אמרי בי רב מ״ט דרב חסדא – אע״ג דאמרי בי רב רב הונא ורב חסדא תלמידו שמא רב הונא נמי אמרה ופי׳ טעמו והש״ס קבעיא בלשון זה מ״ט דרב חסדא אי נמי מצינו שרב הונא רגיל לשבח דבריו כדאמר בגיטין (דף ז.) חסדא שמך וחסדאין מילך ובמסכת שבת (פב.) מ״ט לא שכיחת גבי רב חסדא דמחדדן שמעתתיה.

מה חצות שאין עושה לינה כו׳ – ורבה לטעמיה דאית ליה בסמוך אין לינה מועלת בראשו של מזבח ולית ליה ק״ו דרב חסדא דאיכא למיפרך מה לחצות שכן עושה עיכול בראשו של מזבח דאם פקע לא יחזיר תאמר בעמוד השחר שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח כך פי׳ ה״ר מנחם זצ״ל.

ורב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם – וליכא למימר דעמוד השחר שני יעשה עיכול מק״ו דחצות שהרי אינו עושה לינה אלא לקרבנות היום שלפניו.

הילכתא כרב יוסף – פירוש יפה אמר ואין זה פסק הלכה ולא שייך למיפרך הילכתא למשיחא דהא לבסוף נמי מוכח דלא פליגי עליה וא״כ הלכה למה לי.

לא נהנין – רבינו היה מפרש מן התורה כיון שהם לחמו של מזבח ומ״מ יצא מידי מעילה דכיון דחצות עוכלם נעשית מצוותם ולא חזרה בהם מעילה.

לשלחן מדמינן לה דתנן אפילו היה על השולחן כו׳ – תימה מנא ליה דלא פסול לאחר שבת כשנסדר כהילכתו וי״ל דדייק מלישנא יתירא דקאמר שאפי׳ הוא על השולחן כו׳ דמשמע שבא להוסיף אפי׳ בענין זה והא ליתא דהא דוקא משום שנסדר באחד בשבת שלא כהילכתו לא מיפסל כדאיתא שילהי שתי הלחם (מנחות דף ק.) ופרק אמר להם הממונה (יומא דף כט:) דטעמא דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנו ולא משני התם טעמא דשלחן אינו מקדש ליפסול בלינה כדאמר הכא דבעי למילף מיניה מזבח וצ״ע אי מצי למימר דכי נסדר כהילכתו נעשה לחמו של שלחן טפי לא יפסל בלינה זה משמיענו לישנא יתירא דאפילו על השלחן כו׳ והתם דפריך כיון דלילה אינו מחוסר זמן בי שמשי ליפסול ומשני כיון דנסדר שלא כהלכתו נעשה כמי שסדרו הקוף משמע אם סדרו כהלכתו נפסל בלינה י״ל דאתא למימר דאם נסדר בלילה כיון דלילה אין מחוסר זמן נפסל בלינה אבל נסדר כהלכתו ממש ביום השבת אפילו היה שם ימים רבים אינו נפסל דנעשה לחמו של מזבח מ״מ תימה למה לא תירץ מתחינה לפי סברתו כי נמי כלי שרת מקדש שלא בזמנו שאני שולחן דאינו נפסל עליו כלל בשום ענין דעל כרחין שום פסוק יש על דבר זה שאינו נפסל אפילו כי נסדר כהלכתו.

הגה״ה כבש מנין – וא״ת לרבי יהודה דאמר עזרה מקדשת כמזבח אמאי איצטריך את לרבויי כבש הא כיון דירד ע״ג רצפה יעלה כ״ש כבש וי״ל דשמא הא דעזרה מקדשת כמזבח היינו כשירין להקטיר עליה אבל פסולין לא להכי איצטריך קרא.

כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין – פי׳ בקונטרס דלענין פדיון בעי א״ל תניתוה כו׳ א״ל לכתחלה ליקרב קמיבעיא לי ופשיט דמקדש מקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין דמשום וזרקו פסולין אם עלו לא ירדו הא אם זרקוהו כשרים לכתחלה יעלו איברים דזריקה מעלייתא היא אף על גב דקבלוהו פסולין דכלי שרת שקבלו בו הדם מקדשת פסולין לכתחלה ליקרב וליזרק כך פירש בקונטרס ותימה לפי׳ דא״כ תיקשי ליה מתני׳ הלן והיוצא והטמא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו׳ אם עלו לא ירדו משמע הא לכתחלה לא יעלו ואע״ג דנתקבל הדם בכשרות בכלי שרת דהא לא איירי מידי בנתקבל בפסול ונזרק בפסול ועוד לן דמה ויצא דמה ונטמא דמה אמאי לא יעלו לר״ש כיון דכלי שרת מקדשין את הפסולין לכתחלה ליקרב וצריך לדחות כל הני כגון שישנן עתה בכלי חול דהוה ליה כירדו וכן נתערב בדם הפסולין דאמר ישפך לאמה ולא אמרינן דיקרב מיירי בהכי וכן הא דתנן (מנחות דף ק:) המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון דמשמע מקרב לא קרבו בעורכו לכלי חול איירי וכן היה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה בהכי מוקמינן לה מיהו אכתי קשה לפי׳ דאי מעיקרא ס״ד דלענין פדיון קבעי אם כן לא הוה ליה למימר לכתחלה ליקרב מיבעיא לי אלא ליקרב מיבעיא לי ומדקאמר לכתחלה ליקרב מיבעיא לי משמע דמעיקרא נמי הוה ידע דליקרב קמיבעיא ליה אלא דמיבעיא ליה בדיעבד ועוד הקשה ה״ר פטר לפרש״י שהשיב ר״י דדוקא משום דזרקוהו פסולין אחרי שקבלו פסולין אבל קבלו פסולין וזרקוהו כשרים יעלו תחילה ליקרב איברים דכלי שרת מקדשין לכתחלה ליקרב דבהדיא אמרינן בפ״ק דמנחות (מנחות ז.) והא בעי מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו פסולין לכתחלה ליקרב וא״ל אין מקדשין ומשני אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל ש״מ דאין מקדשין ליקרב פשיטא ליה הילכך נראה פר״ת שפירש דמעיקרא ס״ד דר׳ יוחנן דקבעי מיניה אם העלה פסולין לגבי מזבח בכלי שרת ומפסיק הכלי שרת וקמיבעי ליה נהי דאין לומר דלא ירדו מטעם דאויר מזבח כמזבח דמי שהרי תחתית הכלי מפסיק מיהו כלי שרת שמא מתוך קדושתו לא הוי חציצה והוי כאילו הפסולים ע״ג המזבח ממש דלא ירדו או הויא חציצה וירדו אמר ליה תניתוה כשם שהמזבח כו׳ לענין דאם עלו לא ירדו כך הכלים מקדשין לענין זה (מכאן ואילך לשון ר״ת) א״ל לכתחלה ליקרב קמבעיא לי דסבר ריש לקיש דאיכא לאוקומה מתני׳ דקתני הך כלים מקדשים שאם עלו בכלי ע״ג המזבח לא ירד דאין כאן לא קדושת המזבח ולא קדושת אויר הואיל והם בכלי וקבעי שאם לא העלה הקמצין הפסולין בכלי אלא קדשו בכלי מהו שיעלו לכתחלה דכי היכי דמזבח מקדש מה שנגע בו ולא ירדו כך כלי מקדש מה שנגע בו ולא ירדו או לא אא״כ העלהו אמר ליה תניתוה שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין כלומר שקבלו פסולין וזרקו בדיעבד הא אם לא זרקוהו לכתחלה לא יזרוק דהכי מיפרשא מתני׳ הלן והיוצא כו׳ שזרקו את הדם בדיעבד לא ירד הא אם לא זרקוהו לא יעלה והא דקאמר וזרקו פסולין פי׳ דמתני׳ [כך] הוא ואינו אלא מסיים לשון המשנה ולאו מפסולא קדייק תדע שלא היה לו לומר רק לא שקבלו אי נמי זרקו אלמא דריש לקיש דדחי ליה בפסולין מוקי לה והיינו דאמר בפ״ק דמנחות (מנחות ז.) והא בעי מיניה ריש לקיש (כו׳) מר׳ יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו פסולין [כו׳] ואמר ליה אין מקדשין עד לא קבלו פסולין ואי נמי זרקו פסולין כלומר שקבלו פסולין אם עלה הבשר לא ירד והדם יעלה ויזרק דכלי שרת מקדשין לכתחלה ליקרב אי נמי אם זרקו פסולין הבשר אם עלה לא ירד והדם לא יתקנח דהא המשנה בכל עניינים אם עלה לא ירד קתני בין חומרא בין קולא כדמוכח לשון ר״ת וכל מה שפירשתי לפירוש הקונטרס שהעמדתי בעודן בכלי חול צריך לפרש גם לפי׳ ר״ת למאי דבעי למימר ר״ל דמקדשין לכתחלה ומה שפי׳ הדם לא יתקנח אין שייך להזכיר כאן דלאו היינו אם עלו לא ירדו דאפילו מאן דאית ליה גבי דם אם עלו ירדו מודה בדם הנזרק דקלטו מזבח דאי לא הוי אלא לר״ג דוקא א״כ בסמוך דפריך חטאת העוף דפסולה היכי מזה מדמה פירוש לר״ג דאמר אם עלה לא ירד כיון דאויר מזבח לאו כמזבח דמי לעולם הוי ירוד ומאי קושיא אימא הא דקתני אם עלה לא ירד היינו אם זרק לא יקנחנו אבל אם עלה בכלי ירד אלא ודאי לא יקנחנו הוי לכולי עלמא ואם עלה לא ירד דקאמר היינו אם עלה בכלי לא ירד אלא יזרקנו בעל כרחו ובההיא דמנחות (מנחות ז.) דקדק רבינו חיים דקאמר התם אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל וכי לא היה יודע דמקדשין ליפסל הא מתני׳ היא בין לפי׳ הקונטרס בין לפי׳ ר״ת דתנן כך הכלים מקדשין.