וקרע שיראין של חבירו קשיא ליה לרש״י ז״ל דבשלמא זר שאכל בתרומה של אחרים כדסברינן לה עד השתא כי פטר ליה מיתה אע״ג דהויא מיתה לזה פי׳ לשמים ותשלומין לכהן מ״מ מיתה לא אתיא ליה אלא משום ממונא דניזק ואי אפשר לאזוקה באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיקה לאכילה אבל הכא לגבי שיראין מיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה וכיון שכן היכי פטר ליה מיתה מתשלומין ותירץ רש״י ז״ל דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ואפשר דמשום הכי נקט נמי רב אשי שאכל תרומה משלו כי היכי דלא נימא דמיירי כשהתרומה הויא לבעל השיראין ולהכי קא פטר ליה רב אשי דסבירא ליה דאפי׳ למ״ד דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכא דהוי מיתה ותשלומין דחד אף ע״ג דלא אתי מיתה מחמת התשלומין לכ״ע פטור ואם כן חילוק זה לא מצינן בתלמוד אלא הכא בדרב אשי לכך נקט רב אשי תרומה משלו לגלות על סברתו דאיהו סבירא ליה כמ״ד דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כנ״ל:

ומיהו הרמ״ה ז״ל כתב בחדושיו בסנהדרין פ״ק וז״ל אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת הכתובה שיהו מפסידין וכו׳. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל שבאו לחייבו מאה סלע ונפשות לעדיו שבאין לחייבם מיתה וקסבר רב יוסף כי אמרינן אין אדם מת ומשלם היכא דמיתה ותשלומין לחד אבל לתרי לא אמרינן ודלא כר״ל דמוקי לה למתני׳ דהמדליק את הגדיש דגדיש דחד ועבדא דחד ואפ״ה פטור אלא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר אשו משום חציו ולא צריך לשנויה למתני׳ דלרבי יוחנן היכא דגדיש דחד ועבדא דחד חייב על הגדיש עכ״ל. אלמא דלדידיה ז״ל יש חילוק בין היכא דהוי השיראין לבעל התרומה להיכא דהוי דאחר כשמעתין דהתרומה שלו והשיראין של אחר ומ״מ יש לחלק בין היכא דהוו שני מעשים למעשה אחד אפי׳ הוו התשלומין ומיתה לחד ומיהו לדעת רש״י ז״ל סבירא ליה לרב אשי דלעולם פטור ואפי׳ מיתה לזה ותשלומין לזה ולדידיה ז״ל פליג אדרבה דאמר בפ״ק דסנהדרין פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וקשה דאם כן היכי משני רב אשי דהיינו דאיכא בין אביי לרבא דמשמע דלרבא הא בחלב פטור והא לרבא אפילו בחלב ובמיתת ב״ד כיון דהויא מיתה לזה ותשלומין לזה חייב וכן הקשה הרשב״א ז״ל ולמאי דפרישנא לעיל ניחא דאנן לא פרכינן מרב חסדא לאביי דשפיר מצינן בינייהו בין אביי לרבא בגוונא אחריתי אלא לתלמודא דקאמר איכא בינייהו זר שאכל תרומה ולא משני בקוצר אי מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו הא דפרכינן דאמאי פטור לאביי והאמר רב חסדא וכו׳ דמשמע מדנקט זר שאכל תרומה דבעי לאשמועינן דלא כרב חסדא ואמאי ולהכי תו משני רב אשי דלהכי נקט זר שאכל תרומה לאשמועינן דלאביי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ומיהו לאו היינו דאיכא בינייהו בין אביי לרבא אלא מיתה בידי שמים אי פוטרת בלחודא הוא דאיכא בינייהו ומשום דס״ל לרב אשי הכין להכי תלי נמי סברתיה כדאביי ומיהו פליג אדרבא וכדכתיבנא כנ״ל. ודע דהרמ״ה ז״ל כתב בחידושיו לסנהדרין דהתם גרסינן רבא דהיינו בר פלוגתיה דרב יוסף דקאי עלה התם ומיהו התוספות ז״ל לא כתבו כן הכא בשמעתין ומיהו אכתי איכא למימר דרב אשי לא פליג אדרבה דדוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל א׳ וכמו שכתב ר״ת ז״ל וכדבעינן למכתב קמן בס״ד אבל כתבו התוספות ז״ל דפי׳ ממון לזה היינו פירושו ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ומעתה הוה ס״ד למימר דלפטור מממון דכיון דעלה מקטלי בדין הוא דלא משלמי לה ממון ואפי׳ הכי ס״ל לרבא דכי אמרינן מיתה (לזה) ותשלומין לאחד דמפטר היכא דלא מיחייב מיתה אלא לההוא דמחייב תשלומין בלחוד אבל היכא דמיחייב מיתה נמי לאחריני משלם להאיך אחר דתשלומין להאי והכין נמי כתב הרמ״ה ז״ל בשם קצת מפרשים ומעתה ודאי פליגא רב אשי אדרבה דלרב אשי אפילו דלא מחייב מיתה כלל למאן דמשלם ממון אפ״ה ס״ל דמפטר משום מיתה כל שכן היכא דמחייב נמי מיתה לההוא דמחייב תשלומין דהא ודאי דמפטר ואילו לרבא משלם וכדכתיבנא ומיהו רש״י ז״ל גופיה לא פירש כן בפ״ק דסנהדרין אלא דממון לזה היינו לאב עיין שם וכתב הרמ״ה ז״ל עלה דפרש״י ז״ל וז״ל ולהדין פירושא לא משכחת לה אלא כגון דמסהדי עלה דנבעלה לרצונה אבל באונס ליכא תשלומין כלל דהא יכלה למימר ליה נסתחפה שדהו וגביא כלהו מאתים כדמוכח התם בפ׳ בתולה נשאת דקא מותיב רב נחמן בר יצחק הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו׳ עד והיה מקחו מקח טעות ולית לה כלל ואוקמה רבי חייא בר אבין דמקח טעות נמי ממאתים אבל מנה יש לה ורבא אמר מקח טעות לגמרי משמע ע״כ לא פליגי אלא במקח טעות אבל היכא דמתברר דמשארסה נאנסה דכ״ע שקלא מאתים ודיקא נמי דקתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וכיון דאמרה ליה נסתחפה שדהו ש״מ למשקל מאתים קאמרה דאמרה ליה לתא דידך גרם מאי הוה לי למעבד ומסתברא גבי שמעתא דהכא דכדכתב לה כתובה מן האירוסין עסקינן אבל לא כתב לה כתובה מן האירוסין ליכא תשלומין כלל דהא בכל דוכתא דמדכרינן כתובה מן האירוסין קא מקשינן אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן וכו׳ ואי בעית אימא אפי׳ דלא כתב לה וגמרא הוה בידייהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מיהו לא הוו ידעי מהיכא נפקא להו ואית דמוקמי לה משום טובת הנאה דידה לאחר שתנשא ואע״ג דהנהו תשלומין דידה נינהו דכי אמרינן מיתה ותשלומין לאחד היכא דלא מיחייב תשלומין אלא לההוא דמחייב מיתה בלחוד אבל כל היכא דמיחייב תשלומין נמי לאחרינא משלם להאיך אחר ומשלם להאי ולא מסתבר ואית דמוקמי לה דמשלם לאב טובת הנאת מעשה ידיה ואית דמוקי לה כשנתן לה גט מן האירוסין ולא הספיק לתת לה כתובה עד שבאו עדים והעידו שזנתה תחתיו והוזמו שמשלמין לאב כל כתובתה. וחזינן מאי דאוקמא כשנבעלה באונס והוזמו נהרגין על הבועל ומשלמין ממון לנערה כי בעדות שנבעלה היו מפסידין אותה כתובת בתולה מבעלה וליתיה דאי באונס נבעלה ונסתחפה שדהו לאו מקח טעות הוא דאי מקח טעות הוא אפי׳ כתובת בעולה נמי לית לה דהא ברירנא דכי פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע במאתים ולא כלום פליגי וכ״ש דודאי ליכא מקח טעות כלל דהא באונס נבעלה זו ודברי הכל אית לה מאתים. עכ״ל הרמ״ה ז״ל:

נחזור לעניננו דס״ל לרש״י ז״ל דרב אשי הוא דס״ל ממון לזה ותשלומין לזה פטור ופליג עליה דרבא וכדכתיבנא והקשו בתוספות דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א״כ תיקשי לרבא הא דתנן בהמניח את הכד והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש. ולא הקשו התוספות ממתני׳ דתנן ואלו שאין להם קנס הבא על בתו וכו׳ אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וכו׳ הרי מיתה לשמים משום ביאה אסורה ותשלומין לזה דמשלם קנס משום דאיכא לתרוצי דחשיבה מיתה ותשלומין לאחד כיון דעל ידי ביאתה נהרג וכ״ת דחטא לשמים הוי ומ״ה נהרג וה״ל מיתה לשמים לענין קנסא נמי נימא הכי דהא קנסא הוא דקניס ליה רחמנא על חטאו דדמי בושתה ופגמה הרי משלם לה נמי מעתה חשיב מיתה ותשלומין לחד ממה נפשך כנ״ל. ומכל מקום מההיא דהדליק את הגדיש בשבת קשיא להו לתוס׳ ז״ל ולכך פירשו דחשיב מיתה ותשלומין לאחר הואיל ולא נתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים והכי נמי אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחר, וכן פירש הרשב״א ז״ל דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחר דמי לפי שאותו בעל הממון מחוייב בהריגתו ואין לך מי שמחייב בו יותר מחבירו והלכך כמיתה ותשלומין לאחר דמי והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסורא שעשה לשמים בא לו וכמיתה ותשלומין לאחר דמי הא מיתה שבא לו מחמת שהרג את חבירו או שזימן להרוג את חבירו בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. עד כאן:

ור״י רצה ליישב פ״ה דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה לפי שהם שני מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין וכו׳. ככתוב בתוספות ז״ל ואין נראה לרשב״א ז״ל דהא אמר רב יוסף בפ״ק דסנהדרין [ט ב׳] הביא הבעל עדים שזינתה וכו׳ חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון והתם על הזמה אחת בא להם הכל ואין לתרץ דדוקא ההיא דרבא דפלו׳ בא על בתו תירצנו דפלו׳ הם שתי עדויות ככתוב בתוס׳ לפי שהממון היינו לבת שרצו להפסיד כתובתה דאין כאן אלא שב ואל תעשה דבמאי דקא מסהדי שזינתה ממילא מפסדא כתובתה ולא יפרע לה הבעל דהיינו שב ואל תעשה הלכך אי לאו דחשיבא שתי עדיות לא הוה פטרינן ליה משום מיתה לזה ותשלומין לזה אבל ההיא דרב יוסף אע״ג דעל הזמה אחת בא להם הכל מ״מ חשיבא כשתי עדיות כיון דעל פי עדותם הוו נפקי שתי פעולות גמורות חדא דהוו מפסדי מאה סלע לבעל שהיה צריך לפרוע לאב כיון דהוזמו עדים ועוד שהיו עדי הבעל נהרגין ולכך אף ע״ג דעל הזמה אחת בא להם הכל חשיבא שתי עדיות כך היינו יכולים לתרץ ולא נראה להם לתוספות משום דקא מפרשינן דממון לזה דהכא נמי היינו פירושו ממון לבעל שרצו להפסידו כתובה ולא מיירי במוציא שם רע ומעתה הרי אין כאן פעולה גמורה של ממון שרצו להפסיד לבעל דדילמא לא תבא לידי גבייה לעולם. ומיהו כל המפרשים ז״ל פירשו דממון לזה היינו מאה כסף שרצו להפסיד לבעל ובמוציא שם רע מיירי כנ״ל לפרש לשון התוס׳ שפירשו כאן ומשלמין ממון לזה דהיינו ממון לבעל שרצו להפסידו כתובה ודוק. והרא״ה ז״ל האריך בזה וז״ל רב אשי אמר בזר שאכל כו׳ פירש״י ז״ל וקסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ובמסכת סנהדרין בפ״ק [ט ב׳] אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב וכו׳ וחזר והביא הבעל וכו׳ ופרש״י ז״ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב אלמא קסבר דפלוגתא היא והכי איתא נמי התם בפרק בן סורר ומורה דאמרינן רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו מ״ט דרבי יונתן דכתיב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר׳ אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתב בתריה ואם אסון יהיה ואפ״ה אמר רחמנא אם לא יהיה אסון יענש אא״ב יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו ה״נ משכחת ליה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו אבל אם יכול להצילו בא׳ מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש ואמרי׳ דילמא שא״ה דמיתה לזה ותשלומין לזה כלומר והיינו טעמא דחייב ומהדרינן לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו וכו׳ הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה דהוא רבה בר נחמני פליגא אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור. וליתא דהא מתני׳ היא דתנן יש חייב על מעשה שורו וכו׳ והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וכו׳ והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש ומיתה לשמים לפי שהדליק בשבת שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא שידליק בשבת מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיקה באכילה שלא להתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליו אלא במזיקה להאכילה ואם דין בפלוגתא דאמוראי תהוי הא תיובתיה לרב יוסף ותו תיובתיה דההיא דתנן היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדי ועל הגדיש ואמרינן דפטור. ור״ת ז״ל פירש דודאי בכל התורה כולה מיתה לזה וממון לזה פטור דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה וממון לבעל ואפ״ה פטור ודקא קשיא לך ההיא דרב יוסף דמחייב שאני התם גבי עדים זוממים דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וא״א לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה והם מחייבים ממון לבעל ונפשות לעדי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם ואף על גב דברישא בעדי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמחייבי הני תרתי והוי מיתה וממון לאחד וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד. ושתי תשובות בדבר חדא דמאי שנא עדים זוממים אטו קרא כתיב ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תהוי ליה עדות שאין אתה יכול להזימה ותבטל ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה הא ליתא דאם כן כי קא מקשינן התם בפ׳ סורר ומורה דילמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה ואמרינן לא שנא ומייתינן ראיה מדרבה אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא ליה אלא נלך לדרך זה דאדרבה בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף דהתם מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבי מיתה לעדי הבעל שהיו באים להרגן וממון לבעל אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים ומתני׳ דהוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף ההיא במיתה ותשלומין לאחד חשבינן ליה שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן דמשמע דלא שני לן בין מיתה וממון לאח׳ דמיתה לזה וממון לזה למימרא דדא ודא אחת היא דהא ליתא אלא ולא היא גרסי׳ כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה אלא מיתה ותשלומין לאחר לפי שהוא רודף כדפי׳ ומייתי לה מדרבה. ומתני׳ דהתם נמי דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מחויב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן נפשות וממון לא׳ ומאי דקא מסתייעא מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והא התם ממון לזה ונפשות לזה אף על גב דהוא רוצח דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאבריו ואתיא למימר דיכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו י״ל התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופא הוו כמיתה ותשלומין לא׳ חשיב והיינו דכי איכא אסון באשה מפטר והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה לאו משום אשה אלא משום חברו שמתעצם עמו דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון באשה נמי כיון דמתעצם עמו חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי זה מתחייב בנפשו אלא לאו ודאי תפשוט מינה דיכול להציל באחד מאבריו שלא ניתן להצילו בנפשו והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאבריו והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו ועלה אתינן למדחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדיה ממון לא׳ ונפשות לאחד הוא אבל כי איכא אסון באשה אע״ג דיכול להציל באחד מאבריו ולא ניתן להצילו בנפשו לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה וכ״ת וכי איכא אסון אמאי יענש שהרי רודף אחר חברו הוא י״ל לרבי יונתן בן שאול ביכול להצילו בא׳ מאבריו ולרבנן נמי אפשר דלית להו דרבי אלעזר דאמר התם במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא לאו איכא אסון באשה אף על פי דאינו חייב מיתה שהרי לא נתכוון להרוג כלל פטור והוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור כך פירשו התוספות. עד כאן לשון הרא״ה ז״ל:

וז״ל הר״ן בחדושיו לסנהדרין תירץ רש״י ז״ל בכתובות דרב אסי דאוקמה בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין כו׳. ס״ל דממון לזה ונפשות לזה פטור ורב׳ נמי ס״ל כרב אשי ומ״ה רודף ששבר את הכלים פטור וההיא דפ׳ כיצד הרגל דאמרינן בגדי דחד ועבדא דחד כרבא ורב אשי אתיא ודלא כרב יוסף ואין זה מחוור דאם כן גדי ועבד דחד אכתי ממון לזה ונפשות לזה שע״י העבד הוא חייב נפשות ולא ע״י האדון שאף האדון נהרג עליו ועוד תנן בהדיא והוא שהדליק את הגדיש כו׳ והא ודאי קשיא לרב יוסף ואי אפשר ליה לאפלוגי אמתני׳ ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש כלו׳ ופטור מדמי ולדות ואע״ג דאיכא נפשות לאשה וממון לבעל דהיינו דמי ולדות והתירוץ הנכון בזה דכי אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב היינו דוקא נפשות לחברו וממון לאיש אחר כגון אלו העדים שהן חייבין נפשות לעדים האחרים וממון לבעל אבל היכא דנתחייב מיתה לשמים כגון ההיא דזר שאכל תרומה וכגון המדליק גדיש בכה״ג אפי׳ רב יוסף מודה דאין אדם מת ומשלם וההיא דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו וכו׳ דפטור התם לא היה מיתה לזה ותשלומין לזה שאע״פ ששבר כלים של כל אדם ממון ונפשות לאחד היא לפי שלאותו בעל כלים עצמו הוא חייב נפשות שהרודף ניתן להצילו בנפשו וכל אדם מותר להרגו וכן אתה אומר במה שאמר הכתוב ואם אסון יהיה ונתת נפש גו׳ שאע״פ שדמי ולדות הוא חייב לבעל מכל מקום ממון ונפשות לאחד הוא שבשעה שהרג את האשה נתחייב נפשות לבעל שהיה בידו להרגו מפני שניתן להצילה בנפשו. ור״ת כתב ודאי ממון לזה ונפשות לזה פטור כדכתיב קרא ואם אסון יהיה ונתת נפש וגו׳ ולא אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב אלא בעדים זוממין דוקא והיינו הך דרב יוסף וטעמא דמילתא משום דאי אמרינן ממון לזה ונפשות לזה פטור לא קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ונמצאת העדות בטלה לגבי הממון והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה כלום ולפיכך חייב לשלם כל מה שהיו מחייבים ואף על גב דאמרינן בעדי הבעל שהוזמו שאין משלמין ממון אע״פ שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הממון התם כיון שממון ונפשות לאחד אין לנו לבטל מקצת העדות מחמת שאינו יכול להזימה לגבי הממון הואיל והעדות אפשר להזימה בעיקר העדות והוא במה שמעיד על אשה זו שהיא חייבת מיתה והקשו על זה הפי׳ דאי קי״ל ממון לזה ונפשות לזה פטור לית לן למימר בעדים זוממין שיהיה ממון לזה [ונפשות לזה] חייב כדי שתהא עדות שאתה יכול להזימה דאדרבה אית לן למימר שיהיה ממון לזה ונפשות לזה פטור כדינו ושתתבטל העדות מחמת שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה שכך ה״ה בכל מקום שכל עדות שאי אתה יכול להזימה בטלה. ולי דברי ר״ת ז״ל עיקר ואין מקום לקושייתם דרב יוסף הכי ס״ל דאף על גב דקי״ל בכל התורה דאין אדם מת ומשלם דקלב״מ מ״מ בעדים זוממים חדש רחמנא שיהיה מת ומשלם היכא דמחייב ממון לזה ונפשות לזה כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כלומר שיענשו בכל אותן העונשים שהיו רוצים לענוש לכל אחד ואחד מאחיו אבל כשיש ממון ונפשות לאחד פטור מן הממון וחייב בנפשות דשפיר מקיים ביה כאשר זמם לעשות לאחיו אבל אם נאמר שכמו שנתבטלה העדות לגבי הממון תתבטל לגבי הנפשות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא יתקיים כלל קרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ע״כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז״ל וקרע שיראין כו׳. יש מי שאמר כגון שהיו שיראין נכרכין בצוארו ובאכילתו התרומה נקרעו השיראין בגרונו באכלו ואין צורך אלא כגון שקרע השיראין בידו בשעה שאכל התרומה ומיתה ותשלומין באחד פטור מתשלומין אפילו בשני המעשים כדאמרינן לקמן דהיכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר פטור ופרש״י דסבר אביי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור וק״ל אם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור ולרבא חייב דמשמע הא בחלב כה״ג לרבא פטור והא רבא ס״ל מיתה לזה ותשלומין לזה חייב דגרסינן התם בפרק קמא דסנהדרין [י א׳] אמר רבא פלוני בא על בתו של פלוני כו׳ אלא כך יש לומר דתרומה כיון שאין המיתה מחמת אחר אלא מחמת אכילה עצמה לא מקרי מיתה לאחד ודמי למדליק גדישו של חברו בשבת פטור דלא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון שהמיתה אינה מחמת אחר אלא מפני חילול שבת והא דגרסינן בסוף פרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף כו׳ ושבר כלים כו׳ פטור לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה דכיון שניתן להצילו בנפשו מיתה ותשלומין לאחד הוא. עד כאן:

לימא פליגא דר׳ אבין דאמר ר׳ אבין כו׳. ואם תאמר ומאי דוחקיה אי פליגי דר׳ אבין ואין לומר דקשיא ליה אמאי דפריך תלמודא לעיל ואביי פטור והאמר רב חסדא כו׳ דאמאי קא פריך מיניה דרב חסדא בפשיטות כולי האי כיון דפלוגתא דאמוראי נינהו ואצטריכנא לדחוקי נפשין בשינויי דחיקי דהא תלמודא גופא דפריך לעיל ולאביי פטור הוא ניהו דפריך הכא לימא פליגי דר׳ אבין כו׳ ודוחק לומר דתרי מקשנים הוו אלא ודאי הא דקא פריך לעיל ולאביי פטור והא אמר רב חסדא כו׳ היינו לבתר דידעינן דרב חסדא לא פליגי אדרבי אבין ולהכי פריך בפשיטות והאמר רב חסדא כו׳. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין דמאי דוחקיה אי פליגא דר׳ אבין עד דקאמר לימא וכו׳. ויש לומר דהיינו דוחקיה דר׳ אבין יפטור אפילו היכא דקרע שיראין דאין תשלומין באין מצד מלאכת השבת דהא עקר מעיקרא ושוב קרע שיראין ונתחייב בממון מקמי הנחה דהיינו שעת החיוב ואפילו הכי ס״ל דפטור ואילו לרב חסדא מלאכת חיוב המיתה עצמה דהיינו ההגבהה שהיא לצורך אכילה היא גופא עביד לה חיוב ממון שיתחייב ב״ה אף על גב דלצורך אכילה עביד לה והא ודאי דחיקא טובא שיחלקו האמוראים מן הקצה אל הקצה כולי האי כנ״ל. ולקמן נבאר עוד בס״ד:

שעקירה צורך הנחה היא לכאורה משמע דה״ק שהעקירה היה צורך הנחה דבלא עקירה אי אפשר שיתחייב על ההנחה והעקירה וההנחה הם הם גופי החיוב וקשיא דאם כן מאי בעי לימא פליגא דר׳ אבין כו׳. והא רבי אבין גופיה גלה טעמא דמשום הכי אין לו ענין לההיא דרב חסדא כלל דשאני ההיא דרב חסדא דאין חיובו של חלב אלא מפני אכילה בלבד אבל זורק מתחייב על ידי עקירה והנחה. ויש לומר דהכי פירושא שעקירה צורך הנחה היא שמפני צורך ההנחה הוא שעוקר ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה פירוש מה שחושב לעשות בסוף דהיינו לנוח משעת עקירה אתחלה לה דהא דעתו לעקור כדי לנוח הילכך הכא נמי כל מחשבתו הוא לאכול ולצורך אכילתו הוא מגביה, ואם תשאל ומנא לך לפרושי הכי עד דאקשת לי לא אפרש אני אלא כדמשמע לכאורה ולא תיקשי ולא מידי. תשובתך הא ודאי דר׳ אבין לא קאי עלה ההיא דרב חסדא כדי שנאמר דאתא לחלוקי בין מימרא דידיה אלא בעי למיהב טעמא למילתיה משום דקשיא ליה דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה וכיון שכן ליחייב אשיראין דהא ודאי פשיטא מילתא טובא דאם הזיק ושוב נתחייב מיתה דבעי לשלומי מה דהזיק וכדי לתרוצי הך קושיא במאי דנימא דמשעת עקירה אתחלה לה מלאכה דאיהו עוקר כדי לנוח בהכי סגי וכיון שכן למה לן לאוסופי ענין במילתיה דרב אידי מאי דלא אצטריך ליה. ודע שכתבו התוס׳ בפרק כל (הנערכין) [הגט] כח א׳ דדרך התלמוד שאינו חושש לתרץ אלא הקושיא שהקשה לו אף על גב דיש קושיא אחרת גלויה וחזקה וכן כתבו גם במרובה (דף עג ע״א) כנ״ל. ואפשר דלהכי כתב רש״י שעקירה צורך הנחה. הילכך אע״ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל וכן עקירה (עקירה) והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה. דוק ותשכח:

שעקירה צורך הנחה היא. הקשו בתוס׳ דאמרינן במרובה [ע ב׳] גבי גנב ומכר בשבת דפטור כגון דא״ל זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי חצרי גניבותיך ופריך מכי מטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו משום שבת לא הוי עד שתנוח ומאי פריך והא עקירה צורך הנחה היא כדאמר הכא. ותירץ הרא״ש התם בפ׳ מרובה לא דמיא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ארבע אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה וה״פ התם כיון דמטא לאויר חצר קנה והוא לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה אפילו קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מחויב עד שיתכוון שתנוח בחצר וה״ל כמו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין. ע״כ:

וז״ל ה״ר ישעיה ז״ל שם במרובה וה״ר יהודה מקורביל פי׳ דהכא עקירה לאו צורך הנחה הוא דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מחשבת הזורק היה לקנות הגנבה לבעל החצר ומכי מטא לאויר דקניא אתעבידא מחשבתו ומה תועלת יש לו בהנחה הילכך לאו צורך הנחה הוא ומכל מקום מחייב בהנחה זו שיודע היה שסופה לנוח ולא דמי לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהתם היה סבור שתנוח לסוף שתים ולא איתעבידא מחשבתו. ע״כ:

וז״ל הרב המאירי ז״ל שם אין אומרים עקירה צורך הנחה אלא לנזיקין כההיא דרב אידי דקרע שיראין אבל לענין מכירה לא. עד כאן:

וז״ל שיטה ישנה אי נמי התם איבעי לאהדורה כו׳. ק״ל להני תרי טעמי הא דגרסי׳ בפ׳ מרובה זרוק גנבותיך לחצרי כו׳ כמאן כר״ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דאי כרבנן כיון דמטיא לאויר כו׳ והא עקירה צורך הנחה היא ולא מצי נמי לאהדורה הילכך איסור שבת וגנבה באין כאחד אפילו לרבנן. ויש לומר הכא שדעתו לזרוק החץ עד סוף ארבע דכי הותחל איסור שבת בעקירה דצורך הנחה היא אבל התם אין דעתו על זריקת הגנבה לקרקע החצר אלא להקנות גנבתו הילכך לא חשבינן שהותחל עדיין איסור שבת עד דמטיא לארעא. עוד יש לומר התם דקניה תליא בדעת אחר שהוא הלוקח מכי מטיא לאויר חצרו קנאה לוקח ונסתלק הלה מן הגנבה קודם שיבא על ידה לידי איסור שבת ועוד שאין קניית הלוקח מתערבת עם חיובו של מוכר בגנבה זו וחיוב תשלומין הזורק על ידי קניית זה הוא. ע״כ:

והתוס׳ לא חלקו בזה כלל דס״ל דההיא דרב אידי וההיא דמרובה שוין הן. וכתבו ז״ל דלפר״ת ז״ל אתי שפיר דס״ל דההיא דאמרינן שעקירה צורך הנחה היא פלוגתא דאמוראי הויא דפי׳ ז״ל בפרק הניזקין דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ואפילו הכי קאמר רב מנסך ממש בהניזקין ולא קא מיפטר משום דקלב״מ כדר׳ ירמיה דאמר משנסך הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היא אף על גב דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה מכל מקום ס״ל דלאו צורך ניסוך מקרי כדי שנאמר דמההיא שעתא אתחלה ליה מיתה והוא הדין דלית ליה דעקירה צורך הנחה היא והתם במרובה פריך אליבא דרבי ירמיה. ואם תאמר דילמא ע״כ לא פליג רבי ירמיה עליה דרבי אבין אלא במעביר דהיינו דומיא דמנסך ומשום דמצי לאהדורי אבל בזורק דלא מצי לאהדורי לא פליגי עליה. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין דההיא דמרובה היינו זורק ולא מצי לאהדורי ומאי פריך תלמודא מכי מטי לאויר חצרו וכו׳ והא בכה״ג אמרינן עקירה צורך הנחה היא לדברי הכל. ויש לומר דודאי לא מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי דכיון דאשכחנא ליה דאמרינן משעת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ואיהו לא חילק בהדיא בהכין כלל מעתה אנו מדעתנו אין לנו לחלק בסברתו כלל אלא אמרינן דבכל גוונא ס״ל דלא אמרינן עקירה צורך הנחה היא כלל ואף על גב דהכא בשמעתין ללישנא בתרא קא מפלגינן להדיא בין זורק דלא מצי לאהדורי ובין מעביר דמצי לאהדורי. דהתם לא פריך אלא ללישנא קמא דהכא דלא פליג בהכי כלל והילכך בודאי פליג רבי ירמיה אפי׳ היתה דלא לאהדורי דאין לך לומר דדילמא לא פליג רבי ירמיה אלא אמעביר ולא אזורק דכיון דמצינו לרבי אבין דלא קא מפליג בין זורק למעביר וס״ל דלעולם פטור ואפילו הכי לא חשש למנקט מעביר להדיא אלמא דמשום דמשמע ליה דליכא לאפלוגי בהכי כלל ובהדדי נינהו להכי לא חשש למנקט מעביר מעתה מאן דפליג עליה נמי יש לנו לומר דלא פליג בהכי נמי וס״ל דלעולם חייב דכהדדי נינהו ואפשר לי לומר דכי מפלגינן הכא בגמרא בלישנא בתרא בין היכא דמצי לאהדורי להיכא דלא מצי לאו היינו אליבא דר׳ אבין דר״א ודאי ס״ל דלעולם פטור ואפילו מצי לאהדורי כיון דאי אפשר להנחה בלא עקירה וכדקאמר שעקירה צורך הנחה היא אלמא דעיקר טעמיה היינו משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה ועוד דאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי המנסך דמעיקרא סבור כדרבי אבין ולבסוף סבור כרבי ירמיה אלמא משמע דפשיטא ליה לתלמודא דרבי אבין פטר אפילו במעביר דהיינו דומיא דמנסך אלא ודאי הא דמפלגינן הכא בלישנא בתרא בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי היינו אליבא דרב חסדא ולומר דרב חסדא מודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא דבמאי דמסתבר מודה דהיינו זורק ובמאי דלא מסתבר פליג דהיינו מעביר. ומיהו ר׳ אבין בין בזורק בין במעביר פטר כיון דתלי טעמיה משום שעקירה צורך הנחה היא. עוד נ״ל והוא נכון דודאי טעמא דאי אפשר לעקירה בלא הנחה בדוכתיה קאי ואפילו ללישנא בתרא וכדקאמר רבי אבין בהדיא שעקירה צורך הנחה היא אלא דבלישנא בתרא סברינן למימר דההיא דקריעת שיראין לא סגי בההיא טעמא דאי אפשר בעקירה בלא הנחה משום דקריעת שיראין הויא מילתא באפי נפשה ולא שייך במיתה כלל ומיתה לא אתיא ליה משום ממונא ולא ממונא משום מיתה הילכך בעינן טעמא שעקירה צורך הנחה היא כדי לאקדומי חיוב המיתה ובעינן טעמא דלא מצי לאהדורי כדי לצרף חיוב המיתה בהדי חיוב הממון ומצינן למימר נמי בדרך אחרת דלהכי בעינן תרי טעמי לפטורא דטעמא דעקירה צורך הנחה לא מצינו אלא דמשום הכי הויא העקירה צד חיוב מיתה ומיהו אכתי איכא למימר דאנן בעינן דתקדום נמי ההנחה ותבא בהדי קריעת השיראין דעיקר החיוב היינו ההנחה דהכל הולך אחר החתום לכך אמרינן טעמא דלא מצי לאהדורי והוה ליה כאילו ההנחה נמי קדמה ואתיא בהדי חיוב הממון ומיהו בטעמא דלא מצי לאהדורי בלחודא סגי כיון דהעקירה שהיא בפועל קודם לחיוב הממון לא הויא צד חיוב מיתה היכי כי נימא דמשום דלא מצי לאהדורי ה״ל כאילו קדים נמי ההנחה הכי הוה מצינן לפרושי. ומיהו מאי דפרישנא בלישנא קמא הוא נכון יותר והכי דייקא לשון רש״י ז״ל שכתב וז״ל לא מצי לאהדורי. משזרק את החץ הילכך משעת עקירה סופו לקרוע שיראין. ע״כ. ולקמן נבאר עוד לשון זה של רש״י ז״ל בס״ד. ומיהו לרבי ירמיה לא מצינן למימר הכי דודאי לית ליה טעמא שעקירה צורך הנחה כלל דאינו גורם שום צד פטור כלל דאי הוה גרים שום צד פטור לא הוה ליה למימר משעת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך דהיכי אפשר למימר דהגבהה של הניסוך דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה היא גופא תעשה דמים כיון דאיהו הגורם המיתה אלא ודאי ס״ל לר׳ ירמיה דלא אמרינן עקירה צורך היא כלל ואין בזה צד פטור כלל ואי הוה מפלגינן לדידיה בין מצי לאהדורי ללא מצי נצטרך לומר דמשום דלא מצי לאהדורי בלחוד מפטר והא ודאי לא אמרינן לה כלל דכיון דלא מהני אדידיה טעמא דעקירה צורך הנחה למפטר כלל היכי מצינן למיפטריה משום דלא מצינן לאהדורה והילכך אפילו ללישנא בתרא דוקא במעביר מחייבינן ומשום דבעינן תרי טעמי לפטורא וכדכתיבנא אבל מנסך כיון דהגבהה צורך נסוך הוא לא אמרינן משעת הגבהה קונה וכו׳ ופליג עלה דר׳ ירמיה ור׳ ירמיה דאית ליה הכין לא מיפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי וכדכתיבנא ואתי שפיר הא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא מעיקרא סבור כר׳ אבין וכו׳ אפילו ללישנא בתרא ועלו דברי התוס׳ כהוגן ואין עליהם שום גמגום כלל והתם במסכת קמא פריך אפילו ללישנא בתרא. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שנדחק בלשון זה של התוספות ז״ל טובא בתשובותיו ובמאי דכתיבנא ניחא שפיר ואם תשאל אכתי מאי פריך תלמודא התם במרובה דילמא סבירא ליה לרבי ירמיה דאפשר לנסוך בלא הגבהה ומעתה לא פליג רבי ירמיה אדרבי אבין והיכי פריך תלמודא התם מכי מטי לאויר חצרו וכו׳. תשובתך פשיטא ליה לתלמודא דרבי ירמיה פליג אדר׳ אבין דהא בהגוזל בתרא משמע הכין גבי חזרו לומר אף המנסך דקאמר התם מעיקרא סבור כדר׳ אבין ולבסוף סבור כר׳ ירמיה ואין לומר דבהכי פליגי דלכלהו אפשר לנסוך בלא הגבהה ואפילו הכי לר׳ אבין פטור וכיון דמיתה אתיא משום הזיקו דניזק ואף על גב דגבי מנסך קדמה ליה הגבהה ואפשר לבסוף בלא הגבהה מכל מקום מפני צורך הנסוך הוא דקא מגביה ליה ואין דעתו אלא לנסך וכך לי מנסך אף ע״ג דאפשר לניסוך בלא הגבהה כמו קריעת שיראין כיון דהשיראין הוו מילתא באפי נפשה. ומיהו רבי ירמיה מחייב כיון דאפשר לנסוך בלא הגבהה ומצי לאהדורי. ומעתה אכתי קשיא מאי פריך תלמודא התם במרובה דבע״כ פליגי כדמשמע בהגוזל אכתי איכא למימר דלא פליג ר׳ ירמיה עלה דר׳ אבין אלא משום דאפשר לנסוך בלא הגבהה ומצי לאהדורי וכדכתיבנא. הא ודאי ליתא דאם אפשר לנסוך בלא הגבהה בודאי לא פליג רבי ירמיה ואילו אנן הא אשכחן דסבירא ליה לתלמודא דפליגי בהגוזל בתרא וכדתיבנא מעתה ע״כ משום דאית לן אי אפשר לנסוך בלא הגבהה הוא דפליגי וקא מחייב ר׳ ירמיה וכדכתיבנא והילכך אפילו בזורק נמי פליגי וכדכתיבנא וניחא דפריך התם במרובה לר׳ ירמיה כנ״ל. ואין להקשות אמאי לא קאמר התם בהגוזל בתרא מעיקרא סבור דאי אפשר לנסוך בלא הגבהה ולבסוף סבור דאפשר דכיון דאשכחן פלוגתא דאמוראי תלינן דמעיקרא סבר כחדא ולבסוף סבר כאידך ולא תלינן פלוגתא דמעיקרא ובסוף במילתא דלא הוזכר פלוגתא בשום דוכתא כנ״ל:

ומיהו שוב מצאתי בשיטה ישנה שכתבו וז״ל ק״ל הא דתניא בפרק הניזקין [נג א׳] בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע במזיד חייב חזרו לומר אף המנסך ואמרינן דמעיקרא סבור כר׳ אבין ולבסוף סבור כדר׳ ירמיה אלמא דלרבי אבין מנסך פטור אע״ג דמדאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך ליה ואף על גב דאפשר לנסך בלא הגבהה ומצי נמי לאהדורי. ויש לומר דה״פ מעיקרא סבור כסברא דר׳ אבין אף במנסך פירוש אסתבר להו במנסך כדר׳ אבין בזורק ולבסוף סבור סברא שפירש רבי ירמיה מיהו אף ר׳ אבין מודה בה. ע״כ:

דאי בעי גחין ואכיל. פרש״י ז״ל גחין תוך שלשה דלאו הגבהה וזו כשיטתו שהוא פי׳ ז״ל בפירוש בקדושין פ״ק גבי פיל במאי קני ליה בחבילי זמורות שאין הגבהה קונה פחות משלשה טפחים וכבר כתבתי שם שאינו מחוור דהגבהה בכל שהוא קניה כדמוכח בבבא קמא בפרק המניח גבי ההופך את הגלל ובעירובין דגרסינן וצריך להגביה וכמה כל שהוא טפח ובירושלמי נמי גרסינן כל המטלטלין נקנין בהפיכה וסתם הפיכה פחותה משלשה טפחים ובפרק קמא דקדושין הארכתי בס״ד. ועוד דהכא ודאי מכי נקט ליה בפומיה קנייה וכדאמרינן לעיל כשתחב לו חברו לתוך פיו ואקשינן היכי דמי אי דמצי לאהדוריה נהדריה כלומר וכיון דלא אהדריה קנייה בפומיה נתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה אלא הכא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו לאו צורך אכילה כלל דאילו אכיל ליה בלא הגבהה וכיון שתחב לו את החלב כבוש וגחין ונתחב החלב בבית בליעתו הכי נמי דחייב כרת דאין חיוב אכילה תליה בהגבהה כלל מה שאין כן בזורק חץ דאי אפשר וחיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך העברה או דרך זריקה אי נמי דרך גרירה דבין כך ובין כך עקירה והנחה יש הא בלא עקירה והנחה אינו חייב והילכך מעידן הגבהה הותחלה לה הוצאה אבל אכילה אם היה אפשר לאכלו בלא הגבהה כלל חייב שאין החיוב אלא באכילה לבדה והילכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילה נמצא שחיוב הממון בא לו קודם שהותחל מתחייב בנפשו. הרשב״א ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל דאי בעי גחין ואכיל מסתברא דהוא הדין נמי היכא דלא סגיא ליה בלא הגבהה וכגון שהיה ראשו אסור שאינו יכול לשוח וליטלו אם לא יגביהנו בידו אלא הא לא איכפת לן משום דאין אנו מקפידין על המעשה האיך נעשה אלא על המלאכה האיך היא ראויה שתעשה ואכילה ודאי ראויה שתעשה בלא שישוח וקא אמרינן השתא דכיון דהגבהה לאו צורך אכילה היא לא חשבינן ליה להגבהה שעתה התחלת החיוב והשתא לא משמע לן לישנא דאי בעי לאהדורי אי מצי לאהדורי דלא שני לן בינייהו כלל דקס״ד השתא דאף ע״ג דאי בעי לאהדורה מצי מהדר לה מכל מקום כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסת פיו שעת הכנסתו לפה היא שעת התחלת החיוב ומשעה שמתחיל להתחייב בנפשו ראוי שיפטר מה שא״כ בהגבהה דאפשר בלאו הכי והיינו דאמרינן אי נמי התם אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר לה הכא (נמי) מצי מהדר ליה כלומר וכיון דמצי מהדר ליה לא חשיב התחלת החיוב עד שעת בליעה והיינו כשיטתא דלעיל דאמרינן הכי נמי אי מצי אהדרה נהדריה כלומר ומהדר בתשלומין ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה אי דלא מצי מהדר ליה אנוס הוא כלומר ואפילו אחלב לא מחייב ומוקמינן לה דמצי לאהדוריה על ידי הדחק ומיתה אחלב מחייב דהא לאו אנוס גמור הוא ואתשלומין לא מחייב דכיון דלא מצי לאהדוריה שפיר אלא על ידי הדחק ודאי מסתמא אימאיס ליה דבמילי דילן מיירי דליכא לחיוביה אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וההיא שעתא חיוב נפשו וחיוב תשלומין באין כאחד והיינו כהאי לישנא בתרא דהכא וזה נראה נכון. ומיהו טעמא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק צ״ע. עכ״ל הרא״ה ז״ל:

ולפום האי שיטתא כתב הריטב״א ז״ל לקמן וז״ל מאי בינייהו איכא בינייהו מעביר ארבע אמות וה״ה דמצי למימר דאיכא בינייהו שתחב לו חבירו לתוך פיו דלמ״ד א״א להנחה בלא עקירה הכא נמי אי אפשר לאכילה בלא הכנסה לפיו ופטור ולמאן דאמר אי בעי לאהדורי מצי למהדר ליה קא מחייב דהא מצי מהדר ליה וסוגיין דלעיל כהאי לישנא בתרא הוא אלא דניחא לן הכא למנקט דומיא דהזורק חץ ברשות הרבים ע״כ. ואיהו ז״ל נמי הקשה על רש״י ז״ל וז״ל כתב רש״י ז״ל דאי בעי גחין לפחות משלשה מן הקרקע ואכיל דהשתא לא קנייה שאין הגבהה קונה בפחות משלשה. והקשו בתוס׳ דהא קי״ל דהגבהה קונה בכל שהוא וכו׳ ועוד דכיון דעייליה בפומיה קנייה כדאמרינן לעיל להדיא כל היכא דמצי לאהדוריה ליהדריה לכך פירשו דאי בעי גחין כגון שהיה תחוב תחלה בקנה הנעוץ בקרקע ואי בעי גחין ונכנס עד בית הבליעה דהשתא לא קנייה כלל שהרי הוא לעולם בראש הקנה. ע״כ:

והתוספות ז״ל שלנו הקשו על פרש״י ז״ל בלשון זה דלא יהא אלא דהגבהה לא יקנה בפחות מג׳ טפחים מכל מקום קשיא למה לן שיהא זקוף ואוכל כדי שתהא הגבהה שלשה טפחים מה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא ואמר בגיטין פרק הזורק זרק לתוך קלתה וכו׳. ככתוב בתוס׳ ולי נראה דברי רש״י ז״ל עיקר ולא קשיא כלל משמעתין דלעיל דהא ודאי אין דרך קנייה בפה ואפילו ידו הוצרכנו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד׳ על ד׳ וכמו שפירש ז״ל לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה וגדולה שבכלם ההגבהה דהדברים שדרכן שאינם נקנין אלא בהגבהה והילכך אין למדין מגיטין לדרכי הקניות. ויש לזה ראיות ואין להאריך ומכל מקום משמע דאין דרך קנייה בפה והא דאקשינן לעיל אי דמצי לאהדורה ניהדר כבר תירצה רש״י בלשונו שכתב וז״ל איבעי ליה לאהדורה. וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון וכו׳. פי׳ לפירושו לאו מדין קנייה פרכינן ולומר דכי לא אהדרה קנייה בפומיה וכמו שכתבו המפרשים ז״ל דהא ודאי אין דרך קנייה בכך וכדכתיבנא אלא מדין מזיק הוא דאתינן עלה דבפיו ממאיס ולא חזיא לבעלים ולהכי חייב מדין מזיק ואף על גב דקאמרינן לעיל כיון דעלסיה קנייה פירושו קנייה מדין מזיק ודוקא גבי תרומה הוא דאמרינן הכי דהא חזי לכהן לאכילה ובפומיה ממאיס ולא חזיא לאכילה אבל הכא בשמעתא דמיירי בחלב דלא חזי לאכילה אלא בהנאה לחודיה אף על גב דלא אהדרה לא מתזק בפומיה דלהנאה חזיא לעולם ואי לא קנייה בהגבהה ומחייב עלה בתשלומין שוב אין כאן חיובא כלל דמדין מזיק לא מצינן לאתויי עלה וכשנהנה הרי מיתה ותשלומין באין כאחד והילכך אתי שפיר לשיטתו ז״ל הא דקאמר תלמודא הכא דאי בעי גחין ואכיל דאלמא אי עביד הכי אין כאן חיובא כלל ואתא שפיר נמי דלא עביד תלמודא בעיא אחריתי שכתב הריטב״א ז״ל. וזהו שכתב רש״י ז״ל לקמן הכא מצי מהדר לה. הילכך לא אמרינן משעת הגבהה אתחלה לה אכילה. ע״כ. פי׳ לפירושו לא מהני לן במאי דקאמרינן דמצי מהדר לה אלא כי היכי דלא נימא משעת הגבהה אתחלה לה אכילה דאילו לענין קניית פיו לא צריכנא להאי טעמא כלל דבלאו הכי נמי אין דרך קנין בפה כלל וכדכתיבנא. ומיהו לשיטת הרא״ה ז״ל והריטב״א ז״ל אהני לן בהאי טעמא להיכא דתחב לו חברו לתוך פיו דליחייב כיון דמצי מהדר ליה וכדכתיבנא לעיל. וקשיא לשיטתם ז״ל דאמאי לא עביד תלמודא בעיא אחריתי דשייכא לענין שמעתין ועביד בעיא למיעבד ולשיטת רש״י ז״ל ניחא הכל וכדכתבינן. כנ״ל פי׳ לפי׳ רש״י ז״ל. ומיהו ריצב״א ז״ל פי׳ כשיטת רש״י ז״ל וכדכתבינן לעיל וס״ל ז״ל דאף על גב דאין דרך קנייה בתוך פיו היינו שיהא שלו לגמרי ומיהו מכל מקום להתחייב באונסין מיהא קנאה. וכתב ז״ל דכשתוחב לו מרצונו בע״כ קנאה מקודם להתחייב באונסין עד שלא יתחייב במיתה ולדידיה ודאי קשיא שמעתין טובא דמשמע מיהא דאי גחין ואכיל לא קדים חיוב הממון ולדידיה כל ברצונו אי אפשר דלא קדים קמעא והכא בשמעתין ברצונו מיירי וקאמר תלמודא דאי בעי גחין וכו׳ דאלמא דאי גחין ואכיל אין כאן קדימת חיוב ממון כלל. ויש לומר דה״פ דאי בעי גחין ואכיל אם הוא בראש קנה יכול הוא לשחות ולתוחבה עד בית בליעתו וכל שהוא שוחה לא קדים חיוב הממון כלל דהא אמרינן בהזורק היתה ידה קטפרס אינה מגורשת והכא נמי כל שהוא שוחה הרי פיו קטפרס ולעיל מיירי בתוחבה חברו לתוך פיו והוא אינו שוחה כלל הוא דכתב ריצב״א ז״ל דאי אפשר דלא קדים קמעא חיוב הממון אבל הכא קאמר תלמודא דאי בעי גחין וכו׳ פי׳ שישחה ובכה״ג אין כאן חיוב ממון כלל והשתא ניחא דלא קאמר תלמודא דאפשר לאכילה בלא הגבהה כגון אם תחבה לו חברו משום דמסתמא כל שתחבה לו חברו הוא אינו שוחה כלל וכל כה״ג אי אפשר דלא קדים חיוב ממון לדעת ריצב״א ז״ל ולעיל דמיירי בעל כרחין מוקי ליה בתחב לו חברו ולא בעי לאוקמי לעיל ברצונו וכגון דגחין ואכיל וכדאמרינן הכא משום דהויא מילתא דלא שכיח ואנן בעינן לאשכוחי במאי מיירי הא דקאמר בזר שאכל תרומה הילכך מוקמינן לה במידי דשכיח טפי ומיהו הכא דבעיא למימר היכי משכחת לה אכילה בלא ממון בכל מאי דאפשר מוקמינן לה ואפילו על צד הרחוקיי כנ״ל:

וז״ל שיטה ישנה דאי בעי גחין ואכיל. אם תאמר לימא דאי בעי תחיב ליה חבריה יש לומר מ״מ עדיין לדידה אי אפשר לאכילה בלא הגבהה אלא על ידי חברו. ואם תאמר לעיל כי שני ליה כשתחב לו חברו לשנייא ליה כגון דגחין ואכיל יש לומר גחין ואכיל שנויא דחיקא היא וטפי עדיף ליה לשנויי תחב לו חברו ע״כ. והתוספות ז״ל גם כן פירשו דאי בעי גחין ואכיל אם הוא בראש קנה יכול הוא לשחות ולתוחבה עד בית בליעתו ולדידהו ז״ל ה״ה נמי אם ראש הקנה בכותל כנגדו ואינו צריך לשחות כלל וכיון שכן בחנם נקט תלמודא גחין ואכיל ואפשר דאינו נתחב על ידי עצמו בכה״ג עד בית בליעתו אם לא שישחה וכגון שהקנה למטה בארץ והכין משמע מלשון הרשב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ומכל מקום קשיא להו לתוס׳ ז״ל דבשלמא לשיטת רש״י ז״ל קאמר שפיר דאי בעי גחין דהוה מצי לקצר במלאכתו שלא להגביה שלשה טפחים אלא אי בעי גחין ואכיל למטה משלשה ובציר משלשה לאו הגבהה היא וכל כה״ג הויא לה הגבהה מיותרת ואין צורך לאכילה כלל אבל לשיטת התוספות ז״ל דמייתי מאכילה לאכילה דאנן עסקינן במי שאוכל בידו ואין האוכל בראש הקנה ובעיא למימר דאי בעי למעבד כגוונא אחריתי דהיינו אם הוא בראש קנה ושוחה לתוחבה עד בית בליעתו מעתה קשיא דמכל מקום בהאי גוונא דאכילה שאוכל כדרך האוכלין אי אפשר בלא הגבהה קצת והויא ליה לצורך אכילה. ותירצו בתוספות כיון דמכל מקום יכול להתחייב בלא הגבהה לאו צורך אכילה היא. ואין להקשות דהיכי אמרינן משום דמצי למעבד מילתא דלא שכיח דתהוי תו׳ משום הכי הגבהה אין צורך אכילה דאין דרך האוכלין בכך דיש לומר דהא משכחת לה נמי בגוונא אחריתי כגון אם תחבה לו חברו ותלמודא בעי לאשכוחי גווני טובא ולעיל הא אמרינן ההוא דתחב לו חברו ובעי לאשכוחי נמי גוונא אחריני נוסף אמאי דאמרינן לעיל ולהכי קאמר הכא דאיבעי גחין ואכיל וסמיך נמי אמאי דקא משני לעיל כנ״ל:

אי נמי התם אי בעי לאהדורי וכו׳. לכאורה משמע דה״ק היכא דלא מצי לאהדורי אף על גב דנימא אפשר להנחה בלא עקירה אפילו הכי פטור דכיון דלא מצי לאהדורי משעת עקירה אתחלה לה מלאכה וכל מאי דאתעביד בהדי התחלת המלאכה פטור וליתא דהא ר׳ אבין נקט בהדיא טעמא משום שעקירה צורך הנחה ולא מצינן לעיולי טעמא דלא מצי לאהדורי בהאי טעמא כלל. ועוד דאי הכי הא דמתיב רב ביבי בר אביי לקמן לא פריך להאי לישנא מידי ולא משמע הכי כלל דמסתמא אכלהו לישני מותיב. ואין לפרש נמי דה״ק אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה פי׳ משקרע השיראין לא מצי למהדר שלא להתחייב מיתה דע״כ יעבור חוץ לד׳ אמות הילכך אגידא לחיובא דמיתה בהדי חיובא דממון ולהכי קא פטר ליה מיתה אבל בההיא דרב חסדא לאחר שנתחייב בגנבה מצי לאהדורי שלא להתחייב מיתה והילכך לא אגידא ביה ולהכי חייב דהא אכתי קשיא הני קושיי דאקשינן לכך הנכון כמו שפי׳ רש״י ז״ל דה״ק לא מצי לאהדורי. משזרק את החץ הילכך משעת עקירה סופו לקרוע שיראין. פי׳ לפירושו עיקר טעמא דפטורה היינו משום שעקירה צורך הנחה ולהכי ודאי כיון דכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין דבחיוב שבת תרתי בעינן עקירה והנחה הילכך פטור מן התשלומין הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור ואין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שעמר שיעורו הוא נדון כמתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין ומיהו אכתי מצינן למימר דדוקא קוצר קמתו של חבירו עד שלא נתבשל משום דחיוב המיתה אתיא מחמת חיוב הממון וכולהו כחדא נינהו לכך פטר ליה מיתה אבל קרע שיראין דהויא מלתא אחריתי ולא אתיא ליה מיתה משום חיובו של ניזק איכא למימר דלא פטר ליה מיתה להכי אמרינן דכיון דלא מצי לאהדורי ומשעת עקירה סופו לקרוע שיראין הילכך אגידא חיוב מיתה בהדי חיוב ממון ופטר ליה מיתה אבל מעביר סכין בר״ה וקרע שיראין חייב והיינו דוקא בקריעת שיראין וכו׳ וכדכתיב׳ אבל בכל מקום דחיוב המיתה אתיא מחמת חיוב הממון ודאי לעולם פטור הילכך טעמא דלא מצי לאהדורי אטעמא דעקירה צורך הנחה סמיך ומשום הני טעמי פטור מדמי השיראין וכבר הארכנו בזה לעיל. וטעמא דמצי לאהדורי נמי בההיא דגונב חלב בלחודה לא סגיא לחייב דכיון דבאכילת החלב מתחייב מיתה ותשלומין ולא דמי לקריעת השיראין דהויא מילתא באפי נפשה הילכך טעמא כל דהו סגי לאפטורי וכדי לחיובי בעינן תרתי חדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה ועוד דכיון דמצי לאהדורי הילכך לא אמרינן משעת הגבהה אתחלה ליה אכילה וזהו שכתב רש״י ז״ל הכא מצי מהדר לה. הילכך לא אמרינן משעת הגבהה אתחלה לה אכילה. ע״כ. פי׳ כיון דמצי מהדר לה לכך לא אמרינן משעת הגבהה וכו׳ לא מצי לאהדורי אף על גב דקושטא דמילתא דאפשר לאכילה בלא הגבהה הוה אמינא דמשעת הגבהה אתחלה לה אכילה כיון דמשמע לצורך האכילה הוא דאגבהיה וחיוב הממון לא הויא מילתא באפי נפשה כמו קריעת השיראין ועוד ביארנו לשון זה של רש״י ז״ל ביאור יפה לעיל ושניהם כאחד טובים והשתא פריך שפיר רב ביבי בר אביי מהגונב כיס ללישנא בתרא דאי בעי לאהדורי נמי איכא דלא הויא חיוב הממון מילתא באפי נפשה כמו קריעת השיראין בחדא טעמא סגי לאפטורי וכיון שכן בההיא דהגונב כיס נמי אף על גב דמצי לאהדורי כיון דהגבהה צורך הוצאה היא הויא לן לאפטורי דלא הוי מילתא באפי נפשה כמו קריעת השיראין כי היכי דנבעי תרתי טעמי לאפטורי כנ״ל:

שוב מצאתי להרמב״ן ז״ל לקמן גבי תיובתא דהגונב כיס בשבת שפירש כיוצא בזה בלשון אחרון וז״ל אי נמי לישנא דאמר אי בעי מצי מיהדר אפשר לפרושי דהכי קאמר התם לא מצי מהדר ליה ולחייב אשבת אבל במעביר סכין אפשר לו להעבירו באותן ד׳ אמות ויזהר שלא יקרע השיראין הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשום הכי אקשינן להך קושיא אליבא דכלהו לישני. ע״כ. ואע״ג דפרישנא לעיל לשיטת התוספות ז״ל בההיא דרבי ירמיה דמנסך דס״ל הכין נמי דשאני קריעת שיראין מההיא דמנסך מכל מקום כתבו ז״ל דתיובתא דרב ביבי לא הוי אלא ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכדבעינן למכתב לקמן בס״ד והיינו משום דסבירא להו לתוספות ז״ל דדוקא ההיא דמנסך שניא היא מההיא דקריעת שיראין משום דחיוב המיתה אתיא משום חיוב הממון וחיוב הממון מחמת חיוב המיתה דמשום דנסך יינו של חבירו הוא שמתחייב מיתה ומתחייב בתשלומין והילכך אי הוה סבירא ליה לרבי ירמיה דאהני טעמא דעקירה צורך הנחה כל דהוא לאפטורי לא הוה ליה לאחיובי בההיא דמנסך וכדכתבינן לעיל בארוכה אבל בהגונב כיס בשבת אף על גב דבמעשה אחר מתחייב במיתה ובתשלומין מ״מ אין זה גורם לזה כמו המנסך דמשום שגנב הוא שמתחייב בתשלומין ומשום ההוצאה הוא שמתחייב מיתה ודמיא ליה לקריעת שיראין ושפיר מצינן לאפלוגי בין היכא דמצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי ולא פריך מידי להאי לישנא דמצי לאהדורי וגם הרמב״ן ז״ל פירש בלשון ראשון דלא פריך אלא ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה וכן פירש הרא״ה ז״ל תלמידו וכדבעינן למכתב קמן בס״ד:

הגונב כיס בשבת וכו׳. לשון הברייתא היא סתומה דאינו מזכיר מלאכת שבת כלל ואיסורו ומיהו כיון דקתני כיס בשבת ה״ל כמאן דמפרש להדיא שהגביהו ברשות הבעלים והוציאוהו לרשות הרבים דאי לא תימא הכי למה לי למתני כיס בשבת כלל דאי חיובא אגנבה בלחוד הוא קאי לא ה״ל למתני אלא הגונב חייב ועוד מטעמיה דקתני שכבר נתחייב מתברר להדיא דבאיסור שבת מיירי וע״כ היינו הוצאת מרשות לרשות ואם תשאל אמאי חייב בתשלומין והא איהו לא איכוון לקנות אלא בהוצאת מרשות לרשות ולא בהגבהה וכבר כתב הרשב״א ז״ל בשם הרב בן מיגש ז״ל היתה הספינה עומדת ברשות הרבים ולא אמר לו מוכר מידי ואזל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר״ה לסימטא אע״ג דנקנית במסירה בר״ה ומסירה אינה צריכה שימסור מיד מוכר ליד לוקח אפ״ה כיון שהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוש בה אלא במשיכה ע״כ. וכן כתב הרב בעל המגיד משנה ז״ל בפ״ג מהלכות מכירה וכיון שכן הכא נמי דכוותה הרי אין כוונתו של גנב זה אלא להוציאו מרשות לרשות וכ״ת דשאני הגבהה דקונה בכל מקום ולהכי מעידנא דאגבהיה נתחייב בגניבה ואבידה ולהכי נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה ליתא דאכתי איכא למימר דבהוצאת מרשות לרשות נתחייב אפילו באונסין ומעתה יש לנו לומר דעדיפא הך קנייה בתרייתא ומבטלה קנייה קמייתא כיון דאינו רוצה לקנות אלא בהוצאת מרשות לרשות תשובתך דעדיפא כח ההגבהה כיון דקונה בכל מקום דקמה ליה ברשותיה אפילו בעל כרחיה להתחייב אף באונסיה וכן פרש״י ז״ל דוק ותשכח. ושניא ההיא דכתב הרשב״א ז״ל בשם הרב בן מיגש ז״ל דהיינו לקנות שיהא שלו לגמרי וכיוצא בזה חלקו התוספות ז״ל לקמן בסוף שמעתין:

קודם שיבא לידי איסור סקילה יש לדייק קצת אמאי נקט הכא איסור סקילה ובסיפא נקט שהרי איסור שבת וכו׳ ויש לומר דברישא דאתא למימר דחייב בתשלומין אשמועינן דאפילו הכי ליכא אלא איסור שבת כגון בשוגג פטור וכדקתני חזקיה לקמן דאין חילוק בין שוגג למזיד לאפטורי מן התשלומין כנ״ל:

היה מגרר ויוצא פטור איכא דקשיא ליה והא ליכא עקירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת האי זירזא דקני רמה וזקפיה רמה וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה והכא נמי הא ליכא עקירה ושמעתי שהראב״ד ז״ל היה מתני דכי בעינן הגבהה ה״מ במגרר ד׳ אמות בר״ה אבל במוציא מר״ה לר״ה עקירת הרשות עקירה היא וכמגביהו היא ומיהו כי מגבה ליה על מנת להצניעו ונמלך עליו להוציאו פטור שהרי לא היה מונח ברה״י כדי שתאמר עקירת הרשות עקירה הוא אלא בידו הוא ורשות אחרת היא עקירה ראשונה אי אפשר לחייבו ואינו מחוור לה כלל אלא אפשר להעמידה כגון שהיה פתח רה״י גבוה מן הרשות שלפניו וכשהוציאו הרי כאן עקירה ופירשתי במקומה במסכתא שבת פרק קמא. הרמב״ן ז״ל:

והרשב״א ז״ל תירץ דגרירה עקירה גמורה היא דכולו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת דאי לא תימא הכי משיכה היכי קניא אבל זירזא דקני בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי קרקע ולענין קניה נמי בכי הא לא קנייא. ע״כ:

וז״ל הרא״ה ז״ל ויש אומרים דשאני התם דליכא עקירה והנחה כאחד שאין ראשו האחד נעקר לעולם ויש שפירשו טעמא במקומה משום דאנן לענין שבת בעינן עקירה שלשה טפחים כדמוכח התם והיינו טעמא דזירזא דקנה דליכא עקירה שלשה טפחים וזה שלא כדברי הרמב״ם ז״ל שהוא סבור שלא אמר אלא ברשות אחד אבל מרשות לרשות אפילו למטה משלשה חשיבה עקירה ואין דבריו נכונים כמו שמוכיח במקומו ולפי שיטה זו אפשר לפרש שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים והילכך איכא עקירה למעלה משלשה ותו לא קשיא ההיא דהתם דזירזא דקני כדפירש״י ע״כ. ואיכא למידק היכי תני היה מגרר ויוצא וכו׳ דאפוקי להיכא אי דאפקיה לר״ה וכו׳ וכדאקשינן לקמן ואין לתרץ דהא לקמן פרכינן לה ומשנינן לה דלא פרכינן לה לקמן אלא משום דמתרצים מגרר איצטריכא ליה וכו׳ וכדבעי׳ למכתב קמן וכיון שכן קשיא שעל הברייתא גופא מצינן לאקשויי הכין ויש לומר דעל הברייתא גופא ליכא לאקשויי דאיכא למימר דאין כוונת הברייתא אלא לומר שלא הגביהו ברשות הבעלים ולא קנאו כי היכי דליתי איסור שבת וגניבה כאחד וכדקתני שאיסור שבת וכו׳ והילכך בקל יש למצוא מציאות דליתי איסור שבת וגנבה כאחד אבל לקמן דמתרצינן מגרר איצטריכא ליה פריך שפיר וכדבעינן למכתב קמן בס״ד וזהו שכתב רש״י ז״ל היה מגרר ויוצא. שלא להגביה וכו׳ עד שאיסור שבת כו׳ כנ״ל:

הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא ואיכא למידק קצת אמאי פריך הכי דקא מהדר קושיא על הברייתא לא ה״ל לאקשויי אלא עלה דההיא דרבי אבין ולימא דקריעת שיראין קדים לחיובא דהנחה והילכך אמאי פטור ויש לומר דכיון דלא מצינן לאקשויי להדיא עלה דרבי אבין דללישנא בתרא לא פריך מידי וכמו שכתבו בתוספות וללישנא קמא נמי צריך לדחוק ולתרץ וכדבעי׳ למכתב בס״ד להכי לא קשי הכי. וקשיא להו לתוספות דאפילו ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה מאי פריך והא אפשר בגרירה ותירצו דבשלמא גבי אכילת חלב הוא דאמרינן הכי דהוה אפשר ליה לאכילה בלא הגבהה כלל ואין איסור בהגבהה כלל דאין מתחיל האיסור אלא בהנאת גרונו אבל הכא דמכל מקום האיסור מתחיל משעת ההגבהה לא מצינן למימר דאי בעי עביד ליה בגרירה דמה לי עקירה זו מעקירה אחרת דגבי אכילת חלב הוא דאמרינן דאי בעי גחין ואכיל פי׳ דלא עביד הגבהה כלל אבל הכא דבע״כ צריכין אנו שיעשה עקירה כדי להתחייב מה לי שיעשה העקירה באופן זו או באופן אחר:

וז״ל הרא״ש הכא נמי נימא הגבהה כו׳. להך לישנא דמצי לאהדורי לא פריך מידי אלא לאידך לישנא פריך ולא מצי לשנויי כדמשני לעיל דגבי גונב כיס בשבת אפשר להוצאה בלא הגבהה דאפשר לגרור אבל בזורק חץ א״א הנחה בלא עקירה דלא דמי דהשתא מיהא כיון שהגביה התחיל איסור החיוב משעת הגבהה אבל לעיל לגבי חלב אפילו כשהגביה החלב בידו לא התחיל האיסור לחיוב מיתה עד שיתחיל לאוכלו ומכל מקום צריך לתרץ דאי בעי גחין ואכיל דאל״כ ממה נפשך הוי הגבהה צורך אכילה הואיל וא״א בענין אחר. ע״כ:

וז״ל הרמב״ן הא דאקשינן ואמאי הכי נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא איכא דרמי הכי ולימא ליה שאני התם דאפשר בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אי נמי בעי לאהדורה מצי מהדר וחד מרבוותא ז״ל כתב ה״ה דמצי למימר הכי והא ליתא דכיון דכבר מפורש בגמרא טעמא דמילתא היכי אתקפינן עלה תו מילתא דאית לה פירוקא בההוא טעמא ותו למה להו כל הך דוחקא דמדחקי בה בגמרא אלא הך קושיא ליתא דהא דאמרינן אי אפשר להנחה בלא עקירה הכי קאמרינן אי אפשר להתחייב על הנחה אי ליכא עקירה הילכך משעת עקירה הוא דקא מתחיל להתחייב בנפשו וכיון שהולך למות בדין הוא דלפטור על שיראין דקרע מה שאין כן באוכל חלב דא״נ גחין ואכיל מחייב ולא משום הגבהה אתי ליה חיוביה הילכך בהגבהה דכיס נמי איכא למימר הכי דאי לאו ההיא הגבהה הא ליכא עקירה ולא מחייב ומההיא שעתא התחיל להתחייב בנפשו ואה״נ דכי מגרר לה ונפיק חיובי מחייבי מכל מקום כי מגבה לה משום הגבהה מחייב ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכת שבת דקי״ל לענין שבת עקירה והנחה בעינן והיכא דליכא עקירה כגון דלא עקר ממקום חשוב או הגביהו על מנת להצניעו פטור אלא מעידן הגבהה אתחיל ליה ולהכי אצטריך לפירוקא אחרינא וכך מפורש בתוספות ומיהו מצי לתרוצי דהכא אי בעי לאהדורי מצי מהדר דומיא דמעביר סכין בר״ה אלא אליבא דההוא טעמא קמא אקשינן דהא נפקא מינייהו למעביר סכין וכיון דאיכא בינייהו מידי איכא לאותובי אליבא דההוא טעמא כי היכי לברורי דאידך טעמא עיקר ומעביר סכין בר״ה חייב א״נ לישנא דאמר אי בעי מצי מהדר אפשר לפרושי כו׳ וכמו שכתבו לעיל:

וז״ל הרא״ה תלמידו ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא קשיא לן ומאי קושיא הא ללישנא קמא אפשר לה להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר כו׳. וללישנא בתרא נמי אי בעי לאהדורה מצי מהדר לה ועיקר תירוץ קושיא זו שאין עיקר הכוונה אם אפשר לזה בלא זה או אי אפשר שכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין כגון עקירה והנחה דודאי משעת עקירה התחיל להתחייב בנפשו משום דבחיוב שבת כיון דבעינן עקירה והנחה אחר שעשה אותה מלאכה אין אומרין שחיובו על ההנחה שזה אינו שאין חיובו על ההנחה יותר מן העקירה אלא בין שניהם וכיון שהוא חייב על העקירה כהנחה משעת העקירה הוא פשוט ושהוא מתחייב בנפשו מאותה שעה הא למה זה דומה לקוצר דבעיא שיעור אין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שנגמר שיעורו הוא נדון כמתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף על פי שאין חיובו עד שעת גמר השיעור ולפיכך בזו אף על פי שאפשר לזה בלא זה שאפשר להוצאה בלא הגבהה מכל מקום עכשיו שהוא בהגבהה התחלת חיובו משעת הגבהה הוא ואין לחוש אם אפשר בדרך אחרת שמכל מקום כל ממון שאדם מתחייב עליו משעת שהתחיל להתחייב בנפשו פטור אבל באכילת חלב על האמת אין התחלת חיובו כלל עד שעת בליעתה אבל למעלה עלה בדעת לומר שהגבהה צורך אכילה היא ולהכי שעת הגבהה חשובה שעת התחלת החיוב אף על פי שאינו כן בדין וחזרו לומר שאין ההגבהה צורך אכילה כיון שאפשר בלא כן דאי בעי גחין ואכיל ועדיין יש ללמוד ממנו בהגבהה הוא שאפשר בלא כן אבל אילו גחין ואכיל פטור אף על פי שאין אמיתת התחלת החיוב אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לה לאכילה בלא הכנסת פה זו ודאי חשוב הוא לנו התחלת החיוב ובזו הוא שהוצרכנו לטעם זה לדון שיהא חשוב התחלת החיוב משעה זו אף על פי שאין כן עיקר הדין על האמת אבל בזו כל שכן הוא שהיה כפשטה וכן הוא מעיקר הדין שהתחלת חיובו חשוב משעת הוצאה ואין שוב לחוש אם אפשר בדרך אחרת אם לאו שעיקר הכוונה בזו ובזו שכבר הותחל חיובו משעה שמתחייב בממון והא דאמרינן לעיל בענין עקירה והנחה התם אי אפשר להנחה בלא עקירה לאו דוקא אלא כלפי אכילת חלב אמרוה שאפשר לאכילה בלא הגבהה תדע שהרי אין כן לשון בדברי רבי אבין בעיקר השמועה שהוא לא אמר אי אפשר לעקירה בלא הנחה אלא הנחה צורך עקירה היא כלומר שאין חיובו על העקירה בהנחה כמו שפירשנו והשתא מקשה שפיר ללישנא קמא כדאמרינן ומסתיין בהכי רבינו נ״ר. עכ״ל הרא״ה ז״ל:

ודיקא נמי לישנא דתלמודא דקא פריך ואמאי הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא ולא פריך לרבי אבין להדיא דאמאי פטור וכדדייקינן לעיל ודוק שהתוספות ז״ל תפסו הכא נמי נימא כו׳. והאריכו לכתוב ללישנא דאי בעי לאהדורי כו׳ לא פריך מידי ולא קצרו לומר ללישנא דאי אפשר להנחה כו׳ קא פריך אלא דקשיא להו הא דדייקינן ותירצו בזה דכיון דלא פריך מידי ללישנא כו׳ הילכך נקט האי לישנא וכדכתיבנא. והרא״ה ז״ל והתוספות בחדא שיטתא אזלי והיינו נמי כלשון ראשון שפירש הרמב״ן ובמאי דכתיבנא לעיל גבי הך לישנא דאי בעי לאהדורי מיתרצה נמי שפיר לשון מיותר של התוספות ז״ל דוק ותשכח. ובשיטה ישנה כתוב וז״ל הכא נמי לימא הגבהה כו׳ להך לישנא דאמרינן דאי בעי לאהדורה כו׳ הא לא קשיא אבל ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה מקשינן וא״ת והא הכא אפשר להתחייב בלא הגבהה כגון בגרירה כדקתני סיפא הילכך דין הוא דחייב בתשלומין משעת הגבהה כדתירץ לעיל גבי חלב דאי בעי גחין ואכיל לה י״ל התם אפשר בלא הגבהה כלל דאי בעי גחין ואכיל וליכא הגבהה כלל אבל הכא סוף סוף לא סגיא בלא הגבהה לבסוף כשמגרר דבסוף גרירתו יגביה ומה לי אם יתחיל להגביה בתחלה אם לא יעשה ההגבהה אלא בסוף מכל מקום בלא הגבהה אי אפשר. עוד יש תקנה למה שכתבתי לעיל דכי משני אי בעי גחין ואכיל דרצה להראות שאין האיסור תלוי אלא באכילה והגבהה לא שייכא בחיוב התרומה כלל אבל הכא ההגבהה שייכא באיסור שבת שע״י הגבהה והוצאה נעשה איסור שבת ואף על גב דהוה אפשר בענין אחר בלא הגבהה כי מגבה לה מיהא נעשה איסור שבת על ידי כך ע״כ. עוד הקשו בתוספות לפר״ת דהגבהה קונה בטפח כדפי׳ לקמן מאי פריך והרי בא קנייה קודם העקירה דמיד כשהגביהה טפח קנאו ועקירה לענין שבת לא הוי עד שיגביהנה ג׳ טפחים מן הקרקע כדאיתא בפרק המוציא [פ א׳] הוציא חצי גרוגרת והניח וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת והעבירה דרך עליה תוך ג׳ חייב וכי היכי דהנחה ג׳ הויא כלחוד ה״ה לעקירה תוך ג׳ לא הויא עקירה דכמונחת על הקרקע דמיא וכיון שהקנייה בא קודם העקירה מיחייב מידי דהוה לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה שנתחייב ותירצו בתוספות דמשמע ליה דבכל ענין איירי כגון שהיה הכיס מונח על דבר שהיה גבוה ג׳ טפחים וכיון שהגביהו טפח והוציאו מכנגד אותו דבר שהיה מונח עליו באת הקניה ועקירה כאחד. ואין להקשות אמאי משמע ליה ההיא בכל ענין טפי ממאי דמתרצינן בגמ׳ בהגביהו על מנת להצניעו וכשעמד ולא אמרינן דמשמע ליה בכל ענין אפילו ע״מ להוציאו ובשלא עמד די״ל דגונב כיס קתני בהדיא בברייתא והילכך אית לן למימר דמיירי בכל ענין שיגנוב אבל בענין הוצאת שבת לא איירי בשבת כלל ולא הוזכר׳ בה כלל מעשה איסור שבת ומשום הכי מצינן לאוקמה בכל מידי כנ״ל ודוק לשון התוספות ז״ל שכתבו דמשמע ליה בכל ענין גונב היה וכו׳ אבל הרא״ש ז״ל תירץ דעקירת טפח צורך עקירת ג׳ טפחים קרי ליה דאי אפשר לעקירת ג׳ טפחים בלא עקירת טפח עכ״ל. וצריך ליישב לפירוש זה ההיא דבן עזאי דלקמן וי״ל דשנייא ההיא דבן עזאי משום דיש עקירה והנחה עקירה והנחה עיין בלשון רש״י ז״ל דלקמן וכדבעינן למכתב קמן בס״ד ולהכי חשבינן לה כל עקירה באפי נפשה משום דאיכא הנחה בהדה ולהכי מפסקא כל עקירה מחברתה. והתוספות סבירא ליה דכיון דאפשר להנחה בלא הגבהה דהא אי בעי גריר ליה וכמו שכתבו התוספות ז״ל לעיל וכדכתיבנא ואין אנו אומרים אי אפשר להנחה בלא הגבהה אלא משום דהאיסור מתחיל משעת הגבהה מעתה יש לנו לומר בע״כ דדוקא העקירה שמחייבת המיתה היא שפוטרת מממון והיא דאמרינן עלה דאי אפשר להנחה בלא הגבהה ועקירה צורך הנחה אמרינן אבל עקירה צורך עקירה לא אמרינן דהבו דלא לוסיף עלה. כנ״ל שיטת התוספות ז״ל והוא עיקר:

שהגביהו על מנת להצניעו וכו׳ הקשו בתוספות כיון דס״ד השתא דמחייב אהך הוצאה א״כ הק״ל דצורך הוצאה היא דהאיסור התחיל משעת הגבהה למפרע ולא דמי למאי דאמרינן לעיל דסבירא ליה להתוספות דלא אמרינן עקירה צורך הנחה דכיון דס״ד השתא דמחייב אהך הוצאה אלמא דמחשבתו ע״מ להצניעו לא מעלה ולא מוריד וה״ל כאילו מעיקרא הגביהו ע״מ להוציאו ותירצו בתוספות דהשתא ס״ד דבשעה שנמלך עליה להוציאה הויא עקירה להתחייב עליה משום שבת אין להקשות דאמאי לא פריך תלמודא הכא ליפלוג וליתני בדידה כדאמר בהגביהו ע״מ להצניעו אבל הגביהו ע״מ להוציאו פטור משום דעדיפא מינה פריך כנ״ל:

וכה״ג מי חייב אין לפרש דתרתי קא פריך חדא דכה״ג מי חייב דכיון דמחייב אהך הוצאה הק״ל מי חייב אתשלומין דהא צורך הוצאה היא וכמו שהקשו התוספות ז״ל וכדכתיבנא ועוד דאשבת נמי פטור דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן וכו׳. חדא דאין במשמעות לשון הגמרא כן דמשמע דחדא פירכא הוא דפריך תלמודא ועוד דהא תירצו התוספות ז״ל יפה וכדכתיבנא לכך הנכון כמו שפרש״י ז״ל דאשבת קאי וה״ק וכה״ג מי חייב משום שבת. ואם תשאל אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי לפרוך בקוצר והאמר רב ספרא וכו׳ תשובתך לכך האריך וקאמר וכה״ג מי חייב משום דהוה מצינן לתרוצי דה״ק כגון שהגביהו על מנת להצניעו ובעודו עומד עד שלא הלך נמלך עליו להוציאו והלך להוציאו דהשתא חיוב שבת לא אתיא ליה ע״י עקירת חפץ הראשונה אלא ע״י עקירת גופו שעוקר ועקירת גופו כעקירת חפץ לכך האריך וקאמר וכה״ג מי חייב פי׳ בכה״ג שאין כאן אלא הגביהו ע״מ להצניעו (כלל) וכיון דאוקמת ליה בהגביהו ע״מ להצניעו אלמא דבהכי סגי לתרוצי והילכך קשיא כה״ג מי חייב משום שבת. ואם תאמר אכתי מאי פריך דילמא הכי קאמר שהגביהו ע״מ להצניעו פי׳ באיזה מקום שיזדמן לו שיצניע אם בפנים בבית אם בחוץ בר״ה תדע דהא בגנב מיירי ודעתו להוציאו מרשות בעליו או להעלימו מעין בעליו עד שיזדמן לו ללוקחו לגמרי הילכך איכא למימר דהכי קאמר שהגביהו ע״מ להצניעו בכל גוונא שתזדמן ואם באולי ע״י הוצאה כדי להצניעו בר״ה ולהכי חייב משום שבת דהא מכל מקום אף על גב דנתכוון להצניעו בכלל מחשבתו נמי הויא להוציא אם יצטרך לכך אבל ההיא דרבי יוחנן אין בדעתו אלא לפנות חפצים מזוית לזוית ואין בדעתו להוציאם כלל ושוב נמלך והוציאם וה״ק שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך להוציאם כלל אלא לפנותם מזוית לזוית והוה יכילנא לפרושי דתלמודא ממה נפשך קא פריך אי קרית ליה ע״מ להוציאו כיון דבכלל להצניעו הויא נמי להוציאו וכדכתיבנא מעתה הדרא קושיא לדוכתא אמאי חייב משום שבת וכו׳ וקאמר רב ספרא כו׳ ומיהו רש״י ז״ל לא פי׳ כן דלא פריך אלא מי חייב משום שבת וכדכתי׳ ונראה לתרץ דלענין שבת מלאכת מחשבת בעינן דממשכן גמרינן שיתכוון לעשות המלאכה וכמו שפירש רש״י ז״ל התם בפרק קמא דשבת עלה דההיא דרבי יוחנן הילכך כיון דמעיקרא לא נתכוון להדיא להוציאו הוה ליה כאילו לא נתכוון להוצאה כלל אלא להצניעו ורבי יוחנן ה״ק המפנה חפצים וכו׳ פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך פי׳ להוציאו כמו שעשה לבסוף וכיון שכן כל שלא חשב להוציאו לגמרי מבלי ערוב מחשבה אחרת הרי הוא פטור ואין חלוק בין ע״מ להצניעו אף על גב דאפשר דבכלל זה הויא להוציאו להמפנה חפצים מזוית לזוית וזהו שכתב רש״י ז״ל לכך. להוציאו. ודוק ושני הלשונות מקושרין וכדכתבינן דוק ותשכח:

ג״ה הב״ע כשעמדו יש שפירשו לנו גירסא זו דאכתי קיימא כשהגביהו בתחילה ע״מ להצניעו אלא שעמד ונמלך להוציאו דעקירה ראשונה לא צורך הוצאה הוא אבל עקירה אחרונה היא צורך הוצאה דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו הילכך נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי חיוב שבת ולא נהירא דאם כן כשעמד לכתף דאורחיה הוא אין כאן חיוב שבת וכי הוה קתני פטור היינו דפטור מחיוב שבת אבל חייב אינו לענין גניבה ולא הוי דומיא דמגרר ויוצא שהוא חייב לענין שבת פטור מממון משום דקלב״מ ואם כן היכי פרכינן דאתני סופה מגרר ויוצא פטור דלתני עמד לכתף פטור והא אינו מאותו השם כלל ותנא פטורה דממון משום דקלב״מ אתא לאשמועינן לכך י״ל דה״ג הב״ע כשעמד והשתא הדרינן לומר דלעולם בשהגביהו על מנת להוציאו כפשטה דמתניתין ודקס״ד דמקשין ומיהו הב״ע כשעמד אח״כ בבית קודם שיצא דנעקרה ליה עקירה ראשונה שנתחייב בהגנבה ולא הויא צורך הוצאה שנתחייב בה לענין שבת ואפילו לנוסחי דלא גרסי ה״נ אית להו לפרושי ודכוותיה בתלמודא. הריטב״א ז״ל.

ובספרים שלנו גרסינן לא תימא ע״מ להצניעו אלא אימא ע״מ להוציאו והכא במאי עסקינן בשעמד וכו׳ והכי גריס רש״י ז״ל והא ודאי להכי האריך וקאמר הכין כי היכי דלא נימא דאוקמתא דלהצניעו בדוכתא קיימא וכדכתב הריטב״א ז״ל והא ודאי פשיטא דלא מצינן לפרושי הכי דלמה לי לאוקמה בשהגביהו ע״מ להצניעו במאי דנוקי ליה בשעמד סגי ואפילו הגביהו על מנת להוציאו דעמידתו היא הנחה לעקירה ראשונה ואין חיוב שבת באה לו אלא על ידי עקירת גופו שעוקר אחר העמידה על מנת להוציאו דעמידתו היא הנחה וכדפירש רש״י ז״ל ואין אנו צריכין לדחייתו של הריטב״א ז״ל ואפשר לומר דאין העמידה עוקרת אלא עקירה דלהצניעו דלהוי עמידת גופו הנחה לעקירה דלהצניעו וכשיעקור גופו יתחיל עקירת על מנת להוציא אבל אין העמידה עוקרת עקירה מעליא דלהוציאו דמעיקרא וכל שעקר ע״מ להוציאו שוב אינו נעקר בעמידה ולעולם חשבינן אלא מעקירה ראשונה להכי קאמר תלמודא לא תימא ע״מ להצניעו וכו׳ דאפילו ע״מ להוציאו נמי כל שעמד הרי נעקר עקירה ראשונה ולא חשבינן אלא מעקירת גופו ואילך ועקירה ראשונה אף על גב דהויא להוציאו חשבינן לה כאילו לא היתה אלא להצניעו דכיון דכלתה עקירתו בעמידתו הויא ליה כאילו לא נעקרה מעיקרא אלא כדי שיהא מוצנע אצלו ולא תחשב עקירה להוציא אלא מעקירת גופו ואילך ואפשר נמי לומר דהיינו דקאמר תלמודא לא תימא ע״מ להצניעו וכו׳ פירוש כי מתרצנא לך מעיקרא כגון שהגביהו ע״מ להצניעו וכו׳ לא דעביד הכין להדיא שהגביהו ע״מ להצניעו אלא להדיא הגביהו על מנת להוציאו ומיהו אנן עבדינן לה כאילו הגביהו ע״מ להצניעו ונעשה כאילו הגביהו ע״מ להצניעו קא אמינא לך וכדכתי׳ ונמצא לפי פירוש זה דתירוצא דמעיקרא דאמרינן כגון שהגביהו ע״מ להצניעו בדוכתא קיימא אלא דפרשינן לה דהיינו תירוצא דשעמד ומעיקרא נמי היינו תירוציה כשעמד אלא דאבריר ליה להדיא. ודוחק דמכל מקום עיקר התירוץ דהכא דהיינו כשעמד לא הוזכר מעיקרא כלל וא״כ היכי קאמר לא תימא ע״מ להצניעו וכו׳ כלומר לא הבנת תירוצי דאנא הכי קאמינא וכדפריש׳ והא אוקמתא אחרת היא זאת ואין להבין תירוץ זה מלישנא דלעיל כלל ומתוי זה צריכין אנו לתרץ לישנא דלא תימא וכו׳ דקשיא טובא דמאן אמר להצניעו אלא הוא נהי דקאמר הכין וכיון שכן מאי קאמר לא תימא וכו׳ ועוד דא״כ טעה במאי שתירץ מעיקרא שהגביהו ע״מ להצניעו וזהו דוחק ועוד קשיא דלקמן אמרינן אלא הא מני בן עזאי היא ואמאי כדי לגמרי מלאוקמה כרבנן וכשעמד לשני ליה דלהכי לא פליג בדידה וקאמר בד״א בעומד לפוש וכו׳ משום הא דבן עזאי ולהכי תנא מסתם סתומי למימר דלרבנן מיירי בעמד ולבן עזאי אפילו בלא עמד ואי הוה תני להדיא בד״א בשעומד לפוש וכו׳ ע״כ הוה אתיא דלא כבן עזאי ותנא בפלוגתא לא קא מיירי ולהכי סתים לישניה כב״ע:

ועוד איכא למידק שכתב רש״י ז״ל אלא לא תוקמה כשעמד וכו׳. ואין לשונו מחוור דאטו מאן אוקמה כשעמד והלא איהו ניהו בעל האוקמתא דאוקי לה בשעמד והיכי תו קאמר אלא לא תוקמה וכו׳. ודע שבפירושי רש״י ז״ל כתיבת יד כתוב אלא לא תימא וכו׳ ומשמע לי מתוך לשון רש״י ז״ל דהא דקאמר אלא לא תימא וכו׳ לאו היינו תשובת התרצן אלא מסקנת דברי המקשן הוא דמעיקרא פריך וכה״ג מי חייב וכו׳ ואסיק לקושייא דאם תרצה לדחוק ולתרץ דהא דלא ס״ל כרבי יוחנן דהא רבי יוחנן אתיא דלא כבן עזאי דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוא חייב אע״ג דמעיקרא היה מפנה חפצים מזוית לזוית מכל מקום כשנמלך עליהן והוציאן הרי יש כאן עקירה להוציא כיון דמהלך כעומד דמי וכן כתבו התוספות ז״ל בפ״ק דשבת דרבי יוחנן לית ליה דבן עזאי וכיון שכן אית לן למימר דברייתא אתיא כבן עזאי ולא תקשי מרבי יוחנן אכתי תקשי לך דלמה לך למימר כשהגביהו על מנת להצניעו ולדחוקי ולמימר דלא כרבי יוחנן אימא כשהגביהו ע״מ להוציאו ואתיא כרבנן ואליבא דרבי יוחנן ודקשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה הא איכא לאוקמה כשעמד ואם תשאל כיון דאית ליה הך אוקמתא אם כן מאי הוה מותיב מעיקרא. שתי תשובות בדבר חדא דמאן דמותיב ה״ק ליה לדידי אין לי אלא כפשטה דברייתא דלא אמרינן הגבהה צורך הוצאה היא ומ״ה ברישא חייב ובסיפא פטור דאיסור שבת וגנבה באין כאחד אלא לדידך דקשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה היא דהא אית לך הכין ולהכי דחקת ואוקמת לה בהגביהו ע״מ להצניעו אמאי דחקת בהכי ולא כרבי יוחנן תדחוק עצמך ותוקמה לה בשעמד דעדיפא מאידך אוקמתא דלהצניעו ותיתי אפי׳ כר׳ יוחנן ועוד אפשר לומר דתלמודא הוא דפריך וכה״ג מי חייב ולאו היינו רב ביבי בר אביי דרב ביבי בר אביי אותיב מעיקרא מההיא דהגונב כיס ושוב שקיל וטרי תלמודא בתירוצה ומעיקרא תירץ תלמודא הב״ע כגון שהגביהו על מנת להצניעו וכו׳ ופריך תלמודא וכה״ג מי חייב וכו׳ וכדפרישית ומהדר ליה מאן דתריץ מעיקרא כגון שהגביהו ע״מ להצניעו כו׳ עמד למאי וכו׳ פירוש מאי דתריצנא ע״מ להצניעו עדיפא מהך אוקמתא דכשעמד דבעית לאוקמה משום דאיכא לאקשויי עמד למאי אי לכתף וכו׳ אבל לכתף מאי פטור אדתני היה מודד וכו׳ ואם תשאל ולדידיה מי ניחא והא איכא נמי לאקשויי ליפלוג ולתני בדידה בהגביהו ע״מ להצניעו אבל הגביהו ע״מ להוציאו פטור תשובתך לדידיה לא הוה כדידה כולי האי דבשעת הגבהה עצמה הויא לה פלוגתא בינייהו אי הגביה ע״מ להצניעו או ע״מ להוציאו ואיכא לשנויי מגרר ויוצא אצטריכא ליה וכדמשני לקמן אבל לאוקמתא דשעמד הויא בדידה ממש דבעיקר הגבהה שוין הן דלעולם הויא ע״מ להוציא אלא דבעמידה הויא פלוגתא אי עמד לכתף אי לפוש הילכך כיון דהויא בדידה ממש בעיקר הגבהה לא משנינן מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. ומסיק ואזיל אלא הא נמי בן עזאי וכו׳ פי׳ אי בעית למנדע ממאי דאוקימנא לה בהגביהו ע״מ להצניעו לא תוקמה בשעמד ואפ״ה חיוב שבת דעקירה לאו מחמת הוצאה ראשונה אתיא לה אלא בעקירת גופו וכו׳ וכדפי׳ רש״י ז״ל ובן עזאי היא ומעתה כיון דמתרצת לה כבן עזאי אוקמתין נמי כבן עזאי מתוקמא שפי׳ ולא תקשי מרבי יוחנן דהא דרבי יוחנן לא אתיא כבן עזאי וכדכתיבנא ואנא נמי חדא מתרי אוקמתי משנינן לך ועדיפא נמי לאוקמה כבן עזאי משום דמצינן לאוקמה בתרי גווני דאילו לרבנן לא מצינן לאוקמה אלא בשעמד והא אוקמתא רחיקא טובא וכדכתיבנא א״נ כי מוקמינן לה כבן עזאי לא נצטרך לאוקמה בהגביהו ע״מ להצניעו ואפשר לומר דלאו ממש בהגביהו ע״מ להצניעו קאמר אלא ה״ק כל שהגביהו ברשות הבעלים והוציאוהו לרשות הרבים כיון דמהלך כעומד דמי הוה ליה הגבהה דמעיקרא כאילו הגביהו ע״מ להצניעו וכדפי׳ לעיל והא דקאמר לעיל הב״ע כגון שהגביהו ע״מ להצניעו וכו׳ לאפוקי זורק פי׳ דהגביהו וזרקו לא הויא כמאן דהגביהו ע״מ להצניעו וכו׳ ולהכי קאמר הכא במאי עסקינן וכו׳ ודוק דקאמר הב״ע כגון שהגביהו וכו׳ ולא קאמר הב״ע כשהגביהו נמצא דתירוצא דמעיקרא דלהצניעו בדוכתא קיימא ולא תיקשי מאי דאקשינן לעיל דהעיקר חסר דדוקא לעיל דאוקימנא לה בשעמד הוא דאקשינן דהעיקר חסר אבל השתא דלא אוקימנא לה במידי שפיר מצינן לעיולי הך תירוצא דבן עזאי כתירוצא דלעיל ואין כאן קושיא כלל וכדכתיבנא והא לישנא בתרא נראה לי עיקר כהאי דאסיק אלא הא מני בן עזאי היא דאילו ללישנא קמא לא מיישב שפיר הא דפריך תלמודא אבל זורק מאי פטור ניפלוג בדידה וכו׳ כנ״ל. ודע שבספרים ישנים בקלף מדויקים גרסא אלא הכא במאי עסקינן ולא גרסינן לא תימא כו׳ ופירושו של רש״י ז״ל היא והכניסוה המעתיקים בגמ׳ ואינו לשון הגמרא כלל ומצאתי נוסחא ישנה והיא היתה נוסחת רש״י ז״ל דמצאתי שכל דבריו ז״ל במסכתא זו הם בנוים על נוסחא זאת ולא גרסינן לא תימא וכו׳ אלא ה״ג אלא הכא במאי עסקינן וכך היתה נוסחת רש״י ז״ל ופי׳ אלא תימא וכו׳ וברש״י כתיבת יד כתוב אלא לא תימא וכו׳ וכל המפרשים ז״ל לא גרסי כלל לא תימא וכו׳:

אבל לכתף מאי פטור ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי הוא והא כבר אמר אי לכתף אורחיה הוא וכתבו התוספות ז״ל וז״ל אבל לכתף מאי פטור. אפי׳ הוי לכתף חייב הוה מצי למיפרך דלפלוג בדידה בין עמד ללא עמד. ע״כ. ורגילנא לתרוצי בכל מקום שאומרים התו׳ כן ואמאי לא פריך הכין ועוד איכא למידק היכי הוה מצי למפרך הכי והא הוה מצי לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה דדוקא השתא דקאמר דעומד לכתף פטור לא מצי לשנויי הכין משום דנראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר וכמו שכתבו התו׳ לקמן ונראה דקשיא להו לתוס׳ ז״ל הא דאקשינן דלמה ליה למהדר ולמימר אבל לכתף מאי פטור ותירצו דלהכי קאמר הכין לומר דלכתף יש שאלה אם נאמר פטור או חייב ומעתה אם נאמר פטור הוי חידושא רבא והלכך קשיא אדתני היה מגרר ויוצא וכו׳ נפלוג בדידה וכו׳ ולא מצינן לתרוצי מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכדכתיבנא ואילו הוה אמרינן לכתף חייב לא הוה מצי למפרך לפלוג ולתני בדידה בין עמד בין לא עמד דהוה משנינן מגרר ויוצא אצטריכא ליה וזהו שיעור לשון התוס׳ ז״ל אבל לכתף מאי פטור וכו׳ פי׳ להכי האריך ונקט האי לישנא משום דאפי׳ הוי לכתף חייב הוה מצי למפרך דליפלוג בדידה וכו׳ וכדי לדחויי האי פירכא האריך הכין לומר דמשום דאיכא האי חדושא הוא דפרכינן ליפלוג וליתני בדידה הא לאו הכי לא פרכינן לה כנ״ל. וקרוב לזה רגילין אנו לומר בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי ולמדתיה מהרא״ש ז״ל בתוספותיו בפ״ק דשבועות. ואיכא למידק בעיקר שמעתין דאמאי פריך ליפלוג וליתני בדידה עדיפא מינה הוה מצי למפרך דקשיא להדיא מסיפא דקתני היה מגרר ויוצא וכו׳ פטור משמע דדוקא משום דאיסור שבת נגמר לגמרי בהדי חיוב גנבה אבל אילו קדים חיוב הגנבה קודם שנגמר חיוב המיתה אפילו שהתחיל האיסור של מיתה בהדי חיוב הגניבה כיון דנגמר חיוב הגניבה קודם שנגמר חיובו של שבת חייב והוה מצינן למימר דהיינו קושיא דתלמודא דקא פריך ליפלוג וליתני בדידה וכו׳ ומיהו אין במשמעות לישנא דגמרא כן ורש״י ז״ל נמי לא פירש כן ונראה דלהכי נמי קאמר תלמודא אבל לכתף מאי פטור פי׳ אפי׳ שנאמר דפטור משום דקרינן לה מיתה ותשלומין באין כאחד ולא נחלק כלל בין היכא שנגמר חיובו של מיתה בהדי חיובו של ממון או שהתחילו כאחד אע״ג דנגמר חיובו של ממון קודם דמ״מ הרי מתחייב בנפשו מאותה שעה הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור ואין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור אע״ג דנגמר חיובו של ממון קודם שסיים לקצור ודאי דפטור על הממון אפי׳ שנאמר כן שאין חילוק כלל ולא תקשי להדיא מסיפא אכתי איכא לאקשויי לפלוג וליתני בדידה וכו׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל פטור. מתשלומין דאתי עליה חיוב שבת מחמת הגבהה ראשונה שבה נקנה לו הכיס ומיתה ותשלומין באין כאחד. ע״כ. ויש לדייק דלשון זה מיותר לגמרי דלמה ליה לרש״י ז״ל לפרש כן הכא כלל ובכלל מאי דקאמרינן לעיל מיניה אורחיה הוא וכו׳ מפורש כל זה ובמאי דכתיבנא ניחא דלעיל קאמר אורחיה הוא ופירושו דאין עמידתו הנחה לבעל עקירה ראשונה ולא מיירי אי מפטר משום הכי אי לא דאכתי מצינן למימר דאף על גב דעקירה ראשונה בדוכתא קיימא ולא נתבטלה מכל מקום אינו פוטר מן התשלומין עד שתגמור חיובו של מיתה לגמרי בהדי חיובו של ממון כגון ההיא דמגרר ושוב קאמר אבל לכתף מאי פטור פי׳ דמפטר מהתשלומין וקרינן לה מיתה ותשלומין באין כאחד וכדכתיבנא כנ״ל:

(ל:) רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו׳. ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו׳ דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז״ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו׳ מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו׳ דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב״ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו׳ אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב״ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש״י ז״ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב״ד. ע״כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו׳ ובמשפחתו והכרתי אותו וגו׳ דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש״י ז״ל בפי׳ החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש״י ז״ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו׳ ע״כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו׳ אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש״י ז״ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ״ל:

זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש״י ז״ל התם בפרק כל שעה [כט א׳] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב״מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י״א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר׳ נחוניא בן הקנה וכו׳. וכתב ז״ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע״כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב״מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה״מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז״ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי״ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב״מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע״כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב״מ וה״ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [כט א׳] האוכל חמץ של הקדש במועד י״א לא מעל ואמרינן מאן י״א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב״ם ה״ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב״מ ה״ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש״י ז״ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב״מ ודלא כפירוש רש״י ז״ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב״מ דה״ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב״מ ה״ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב״מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב״מ דה״ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב״מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב״מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב״מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז״ל דס״ל לר׳ נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב״מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז״ל כן אלא משום דקי״ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז״ל זר שאכל תרומה בזדון וכו׳ חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו׳. ואילו בפרק א׳ מהלכות מעילה פסק הרב ז״ל וז״ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו׳ ע״כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ״ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס״ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב״מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה״ה נמי הכרת וכ״ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב״מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב״מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב״מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב״מ אלא ע״כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב״מ ה״ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ״ל קושית התוספות ז״ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר׳ דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו׳ ככתוב בתוס׳ ועוד תירץ ר״י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל בפרק א׳ מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש״י ז״ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע״כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי׳ קלב״מ א״כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש״י ז״ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו׳ אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו׳ אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע״כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז״ל. וה״ר שמשון בעל תוספות שאנ״ץ ז״ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ״ז דקידושין: