Steinsaltz Commentary Ketubot 27b – ביאור שטיינזלץ כתובות כז:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

מָה לִי לְשַׁקֵּר אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן. וּמַאי שְׁנָא מֵהָהוּא מַעֲשֶׂה דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא וַאֲזַל אִיהוּ בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חֲמָרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא א״לאֲמַר לֵיהּ אִין בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי מִיהוּ לָא הֲווֹ מַיָּא אָמַר רַבָּא מָה לִי לְשַׁקֵּר אִי בָּעֵי א״לאֲמַר לֵיהּ בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ אֲזַלִי וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי ^אמָה לִי לְשַׁקֵּר בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן. הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם וַדַּאי אִיכָּא עֵדִים דְּאִיכָּא מַיָּא הָכָא וַדַּאי אִיטַּמַּי חֲשָׁשָׁא הוּא ^בוּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא אָמְרִינַן.: אִם יֵשׁ עֵדִים אֲפִילּוּ עֶבֶד וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין.: וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא וּרְמִינְהִי ^גלֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא ע״פעַל פִּי עֵדִים. וַאֲפִילּוּ ע״פעַל פִּי עֶבֶד וע״פוְעַל פִּי שִׁפְחָה חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בְּשִׁפְחָתָהּ אָמַר רַב פַּפֵּי בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ. רַב פָּפָּא אָמַר ^דהָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ הָא בְּשִׁפְחָה דִּידֵיהּ. וְשִׁפְחָה דִּידַהּ לָא מְהֵימְנָא הָא קָתָנֵי אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ הָא שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא שִׁפְחָתָהּ נָמֵי כְּעַצְמָהּ דָּמֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר הָא וְהָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ וְשִׁפְחָה מִיחְזָא חָזְיָא וְשָׁתְקָה הָתָם דִּשְׁתִיקָתָהּ מַתִּירָתָהּ לָא מְהֵימְנָא הָכָא דִּשְׁתִיקָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ מְהֵימְנָא. הַשְׁתָּא נָמֵי אָתְיָא וּמְשַׁקְּרָא תַּרְתֵּי לָא עָבְדָה. כִּי הָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק וְאָמְרִי לַהּ חָנָא בַּר אִיסַק אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה א״לאֲמַר לֵיהּ פְּלוֹג לִי בְּנִכְסֵי דְּאַבָּא א״לאֲמַר לֵיהּ לָא יָדַעְנָא לָךְ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא א״לאֲמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ דִּכְתִיב {בראשית מ״ב:ח׳} וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן. א״לאֲמַר לֵיהּ זִיל אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ אַתְּ א״לאֲמַר לֵיהּ אִית לִי סָהֲדֵי ומסתפינו מִינֵּיהּ דְּגַבְרָא אַלָּמָא הוּא א״לאֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ זִיל אַיְיתִינְהוּ אַתְּ דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא א״לאֲמַר לֵיהּ דִּינָא הָכִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה א״לאֲמַר לֵיהּ ^ההָכִי דָּאֵינְנָא לָךְ וּלְכוּלְּהוּ אַלָּמֵי חַבְרָךְ הַשְׁתָּא נָמֵי אָתוּ וּמְשַׁקְּרִי תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי. לֵימָא כְּתַנָּאֵי זוֹ עֵדוּת אִישׁ וְאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת אָבִיהָ וְאִמָּהּ וְאָחִיהָ וַאֲחוֹתָהּ אֲבָל לֹא בְּנָהּ וּבִתָּהּ לֹא עַבְדָּהּ וְשִׁפְחָתָהּ וְתַנְיָא אִידַּךְ הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהָעִיד חוּץ מֵהֵימֶנָּה וּבַעְלָהּ. דְּרַב פַּפֵּי וּדְרַב אָשֵׁי תַּנָּאֵי הִיא דְּרַב פָּפָּא [מִי] לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא ^וכִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּהּ. כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַב חָנָן קַרְטִיגְנָאָה מִשְׁתַּעֵי מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִישְׁתַּעֵי מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ וְאָמַר אֲנִי וְאִמִּי נִשְׁבִּינוּ לְבֵין הַגּוֹיִם¹ יָצָאתִי לִשְׁאוֹב מַיִם דַּעְתִּי עַל אִמִּי לְלַקֵּט עֵצִים דַּעְתִּי עַל אִמִּי ^זוְהִשִּׂיאָהּ ר׳רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִּיו.: מתני׳מַתְנִיתִין: אָמַר ר׳רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הַמָּעוֹן הַזֶּה לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם² לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ אָמְרוּ לוֹ ^חאֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ.: גמ׳גְּמָרָא: תָּנָא ^טואעפ״כוְאַף עַל פִּי כֵן יִיחֵד לָהּ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה יוֹצְאָה בְּרֹאשׁ בָּנֶיהָ וּכְשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת נִכְנֶסֶת בְּסוֹף בָּנֶיהָ. בָּעֵי אַבָּיֵי מַהוּ לַעֲשׂוֹת בִּגְרוּשָׁה כֵּן הָתָם הוּא דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ אֲבָל הָכָא לָא אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. ת״שתָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא ^יהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא בִּשְׁכוּנָתוֹמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שכירות ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ט
טור חושן משפט ס״ט

^ב רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:כ״ח
טור אבן העזר ז׳:י׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:י׳

^ג רמב״ם הלכות גירושין ח׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קמ״ח:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קמ״ח:ב׳

^ד רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה קכ״א
טור אבן העזר ז׳:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:ב׳

^ה רמב״ם הלכות עדות ג׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ח:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט כ״ח:ה׳

^ו רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י״ט
טור אבן העזר ז׳:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:ב׳

^ז רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י״ח
טור אבן העזר ז׳:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:א׳

^ח רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י״ט
טור אבן העזר ז׳:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:ב׳

^ט רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:כ״ה
טור אבן העזר ז׳:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:ט׳

^י רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קכ״ז
טור אבן העזר ז׳:ז׳
טור אבן העזר קי״ט:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר ז׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:ז׳

¹ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובדי כוכבים״.

² כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.

E/ע

הערותNotes

מה לי לשקר, שאילו היתה רוצה לשקר הלא היתה יכולה לומר שנחבאה. או דלמא לא אמרינן [שמא אין אנו אומרים] נימוק זה? ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] ענין זה מההוא [מאותו] מעשה, דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה [שאדם אחד השכיר לו חמור לחבירו], אמר ליה [לו] לשוכר: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים] ועלול החמור לטבוע, ולכן זיל באורחא [לך בדרך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים], ואזל איהו באורחא [והלך הוא בדרך] של נהר פקוד ומית חמרא [ומת החמור]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר ליה [לו] הנתבע: אין [כן], באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], מיהו [אולם] לא הוו מיא [היו שם מים], והחמור מת מסיבה אחרת. אמר רבא: במקרה כזה אפשר לסמוך עליו מפני הנימוק של ״מה לי לשקר״ שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר ליה [לו] אביי: ״מה לי לשקר״ במקום עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כלומר, אין הטענה הזו של מיגו, מתוך שהיה יכול לשקר ולא שיקר, מועילה אלא כשאין עדות ודאית לגבי העובדות, אבל כאן, כיון שברור לנו שבדרך של נהר פקוד יש מים, אין לסמוך על דבריו, למרות הטיעון של ״מה לי לשקר״. ואם כן גם כאן אנו יכולים לומר שכיון שאנו יודעים שהנשים שנשבו ודאי נבעלו, אין סומכים על האשה מכוח מיגו. ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] ודאי איכא [יש] עדים שיכולים להעיד דאיכא מיא [שיש מים] בדרך הזו, ואולם הכא [כאן] באשה האומרת לא נחבאתי ולא נטמאתי, האם ודאי איטמי [נטמאה]? הלא רק חששא [חשש] הוא ובמקום של חששא [חשש] בלבד — אמרינן [אנו אומרים], סומכים על הנימוק של ״מה לי לשקר״. א שנינו במשנה שאם יש עדים שלא נטמאו נשי העיר על ידי החיילים, אפילו היו אותם עדים עבד ואפילו שפחה — נאמנין. ושואלים: ואפילו שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: מי שגירש את אשתו על תנאי, ועדיין לא התקיים התנאי, לא תתייחד האשה עמו אלא על פי עדים, שיש לחשוש שמא יבוא עליה ואם אחר⁠־כך יתקיים התנאי נמצא שהיתה כבר מגורשת כשבא עליה, והגט נפסל. ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה מותר לה להתייחד כי הם מספיקים לזה, חוץ משפחתה. וטעם הדבר: מפני שלבה גס בשפחתה, שמפני שרגילה בה וקרובה אליה, לא תימנע מלהיבעל אף ששפחתה נמצאת שם. משמע ששפחתה שלה אינה נאמנת לומר שלא נבעלה! אמר רב פפי: יש לחלק, כי בשבויה הקילו. כיון שכל האיסור אינו אלא מפני חשש, הקילו חכמים בדיני שבויה, וסמכו אפילו על עדות שפחה שלה. רב פפא אמר, יש לתרץ באופן אחר: הא [זה] שאין השפחה נאמנת ואפילו בשבויה, הרי זה דווקא בשפחה דידה [שלה], הא [זה] שאמרו שאפילו על פי שפחה, הרי זה בשפחה דידיה [שלו], שלענין זה היא נאמנת. ותוהים: וכי שפחה דידה [שלה] לא מהימנא [אינה נאמנת]? הא קתני [הרי שנה] אין אדם מעיד על עצמו, ומכאן נדייק: רק הוא עצמו בלבד אינו נאמן הא [הרי] שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]! ודוחים: אפשר לומר כי שפחתה נמי [גם כן] כעצמה דמי [נחשבת]. רב אשי אמר: הא והא [זה וזה] מדובר בשפחה דידה [שלה], ויש להבדיל בין הדינים; שפחה מיחזא חזיא ושתקה [רואה ושותקת], אבל אינה מעידה שקר. ולכן, התם [שם] בענין גט ששתיקתה של השפחה מתירתה, שגם אם תשתוק ולא תספר שראתה שנבעלה — מותרת האשה על פי הגט, לכן לא מהימנא [אין השפחה נאמנת] שמא ראתה שנבעלה ולא סיפרה. אבל הכא [כאן] ששתיקתה אוסרתה, שכל עוד אינה מעידה עליה שהיא טהורה, הרי היא בחזקת בעולה — מהימנא [נאמנת]. ושואלים: השתא נמי אתיא ומשקרא [עכשיו גם כן תבוא ותשקר] לטובת גבירתה! ומשיבים: תרתי [שתי] עבירות היא לא עבדה [תעשה], שגם להעלים את האמת, וגם לספר שקר, לזה אין אנו חוששים. ולכן אם באה וסיפרה שגבירתה לא נטמאה — הריהי נאמנת. ומביאים ראיה לדבר שאין חוששים להעלמת העובדות ולשקר יחד. כי הא [כמו מעשה זה] שמרי בר איסק, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה חנא בר איסק, אתא ליה אחא [בא לו אח] מבי חוזאה שהוא מחוז רחוק מן הישוב היהודי העיקרי בבבל, כלומר, בא אדם וטען שהוא אחיו. אמר ליה [לו]: פלוג [חלוק] לי חלק בנכסי דאבא [אבינו שמת]! שבהיותו צעיר נטלו אביו והביאו לבי חוזאה וגדלו שם, ומת שם אביו, וחזר זה לתבוע חלקו בירושת האב. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [איני מכיר אותך]. אתא לקמיה [בא אותו אח לפני] רב חסדא לטעון. אמר ליה [לו] רב חסדא: שפיר קאמר לך [יפה אמר לך], כלומר, טענה זו יש לה ביסוס, דכתיב [שנאמר]: ״ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו״ (בראשית מב, ח), מלמד שיצא יוסף מארץ כנען בלא חתימת זקן ובא כשפגשו אותו בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ואם כן יש בסיס לטענתו שאינו מכיר אותך. אמר ליה [לו] רב חסדא: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ומסתפינו מיניה, דגברא אלמא [והם מפחדים ממנו, שאדם אלים] הוא ולכן לא יעידו לטובתי. אמר ליה [לו] רב חסדא לדידיה [לו], לנתבע: זיל אייתינהו את דלאו אחוך [לך הבא אתה עדים שלא אחיך] הוא. אמר ליה [לו] הנתבע: וכי דינא הכי [הדין כך]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה וזה שרוצה להוציא ממני חלק מירושת האב, צריך להוכיח את דבריו! אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך [כך אני דן אותך ואת כל האלימים חבריך], שאני הופך את חובת הראיה עליך. והרי יש לחשוש השתא נמי אתו ומשקרי [עכשיו גם כן יבואו העדים וישקרו מפני הפחד ממנו], אלא שיש לומר: תרתי [שתי עבירות] לא עבדי [יעשו]; גם להעלים את האמת וגם לשקר. הרי שסומכים על נימוק זה ואפילו במקום שחוששים לעדות שקר. ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה, עדות השפחה, תלוי במחלוקת תנאים], ששנינו: זו העדות שהשבויה לא נטמאה — איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, כל אלו נאמנים בה, אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הכל נאמנין להעיד על השבויה, חוץ מהימנה [ממנה, היא עצמה] ובעלה. ומעירים: לפי פירושם של רב פפי ושל רב אשי תנאי [מחלוקת תנאים] ודאי היא, שהרי מפורש שיש ברייתא האומרת שלא הכל נאמנים להעיד עליה. אלא שיש עוד לברר האם זו שאמר רב פפא שיש לחלק בין שפחה שלה ושלו, מי לימא תנאי [האם יש לומר שמחלוקת תנאים] היא, האם שפחה שלה נאמנת או שנאמר שאין מחלוקת בין הברייתות, וברייתא אחת מדברת בשפחה שלו וברייתא שניה בשפחה שלה. ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא שאין סתירה מכאן לדבריו, כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא שאומרת שהכל נאמנים להעיד ואפילו שפחתה, מדובר במסיחה לפי תומה שמתוך דבריה שמדברת לתומה מתברר הענין. אבל לעדות אין שפחתה נאמנת. ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: רב חנן קרטיגנאה [מהעיר קרטגו] משתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני ר׳ יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שר׳ יהושע בן לוי מישתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני רבי באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגויים. כאשר יצאתי לשאוב מים — דעתי על אמי, וכאשר יצאתי ללקט עצים — דעתי על אמי, ולא נפרדתי ממנה כלל. והשיאה רבי לכהונה על פיו של הבן. שלא נתכוון כלל להעיד שלא נתייחדה, אלא כיון שאמר זאת לפי תומו — הרי הוא נאמן, אפילו שבדרך כלל הוא פסול להעיד לה משום קרוב. ובכגון זה גם שפחתה נאמנת. ב משנה אמר ר׳ זכריה בן הקצב הכהן, בלשון שבועה: המעון הזה (מעון השכינה)! לא זזה ידה של אשתי מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו, ויודע אני בה שלא אנסוה וטהורה היא. אמרו לו: אף על פי כן, אין אדם מעיד על עצמו, וכיון שכלל הוא שאשתו כגופו, לכן אין עדותך מתקבלת, ואשתך אסורה לך. ג גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: ואף על פי כן, למרות שאסרו את אשתו עליו מפני שכהן היה, לא גירש אותה, אלא ייחד לה בית בחצרו שתגור בו, אבל הקפיד שלא להתייחד עמה, וכשהיא יוצאה מן הבית יוצאה בראש בניה והילדים מבדילים בינה ובינו, וכשהיא נכנסת לבית נכנסת בסוף בניה, כך שלעולם לא היו שניהם ביחידות. בעי [שאל] אביי: מהו לעשות בגרושה כן? האם כהן שגירש את אשתו יוכל לסמוך על כך שתגור בחצירו ושהילדים יהיו נמצאים תמיד במקום באופן שלא יתייחדו? וצדדי השאלה: התם [שם] הוא בר׳ זכריה בן הקצב, הותר הדבר משום שבשבויה הקילו, שהרי עיקר האיסור אינו אלא משום חשש בלבד, אבל הכא [כאן] בגרושה שאסורה לכהן מן התורה — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המגרש את אשתו — לא תנשא האשה לאדם אחר בשכונתו, ותגור שם, שיש לחשוש שמפני הקירבה שהיתה ביניהם יבואו לידי עבירה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון