Steinsaltz Commentary Horayot 6a – ביאור שטיינזלץ הוריות ו.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי {עזרא ח׳:ל״ה} הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי [בְּנֵי]⁠¹ הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ [עֹלוֹת] לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר וְגוֹ׳ הַכֹּל עוֹלָה הַכֹּל עוֹלָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶפְשָׁר שֶׁחַטָּאת עוֹלָה אֶלָּא הַכֹּל כָּעוֹלָה מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל עֲבוֹדָה זָרָה² הֱבִיאוּם וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה³ שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חַטָּאוֹת כְּגוֹן דְּחָטְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים דְּמַיְיתוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים אִי נָמֵי דְּחָטְאוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים וּשְׁאָרָא אִינָךְ בִּגְרִירָה וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּחָטְאוּ אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים דְּמַיְיתוּ אַחַד עָשָׂר שְׂעִירִים וְאִידַּךְ דב״דדְּבֵית דִּין אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין וְלֹא צִבּוּר שְׁנֵים עָשָׂר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ כְּגוֹן דְּחָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ עַד תְּרֵיסַר זִימְנֵי. וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ הָנְהוּ דְּחָטְאוּ. אָמַר רַב פָּפָּא כִּי גְּמִירִי חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּמִיתָה הָנֵי מִילֵּי בְּיָחִיד אֲבָל לֹא בְּצִבּוּר ^אלְפִי שֶׁאֵין מִיתָה בְּצִבּוּר מְנָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא הָא אִילֵּימָא מדכתי׳מִדִּכְתִיב {תהלים מ״ה:י״ז} תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּיָחִיד נָמֵי. אֶלָּא דּוּקְיָא דְּרַב פָּפָּא מִשָּׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאָמַר רַחֲמָנָא מַיְיתֵי מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ מִיִּשְׂרָאֵל וְהָנָךְ דְּפָיְישִׁי הֵיכִי מַיְיתוּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר קְרֵבָה. מִי דָּמֵי שָׂעִיר ר״ח דִּלְמָא לָא מַיְיתוּ מִצִּבּוּר אֲבָל הָכָא וַדַּאי מַיְיתוּ אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב פָּפָּא מֵהָכָא דִּכְתִיב {דברים כ״א:ח׳} כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳ רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּכַפֵּר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם מִדִּכְתִיב אֲשֶׁר פָּדִיתָ. מִי דָּמֵי הָתָם כּוּלְּהוּ אִיתִינוּן מִגּוֹ דִּמְכַפְּרָה אַחַיִּים מְכַפְּרָה נָמֵי אַמֵּתִים אֶלָּא הָכָא מִי הֲווֹ חַיִּים אִין הָכִי נָמֵי דִּכְתִיב {עזרא ג׳:י״ב} וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳. וְדִלְמָא מוּעָטִין הֲווֹ וְלָא רַבִּים הֲווֹ הָכְתִיב {עזרא ג׳:י״ג} (וְלֹא הִכִּירוּ בְּקוֹל) [וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל] תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם [וְגוֹ׳] וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק. וְהָא מְזִידִין הֲווֹ הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי {עזרא ח׳:ל״ה} אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה כְּנֶגֶד מִי אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה הָכָא נָמֵי הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין מַאן תַּנָּא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר רַב רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר ב״דבֵּית דִּין מְבִיאִים וְלֹא צִבּוּר הִלְכָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין דְּהָא קָאֵים כּוּלֵּיהּ בֵּית דִּין מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין דְּהָוְיָא לַהּ חַטָּאת שֶׁמֵּת אֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין וּמִשּׁוּם הָכִי פְּטוּרִין. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר בֵּית דִּין עִם הַצִּבּוּר מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר חַיָּיבִין דְּאֵין צִבּוּר מֵתִים מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין כִּדְאָמְרִינַן דְּחַטָּאת שׁוּתָּפִין הִיא. א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר חַטַּאת שׁוּתָּפִין אֵינָהּ מֵתָה דְּתַנְיָא פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם יָמוּתוּ כּוּלָּן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ^ביִרְעוּ לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף כֹּהֲנִים קָא אָמְרַתְּ שָׁאנֵי כֹּהֲנִים דְּאִיקְּרוּ קָהָל דִּכְתִיב {ויקרא ט״ז:ל״ג} עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ד׳:א׳-ב׳

^ב רמב״ם הלכות עבודת יום הכיפורים ה׳:ט״ז
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ד׳:ב׳

¹ כן בכל כתבי היד ובפסוק. בדפוסים הושמטה בטעות מלת ״בני״.

² כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

³ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

אף חטאת זו לא נאכלת. כיוצא בו, אמר ר׳ יוסי: נאמר בשבים מבבל בימי עזרא ״הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה״ (עזרא ח, לה), ויש לשאול: הכל עולה סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, וכי אפשר שחטאת האמורה שם היא עולה? אלא לומר שזו כוונת הכתוב: הכל נעשה כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת זו לא נאכלת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: על עבודה זרה הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על אותה עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת ר׳ יהודה במשנתנו, משכחת לה להני [מוצא אתה לאותם] שנים עשר חטאות כגון שחטאו שנים עשר שבטים בעבודה זרה, דמייתו [שמביאים] שנים עשר שעירים (״צפירי חטאת״), אי נמי [או גם כן] אפשרות אחרת שחטאו רק שבעה שבטים ושארא אינך [ושאר השבטים הם] בגרירה, ולר׳ שמעון נמי משכחת לה [גם כן אתה יכול למצוא אותה] אפשרות שמביאים שנים עשר שעירים, כגון שחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו [שמביאים] אחד עשר שעירים ואידך [והשעיר האחר] הוא של בית דין, אלא לדעת ר׳ מאיר שאמר: בית דין מביאין ולא צבור, ומביאים רק פר אחד, שנים עשר היכי משכחת ליה [כיצד אתה מוצא אותה]? ומשיבים: כגון שחטאו והדר [וחזרו] וחטאו והדר [וחזרו] וחטאו, עד תריסר זימני [שתים עשרה פעמים]. ושואלים: והא מייתי להו הנהו [והרי מתו להם כבר אלה] שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו בזמן גלות בבל, וכיצד יכולים בניהם להביא קרבן חטאת בשביל אבותיהם שהיו בימי צדקיהו? והרי דינם כחטאת שמתו בעליה שאינה קריבה למזבח! אמר רב פפא: כי גמירי [כאשר למדו] דין של חטאת שמתו בעליה שהיא במיתה — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביחיד שמת, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור, שהציבור נשאר קיים. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב פפא הא [דבר זה]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: ״תחת אבותיך יהיו בניך״ (תהלים מה, יז), ונחשב כאילו האבות קיימים, אי הכי [אם כך], אפילו ביחיד נמי [גם כן] יהיו הבנים תחת האבות שמתו, ויקריבו את חטאתם! אלא דוקיא [דיוקו] של רב פפא ולימודו משעיר של ראש חדש, שכן אמר רחמנא [הכתוב]: מייתי [הבא] אותם מתרומת הלשכה, בה נמצאות התרומות שנתרמו על ידי עם ישראל עבור הקרבנות בחודש אדר בכל שנה, ויש לשאול: הא מייתי להו [הרי מתו להם אנשים] מישראל בינתיים מחודש אדר ועד לזמן בו יוקרב הקרבן במהלך השנה, ואם כן הנך דפיישי היכי מייתו [ואלה שנשארים היאך מביאים] קרבן חטאת שהרי מקצת מבעלי הקרבן כבר מתו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שחטאת שמתו בעליה בקרבן צבור קרבה. ותוהים: מי דמי [האם הדברים דומים]? בשעיר ראש חדש יש מקום לומר דלמא [שמא] לא מייתו [מתו] מן הצבור בינתיים, אבל הכא [כאן] בשבי ציון מבבל ודאי מייתו [מתו] אותם שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו, שהרי עברו שנים רבות מאז! אלא טעמא [הטעם] של רב פפא מהכא [מכאן] מכתוב זה, דכתיב [שנאמר] בוידוי על העגלה הערופה: ״כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים כא, ח), לומר: ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב [ממה שנאמר] ״אשר פדית״, שהם יוצאי מצרים שפדה ה׳ מן הגלות, ואף שכבר מתו יוצאי מצרים מזמן רב. ועדיין מקשים: מי דמי [האם הדברים דומים]? התם, כולהו איתינון [שם, כולם נמצאים] בזמן שמביאים את העגלה לכפרה עליהם, ואפשר לומר מגו דמכפרה אחיים, מכפרה נמי אמתים [מתוך שהיא מכפרת על החיים, הריהי מכפרת גם על המתים], אלא הכא מי הוו [כאן האם היו אנשים] חיים שנשארו מאז ימי צדקיהו שיתכפר להם חטאם בקרבן זה? ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך גם כן היה] שנשארו עוד אנשים, דכתיב [שנאמר]: ״ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול״ (עזרא ג, יב), ונמצא שהיו אז עדיין אנשים שחיו עוד בזמן הבית הראשון. ושואלים: ודלמא [ושמא] אותם הזקנים מועטין הוו [היו] ולא רבים הוו [היו]! ורוב קהל היה מאלה שלא היו בימי צדקיהו? ומשיבים: הכתיב [הרי נאמר] בפסוק שלאחריו: ״(ולא הכירו בקול) ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק״. משמע שרבים היו הזקנים הבוכים יותר מן הצעירים. ומקשים קושיה בסיסית יותר לעצם הענין: והא [והרי] מזידין הוו [היו] בעבודה זרה בימי צדקיה, ואם כן מה להם להביא קרבנות חטאת, שמביאים על שגגה? ומשיבים: הוראת שעה היתה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שנאמר שם ״אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה״, כנגד מי הם באים? אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי [כאן גם כן] לענין הכפרה על הזדונות הוראת שעה היתה. א ובנושא קרוב לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שגגו בית דין בהוראתם ועשו הקהל על פיהם, ובינתיים מת אחד מן הצבור — חייבין להביא קרבן, אם מת אחד מבית דין — פטורין. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב חסדא אמר ר׳ זירא אמר רב ירמיה אמר רב, שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: בית דין מביאים ולא צבור, הלכך [על כן] אם מת אחד מן הצבור — חייבין, דהא קאים כוליה [שהרי עומד, נמצא כל] בית הדין, אבל אם מת אחד מבית דין — פטורין, דהויא לה [שהרי היא] כחטאת שמת אחד מן השותפין, ומשום הכי [כך] פטורין. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף, ונוקמה [ונעמיד אותה] את ההלכה הזו כר׳ שמעון שאמר: בית דין מביאים עם הצבור, ולכן אם מת אחד מן הצבור — חייבין, משום שאין צבור מתים, מת אחד מבית דין — פטורין, כדאמרינן [כמו שאמרנו] שחטאת שותפין היא! אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף, שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר׳ שמעון שאמר: חטאת שותפין אינה מתה, דתניא [ששנויה ברייתא]: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו — ימותו כולן, דברי ר׳ יהודה. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומר: ירעו, לפי שאין חטאת צבור מתה, והרי פר זה של יום הכפורים הוא פר של הכהנים, ונחשב כפר השותפים, ובכל זאת אין דנים בו לדעת ר׳ שמעון כפר שמתו בעליו. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: כהנים קא אמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] כהנים, דאיקרו [שהם נקראים בעצמם] קהל, דכתיב [שנאמר]: ״על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר״ (ויקרא טז, לג).מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון