×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה כָּשֵׁר.
or in a case where he found it among his utensils in his house, then even if a long time passed, the bill of divorce is valid.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין כח ע״א} איתמר אמ׳1 רב יהודה אמר שמואל הלכה כל שלא שהה2 אדם שם רבה בר [בר]⁠3 חנה אמר ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה שלא עבר אדם שם. וראינו4 לגאון שפסק הלכה5 שלא6 שהה אדם שם ומיסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא7 לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי או שיאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כדאמרינן לעיל:
המביא גט והניחו8 זקן או חולה נותן9 לה בחזקת שהוא קיים: ודוקא10 חולה דרוב חולים לחיים אבל גוסס דרוב גוססין למיתה לא:
1. אמ׳: חסר בדפוסים.
2. שלא שהה: גב, כ״י נ: ״ששהה״.
3. בר: גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
4. וראינו: כ״י נ: ״ראינו״.
5. הלכה: חסר בכ״י נ.
6. שלא: גי אחר הגהה: ״כל שלא״.
7. איסורא: כ״י נ: ״אסורה״.
8. והניחו: כ״י נ: ״והניח״.
9. נותן: וכן גז. גב, כ״י נ, דפוסים: ״נותנו״, כבמשנה.
10. ודוקא: וכן גז. גב, כ״י נ, דפוסים: ״דוקא״.
בין כליו – בביתו.
או שמצאו בין כליו – פי׳ בביתו אע״ג דרבים מצויין בביתו ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו אחר אלא הוא.
רש״י בד״ה בין כליו בביתו. וכ״כ התוס׳ והוכיחו כן מדקתני גבי כיס וארנקי שמצאו קשור בכיס וארנקי משמע דוקא קשור אבל במונח הגט אצל הכיס וארנקי לא מהני וא״כ היכי קתני הכא דמצאו בין כליו כשר אפילו אינו קשור אע״כ בכיס וארנקי איירי שמצאו בשוק מש״ה בעינן דוקא קשור בהם אבל במונח אצלו לא מהני סימן הכיס וארנקי לענין הגט עצמו דשמא הגט הוא של אחר ואיתרמי מילתא שנפל אצל הכיס וארנקי של זה והא דקתני הכא מצאו בין כליו כשר ע״כ היינו דוקא שמצאו בביתו דלא שייך לומר שהביאו אחר והניחו אצל כליו של זה כנ״ל ברור וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כיס ולפניו פירות חייב להכריז ואף לסברת החולקים שם היינו דוקא לענין ממון כיון שזה אומר בודאי שהוא שלו לא חיישינן כולי האי משא״כ לענין איסורא דאיכא חזקת איסור כ״ע מודו דלא מהני אלא דוקא בנמצא קשור או בין כליו שמצאו בביתו כן נ״ל ברור והרבה הארכתי בזה בתשובת שאלה לענין עיגונא דאיתתא ועיין בבית שמואל סימן י״ז:
חלק א, סימן ז
בענין חזקה דהשתא והאם אמרינן חזקת חי במסוכן
א
איתא במשנה גיטין כ״ח,א: ״המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים״ (רש״י: ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין —חולין י׳,ב— העמד דבר על חזקתו״).
וידועה המחלוקת של הט״ז והש״ך, שהט״ז ביורה דעה סי׳ שצ״ז סק״ב העלה דע״כ לא אמרינן בגיטין כ״ח,א דמוקמינן בחזקת חי, אלא כל שעדיין לא ידענו שמת, משא״כ במקום שמת לפנינו יש לנו לומר שמת תחילה, ומהאי טעמא פסק בספק אם מת לו קרוב תוך ל׳ שפטור מאבילות. ועיי״ש בנקודת הכסף, שדחה ראיות הט״ז, ואת הראי׳ שהביא הט״ז מפסחים צ״א,א —דאיתא במשנה, לגבי שחיטת קרבן פסח: ״האונן והמפקח את הגל (רש״י: ״מעל אדם ואינו יודע אם ימצאנו חי או מת״) ... שוחטין עליהם ... לפיכך (רש״י: ״הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהן״) אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל (רש״י: ״ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני״) שהוא טמא מתחילתו (רש״י: ״קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ...״)״, וכתבו התוס׳ ד״ה שהוא טמא מתחילתו: ״תימא לר״י מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח? ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו היה מת, שכל הטומאות כשעת מציאתן״— הוא דחה משום דהתם יש ריעותא לפנינו שנפל הגל עליו. ועוד כשאומרים למפרע משעת נפילת הגל מת, יש זמן ידוע, אבל הכא אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע מת.
והנה ידוע מה שהאריכו האחרונים בסתירת דברי הט״ז, ועי׳ בשב שמעתתא, שמעתתא ג׳, פרק ח׳ שכתב שכל דבריו הם נגד דברי התוס׳ בכמה מקומות (עירובין ל״ה,ב ד״ה כל הטומאות כשעת מציאתן, כתובות ע״ו,א ד״ה על בעל החמור להביא ראי׳, נדה ב׳,א ד״ה מעת לעת, נדה ד׳,א ד״ה שכל הטומאות כשעת מציאתן) דהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לחומר קדשים, אבל בחולין לא אזלינן בתר השתא. ועי׳ גם בבכור שור לתענית כ׳,א שכתב ג״כ כהשב שמעתתא. ועפי״ז כתבו התוס׳ בריש נדה דהמחלוקת במשנה שם בענין האשה שראתה דם בבית החיצון ולא ידעינן אם כבר הי׳ דם קודם וכותלי בית הרחם העמידוהו —דשמאי סבר דיין שעתן, כלומר שדי לנו אם תטמא תרומות וטהרות שתגע בהן משעת ראיה ואילך, והלל סבר מפקידה לפקידה, כלומר שמטמאה כל הטהרות שעסקה בהן משעת בדיקה האחרונה, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מטמאה למפרע מעת לעת— היא דווקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכולי עלמא דיה שעתה, דאוקמא לה בחזקת טהרה.
אבל דבר זה אינו פשוט כ״כ, שהרי החכם צבי בסי׳ ג׳ הוכיח מדברי הרמב״ם בפרק י״ח מהל׳ אבות הטומאה הי״ד, בנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת, שכל הטומאות כשעת מציאתן וטמא אפילו ברשות הרבים —ומקור הדברים במשנה טהרות פ״ה משנה ז׳ (הובאה בעירובין ל״ה,ב ובנדה ד׳,א): ״נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת, ר׳ מאיר מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן״— דמוכח שטומאתו היא טומאה וודאית ולא מטעם חומרא, דהרי הרמב״ם שם הלכה ב׳ כללא כייל: כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור עד שיאמר נטמאתי בוודאי.
והנודע ביהודה במהדורא קמא אבן העזר סי׳ ל״א השיג עליו מהא שכתב הרמב״ם שם: אם ראוהו חי בערב ובשחר מצאו מת, הרי זה ספק ברשות הרבים וטהור, והוא מתוספתא פ״ו דטהרות: ״ומודים חכמים לר׳ מאיר שאם ראוהו חי במבערב אעפ״י שהוא בא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רשות הרבים״. ולדברי החכם צבי שכל הטומאות כשעת מציאתן דאורייתא, מה לי אם ראוהו חי בערב או לא, ואי משום חזקת חיים — אפילו היה חי לפני כמה שנים יש לו חזקת חיים. ומה שכתב החכם צבי שבלא ראוהו חי, דאיכא למתלי טפי שמזמן רב מת, תולין, אבל בראוהו חי בערב שבע״כ בשעה מועטת יצא מחזקת חי למת, אמרינן שמא השתא הוא שמת — דחה הנודע ביהודה, דאי נימא שחזקה דהשתא היא חזקה מדין תורה אין לחלק בין שעה מועטת לזמן מרובה, והמות אינו מתמהמה והוא בא פתאום ברגע אחד, ורק אם נימא שזה רק חומרא מדרבנן שפיר י״ל שחכמים לא החמירו כ״כ בשעה מועטת. ועיי״ש שהוכיח שחזקה דהשתא היא רק חומרא מדרבנן לענין קדשים, ועיי״ש שכתב דאפילו אם נודה להחכם צבי שהרמב״ם מטמא טומאה וודאית אפי׳ בחולין מטעם שעת מציאתן, עדיין אין כח לשעת מציאתן לסתור דבר מחזקתו, והחילוק בין ראוהו חי מבערב או לא הוא זה, דבלא ראוהו חי לא שייך לתת לו חזקת חי דאטו ליכא מת בעולם? בשלמא אם נוגע באדם ידוע ואינו יודע אם זה חי או לא, שייך לומר שיש לו חזקת חי, משא״כ באדם שאינו ידוע, שפיר יש ספק אם זה חי או מת, שהרי כמה מתים יש בעולם. ומ״ש בתוספתא: אם ראוהו חי מבערב, פירושו, שידע במי נגע ואורחא דמילתא נקט.
והנה מלבד שזה דחוק מאד בלשון התוספתא, שמשמע שיש חילוק אם ראוהו או לא, ולא אם מכירו או אינו מכירו, גם גוף סברתו של הנודע ביהודה ז״ל אינה מובנת כלל, שאפילו אם אינו מכירו, מ״מ כשאנו באים לדון על אדם פרטי זה המונח לפנינו אם חי בשעת נגיעה או לא, שפיר יש לדון עליו חזקת חי ולומר שעכשיו מת. וכי בהכרת פנים תליא מילתא, אתמהה. וודאי שבכלל יש אנשים מתים בעולם, מ״מ בכל פרט יש לדון חזקת חי, שהרי כל מת הי׳ פעם חי ואין נ״מ אם הנוגע מכיר אותו או לא, סוכ״ס הוא עומד ומסתפק על גוף פרטי שבו נגע.
ומש״כ הנודע ביהודה עוד לבאר החילוק בין ראוהו חי או לא, שמה שאמרו שראוהו חי מבערב הכוונה שראוהו חי באותו מקום שנמצא שם מת ולפיכך שתי החזקות שוות, חזקת חי ושעת מציאה, ולכך ספק הוא וטהור ברשות הרבים, אבל בלא ראוהו חי מבערב, אף שוודאי הי׳ חי, שהרי לא נולד מת, מ״מ חזקת חיים לא הי׳ במקום זה ואין מחזיקין טהרה ממקום למקום, כשם שאין מחזיקין איסור או טומאה ממקום למקום, ורמז לעיין במגן אברהם סי׳ תס״ז ס״ק ט״ז לענין מש״כ הרמ״א שנוהגין תוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצאה בה החיטה ומתירין את האחרות ואמרינן כאן נמצא כאן היתה (וכבר תמה בשב שמעתתא ש״ג פרק ה׳ על המגן אברהם ס״ק כ״ה בסי׳ הנזכר, הא אנן קיי״ל כר׳ יוחנן בנדה ג׳,ב שמחזיקין ממקום למקום) — הנה בעצם פירושו שמה שכתבו ראוהו חי היינו באותו מקום, כבר הקדימו הריטב״א בפירושו למס׳ נדה ד׳,א, אבל סברתו אינה מבוארת. היכן מצינו בחזקת הגוף לחלק בין מקום למקום? האם בכל מקום שאנו מוצאים חזקת הגוף באדם או בבהמה צריך שיהי׳ במקום אחד ולא יעברו ממקום למקום? אמנם הנודע ביהודה המתיק במתק לשונו וכתב: כשם שאין מחזיקין טומאה ואיסור ממקום למקום כך אין מחזיקין טהרה ממקום למקום. אבל טהרה זו אין אני יודע פירושה. איזו טהרה אנו רוצים להחזיק, והרי אנו דנים כאן רק בחזקת חי של הנמצא מת ואנו אומרים שעד עכשיו הי׳ חי, ומאי שנא אם ראוהו כאן חי או ראוהו חי במקום אחר או לא ראוהו כלל, והרי בוודאי חי בזמן מן הזמנים ועלינו להעמידו בחזקת חי. ועי׳ עוד לקמן על מחלוקת הראשונים האם מחזקינן טהרה ממקום למקום, ושם אני מבאר למה צ״ל דהחזקה דמעיקרא היא חזקת טהרה דווקא ולא חזקת הגוף, ולמה בעינן דראוהו חי מבערב.
ובגוף השאלה, אם חזקה דהשתא מהני רק לקדשים, הנה המשנה למלך בפ״י מהל׳ מקואות ה״ז מביא בשם הרשב״א, דהא דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא גם לחולין. וגם התוס׳ בכתובות ע״ב,א ד״ה על בעל החמור, רצו לפרש עפי״ז מה שאמר שם רב יהודה בשם שמואל, דהמחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, ולא ידעינן אם כבר הי׳ מת בשעת משיכה, או שרק מת אח״כ וההפסד לבעל הפרה — דעל בעל החמור להביא ראי׳ שהשתא הוא דמת. אלא שאח״כ העלו דדווקא משום חומרא דקדשים הוא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן. ועוד הביאו שם ראי׳ דא״א לפרש שמה שאמר רב יהודה בשם שמואל הוא משום שעת מציאתן, מהא דאמר שמואל בפ׳ בתרא דקידושין (ע״ט,א) קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו חוששין לקידושי שניהם —והגמ׳ מעמידה שם דקידשה בההוא יומא דמשלים ששה חדשים מנערות לבגרות וקידשה אביה בבוקר ורב סבר שם מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ולא חוששין לקידושי האב ושמואל אמר השתא הוא דאייתי סימנין— ומוכח דלשמואל לא אמרינן כמו שהיא בוגרת עתה כן היתה בשעת קידושי האב. ובתוס׳ רי״ד לקידושין מפרש באופן אחר, למה לא אמרינן שם לשמואל דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, כמו שנביא להלן, ומוכרח שגם הוא סובר כרשב״א דחזקה של שעת מציאתן אמרינן בכל מקום ולא רק בקדשים. ועי׳ בשיטה מקובצת לכתובות שם, שמביא בשם הריטב״א שמפרש שם הגמ׳ מטעם חזקה של שעת מציאתן, ומוכח שגם הוא סובר דאמרינן חזקה זו בכל מקום. ועי׳ בר״ן על הא דנאמר במתניתין גיטין ע״ו,ב: ״כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש ... כתבו לאחר י״ב חדש ונתנו לאחר י״ב חדש ומת, אם הגט קודם למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אינו ידוע, זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת״, שכתב דהא דלא מוקמינן לי׳ בחזקת חי — משום דהשתא מת לפנינו. וכבר העירו האחרונים על דברי ר״ן אלה, ועי׳ בשב שמעתתא ש״ג פ״ח.
ב
ובביאור הדברים נ״ל עפ״י מה שהביא בשב שמעתתא, ש״ג פ״ו בשם התוס׳ רי״ד בקידושין ע״ט,א גבי מחלוקת של רב ושמואל לענין בוגרת, להקשות מהא דנגע בלילה, דפליגי ר׳ מאיר וחכמים אי אזלינן בתר חזקת חי או אמרינן שכל הטומאות כשעת מציאתן, וא״כ לימא רב ושמואל כתנאי. וכתב בתוס׳ רי״ד וז״ל: ״ונ״ל שאין זה דומה לזה, דהתם אתיליד ספיקא בטומאה גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן אי הוית טומאה או לא והילכך אמרינן כשעת מציאתן בין להקל ובין להחמיר, שהרי גבי מחט שנמצאת חלודה או שבורה אמרינן בהאי נמי אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן להקל, אבל הכא גבי נדה הדם המטמא ברור הוא שהוא טמא ואין בו ספק, אלא שלא ידענו מתי נטמאת האשה ממנו, וכן סימני בוגרת ברורין ומצוין הם, אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה, הילכך אין לדמות זל״ז, וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי וודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על זה״.
והשב שמעתתא תפס בהבנת הדברים, שהתוס׳ רי״ד מחלק בין ספק מגע, כגון נדה — שהדם המטמא ברור הוא, ובין ספק בטומאה גופה, כגון זה שלא ידענו אם היה מת בלילה, ורק בספק בטומאה גופא אמרינן חזקה דהשתא, ומשום כך הקשה עליו מהא דמדמה הגמ׳ בנדה ד׳,א קופה שהשתמשו טהרות בזוית בית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת (שטלטלה לקופה בזוית אחרת לאחר שניטלו טהרות ממנה), להא דנגע באחד בלילה, והרי קופה ספק מגע הוא. וכן מהא דעירובין ל״ה,ב שמדמה הא דעירב בתרומה ונטמאת סמוך לחשיכה —ולא ידעינן אי נטמאה מבעוד יום דאז לא קנה עירובו, או משחשיכה דאז קנה עירובו—, להא דנגע באחד בלילה, והרי בעירובין הוא ספק מגע. וכן מהא דתנן בפ״ג דטהרות משנה ה׳: כל הטומאות כשעת מציאתן, אם טמאות טמאות (ר״ש: כדתנן לקמן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת, בשחר עמד ומצאו מת ר׳ מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן), ואם טהורות טהורות (ר״ש: כדקתני סיפא: מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה —ובשעת נגיעה לא ידע אם שלימה אם שבורה— טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן), אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות (ר״ש: כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת היה מגולה ועכשיו מכוסה, או אם מצאו מגולה לא אמרי׳ שמא בשעה שהיה המת היה מכוסה ומוקף צמיד פתיל), והרי בכלי מכוסה או מגולה הוא ספק מגע דהטומאה גם כן ברורה, אלא שהספק הוא אם נטמא במת או לא והוי כמו בנדה דהדם המטמא ברור.
ולפענ״ד לא נתכוון התוס׳ רי״ד כלל לחלק בין ספק מגע לספק בטומאה גופה, אלא נתכוון להגדיר לנו גדר של החזקה של שעת מציאתן, והוא שחזקה של שעת מציאתן אנו אומרים רק כשהספק הוא על מצב הדבר בזמן הספק, אז אנו דנים מן המצב של עכשיו על הזמן של לידת הספק, כמו בנגע ואינו יודע אם מת, וכן במחט שאין ידוע אם היתה חלודה או שבורה וכן בכלי שאינו יודע אם הי׳ מכוסה צמיד פתיל או לא, וכן בקופה של שרצים ובתרומה טמאה, וכן בגט שלא ידעינן אם הי׳ חי בזמן נתינת הגט, שבכל הני לא חסר אלא שנדע מצב הדבר בזמן שבו נולד הספק ואנו ממשיכים את המצב של עכשיו לזמן הקודם ואז נפתר הספק. משא״כ בנדה, שאין זו שאלה של מצב האשה, אלא שאלה של ראיית הדם, שהרי לא מציאות הדם בבית החיצון של האשה מטמאה, אלא ראיית הדם, כלומר: יציאת הדם מן המקור, וא״כ הספק הוא על מאורע הראיה, אם ראתה או לא ראתה, וע״ז אין לדון ממצב האשה עכשיו, שיש דם בבית החיצון, על מאורע הראיה אז. וכן בבוגרת, העיקר הוא הבאת הסימנים, שלא ישות הסימנים עושה אותה לבוגרת אלא הבאת הסימנים, וא״כ זו שאלה על המאורע של הבאת סימני בוגרת בבוקר, וע״ז אין לדון מן המצב של עכשיו, שיש לה סימנים, על המאורע של הבאת הסימנים בבוקרא.
ועי׳ ברשב״א נדה ב׳,ב שהקשה שם קושיית התוס׳ ריש נדה מהא דנגע בלילה דחכמים מטמאים ואמאי מטהרינן בנדה (ותוס׳ תירצו דבנגע באחד בלילה מיירי בקדשים). ובתחילה הביא בשם יש מתרצין ״דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת דוודאי בדוקה היא מעיקרא, ואע״ג דאמרו לקמן (נדה ד׳,א) דאשה הואיל ושכיח בה דמים כמי שאינה בדוקה דמי, משום חומרה טהרות הכי קאמר, אבל וודאי כיון דהפסיקה טהרה בחזקת זו קיימא, אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא עלה דההיא מודים חכמים לר׳ מאיר בשראהו חי, אלמא אילו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אעפ״י שנמצא עכשיו שלא במקום מציאתו״. ואח״כ הביא בשם יש מפרשים ״דלא דמי, דהתם דוודאי נגע, אזלינן בתר שעת מציאותו ובמקום מציאותו, אבל הכא באשה, ספק ביאה, דהא מספקא לן אי הוי דם בההיא שעתא או לא וכו׳⁠ ⁠״, והדברים מתבארים רק עפ״י הנ״ל. ומוכח שגם הרשב״א סובר שחזקה דכשעת מציאתן הוא גם בחולין (וכבר הבאתי לעיל שכך הביא המשנה למלך בשם הרשב״א) ולא כמ״ש התוס׳ דהוא רק לקדשים גרידא.
ועי׳ בתוס׳ כתובות ע״ו ד״ה על בעל החמור, שכתבו (לפני שהסיקו דמשום חומרא דקדשים הוא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן) דדווקא גבי מיתת חמור וגבי מום (שנמצא בכלה כשהיא בבית אביה ואימר קודם כניסת רשות זה היה כמו שהוא עתה ויכול להוציאה ללא כתובה) וגבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות (ונראה שהיה נקב מלפני השחיטה והבהמה טריפה, אלא שאין ידוע אם לפני שנמכרה הבהמה ויש כאן מקח טעות או לאחר שנמכרה וההפסד לקונה) אית לן למימר הכי. ומהר״מ שי״ף ופני יהושע נתקשו בביאור הדברים, ואפשר שנתכוונו התוס׳ לומר, שרק בהני שייך לומר כשעת מציאתן, משום שיש שם ספק של מצב, וכמש״ל, משא״כ גבי משארסתני נאנסתי אין לדון מהמצב שהיא עכשיו אנוסה על מעשה האונס של קודם האירוסין, ולהפסידה כתובתה (עי׳ משנה כתובות י״ב,ב וכתובות ע״ה,ב ושם ברש״י ד״ה אתאן לרבן גמליאל דאמר), שאין שאלת האונס שאלה של מצב וכנ״ל.
ואין זה דין מיוחד לגבי חזקה דהשתא, שגם גבי חזקה דמעיקרא כן הוא אלא שם הוא תמיד כן, מכיון שאנו אומרים שנטמא בזמן הקודם עלינו רק להמשיך מצב זה של טומאה גם על הזמן של לידת הספק ולומר שלא נשתנה המצב מכפי שהי׳ קודםב.
ג
וראיתי בשו״ת משאת משה יורה דעה סי׳ א׳ שהביא בשם מה״ר יוסף בן לב לענין סרכות תלויות בצלעות הבהמה ולא נודע אם כן היו מעיקרם או דבוקות לריאה היו ונעקרו, ודימה לעצם שנמצא שבור ולא נודע אי לאחר מיתה או מחיים, ותמה עליו מהר״י אלפאנדרא ז״ל, אמאי לא סמך להתיר על חזקה דכשעת מציאתן כמו גבי בוגרת, דלרב אמרינן הרי בוגרת לפנינו, פי׳ ומצפרא תלינן דבגרה, ה״נ דכוותה ותשתרי. ותירץ, שלא אמרינן כן אלא במידי דאתי ממילא, כמו סימנים דרבים מאליהם, ברם בנידון דמהריב״ל דכבש זה חלו בו ידי אדם לא אמרינן שעת מציאה, דבדבר שהוא משתנה ע״י אדם ויד כל אדם ממשמשא ביה חיישינן שלא כך הי׳ מתחילה. ובעל משאת משה השיג עליו מתוספתא פ״ו דטהרות: ישן על גבי האבן והשכים ומצא שרץ או רוק, דאמרינן כאן נמצאו והיו, וכן מההיא דצמיד פתיל, דכל הני לאו ממילא רבו אלא יד אדם עשאתם. וכן ההיא דנגע באחד בלילה והשכים ומצאו מת, דאמרינן ביה כאן נמצא וכאן היה הגם דלא הוי ממש דומיא דסימנים דממילא קאתי, דגם במת אפשר שמשמשו בו ידי אדם כדאיתא בתוספתא פ״ו דטהרות (מובאת בהמשך) לענין מסוכן שהוליכוהו כתות כתות, עיי״ש שדחה לדברי מהריב״ל.
ולפענ״ד הדבר פשוט דגבי סרכות תלויות אין לדון מצד חזקה דשעת מציאתן, שמציאת הסרכות כשהן תלויות אינה מעידה על שום מצב של עכשיו, שהרי אפשר שגם עכשיו הן תלויות ע״י קריעת אדם מן הריאה, ואין לדון ממצב של עכשיו על זמן הקודם. משא״כ ברוק או בצמיד פתיל אין חיסרון מה שנעשה ע״י אדם, מ״מ המצב של עכשיו נמשך גם על זמן הקודם וזה פשוטג.
ד
ולפי כל זה אומר אני שגם בנידונו של הט״ז לענין אבילות אין לדון ממה שהוא עכשיו מת, שכן הי׳ לפני שלשים יום וממילא לפוטרו מאבילות, מאחר שמה שהי׳ אז גוף מת אינו מוליד שום דיני אבילות, אלא מאורע המיתה הוא המוליד דיני אבילות, וע״ז לא שייך לדון מצד חזקה דהשתא, שאינה מועילה אלא לענין המשכת המצב, אבל לא לחדש מעשה או מאורע חדשד, דבשלמא גבי טומאה מה שהגוף מת הוא המוליד דיני טומאה ושפיר אפשר להמשיך מצב זה על זמן קודם משא״כ באבילות וכנ״ל. ואמנם חזקת חי שפיר יש להמשיך, דהחיות פוטרת מאבילות.
ועוד נ״ל שאין לדון חזקה דהשתא לענין אבילות, ממה שהביא בשב שמעתתא, ש״ג פרק ו׳, בשם שו״ת משאת משה, ולכאורה דבריו מחוסרים ביאור. עיי״ש בשב שמעתתא שהביא קודם תשובת מהרמ״ע מפאנו סי׳ צ״ז שכתב בעוף שנשברו רגליו ולא נודע אם קודם שחיטה או אחר כך, שאיכא לאוקמי אחזקה דהשתא, דכל האיסורין כשעת מציאתן, דומיא דנגע באחד בלילה ולא ידע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת, שהוא טמא מהך טעמא, דהכי נמי אמרינן הכא, דהוי כמו כן מעיקרא כמו שהוא לאחר שחיטה. ואח״כ הביא דברי המשאת משה שחולק עליו, וז״ל: ״דלא דמי הכא להאי כללא דכל הטומאות כשעת מציאתן, והוא דנגע באחד בלילה הטומאה היא הגורמת כשנגע, רק דהספק הוא אם מת הי׳ או לא, לכן אמרינן דטמא הי׳ בשעת הנגיעה ומת הי׳ בשעת הנגיעה, כשעת מציאתן, ובזה מקיימין תרתי, גם חזקת חי, דקודם נגיעה באמת אפשר שהי׳ חי, כיון דאין נפקותא לענין על קודם נגיעה, אבל הכא אי נימא קודם שחיטה נמי שבור הי׳ לא תמצא גבול אימת, וא״ת דבאמת שבור זה זמן רב, אי אפשר כיון דוודאי הי׳ לו חזקת שאינו שבור״. ונ״ל בהסבר דבריו שם, שבכל חזקה דמעיקרא אנו דנין רק על זמן לידת הספק, אבל על להבא אין דנים דין של חזקה, שמהאי טעמא אמרינן בגיטין כ״ח,ב ״שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן״ (לענין כהן שנתן גט לאשתו ע״מ שיחול שעה אחת קודם למיתתו, שאסורה לאכול בתרומה מיד, ולא דנין בו חזקת חי, אעפ״י שבת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, והוא משום ד״שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן״, ופירש״י ד״ה שמא מת לא חיישינן: ״דאוקמינן אחזקה שהניחו חי, וגבי כהן שהלך למדינת הים כיון שלא גירשה אינה נאסרת אא״כ מת, אבל זו שנותן לה גט על מנת שיחול שעה אחת קודם למיתתו, לשמא ימות מיד וודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי״). כמו״כ בחזקה דהשתא, אנו דנין רק על זמן לידת הספק של הנגיעה וכדומה, אבל אי אפשר לדון על העבר בלי הפסק, שזהו נגד המציאות, ולהכי באבילות לא שייך לדון חזקה דהשתא, שהרי אין שם שום זמן ללידת הספק, דנהי שהוא צריך רק למיתה שקודם ל׳ יום, מ״מ אין זה זמן לידת הספק שאז לא נסתפק כלל ועכשיו אינו מסתפק על זמן זה דווקא, אלא שרוצה הוא שנמשיך את המיתה לזמן מוקדם, לא יאוחר לכה״פ מלפני ל׳ יום, וזה אינו זמן לידת ספק ולא שייך לדון ע״ז חזקהה.
וראיתי בשו״ת משאת משה הנ״ל שהשיג על הט״ז הנ״ל מהא ששנו בתוספתא פ״ו דטהרות (הובאה בר״ש פ״ה דטהרות משנה ז׳): מעשה במסוכן שהוליכוהו מגינוסר לחמתן והיו הכתות מתחלפות ונמצא באחרונה מת ובא מעשה לפני חכמים וטמאו האחרונים בלבד. ואמאי לא נימא שכולם טמאים מטעם חזקה של שעת מציאתן? ולא הבנתי את קושייתו. הרי בוודאי לא מחזקינן מאדם לאדם, שאפילו ר׳ יוחנן שסובר מחזקינן טומאה ממקום למקום (עי׳ נדה ד׳,א), מ״מ מכלי לכלי לא מחזקינן, וכמו שכתב הראב״ד פי״ז מאבות הטומאה ה״א, ומכל שכן שמאדם לאדם לא מחזקינןו.
ה
ומעתה נראה, שלגבי החזקת טהרה פליגי הריטב״א והרשב״א: שיטת הריטב״א, שגם לענין החזקת טהרה נקטינן לכללא שאין מחזיקין ממקום למקום, ומשום הכי פירש גבי נגע באחד ונמצא מת דאמרינן שם דאיירי בלא ראוהו חי בערב, אבל ראוהו חי בערב טהור — היינו דווקא בראוהו חי במקום זה, כמו שהבאתי לעיל, והיינו משום דחזקה דמעיקרא ג״כ לא אמרינן ממקום למקום. אולם זה רק שייך בחזקה דדינא, אבל לא בחזקת הגוף, דבחזקת הגוף לא שייך לחלק בין מקום למקום, כפי שכבר ציינתי לעיל. וגבי ראוהו חי אין החזקה דמעיקרא חזקת הגוף אלא חזקת טהרה, שלא שייך לדון על הנמצא חזקת הגוף, שהרי אין זה נוגע לוז, וכמ״ש רש״י כתובות ע״ו,א ד״ה רב אשי אמר, ותוס׳ שם ד״ה רישא מנה לאבא בידך, שלא דנינן חזקת הגוף מן הבת לאב, וממילא לגבי השאלה האם היו לה מומין כבר קודם אירוסין ויכול הבעל להוציאה בלא כתובה, אין חזקת הגוף שלה שנולדה ללא מומין מועילה לגבי אביה התובע את כתובתה. ועוד דבחי אין החיות שלו מולידה שום דיני טהרה, שהטהרה אינה באה מן החי והוא רק בגדר שלילה, שאין החי מטמא ואין זה בגדר חזקת הגוף, אלא בגדר חזקת טהרה, היינו שאנו אומרים שהנמצא היה בחזקת טהרה, ובחזקת טהרה אין מחזיקין ממקום למקום.
ושיטת הרשב״א בנדה ב׳,ב שכתב לתרץ קושיית התוס׳ ריש נדה מהא דנגע בלילה דחכמים מטמאים ואמאי מטהרינן בנדה, והביא בשם יש מתרצין (ודבריו הובאו לעיל) ״דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת דוודאי בדוקה היא מעיקרא ... אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא עלה דההיא מודים חכמים לר׳ מאיר בשראהו חי, אלמא אילו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אעפ״י שנמצא עכשיו שלא במקום מציאתו״. ובע״כ שסובר דלגבי החזקת טהרה לא מחלקינן בין מקום למקוםח.
והא דבעינן שראוהו חי, נ״ל דכיון דבחזקת טהרה עסקינן — צריך להחזיק עכ״פ פעם אחת חזקת טהרה, שכל שלא החזיקו אותה לאו שמי׳ חזקה, דוגמא למה שכתבו התסו׳ בחולין י״א,א ד״ה אתיא מפרה אדומה, שחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה מועילה, אלא שם מיירי מחזקת הגוף —דהיינו חזקה שאינה טריפה, ואחרי שחיתה שנה מתברר למפרע שהיתה לפני שנה ללא סימני טריפה למ״ד טריפה אינה חיה— והחיסרון שם, שבשעתה לא נתבררה כלל, שאפשר הי׳ שתמות, והכא אנו יודעים שחי הי׳ בזמן מן הזמנים, אבל מכיון שבחזקת טהרה צריך להחזיק עכ״פ פעם אחת, וכל זמן שלא החזיקו לא הוי חזקה, להכי בעינן שראוהו חי, ואז הוי כאילו החזיקוהו בגדר טהור.
וראי׳ ברורה לדברי מהא דמחלקינן בנדה ג׳,ב בין קופה בדוקה לקופה שאינה בדוקה (רש״י: ״שלא בדקה בשעה שנתן טהרות לתוכה הלכך אין להעמידה על חזקת טהרה״). וקשה הא עכ״פ היתה הקופה טהורה בשעת גמר מלאכתה, והרי בוודאי לא נפל שרץ מיד אחר גמר עשייתה, וא״כ נוקמי אחזקה דמעיקרא, אלא ע״כ כמו״ש, דבעינן החזקה ממש. וראיתי לבכור שור לתענית כ׳,א שכתב לענין נגע בלילה, שמה דבעינן שראוהו חי, דבלא״ה אפשר לומר שנולד נפל. ולפימ״ש אין צורך לכל זה.
אחר כתבי כל הנ״ל ראיתי בספר מקור חיים של בעל הנתיבות סי׳ תס״ז ביאורים ס״ק י״א, שגם הוא תפס בסברא זו, שגם בחזקת טהרה נקטינן לכללא שאין מחזיקין ממקום למקום. ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה, אלא שבעיקרי הדברים הוא נוטה לדרך אחרת, כמו שיראה המעיין שם, ויש לי הרבה להעיר ולפלפל בדבריו הקדושים אלא שאכמ״ל.
ו
ולבסוף אעיר בענין מש״כ הרשב״א במשמרת הבית בית ג׳, שער ו׳, ד״ה אמר הכותב, לחלק בין אם הנקב בוודאי מחיים, והספק אם נחלבה קודם שנולד בה סי׳ טריפה, אז החלב אסור, ואם יש ספק שמא הנקב נעשה לאחר זה, אף שהבהמה עצמה אסורה, מ״מ החלב מותר. ועי׳ במקור חיים סי׳ תס״ז ביאורים סק״ח, שכתב להסביר עפ״י דברי התבואות שור, כשהספק אימר לאחר שחיטה אין הבהמה טריפה רק מטעם אתיליד ריעותא משום הכי מותר החלב, שבחלב לא אתיליד ריעותא, ודמיא להא דאמרו בחולין י׳,א לגבי שחט בסכין ונמצאת פגומה ולא ידעינן אם הסכין היה כבר פגום בשעת שחיטה: ״סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי״. משא״כ אם הבהמה וודאי טריפה, הוי כנולד ריעותא גם בחלב וכו׳. ודבריו סתומין, אמאי לא נאמר ג״כ בהמה אתרעאי חלב לא אתרעאי, ונימא שהבהמה עכשיו נטרפה לאחר חליבת החלב וכקושיית הבדק הבית? ויש לפרש דבריו עפ״י מה שנראה לחלק בין חזקה דהשתא למה דאמרינן לגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר — ״הרי חסר לפניך״ (עי׳ נדה ב׳,ב), דבמקוה זוהי רק ריעותא בחזקהט. והנה בבהמה וודאי טריפה מחיים אמרינן חזקה דהשתא וחזקה זו פועלת גם על החלב, כמו חזקה דהשתא בטומאת המת שפועלת על הנוגע, משא״כ כשיש מקום לומר שנעשה הנקב לאחר מיתה, אז לא שייך חזקה דהשתא, שלאחר מיתה לא שייך טריפות ולא חזקת טריפות, ואין זה אלא ריעותא להרע חזקת כשרות דבהמהי, וריעותא שייכת אפילו כשהיא לאחר מיתה, שריעותא אינה אלא להרע חזקה דמעיקרא, ובריעותא המרעית לחזקה קמייתא נקטינן לכללא, שאין דנין מדבר אחד לשני, כמו בסכין דאמרינן ״סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי״, ודו״ק. ומה שיש להעיר בסתירת דברי הרשב״א הנ״ל לדבריו בחידושיו לחולין י׳,א וכן לדבריו שם בתורת הבית, כבר העיר בט״ז יורה דעה סי׳ פ״א סק״ד שאינו מאמין כי הדברים יצאו מפי הרשב״א ז״ל. ואכמ״ל.
ז
ואיתא בגמ׳ על המשנה גיטין כ״ח,א המובאת בתחילת דברינו: אמר רבא לא שנו (שיכול המביא ליתן גט אעפ״י שהניחו זקן או חולה) אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה, שרוב חולים לחיים, אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס, שרוב גוססין למיתה, לא.
והנה ביורה דעה סי׳ י״ז סעיף א׳ מובא דהשוחט את המסוכנת —והוא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת— ולא פרכסה הרי זו נבילה, ואם פרכסה הרי זו מותרת (מקור הדברים בחולין ל״ז). ובסעיף ב׳ מובא דאם שחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אי פרכסה הרי זו ספק נבילה ואסורה.
ובשו״ת חתם סופר יורה דעה סי׳ כ׳ (הובא בפתחי תשובה סי׳ י״ז סק״ב) כתב להקשות, אמאי לא אמרינן במסוכנת אוקמי אחזקת חי? ותירץ, שיש חזקה מתנגדת, חזקת אינה זבוחה, ועפי״ז העלה דבמסוכנת שנשחטה נאמן עליה עד אחד ואפילו אשה להעיד שפרכסה, שאין כאן חזקת איסור, שחזקת חי מתנגדת לה. וגוף דברי החתם סופר תמוהים, שתפס לדבר פשוט שגם במסוכנת יש חזקת חי והרי בגמ׳ גיטין כ״ח,א אמר רבא שרק בחולה מעמידין בחזקת חי אבל בגוסס לא, וא״כ מסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת אפשר שהיא כגוססת ואין לה חזקת חי. וראיית החתם סופר מהמשנה פ״ה דטהרות: נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת, ר׳ מאיר מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן, ורבנן לא פליגי אלא משום חומרא דקדשים אבל לא לחולין כמ״ש התוס׳ בכמה מקומות, ובתוספתא פ״ו דטהרות מבואר שהי׳ מסוכן כמ״ש שם: ״מעשה במסוכן אחד שהי׳ מוליכן אותו מגינוסר לחמתן והיו הכתות מתחלפות עליו וכו׳⁠ ⁠״ — יש לדחות שלא הי׳ מסוכן ממש אלא חולה.
אח״כ ראיתי בס׳ גדולי הקדש, שהעיר ג״כ על החתם סופר הנ״ל, שאפשר דמסוכן דתוספתא הנ״ל היינו חולה, והראי׳ מהא דתנן בפרק התקבל, גיטין ס״ה,ב: ״בראשונה היו אומרים היוצא בקולר (רש״י: ״ליהרג למלכות״) ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ... רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן״, ופירש״י: חולה. ואמנם בכתובות נ״ה,א דא״ש הלכה כר׳ שמעון שזורי במסוכן, פירש״י: המסוכן שהי׳ גוסס.
וגם בלעדי הראי׳ מגיטין (שכאמור נסתרת מהא דכתובות) יש מקום לומר דהתוספתא בטהרות לא איירי בגוסס ממש, דאפשר דרק בהמה שאינה יכולה לעמוד יש לדמות לגוסס אבל לא מסוכן סתם.
ויש לי מקום לקיים דברי החתם סופר דגם בגוסס יש חזקת חי, אלא שאין לומר בגוסס רוב חולים לחיים. ובגמ׳ גיטין כ״ח,א הנ״ל אנו דנים מכח רוב, וכמ״ש הפני יהושע שם, שחזקת חי היא חזקה הבאה מכח רוב, שרוב חולים לחיים, דבלאו הכי לא הי׳ מהני חזקה, שהרי אשה זו בחזקת איסור עומדת, אבל מטעם רוב שפיר מהני, דרובא וחזקה רובא עדיף אבל בגוסס לא שייך רוב, שרובם מתים, אבל חזקה שייך גם גבי גוסס, שברוב אנו דנים על החיות בכלל, אם הבעל עודנו חי כמו רוב אנשים שמתרפאים מחולי זה, או לא, וזה לא שייך בגוסס. משא״כ בחזקה אין אנו דנים על החיות בכלל, אלא אנו דנים על רגע המיתה אם הי׳ קודם נתינת השליח או אח״כ, שפיר יש לומר חזקת חי, אלא שבגיטין אינה מועילה משום שחזקת אשת איש מתנגדת לה וכמ״ש הפני יהושע, אבל במסוכנת שפיר יש לומר שיש לה חזקת חיים, ולהכי הוצרך החתם סופר לומר שחזקת אינה זבוחה מתנגדת לה.⁠כ
א. וא״כ זו שאלה על המאורע של הבאת סימני בוגרת בבוקר, וע״ז אין לדון מן המצב של עכשיו, שיש לה סימנים, על המאורע של הבאת הסימנים בבוקר. ראה מש״כ בזה בסוף הסימן הערה א׳.
ב. ואין זה דין מיוחד לגבי חזקה דהשתא, שגם גבי חזקה דמעיקרא כן הוא אלא שם הוא תמיד כן, מכיון שאנו אומרים שנטמא בזמן הקודם עלינו רק להמשיך מצב זה של טומאה גם על הזמן של לידת הספק ולומר שלא נשתנה המצב מכפי שהי׳ קודם. ועי׳ בסי׳ כ׳, בסוגיית ״מחזיקין מאיסור לאיסור״, כיצד הגריי״ו מבאר את שיטת הרשב״א, שאין כלל מושג חדש של ״מחזיקין מאיסור לאיסור״ אלא היא החזקה הפועלת בכל מקום, שכל חזקה פירושה חזקת מצב וסילוק הספק, והמצב יכול להסתעף, לאיסור או להיתר. ועפ״י דרכו ושיטתו בהגדרת המושג חזקה, כתב כאן ש״הוא תמיד כן״, שחזקה פירושה המשכת מצב, וכאן אנו ממשיכין את המצב של עכשיו לזמן הקודם.
ג. שמציאת הסרכות כשהן תלויות אינה מעידה על שום מצב של עכשיו, שהרי אפשר שגם עכשיו הן תלויות ע״י קריעת אדם מן הריאה, ואין לדון ממצב של עכשיו על זמן הקודם. משא״כ ברוק או בצמיד פתיל אין חיסרון מה שנעשה ע״י אדם, מ״מ המצב של עכשיו נמשך גם על זמן הקודם וזה פשוט. דברי הגריי״ו מתבארים היטב עפ״י מה שמבואר בהערה א׳ בסוף הסימן בהסבר שיטתו — שכשאנו דנין על חזקת מצב, פי׳ מצב הלכתי, דהיינו מצב מציאותי הגורר אחריו תוצאות הלכתיות. וע״כ כתב כאן שמציאת הסרכות כשהן תלויות אינה מעידה על שום מצב, כלומר שאין במציאות הזאת משום עדות על מצב הלכתי, שהרי בזה גופא אני מסתפק כיצד באו לכאן, האם היו כבר מקודם והבהמה כשרה היא, או שנעקרו מן הריאה והבהמה טריפה היא. משא״כ בנגע באחד בלילה, ובשחר מצאו מת, שבכל אופן המציאות של עכשיו היא ״מציאות הלכתית״, וכל הנוגע בו עכשיו יטמא, וחזקה דהשתא אומרת שאנו ממשיכין מצב הלכתי זה לזמן הקודם, וממילא מי שנגע באדם זה קודם נטמא. וכן הוא ברוק ובצמיד פתיל. (ועי׳ ג״כ בהמשך כיצד הגריי״ו מבאר את הרשב״א במשמרת הבית למה לא אמרינן חזקה דהשתא בנקב שמסתפקין בו שמא בא רק לאחר מיתה, ובהערותי שם).
ד. מאחר שמה שהי׳ אז גוף מת אינו מוליד שום דיני אבילות, אלא מאורע המיתה הוא המוליד דיני אבילות, וע״ז לא שייך לדון מצד חזקה דהשתא, שאינה מועילה אלא לענין המשכת המצב, אבל לא לחדש מעשה או מאורע חדש. ולכאורה אין אנו זקוקין לחדש דיני אבלות למפרע, וע״מ לפוטרו מאבלות השתא די לנו בהנחה שהמת המוטל לפנינו כבר היה אז גוף מת. והרב ש. ח. דומב שליט״א ביאר כוונתו דכיון שאין אני יכול לדון על מאורע המיתה של אז, אין אני יכול לדון למפרע על זמן שלא מחייב שום דבר, ומשום כך א״א לומר דמכיון דכעת מת, הוא הדין אז הוה מת, דמה שהיה מת אז אינו משמעותי, משא״כ מיתתו כעת לפנינו יוצרת דינים של אבלות. וראה מש״כ בספר נאות יעקב סי׳ כ׳ אות ה׳ בשם הגר״ח, שאין דין חזקה בדבר שאינו נוגע לדינא ולמעשה עיי״ש היטב (והשווה ג״כ עם הר״ן בשם הרמב״ן שהביאו הגריי״ו בסי׳ כ׳, בסוגיית ״מחזיקין מאיסור לאיסור״, אות י״ב ״שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו״. ואמנם לפי זה גם אם חזקה דהשתא היתה מאפשרת לחדש מאורע למפרע וממילא לדון על מאורע המיתה, הרי מאורע מיתה של אז כבר אינו מוליד עתה דינים למעשה. ואפשר דכיוון דאז היה מוליד דיני אבלות ומתוך כך נמצא הוא עתה פטור מדיני אבלות, זה עצמו היה נחשב ״למעשה״!).
ה. שהרי אין שם שום זמן ללידת הספק, דנהי שהוא צריך רק למיתה שקודם ל׳ יום, מ״מ אין זה זמן לידת הספק שאז לא נסתפק כלל ועכשיו אינו מסתפק על זמן זה דווקא, אלא שרוצה הוא שנמשיך את המיתה לזמן מוקדם, לא יאוחר לכה״פ מלפני ל׳ יום, וזה אינו זמן לידת ספק ולא שייך לדון ע״ז חזקה. ואפשר שזוהי כוונת בעל הש״ך בנקודת הכסף, שהביאו הגריי״ו בתחילת דבריו, דכשאומרים למפרע משעת נפילת הגל מת, יש זמן ידוע, אבל לענין אבילות אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע מת.
ו. שאפילו ר׳ יוחנן שסובר מחזקינן טומאה ממקום למקום (עי׳ נדה ד׳,א), מ״מ מכלי לכלי לא מחזקינן, וכמו שכתב הראב״ד פי״ז מאבות הטומאה ה״א, ומכל שכן שמאדם לאדם לא מחזקינן. ולכאורה אין כאן משום החזקה מאדם לאדם, דבסה״כ אנו דנים על אדם אחד, והוא זה שמונח מת לפנינו — האם היה מת כבר קודם וממילא נטמאות גם שאר הכתות שהתעסקו בו. ואין זה דומה לנידון דראב״ד ששם עסקינן במערה מכלי לכלי ונמצא השרץ בתחתון, דהדין הוא דהעליון טהור ואין אומרין מהעליון נפל — דשם אם באת לטמא את העליון עליך לומר שהשרץ היה ג״כ שם, ועל זה אומר הראב״ד שלא מחזקינן טומאה מכלי לכלי, עיי״ש. אך בנידון דידן הרי ברור שהאדם היה בידיים של שאר הכתות, והשאלה היא רק האם היה אז חי או מת!
ואפשר שכיון שאנו דנין שמא בזמן שהיה בידי שאר הכתות הוא היה עדיין חי — אם כן הדבר, הרי נחשב הוא כאילו לגוף אחר, לאדם אחר, אדם שיש בו נשמת חיים, ונמצא שהדיון הוא שמא זה שנמצא עתה בפנינו לא היה כלל בידי הכתות האחרות, וזה דומה א״כ לדיון על השרץ. ועוד יש להוסיף, עפ״י דברי המשאת משה שהביאם הגריי״ו לעיל — שסבירא ליה דמכיון שנישא ע״י אנשים א״א לומר שהמיתה ממילא קא אתי, דהא היו כאן ידי אדם שמשמשו בו, ואפשר שידיים אלו זרזו את המיתה. ממילא י״ל דאם באים אנחנו להמשיך את הטומאה על כיתה אחרת, יש כאן משום החזקה מאדם לאדם.
ז. וגבי ראוהו חי אין החזקה דמעיקרא חזקת הגוף אלא חזקת טהרה, שלא שייך לדון על הנמצא חזקת הגוף, שהרי אין זה נוגע לו. ועי׳ ג״כ מה שהביא הגריי״ו בסי׳ כ׳, בסוגיית ״מחזיקין מאיסור לאיסור״, בפרק הדן אמאי לא אמרינן שאתרע חזקה דרבה ע״י זריקת הגט לערוה, בענין השאלה האם חזקה מועילה למי שאינו בא לדון בפנינו (וכבר הובאו הדברים לעיל).
ח. ובע״כ שסובר דלגבי החזקת טהרה לא מחלקינן בין מקום למקום. ואמנם אפשר שהרשב״א סובר דהחזקה דמעיקרא היא ״חזקת הגוף״ — שחי, וע״כ לא שייך לחלק בין מקום למקום.
ואציין שברשב״א שהוציא הרב דוד מצגר שליט״א, בהוצ׳ מוסד הרב קוק, הנוסח הוא: ״... אלמא אילו הוה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אעפ״י שנמצא עכשיו מת במקום מציאותו״. ולפי״ז אין להוכיח מהרשב״א דמחזקינן טהרה ממקום למקום. אלא שנוסח זה קצת מוקשה — מהו ״אעפ״י שנמצא ... במקום מציאותו״? ויש ליישבו.
ט. ויש לפרש דבריו עפ״י מה שנראה לחלק בין חזקה דהשתא למה דאמרינן לגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר — ״הרי חסר לפניך״ (עי׳ נדה ב׳,ב), דבמקוה זוהי רק ריעותא בחזקה. כי במקוה ״איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא״ (שם), וע״כ א״א להמשיך את המצב של עכשיו לזמן הקודם. ונמצא לפי״ז ש״חסר ואתא חסר ואתא״ הוא סיבה להקל, דהיינו שלא אומרים לגבי המקוה חזקה דהשתא, וע״כ אילולא שהיה לטובל בה חזקת טומאה לא היינו מטמאין אותו טומאה וודאית, אך מאידך הוא סיבה להחמיר, דהיינו שאמרינן דאיתרע חזקתה של מקוה, ואין חזקה זו —שלא היתה חסרה מקודם— יכולה לבטל חזקת הטומאה של הטובל בה (ועיי״ש ברש״י ד״ה חסר ואתא חסר ואתא, וד״ה הכא מי איכא למימר).
י. משא״כ כשיש מקום לומר שנעשה הנקב לאחר מיתה, אז לא שייך חזקה דהשתא, שלאחר מיתה לא שייך טריפות ולא חזקת טריפות, ואין זה אלא ריעותא להרע חזקת כשרות דבהמה. הדברים שוב משתלבין היטב עם מה שמבואר בסוף הסימן, הערה א׳, שלגריי״ו חזקת מצב, פירושו ״מצב הלכתי״, כלומר מצב מציאותי הגורר אחריו תוצאות הלכתיות. ולכן א״א רק להמשיך את מציאות הנקב לזמן הקודם, אלא עלינו להמשיך את המצב ההלכתי הנובע ממציאות זאת, ולאחר מיתה אין הנקב גורם לשום מצב הלכתי לעכשיו, שיכולנו להמשיך אותו אחורנית, והוא רק מעורר אותנו לשאול האם עכשיו הוא נולד או מקודם בא (ויש קצת דמיון עם מש״כ לעיל לענין אבילות דא״א לדון על זמן מיתה של אז שאינו מחייב שום דבר).
ואציין עוד שרעיון זה של הגריי״ו שלא שייך חזקה דהשתא לגבי ריעותא שלאחר מיתת הבהמה, יכול לשמש ג״כ כתשובה לקושיה שהביאה הגריי״ו לעיל ממהר״י אלפאנדרא על המהריב״ל (שהובאה בשו״ת משאת משה), לענין סרכות תלויות בצלעות הבהמה ולא נודע אם כך הי׳ מעיקרם או דבוקות לריאה היו ונעקרו — אמאי לא סמך להתיר על חזקה דכשעת מציאתן (וכן הדבר לענין השאלה שהובאה ג״כ בשו״ת משאת משה בענין עוף שנשברו רגליו ולא נודע אם קודם שחיטה או אחר כך). ועפ״י מה שתירץ הגריי״ו לעיל —עיי״ש ג״כ בהערותי—, לא דנין שם חזקה דהשתא כיון שאין המציאות של עכשיו מעידה על שום מצב הלכתי, שהרי בזה גופא אנו מסתפקין כיצד באו הסרכות לשם, ועפ״י הנאמר כאן א״א לדון חזקה דהשתא כי מעצם טיבה של ההלכה, אין מצב הלכתי של טריפות לאחר מיתה. ודו״ק.
כ.
השלמות
הערה א׳: וא״כ זו שאלה על המאורע של הבאת סימני בוגרת בבוקר, וע״ז אין לדון מן המצב של עכשיו, שיש לה סימנים, על המאורע של הבאת הסימנים בבוקר. ולכאורה כל אשה שיש לה דם בבית החיצון טמאה היא, כי אם יש לה דם בע״כ שדם זה בא מן המקור, וא״כ יכולנו להמשיך את מצבה של עכשיו לזמן הקודם ולומר שהיה לה כבר אז דם בבית החיצון וממילא טמאה היא (וכן כל אשה שיש לה סימני בגרות בע״כ שהביאה סימנים, ויכולנו לדון מישות הסימנים של עכשיו לזמן הקודם ולומר שכבר היו לה סימנים בבוקר ובע״כ הביאה את הסימנים).
ואפשר שאין דנין חזקה דהשתא כשזה מחייב אותנו לדון פעמיים, כגון בנדה שאנו צריכין להניח שהדם שנמצא עכשיו היה כבר קודם, ועוד להסיק מן העובדא שהי׳ קודם בבית החיצון שגם יצא מן המקור. במילים אחרות, כל דיון על מציאות דם בבית החיצון הוא דיון על ״מגע״, כלומר על מאורע של יציאת דם, כי לא עצם המציאות הדם במקום שנמצא הוא המענין אותנו אלא המסקנה שאנו מסיקין ממציאות זו, דהיינו שהי׳ כאן מאורע של יציאה, וחזקה דהשתא רק יכולה להמשיך מצב, כמו בנגע באחד בלילה — שאם ממשיכין את מצב המת לזמן הלילה הרי נטמא כיון דוודאי נגע בו, אך אינה יכולה לקבוע שמאורע של עכשיו כבר אירע קודם. וע״כ, מזה שיש עכשיו דם בבית החיצון, כלומר שיצא דם מן המקור אין אני יכול לדון שכבר יצא דם קודם (וכן הוא בסימני בגרות), וזהו מה שנקרא בלשון התוס׳ רי״ד ספק מגע, בניגוד לוודאי נגע, ששם בע״כ הדיון הוא על מצב, דהיינו על מצב הדבר בזמן לידת הספק.
והנה יש לכאורה קושיא גדולה על כל המהלך מהא דעירובין, דשם השאלה היא מתי נטמא העירוב אי מבעוד יום אי משחשיכה, ובפשטות אין אנו דנין שם על מצב אלא על מאורע, וכיצד איפוא מדמה הגמ׳ הא דעירובין להא דנגע באחד בלילה, ולפלא שהגריי״ו כתב בפירוש שהא דתרומה טמאה בעירובין שייך לאותם הדברים שבהם מסתפקין על מצב הדבר בזמן הספק. ואמנם אחר העיון יש ליישב, דשם אין אנו באים, כמו בנדה, לדון ״ממגע למגע״, דהיינו להסיק ממאורע שאירע עכשיו (דבע״כ הדם שבבית החיצון מורה שיצא מן המקור, כלומר מציאות הדם מעידה על מאורע היציאה, אך עדות זאת, מבחינה משפטית, אינה אלא על מאורע שאירע עכשיו) על מאורע שאירע כבר קודם, אלא השאלה אחת היא, מתי אירע המאורע של מגע טומאה, האם עכשיו או קודם, ואם אירע עכשיו לא אירע קודם ואם אירע קודם לא אירע עכשיו. וכיון שאין לנו ״כלים״ לקבוע מתי אירע הדבר, אנו באים ודנים על המצב ההלכתי הנוצר מכח המאורע, דהיינו מצב של טומאה, וכיון שהתרומה עכשיו בוודאי במצב הלכתי של טומאה, אנו ממשיכין מצב זה לזמן הקודם ומסיקין שהמאורע שגרם למצב הלכתי זה לא אירע עכשיו אלא קודם. משא״כ בנדה, דשם איננו יכולים להסיק שהמאורע לא אירע עכשיו אלא קודם, דמבחינה משפטית, עצם המציאות של הדם בבית החיצון מעידה (כאמור) על מאורע שאירע עכשיו, ובע״כ עלי לדון ״ממגע למגע״, וזה אי אפשר.
והדברים משתלבים היטב עם מה שאני כותב להלן בסי׳ כ׳, בסוגיית ״מחזיקין מאיסור לאיסור״, בפרק באות ה׳, שענין החזקת מצב, לפי הגריי״ו, הוא החזקת מצב הלכתי, כי המציאות גוררת אחריה תוצאות הלכתיות, עיי״ש היטב (ובהמשך דבריו מדמה הגריי״ו חזקה דהשתא לחזקה דמעיקרא, שבשניהם אנו באים להמשיך מצב —ואני מציין שם את שיטת הגריי״ו בסוגיית ״מחזיקין מאיסור לאיסור״— והוא עצמו נותן כדוגמה לחזקה דמעיקרא חזקת טומאה, שממשיכין מצב זה של טומאה גם על הזמן של לידת הספק, וא״כ הוא קורא לחזקת טומאה חזקת מצב!).
ורעיון דברי רבינו בביאור שי׳ התוס׳ רי׳ד כתב גם החזו״א בכתובות סי׳ פ׳ אות י״א, וז״ל: ״... ונראה כוונתו ז״ל דבנדה אע״ג דרואה הויא ולא נוגע ואין הראיה אלא סיבה, מ״מ לא טמאתה תורה אלא בסיבה הזאת ואפי׳ אם תהיה על תכונת הנדה איננה טמאה, וכן איננה בוגרת אלא בסימנים, אף אם תהיה על תכונת בוגרת בלא סימנים אינה בוגרת, אבל המת אינו תלוי בסיבת המות אלא בתכונתו, וכן מחט השבורה, והלכך המת והמחט מקרי כשעת מציאתן, אבל הנדה אף אם נחזיקנה למפרע על תכונה זו היא טהורה וצריך לדון על הראיה ולא שייך על הדם והסימנין לומר שהיו למפרע שלא עליהן אנו דנין, ומיהו דווקא כשעת מציאתן ומקום מציאתן וכו׳ וצ״ל לדבריו ז״ל הא דפריך קדושין שם מחבית ומקוה אע״ג דמקוה החסר וחמץ הוי כמחט שבורה, משום דהתם הוי כראהו חי מבערב ובזה לא שייך כשעת מציאתן, ותלי ליה בשאר חזקה דהשתא וכו׳⁠ ⁠״ יעו״ש מש״כ בזה להעיר וליישב קושיות הש״ש.
דרך שונה בהבנת דברי התוס׳ רי״ד
והרה״ג ר׳ בן ציון פריימן (שליט״א) [זצ״ל] הציע דרך נוספת בהבנת דברי התוס׳ רי״ד, הקשורה לגדר החזקה מעיקרא. דין חזקה נלמד מנגעי בתים, כדאיתא בחולין י׳,ב דאמר קרא: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים (ויקרא י״ד, ל״ח), ובעינן דניפוק מכל הבית ואח״כ יסגיר את הדלת, ואע״ג דאיכא למימר דלמא עד דנפיק ואתי בציר ליה שיעור הנגע מכגריס ונמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואין הסגרו הסגר דכמאן דליתיה דמי. ועיי״ש בתוס׳ ד״ה ודילמא אדנפיק, שהקשו דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כה״ג מנלן דאזלינן בתר חזקה? ותירצו דה״נ יש ריעותא גדולה דאע״ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ״ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר.
ולפי״ז יש לומר דרק היכא דהוי דומיא דנגעים אמרינן חזקה דמעיקרא, אפילו שאיתרע, דהיינו במקום שהחזקה היתה ברורה ממש לפני שנולד הספק כמו בבית — שלפני שעמד לצאת ראה באופן ברור שיש שיעור. אבל היכא שהחזקה לא נתבררה ממש לפני הספק, והיא היתה בנויה על אומדנא, אז היכי שאיתרע אז לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אלא בתר חזקה דהשתא, כי החזקה דהשתא אינה סותרת את החזקה דמעיקרא אלא אדרבה הריעותא מעידה שהחזקנו בטעות. וכן הדבר בנגע באחד בלילה, דאם ראינוהו חי מבערב אז לכו״ע לא אמרינן כשעת מציאתן, והרי זה ספק ברשות הרבים וטהור, אך אם לא ראינוהו חי, אעפ״כ בסתמא אנו מחזיקין שהיה חי, דכל אדם הוא בחזקת חי, אך ברגע שמתברר בשחר שהי׳ מת, אז רבנן סבירא להו דאדרבה המצב של עכשיו מעיד דה״סתמא״ אינו חל על אדם זה (וכעין מש״כ הט״ז סי׳ שצ״ז סק״ב —שהביאו הגריי״ו בקצרה בתחילת דבריו— ״... דשאני במיתה דכל חי עומד למות והוא מועד לכך בלי ספק ע״כ שפיר אמרינן דוודאי כל זמן שעדיין לא מבורר שמת אמרינן חי הוא, אבל כשמבורר שמת אזלא החזקה לענין שנאמר השתא הוא שמת דאדרבה אמרינן שמעיקרא הי׳ מת כיון שעמד לכך״. ואולי זאת ג״כ כוונת הנודע ביהודה שכתב דההבדל בין ראוהו חי מבערב או לא, פי׳ האם עסקינן באדם ידוע או לא, והיינו מפני שבאדם ידוע החזקה מבוררת, אך באדם שאינו ידוע, אמנם בכל פרט יש לדון חזקת חי —כטענת הגריי״ו נגדו— שהרי וודאי לא נולד מת, אך אין זו חזקה מבוררת. ואמנם אפשר להוסיף שגם באדם ידוע, אם עבר זמן רב מאז ראינוהו חי, אין זו חזקה מבוררת, והיא דומה קצת לחזקה העשויה להשתנות, כטענת הט״ז שכל חי עומד למות, אלא שכל עוד לא ברירא לן שבאמת השתנתה אנו משאירין בחזקת חי, כי מסתמא עדיין חי הוא —וכן הוא במשנה גיטין המובאת בתחילת דברי הגריי״ו, שנותנין גט אעפ״י שהניחו את הבעל חולה או זקן ולא חיישינן שמא מת הבעל ובטל שליחותו, ושם לא עסקינן דווקא בגוונא שראינוהו חי מבערב— אלא שכאמור אין זו חזקה מבוררת).
וכל האופנים שבהם אמרינן כשעת מציאתן איירי ג״כ שאין החזקה דמעיקרא מבוררת, והיא בנויה על אומדנא. משא״כ בנדה ששם היתה האשה בחזקת בדוקה (ואמנם תוס׳ ריש נדה כתבו דנדה דומה דווקא ללא ראוהו חי מבערב, דכיון דשכיח בה דמים כאינה בדוקה דמיא, כדאיתא בנדה ד׳,א, אלא שהרשב״א המובא בגריי״ו כתב שמשום חומר טהרות הוא דקא אמרינן הכי), וכן הנערה שקידשה אביה היתה בחזקת שאין לה סימני בגרות (וק״ק דרש״י כתב בסוגיא שם, קידושין ע״ט,א ד״ה הכא, בהסבר שיטת שמואל, שב״יומא דמשלם שית לאו חזקת בגרות ולא חזקת נערות אית בה שהיום היא עשויה להשתנות״. ואפשר ליישב בדוחק שרש״י רק בא לבאר שהחזקה דמעיקרא אינה מבוררת עד כדי כך שנימא שרק קידושי אביה תופסין, ולכן אומר שמואל שחוששין גם לקידושי האב וגם לקידושי עצמה).
ומה שחילק התוס׳ רי״ד בין ספק בטומאה עצמה וספק מגע, דהספק בדבר עצמו פוגע ומערער את החזקה דמעיקרא, משא״כ בספק מגע שהוא ספק יותר רחוק, שאינו יכול לערער את החזקה דמעיקרא. והרב פריימן (שליט״א) [זצ״ל] הביא, להמתיק את הדברים, את דברי ר׳ אליעזר במשנה טהרות פ״ו (הובאו בפסחים י׳,א) שספק ביאה טהור וספק מגע טמא, כלומר דר׳ אליעזר לא חשיב ליה ספק טומאה ברשות היחיד אא״כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל, אם לא, אבל אם יש ספק אם בכלל נכנס לשדה, הרי הוא טהור. ו״ספק ביאה״ הוא איפוא ספק רחוק, שאין בכוחו לערער את חזקת טהרה שלו (וברש״י בפסחים שם, ד״ה וחכמים מטמאין, כתב דהוא מטעם דהוי ספק ספיקא, ואכמ״ל). ובדמיון מילתא למילתא, בנידון דידן ה״ספק מגע״ בא לבטא את הרעיון שיש כאן ספק רחוק, הדומה ל״ספק ביאה״ שם (ושם דווקא ״ספק מגע״ הוא הקרוב יותר, כי עסקינן ביחס לספק ביאה!), שאיני יודע האם בכלל היה מגע של טומאה, ואין בכוחו של ספק זה לערער את החזקה דמעיקרא (וברשב״א המובא בגריי״ו בהמשך דבריו, בשם יש מפרשין, קרי ליה לספק אי הוה דם בההיא שעתא או לא ״ספק ביאה״, וע״כ כתב שתולין להקל!).
ואח״כ ראיתי שהרב דוד מצגר שליט״א, רמז על מהלך זה, בהערותיו לרשב״א נדה ב׳,ב —המובא בגריי״ו בהמשך— שכתב בשם יש מתרצין, ״דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא״, ומעיר המהדיר דיוצא מדברי הרשב״א ״דר׳ מאיר ורבנן נחלקו בההיא דנגע באחד בלילה, אי אית ליה חזקה דמעיקרא כיון דלא ראוהו חי ועי׳ תוס׳ רי״ד וריטב״א קידושין ע״ט״, עיי״ש.
אלא שנתקשיתי מאד על כל המהלך מהא דעירובין ל״ה,ב, שהגמ׳ מדמה תרומה שנטמאה סמוך לחשיכה להא דנגע באחד בלילה, והרי לתרומה יש חזקת טהרה, ובפשטות זוהי חזקה מבוררת. אלא שלאחר העיון נראה שא״א לסתור את המהלך מהגמ׳ שם, כי הגמ׳ רק באה להקשות דרבי מאיר אדרבי מאיר, דבמשנה בעירובין ל״ה,א סובר ר׳ מאיר דהוי ספק עירוב, ובנגע באחד בלילה הוא מטהר על סמך החזקה דמעיקרא, עיי״ש ברש״י ד״ה ור׳ מאיר מטהר. וכך ניתן איפוא להבין את הקושיא, דאם בנגע באחד בלילה שיכולנו גם לומר שניזל בתר חזקה דהשתא, מאחר דאין החזקה דמעיקרא מבוררת, ואעפ״כ אזיל ר׳ מאיר בתר חזקה דמעיקרא, ק״ו דבעירוב היה לו לילך בתר חזקה דמעיקרא מאחר ששם לא שייך לומר חזקה דהשתא — שהרי היא סותרת את החזקה דמעיקרא! אלא שהשב שמעתתא, ש״ג פרק ו׳, שהקשה משם על התוס׳ רי״ד הוא שדייק מהש״ס שפריך דרבי מאיר אדרבי מאיר, ד״משמע לחכמים דסברי בנגע באחד בלילה כשעת מציאתן, בעירוב נמי אמרינן כשעת מציאתן, ואף על גב דבעירוב הוי ליה ספק מגע״. אך לכאורה אין זה מוכרח, וקשה להקשות על התוס׳ רי״ד מכח דיוק זה.
או שמצאו בין כליו בביתו, אפילו היה זה לזמן מרובהכשר.
or in a case where he found it among his utensils in his house, then even if a long time passed, the bill of divorce is valid.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִיתְּמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אהֲלָכָה שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם.

It was stated that the amora’im disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that the bill of divorce is valid as long as no person stopped there. Rabba bar bar Ḥana says that Rav Yitzḥak bar Shmuel says: The halakha is that the bill of divorce is valid as long as no other person passed there.
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם ורבב״ח אמר ר׳ יוחנן הלכה כל שלא עבר אדם שם וקי״ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר׳ יוחנן אבל מיהו כל זה במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ התם בעי׳ (שומר) שלא עבר אדם שם אבל אם היה מקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר ואף על פי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ אי נמי אם לא הוחזקו אע״פ שהשיירות מצויות כשר אפילו לזמן מרובה ולא חיישינן מסתמא לשני יוסף בן שמעון דהלכתא כרבה דבעי תרתי שיירות מצויות וחזקה ואע״ג דאמרינן בגמ׳ ר׳ זירא רמי מתני׳ אבריי׳ תנן המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום וכו׳ א״ד במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו וכו׳ והיינו דרבה וא״ד אע״פ שלא הוחזקו ופליגי דרבה ואפ״ה הלכתא כרבה וכך היה פסק גם ר״י ז״ל שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ חיישינן שמא ממנו נפל אבל בפרק שנים אוחזין כתיב הא מילתא וכתב מיכן דלא איפסקא בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרי׳ ואע״פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ כלישנא בתרא דר׳ זירא אי נמי כר׳ ירמיה אי נמי כר׳ (יוסי) [אשי] ואינו נ״ל להניח דברי רבה שנאמרו בבירור והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ ולמיפסק הלכה כר׳ זירא שנאמר בספק שלא ידענו אם חולק על רבה אם לאו ואפי׳ אם תמצא לומר שחולק עליו הא איפלגו בהא מילתא אביי ורבא בפ׳ האשה שלום ביבמות דאביי אמר חיישינן לשני יוסף ורבא אמר לא חיישינן אף אם הוחזקו וקי״ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם ור׳ ירמיה ורב אשי דהכא לאו לאיפלוגי עליה דרבא אתי אלא סברא בעלמא אמרי דאיכא לתרוצי מדתני שנים אוחזין בהכי שאע״פ שהשיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א׳ אי אמרו עדים מעולם לא חתמנו על גט אחר אלא על זה ששמו יוסף בן שמעון אי נמי נקב יש בצד אות פלונית נותנין ואפילו לזמן מרובה והלכתא כרבה והלכתא כרב ירמיה והלכתא כרב אשי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לפסק הלכה במחלוקת מהו ״לאלתר״ שבמשנה: רב יהודה אמר בשם שמואל, הלכה: שלא שהה אדם שם. רבה בר בר חנה אמר בשם רב יצחק בר שמואל, הלכה: שלא עבר אדם שם.
It was stated that the amora’im disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that the bill of divorce is valid as long as no person stopped there. Rabba bar bar Ḥana says that Rav Yitzḥak bar Shmuel says: The halakha is that the bill of divorce is valid as long as no other person passed there.
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לֵימָא מָר הֲלָכָה כְּמָר וּמָר הֲלָכָה כְּמָר מִשּׁוּם דְּאָפְכִי לְהוּ.:

The Gemara asks: Why is it necessary to state the actual opinion? Let this Sage, Rav Yehuda citing Shmuel, say that the halakha is in accordance with the opinion of this Sage, the opinion cited as: Some say; and let this Sage, Rabba bar bar Ḥana citing Rav Yitzḥak bar Shmuel, say that the halakha is in accordance with the opinion of this Sage, Rabbi Shimon ben Elazar. The Gemara answers: Because there are those who reverse the opinions of the tanna’im, they needed to state the opinions explicitly so that there would be no mistake with regard to the halakha.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא – רב יהודה הלכה כיש אומרים ולימא רבה הלכה כר״ש למה חזרו להזכיר את הדברים ולפרשן.
ומשני: משום דאפכי להו – אית תנאי דמפכי דרבי שמעון ליש אומרים ויש אומרים לרבי שמעון הלכך אם לא הזכירו אלא שם החכמים לא הוי ידעי אהייא מתרי לישני קיימי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: לימא מר [שיאמר חכם זה, רב יהודה בשם שמואל] הלכה כמר [כחכם זה], כדעת יש אומרים, ומר [וחכם זה, רבה בר בר חנה בשם רב יצחק בר שמואל] שיאמר הלכה כמר [כחכם זה, כר׳ שמעון בן אלעזר]! ומפני מה הוצרכו לפרש את השיטות? ומשיבים: משום דאפכי להו [שהיו הופכים אותם] את שמות האומרים, ר׳ שמעון בן אלעזר ויש אומרים. ומשום כך רצו לברר את דבריהם שלא תהא בהם טעות להלכה.
The Gemara asks: Why is it necessary to state the actual opinion? Let this Sage, Rav Yehuda citing Shmuel, say that the halakha is in accordance with the opinion of this Sage, the opinion cited as: Some say; and let this Sage, Rabba bar bar Ḥana citing Rav Yitzḥak bar Shmuel, say that the halakha is in accordance with the opinion of this Sage, Rabbi Shimon ben Elazar. The Gemara answers: Because there are those who reverse the opinions of the tanna’im, they needed to state the opinions explicitly so that there would be no mistake with regard to the halakha.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא.: מַאי חֲפִיסָה אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה חֵמֶת קְטַנָּה מַאי דְּלוֹסְקָמָא טְלִיקָא דְסָבֵי.:

§ The mishna teaches that if one found the bill of divorce in a ḥafisa or in a deluskema, then it is valid. The Gemara asks: What is the meaning of the word ḥafisa? Rabba bar bar Ḥana says: It is a small flask. What is the meaning of deluskema? It is a purse [telika] of the elderly.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמת – בולזול״א בלעז והיא של עור.
טליקא – טשק״א בלעז.
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר – כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע״ג דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואע״פ שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה וא״ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (יבמות קכ:) וי״ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן והא דתנן בפ״ק דב״מ (דף כ.) מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו׳ התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו ולא חיישינן לשאלה לענין ממון אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי והא דאמר באלו מציאות (ב״מ דף כח.) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו אע״פ שאינו מכיר הגט או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו.
מאי חפישה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה מאי דלוסקמא אמר רבב״ח שליקא דסכי פי׳ כיס גדול של עור:
בד״ה מצאו בחפיסה כו׳ דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה כו׳ עכ״ל דלא ניחא להו למימר דנקט חפיסה ודלוסקמא משום דדרך להניח בהן כמו שכתבו התוס׳ לקמן דלא קאמרי הכי אלא דמהאי טעמא דדרך להניח בהן לא הוה מה שאומר שמצאו בהם סימן אבל למה ליה למתני כלל דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם היה מכיר הגט וק״ל:
בא״ד וה״פ מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה כו׳ עכ״ל ר״ל גם אם מצאו אחר אלא שידוע שהוא שלו על ידי עדים וגם שבתוכה איבדו דמשום הכי לא ניחוש לשאלה כמ״ש לעיל מיהו לפי גירסא זו דאי מכירו קאי על הגט ואיירי שהוא עצמו מצאו דנאמן במגו הוה מצי לפרושי שפיר גבי דלוסקמא וחפיסה דמה שיודע שבחפיסה ודלוסקמא אבדו הוי סימן ולא בעי שיהא ידוע שהוא שלו בעדים אלא דלא משמע להו דהוי זה סימן מובהק גבי גט כמ״ש לעיל וק״ל:
בא״ד אי נמי דוקא אם מכירו כשר אבל מה שיודע שבחפיסה כו׳ עכ״ל והוא הדין דמצי לפרושי דוקא אם מכיר הגט כשר אבל אינו מכיר הגט אלא החפיסה והדלוסקמא אינו מועיל משום (ג) דחיישינן לשאלה וכגון דאינו יודע שנאבדה לו בדלוסקמא וק״ל:
תוספות בד״ה מצאו בחפיסה כו׳ ואף ע״ג דלאו צורבא מרבנן כו׳ נאמן במיגו עכ״ל. ויש לדקדק לפמ״ש התוספות לעיל בד״ה מעולם דאף דלא חשדינן לבעל דמשקר אפ״ה לא מהימן אף בט״ע משום דחיישינן דאמר בדדמי שסובר מסתמא שהוא שלו וא״כ נהי דהכא במצאו השליח איירי דחשדינן ליה כמשקר ומהני המיגו לענין דלא חיישינן שמא משקר אכתי ניחוש דלמא אומר בדדמי שהוא מכירו בט״ע וא״כ מאי מהני המיגו כיון שהוא סובר לומר האמת דכה״ג מקשו התוס׳ ריש פ׳ האשה שלום דכל היכא שסובר לומר האמת לא שייך מיגו מיהו לפי מה שתירצו שם לענין בע״ה טרוד בפועליו מיושב׳ ג״כ דבריהם כאן ע״ש ודו״ק:
בא״ד וי״ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה כו׳ א״נ ביודע שבחפיסה איבדו עכ״ל. פי׳ דכיון שיודע שבתוכה איבדו חששא רחוקה לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט אחר ששמו כשם יוסף ב״ש ואיבדו ג״כ דכולי האי לא חיישינן וזה מוכח דמשני הש״ס שם דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה משום דלא מושלי אינשי ואכתי הוי ליה למיחש שמא מצא אחר הכיס וארנקי והניח בתוכו גט כזה ואיבדו אע״כ דכולי האי לא חיישינן אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא היה מונח כלל בכיס וארנקי אלא שהוא השאיל הכיס וארנקי לאחר והלה הניח בתוכו הגט והחזיר לזה ושכח הגט בתוכו כדפירש״י שם להדיא ומיהו אכתי קשה מאי מקשה הש״ס שם אמצאו בכיס וארנקי וניחוש לשאלה ואמאי לא מוקי לה בכה״ג כמ״ש התוספות כאן שיודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו ואפשר דאה״נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא משני דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ובהכי א״ש טפי דנקט בברייתא כיס וארנקי ולא קתני דומיא דמתני׳ מצאו בחפיסה או בדלוסקמא שדרך להניח בו הגט אע״כ משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ועי״ל דהא דמקשה שם אכיס וארנקי וניחוש לשאלה היינו לפי מאי דס״ד מעיקרא דבעי למיפשט מכיס וארנקי דסימנין דאורייתא ולא משמע ליה שהכירו בט״ע אלא ע״כ משום דקס״ד שמצאו אחר ואם כן לא מהימן אלא על ידי סימנין שאומר וא״כ מקשה הש״ס שפיר דאף למאי דבעי למימר דטעמא דכיס וארנקי משום דסימנין דאורייתא אכתי ניחוש לשאלה ומה שהוא אומר שהוא יודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו מאי מהני דילמא משקר דהא לא מהימנינן ליה כשמצאו אחר וע״ז משני שפיר דלא מושלי אינשי וא״כ כיון שאומר הסימנין קודם שראהו ודאי קושטא קאמר כנ״ל ועוד הארכתי בזה הרבה ביישוב הסוגיא דהתם ואין כאן מקומו להאריך ודו״ק:
בא״ד והא דתנן בפ״ק דמציעא כו׳ נמשך לפירושם הקדום דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי ואם כן מדנקט מכירו משמע דמה שמונח בתוכו לא הוי סימן משום הכי מסקו ואזלו לפרש הסוגיא דפ״ק דמציעא משא״כ לפי שיטה אחרת שפירשו מקצת מפרשים דמתניתין דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו היינו דבעינן תרתי שיכיר הגט בסימן ושמצאו בחפיסה ודלוסקמא נמי הוי סימן ואע״ג דחדא מינייהו לא מהני אי סימנים דאורייתא אפ״ה מצטרפים להדדי סימן הגט וסימן ע״י הכלי ומהני והוציאו מכאן שכן הדין לענין עיגונא דאיתתא ועי׳ בתשובת מהר״י וויי״ל שכתב שבנוסחת קדמונים היה הנוסחא כן בפירש״י ז״ל במשנתינו וא״כ לא היה מקום לשקלא וטריא של התוספות לכך סמכו דבריהם כאן לפירושם הקדום וכבר הארכתי לסתור זה הפירוש שהבאתי מההיא דתנינן אע״פ שיש סימנים בגופו ובכליו באריכות גדול ואין כאן מקומו להאריך ובתשובת שאלה כתבתיו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא. ושואלים: מאי [מה] פירוש ״חפיסה״? אמר רבה בר בר חנה: חמת (נאד) קטנה. מאי [מה] פירוש ״דלוסקמא״?טליקא דסבי [ארנק של אנשים זקנים].
§ The mishna teaches that if one found the bill of divorce in a ḥafisa or in a deluskema, then it is valid. The Gemara asks: What is the meaning of the word ḥafisa? Rabba bar bar Ḥana says: It is a small flask. What is the meaning of deluskema? It is a purse [telika] of the elderly.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: בהַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

MISHNA: In the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman, and when he had left the husband was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive, and there is no concern that in the meantime he has died, thereby canceling the bill of divorce.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ נותנו לה בחזקת שהוא קיים – ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין (חולין דף י:) העמד דבר על חזקתו.
המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אפילו זקן שהגיע לשמונים ואפילו חולה שגוססא.
א. כתב באו״ז סי׳ תשלד רבי׳ אבי העזרי כתב נותן לה בחזקת שהוא קיים דרוב חולים לחיים אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה ובזקן שהגיע לגבורות אזלינן לחומרא וזקיני [ראב״ן] פסק לקולא בתרוייהו ואין נ״ל עכ״ל. ותמהו האחרונים על שפסק רבינו בגוסס לקולא. ועי׳ קרבן נתנאל שכתב על דברי רבינו והוא פלאי דהא להדיא מסקינן דחולה גוסס לא. וכתב דרבינו מיירי בסוג גוסס שאין רובן למיתה. אבל מדברי ראבי״ה הנ״ל לא משמע כן. ועי׳ מש״כ בתפארת יעקב וכתב סופר לישב דברי רבינו. [ומש״כ בהג׳ אבן לשם בדביר למחוק גוסס, במחכת״ה זה אינו לפי כל הנ״ל].
והניחו זקן או חולה כו׳ – תימה דבפרק המפקיד (ב״מ דף לט:) גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא ואומר ר״י דלענין יתמי החמירו טפי למיחש כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן ובחזקת הבתים (ב״ב דף כט:) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא איתלה ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה.
מתני׳ ד. המביא גט והניחו זקן או חולה כלומר ונתנו לה בחזקת שהוא קיים (בהכל שוחטין) ולא חיישינן שמת ובטל שליחותו, ומדאוריית׳ נפקא לן בהכל שוחטין דאמרי׳ העמד דבר על חזקתו.
מתני׳ המביא גט והניחו זקן או חולה ינתנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים פירוש נותן לה בחזקת שהוא קיים ולא אמרי׳ דלמא מית ואין גט לאחר מיתה וכן מי שהלך בעלה למדינת הים לא חיישינן דלמא מיית ולא אמרינן דלמא מית והויא לה זרה וכגון שאין לה זרע ממנו ולגבי חטאת נמי לא אמרינן דלמא מית והויא לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא:
הא דתנן והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים – איכא דק״לא הא דאמרינן בפרק המפקידב דילמא מיתה סבתה ומיתה ברתה דאלמא חיישינן, ובתוס׳ג מתרץ כשהגיעו האם והבת לגבורות, וא״כ האם מפליג פליגא לה, ומפרשי׳ד דלא אמרינן פלוג אלא בבן מאה. ולאו מילתא היא. וי״לה שאני שבי דכולהו איתנהו ביה, אבל בעלמא לא חיישינן, וי״לו שאני התם דכיון דאפשר והדין מוטל על ב״ד אין נזקקין לו לתקנו אלאז לגמרי, וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם, אבל הכא מוקמינן לי׳ בחזקתיה משום דלא אפשר לתקן לגמרי ולחוש, וזה עיקר.
א. תוס׳ בסוגיין ד״ה והנחו, ובב״מ לט ב ד״ה דלמא, ובראשונים.
ב. ב״מ לט ב.
ג. תוס׳ ב״מ שם. וכן בשטמ״ק שם בשם תלמיד הרי״ף, ובחי׳ הריטב״א החדשים.
ד. שיטמ״ק וריטב״א שם, ודעת הרמ״ה בטור סי׳ קמא ובשו״ע סעי׳ מח. ומ״ש רבינו דלאו מילתא יתכן דס״ל כרש״י דהיינו עד צ׳ וכן פירש תוס׳ רי״ד.
ה. לשון הגמ׳ ב״ב ח ב, ובתוס׳ כאן ובב״מ ובחי׳ הריטב״א החדשים שם, ובר״ן וריטב״א בסוגיין.
ו. כ״ה בחי׳ הר״ן וריטב״א, ובשו״ת הריב״ש סי׳ מז, ועיין נימוק״י.
ז. בנדפס חסר אלא.
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומות בחזקת שהוא קיים השולח את חטאתו ממדינת הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים אמר הר״ם זאת החטאת הנזכרת בכאן הוא חטאת העוף או חטאת אשה אשר לא תצטרך סמיכה כמו שנבאר במקומו הנה אפשר שתקרב זאת החטאת ובעליו נסתר והעקר אצלנו שחטאת שמתו בעליו תמות כמו שיתבאר ברביעי מתמורה וכן מעקרנו אין גט לאחר מיתה אבל כאשר התבאר מותו קודם הגעת הגט אליה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם:
רש״י בד״ה שמא מת כו׳ למיתתו לשמא ימות כו׳ הד״א:
מתני׳ בחזקת שהוא קיים. עיין סנהדרין דף מז ע״א תד״ה אימא כישן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב משנה שליח המביא גט לאשה, והניחו את המגרש כשהוא איש זקן או חולהנותן לה השליח את הגט בחזקת שהוא קיים (חי) עדיין, ואין חוששים שמא מת הבעל בינתיים ובטל הגט.
MISHNA: In the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman, and when he had left the husband was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive, and there is no concern that in the meantime he has died, thereby canceling the bill of divorce.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גבַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים דהַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.:

Similarly, with regard to an Israelite woman who is married to a priest and may therefore partake of teruma, and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma based on the presumption that her husband is still alive. Similarly, in the case of one who sends his sin-offering from a country overseas, the priests may offer it on the altar based on the presumption that the one who sent it is still alive.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקריבין אותה – ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא.
בת ישר׳ הנשואה לכהן. כלומר וכן בת ישר׳ הנשואה לכהן ש⁠(י)⁠היה בעלה זקן והלך לו למדינת הים, אי נמי (יהיה) [היא] הנחתו זקן או חולה, רשאה לאכול בתרומה אע״פ שאין לה בנים ממנו, דנעמידנו על חזקתו ובחזקת קיים היה עומד. ומתפרש (דדוקא) בברייתא [דדוקא] בזקן שלא הגיע עדיין לגבורות, דהיינו שמונים שנה כדכת׳ ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ובחולה שאינו גוסס, אבל הגיע לגבורות וחולה גוסס שרוב גוססין למיתה, אינה אוכלת בתרומה, ואין נותנו לה נמי אותו מביא גט.
השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. ולא חיישי׳ שמא מתו בעליה, וקיימ׳ לן דכל חטאת שמתו בעליה למיתא אזלא, שאם היה קרבן אחר כגון עולת חובה או עולת נדבה לא קמ״ל [מידי] (ל)[ד]⁠פשיטא דהא לא מיפסיל בכך. ובגמ׳ מקשי והא בעיא סמיכת בעלים וליכא, ומוקים לה בחטאת נשים, דלא סמכי דכת׳ בני ישר׳ וסמך בנים סומכים ולא בנות סומכות. אי נמי בחטאת העוף [דלא] בעי (סמיכת) [סמיכה] כלל.
[גמ׳] והניחו חולה (חולה) דוקא חולה דרוב חולין לחיים. אבל גוסס לא דה(ו)א רוב גוססין למיתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכיוצא בזה, בת ישראל הנשואה לכהן ורשאית לאכול תרומה מכוח נישואיה אלה, והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה להיות אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. וכן השולח קרבן חטאתו ממדינת היםמקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ואין חוששים שמא מת בינתיים ונפסלה החטאת.
Similarly, with regard to an Israelite woman who is married to a priest and may therefore partake of teruma, and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma based on the presumption that her husband is still alive. Similarly, in the case of one who sends his sin-offering from a country overseas, the priests may offer it on the altar based on the presumption that the one who sent it is still alive.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא זָקֵן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת וְחוֹלֶה שֶׁרוֹב חוֹלִים לְחַיִּים אֲבָל זָקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת הוְגוֹסֵס שֶׁרוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה לָא.

GEMARA: Rava says: They taught that this presumptive status exists only concerning an elderly man who has not reached his years of strength, i.e., the age of eighty, and an ordinary sick person, as the majority of sick people continue to live and recover from their illnesses. But if the husband was an elderly man who had reached his years of strength, or if he was moribund, then, as the majority of moribund people proceed to die, he does not have this presumptive status.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לגבורות – שמונים שנה לישנא דקרא (תהלים צ).
וחולה – או חולה דמתני׳ דוקא חולה ולא גוסס.
אמר רבא ל״ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות פי׳ שמונים שנה כדכתיב ואם בגבורות שמונים וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא אלא חיישינן דלמא מית ולא תנשא בגט זה עד שיתברר אם היה חי בעת מסירתו ליד האשה:
(7-8) אמר רבה לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים. וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא, ואף על גב דאמרינן אי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג שנויא היא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע לגבורות. ומצאתי בירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. משמע דטעמא לא משום דאיפליג דאם כן מאי אפילו אדרבה בשהגיע למאה טפי עדיף.
גמ׳ וגוסס. עי׳ קדושין עח ע״ב תד״ה לא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא אמר רבא: לא שנו במשנה שאומרים שחזקת אדם שנשאר בחיים אלא בזקן שלא הגיע לגבורות (לשנת השמונים לחייו), וחולה סתם, מאחר שרוב חולים לחיים קמים מחוליים, אבל אם היה זה זקן שהגיע לגבורות, או גוסס, שהרי ידוע כי רוב גוססין למיתהלא סומכים על חזקה זו.
GEMARA: Rava says: They taught that this presumptive status exists only concerning an elderly man who has not reached his years of strength, i.e., the age of eighty, and an ordinary sick person, as the majority of sick people continue to live and recover from their illnesses. But if the husband was an elderly man who had reached his years of strength, or if he was moribund, then, as the majority of moribund people proceed to die, he does not have this presumptive status.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אפי׳אֲפִילּוּ בֶּן מֵאָה שָׁנָה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים תְּיוּבְתָּא.

Abaye raised an objection to Rava’s statement from a baraita: With regard to an agent who brings a bill of divorce and left the husband when he was old, even one hundred years old, he gives the bill of divorce to the wife, based on the presumption that her husband is still alive. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation, and Rava’s statement is rejected.
רי״ףפסקי רי״דרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה המביא גט והניחו זקן בן ק׳ שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואיבעית אימא כיון דאפלוג איפלוג פי׳ כיון דאפלג מדרך שאר כל בני אדם שהאריך עד ק׳ שנה איפליג ואינו נחשב כל כך זקן שהוא קרוב למיתה אבל בן פ״א או יותר עד צ׳ קרוב למות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: המביא גט והניחו את המגרש כשהוא זקן, אפילו בן מאה שנהנותן לה בחזקת שהוא קיים! ומסכמים: תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו של רבא.
Abaye raised an objection to Rava’s statement from a baraita: With regard to an agent who brings a bill of divorce and left the husband when he was old, even one hundred years old, he gives the bill of divorce to the wife, based on the presumption that her husband is still alive. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation, and Rava’s statement is rejected.
רי״ףפסקי רי״דרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִי בָּעֵית אֵימָא כֵּיוָן דְּאִיפְּלִיג אִיפְּלִיג.

The Gemara comments: And if you wish, say that this is not a conclusive refutation. In the case of the baraita, since it is so that the man reached an exceptionally old age, one cannot apply the general presumptions to him and must instead apply presumptions that are for one who has reached an exceptionally old age. However, in a case where someone has not demonstrated that he is an exception to the rule, once he reaches the age of eighty there is a concern that perhaps he has died in the interim.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דאיפליג – משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה.
איפליג – ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן שמונים ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאין זו קושיה, ודווקא במי שהוא בן מאה שנה נאמרה ברייתא זו, כיון דאיפליג [שהפליג] בשנים יותר משנות כל אדם — איפליג [הפליג], ואין חוששים שמא מת עכשיו, אבל סתם זקן לאחר גיל הגבורות לחייו יש לחשוש שמא מת.
The Gemara comments: And if you wish, say that this is not a conclusive refutation. In the case of the baraita, since it is so that the man reached an exceptionally old age, one cannot apply the general presumptions to him and must instead apply presumptions that are for one who has reached an exceptionally old age. However, in a case where someone has not demonstrated that he is an exception to the rule, once he reaches the age of eighty there is a concern that perhaps he has died in the interim.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה תְּנַן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים וּרְמִינְהוּ והֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.

§ Abaye raises a contradiction before Rabba: We learned in the mishna that in the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman and left the husband when he was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive. And one can raise a contradiction from a baraita (Tosefta 6:11) that states: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma, due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. Apparently, there is a concern that one may die at any point.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסורה לאכול – בת ישראל הנשואה לכהן שאוכלת בשבילו אסורה מיד דכל שעתא חיישינן עכשיו ימות אלמא חיישינן למיתה.
אמר המאירי המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הבעל והרי הוא גט לאחר מיתה שאף במהיום אינו כלום כל שלא הגיע לידה או ליד שלוחה מחיים אלא נותנו בחזקת שהוא קיים והרי היא בחזקת גרושה ואינה זקוקה ליבום מן הסתם עד שיתברר שמת קודם שיגיע הגט לידה ופירשו בגמרא דדוקא חולה אבל הניחו גוסס נותנין לו חומרי חיים וחומרי מתים ולא תנשא עד שיתברר שהיה קיים בשעה שהגיע הגט לידה שכל שיהא קיים אפי׳ הוא גוסס או אפי׳ נחתכו בו רוב שנים הרי זה גט ומכל מקום בזקן היה סבור רבה לומר בגמרא דוקא עד שלא הגיע לגבורות ר״ל שמנים שנה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עד שיתברר אלא שהשיבוהו ממה שאמרו בבריתא המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנות בחזקת שהוא קיים ונשאר לו בתיובתא ואע״פ שחזרו ותירצו בה כיון דפלג פלג כלומר הואיל והגיע למאה או שעבר שמנים ונחלק משאר בני אדם הילך הוא וחי אפי׳ כמה לאו טעמא דאיסתבר היא לאקולי בבר מאה טפי מבר תמנין אלא בכלם נותנו בחזקת שהוא קיים ואף בתלמוד המערב אמרו תני בר קפרא אפי׳ הניחו בן מאה ועשה בדרך מאה נותנו בחזקת שהוא קיים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] אביי לרבה, תנן [שנינו במשנתנו]: המביא גט, והניחו זקן או חולהנותן לה את הגט בחזקת שהוא קיים ואין אנו חוששים שמא מת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: האומר לאשתו ״הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו (מיתתי)״, שהגט יחול שעה אחת לפני שימות, אם היתה זו אשת כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שאנו חוששים שמא בעוד שעה ימות!
§ Abaye raises a contradiction before Rabba: We learned in the mishna that in the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman and left the husband when he was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive. And one can raise a contradiction from a baraita (Tosefta 6:11) that states: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma, due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. Apparently, there is a concern that one may die at any point.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ תְּרוּמָה אַגִּיטִּין קָא רָמֵית תְּרוּמָה אֶפְשָׁר גֵּט לָא אֶפְשָׁר.

Rabba said to him: Do you raise a contradiction from the halakhot of teruma to the halakhot of bills of divorce? Concerning teruma, it is possible for the wife to eat only non-sacred produce in order to be stringent due to the possibility that her husband may die. However, concerning a bill of divorce it is not possible to take into account the possibility that her husband may die, as there would then be no way for a husband to send a bill of divorce to her with an agent.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרומה אפשר – להיות ניזונת בחולין.
גט לא אפשר – למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות.
תרומה אפשר – תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה כדבסמוך וי״ל דכן דרך הש״ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו.
ונתגלגל על יד זו לבאר שבת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא מתו הבעלים וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא מקריבו בחזקת שהוא קיים וכן הלכה אלא שפירשוה בגמרא בקרבן נשים שאינו צריך סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו צריך סמיכה שאם בקרבן אחד הרי צריך סמיכה וכבר אמרו ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע״פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם כדאיתא בראשון של פסח שני ר״ל פרק תמיד נשחט מ״מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך:
גמרא א״ל תרומה אגיטין קא רמית והקשו התוספות תימא וכי לא היה יודע דאיכא לאקשויי מתרומה אתרומה כדבסמוך ויישבו בדוחק. ולולא דבריהם היה נלע״ד דלק״מ דבלא״ה קשיא לי אדמהדר הש״ס לאקשויי מתני׳ אהדדי ואמאי לא מקשה בפשיטות אההיא דהרי זה גיטך שעה אחת אמאי אסורה לאכול בתרומה ולא מוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים דהא קי״ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה כדאיתא בחולין פ״ק והביאו רש״י ז״ל במשנתינו אע״כ משום דאפשר לומר דההיא חזקה שהוא קיים לאו חזקה גמורה היא משום דבודאי עשויה חזקה זו להשתנות שסוף כל אדם למות וסברא כזו הובאה בכמה מקומות בספרי פוסקים ועפ״י סברא זו השבתי קושיית התוספות פ׳ אלמנה לכ״ג דף נ״ח בד״ה רישא פסולי קהל שהקשו שם ספק בן ט׳ שנים אמאי לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיה קטן ולמאי דפרישית כאן א״ש דחזקה המשתנית בודאי תו לא מיקרי חזקה וא״כ מה״ט גופא לא מצי לאקשויי מעיקרא תרומה אתרומה דלעולם אימא לן דחזקת חיים לא מקרי חזקה מש״ה באומר הרי זה גיטך שעה אחת אסורה לאכול בתרומה מיד וההיא דבת ישראל הנשואה לכהן דאוכלת בתרומה היינו משום דאיכא חזקה אחריתי שהאשה זו בחזקת היתר לאכילת תרומה עומדת ומספק אין אנו יכולין לאוסרה כיון דלא איתרע האי חזקה כלל וחזקת היתר כי האי ודאי חזקה אלימתא היא בכ״מ ולא מצינו שהחמירו בה חכמים כגון מקוה שנמדד פעם אחת הרי היא בחזקתה ולא חיישינן דילמא חסרה לה וכן סכין שנבדק ועומדת אפילו לגבי חזקת איסור וחזקת טומאה ובכמה דוכתי מצינו בכל הספיקות דאוקמינן אחזקת היתר לגמרי היכא דלא איתרע משא״כ בההיא דהרי זה גיטך שעה אחת כו׳ הכא לא שייכי האי חזקת היתר של האשה שהרי איתרע חזקת היתר שלה ע״י הגט שלפנינו הא למה זה דומה לספק קרוב לו ספק קרוב לה בין בגיטין ובין בקידושין דלא אמרי׳ אוקי אחזקה קמייתא מפני שהספק הוא בקידושין וגירושין עצמם המגרעין את החזקה הראשונה כמ״ש תוספות להדיא בכתובות דף כ״ג בד״ה תרוייהו בפנויה קמסהדי וכבר הארכתי בזה הרבה ודעתי להוסיף אי״ה בקונטרס הכללים שלי וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות פרק חרש דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי וקשיא לן אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנויה אע״כ כיון שזה קידשה איתרע לגמרי חזקת פנויה ודוק שנלע״ד ראיה ברורה דבכה״ג מדאורייתא נמי איתרע חזקה מדמחייב אשם תלוי וא״כ כ״ש הכא שהגט הוא בודאי רק שהספק הוא באיזה זמן יחול מילתא דפשיטא היא דאיתרע חזקת היתר דידיה ומשו״ה לא שייך לאקשויי כלל מתרומה אתרומה מעיקרא אבל מגיטין אתרומה מקשה שפיר דהא בשולח גט ממדינת הים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבא האשה הזאת בחזקת איסור לשוק עומדת ומדקתני נותנין לה הגט בחזקת שהוא קיים אלמא דהיינו להתירה לשוק אף במקום יבם וא״כ ע״כ עיקר הטעם משום דמוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים וקיימא האי חזקה אפילו לגבי חזקת איסור לשוק והיינו ג״כ מהטעם שכתבתי דחזקת איסור לשוק איתרע ע״י הגט וחזקת שהוא קיים לא איתרע כלל ועוד דחזקת שהוא חי אתיא מכח רוב דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי וקי״ל רובא וחזקה רובא עדיף א״כ מקשה שפיר מגירושין אתרומה אמאי אסורה לאכול בתרומה בהרי זה גיטך שעה אחת דנהי דחזקת היתר שלה איתרע מ״מ חזקת בעלה שהוא קיים לא איתרע ושני רבה שאני תרומה דאפשר פי׳ דמעלה בעלמא עשו לענין תרומה כיון דאפשר אע״ג דמן הדין היתר גמור הוא וע״ז חוזר הש״ס ומקשה ורמי תרומה אתרומה פי׳ דהתם גבי בת ישראל הנשואה לכהן נמי אמאי לא עשו מעלה ול״ל הכא חד חזקה והתם בבת ישראל תרי חזקות חזקת היתר וחזקת שהוא קיים הא ליתא דהא דמפלגינן פ׳ בכל מערבין בין חדא חזקה לתרי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה משא״כ בדבר המותר לגמרי מה לי חדא חזקה ומה לי תרי תרוייהו חזקות גמורות הן ואי משום מעלה בתרי חזקה נמי ליעבדו מעלה וסברא כיוצא בזו נזכרת בתוספות בריש מסכת יומא גבי אין לדבר סוף ע״ש כן נראה לי נכון וברור בעזה״י ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבה: מדין תרומה על דין גיטין קא רמית [אתה משליך, מקשה]? הלא תרומה אפשר לה לאשה שלא תאכל, אלא תסתפק בחולין, ולכן אפשר להחמיר בה מפני החשש, אבל גט לא אפשר, שאין לכך תקנה, ולכן סומכים על החזקה.
Rabba said to him: Do you raise a contradiction from the halakhot of teruma to the halakhot of bills of divorce? Concerning teruma, it is possible for the wife to eat only non-sacred produce in order to be stringent due to the possibility that her husband may die. However, concerning a bill of divorce it is not possible to take into account the possibility that her husband may die, as there would then be no way for a husband to send a bill of divorce to her with an agent.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְרָמֵי תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה תְּנַן בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

And the Gemara raises a contradiction from the halakhot of teruma in the mishna to the halakhot of teruma in a baraita. We learned in the mishna: With regard to an Israelite woman who is married to a priest and may therefore partake of teruma, and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma based on the presumption that her husband is still alive.
רי״ףפסקי רי״דחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היא אוכלת בתרומה בחזקת וכו׳ ורמינהו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא חיישינן למיתה אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן פירוש לשמא מת לא חיישינן דאוקמי ליה אחזקיה שהניחו חי אבל זה שנתן לה גט על מנת שיחול שעה א׳ קודם למיתתו לשמא ימות ודאי חיישינן דלא מרע לחזקה דהכי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמי [והשלך, הראה סתירה] מדין תרומה אתרומה [על דין תרומה], תנן [שנינו במשנתנו]: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת היםאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.
And the Gemara raises a contradiction from the halakhot of teruma in the mishna to the halakhot of teruma in a baraita. We learned in the mishna: With regard to an Israelite woman who is married to a priest and may therefore partake of teruma, and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma based on the presumption that her husband is still alive.
רי״ףפסקי רי״דחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּרְמִינְהוּ הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.

And the Gemara raises a contradiction from a baraita: If one says to his wife: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. These two halakhot appear to contradict one another.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: ״הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו״אסורה לאכול בתרומה מיד. והרי זו סתירה מאותו דין עצמו!
And the Gemara raises a contradiction from a baraita: If one says to his wife: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. These two halakhot appear to contradict one another.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק שָׁאנֵי הָתָם שֶׁהֲרֵי אֲסָרָהּ עָלָיו שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא מִמַּאי דְּאִיהוּ מָיֵית בְּרֵישָׁא דִּלְמָא אִיהִי מָיְיתָא בְּרֵישָׁא.

Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, said: It is different there, as he rendered her forbidden to himself one hour prior to his death, meaning that she will definitely be prohibited from partaking of teruma at some point. Therefore, it is considered to be an uncertainty immediately. Rav Pappa objects to this answer: From where is it known that he will die first and she will be prohibited from partaking of teruma? Perhaps she will die first, and the bill of divorce will never take effect.
רי״ףרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני התם שהרי אסרה שעה אחת קודם למיתתו – לעולם לא חיישינן למיתה ושאני הכא שהרי אסרה מחיים שעה אחת קודם מיתתו וכל שעתא איכא לספוקי בההיא שעתא שעתידה ליאסר ושינויא דחיקא הוא והיינו דפריך ליה ואי לאו דחיישינן למיתה ממאי דהוי גיטא דלעולם הוא מיית ברישא ונאסרה מחיים דלמא היא מייתא ברישא ולא יבא לכלל גט לעולם.
שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים – פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר מחיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק: שאני התם [שונה שם], שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו, ואם כן, בוודאי חל עליה איסור עוד בחייו, אלא שאין אנו יודעים בדיוק מתי הוא מתחיל, ולכן חוששים לכך מיד. מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ממאי דאיהו מיית ברישא [ממה, מניין אתה יודע שהוא ימות בתחילה] ואז יחול האיסור? דלמא איהי מייתא ברישא [שמא היא תמות בתחילה], ואם כן, לא היה כאן איסור כלל!
Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, said: It is different there, as he rendered her forbidden to himself one hour prior to his death, meaning that she will definitely be prohibited from partaking of teruma at some point. Therefore, it is considered to be an uncertainty immediately. Rav Pappa objects to this answer: From where is it known that he will die first and she will be prohibited from partaking of teruma? Perhaps she will die first, and the bill of divorce will never take effect.
רי״ףרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּלָא חָיֵישׁ לְמִיתָה הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּחָיֵישׁ לְמִיתָה.

Rather, Abaye said that this is not difficult: This mishna, which permits the woman to partake of teruma, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is not concerned about potential death. That baraita, which prohibits the woman from partaking of teruma, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is concerned about potential death.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר אביי – האי תנא ודאי חייש למיתה ולא קשיא מתניתין דהכא ר׳ מאיר היא דלא חייש לבקיעת הנוד.
הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כו׳ – השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות לא לגמרי מדמה דהא ר׳ מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד׳ אחין (יבמות דף כו.) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמ׳ משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין וההיא משנה מוקי לה כר״מ בפ״ב דיבמות (דף יח.) ולקמן בפרק בתרא (גיטין פה.) נמי אמר לכולי עלמא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר לא חייש לשמא מת לאלתר דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר.
בד״ה הא ר״מ כו׳ חייש לשמא ימות לזמן מרובה כו׳ ודלמא אדמייבם חד מיית אידך כו׳ עכ״ל אינו מוכרח דאדמייבם חד מת אידך כו׳ דאיירי לזמן מרובה אלא כיון דכר״מ אתיא ע״כ דלא חייש אלא לזמן מרובה דלאלתר לא חיישינן אפילו לשמא ימות כמו בקיעת הנוד דהוי לאלתר וכמו שכתבו התוס׳ בזה לקמן ולר״י נמי דחייש לשמא ימות לאלתר והיינו משום דליכא למיחש לבקיעת הנוד אלא לאלתר דלאחר השבת ודאי יפריש לפי׳ התוס׳ ולפרש״י נמי כשימצא לאלתר כלים יפריש ודו״ק:
תוספות בד״ה הא ר״מ כו׳ לא לגמרי מדמה כו׳ דאל״כ אשת כהן שיצא בעלה כו׳ אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר עכ״ל. ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם במילי דסברא אמנם כמו זר נחשב דא״כ נתת דברי חכמים לשעורין איזה לאלתר ואיזה לזמן מרובה ולענ״ד לא אוכל לעמוד על סוף דעתם איזה שיעור שייך בזה לענין חשש מיתה שהוא אחד מהדברים המכוסים מבני אדם ועוד דא״כ תקשי ממ״נ אי מדמינן שמא מת לשמא ימות א״כ לאלתר נמי ואי לא דמו להדדי אכתי אמאי מדמה להו הש״ס לדמות שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר ובאמת קצרה דעתי להשיג דבריהם בזה. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בסמוך בלא״ה אין הכרח לדבריהם בזה דמאי דקשיא להו א״כ לרבי יהודה דחייש למיתה היאך אוכלת אשת כהן בתרומה שלא בפני בעלה ולדידי לק״מ דאף למאי דמוקי כתנאי היינו דוקא לענין רומיא דגיטין אתרומה דרישא דמתני׳ בהמביא גט נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא מתוקמא כר״י כיון דאיהו חייש לשמא ימות וה״ה לשמא מת למאי דמדמה להו עכשיו וא״כ לר״י ודאי אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים כיון דלדידיה לא חשיבא חזקת קיים דמיתה שכיחא וחזקת היתר נמי ליכא דאדרבא האשה בחזקת איסור לשוק עומדת דלענין זה איירי מתני׳ כדפרישית ואם כן מוקמינן לה בחזקת איסור כדמעיקרא משא״כ סיפא דמתני׳ בת ישראל הנשואה לכהן ר״י נמי מודה דאוכלת בתרומה דנהי דחזקת חיים לא חשיבא ליה דחייש למיתה מ״מ האשה הזאת יש לה חזקת היתר דמשעה שניסת בפני בעלה היה לה חזקת היתר לאכילת תרומה ומספק אין אנו יכולין לאוסרה וכולה כדפרישית ודוקא בהרי זה גיטך שעה אחת מוקמינן דאסורה לאכול בתרומה כר״י כיון דחייש למיתה ליכא חזקת קיים וחזקת היתר נמי ליכא דאיתרע חזקת היתר ע״י הגט כמו שהבאתי ראייה ברורה בעזה״י וכיון דאליבא דר״י אין הכרח לדבריהם א״כ אליבא דר״מ נמי לא קשיא מהסוגיא דיבמות דאדרבא בר״פ שני דיבמות משמע דאביי לא מוקי טעמא דר״מ משום ביטול מצות יבמין אלא משום דיש זיקה אח״ז ראיתי שתוספות שם הרגישו בזה וכתבו מדשתיק אביי לרבה ובאמת אין זה ראיה דלרבה ודאי א״ש דהא איהו לא מוקי הכא כתנאי ונראה שסמכו עיקר דבריהם להוכיח סברתם לחלק בין לאלתר לזמן מרובה מדר״י דאל״כ אשת כהן תהא אסורה לאכול שלא בפני בעלה ולמאי דפרישית א״ש ודו״ק היטב שלדעתי כ״ז אמת ויציב בעזה״י:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [ברייתא זו] המתירה לאשה לאכול תרומה — שיטת ר׳ מאיר שלא חייש [חושש] למיתה, הא [זו] האוסרת על האשה לאכול תרומה — שיטת ר׳ יהודה דחייש [שחושש] למיתה.
Rather, Abaye said that this is not difficult: This mishna, which permits the woman to partake of teruma, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is not concerned about potential death. That baraita, which prohibits the woman from partaking of teruma, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is concerned about potential death.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דִּתְנַן הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים אוֹמֵר שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

As we learned in a baraita in the Tosefta (Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans, about whom it is assumed that they did not separate teruma and tithes, and he is not in a position to separate teruma, he acts as follows: If there are, for example, one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is approximately nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later, which will clarify retroactively what he designated for the tithes and for teruma. This is the statement of Rabbi Meir.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן כן שנינו במשנה]: הלוקח (קונה) יין בלתי מעושר מבין הכותים (שומרונים) ורוצה לשתות ממנו, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בעוד זמן — הרי הן (ייעשו) תרומה, עשרה לוגין יהיו מעשר ראשון, תשעהמעשר שני, ומיחל (ומחלל) את המעשר השני בכסף ושותה מיד, אלו דברי ר׳ מאיר.
As we learned in a baraita in the Tosefta (Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans, about whom it is assumed that they did not separate teruma and tithes, and he is not in a position to separate teruma, he acts as follows: If there are, for example, one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is approximately nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later, which will clarify retroactively what he designated for the tithes and for teruma. This is the statement of Rabbi Meir.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.

The baraita continues: However, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit this practice. These Sages, Rabbi Yehuda among them, were concerned that perhaps the wineskin would burst before he would manage to separate the teruma, whereas Rabbi Meir is not concerned about this occurring. Similarly, it is said that Rabbi Meir is not concerned about potential death, and Rabbi Yehuda is concerned.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוסרין – שמא יבקע הנוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה ור׳ אסי ור׳ שמעון אוסרים. ובהמשך הדברים מסבירים חכמים את דבריהם שהם חוששים שמא ייבקע הנאד, ור׳ מאיר אינו חושש לכך. וכיוצא בזה נאמר שר׳ מאיר אינו חושש לאסון כגון מיתה, ור׳ יהודה חושש לכך.
The baraita continues: However, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit this practice. These Sages, Rabbi Yehuda among them, were concerned that perhaps the wineskin would burst before he would manage to separate the teruma, whereas Rabbi Meir is not concerned about this occurring. Similarly, it is said that Rabbi Meir is not concerned about potential death, and Rabbi Yehuda is concerned.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) רָבָא אָמַר

Rava said:
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר:
Rava said:
רי״ףחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין כח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין כח., עין משפט נר מצוה גיטין כח., רי"ף גיטין כח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין כח., ראב"ן גיטין כח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין כח., ר"י מלוניל גיטין כח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין כח., רמב"ן גיטין כח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין כח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין כח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין כח., מהרש"א חידושי הלכות גיטין כח., פני יהושע גיטין כח., גליון הש"ס לרע"א גיטין כח., חדושי בעל שרידי אש גיטין כח. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ גיטין כח., אסופת מאמרים גיטין כח.

Gittin 28a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 28a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 28a, Rif by Bavli Gittin 28a, Rashi Gittin 28a, Raavan Gittin 28a, Tosafot Gittin 28a, Ri MiLunel Gittin 28a, Piskei Rid Gittin 28a, Ramban Gittin 28a, Rashba Gittin 28a, Meiri Gittin 28a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 28a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 28a, Penei Yehoshua Gittin 28a, Gilyon HaShas Gittin 28a, Chidushei Baal Seridei Eish Gittin 28a, Steinsaltz Commentary Gittin 28a, Collected Articles Gittin 28a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144