. ומעתה אין לנו ראיה לחובל בחברו דאפילו בהתרו ממונא משלם וכו׳ דהא אמרינן לעיל כדאמר רבי אלעאי בפירוש רבתה תורה וכו׳. וכתבו בתוספות ז״ל לעיל דאי לאו קרא דיד ביד דעדים זוממין לא הוה ידעינן מקרא דחובל אפילו כדאתרו ביה וכדכתבינן לעיל ולכך הוצרך רב שישא לאתויי מקרא אחרינא דחובל בחברו ממונא משלם וכו׳ דמקרא דלעיל לא ידעינן אפילו בדאתרו ביה וכיון שכן פריך שפיר לרב מאי איכא למימר דמהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו וזהו שכתב רש״י ז״ל מאי איכא למימר מהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו בו ע״כ כנ״ל:
תוס׳ בד״ה ודלמא מלקות כו׳ שכן ניתנה לאנשי עיר הנדחת כדאמרינן כו׳ עכ״ל ר״ל אמיתת סייף דקיימינן הכא ובמיתת סייף קאמרינן התם הכי דחמורה מחנק שכן ניתנה לעיר הנדחת דממונן אבד ומהאי טעמא נימא נמי הכא דחמירא סייף ממלקות וק״ק אמאי לא קאמרי דה״מ לשנויי דע״כ מיתה חמורה ממלקות דהא לכ״ע מיתה ומלקות נידון במיתה ותקשי לך איתגורי איתגר ועיין לקמן בתוספות בד״ה חדא במיתה ומלקות כו׳ ודו״ק:
תוספות בד״ה אלמלי נגדוהו כו׳ תימא מנ״ל עד סוף הדיבור. עיקר קושייתם לא מעיקר מילתא דר״ע דהתם לאו מעכו״ם נתפס אלא מחמת שעסק בתורה ומדינא לא היה מחוייב למסור את עצמו אלא מחמיר על עצמו היה. אלא דאכתי מדסמיך למילתא אקרא דבכל נפשך משמע דאפי׳ ע״י יסורין שייך בכל נפשך. וא״כ האיך קאמר הכא אלמלא נגדוהו הוי פלחי לצלמא דהא בעכו״ם ילפי׳ מבכל נפשך דיהרג ואל יעבור וממילא דה״ה ע״י יסורין וע״ז תירצו שלא היה לשם עכו״ם אלא לכבוד המלך. ואכתי יש לדקדק דאפי׳ אם היה הצלם דנ״נ עכו״ם ממש אכתי כיון שלא גזר נ״נ אלא להשתחוות לצלם מנ״ל דבכה״ג מחוייב למסור עצמו אפילו לבו לשמים הא אמרי׳ בסנהדרין דף ס״א ע״ב דחזא אנדרטא וסגיד לה הרי לבו לשמים ולפ״ז דלמא קרא דבכל נפשך לא איירי אלא במקבלו לאלהות בפיו דאתי דיבור ומבטל דברים שבלב אבל בהשתחויה דהכל תלוי בלב כדאמרי׳ הרי לבו לשמים וכ״ש כה״ג דהכא שאחר כל היסורים לא רצו להשתחוות כ״א בנגדא שאין לה קצבה. א״כ הרי ניכר לכל דאין לבו לעכו״ם מנ״ל דחייבי׳ לסבול אפי׳ יסורין שאין להם קצבה. וצ״ל דמ״מ כיון דשייך ביה מיהא חשש שמץ עכו״ם להרואים לא גרע מהא דאמרינן שילהי פרק בן סורר דעכו״ם וג״ע וש״ד אינהו וכל אביזרייהו יהרג ואל יעבור וממילא דבעכו״ם אפילו ע״י יסורין כדילפינן מבכל נפשך:
ציון א.
עיין בירור הלכה לסנהדרין עח, ב ציון א.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לבבא קמא עא, א ציון א.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לבבא קמא עא, א ציון ג.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לבבא קמא עא, א ציון ד.
דלמא [שמא] עונש מלקות חמור יותר? שהרי אמר רב: אילמלי [אילו] נגדוה [היו מכים] את חנניה מישאל ועזריה כדי שיעבדו עבודה זרה ולא היו משליכים אותם לכבשן האש — פלחו לצלמא [היו עובדים לצלם], הרי שמכות קשות ממוות! אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אסי לרב אשי: ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרב אשי: ולא שני לך כי אין שונה לך, אינך מבדיל] בין הכאה שיש לה קצבה ומספר כמו זו של ארבעים המלקות כעונש הכתוב בתורה, להכאה שאין לה קצבה? שודאי עונש מלקות שבתורה קל ממוות, ומה שאמר רב בעניינם חנניה מישאל ועזריה, הריהו במלקות שאין להן שיעור, שהן קשות יותר ממוות.
Perhaps the punishment of lashes is more severe, as Rav said: Had they flogged Hananiah, Mishael, and Azariah (see Daniel, chapter 3) instead of casting them into the fiery furnace, these three would have been induced to worship the graven image. Apparently, the punishment of lashes is more severe than death. Rav Samma, son of Rav Asi, said to Rav Ashi, and some say Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Rav Ashi: And is there no difference to you between flogging that has a limit, e.g., forty lashes by Torah law, which is a less severe punishment, and flogging that does not have a limit, i.e., flogging administered to induce compliance, which is more severe?
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְקֵיף לַהּ רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי נֶפֶשׁ מַמָּשׁ אֶלָּא לְרַבִּי דְּאָמַר מָמוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

With regard to the basic proof from the case of the two men quarreling, Rav Ya’akov from Nehar Pekod strongly objects to this. This works out well according to the opinion of the Rabbis, who said that the verse “And you shall give a soul for a soul” (Exodus 21:23) is referring to an actual life, and that if he caused the woman’s death he is executed. However, according to Rabbi Yehuda HaNasi, who said that if he did not intend to injure the woman he is not liable to be executed and instead pays money as indemnity for causing her death, what can be said? According to that opinion, there was no forewarning for lashes at all, and the only liability is payment for injuring another.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחא לרבנן דאמרי – בסנהדרין באלו הן הנשרפים (עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והאי ונתת נפש ממש קאמר אית לן למידק ואוקמי קרא בשהתרו בו ולמילף דאע״ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה.
אלא לרבי דאמר – התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם.
מאי איכא למימר – מהיכא תיתי חובל בחבירו לתשלומין ואף כשהתרו בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על עיקר הראיה מדין זה לענין כל תשלומים של חבלה מתקיף לה [מקשה על כך] רב יעקב מנהר פקוד: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] שמה שנאמר בכתוב ״ונתתה נפש תחת נפש״ (שמות כא, כג), הוא נפש ממש, שאם גרם למות האשה — ממיתים אותו. אלא לשיטת רבי שאמר שכיון שלא נתכוונו לפגוע באשה, אינם חייבים מיתה כלל, אלא משלמים ממון, כופר נפש, על שגרמו לה מיתה, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שכן לפי שיטה זו אפשר לומר שלא היתה כאן כל התראה לענין מלקות, ולא נתחייבו אלא ממון כדין מזיק.
With regard to the basic proof from the case of the two men quarreling, Rav Ya’akov from Nehar Pekod strongly objects to this. This works out well according to the opinion of the Rabbis, who said that the verse “And you shall give a soul for a soul” (Exodus 21:23) is referring to an actual life, and that if he caused the woman’s death he is executed. However, according to Rabbi Yehuda HaNasi, who said that if he did not intend to injure the woman he is not liable to be executed and instead pays money as indemnity for causing her death, what can be said? According to that opinion, there was no forewarning for lashes at all, and the only liability is payment for injuring another.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מֵהָכָא {שמות כ״א:י״ט} אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג אאֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ וְאִי מָיֵת קָטְלִינַן לֵיהּ וְאִי לָא מָיֵת שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

Rather, Rav Ya’akov from Nehar Pekod said in the name of Rava that the halakha that one pays and is not flogged is derived from here. With regard to one who struck another with a stone or his fist and did not kill him but caused him to be bedridden, it is written: “If he rises and walks outside with his staff, he who struck him is absolved” (Exodus 21:19). And could it enter your mind that this victim is walking in the marketplace and that aggressor is executed as a murderer? Rather, the verse teaches that one imprisons the aggressor while the injured party recuperates, and if he dies due to the blow he received, we kill him. And if he does not die and recovers, the aggressor’s punishment is based on the verse “His loss of livelihood he shall give, and he shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונדחת דוקייה דרב ששא מהתקפא דרב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא: הניחא לרבנן דא׳ נפש תחת נפש ממש, אלא לר׳ דאמר האי נפש תחת נפש ממון – הנה אין בזה מותרה לדבר חמור. ודברי רבנן ור׳ מפורשין במכילתא ואלה שמות.
אלא אמר רב יעקב משמיה דרבינא מהכא – כי מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, מדכתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו וג׳, דברים פשוטין הן.
על משענתו – כדמתרגמינן על בוריו ששב לכחו ולאיתנו הראשון.
אלא מלמד שחובשין אותו – לא נאמר מקרא זה אלא ללמדך דהיכא דהכהו ולא מת ונפל למשכב יחבשו את המכה ההוא בבית האסורין עד שנראה אם יקום והתהלך בחוץ אז ונקה המכה מכלל דעד השתא לא יצא מידי בית דין אלא נחבש.
ואי מיית קטלינן ליה – [כיון דאמרת חובשין מכלל דאי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מהכא אם יקום והתהלך בחוץ וגו׳ וכי תעלה על דעתך וכו׳. ואיכא למידק בלא הך דרשא כלל מפשטיה דקרא שמעינן לה דהא כתיב אם יקום וגו׳ ונקה המכה הא לא יקום אלא שמת לא נקה אלא דמקטיל ואי דלא אתרו ביה אמאי מקטיל. ויש לומר דאי לאו דמוקמינן להאי קרא לענין חבישה לא הוה שמעינן דמקטיל דדילמא קרא ה״ק אם יקום והתהלך וגו׳ ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם לא יקום לא נקה המכה בנתינת שבתו ורפא ירפא אלא צריך ליתן דמי כולו. אי נמי הוה אמינא דקרא מיירי בשוגג ולענין גלות ומיהו השתא דמיירי לענין חבישה סבירא לן דאין חובשין אלא לקטלא אבל לממון ואפילו לענין גלות אין חובשין כלל הילכך ע״כ מיירי קרא בדאתרו ביה כנ״ל. ורציתי לדייק כן מלשון רש״י ז״ל שכתב אלא מלמד שחובשין וכו׳ ובגמר לשונו סיים ואם מיית קטילנא ליה. פי׳ דהא נמי מחבישה ילפינן לה דאם מיית קטילנא ליה. ושוב מצאתי ברש״י ז״ל כתיבת יד מדוייק מפורש בו כמו שכתבתי וז״ל ואם מיית קטילנא ליה כיון דאמר חובשין ש״מ אי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חובשין אותו ע״כ. וזכיתי להבין דבריו על לשון סתום ואכתי איכא למידק דרבי נחמיה אית ליה בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת פטור ודריש לקרא הכי ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת שהוא פטור פי׳ ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד. וקשה ממה נפשך אי שמעינן נמי מדרשא דר׳ נחמיה דאפילו בדאתרו ביה משלם ואינו לוקה דהא קרא אתא לאשמועינן ונקה המכה ממיתה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד ואי בדלא אתרו ביה פשיטא דונקה המכה דאין כאן חיוב מיתה ועדיפא נמי מר׳ נחמיה דלר׳ נחמיה לא מצינן לאוקמה קרא לענין גלות דפשיטא ודאי כיון דקם על משענתו דאין כאן שום גלות דהא אמרינן במי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכמו שהקשו התוס׳ ז״ל בסמוך ולהכי מייתי הכא דרשא דרבנן למימר דאפילו מדרבנן שמעינן הכי דאין חבישה אלא לענין מיתה וכדפי׳ ומכל מקום אתקיף עליה לקמן דדילמא חובשין לגלות ולא תילף מהכא דאפילו כשהתרו משלם ואינו לוקה ואסקינן בקושיא דלא בתיובתא משום דאיכא לתרוצי דאין חבישה לגלות דאפי׳ למיתה אי לאו דילפינן לה מהכא לרבנן ולר׳ נחמיה ממקושש לא היינו חובשין כלל והשתא דשמעינן חבישה מהכא איכא למימר תפסת מועט תפסת כו׳ ודוקא לענין מיתה ולא לענין גלות כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבא: יש לחזור בנו ממה שאמרנו, והראיה היא מהכא [מכאן], שמכתוב אחר למדים הוכחה לדבר, שנאמר במי שהיכה את חבירו באבן או באגרוף ולא הרגו מיד אלא נפל למשכב, ״אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה״ (שמות כא, יט), ולכאורה הכתוב הזה מיותר, וכי תעלה על דעתך שזה (המוכה) מהלך בשוק, וזה (המכה) נהרג בגללו כרוצח? אלא מלמד כתוב זה שחובשין (אוסרים) אותו את המכה במשך הזמן שהמוכה חולה, ואי מית [ואם מת] אחר כך מחמת המכה — קטלינן ליה [הורגים אנו אותו], ואי [ואם] לא מית [מת] — ״ונקה המכה״ ויוצא מן המאסר, אלא שחייב לשלם לו, כאמור ״שבתו יתן ורפא ירפא״ (שמות כא, יט).
Rather, Rav Ya’akov from Nehar Pekod said in the name of Rava that the halakha that one pays and is not flogged is derived from here. With regard to one who struck another with a stone or his fist and did not kill him but caused him to be bedridden, it is written: “If he rises and walks outside with his staff, he who struck him is absolved” (Exodus 21:19). And could it enter your mind that this victim is walking in the marketplace and that aggressor is executed as a murderer? Rather, the verse teaches that one imprisons the aggressor while the injured party recuperates, and if he dies due to the blow he received, we kill him. And if he does not die and recovers, the aggressor’s punishment is based on the verse “His loss of livelihood he shall give, and he shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ אַמַּאי מִיקְּטִיל אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ וּמוּתְרֶה לְדָבָר חָמוּר מוּתְרֶה לְדָבָר הַקַּל וְאָמַר רַחֲמָנָא שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

The Gemara elaborates: What are the circumstances? If the witnesses did not forewarn him, why is the offender killed if the victim dies? Rather, obviously it is a case where the witnesses forewarned him, and one who is forewarned for a severe matter, such as the potential death penalty, is also forewarned for the lesser matter of injuring another, for which he is liable to be flogged, and nevertheless the Merciful One states: “His loss of livelihood he shall give, and he shall cause him to be thoroughly healed.” Apparently, despite his liability to be flogged, he pays and is not flogged.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לדבר חמור – מיתה.
לדבר הקל – מלקות דלא יוסיף דחובל ולא מת].
ואמר רחמנא – להיכא דלא מת דאיכא ממון ומלקות נידון בממון דכתיב שבתו יתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שלא אתרו ביה [התרו בו] מתחילה — אמאי מיקטיל [מדוע ייהרג המכה] אם מת המוכה, הרי בלא התראה אין הורגים! אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שהתרו בו] ומותרה לדבר חמור שהתרו בו שאם יהרוג ייענש עונש מוות, הריהו מותרה גם לדבר הקל לחבלה שעונשה מלקות, ואמר רחמנא [ואמרה תורה] ״שבתו יתן ורפא ירפא״. הרי שאינו לוקה על החבלה (למרות ההתראה) אלא משלם.
The Gemara elaborates: What are the circumstances? If the witnesses did not forewarn him, why is the offender killed if the victim dies? Rather, obviously it is a case where the witnesses forewarned him, and one who is forewarned for a severe matter, such as the potential death penalty, is also forewarned for the lesser matter of injuring another, for which he is liable to be flogged, and nevertheless the Merciful One states: “His loss of livelihood he shall give, and he shall cause him to be thoroughly healed.” Apparently, despite his liability to be flogged, he pays and is not flogged.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי מִמַּאי דְּמוּתְרֶה לְדָבָר חָמוּר הָוֵי מוּתְרֶה לְדָבָר הַקַּל דִּלְמָא לָא הָוֵי וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הָוֵי מִמַּאי דְּמִיתָה חֲמוּרָה דִּלְמָא מַלְקוֹת חָמוּר דְּאָמַר רַב אִילְמָלֵי נַגְּדוּהּ לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה פְּלַחוּ לְצַלְמָא.

Rav Ashi strongly objects to this proof: First of all, with regard to your initial assumption, from where do you ascertain that one who is forewarned with regard to a severe matter is forewarned with regard to a lesser matter? Perhaps he is not considered forewarned with regard to the lesser matter. Furthermore, even if you say that one is in fact forewarned with regard to a lesser matter, from where do you ascertain that the death penalty is a more severe punishment than lashes? Perhaps the punishment of lashes is more severe, as Rav said: Had they flogged Hananiah, Mishael, and Azariah, instead of casting them into the fiery furnace, they would have been induced to worship the graven image. Apparently, the punishment of lashes is more severe than death.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואתקיף רב אשי עליה ממאי דמותרה לדבר חמור – פיר׳ מיתה הוה מותרה לדבר קל – פיר׳ מלקות דילמא לא הוי. ואם תימצא לומר הוי דילמא מלקות חמורה היא מן המיתה, כרב דאמר אילמלא ניגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא.
ממאי – דהאי והכה איש את רעהו במזיד קא משתעי והאי ונקה דילפינן מיניה חבישה ונקה מקטלא קאמר דתשמע מינה דאי מיית קטלינן ליה ועל כרחין בהתרו בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה כו׳. פי׳ עלה דהך דרשא דרב יעקב קשיא טפי לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב איכא למימר דכי היכי דמהניא התראה מגברא לגברא כך מהניא מעונשא לעונשא אבל לרבי דס״ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כי היכי דלא מהניא מגברא לגברא הכי נמי לא מהניא התראה א׳ מעונשא אעונשא אחריתי ורב יעקב לתרוצי אדרבי קא אתי הילכך אתקיף עליה רב אשי שפיר ממאי דמותרה לדבר חמור וכו׳ ואידך קושיא נמי ממאי דמיתה חמורה כו׳ אלימא טפי עלה דרב יעקב דהא האי דרב יעקב איירי בחד גברא דהיה מריב עמו והילכך איכא למימר דמלקות חמירא ליה כיון דלא קטליה לשונאו שהיה מריב עמו והוא לוקה טפי הוה ניחא ליה להמית את שונאו הגם שימיתוהו על דרך תמות נפשי עם פלשתים. ומיהו לעיל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה הא ודאי לגבי הולדות דאתינן עלייהו מיתה חמורה דהא לא היתה זאת האשה שונא לו מתמול שלשום עד שנאמר תמות נפשי עם פלשתים והילכך ודאי אם מיתה קבל עליו כל שכן מלקות לגבי זאת האשה דרדף אותה להכי חזר רב אשי לאתקיף עלה הא דרב יעקב אף על גב דכבר אתקיף עלה דרב שישא לעיל ואפי׳ תימא דרב אשי לא אתקיף אלא אחדא מינייהו ותלמודא הוא דמייתי לה תרווייהו מכל מקום צריך לתרץ אמאי מייתי לה תלמודא הך שקלא וטריא תרי זימני. ובמאי דכתיבנא ניחא כנ״ל. וכיוצא בזה דקדקו בתוספות בפרק שני דחולין דאמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ עיין תוספות חולין (וכו׳) דף מ״א בשמעתא דאוסר דבר שאינו שלו:
ודילמא מאי ונקה מגלות הקשו בתוספות האיך אפשר לאוקמי קרא בגלות דהא אמרינן שחובשים אותו מכלל שלא מת הנהרג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו דאמרינן התם שחט שנים או רוב שנים אינו גולה על ידו חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו דהתם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אוירא ומזיק ליה פירכוס ויש הכאות אחרות הרבה שאין הרוח והפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. ועוד יש לומר דמעיקרא דסבור דקרא במזיד אייתר לו ונקה המכה ואצטריכנא לאוקמי שחובשין את ההורג אבל השתא דאוקימנא לה בגלות לגופיה אצטריך דאי מייתי עלה ואף על גב שלא נתכוון לו אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ואף על גב דכתיב ברישא דקרא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לדיני אומדנות אייתו כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין ואלו לענין גלות אייתו שלא מת לאלתר נקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינן למידרש השתא אלא יתורא דונקה המכה למה לי כנ״ל. הריטב״א ז״ל.
ורש״י לא פי׳ כן:
והקשה מורי יצ״ו האיך אפשר דאי מיית גולה כיון דבכוונה הכהו דכתיב וכי יריבון אנשים והכה איש וגו׳ וקרוב למזיד ואינו גולה. אפשר דה״ק דילמא בשוגג פי׳ והכה איש את רעהו שהיה מתכוון להכות חברו והכה רעהו העובר ביניהם ואצל חברו היה שוגג קרוב למזיד אבל אצל זה הוא שוגג גמור. שיטה ישנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ממאי [ממה מניין] יודע אתה שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה לדבר הקל? דלמא לא הוי [שמא אינו]! ואם תמצא [תרצה] לומר כי הוי [הריהו] מותרה, ממאי [ממה] יודע אתה שמיתה חמורה? דלמא [שמא] עונש מלקות חמור ממנה? שהרי אמר רב: אילמלי נגדוה [אילו היו מכים] את חנניה מישאל ועזריה כדי שיעבדו עבודה זרה, פלחו לצלמא [היו עובדים לצלם]!
Rav Ashi strongly objects to this proof: First of all, with regard to your initial assumption, from where do you ascertain that one who is forewarned with regard to a severe matter is forewarned with regard to a lesser matter? Perhaps he is not considered forewarned with regard to the lesser matter. Furthermore, even if you say that one is in fact forewarned with regard to a lesser matter, from where do you ascertain that the death penalty is a more severe punishment than lashes? Perhaps the punishment of lashes is more severe, as Rav said: Had they flogged Hananiah, Mishael, and Azariah, instead of casting them into the fiery furnace, they would have been induced to worship the graven image. Apparently, the punishment of lashes is more severe than death.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי וְאָמְרִי לַהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרַב אָשֵׁי וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה לְהַכָּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה.

Rav Samma, son of Rav Asi, said to Rav Ashi, and some say Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Rav Ashi: And is there no difference to you between flogging that has a limit, e.g., forty lashes by Torah law, which is a less severe punishment, and flogging that does not have a limit, administered to induce compliance, which is more severe?
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן לה, לא שאני בין הכאה שיש לה קיצבה – מ׳ בלבד, להכאת חנניה מישאל ועזריה שאין לה קיצבה?
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כך אמר ליה [לו] רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרב אשי: ולא שני לך כי אינו שונה לך] בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה?
Rav Samma, son of Rav Asi, said to Rav Ashi, and some say Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Rav Ashi: And is there no difference to you between flogging that has a limit, e.g., forty lashes by Torah law, which is a less severe punishment, and flogging that does not have a limit, administered to induce compliance, which is more severe?
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי מִמַּאי דִּבְמֵזִיד וְנִקָּה מִקְּטָלָא דִּלְמָא בְּשׁוֹגֵג וְנִקָּה מִגָּלוּת קַשְׁיָא.:

Rav Mari strongly objects to this proof that one pays and is not flogged: From where do you ascertain that this is referring to one who struck another intentionally, and that the verse “He who struck him shall be absolved” means that he shall be absolved of the death penalty? Perhaps the verse is referring to one who struck another unwittingly, and the verse means that he shall be absolved of exile? In that case, there would be no forewarning. Therefore, no proof may be cited from here that one who injures another pays and is not flogged. The Gemara concludes: This is difficult, and no proof may be cited from here.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואתקיף עליה רב מרי: ממאי דהאי קרא במזיד? כת׳ ונקה המכה מקטלא, ודילמא בשוגג מאי ונקה מגלות, ועלתה קשיא.
דלמא בשוגג – משתעי ולא התרו בו וחבישה לאו לקטלא ונקה נמי לאו לקטלא אלא מגלות דערי מקלט וחבישה דילפינן מינה לגלות קאמר ומשום הכי כי נקה מגלות ישלם ממון אבל היכא דאתרו ביה אימא לך דכי לא מיית לוקה ואינו משלם.
דלמא בשוגג ונקה מגלות – תימה לר״י היכי שייך גלות אם מת אחר שחבשוהו ב׳ או שלשה ימים הא אמרינן במי שאחזו (גיטין ע: ושם) שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלתו וטעמא דגבי גלות אשכחן מילי טובא דפטור כגון דרך עלייה דגבי מיתה אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה הכי נמי גבי גלות בעינן שימות מיד כדכתיב ויפל עליו וימות משמע מיד ואע״ג דגבי מיתה נמי כתיב מכה איש ומת וי״ל דמשכחת לה בביתא דשישא דלא חיישינן שמא הרוח בלבלתו כדאמרינן התם אי נמי דוקא בשחט בו רוב שנים חיישינן שמא הרוח בלבלתו דבקל הרוח מבלבלו אבל בשאר חבלות אין הרוח מזיק כל כך שיכולין לשמור יפה מבלבול רוח לכרוך על המכה שום דבר וא״ת היכי מיתוקם קרא בשוגג הא כתיב שבת בקרא רק שבתו יתן וגו׳ ובשוגג לא מיחייב כדאמרינן בס״פ כיצד הרגל (ב״ק כו: ושם) דמרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד נזק אבל לא ד׳ דברים וי״ל דמשכחת לה בהוסיף לו רצועה אחת דאמר בהמניח (שם לב:) דגולה ואם לא מת חייב בד׳ דברים ולא דמי לשאר שוגג או כגון שנכנס לחנותו של נגר (שלא) ברשות דמוכח התם לרב פפא דשייך ביה גלות וד׳ דברים או נפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בד׳ דברים כדאמרי׳ בסוף כיצד הרגל (שם כז.) ומסתברא דאם מת דגולה ועוד דאפשר דהוי שוגג על המיתה ומזיד על החבלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה דלמא בשוגג כו׳ נמי לא קטלא אלא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על עיקר הוכחה זו, שמשלם ואינו לוקה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב מרי: ממאי [ממה מניין] יודע אתה שמדובר כאן במי שהיכה את חבירו במזיד, ומה שנאמר ״ונקה המכה״ (שמות כא, יט) כוונתו ״ונקה״ מקטלא עונש מוות]? דלמא [שמא] מדובר פה במכה חבירו בשוגג, וכוונת הכתוב ״ונקה״ — שנפטר מגלות? וכיון שלא היתה כאן התראה (שהרי היה הדבר בשוגג), אינו לוקה, ומשלם ממון? ואם כן אין להוכיח מכאן שהחובל משלם ואינו לוקה. ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] ואין הוכחה לדבר.
Rav Mari strongly objects to this proof that one pays and is not flogged: From where do you ascertain that this is referring to one who struck another intentionally, and that the verse “He who struck him shall be absolved” means that he shall be absolved of the death penalty? Perhaps the verse is referring to one who struck another unwittingly, and the verse means that he shall be absolved of exile? In that case, there would be no forewarning. Therefore, no proof may be cited from here that one who injures another pays and is not flogged. The Gemara concludes: This is difficult, and no proof may be cited from here.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִי רַבִּי מֵאִיר אפי׳אֲפִילּוּ בִּתּוֹ נָמֵי.

§ The Gemara cites another resolution of the apparent contradiction between the mishna here, which obligates one who rapes his sister to pay a fine, and the mishna in Makkot, which rules him liable to be flogged. Reish Lakish said: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One is flogged and pays. The Gemara asks: If the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, even if one raped his daughter he should also be obligated to pay the fine. However, the mishna lists only those who raped women for whom one is liable to be punished for violating a prohibition or liable to receive karet, not those for whom one is liable to receive court-imposed execution.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ריש לקיש אמר שתי משניות הללו לרבי מאיר, דאית ליה לוקה ומשלם – תנא הכא במשנתינו זו ממון והוא הדין למלקות, וכן באלו הן הלוקין תנא מלקות והוא הדין לממון.
ואקשינן אי הכי ליתני בתו ובת בתו כול׳ יש להן קנס, דהא אית ליה לר׳ מאיר נמי מת ומשלם, דתניא: גנב וטבח בשבת כול׳. ופרק׳ טבח דקתני על ידי שלוחו, דהוא אינו חייב מיתה לפיכך משלם. ואסקינא דבי ר׳ ישמעאל תנא: או לרבות את השליח – ואע״ג דקימא לן אין שליח לדבר עבירה, הכא בפירוש ריבתה התורה השליח לחייב שלוחו.
ריש לקיש מהדר אשינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני׳ דמכות אדכתובות.
הא מני – מתניתין דקתני בא על אחותו נותן קנס ר״מ היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם מביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין.
אפי׳ בתו נמי – דמיקטיל עלה לישלם דהא לא סבירא ליה לר״מ דפטור משום דרבה מיניה ואמאי תנן מתני׳ הבא על בתו פטור מן הקנס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ר״ל אמר הא מני ר״מ וכו׳. ואיכא למידק מאי קא משני ר״ל והא עיקר מאי דאקשה בריש שמעתין היינו משום דקי״ל אדם לוקה ומשלם וכדקאמר וקי״ל דאינו לוקה ומשלם ולא הקשה סתמא אסתמא בלחוד וכיון שכן מאי קא משני ר״ל הא מני ר״מ היא והא המקשן ה״נ קאמר דלר״מ ל״ק אלא דלרבנן דקי״ל כוותייהו קשיא. וי״ל דר״ל לא מיהדר אמאי דקשיא ליה לתלמודא דקי״ל אינו לוקה ומשלם אלא רומיא לבד ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ר״ל מיהדר ארומיא דרמינן בריש שמעתין וכו׳ כן כתוב בפירושי רש״י ז״ל כתיבת יד ולפירושים שלנו כתוב ר״ל מיהדר אשינויא דרומיא וכו׳. וכפי זאת הנוסחא נמי מצינן לתרוצי מה דאקשינן דר״ל לא מיהדר לתרוצי מאי דרמינן מעיקרא אלא לדחויי שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין וכדקאמר תלמודא לקמן בשלמא ר׳ יוחנן לא אמר כר״ל דקא מוקים לה כרבנן אלא ר״ל לא אמר כר׳ יוחנן כו׳. ואיכא למידק עוד מאי קאמר הא מני ר׳ מאיר היא והא תרווייהו מתני׳ מיתוקמי שפיר כר׳ מאיר וההוא דמכות דהא דקתני אלו הן הלוקין אף ע״ג דמשלמי היינו כר׳ מאיר דאית ליה לוקה ומשלם. ויש לומר דר״ל לא קאי אלא עלה דר׳ יוחנן ור׳ יוחנן לא משני אלא מתני׳ דמוקי לה בדלא אתרו ביה. אבל מתני׳ דמכות כדקאי קאי בדאתרו ביה ומיהו עולא עביד איפכא דלא עביד אוקמתא אלא במתני׳ דמכות דמוקי לה באחותו בוגרת והילכך ר״ל דקאי עלה דר׳ יוחנן להכי קאמר הא מני ר׳ מאיר היא כו׳. ואפשר דלהכי נמי כתב רש״י ר״ל מיהדר שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני׳ דמכות אדכתובות. פי׳ לפי׳ דכי קאמר תלמודא ורמינהי אלו הן הלוקין כו׳ רמינן ממתני׳ דמכות אדכתובות ומתני׳ דכתובות אדמכות ודלא כפירוש התוספות שפי׳ לעיל דממתני׳ דהכא קא קשיא ליה למתני׳ דמכות אלא תרווייהו קא קשיא ליה וכדפרישנא לעיל ועולא מיהדר לשנויי רומיא דמתני׳ דכתובות אדמכות ומוקי לה הא דמכות באחותו בוגרת ומתני׳ דכתובות שביק לה כפשטה באחותו נערה וכדקתני אלו נערות ור׳ יוחנן מיהדר לשנויי רומיא דרמינן מתני׳ דמכות אדכתובות ומוקי לה האי דכתובות בדלא אתרו ביה ומתניתין דמכות שביק לה כפשטא בדאתרו ביה דאין מלקות בלא התראה ור״ל אהך שינויא דר׳ יוחנן קא מיהדר ומוקי מתני׳ כר׳ מאיר כנ״ל:
ועוד אפשר לומר דבשמעתין דבסמוך עסקינן דקשיא הא דרבי יעקב מנהר פקוד ונמצא דלא ידעינן משום קרא חובל בחברו דמשלם ולא לקי דקרא דכי ינתן בו ליכא לאוכוחי מיניה אפילו בדאתרו ביה כיון דעדים זוממין לא צריכי קרא וכדכתיבנא לעיל בארוכה. מעתה הדרינן לקושיין דלעיל והרי חובל בחברו כו׳ וסמיכות דארבעים יכנו לא סלקא כהוגן והדרינן למימר מנא ליה לר׳ יוחנן הא והשתא קא מיהדר ר״ל לדחויי נמי עיקר שינויא דרומיא דרמינן כו׳. ועוד נראה לומר דלהכי קאמר הא מני ר׳ מאיר אי משום דרישא דמתני׳ דהכא ע״כ היינו כרבי מאיר דקתני אלו נערות אין קטנה לא וכדדייקינן בריש שמעתין כנ״ל:
הא מני ר״מ היא דאמר לוקה כו׳. ואם תאמר והא מתני׳ מדקתני הבא על אחותו כו׳ יש להם קנס דקא מיהדר ותני זימני אחריתי יש להם קנס משמע דדוקא קנס הוא דאית להו ולאו מידי אחרינא. ויש לומר דשפיר אתיא כר׳ מאיר ומתני׳ לדיוקי טעמא דר׳ מאיר קא אתיא דהא טעמא דר׳ מאיר היינו משום דלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין והכא נמי דכותה דבמקום דרבינן להו תשלומין אינן מביאן לידי מכות והשם המביאן לידי מכות אינו מביאן לידי תשלומין הילכך חלקן התנא בתרתי הכא במתני׳ קתני דינא דקנס וקא הדר נמי למתני׳ יש להם קנס לומר דהכא בהאי קרא דקנס אין רמז למלקות כלל והתם במכות קתני דינא דמלקות שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין וזהו שכתב רש״י ז״ל הא מני. מתני׳ דקתני בעל אחותו נותן קנס רבי מאיר היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. ע״כ ודוק שרש״י כתב הא מני כו׳ נותן קנס והביא ז״ל הטעם דשלא השם המביאו לידי מכות כו׳ כך נראה לי:
אי ר״מ אפילו בתו נמי. הקשה הרא״ש ז״ל דאמאי לא פריך הכי לעיל ברישא ברבי כדאוקי מתני׳ כר״מ דקתני נערה ולא קטנה. ותי׳ דנטר ליה עד הכא משום דניחא ליה למיפרך ממת ומשלם על לוקה ומשלם ולי איברא ודאי דאי הוה אתינא לשנויי מתני׳ דממזרת אתיא כר׳ מאיר והוה פריך עלה תלמודא אי ר׳ מאיר אפילו בתו קושית הרב ז״ל הויא קושיא אלימתא והוה צריכנא לתירוצו ז״ל אבל השתא דמהדרינן לאוקמי מתני׳ דקתני בעל אחותו נותן קנס כרבי מאיר מעתה פריך שפיר אפילו בתו נמי וליכא לשנויי רישא ר׳ מאיר וסיפא רבנן דהא במתני׳ דאחותו גופא קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב״ד וה״ל כאלו מתני׳ דאחותו גופא קתני הבא על בתו פטור מן הקנס וליכא לשנויי רישא ר״מ וסיפא רבנן ולהכי פריך הכא תלמודא שפיר אי ר׳ מאיר אפילו בתו נמי. ומיהו אמאי דאוקי בריש פרקין רישא דמתני׳ כר״מ ליכא לאקשויי כלל דאיכא למימר רישא ר׳ מאיר וסיפא רבנן כנ״ל. יש ללמוד כן מתירוצו של הרא״ש עצמו שתירץ בריש שמעתין על מאי דקשיא לן אמאי נטר למיפרך ורמינהו כו׳ עד הבא על אחותו דוק ותשכח לעיל. ויש לדייק כן מלשון רש״י שכתב וז״ל הא מני. מתני׳ דקתני בא על אחותו נותן קנס. ועוד כתב ז״ל אפילו בתו נמי. דמיקטל עלה לישלם דהא לא פטר ליה ר״מ משום דקלב״מ ואמאי תנא מתני׳ הבא על בתו פטור מן הקנס. ע״כ. פי׳ כיון דאוקי מתני׳ דאחותו כר׳ מאיר לכך פריך עליה אפילו בתו נמי ולאו דוקא מבתו פריך אלא ממאי דמקטיל עלה והילכך מרישא גופא קשיא דהא קתני בה אף על פי שאין בהכרת אין בהם מיתת ב״ד וה״ל כמאן דקתני בה בהדיא הבא על בתו פטור מן הקנס. ועוד קשיא ליה לרש״י ז״ל מאי הכריעה דתלמודא דקא פריך אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח בשבת כו׳. מעיקרא הוה ליה לאתויי אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח כו׳. ותירץ ז״ל דמעיקרא פריך מסברא דכיון דלא פטר ליה גבי מלקות משום דקלב״מ מעתה אפילו בתו נמי דמה לי רבה מיניה טובא ופורתא מכל מקום הרי רבה מיניה ולא אמרינן קלב״מ ואם תשאל ומאי פריך מסברא דילמא שאני בתו דכתיב אם לא יהיה אסון ענוש יענש וכדקתני מתניתין דבתו דלקמן להדיא. תשובתך אילו הוה תני עלה דבתו דאין להם קנס שנאמר אם לא יהיה אסון גו׳ אה״נ דהוה אמרינן הכי דשניא היא דגלי קרא ומיהו במתני׳ לא קתני הכי אלא מעיקרא תני הבא על בתו פטור מן הקנס בלא קרא כלל ושוב תני וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר אם לא גו׳ ומצינן למימר דתני הכי לרבותא דאפילו המתחייב בנפשו דחמיר איסוריה אין משלם ממון וכל שכן מלקות דלא חמיר איסוריה וכדאמר התם בגמרא עלה דהא דקתני מתני׳ שנאמר לא יהיה אסון וגו׳ עיין שם. ואפשר דלהכי כתב רש״י ואמאי תנא מתני׳ הבא על בתו פטור מן הקנס. דוק ותשכח. ומכל מקום מעיקרא פריך תלמודא מסברא דלר״מ נמי אמרינן מת ומשלם והיינו דהאריך תלמודא וקאמר ולא והתניא כו׳ פי׳ מעיקרא פריך ולא בתמיה מסברא ועוד והתניא כו׳. כנ״ל:
גנב וטבח בשבת ואיכא למידק אמאי שני בלישניה דגבי שבת וע״ג קתני גנב וטבח בהדי הדדי ואלו גבי שור הנסקל קתני גנב שור הנסקל וטבחו ולא קתני גנב וטבח שור הנסקל. ויש לומר דשבת וע״ג משום הטביחה הוא דפליגי ר״מ ורבנן דמשום דטבח בשבת חייב מיתה וכן לע״ג אבל שור הנסקל גניבתה הוא דלא הויא מידי ובהכי לא פליגי ר״מ ורבנן להכי קתני גנב שור הנסקל וזהו שכתב רש״י ז״ל וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע״ג. שור הנסקל. לקמן פריך הא לא שוי מידי. כנ״ל. ועוד הוקשה לו לרש״י ז״ל דהכא אמרינן גנב וטבח בשבת חייב ולקמן נקט רבה כי האי לישנא גופא לפטורא דקאמר גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה כו׳. ותירץ ז״ל דכל חד וחד מתפרש לפום דוכתיה דהכא נקט לה בהדי ע״ג וכי היכי דלגבי ע״ג אין חייב מיתה אלא בטביחה דאי גנב לשם ע״ג אין כאן מיתה אבל בטביחה שהיא אחד מד׳ עבודות איכא מיתה ה״נ גבי שבת בטביחה איכא חיוב מיתה ולא בגנבה אבל לקמן ע״כ בגנבה נמי איכא חיוב מיתה וליכא לפרושי מימרא דרבה בענין אחר עיין שם וזהו שכתב רש״י ז״ל הכא וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע״ג. ע״כ ודוק:
בטובח על ידי אחר פי׳ רש״י ז״ל הגנב צוה לשלוחו לשחוט. ע״כ. משמע דהשליח יודע שהוא גנבו והיינו דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב וכתבו התוס׳ בפרק מרובה (דף עט א׳) דיבור המתחיל נתנו לבכורות בנו דהוה מצי לשנויי דהשליח סבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק״ק היכי יליף מה מכירה על ידי אחר וכו׳ דילמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא ייתור. כן כתבו התוס׳ שם ועיין הרא״ש ז״ל שם:
מה מכירה על ידי אחר פי׳ ואף על פי שאחר גרם עיקר המכירה אינו נענש אף טביחה על ידי אחר אינו נענש ובדוכתא פירשתי בס״ד. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שטה ישנה מה מכירה על ידי אחר שהוא ע״י מוכר וקונה אף טביחה אף על גב דכולהו הני לאו על ידי אחר הא איכא דטבח על ידי אחר כיון דדומיא דמכירה הוה מחייבי על ידי אחר דדרך מכירה להיות על ידי סרסור ע״כ:
או לרבות השליח אם תאמר או מיבעי ליה לחלק וי״ל סבר לה כרבי יונתן א״נ אי איתא לחלק הוה ליה למיכתב ומכרו וטבחו ולא הוה צריך או. שיטה ישנה:
וז״ל תוספות תלמידי הרב אלפס ז״ל בפרק מרובה או לרבות את השליח דלא מיבעי או לחלק כרבי יאשיה ורבי נתן דריש ליה מתחת ונראה דמאו דריש דאו שה מוקי ליה לקמן לרבות כלאים. ע״כ:
מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי וכו׳ פירוש תינח דמרבינן השליח מהו ומתחת כיון דהשליח אתי מכח המשלח איכא למימר דדוקא כשמחייב המשלח אילו עביד אז ודאי כדעבד לה השליח נמי חייב דשלוחו של אדם כמותו אבל מי איכא מידי דאלו עביד לה המשלח לא מיחייב ואילו עביד לה שליח יהא חייב המשלח ומי עדיפא כח השליח טפי מהמשלח עצמו:
גמרא אי ר׳ מאיר אפילו בתו נמי וכו׳ משמע דלמאי דס״ד עכשיו ס״ל לר״מ מת ומשלם בכל מקום ולית ליה דרשא דאסון. אבל יש לתמוה דלכאורה הא מפשטא דקרא הכי שמעינן דאם לא יהיה אסון ענוש יענש בדמי ולדות אבל אם יש אסון פטור דנהי דר׳ דריש אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממון כדאיתא לעיל בסמוך. אכתי קשה טפי אטו משום שנתחייב ממון בשביל האשה פטור מדמי ולדות א״כ פשטא דאם לא יהיה אסון הכי מפרשינן לר״מ. ויש ליישב בדוחק וצ״ע ועמ״ש עוד מזה לקמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ריש לקיש אמר הסבר אחר לסתירה בין המשנה שלנו, האומרת שמשלם קנס כאשר בא על אחותו באונס, והמשנה במסכת מכות שנאמר בה שחייב מלקות: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא] — שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר שבכל מעשה שמתחייב בעטיו מלקות וממון, אין אומרים קם ליה בדרבה מיניה, אלא לוקה ומשלם. ומקשים: אי [אם] אתה מפרש שמשנתנו כדעת ר׳ מאיר היא — אפילו בא על בתו באונס נמי [גם כן] ישלם קנס! והרי במשנה נמנו רק אלו שבאו על חייבי לאוין וכריתות, ולא חייבי מיתה בידי אדם!
§ The Gemara cites another resolution of the apparent contradiction between the mishna here, which obligates one who rapes his sister to pay a fine, and the mishna in Makkot, which rules him liable to be flogged. Reish Lakish said: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One is flogged and pays. The Gemara asks: If the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, even if one raped his daughter he should also be obligated to pay the fine. However, the mishna lists only those who raped women for whom one is liable to be punished for violating a prohibition or liable to receive karet, not those for whom one is liable to receive court-imposed execution.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְכִי תֵּימָא ר׳רַבִּי מֵאִיר לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ וְלָא וְהָתַנְיָא גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה1 גָּנַב שׁוֹר הַנִּסְקָל וּטְבָחוֹ במְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

And lest you say that Rabbi Meir is of the opinion that one is flogged and pays, but is not of the opinion that one dies by execution and pays; and isn’t he of the opinion that one who is executed pays? But isn’t it taught in a baraita: If one stole an animal and slaughtered it on Shabbat, or stole it and slaughtered it for idolatry, or stole an ox that was sentenced to be stoned, from which one may derive no benefit and is therefore worthless, and slaughtered it, he pays the owner a payment of four or five times the principal, as he would in any case of stealing and slaughtering an animal? This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis exempt him from payment because he is liable to receive the death penalty for slaughtering on Shabbat or for idolatry. Apparently, Rabbi Meir maintains that one is obligated to pay even when he is liable to receive the death penalty.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטבח בשבת – איכא חיוב מיתה וכן לעבודת כוכבים.
שור הנסקל – לקמן פריך הא לא שוה מידי.
גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד׳ וה׳ – תימה דתיקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפ׳ מרובה (שם עז: ושם) כל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והכא שור הנסקל ליתיה במכירה וי״ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעובד כוכבים אין תופס דמיו ולר״ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בד״ה דלמא בשוגג כו׳ שנכנס לחנותו של נגר ברשות דמוכח כו׳ עכ״ל כצ״ל לפי הסוגיא דהתם אבל שלא ברשות לכ״ע פטור מגלות ע״ש הסוגיא וק״ל:
בד״ה גנב שור כו׳ והכא שור הנסקל ליתיה במכירה כו׳ עכ״ל יש לדקדק דהא בכה״ג דאיתיה בטביחה דהיינו כגון שמסרו לשומר כו׳ והוה גורם לממון כדאמרינן לקמן ה״נ איכא לאוקמי שגנבו מבית שומר ומכרו לאחר וה״ל גורם לממון ויש ליישב כיון דאסור בהנאה הוא לא הוי מכירתו מכירה כלל אי לאו לעכו״ם ולדמיו שאין תופסין כמ״ש התוס׳ ודו״ק:
שם ע״ב בגמרא דילמא מלקות חמיר וכו׳. לכאורה קשה הא מוכח מיניה וביה דמיתה חמור ממלקות דהא ע״כ קיימינן השתא כר׳ יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין דאל״ה אין צריך הוכחה כלל בחובל כנ״ל וכיון דחזינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון כדאיתא לקמן דף ל״ה מי איכא למ״ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין מדתני דבי חזקיה וכו׳ ע״ש. וממילא מוכח דמיתה חמורה ממלקות. ותו דמוכח מיניה וביה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דהא אמרינן לקמן דל״ה אי אסון דקרא אסון ממש ע״כ דחייבי מיתות שוגגין פטורין ורב שישא ע״כ ס״ל דאסון ממש דאין לומר אם לא יהיה דין אסון דהיינו שלא התרו א״כ מפורש בקרא היפך דבריו דמיירי שלא התרו ואיך יליף רב שישא בהתרו ע״כ ס״ל אסון ממש. (עמ״ש לקמן דף ל״ה בתוס׳ ד״ה מאי לאו וכו׳). וא״כ ע״כ ס״ל חייבי מיתות שוגגין פטורין א״כ ממילא מוכח דמיתה חמורה. ונלענ״ד ליישב לפמ״ש בסמוך דבאמת דמי ולדות הוי ממון אחר והתוס׳ כתבו לקמן דף ל״ה ד״ה מי איכא למ״ד וכו׳ דהיינו בממון אחר בהדיה מיתה א״כ יש לומר דלעולם מלקות חמיר והא דפטור מדמי ולדות בחייבי מיתות שוגגין משום דה״ל ממון אחר ויש לומר דגם במלקות בשוגג פטור מממון אחר והא דחייב הכא בדמי ולדות משום דלא הוי מותרה למלקות דחמיר אע״ג דקיימינן השתא בממון אחר דפטור אפילו בחייבי מלקות שוגגין. זה אינו דכבר כתבנו דיש לומר דכיון דחייב בדמי חבלה דאשה עצמה כדין חובל דה״ל ממון עצמו ואינו לוקה לא הוי ליה כחייבי מלקות כלל וגרע מחייבי מלקות שוגגין ולכך משלם דמי ולדות אע״ג דה״ל ממון אחר. ודוק:
מיהו אכתי צ״ע דאכתי מוכח דמיתה חמורה דאל״כ נימא במיתה נמי הכי אם יש אסון ממש באשה דפטור מדמי ולדות ואמאי נימא דמשלם דמי אשה עצמה דה״ל אותו ממון כדס״ל לרבי בסמוך ונימא נמי דה״ל כאינו חייב מיתה כלל ויתחייב בממון אחר דהיינו דמי ולדות. ועיין מ״ש מזה לקמן דף ל״ה ע״א. והעיקר נלפענ״ד פירוש הסוגיא הכא כמו שיבואר בס״ד. ודוק:
תוס׳ ד״ה ודילמא וכו׳. הוי מצי לשנויא וכו׳. במהרש״א הקשה ממיתה ומלקות דמת ואינו לוקה. ואין כ״כ קושיא דהא גופא קשיא כמ״ש התוס׳ לקמן דף ל״ז ע״ב ד״ה חדא במיתה דהא סמיך ליה ארבעים יכנו. אך יותר תמהני דמאי ס״ד דמלקות חמיר א״כ למאי דס״ד השתא דחובל בחבירו והתרו בו לוקה ואינו משלם ויהיה חובל באביו קל מחובל בחבירו דחובל באביו במיתה. ותו איך ס״ד דחובל בחבירו יהיה חמור יותר מן ההורגו. והעיקר נלענ״ד דהא דקאמר ודילמא מלקות חמיר היינו כענין שאמרו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו דאע״ג דודאי מיתה חמורה מממון דהא אמרה התורה ואם לא יהיה אסון אפ״ה יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ה״נ הכא יש לך אדם שמלקות חמירא ליה ממיתה א״כ לענין התראה לא הוי מותרה למלקות כי אולי הוי נמנע אי הוי מתרי ביה למלקות והיינו דמייתי ראיה מאלו נגדוה וכו׳. וממילא מיושב מה שהקשינו לעיל. וק״ל:
תוס׳ ד״ה אלמלא נגדוה וכו׳. ואומר ר״ת וכו׳ ובפ״ק דע״ז כתבו עוד יש ראיה מהא דאמר במגילה הם לא עשו אלא לפנים וכו׳. ולא הבנתי דבריהם וכי בשביל שלא קידשו השם יתחייבו כליה הא עכ״פ אנוסים היו ואין חייבין מיתה כמ״ש התוס׳ בסנהדרין דף ס״א ע״ב. ועוד ראיתי להזכיר בכאן מה ששמעתי בילדותי מאחי הרב המאה״ג המנוח מהור״ר אברהם הלוי ז״ל שהקשה על הא דאמרי תלמידיו לרשב״י במגילה שם וכי משוא פנים יש בדבר הא אמרינן בשבת בפרק ר״ע גבי ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהן ההר כגיגית ואמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא ומשני הדר קבלוה בימי אחשורוש. וא״כ קודם שקיבלו לא היה משוא פנים שהרי היו יכולין לטעון שאנוסים היו בקבלת התורה. אמנם לאחר זמן כביר התבוננתי בדבריו ז״ל ומצאתי בהן פירוש מספיק לסוגיא דשם. שהקשו העולם דלמה שאלו התלמידים לרשב״י הא אף לפי מה שסברו הם שהוא מפני שנהנו מסעודתו וכו׳ קשה ג״כ וכי משוא פנים וכו׳. ונראה דלפי הנ״ל א״ש דיפה הקשו לו דאי משום שנהנו מסעודתו שפיר יש לומר כתירוצו ז״ל משום שהיו יכולין לומר שהיו אנוסים בשעת קבלת התורה אבל לפי הטעם שהשתחוו לצלם. א״כ הא על ע״ז נצטוו אפילו בני נח וחייבין מיתה אפילו קודם קבלת התורה לא שייך זה. ועל זה השיב להם הם לא עשו אלא לפנים ולא קשה קושיות התוס׳ דהא היו חייבים לקדש השם דהא איבעיא להו בסנהדרין דף ע״ד ע״ב אם בני נח חייבים על קידוש השם וכתבו התוס׳ שם וכן פסק הרמב״ם ז״ל דאין חייבין וא״כ כיון שהיו יכולין לטעון מודעא רבא אין להענישם על קידוש השם כדין בני נח וזהו דקאמר שם והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש דאיתא במדרש בני איש זה בני נח שנקרא איש. נמצא לפ״ז אין מקום לקושית התוס׳ אפילו משום קידוש השם. אך נראה דדבריהם שם היינו דתקשה מזה לאביי דסבירא ליה בסנהדרין דף ס״א דהעובד ע״ז מאהבה ומיראה חייב מ״מ לפמ״ש יש לומר דבני נח אין מצווים על זה. ודוק:
שם בגמרא וכי זה חוטא וכו׳ אמר רבא וכו׳. לכאורה יש לתמוה למה ליה לרבא למילף מהך הקישא ולא סגי ליה בלימודי ברייתות דרבי ישמעאל ודבי חזקיה. וגם לא שייך לומר דפליג אתנאי. ותו דהש״ס הקדים הא דרבא לתנאי דברייתות אלו. תו הקשה התוס׳ בב״ק דף ע״ט בד״ה נתנו לבכורות בנו וכו׳ וז״ל ולעיל גבי גנב וטבח בשבת דמוקי ליה בטובח ע״י אחר ופריך וכי היכא מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבר שהוא שלו וכו׳. אבל קצת קשה איך יליף מה מכירה ע״י אחר דילמא דוקא כסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור עכ״ל. ויש לתמוה יותר דהא התוס׳ כתבו בעצמם שם בדף ע״א דהא דלא אמרינן בשוחט לע״ז לצעורי קא מכיון דמיירי שהשליח סבר שהוא של גנב א״כ ע״כ מיירי בשוגג ומאי מקשה וכי זה חוטא. אמנם הנלע״ד לפרש דהנה הטור כתב בח״מ סימן ש״נ דאפילו אמר לשליח שישחוט בשבת חייב המשלח. והמשנה למלך בפרק ג׳ מהלכות גניבה השיג עליו דדוקא אם שחט מעצמו בשבת אבל אם אמר לו לשחוט בשבת אינו מתחייב וכן משמע לע״ד להדיא מדברי התוס׳ שם דף ע״א בד״ה בשלמא. וז״ל ויש לומר כשנתן רשות לשליח לשחוט אפילו לע״ז וכו׳ ולא כתבו כפשטיה שצוה לו לשחוט לע״ז משמע דבזה אינו מתחייב. ובאמת מצינו להרמב״ם ז״ל בפ״ז מהלכות מעילה וז״ל שם אם היה בשר עולה וכו׳ שהרי הוא חייב איסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבד שלא יתערב בה איסור אחר וכו׳ והוציא דין זה מתוספתא. ונראה לי הטעם בדין זה משום דהתוס׳ כתבו בבבא מציעא דף י׳ ע״ב ד״ה דאמר לישראל וכו׳ א״נ יש לומר דאף לרבא נ״מ דאי יש שליחות חלין הקידושין הרי דס״ל דבשליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי א״כ יש לומר דזהו טעם התוספתא דנהי דריבתה תורה במעילה שליחות לדבר עבירה אבל עכ״פ שליחות בעינן וכשיש איסור אחר דבל״ז הוי ליה שליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי כסברת התוס׳ הנ״ל וממילא פטור גם ממעילה. ולפ״ז יש לומר דהיינו נמי טעמא דהתוס׳ גבי טביחה דכשאמר לו לשחוט לע״ז בטל השליחות וכן צ״ל לע״ד בהא דלא תירצו התוס׳ דלא אמרינן לצעורי קמכיון כדמשני הש״ס בחולין דף מ׳ בישראל מומר ה״נ יש לומר דהשליח מומר לע״ז מכבר דלא שייך לצעורי אלא כיון דקי״ל דישראל מומר הוי כגוי דאינו בר שליחות כמ״ש בספר גט פשוט לענין גט ע״ש א״כ ממילא בטל השליחות של הטביחה. אך נלענ״ד דס״ל להטור דאם נימא סברא זו גם בטביחה א״כ אפילו לא אמר לו שישחוט בשבת מ״מ כיון ששחט בשבת אין שייך לומר דעשיית השליח כעשיית משלחו כיון ששחט בעבירה בשבת הרי בטל השליחות וס״ל דלא גרע מאלו ציוהו לשחוט בשבת דלא אמרינן דבטל השליחות של שבת לבד והוי ליה כאלו לא ציוהו על שבת. ואפשר לחלק דכשאמר לו לשחוט בשבת אם היה שוחט בחול לא היה עושה שליחותו לכך בטל לגמרי. אבל באמר לו סתם היה יכול לקיים שליחותו בחול. אבל הטור לא ניחא ליה לחלק בזה וא״כ מדחזינן דחייב כששחט השליח בשבת ע״כ דהכא שאני ממעילה. והטעם בזה נראה דהתם נהי דריבתה תורה דיש שליח לדבר עבירה מ״מ שליחות בעינן אבל הכא ס״ל דלא בעינן שליחות כלל דר׳ יוחנן וריש לקיש בעלי מימרא זו לשיטתייהו אזלי דס״ל בבבא קמא דף ס״ח דמכירה חייב אפילו לפני יאוש ופליגי על ר״א דס״ל מכירה דומיא דטביחה דאהני מעשיו אלא אפילו לא אהני מעשיו אפ״ה חייב א״כ ה״נ כיון דעשה שליח אע״?ג דבטל השליחות ולא אהני מעשיו אפ״ה חייב ואדרבא מקשינן טביחה למכירה דאפילו ע״י אחר כדקאמר הכא והיינו דנקט לשון ע״י אחר ר״ל אע״ג דאינו שליח דאע״ג דבטל השליחות ולא אהני מעשיו אפ״ה חייב. ונלענ״ד להביא ראיה לדברי הטור מהא דאיתא בבבא קמא דף ע״ח בהקדיש ואח״כ טבח דמוקי ר׳ יוחנן בשוחט בפנים שלא לשם בעלים קשה הא קי״ל דהמחשב בקדשים לוקה משום שנאמר לא יחשב וא״כ ה״ל ממון ומלקות דקי״ל דאין לוקה ומשלם וצ״ל ע״כ בטובח ע״י אחר רק דע״ז קשה דאם ציוהו לשחוט לשם בעלים הרי ציוהו להחזיר לבעלים ולמה יתחייב על הטביחה ואפילו אם נימא שנתן לו רשות לשחוט לשם בעלים אם ירצה אכתי קשה למה יתחייב כיון שנתן לו רשות להחזיר לבעלים. וע״כ צ״ל שציוהו שיהיה שלוחו אם ישחוט שלא לשם בעלים ואפ״ה לא אמרינן כיון דבטל השליחות לענין עבירה אחרת תו לא מחייב על הטביחה ואין לדחות דלעולם מיירי ששחט בעצמו ושגג בלאו זה דלא יחשב ור׳ יוחנן לטעמיה אזיל דס״ל חייבי מלקות שוגגין חייבין. זה אינו דאכתי קשה הא דמקשה התם הש״ס ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר׳ יוחנן ומה קושיא הא ריש לקיש ס״ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין אלא ע״כ צ״ל בטובח ע״י אחר וכנ״ל. וכיון שביארנו דעת הטור נלענ״ד לפרש פירש הסוגיא דהא דמקשה וכי זה חוטא וזה מתחייב באמת לא קשיא ליה מצד איסור הטביחה דיש לומר כשהשליח שוגג כמ״ש התוספות וכ״ש לפמ״ש דע״כ מיירי בהכי דסבור שהוא של גנב אלא דעיקר הקושיא נהי דיהיה השליחות מצד הגניבה קיים מ״מ יתבטל השליחות משום עבירה דע״ז ושבת דאין לומר דהשליח שוגג גם בשבת וע״ז. זה אינו דהא בשבת אמרינן לקמן דה״ל שחיטה שאינה ראויה ולא הוי ליה שחיטה שאינה ראויה אלא בשחט במזיד וא״כ יתבטל השליחות לגמרי. וגם יש לומר בע״ז דס״ל דאע״ג דסבר שהוא של גנב כמ״ש התוספות מדלא אמרינן לצעורי קא מכיון ע״כ צ״ל שאמר לו לשחוט לע״ז דאל״ה נימא לצעורי לגנב קא מכיון ולא ניחא ליה לדחוקי שנתן לו רשות לשחוט לע״ז אם ירצה וא״כ אי ס״ד דהוא שוגג יתחייב משלחו מיתה על ע״ז נמי והדרא קושיא לדוכתיה דקים ליה בדרבא מיניה וצ״ל שהוא מזיד על ע״ז ואין שליח לדבר עבירה וא״כ נימא דבטל השליחות לגמרי. והיינו דמקשי וכי זה חוטא וזה מתחייב רצה לומר דאינו שלוחו כלל וממילא מתורצים שני קושיות התוספות שם דף ע״ט ועל זה משני רבא וטבחו ומכרו דחייב ע״י אחר אע״ג דאין שליח כלל והיינו דלא נקיט רבא לישנא דשליח כדנקיט ר׳ ישמעאל ודבי חזקיה. ולפ״ז נראה דתרווייהו צריכא דבאמת לתירוץ רבא דלא בעינן שליחות איכא לאוקמי הברייתא בסבר שהוא של הגנב דלא שייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וקרא קמ״ל דאפילו באינו בר שליחות או שיש בזה עבירה אחרת משום דאין צריך שליחות כלל ואפילו טובח ע״י אחר כנ״ל אבל היכא דהשליח מזיד יש לומר דהמשלחו פטור כקושיות התוס׳ בדף ע״ט שם אלא שזה ילפינן מריבוי דר׳ ישמעאל ודבי חזקיה מאו ומתחת נמצא דמילתא דרבא ומילתא דתנאי תרי מילי נינהו ותרווייהו צריכי ובאמת הכא לא הוי צריך להביא ברייתות אלו דאיכא לאוקמי בשוגג דטביחה אלא דהאמת נקיט דאפילו במזיד בטביחה חייב ובתשובה הארכתי בזה. ודוק:
תוס׳ ד״ה גנב וכו׳ נאסר מחיים ניחא. עי׳ זבחים דף עא ע״א תוס׳ ד״ה (בעמוד הקודם) אפי׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא [ואם תאמר] שר׳ מאיר הלכה זו של לוקה ומשלם אית ליה [יש לו], אבל את ההלכה של מת ומשלם לית ליה [אין לו], ולא האם אינו] סבור שמת ומשלם? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גנב בהמה של אחר וטבח אותה בשבת, או גנב וטבח לעבודה זרה, או גנב שור הנסקל (שור שנידון להיסקל, ואסור בהנאה, ואם כן אין לו בעצם כל ערך) וטבחו — הרי על כל אלה משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים, ככל מי שגנב בהמת חבירו וטבחה, אלו דברי ר׳ מאיר, וחכמים פוטרין מתשלומים, משום שבמעשהו נתחייב בעונש מיתה (על שחיטה בשבת או שחיטה לעבודה זרה) ונפטר מתשלום ממון. משמע שר׳ מאיר סבור שאף⁠־על⁠־פי שמתחייב בנפשו, חייב גם בתשלומים!
And lest you say that Rabbi Meir is of the opinion that one is flogged and pays, but is not of the opinion that one dies by execution and pays; and isn’t he of the opinion that one who is executed pays? But isn’t it taught in a baraita: If one stole an animal and slaughtered it on Shabbat, or stole it and slaughtered it for idolatry, or stole an ox that was sentenced to be stoned, from which one may derive no benefit and is therefore worthless, and slaughtered it, he pays the owner a payment of four or five times the principal, as he would in any case of stealing and slaughtering an animal? This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis exempt him from payment because he is liable to receive the death penalty for slaughtering on Shabbat or for idolatry. Apparently, Rabbi Meir maintains that one is obligated to pay even when he is liable to receive the death penalty.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ ר׳רַבִּי אָבִין וְרַבִּי אִילְעָא וְכֹל חֲבוּרָתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי גבְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר.

The Gemara refutes this: Wasn’t it stated concerning this baraita that Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said, and some say that Rabbi Yirmeya said that Rabbi Shimon ben Lakish said, that Rabbi Avin and Rabbi Ile’a and the entire group said in the name of Rabbi Yoḥanan: That case is referring to one who slaughters by means of another? The thief himself did not slaughter the animal; rather, it was his agent. Consequently, the thief pays be-cause the capital crime was committed by his agent. Therefore, this source is unrelated to Rabbi Meir’s opinion with regard to the question of whether one is executed and pays.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בטובח על ידי אחר – הגנב צוה לשלוחו לשחוט.
בטובח על ידי אחרים. ובין גנב בחול בין גנב בשבת, דהשתא לא פליגי אלא בשחיטה שאינה ראויה דר״מ סבר שמה שחיטה, ורבנן סברי לא שמה שחיטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

שם הא איתמר עלה ר׳ יעקב א״ר יוחנן וכו׳ ואע״ג דלר״י מצי לאוקמי בטובח ע״י עצמו ור״מ אית ליה מת ומשלם אפ״ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דלא משמע ליה האי סברא מהטעם שכתבתי בסמוך ובלא״ה נמי צריך לאוקמי כר״ש משום שור הנסקל וניחא ליה לאוקמי כולהו בחד טעמא ולקמן בדף הסמוך במימרא דרבה אפרש הענין יותר מספיק ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קושיה זו דוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים], מוסרים הלכה זו באופן אחר: אמר ר׳ ירמיה אמר ר׳ שמעון בן לקיש, שר׳ אבין ור׳ אילעא וכל חבורתא [החבורה] משמיה [משמו] של ר׳ יוחנן אמרי [אומרים]: שם מדובר בטובח על ידי אחר, כלומר, לא הגנב עצמו טבח, אלא שלוחו הוא שטבח בשבת או טבח לעבודה זרה על פי הוראתו. ולפי הסבר זה, הגנב הוא שמשלם תשלומים אלה והוא לא נתחייב כלל בעונש מוות, שהרי את העבירה עשה שלוחו, ואין מכאן כל ראיה לשיטת ר׳ מאיר בזה.
The Gemara refutes this: Wasn’t it stated concerning this baraita that Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said, and some say that Rabbi Yirmeya said that Rabbi Shimon ben Lakish said, that Rabbi Avin and Rabbi Ile’a and the entire group said in the name of Rabbi Yoḥanan: That case is referring to one who slaughters by means of another? The thief himself did not slaughter the animal; rather, it was his agent. Consequently, the thief pays be-cause the capital crime was committed by his agent. Therefore, this source is unrelated to Rabbi Meir’s opinion with regard to the question of whether one is executed and pays.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּיב אָמַר רָבָא אָמַר רַחֲמָנָא {שמות כ״א:ל״ז} וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ דמָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר.

The Gemara analyzes Rabbi Yoḥanan’s explanation: And does this agent sin and that thief is liable to pay four and five times the principal? This violates the principle: There is no agent for matters of transgression. The Gemara explains that this is a halakha unique to this case. Rava said that the Merciful One states: “If a man steal an ox or a sheep and slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Based on the juxtaposition of slaughter and sale, Rava continues: Just as sale is performed by means of another, as there is no sale without a buyer, so too, one is liable to be punished for slaughter by means of another. Although there is no agent for transgression, here there is a Torah decree that one is liable by means of another.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשי׳ אם טובח על ידי אחר היא...
וכי – שליח חוטא ושולח מתחייב קנס דארבעה וחמשה והא קיימא לן בקדושין (בבלי קידושין מב:) אין שליח לדבר עבירה: מכירה אי אפשר אלא ע״י אחר שהלוקח לוקחו ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מה מכירה ע״י אחר – פי׳ ואע״ג שהוא גרם מעיקר מכירה אינו נענש אף טביחה ע״י אחר אינו נענש ע״י אחר ובדוכתא פי׳ בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תחילה, מבררים הסבר זה של ר׳ יוחנן לגופו: וכי זה חוטא וזה מתחייב? וכי אפשר לומר שאדם זה, השליח, חטא בטביחה, והאחר (הגנב) יהיה מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, והרי כלל הוא שאין שליח לדבר עבירה? ומשיבים: יש כאן דין מיוחד, שאמר רבא, אמר רחמנא [אמרה תורה]: ״כי יגנוב איש שור או שהוטבחו או מכרו״ (שמות כא, לז)מה מכירה נעשית על ידי אחר, שהרי אין מכירה בלי שיהיה מישהו אחר קונה, והגנב מתחייב אף שהיה אחר שותף עמו בעבירה, אף טביחה מתחייב עליה על ידי אחר. ואם כן גזירת הכתוב היא שלמרות שכרגיל אין שליח לדבר עבירה, מכל מקום כאן מתחייב אדם גם על ידי חבירו.
The Gemara analyzes Rabbi Yoḥanan’s explanation: And does this agent sin and that thief is liable to pay four and five times the principal? This violates the principle: There is no agent for matters of transgression. The Gemara explains that this is a halakha unique to this case. Rava said that the Merciful One states: “If a man steal an ox or a sheep and slaughter it or sell it” (Exodus 21:37). Based on the juxtaposition of slaughter and sale, Rava continues: Just as sale is performed by means of another, as there is no sale without a buyer, so too, one is liable to be punished for slaughter by means of another. Although there is no agent for transgression, here there is a Torah decree that one is liable by means of another.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אוֹ לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא תַּחַת לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ.

The Sages of the school of Rabbi Yishmael taught a different source for the halakha that one is liable for slaughter by means of an agent. It is written: “And slaughter it or sell it”; the term “or” comes to include an agent. The Sages of the school of Rabbi Ḥizkiyya taught a different proof from the same verse: “He shall pay…for an ox…for a sheep”; the term “for” comes to include an agent.
רש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תחת השור – מצי למכתב ישלם בשור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבי [בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה] הוכחה אחרת לדין זה שבטביחה מתחייב על ידי שליח, שנאמר: ״וטבחו או מכרו״ — ״או״ זה בא לרבות את השליח. דבי [בבית מדרשו] של חזקיה תנא [שנה] ראיה אחרת, לפי שנאמר שם: ״ישלם תחת השור... תחת השה״ — ״תחת״ בא לרבות את השליח.
The Sages of the school of Rabbi Yishmael taught a different source for the halakha that one is liable for slaughter by means of an agent. It is written: “And slaughter it or sell it”; the term “or” comes to include an agent. The Sages of the school of Rabbi Ḥizkiyya taught a different proof from the same verse: “He shall pay…for an ox…for a sheep”; the term “for” comes to include an agent.
רש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ עֲבַד אִיהוּ לָא מִיחַיַּיב וְעָבֵיד שְׁלִיחַ וּמִחַיַּיב אִיהוּ לָאו מִשּׁוּם דְּלָא מִיחַיַּיב האֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ.

Mar Zutra strongly objects to this halakha. Is there any matter with regard to which if one performs it himself, he is not liable, and yet if his agent performs it he is liable? Had he slaughtered the animal himself on Shabbat he would have been exempt from payment. How, then, is he liable if he does so by means of an agent? The Gemara answers: He is exempt not due to the fact that he is not liable for the slaughter; rather, he is exempt due to the fact that he receives the greater of the two punishments, the death penalty, for his desecration of Shabbat. He is liable for both the slaughter and the desecration of Shabbat. In practice, he receives the more severe punishment. However, when he appoints an agent, there is no liability for the desecration of Shabbat, and therefore he must pay for the slaughter.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עבד איהו לא מיחייב – דהא מיקטיל.
לאו משום דלא מיחייב הוא – דחיובא רמיא עליה אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה.
לאו משום דלא מיחייב כו׳ – אע״ג דהכא אפי׳ לצאת ידי שמים אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב״מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי׳ בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע״פ ב״ד כדאמרי׳ אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו מ״מ ניחא דכיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו מתחייב נמי אממון ע״י שליח כיון שאינו מתחייב בנפשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עביד איהו לא מיחייב אין לפ׳ דס״ד דמר זוטרא דלא מיחייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומשני לאו משום דלא מיחייב וכו׳. פירוש דלא מיפטר לגמרי דלצאת ידי שמים מיהא חייב דלא מיפטר אלא משום דקלב״מ וכדאמרינן גבי אתנן אסרה תורה וכדכתיבנא לעיל דהא ודאי ליתא חדא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהרי הוה חייב לצאת ידי שמים ועוד דבשלמא בממון איכא למימר דחייב לצאת ידי שמים דמי פטרו מחיובא דחבריה אלא דב״ד לא נחתי לנכסיה וכדכתיבנא לעיל דקלב״מ אבל קנסא דהא קניס ליה רחמנא מאיזה טעם נאמר שיתחייב לצאת ידי שמים דיו במאי דקנסי ליה רחמנא דמקטיל והלכך ודאי מר זוטרא הכי נמי קאמר דלא מיחייב כלל כיון דהוי קנסא ומשני דאה״נ דאינו חייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומכל מקום מיהו הרי חיובא רמי עליה אלא משום דקלב״מ פטרינן וכיון שכן כל היכא דליכא למימר קלב״מ הדרא חיובא עליה דהיינו היכא דהויא על ידי שליח וכן כתוב התוספות ז״ל. ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל עביד איהו לא מיחייב. קנס דהא מיקטל. וכן כתוב בפירושי רש״י ז״ל כתיבת יד המדוייקים ועוד כתב ז״ל לאו משום דלא מיחייב הוא. דחיובא רמיא עליה אלא משום דקלב״מ. ע״כ ודוק ותשכח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך], על הסבר זה, מר זוטרא מצד אחר: מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו עבד איהו [היה עושה אותו הוא עצמו] לא מיחייב [היה מתחייב], ועביד [ועושה] אותו שליח ומחייב הוא מתחייב]? שהרי אילו היה הוא עצמו טובח בשבת — היה פטור מתשלומים, וכשעושה זאת שליחו — הוא מתחייב! ומשיבים: איהו [הוא] נפטר, לאו [לא] משום דלא מיחייב [שאינו מתחייב] על עצם הטביחה, אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה [שעומד לו, די לו, בעונש בגדול ממנו] שהוא עונש מיתה על חילול השבת, ואז למרות שחל עליו בעצם חיוב, אי אפשר להיפרע ממנו בפועל. אבל כשעושה על ידי שליח, כיון שלא חל עליו עונש מיתה — החיוב שחל עליו ניתן עכשיו לתשלומים.
Mar Zutra strongly objects to this halakha. Is there any matter with regard to which if one performs it himself, he is not liable, and yet if his agent performs it he is liable? Had he slaughtered the animal himself on Shabbat he would have been exempt from payment. How, then, is he liable if he does so by means of an agent? The Gemara answers: He is exempt not due to the fact that he is not liable for the slaughter; rather, he is exempt due to the fact that he receives the greater of the two punishments, the death penalty, for his desecration of Shabbat. He is liable for both the slaughter and the desecration of Shabbat. In practice, he receives the more severe punishment. However, when he appoints an agent, there is no liability for the desecration of Shabbat, and therefore he must pay for the slaughter.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִי בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי מַאן חֲכָמִים

The Gemara returns to Rabbi Yoḥanan’s explanation of the baraita. If the baraita is referring to the case of one who slaughtered by means of another, what is the rationale for the opinion of the Rabbis, who exempt him from payment? As the thief did not perform a transgression for which he is liable to receive the death penalty, why is he exempt from payment for slaughtering the animal? The Gemara answers: Who are the Rabbis who disagree with Rabbi Meir in this case?
רא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאי טעמייהו דרבנן דפטרי. דלא משמע לן דפליגי רבנן אדרשא דבי רבי ישמעאל ור׳ חזקיה, מדלא פליגי אלא בשבת, משמע דטעמייהו משום שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן וכו׳. ואין לומר דבהכי פליגי דר״מ אית ליה או לרבות את השליח ורבנן לית להו לרבות את השליח דהא אדמפלגי בשבת לפלגו בחול. וכן כתב הרא״ה ז״ל דלא משמע לן דפליגי רבנן אדרשה דרבי ישמעאל ורבי חזקיה מדלא פליגי אלא בשבת משמע דטעמייהו משום שבת ע״כ. ואכתי איכא לאקשויי דילמא פליגי רבי מאיר ורבנן באתקפתי׳ דמר זוטרא ובשנויי דרבנן סברי אף על גב דבטבחו שלוחו נמי חייב היינו דוקא בחול אבל בשבת דאלו עביד איהו לא מיחייב כי עבד נמי שליח לא מיחייב ור״מ סבר כיון דמאי דלא מיחייב דלא הויא אלא משום דקלב״מ הילכך משלם תשלומי ד׳ וה׳. וכיוצא בזה כתבו התוספות פרק המפקיד (דף לה ע״ב) דפליגי תנאי בדברי המקשה והמתרץ עיין שם. והרא״ש ז״ל כתב וז״ל לא בעי למימר דרבנן לא דרשי או תחת לרבות את השליח דלא משמע ליה דפליגי בהכי ע״כ. וכיוצא בזה כתבו בתוספות ז״ל לקמן ובזה מתורץ הכל ומיהו לא נהירא ונראה לי לתרץ לשיטת הרא״ה ז״ל דלהכי לא אמרינן דפליגי באתקפיה דמר זוטרא ובשנוייא דאי הכי לא הוה ליה למיתני גנב וטבח סתם אלא הוה ליה למיתני להדיא וטבח על ידי אחר כיון דהיינו עיקר פלוגתייהו אבל השתא דתני גנב וטבח משמע דלכ״ע מאי דטבח על ידי אחר כאילו טבח הוא עצמו דמי ואפשר דלהכי האריך תלמודא וקאמר אי בטובח על ידי אחר וכו׳ פירוש אי מאי דקתני בברייתא גנב וטבח דמשמע על ידי עצמו מוקמי לה בטובח ע״י אחר דעלמא משמע דלא שאני לו כלל בין טביחה על ידי עצמו לטביחה על ידי שלוחו מעתה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי והאריך עוד תלמודא וקאמר דפטרי משום דאי פלוגתייהו משום דהויא טובח על ידי אחר לא אתיא שפיר לשון פטור דלשון פטור משמע דנכנס בגדר החיוב אלא דפטרי ליה רבנן אבל אי לא מקרי טביחה אלא ע״י עצמו הרי לא נכנס לכלל חיוב כלל דהרי לא טבח כלל ולמאי דמשנינן דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אתי שפיר דהרי טבח אלא דפטרי ליה רבנן משום דהוי שחיטה שאינה ראויה ואין זה הכרח ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא הכרח גמור כנ״ל:
מאן חכמים ר״ש היא וכו׳. פירוש דפליגי רבנן ור״ש באותו ואת בנו ואין להקשות דכרבנן דבאותו ואת בנו נמי אתיא דע״כ לא פליגי רבנן גבי אותו ואת בנו אלא כדמפרש התם טעמא דנין שחיטה משחיטה וכו׳ אבל הכא גבי תשלומי ד׳ וה׳ דכתיב טביחה דילמא ילפי רבנן טביחה מטביחה. דהא בפ׳ מרובה גבי תשלומי ד׳ וה׳ נמי פליגי ואם תקשי אהכא ואהתם בפ׳ מרובה דמאי טעמא דרבנן הרי אית לן למילף טביחה מטביחה כבר תרצוה התוספות ז״ל. ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר מאן חכמים רבי שמעון היא לישני בקוצר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. תשובתך דבפרק כסוי הדם שנאה ר׳ דברי ר״ש בלשון חכמים הילכך הכא נמי בברייתא שנאה בלשון חכמים והיינו דקאמר מאן חכמים רבי שמעון ומכל מקום קרי להו חכמים דהמה רבי שמעון משום דר׳ שנה באותו ואת בנו כלשון רבי שמעון ורבי מאיר כלשון חכמים כנ״ל. ואפשר דלכל זה כיון רש״י ז״ל שכתב ר״ש. בפרק מרובה ובכסוי הדם ובאותו ואת בנו. ע״כ. והקדים פרק כסוי הדם לאותו ואת בנו אף על גב דכסדר המשניות הויא איפכא:
שם אי בטובח ע״י אחר מ״ט דרבנן דפטרי. ואע״ג דבלא״ה נמי צריך להאי טעמא משום שור הנסקל. אפשר דבהא הוי סבר כסברת המקשה דלקמן דשור הנשקל לאו דידיה קטבח ועיין בחדושינו לב״ק דף ע״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים מעתה על הסברו של ר׳ יוחנן לעיקר ההלכה, אי [אם] מדובר כאן בטובח על ידי אחר, יש מקום לתמיהה הפוכה: מאי טעמייהו דרבנן דפטרי [מה טעמם של חכמים שפוטרים]? שהרי הוא עצמו לא עשה עבירה שיש בה חיוב מיתה, ושלוחו שעשה את מעשה הטביחה הוא שהתחייב בנפשו, ומדוע לא יתחייב השולח (הגנב) בתשלומים? ומשיבים: מאן [מי הם] חכמים אלה החולקים על ר׳ מאיר —
The Gemara returns to Rabbi Yoḥanan’s explanation of the baraita. If the baraita is referring to the case of one who slaughtered by means of another, what is the rationale for the opinion of the Rabbis, who exempt him from payment? As the thief did not perform a transgression for which he is liable to receive the death penalty, why is he exempt from payment for slaughtering the animal? The Gemara answers: Who are the Rabbis who disagree with Rabbi Meir in this case?
רא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות לג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות לג: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות לג:, רש"י כתובות לג:, תוספות כתובות לג:, רמב"ן כתובות לג: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות לג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות לג: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות לג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות לג:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות לג:, שיטה מקובצת כתובות לג:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות לג:, פני יהושע כתובות לג:, הפלאה כתובות לג:, גליון הש"ס לרע"א כתובות לג:, בירור הלכה כתובות לג:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות לג:, אסופת מאמרים כתובות לג:

Ketubot 33b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 33b, R. Chananel Ketubot 33b, Rashi Ketubot 33b, Tosafot Ketubot 33b, Ramban Ketubot 33b, Rashba Ketubot 33b, Raah Ketubot 33b, Meiri Ketubot 33b, Ritva Ketubot 33b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 33b, Shitah Mekubetzet Ketubot 33b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 33b, Penei Yehoshua Ketubot 33b, Haflaah Ketubot 33b, Gilyon HaShas Ketubot 33b, Beirur Halakhah Ketubot 33b, Steinsaltz Commentary Ketubot 33b, Collected Articles Ketubot 33b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144