Steinsaltz Commentary Ketubot 28a – ביאור שטיינזלץ כתובות כח.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

וְאִם הָיָה כֹּהֵן לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בְּמָבוֹי אִם הָיָה כְּפָר קָטָן זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ כְּפָר קָטָן נִידּוֹן כִּשְׁכוּנָה. מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי ת״שתָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא ^אהִיא נִדְחֵית מִפָּנָיו וְאֵין הוּא נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ וְאִם הָיְתָה חָצֵר שֶׁלָּהּ הוּא נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ. אִיבַּעְיָא לְהוּ הָיְתָה חָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם מַהוּ ת״שתָּא שְׁמַע הִיא נִדְחֵית מִפָּנָיו בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּחָצֵר שֶׁלּוֹ פְּשִׁיטָא וְאֶלָּא בְּחָצֵר שֶׁלָּהּ וְהָתַנְיָא אִם הָיְתָה חָצֵר שֶׁלָּהּ הוּא נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא ^בדִּלְמָא דַּאֲגִיר מֵיגָר. מַאי הָוֵי עֲלַהּ ת״שתָּא שְׁמַע {ישעיהו כ״ב:י״ז} הִנֵּה ה׳ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְאָמַר רַב ^גטלטולי דְגַבְרָא קשין מִדְּאִיתְּתָא. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ^דלָוָה הֵימֶנָּה בְּנִכְסֵי אָבִיהָ אֵינָהּ נִפְרַעַת אֶלָּא ע״יעַל יְדֵי אַחֵר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת וְאִי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא לָא מִזְדַּקְקִינַן לְהוּ רַב פָּפָּא אָמַר ^השַׁמּוֹתֵי מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר ^ונַגּוֹדֵי נָמֵי מְנַגְּדִינַן לְהוּ אָמַר רַב נַחְמָן תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין ^זאֲבָל כְּשֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין נִפְרַעַת ע״יעַל יְדֵי עַצְמָהּ שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. הָהוּא אָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא יְתֵיב רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא קַמֵּיהּ אוֹקִי רָבָא שְׁלוּחָא בֵּינְתַיְיהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא וְהָאָמַר רַב נַחְמָן תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי כּוּ׳ א״לאֲמַר לֵיהּ קָא חזינן דקא גָּיְיסִי בַּהֲדָדֵי. אִיכָּא דְאָמְרִי לָא אוֹקִי רָבָא שָׁלִיחַ בֵּינְתַיְיהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא נֹיקֵום מָר שְׁלוּחָא בֵּינְתַיְיהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ וְהָא [אָמַר] רַב נַחְמָן תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי כּוּ׳ א״לאֲמַר לֵיהּ ^חה״מהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא גָּיְיסִי בַּהֲדָדֵי אֲבָל הָנֵי קָא חָזֵינָא לְהוּ דְּגָיְיסִי בַּהֲדָדֵי.: מתני׳מַתְנִיתִין: וְאֵלּוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן מַה שֶּׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן ^טנֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי. זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגּוֹרֶן וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת. אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ ^יוְהוּא שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל עִמּוֹ. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אָבִיו מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ אֲבָל רַבּוֹ לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן רַבּוֹ מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ אֵימְתֵיהּ דְּרַבֵּיהּ אֲבָל אָבִיו לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי אָבִיו דִּשְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ וְרַבּוֹ דְּאִית לֵיהּ אֵימְתֵיהּ אֲבָל אָחִיו דְּלֵית לֵיהּ לָא הָא וְלָא הָא אֵימָא לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת מִדְּרַבָּנַן הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן.: ^כזָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ.: מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּרוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא.: ^לוְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.: וְדִלְמָא עֶבֶד כֹּהֵן הוּא מְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי ^מאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה. וְלָא ^נוְהָתַנְיָא לָוָה הֵימֶנּוּ רַבּוֹ אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קכ״ז
טור אבן העזר ו׳:ז׳
טור אבן העזר קי״ט:י״א
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י״א

^ב רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קכ״ז
טור אבן העזר ו׳:ז׳
טור אבן העזר קי״ט:י״א
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י״א

^ג רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קכ״ז
טור אבן העזר ו׳:ז׳
טור אבן העזר קי״ט:י״א
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י״א

^ד רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
טור אבן העזר קי״ט:ח׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:ח׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י׳

^ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
טור אבן העזר קי״ט:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:ט׳

^ו רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
טור אבן העזר קי״ט:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:ט׳

^ז רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
טור אבן העזר קי״ט:י׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י׳

^ח רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ״א:כ״ז
טור אבן העזר קי״ט:י׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״ט:י׳

^ט רמב״ם הלכות עדות ז׳:א׳
רמב״ם הלכות עדות י״ד:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ה:ד׳-ו׳
טור חושן משפט מ״ו:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:ד׳-ו׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:י״ז

^י רמב״ם הלכות עדות ז׳:א׳
רמב״ם הלכות עדות י״ד:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ה:ד׳-ו׳
טור חושן משפט מ״ו:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:ד׳-ו׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:י״ז

^כ רמב״ם הלכות אישות ט״ז:כ״ה
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר צ״ו:ט״ו
שולחן ערוך אבן העזר צ״ו:ט״ו

^ל רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ׳:ט׳
רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ׳:ט״ו
טור אבן העזר ג׳:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר ג׳:ה׳

^מ רמב״ם הלכות עבדים ח׳:י״ח
טור יורה דעה רס״ז:ע״א
שולחן ערוך יורה דעה רס״ז:ע״א

^נ רמב״ם הלכות עבדים ח׳:י״ז
טור יורה דעה רס״ז:ע׳
שולחן ערוך יורה דעה רס״ז:ע׳

E/ע

הערותNotes

ואם היה כהן — לא תדור עמו באותו מבוי, ואפילו כשלא נישאה, שהרי היא אסורה עליו לעולם. אבל אם הוא ישראל — מותר לה לדור באותו מבוי בו הוא דר. אם היה כפר קטן, איך הוא נידון? זה היה מעשה בגרושה שנישאה בכפר קטן ונשאלו חכמים על כך ואמרו: כפר קטן נידון כשכונה. אגב כך שואלים, מי נדחה מפני מי, כלומר, מי מהם צריך לעזוב את המקום? תא שמע [בוא ושמע] פתרון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היא נדחית מפניו, וצריכה לעבור למקום אחר, ואין הוא נדחה מפניה. ואם היתה חצר שלה — הוא נדחה מפניה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היתה חצר של שניהם מהו, מי מהם נדחה? ומביאים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בברייתא: היא נדחית מפניו. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר שלו — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהיא צריכה להידחות! ואלא תאמר שמדובר בחצר שלה, והתניא [והרי שנינו בברייתא] אם היתה חצר שלה — הוא נדחה מפניה. אלא לאו כי האי גוונא [האם לא כמו כגון זה], כאשר החצר היא של שניהם. ודוחים: לא, דלמא דאגיר מיגר [שמא מדובר כאשר הוא שכר את החצר] שגם אז היא נדחית מפניו, אבל במקום שהוא של שניהם — אין לנו פתרון. ושואלים: אם כן, מאי הוי עלה [מה היה עליה, על שאלה זו] הלכה למעשה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה שנאמר: ״הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר״ (ישעיהו כב, יז) ואמר רב: מכאן למדים כי טלטולי דגברא קשין מדאיתתא [טלטולי גבר קשים מטלטולי אשה] ולכן האשה היא שנדחית. א תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן שגירש את אשתו, ובעודה אשתו לוה הימנה בנכסי אביה, כלומר, בנכסי מלוג שהיו לה בירושה — מאחר שנתגרשה אינה נפרעת ממנו אלא על ידי אדם אחר ולא במישרין, כדי שלא יהיה ביניהם כל משא⁠־ומתן. אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא [ואם שניהם באים לפנינו לדין] כאשר הסתכסכו במשא⁠־ומתן שביניהם, לא מזדקקינן להו [אין אנו נזקקים להם] לדון בעניינם, משום שעברו עבירה בעצם קיום המשא⁠־ומתן. רב פפא אמר: שמותי משמתינן להו [אנו מנדים אותם] על עבירה זו. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: נגודי נמי מנגדינן להו [אנו גם כן מלקים אותם]. אמר רב נחמן: תנא [שנה החכם] ב״אבל רבתי״ (מסכת העוסקת בעיקרה בדיני אבילות): במה דברים אמורים — שנתגרשה מן הנשואין, אבל כשנתגרשה מן האירוסין — נפרעת גם על ידי עצמה, ומדוע — שאין לבו גס (רגיל) בה, ואין לחשוש שיבואו לידי עבירה. מסופר: ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה [שבאו לדין לפני] רבא לאחר שנתגרשו. יתיב [ישב] רב אדא בר מתנא קמיה [לפניו] בשעת הדין. אוקי [העמיד] רבא שלוחא בינתייהו [שליח שלו ביניהם], שלא יהיו יחד. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: תנא [שנה החכם] ב״אבל רבתי״ שאם נתגרשה מן האירוסין אין חוששים לכך! אמר ליה [לו]: קא חזינן דקא גייסי בהדדי [אנו רואים שלבם גס זה בזה], וכיון שיש ביניהם קירבה יתירה, צריך להפרידם ביותר. איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: לא אוקי [העמיד] רבא שליח בינתייהו [ביניהם]. אמר ליה [לו]: רב אדא בר מתנא: ניקום מר שלוחא בינתייהו [יעמיד אדוני שליח ביניהם], אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] אמר רב נחמן: תנא ב״אבל רבתי״ שבארוסה אין חשש! אמר ליה [לו]: הני מילי, היכא דלא גייסי בהדדי [דברים אלה אמורים, דווקא במקום שאין לבם גס זה בזה], אבל הני [אלה] — קא חזינא להו דגייסי בהדדי [אנו רואים אותם שלבם גס זה בזה] ויש להקפיד להפריד ביניהם. ב משנה ואלו נאמנין להעיד בגודלן (בהיותם גדולים) מה שראו בקוטנן (כשהיו קטנים): נאמן אדם לומר ״זה כתב ידו של אבא״ ולקיים בכך את השטר, אף שמת אביו בעודו קטן ולא ראה את כתב היד הזה כשהוא גדול, או ״זה כתב ידו של רבי״, או ״זה כתב ידו של אחי״. וכן נאמן הוא לומר: ״זכור הייתי בפלונית שכאשר נישאה יצאה בהינומא וראשה פרוע כדרך הבתולות״, וכתובתה מאתים ככתובת בתולה. או ״שהיה איש פלוני בעודו קטן יוצא מבית הספר בו למדתי גם אני כדי לטבול, כדי שיוכל לאכול בתרומה״, שבזה ראיה שהוא כהן. או ״שהיה חולק עמנו תרומה על הגורן״. וכן יכול הוא להעיד ש״המקום הזה בית הפרס״, שהוא מקום שיש בו ספק טומאה, שהיה בו קבר וחרשו אותו והתפזרו שם העצמות. ומעיד כמו כן ש״עד כאן היינו באין בשבת״ ונדע שזהו תחום השבת. על דברים אלה הוא נאמן, אבל אין אדם נאמן לומר ״דרך היה לפלוני במקום הזה״, או ״מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה״ והמקום שייך איפוא לאותו אדם, שבעדות של דיני ממונות ממש אינו נאמן. ג גמרא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בענין נאמנות אדם להעיד על כתב היד שראה כשהיה קטן — והוא שיש גדול עמו, שיש עד אחר, מבוגר, המעיד גם הוא שמכיר את כתב היד, ואז מצטרפות שתי העדויות. על הפרטים שנזכרו במשנה לגבי כתב היד מעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כולם, שיש חידוש בכל אחד מהם. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק באביו — היינו אומרים שנאמן עליו משום דשכיח גביה [שהוא מצוי אצלו] ובקי בכתב ידו, אבל להעיד על כתב יד רבו — לא. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק ברבו — היינו אומרים שנאמן משום דאית ליה אימתיה דרביה [שיש לו אימת רבו] ולכן שם לב, והשגיח יפה בכתבו, אבל אביו — לא. ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], אביו ורבו, היינו אומרים: אביו נאמן עליו — מפני דשכיח גביה [שמצוי אצלו], ורבו נאמן עליו — משום דאית ליה אימתיה [שיש לו אימה], אבל אחיו דלית ליה [שאין לו] לא הא [זה] ולא הא [זה] — אימא [אמור] שלא יהיה נאמן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שנאמן. והטעם בזה — כיון שעצם הצורך של קיום שטרות כולו אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], כי מדין תורה עדים החתומים על השטר משמשים הוכחה לאמיתותו, וצריך עדות כדי לפסול את השטר ולא כדי לקיימו, על כן הימנוהו רבנן בדרבנן [האמינו לו חכמים בעדות לקיום השטר שהיא רק מדברי סופרים]. ד שנינו במשנה שנאמן לומר ״זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע״. מאי טעמא [מה הטעם] שנאמן בדבר — כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, הרי יש לסתם אשה חזקה שנישאה כשהיא בתולה, ולכן מה שמעיד על כך, אף שמעיד על מה שראה בקטנותו, רק גלוי מלתא [דבר] בעלמא [בלבד] הוא ולא עדות של ממש, ולכן נאמן. ה עוד שנינו במשנה, שנאמן לומר שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ושואלים: ודלמא [ושמא] עבד כהן הוא, שאף הוא מותר לאכול בתרומה? ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לשיטת ר׳ יהושע בן לוי. שאמר ר׳ יהושע בן לוי: אסור לאדם שילמד את עבדו תורה. ולכן, כיון שהיה בבית הספר — הרי זו הוכחה שאינו עבד, ואם אכל בתרומה הרי שכהן הוא. ושואלים: ולא (האם אסור לעבד ללמוד)? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עבד שלוה הימנו ממנו רבו כסף, או שעשאו רבומהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון