חיוב תשלומים במזיק בשבת תוך כדי עשיית מלאכה
ציון א.
גמרא. לימא פליגא דרבי אבין, דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא, הכא נמי הגבהה צורך אכילה היא! הכי השתא?! התם אי אפשר להנחה בלא עקירה, הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי גחין ואכיל! אי נמי, התם אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה, הכא מצי מהדר לה! מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? איכא בינייהו המעביר סכין ברשות הרבים וקרע שיראין בהליכתו; להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה - הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה, להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה - הכא מצי מהדר לה.
...זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו... - הרי זה פטור מן התשלומין, שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת. וכו׳.
(רמב״ם גניבה ג, ב)
א. הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו.
בסוגייתנו פוטר רבי אבין את הזורק, מפני שהעקירה היא לצורך ההנחה ואין אומרים שחיוב התשלומים על השיראין קדם לחיוב המיתה. אולם במסכת גיטין
(נב, ב) אומר רב שהמנסך את יין חבירו לעבודה זרה חייב, ומסביר רבי ירמיה שחיוב הממון חל בשעת ההגבהה בעוד שחיוב המיתה חל בשעת הניסוך, ואף על פי שאי אפשר לניסוך בלא הגבהה - אינם נחשבים כחיובים שבאו בבת אחת. אכן התוספות (ד״ה שעקירה) כותבים בשם רבינו תם שרבי ירמיה חולק על רבי אבין, ומסבירים בדרך זו שהגמרא בבבא קמא
(ע, ב), שמקשה מדוע האומר בשבת ׳זרוק גניבותיך לחצרי ותקנה חצרי׳ פטור, הרי חיוב הממון חל משעה שהגניבה נכנסה לאויר החצר בעוד שחיוב המיתה חל רק כשהגיעה לקרקע, סוברת כרבי ירמיה, שהרי לפי רבי אבין אין מקום לקושיה כיון שעקירה צורך הנחה ונמצא ששני החיובים חלים כאחד.
אולם התוספות במסכת גיטין (נב, ב ד״ה מנסך) מעלים אפשרות נוספת לפיה אין מחלוקת בין רבי ירמיה לרבי אבין, כיון שניתן לנסך בלא הגבהה ואין זה דומה להנחה שאינה אפשרית בלא עקירה, וכן מיישב הריטב״א בגיטין (שם).
הרמב״ם פוסק כרבי אבין שהזורק חץ בשבת וקרע בגד תוך כדי מעופו פטור, מפני שחיובי הממון והמיתה באים בבת אחת. עם זאת פוסק הרמב״ם בהלכות גניבה
(ג, ה) שדוקא כשאומר ׳זרוק גניבתך לחצרי ולא תקנה לי עד שתנוח׳ פטור מתשלומים, ומשמע שאם לא אמר זאת חייב מפני שחיוב התשלומים חל מיד כשנכנסה הגניבה לאויר בעוד שחיוב המיתה חל רק לאחר שנחה, ואין אומרים ששני החיובים באים כאחד מצד שעקירה צורך הנחה, ועיין בירור הלכה למסכת
בבא קמא דף ע, ב ציון ג-ה פרק ב בהסבר שיטתו.
הטור והשלחן ערוך אינם מביאים את דברי רבי אבין להלכה.
ב. המעביר סכין וקרע שיראין בהליכתו.
הגמרא תולה את הדין הזה בשתי הלשונות שבגמרא, שלפי הראשונה פטור מפני שאי אפשר להנחה בלא עקירה, ולפי השניה חייב מפני שיכול להפסיק את הפעולה באמצע, שלא כמו בזורק חץ.
המאירי פוסק כלשון הראשונה שפטור, אולם הרש״ל (יש״ש סי׳ ג) פוסק כלשון השניה כיון שלפיה מובן מדוע רבי אבין מדבר דוקא על זורק חץ ולא על מעביר סכין. מלבד זאת מיושבת לפיה הברייתא בהמשך המחייבת את הגונב כיס שהגביהו בחצר בעל הבית והעבירו בשבת, שכיון שהעבירו אין לפוטרו מתשלומים, בעוד שלפי הלשון הראשונה צריך להעמיד בכגון שעמד לפוש באמצע.
הרמב״ם אינו כותב מה הדין במעביר, ועיין לקמן ציון ב שהמגיד משנה מבין שפוסק כלשון השניה, בעוד שבעל שער המלך מבין שפוסק כלשון הראשונה.
רבי עקיבא איגר (שו״ת מהדו״ק סי׳ קסד) כותב שאם קרע שיראין בשעת העקירה ממש - פטור מממון גם בלי הסברה שעקירה צורך הנחה, כיון שאי אפשר לחייבו על אותה פעולה ממון ומיתה, וממילא חל כאן הדין הרגיל שאינו משלם כשמתחייב מיתה. לפי זה כותב בעל אבן ישראל
(תרומות ו, ו) שגם לפי הלשון השניה, אם העביר סכין וקרע שיראין בשעת העקירה - פטור מתשלומים למרות שיכול להפסיק את הפעולה.
הגונב כיס בשבת והוציאו לרשות הרבים
ציון ב (לא, א).
גמרא. מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה... ואמאי, הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא! הכא במאי עסקינן? כגון שהגביהו על מנת להצניעו, ונמלך עליו והוציאו. וכי האי גוונא מי חייב?! והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך! לא תימא על מנת להצניעו, אלא אימא על מנת להוציאו. הכא במאי עסקינן? כשעמד. עמד למאי? אי לכתף - אורחיה הוא! אלא בעומד לפוש. אבל לכתף מאי, פטור?! אדתני היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא פטור - נפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים? בעומד לפוש, אבל לכתף - פטור! אלא הא מני? בן עזאי היא, דאמר: מהלך כעומד דמי. אבל זורק מאי, פטור?! ניפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים? במהלך, אבל זורק - פטור! מגרר ויוצא איצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא אין דרך הוצאה בכך - קא משמע לן.
...אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד, ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר - חייב לשלם תשלומי כפל, שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה, וכן כל כיוצא בזה. וכו׳.
(רמב״ם גניבה ג, ב)
...אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר - חייב לשלם, שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה, וכן כל כיוצא בזה.
(שו״ע חושן משפט שנא, א)
הגמרא מסיקה שלדעת רבי אבין אם הוציא את הכיס לרשות הרבים לאחר שהגביהו ברשות היחיד - פטור מתשלומים, כיון שעקירה צורך הנחה היא, ורק אם עמד לפוש בדרך חייב בתשלומים, כיון שחיוב שבת מתחיל רק בעקירת גופו שלאחר שעמד, בעוד שחיוב הממון חל משעה שהגביהו.
התוספות (ד״ה הכא) כותבים שלפי הלשון השניה לעיל, לפיה אף לרבי אבין אין אומרים עקירה צורך הנחה במעביר כיון שיכול להחזירה באמצע, אין מקום לקושית הגמרא מהגונב כיס, שהרי יכול להפסיק את העברת הכיס באמצע, ולכן גם אם לא עמד לפוש חייב בתשלומים.
כך כותב הרמב״ן בהסברו הראשון, אולם בהסברו השני הוא כותב שגם לפי הלשון השניה חייב רק אם עמד לפוש, ודוקא לגבי המעביר סכין וקורע שיראין תוך כדי הליכה אמרו שחייב מפני שיכול להעביר את הסכין מבלי לקרוע את השיראין, וממילא הקריעה נחשבת פעולה אחרת שאינה כלולה במעשה של העברת הסכין ברשות הרבים, מה שאין כן בגונב כיס שבין החיוב על הגניבה ובין החיוב על ההוצאה לרשות הרבים בשבת בא מכח אותה פעולה, ולכן אם אינו עומד לפוש יש לפוטרו מתשלומים על פי הסברה שעקירה צורך הנחה.
בעל שער המלך מקשה על הרמב״ן מהגמרא במסכת שבת
(צא, ב) שמקשה על הדעה שאגד כלי נחשב אגד מדוע המוציא כיס בגרירה פטור מתשלומים, הרי חיוב הממון על גניבת המעות חל בשעה שהמעות עברו את המפתן, בעוד שחיוב המיתה חל רק כשכל הכלי עובר את המפתן, ולפי הרמב״ן לא מובנת הקושיה, שכן כיון שזו פעולה אחת הרי העקירה צורך הנחה ויש לפוטרו מתשלומים. הוא מתרץ שהגמרא אכן יכלה לתרץ את קושייתה בדרך זו, והתירוץ של הגמרא שם שמדובר בחתיכות כסף שכל עוד לא הוציאן בשלמות לא התחייב בתשלומים נצרך רק לפי סברת המקשה שאינו מקבל את החילוק.
לפי הלשון הראשונה דלעיל, שלרבי אבין אין אומרים עקירה צורך הנחה בכגון שאפשר להתחייב מיתה מבלי להתחייב בחיוב הממוני תחילה, כותב המאירי שאין לומר עקירה צורך הנחה בגונב כיס, כיון שיכול להוציאו לרשות הרבים בגרירה ואינו מוכרח להגביהו ברשות בעל הבית כדי להוציאו, ולכן אם הגביהו תחילה חייב לשלם. לפי זה הוא מסיק שחייב בתשלומים גם אם לא עמד לפוש בדרך, ומוסיף שגם אם הגביה ברשות הבעלים וזרק לרשות הרבים חייב בתשלומים, כיון שאין אומרים עקירה צורך הנחה כשהיה יכול להוציא בלא הגבהה. נראה שלפי שיטתו צריך לומר שהגמרא שפוטרת כשלא עמד לפוש או בזורק מתבססת על הלשון השניה, וכהסבר השני של הרמב״ן שללשון זו המעביר פטור אם מתחייב מיתה על אותה פעולה, או שהגמרא אינה מתאימה לאף אחת מהלשונות, וסוברת במסקנה שלדעת רבי אבין אומרים עקירה צורך הנחה ופטור מתשלומים גם במעביר וגם אם אפשר בדרך אחרת, ורב חסדא שמחייב בגונב חלבו של חבירו חולק על רבי אבין.
אולם התוספות (שם) והרמב״ן כותבים שלפי הלשון הראשונה אין לחייבו אלא בכגון שעמד לפוש או במהלך, ודוחים את סברת המאירי שכיון שאפשר בגרירה אין לומר עקירה צורך הנחה, מפני שבין אם מוציא בגרירה ובין אם מגביה תחילה חיוב המיתה מתחיל בעקירה ומסתיים בהנחה, ואין לדמות זאת למגביה חלב ואוכלו שיכול לגחון ולא להגביהו כלל ולהתחייב על האכילה, מה שאין כן בגונב כיס שאינו יכול להתחייב מיתה ללא עקירה.
התוספות (ד״ה נימא) כותבים שלפי שיטת רבינו תם שהגבהה קונה בפחות משלושה טפחים, יש לחייב את הגונב כיס והגביהו ברשות בעל הבית בתשלומים, כיון שחיוב הממון חל משעה שהתחיל להגביה, עוד לפני שהגביה שלושה טפחים, בעוד שחיוב מיתה מתחיל רק משהגביה שלושה טפחים מהקרקע, שכן עד אז נחשב לבוד, ולא התחילה העקירה. לפי זה מסבירים התוספות שהגמרא נצרכת לפרש שהברייתא שמחייבת עוסקת בכגון שעמד לפוש או במהלך רק משום שמסתימת הברייתא משמע שמחייבת גם בגונב כיס המונח על מקל גבוה שלושה טפחים, אף על פי שחיוב הממון וגם העקירה לענין שבת מתחילים מיד.
כדבריהם כותב הרא״ש בתוספותיו, אולם בהסברו השני כותב הרא״ש שאף לרבינו תם פטור מתשלומים למרות שהעקירה מתחילה רק כשיוצא משלושה טפחים ראשונים, מפני שהגבהת הטפח הראשון היא צורך הגבהת שלושה טפחים, שהרי אי אפשר לעקור שלושה טפחים בלי לעקור טפח ראשון, ולכן נחשבים החיובים כבאים כאחד.
הרמב״ם כותב שאם הגביה את הכיס ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים - חייב בתשלומים, ואינו כותב שהחיוב הוא דוקא בכגון שעמד לפוש באמצע הדרך.
המגיד משנה מסביר שהרמב״ם פוסק כלשון השניה, שאין אומרים עקירה צורך הנחה כשיכול להפסיק את הפעולה באמצע, וממילא חייב אף על פי שלא עמד לפוש, כפי שהתבאר. בעל אבן האזל מוכיח שזו דעת הרמב״ם מכך שכותב שהזורק חץ בשבת וקרע בגד בהליכתו פטור מן התשלומים, ואינו כותב חידוש גדול יותר שאפילו המעביר פטור, מכאן שפוסק כלשון השניה שבמעביר חייב מפני שאין אומרים עקירה צורך הנחה כשיכול להפסיק באמצע.
בדרך אחרת כותב בעל שער המלך שהרמב״ם פוסק כלשון הראשונה, אך סובר כמאירי לעיל שלפי לשון זו הגונב תמיד פטור מפני שיכל להוציא את הכיס בגרירה. בטעם הדבר שהרמב״ם אינו פוסק כלשון השניה כמקובל מבאר בעל שער המלך שהרמב״ם מפרש כפירוש השיטה מקובצת (ד״ה והתוס׳ לא חלקו) שהלשון השניה מחדשת שאם יכול להחזיר אין אומרים עקירה צורך הנחה רק בדעת רב חסדא, אבל רבי אבין עצמו סובר שאומרים עקירה צורך הנחה אף בכגון זה, ונמצא שאין הבדל בין הלשונות בדעת רבי אבין.
בדרך נוספת מתרץ בעל מרכבת המשנה (שבת כב, יא), שהרמב״ם סובר כרבינו תם שהגבהה קונה גם בפחות משלושה טפחים, וכדברי התוספות שלשיטתו חיוב התשלומים קדם לחיוב המיתה גם אם לא עמד לפוש. בעל חסדי דוד (
תוספתא ב״ק פ״ט ד״ה החובל באביו) מוכיח שזו דעת הרמב״ם מכך שבהלכות מכירה אינו כותב מהו שיעור ההגבהה, ומשמע שסומך על מה שכותב בהלכות עירובין שלענין זכייה בעירוב די בהגבהת טפח.
אולם בהלכות גניבה
(ג, ה) כותב בעל מרכבת המשנה שאף הרמב״ם מתכוון לפטור את הגונב כיס רק בכגון שעמד לפוש, ורומז לכך במה שכותב ״ואחר כך הוציאו לרשות הרבים״, ומשמע שההגבהה הראשונה לא היתה בשביל ההוצאה הזו.
רבי פסח מקוברין (שיעורים סי׳ יד) מיישב שהרמב״ם אינו פוסק כסוגייתנו אלא כסוגיה בבבא קמא
(ע, ב), ממנה משמע שאומרים עקירה צורך הנחה רק בזורק חץ, שפעולת הזריקה היא שגורמת את חיוב המיתה ואת חיוב הממון, ולא בגונב כיס, שחיוב המיתה אינו בגלל פעולה הגבהת הגניבה, ולכן חייב לשלם גם אם לא עמד לפוש.
הגונב כיס בשבת על ידי גרירה
ציון ג (לא, א).
גמרא. היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד... ובמאי, אי ברברבי - אורחיה הוא, אי בזוטרי - לאו אורחיה הוא! אלא במיצעי, ודאפקיה, להיכא? אי דאפקיה לרשות הרבים - איסור שבת איכא, איסור גניבה ליכא; אי דאפקיה לרשות היחיד - איסור גניבה איכא, איסור שבת ליכא! לא צריכא, דאפקיה לצידי רשות הרבים. וכמאן? אי כרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו - איסור שבת איכא, איסור גניבה ליכא, אי כרבנן, דאמרי צידי מרשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו - איסור גניבה איכא, איסור שבת ליכא! לעולם כרבי אליעזר, וכי אמר רבי אליעזר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו - הני מילי לענין חיובא דשבת, דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם, אבל לענין מיקנא - קני, מאי טעמא, דהא לא שכיחי רבים. רב אשי אמר: כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלו, כדרבא, דאמר רבא: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. רב אחא מתני הכי, רבינא מתני: לעולם דאפקיה לרשות הרבים, וברשות הרבים נמי קנה.
...או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים, שהיא רשות היחיד, לרשות הרבים ואבדו שם - הרי זה פטור מן התשלומין, שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת. וכו׳.
(רמב״ם גניבה ג, ב)
יש גנב שפטור מלשלם, ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה, כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות הבעלים אלא היה מגררו ומוציאו מרשות הבעלים לרשות הרבים... הרי זה פטור מתשלומין, שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באים כאחד. וכו׳.
(שו״ע חושן משפט שנא, א)
הגמרא מסיקה שבכיס גדול או בינוני המוציאו בשבת בגרירה חייב מיתה, אבל בכיס קטן פטור, משום שאין דרך הוצאתו בכך.
התוספות (ד״ה אלא), מוסיפים שאם הגנב מוציא את הכיס בגרירה דרך מחתרת - חייב גם על כיס קטן, שדרכו בגרירה.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה והריטב״א דוחים את מסקנת סוגייתנו שכיס בינוני דרכו בגרירה מההלכה, מפני שבמסכת בבא בתרא
(פו, א) מסיקה הגמרא שרק כיס גדול נקנה במשיכה, וכיס בינוני אינו נקנה אלא בהגבהה אף על פי שדרכו לפעמים במשיכה. עם זאת כותב הרמב״ן שאפשר שאין סתירה בין הסוגיות, ואף על פי שכיס בינוני אינו נקנה במשיכה קנין גמור - לענין חיוב תשלומים על הגניבה המשיכה מועילה, כסברת רבינא בסוגייתנו שמשיכה קונה ברשות הרבים לענין חיוב גניבה, אף על פי שאינה קונה קנין גמור.
הרמב״ם כותב שהגונב כיס ומוציאו בגרירה פטור מתשלומים, ותמה עליו הרש״ל (יש״ש סי׳ ג) מדוע אינו כותב שבכיס קטן חייב בתשלומים מפני שאינו חייב מיתה שהרי אין דרך לגוררו. אולם הגר״א (סק״ו) כותב שהרמב״ם לא ראה צורך לכתוב זאת משום שבלאו הכי ברור שמדובר בגדול, שהרי קטן אינו נקנה במשיכה כפי שכותב הרמב״ם בהלכות מכירה
(ג, ב).
לעומתו מבין בעל שער המלך שהרמב״ם סובר כתירוץ השני של הרמב״ן שלענין חיוב גניבה אף כיס קטן נקנה במשיכה, ומקשה מדוע אם כן אין הרמב״ם כותב שבקטן חייב בתשלומים מאחר שאינו מתחייב לענין שבת, ומדוע אינו כותב בהלכות שבת (פי״ג) שאין חיוב שבת בגרירת כיס קטן.
ב. צירף את ידו למטה משלושה.
רב אשי מבאר שהברייתא האומרת לגבי הגונב כיס בגרירה שחיוב שבת פוטר מחיוב תשלומים על הגניבה עוסקת בכגון שצירף את ידו למטה משלושה.
רש״י מבאר שכיון שהכיס נפל לתוך ידו - קנאו אפילו ברשות הרבים כאילו הגביהו שלושה טפחים, כשם שלענין שבת ידו של אדם נחשבת כמקום. לפי פירושו הטעם שצריך להעמיד את הברייתא דוקא בלמטה משלושה הוא שכדי שהכיס יגיע לידו שברשות הרבים כשגבוהה למעלה משלושה צריך להגביהו בידו השניה שלושה טפחים ברשות היחיד, ובכגון זה כבר קנהו בהגבהתו ברשות היחיד ומתחייב בתשלומים עוד לפני שמתחייב על הוצאת שבת.
התוספות (ד״ה רב אשי) מקשים על רש״י שלשם כך אין צורך להביא ראיה מהדין לענין שבת, כי פשוט שידו של אדם קונה לו. בעל בית אהרן מתרץ שרש״י סובר שיד קונה רק אם כל החפץ בידו, והחידוש כאן הוא שגם בכיס גדול או בינוני, שאין כולו בידו, היד קונה.
עוד מקשים התוספות כיצד ניתן להוכיח מכך שליד יש חשיבות כמקום ארבעה על ארבעה לענין שבת, שיש לה חשיבות לענין קנין להחשב כאילו הגביה שלושה טפחים. בעל בית אהרן מתרץ שכשם שבשבת החשבת ידו מגדירה את ידו כמקום - כך לענין קנין, כיון שהחשיב את ידו בכך שהעביר לה חפץ מידו השניה - מועילה הגבהה בפחות משלושה. בעל מגיני שלמה (מובא בקצוה״ח סק״א) מתרץ שביום חול מודה רש״י שהגבהה בפחות משלושה טפחים אינה מועילה אף על פי שהעביר את החפץ לידו, ורק בשבת, מתוך שמתחייב באופן זה על הוצאה, מפני שידו נחשבת כמקום ארבעה על ארבעה לענין שבת - מועילה גם לקנין, כשם שמצינו בדברים אחרים שמתוך שמועילים לענין אחד מועילים לענין אחר.
התוספות מקשים עוד שהיה אפשר להעמיד את הברייתא גם בלמעלה משלושה, בכגון שהאסקופה של חצר בעל הבית גבוהה שלושה טפחים מקרקע רשות הרבים, כך שלא הגביה שלושה טפחים ברשות היחיד אלא רק ברשות הרבים.
בעל הדרישה מיישב שרב אשי מעדיף להעמיד בדרך הרגילה, שהאסקופה שוה בגובהה לרשות הרבים. בעל קצות החושן מתרץ על פי מה שהתבאר שהקנין מועיל רק מתוך שמועיל לענין שבת, ואילו העמיד בלמעלה משלושה טפחים באופן שהקנין היה מועיל מצד עצמו היה החיוב הממוני קודם לחיוב על ההוצאה, ולא היה פטור מתשלומים.
התוספות עצמם מפרשים בשם ריב״ם שרב אשי מתכוון לומר שיש שתי אפשרויות לביאור הברייתא, האחת שידו למטה משלושה, ויש חיוב שבת משום שלמטה משלושה טפחים נחשב כלבוד וכמונח על הקרקע, והשניה שידו למעלה משלושה, ויש חיוב שבת על פי דברי רבא שיד נחשבת כמקום ארבעה על ארבעה. לפי פירושו הגרסה היא: ״כגון שצירף ידו למטה משלשה, אי נמי כדרבא״. אולם התוספות מקשים גם על פירוש זה, שיוצא שלפי התירוץ הראשון רב אשי אינו סובר כרבא ולכן מעמיד דוקא בלמטה משלושה, ולא מצינו חולק על רבא במסכת שבת.
פירוש נוסף כותבים התוספות בשם רבינו תם, שרב אשי לא בא למצוא אופן שבו חיוב שבת פוטר מחיוב גניבה, אלא למצוא חידוש בדין של מגרר ויוצא, כדברי הגמרא לעיל שהברייתא מזכירה את הדין של מגרר ויוצא בשל החידוש שבדבר. הוא מסביר שמדובר באופן שהגנב נשאר ברשות היחיד והוציא את ידו האחת לרשות הרבים ובידו השניה מגרר לתוכה, והחידוש הוא שחייב על ההוצאה מפני שאגד ידו אינו אגד, ואין מחשיבים את הכיס כאילו עדיין לא יצא. לפי שיטתו גורס רבינו תם בגמרא ״וכדרבא״ ותו לא, והכוונה לדעת רבא במסכת שבת
(צב, א) שאגד יד אינו אגד. רבינו תם מבאר שכך הדין רק כשידו למטה משלושה משום שלמעלה משלושה פטור על ההוצאה כיון שאז ידו נגררת אחר גופו, ורק אם ידו למטה משלושה היא בטלה לקרקע ואינה כגופו.
פירוש אחר מובא בתוספות ישנים בשם רבי אליהו, ולפיו הכוונה היא שצירף את ידו למטה משלושה לגב האסקופה, ומדובר באסקופה שהיא כרמלית, ואם ידו עדיין בתוך שלושה טפחים לגב האסקופה הרי היא נחשבת כרמלית כמו האסקופה עצמה, ואינו חייב על הוצאה עד שתגיע ידו למטה משלושה טפחים. בדומה לכך מפרשים הרמב״ן, הרשב״א והרא״ה שמדובר בכגון שקרקע הבית גבוהה מקרקע רשות הרבים, ושלשל ידו למטה משלושה טפחים מקרקע הבית, וכיון שידו חשובה כמקום ארבעה על ארבעה מתחייב על הוצאה מפני שיש עקירה של שלושה טפחים והנחה על גבי מקום חשוב, וחייב גם אם ידו גבוהה יותר משלושה טפחים מהקרקע, וכל שכן שחייב כשידו גבוהה פחות משלושה טפחים מהקרקע, שהרי נחשב כמי שהניח על גבי הקרקע עצמה.
במסכת שבת
(צא, ב) נחלקו אמוראים אם אגד כלי נחשב אגד, והמוציא חפץ בכלי מתחייב רק כשמוציא את כל הכלי אף על פי שהחפץ כבר עבר את תחום רשות הרבים לפני כן, כיון שעדיין נחשב אגוד לרשות היחיד מחמת הכלי שמקצתו בפנים, או שאינו נחשב אגד, ומתחייב כבר משעה שהחפץ נמצא כולו בחוץ. הגמרא שם מקשה על הדעה שנחשב אגד מדוע אם כן הברייתא בסוגייתנו פוטרת את המוציא כיס בגרירה מתשלומים מפני שהחיובים באים כאחד, הרי על ההוצאה מתחייב רק כשכל הכיס יצא לרשות הרבים, בעוד שחיוב התשלומים חל עליו כבר משעה שהכסף שבכיס יצא מרשות היחיד. הגמרא מתרצת שמדובר כשבכיס יש נסכא, דהיינו חתיכת כסף ארוכה ולא מעות, באופן שהכסף יוצא מרשות היחיד רק בזמן שכל הכיס יוצא.
הרמב״ן (בשבת) כותב שהתירוץ של הגמרא שם נחוץ רק לפי ההסבר הראשון בסוגייתנו שמדובר בכגון שגרר את הכיס לצידי רשות הרבים, ולפי ההסבר האחרון של רבינא שמדובר בכגון שגררו לרשות הרבים, אך לא לפי ההסבר של רב אשי שמדובר כשצירף את ידו למטה משלושה, שכן באופן זה קונה את המעות רק בשעה שכל הכיס הגיע לידו, ושני החיובים באים כאחד.
אולם רש״י (בשבת שם) מציין שבכתובות פירשו את הברייתא בכגון שצירף את ידו או בצידי רשות הרבים, ומשמע שלדעתו גם לפי ההסבר של רב אשי צריך להעמיד את הברייתא בנסכא. אכן הרשב״א (שם) מבאר שרש״י סובר שגם אם צירף את ידו קונה את המעות עוד כשחלק מהכיס נשאר ברשות היחיד.
בעל קצות החושן (סק״א) מקשה שלפי ההסבר של רב אשי הקנין הוא מטעם יד, והרי במסכת בבא מציעא
(ט, א) למדנו לענין סודר שקנין יד מועיל גם אם רק חלק מהחפץ בידו, ואם כן גם אם מדובר בנסכא אין החיובים באים כאחד, שכן חיוב הממון חל כבר משעה שחלקה יצא מרשות היחיד, בעוד שחיוב שבת חל רק כשכל הכיס יצא לרשות הרבים. הוא מיישב על פי מה שהתבאר לעיל
(פרק ב) בדעת רש״י, שהקנין כשצירף את ידו חל רק מתוך שחל לענין שבת, אבל מצד עצמו אין זה קנין מועיל, וממילא רק כשיצא כל הכיס, שאז מתחייב לענין שבת, חל הקנין גם לענין תשלומי גניבה. לפי זה מסיק בעל הקצות כרמב״ן, שלפי הפירוש שמדובר כצירף את ידו אין צורך להעמיד בנסכא כיון שגם בכיס של מעות חלים שני החיובים כאחד, ורק לפי שאר ההסברים הדין שונה בכיס של מעות, מפני שחיוב הגניבה חל כבר כשהמעות יצאו מרשות היחיד, שהרי יש תוקף לקנין מצד עצמו ולא רק מתוך שחל לענין שבת. בדרך זו הוא מבאר מדוע הטור אינו כותב שמדובר בנסכא, שהרי הוא מקבל את ההסבר שמדובר כשצירף את ידו, וממילא הדין קיים גם בכיס של מעות.
בעל דברי יחזקאל (סי׳ כה, ה) מיישב באופן אחר את קושית בעל קצות החושן, שמדובר כשמניח את ידו בשיפוע, באופן שאינו קונה מטעם יד אלא מטעם הגבהה, ולכן קונה רק כשכל החפץ נכנס לידו.
הרמב״ם פוסק בהלכות שבת
(יב, יא) שאגד כלי שמו אגד, ואף על פי כן אינו כותב בהלכה שלפנינו שפטור מתשלומים רק כשבכיס יש נסכא ולא מעות.
בעל שער המלך מתרץ לשיטתו לעיל (לא, א ציון ב), שהרמב״ם פוסק כלשון הראשונה בגמרא לעיל שאומרים עקירה צורך הנחה גם במעביר, ולכן גם בכיס של מעות אין לומר שחיוב הגניבה בא לפני חיוב השבת, שכן העקירה קדמה לחיוב הגניבה והיא צורך הנחה.
בדרך נוספת הוא מתרץ שהרמב״ם לשיטתו בהלכות מכירה
(ד, ה) שכלי של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח גם במשיכה, ואף כאן הגונב אינו קונה את המעות עד שכל הכיס יצא מרשות הבעלים, מפני שלפני כן הן עדיין בתוך כלי השייך לבעלים. לדעתו הגמרא בשבת שמקשה מדוע אינו קונה את המעות עוד לפני שיצא כל הכיס סוברת שמשיכה מועילה בכלי של מוכר, כדעת רבא
(ב״ב פז) שכליו של לוקח קונים ברשות מוכר, ולפיו גם כליו של מוכר קונים ברשות הלוקח.
החתם סופר (בחידושיו לסוגייתנו) מיישב שהעמדת הברייתא בנסכא נחוצה רק בכגון שהגנב עומד בחוץ וגורר לתוך ידו, שאז חיוב הממון חל כשהמעות עוברות את המפתן עוד לפני שיצא כל הכיס, מפני שיכול להכניס את ידו לתוך הכיס ולהוציא את המעות, אבל הרמב״ם עוסק בגנב שעומד בפנים ודוחף את הכיס החוצה בגרירה, שאינו קונה את המעות כל עוד חלק מהכיס בפנים מפני שאינו יכול להכניס את ידו לכיס ולהוציא את המעות, שהרי הוא עומד בפנים.