בין כשרות – משום עבד.
בין פסולות – כגון שפחה משום כהן.
הראויות לכהונה – ולא גרושה וחלוצה משום כהן.
(1) 
וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לְמֵתִים וְאֵינָן נוֹשְׂאִין נָשִׁים בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהוּנָּה.
וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לְמֵתִים וְאֵינָן נוֹשְׂאִין נָשִׁים בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהוּנָּה.And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, as each of them might be a priest. And they may not marry women, whether unflawed women, who may not marry a slave, or women unfit to marry into the priesthood, as with regard to each of them it is uncertain whether he is a priest or a slave. If the mixed sons matured and freed each other, they may marry women fit to marry into the priesthood, as a freed slave may marry such women. However, neither may marry a woman unfit for the priesthood, in case he is a priest.
ואינן מטמאין למתים – תימה לר״י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דתנן בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מטמאין למתים ואע״ג דתנא בסיפא.
ואין מיטמאין למתים שמא הוא הוא הכהן ואם ניטמאו אין סופגין את הארבעים שכל אחד בספק עבד:
ואין נושאין נשים לא כשרות לכהונה ולא פסולות לא כשרות שמא זה הוא העבד ואסור בכשרה ולא בפסולות שמא זהו הכהן ואסור בפסולה:
הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאין נשים הראויות לכהונה שאם כהן הוא מוטב ואם לאו הרי הוא מכל מקום ישראל גמור אבל פסולה לא שמא הוא הוא הכהן וזה שאמר שחררו שמשמעו שמכל מקום אין כופין אותם לאו דוקא אלא כופין אותם לשחרר זה את זה שאלמלא כן אין להם תקון שהרי אין אחד יכול לישא אשה בת חורין ולא לישא שפחה אלא כך פירושו כופין אותן וכשישחררו זה את זה נושאין נשים כשרות אבל לא פסולות:
וכן אין מיטמאין למתים שמא הוא הוא הכהן ואם נטמאו אין סופגין את הארבעים שכל אחד בספק עבד משוחרר שהוא ישראל:
ואין אוכלין תרומה שהרי כל אחד בספק עבד משוחרר ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש שכל אחד אומר כהן אני ואיני בדין זרות לשלם חומש אלא שמשלם קרן לבד בין שאכלה לכהן שניתנו לו בין שאכלה לישראל קודם שנתנה ויש מפרשים דוקא שאכלו לכהן משניתנה לו אבל אכלה לישראל קודם שנתנה אע״פ שהיה בדעת הישראל ליתנה לכהן אחר אינו משלם כלום ואין הישראל צריך להפריש אחרת וכן דעת רבותי נוטה:
ואין חולקין על הגורן אפילו שניהם כאחד שהרי כל אחד מהם בספק ישראל ומוכרין את התרומה כלומר שאין חייבין ליתנה לכהן שכל אחד אומר כהן אני ומפריש אני לעצמי ומוכרם לכהן והדמים שלו ויש גורסין ואין מוכרין את התרומה כלומר שצריכים הם ליתנה לכהן מספק ואם מכרו הדמים שלהם שאין מוציאין ממון מספק:
ואין חולקין בקדשי מקדש אפילו בדבר שאינו בר אכילה כגון עורות קדשים ואין נותנין להם קדשים ר״ל אף בקדשי הגבול כגון בכורות וחרמים ואין מוציאין את שלהם מידיהם שכל אחד אומר כהן אני וסתם חרמים לכהנים ופטורים מזרוע לחיים וקיבה מפני שהכהנים פטורים מהם דכתיב מאת העם פרט לכהנים ובכור שלהם ירעה עד שיסתאב וישחט במומו ויאכלנו שאף הזר מותר בבכור בעל מום ואלו מקריבו תם צריך להקריב אימוריו וכהן המקריבו אוכלו שהבכור אינו נאכל אלא לכהנים:
ונותנין עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים פירשוה בגמרא לענין מנחה והוא שידוע שמנחת ישראל נקמצת והקומץ קרב והשאר נאכל לכהנים ומנחת כהן כלה כליל ואם אחד מאלו מביא מנחה נקמצת כדין מנחת ישראל ואין שיריה נאכלים כמנחת כהנים ולא שיהו שיריה קרבים שהרי אמרו כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כלומר כל שחלק אחד ממנו הולך לאישים כגון שהקומץ קרב השירים אינן ראויין להקרבה ואם כן שמא מנחת ישראל היא ואין שיריה ראויים להקרבה אלא הקומץ קרב והשירים מתפזרים בבית הדשן ר״ל במקום שנותנין שם תרומת הדשן ויש מפרשים שנשרפין וזו היא נתינתם בבית הדשן וכן פירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות אע״פ שאוכלין ומאכילין ואלו הן חרש שוטה וקטן מפני ששלש אלה אין להם דעת לשמור והתורה אמרה משמרת תרומותי עביד להו שימור ואע״פ שכלם בחזקת טהרה מכל מקום זילותא הוא אצל התרומה לחלקה בפרסום למי שהטומאה מצויה בו וכן טומטום ואנדרוגינוס מפני ששניהם בריה בפני עצמה וזילותא הוא אצל תרומה ליתנה בפרסום לבריות משונות והעבד שמא יבאו להעלותו ליוחסין כמו שביארנו והערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה אע״פ שיכול להאכילה לנשיו ועבדיו מכל מקום הדבר מאוס ליתן לו תרומה בפרסום וכן הטמא אע״פ שרשאי לאכלה לכשיטהר מכל מקום הדבר מאוס ליתנה לטמא במקום טהורים ולא לאשה ר״ל אשת כהן שמא תתגרש בצנעה ונוטלת בחזקת אשת כהן וכן שמא תתיחד עם האיש בגרן ומכל מקום אם היה הגרן קרוב לעיר עד שאי איפשר לגרש שלא בידיעתם וכן שיהו מצויין בה אנשים הרבה עד שלא תהא שם חשש יחוד חולקין לה ונושא אשה שאינה הוגנת לו ר״ל כהן שנשא אסורה לו ומפני שקנסוהו בכך עד שיגרש וכלם משלחים להם בבתיהם חוץ מן הטמא והנושא אשה שאינה הוגנת לו אבל ערל הואיל ומתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא ומשלחין לו להאכיל לבני ביתו ואע״פ שאף טמא אנוס אינו דומה אנסו של זה לאנסו של זה שהטמא היה לו ליזהר שלא להזמין עצמו למקום טומאה אבל ערל אונס מיתה הוא הא ערל שאיפשר לו למול ולא מל הדבר פשוט שאין משלחין לו כלל וכן הדין בשאר קדשי הגבול שחולקין להם ומשגרין בבתיהם:
כשירות. ישראליות, דשמא עבד הוא. פסולות. כגון שפחה, דשמא כהן הוא. הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן. אין סופגין. דכל חד וחד אמ׳ אנא לאו כהן אנא, וספק הוא. אין משלמין. דכל חד וחד אמ׳ אנא כהן אנא. ואין חולקין [ומוכרין את התרו]מה. תרומת תבואתם כשמפרישין אותה אין להוציאה מידם, דכל חד וחד [אמר לכהן] אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול. ומיהו אסורין באכילה דדלמ׳ זר הוא, אלא מוכרים אותה לכהנים והדמים שלהם. בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים. ואין נותנין להם קדשים. בבכור וחרמים קאמ׳. את שלו. דקאמ׳ כהן אנא, וגבי חרמים נמי תנן הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם. הילכך מה יעשה בבכור שלו דקאמרת דהוי שלו ואינו צריך ליתנו לכהן והוא אסור לאכלו. שיסתאב. שיפול בו מום ויאכלוהו הם, דבכור בעל מום אין בו משום זרות. ולא יקריבנו תם אפי׳ בפני הבית, דאם כן לא יאכל הוא את בשרו. חומרי ישראל. שמא עבד הוא. חומרי כהנים. שמא כהן הוא.
תובד״ה ואינן מטמאין למתים תימה לר״י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין כו׳ עכ״ל ק״ק מאי קא קשיא ליה דהא כיון בשעדיין קטנים הם מיירי ברישא דבשהגדילו חייבין לשחרר זה את זה כדקתני בסיפא וא״כ אין שייך למתני ואין סופגין דהא קטנים הם אלא בסיפא דגדולים הם איצטריך למתני דאין סופגין משום דהוי התראת ספק (א) ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
ואינן מטמאין למתים, שכל אחד מהם הוא ספק כהן. ואינן נושאין נשים, בין היו הנשים כשרות — שמא הוא עבד ואסור בכשרה, בין פסולות — שמא כהן הוא ואסורה לו. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה — נושאין נשים ראויות לכהונה, שאם עבד משוחרר הוא — מותר בה, שאמנם עבד משוחרר מותר אף בפסולה לכהונה, אבל אם הוא כהן — אסור באשה פסולה לכהונה.
And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, as each of them might be a priest. And they may not marry women, whether unflawed women, who may not marry a slave, or women unfit to marry into the priesthood, as with regard to each of them it is uncertain whether he is a priest or a slave. If the mixed sons matured and freed each other, they may marry women fit to marry into the priesthood, as a freed slave may marry such women. However, neither may marry a woman unfit for the priesthood, in case he is a priest.
הכל
(2) וְאֵינָן מְטַמְּאִין לְמֵתִים וְאִם נִטְמְאוּ אֵינָן סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים וְאֵינָן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה וְאִם אָכְלוּ אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגּוֹרֶן וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶן.
And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, since they are uncertain priests. However, if they became impure, they do not receive the forty lashes, as each of them might not be priest. And they may not partake of teruma, as one of them is not a priest. However, if they ate teruma unwittingly they do not pay the principal and the additional fifth, as each of them might be a priest. And they do not receive a share of teruma in the granary, as neither can prove that he is a priest. However, they may sell the teruma that they remove from their own produce, and although they may not eat it, the money is theirs. Since it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest, teruma cannot be appropriated from them.
ערך ספג
ספג – א(כלאים פרק ח) המנהיג סופג את הארבעים (יבמות צט:) ואם נטמא אינו סופג את הארבעים. (תמורה ב.) אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים פי׳ כמו עלה ונסתפג סופגו במלח כלומר שואב את הארבעים ויש מפרש סופג כמו סופק ויספוק את כפיו ג׳ וק׳ מתחלפין (א״ב כן נקרא בל׳ יוני ורומי וישמעאל והוא גדל על פני הים מקצף הנקפא רך ומלא נקבים ושואב כל דבר לח וקראו חז״ל כן לכל דבר שהוא שואב דבר אחר ונעתקה מלה זו לכל דבר קל מלא חורים כמו רקיקים תרגום ורקיק אחד ואיספוג חד).
א. [שלאגען.]
אין סופגין כו׳ – דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא (והתראת ספק היא).
אין משלמין – דכל חד אמר אנא כהן.
ואין חולקין על הגורן – אין נותנין להם תרומה על הגורן שהמשוחרר ישראל הוא.
ומוכרין את התרומה – תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכין לתתה לכהן דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול ומ״מ לאוכלה א״א אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהן.
ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש – נהי דאין משלמין מ״מ צריכין להפריש משום כפרה.
ואינן חולקין על הגורן – ואפי׳ יבאו שניהם על הגורן ויתנו אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חברי כהן תנו לי בשבילו אפ״ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דלמא אתי לידי תקלה.
ואינן מטמאין למתים, משום ספק כהן, ואם נטמאו למתים — אינן סופגין (מקבלים) את הארבעים מלקות שהרי אין להזהיר אף אחד מהם בוודאות, שמא אינו כהן. ואינן אוכלין בתרומה, שהרי אחד מהם הוא עבד משוחרר, ואם אכלו בשוגג — אינן משלמין קרן וחומש, שהרי לא ברור שהאוכל הוא זר. ואינן חולקין על הגורן לקבל תרומה, שאין אחד מהם יכול להוכיח שכהן הוא. ומוכרין את התרומה שהם מפרישים מתבואתם, ואף שאינם אוכלים אותה הדמים שלהן שאין דרך להוציא מידם.
And they may not become ritually impure with impurity imparted by a corpse, since they are uncertain priests. However, if they became impure, they do not receive the forty lashes, as each of them might not be priest. And they may not partake of teruma, as one of them is not a priest. However, if they ate teruma unwittingly they do not pay the principal and the additional fifth, as each of them might be a priest. And they do not receive a share of teruma in the granary, as neither can prove that he is a priest. However, they may sell the teruma that they remove from their own produce, and although they may not eat it, the money is theirs. Since it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest, teruma cannot be appropriated from them.
הכל
(3) וְאֵינָן חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם קָדָשִׁים וְאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלָּהֶם מִידֵיהֶם.
And they do not receive a share of the consecrated offerings of the Temple, as each of them might not be a priest. And one may not give them consecrated offerings to sacrifice for the same reason. However, the hides of their own offerings may not be appropriated from their possession, as it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest.
ה״ג: ואין חולקין בקדשי המקדש – כגון עורות קדשים.
ואין נותנין להם קדשים – להקריב.
ואין מוציאין שלהן מידם – אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא (ב״ק דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפילו במשמר שאין שלו ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתם ועורם שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו ותערובות הללו הואיל והאחד מהן כהן אין ב״ד יכולין להוציא מידן בעל כרחם ולתתם לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהן ויחזרו להן הבשר והעור ויתנום לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתן לאנשי משמר.
לשון אחר ועיקר: ואין נותנים להם קדשים – בבכור וחרמים קאמר. ואין מוציאין את שלהם מידם דאמר אנא כהן וגבי חרמים נמי תנן (ערכין דף כח.) הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהן. והדר אורי מאי קעביד בבכור שלו ירעה עד שיסתאב ולא יקריבנו תם דא״כ לא יאכל את בשרו שהמקריב יעכבנו. וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל (ב״ק דף קי.) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי.
ואין מוציאין – פירש בקונטרס בל״א אם היו חייבין עולה או חטאת ואשם אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר להיות עבודתם ועורם שלהם דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן יקריב בכל שעה שירצה ואפי׳ במשמר שאין שלו אלא או יקריבו להם קרבנות ויחזרו להם הבשר ויתנו לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן והקשה על זה בקונט׳ דהא אמרינן בהגוזל קמא (ב״ק דף קי. ושם) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי ואר״י דאין זה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע״י הדחק ראוי לעבודה כדמפרש בהגוזל (שם) וכן מצא ה״ר אלחנן בהדיא בירושלמי דקאמר היה זקן או חולה נותנה לכל משמר שירצה היה טמא ובעל מום נותנה לאותו משמר ומסיק דהתערובו׳ עבדינן להו כחולה וזקן דתנינן אין מוציאין שלהן מידיהם ועל לשון שני שפי׳ ואין נותנין להם קדשים בבכור וחרמים קאמר קשה לר״י מדתני בערכין (דף כט.) חרמי כהנים עד שלא באו ליד כהן הרי הם כהקדש משבאו ליד כהן הרי הן חולין לכל דבריהם א״כ איך מניחין אותם בידם ואמר ר״י שיתנו זה לזה ויתנו ביניהם.
ואינן חולקין בקדשי המקדש, שהרי לא ברור מי מהם כהן, ואין נותנים להם קדשים, קרבנות להקריב כמו שנותנים לכהנים. ואין מוציאין קדשים שלהם מידיהם — שעורות הקדשים שייכים להם, שהרי אי אפשר להוכיח כי אחד מהם אינו כהן.
And they do not receive a share of the consecrated offerings of the Temple, as each of them might not be a priest. And one may not give them consecrated offerings to sacrifice for the same reason. However, the hides of their own offerings may not be appropriated from their possession, as it cannot be proven with regard to either of them that he is not a priest.
הכל
(4) וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּיבָה וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים.:
And they are exempt from giving a priest the foreleg, and from giving him the jaw, and from giving him the maw of their non-consecrated kosher animals. And with regard to either of them, the firstling of his kosher animal should graze until it becomes unfit to be sacrificed, i.e., until it gets a blemish. It is against his interest to sacrifice the animal before it gets a blemish, thereby letting it be eaten by the priests. Once it gets a blemish, it cannot be appropriated from him. Since he is possibly a priest, he may claim that the animal is the property of a priest. The animal then becomes his private property, and he may eat it if he wishes. And in general, we place upon him both the stringencies of priests and the stringencies of Israelites.
ובכורו ירעה עד שיסתאב – אפי׳ בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצו למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה בבכורות פרק עד כמה (דף כח.) הילכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראייה.
חומרי ישראלים וחומרי כהנים – מפרש בגמרא.
ופטורין לתת לכהן מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה של בהמות חולין שלהם, ובכורו (בכור בהמה טהורה) של כל אחד מהם יהא רועה עד שיסתאב (עד שיפול בו מום) שבהיותו תמים אינו רוצה להקריבו ולתת את בשרו לכהן — שהרי בעל הבכור ספק כהן הוא. וכשנופל בו מום יכולים הם לאוכלו, שהרי הוא ממון של כהן בלבד, ואין מוציאים מידם. ובכלל: נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.
And they are exempt from giving a priest the foreleg, and from giving him the jaw, and from giving him the maw of their non-consecrated kosher animals. And with regard to either of them, the firstling of his kosher animal should graze until it becomes unfit to be sacrificed, i.e., until it gets a blemish. It is against his interest to sacrifice the animal before it gets a blemish, thereby letting it be eaten by the priests. Once it gets a blemish, it cannot be appropriated from him. Since he is possibly a priest, he may claim that the animal is the property of a priest. The animal then becomes his private property, and he may eat it if he wishes. And in general, we place upon him both the stringencies of priests and the stringencies of Israelites.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים וְכוּ׳.: אֶלָּא הָנָךְ מִשּׁוּם דְּאִיעָרוּב לְהוּ הָווּ לְהוּ פְּסוּלִין א״ר אָמַר רַב פָּפָּא אֵימָא וּמֵתוּ הַוַּדָּאִין.:
GEMARA: It is stated in the mishna that if the sons of certain, unflawed lineage were the ones who died, the mixed sons perform ḥalitza with the widows of the elder woman’s sons, but not levirate marriage. The Gemara asks: Does this indicate that because these sons were mixed up they are rendered unfit? The fact that their lineage is unclear should not render them unfit. Rava Pappa said: Say that the correct wording is: And if the certain sons were the ones who died.
ערך בהם
בהם – א(פסחים עב) בהמה אינה מקבלת טומאה מחיים (סוכה יא:) מה בהמה גידולי קרקע ואינה מקבלת טומאה אף בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידיהן. (יבמות צט: חולין ז) ושם מפורש רב פנחס בן יאיר הוה אזיל פדיון שבויים איקלע לההיא אושפיזא רמו ליה שערי לחמריה ולא אכיל וכו׳ (בראשית רבה ויפקח הגמלים) חמרתיה דרבי פנחס בן יאיר נסיבו יתה לסטאי עבדת גביהן ג׳ יומין ולא טעמא מידי וכו׳.
ערך ביאה
ביאה – ב(יבמות צט) ביאה מאח דהוא אב והוא בעל והוא בר בעל (יומא סט: סנהדרין סד.) אמר רב יהודה ואי תימא ר׳ יוחנן בייא בייא היינו דאחרביה להיכלא. (ובילמדנו בסוף פרשת בראשית) אמרו החיה והעופות ובהמה ביאה עוברת עלינו שאלו חוטאין ואלו מתים. (וברגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני) ביאה אתה מעביר עלינו למה אתה נוטל את בנימין לעבד אנחנו מכרנו את אחינו לעבד לכך נתחייבו להיות עבדים אבל בנימין לא היה לו עסק בדבר זה. (ובאשה כי תזריע בפרשת או בשר) אמר הקב״ה לירמיה ראה מה עשו לי בני הביאו לי מצורע וסומא לתוך ביתי צווח אני ביאה עליה. (ובספרי לבנים אתם) אמר להקב״ה בייא אתה מעביר עלינו שישראל חוטאין ואנו לוקין פי׳ זעקות על עוות הדין. (א״ב: פירוש בלשון יוני בייא עול ועוות דין ובייא בלשון יוני ענין צעקה.
א. [פיכע.]
ב. [גשרייא וועה.]
מתו הכשרים. אטו הנך משום דאיערבו הו״ל פסולים אר״ש אימא מתו הנושאי׳ לבני הכלה א׳ חולץ וא׳ מיבם ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבוום ברישא לא מ״ט דקא פגע ביבמה לשוק:
א גמרא שנינו במשנה: ״מתו הכשרים וכו׳ ״. ותוהים על הלשון: אלא הנך [הללו], וכי משום דאיערוב להו [שהתערבו להם] הוו להו [נהיו] פסולין? אמנם, ספק הוא בני מי הם, אבל אינם פסולים! אמר רב פפא: אימא [אמור] כך: ומתו הודאין.
GEMARA: It is stated in the mishna that if the sons of certain, unflawed lineage were the ones who died, the mixed sons perform ḥalitza with the widows of the elder woman’s sons, but not levirate marriage. The Gemara asks: Does this indicate that because these sons were mixed up they are rendered unfit? The fact that their lineage is unclear should not render them unfit. Rava Pappa said: Say that the correct wording is: And if the certain sons were the ones who died.
הכל
(6) לִבְנֵי הַכַּלָּה אֶחָד חוֹלֵץ וְכוּ׳.: דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי אֲבָל יַבּוֹמֵי בְּרֵישָׁא לָא דְּקָפָגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.:
It is stated in the mishna that with the widows of the certain sons of the daughter-in-law, one of the mixed sons performs ḥalitza and the other one performs levirate marriage. The Gemara comments that ḥalitza is specifically performed first, and afterward levirate marriage. However, levirate marriage is not performed first, because if she is not his own yevama but rather his brother’s daughter-in-law, doing so breaches the prohibition against a yevama engaging in intercourse with a member of the public.
ב עוד שנינו במשנה: לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם. ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, מחשש דקפגע [שפוגע הוא] ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שזו איננה יבמתו אלא כלת אחיו הזקוקה לייבום.
It is stated in the mishna that with the widows of the certain sons of the daughter-in-law, one of the mixed sons performs ḥalitza and the other one performs levirate marriage. The Gemara comments that ḥalitza is specifically performed first, and afterward levirate marriage. However, levirate marriage is not performed first, because if she is not his own yevama but rather his brother’s daughter-in-law, doing so breaches the prohibition against a yevama engaging in intercourse with a member of the public.
הכל
(7) כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְכוּ׳.: חֵלֶק אֶחָד פְּשִׁיטָא אֵימָא חֵלֶק כְּאֶחָד.
§ It is stated in the mishna that in the case of a priestess whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, they receive one share of teruma in the granary. The Gemara asks: Isn’t it obvious that they receive one share and no more? Rather, say that they receive a share as one, i.e., they receive a share at the granary only if they come together.
גמ׳ (חלק א׳ ס״ד – חלק אחד משמע של כל אחד).
חלק כאחד – אם באו שניהם על הגורן נותנים להם אבל זה בלא זה אין חולקין להם דקסבר אין חולקין תרומה לעבד אא״כ רבו עמו דלמא אתי לאסוקי ליוחסין דסברי כהן הוא.
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלים בתרומה וחולקין חלק א׳ על הגורן. ואין מטמאין למתים. ואין נושאין נשים בין כשרות בין פסולות. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאים נשים הראוי׳ לכהונה. ואין מטמאים למתים ואם נטמאו אין סופגין את הארבעים. ואין אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמים קרן וחומש. ואינם חולקין על הגורן ומוכרים את התרומה והדמים שלהן. ואין חולקין בקדשי הקדש ואין נותנים להם קדשי ואין מוציאין את שלהן מידיהן. ופטורים מן הזרוע והלחיים והקבה. ובכורות יהי׳ רועי׳ עד שיסתאב. ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים. פי׳ הרי אלו אוכלי׳ בתרומה דעבד כהן נמי אוכל בתרומה וחולקין חלק א׳ על הגורן לקמן מפרש טעמא. ואין מטמאין למתים דכל חד הוי ס׳ כהן ואין נושאים נשים בין כשרות משום עבד בין פסולות משום כהן. שחררו זה את זה מפרש לקמן. אין סופגין את הארבעים דכל חד אמר אנא כהן אנא, ואין חולקין על הגרן שמא אינו כהן. ומוכרין את התרומה. תרומות תבואות כשהן מפרישין אותה א״צ לתת לכהן דכל חד א״ל לכהן אייתי ראי׳ דלא כהן אנא ושקיל ומ״מ לאוכלה א״א אלא מוכרים אותה לכהנים והדמים שלהם. ואין חולקין בקדשי הקדש כגון עורות קדשים ואין נותנים להם קדשים בכורות וחרמים ואין מוציאין שלהם מידיהן דכל חד אמר אנא כהן אנא וגבי חרמים תנן הכהנים אין מחרימין שהמחרימים שלהם. ובכורות ירעה עד שיסתאב אפילו בזמן הבית דלא כפי׳ להו למיתני׳ לכהן ולהקריבום דאמר אנא כהן ואיהו לא חזי למיקרבי ולמכלי׳ דלמא זר הוא ואין נאכל הבכור לזר הלכך ירעה עד שיפל בו מום ואכלי במומו דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות כהונה והממע״ה, ופטורים מן הזרוע וכו׳ פי׳ שאין בהן קדושה אלא משום מתנות כהונה והממע״ה, ונותנים עליהם חומרי וכו׳ מפרש לקמן:
וחולקין חלק א׳ חלק א׳ ס״ד פי׳ וכי הכהנים בחלק נוטלים על הגרן הכל לפי דעתו של בעה״ב אם רוצה להרבות לזה ולמעט לזה הרשות בידו אלא אימא חלק בא׳. תנן כמ״ד אין חולקין לעבד תרומה אא״כ רבו עמו דתניא אין חולקין תרומה לעבד אא״כ רבו עמו דברי ר״י ר׳ יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי. במקומו של ר״י הי׳ מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של ר׳ יוסי לא הי׳ מעלין מתרומה ליוחסין.
אחד פשיטא. דהא ליכא אלא חד כהן. כאחד. דוקא כשבאין שניהם יחד נותנין להם, אבל אם בא האחד אין נותנין, שמא יחזיקוהו במיוחס ויתנו לו בת ישראל, ושמא עבד הוא. ר׳ יוסי אומ׳. אספק דמתני׳ קאי. מעלין. ולא פליגי. מתרומה. מחלוקת תרומה קאמ׳ ולא מאכילתה.
ג שנינו במשנה: כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה, שבין השאר גם חולקים להם חלק אחד בגורן. ותוהים: חלק אחד פשיטא [פשוט] שלא יתנו להם יותר מזה! אלא אימא [אמור] חלק כאחד, כלומר, חולקים להם רק כשהם באים יחד.
§ It is stated in the mishna that in the case of a priestess whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, they receive one share of teruma in the granary. The Gemara asks: Isn’t it obvious that they receive one share and no more? Rather, say that they receive a share as one, i.e., they receive a share at the granary only if they come together.
הכל
(8) תְּנַן כמ״ד כְּמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ דְּתַנְיָא אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר אִם כֹּהֵן אֲנִי תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי וְאִם עֶבֶד כֹּהֵן אֲנִי תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל רַבִּי.
The Gemara comments: According to this modification, we have learned in the mishna a ruling that is in accordance with the one who said that one may distribute teruma to a slave only if his master is with him, as it is taught in a baraita: One may distribute teruma to the slave of a priest who is possibly a priest himself only if his master is with him; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says that teruma is distributed to him alone, even without the accompaniment of his master, as he can say: If I am a priest, give me teruma due to my own priesthood, and if I am the slave of a priest, give me due to my master.
ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי – הק׳ ה״ר אלחנן למ״ד לקמן אין חולקין תרומה לאשה משום גרושה ה״נ גבי עבד ניחוש שמא ישאל לאחר שנשתחרר העבד ואמר ר״י דאין לחוש לכך שלא יחזיק עצמו בעבד והא נמי לא חיישינן שמא ימכרנו רבו לישראל וישאל דכיון דמזונותיו על רבו לא יהא חוטא ולא לו אך קשה דמסקינן בפ״ק דגיטין (דף יב. ושם) שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואמאי לא חיישינן שמא ישאל אז כיון שאין רבו מפרנסו ושמא הא לא שכיח.
אין חולקין. אעפ״י שמותרין בה. והאשה. פיר״ש1 אשת כהן. והערל. כהן שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה. שאינה הוגנת. פסולה לכהונה. דלאו בני דעה נינהו. וזילותא היא דתרומה שיחלקוה לעין כל למי שאין בו דעת.
1. ד״ה והאשה.
ר׳ יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני וכו׳ – ק״ל לר׳ יוסי היאך חולקים תרומה לעבד בלא רבו ניחוש שמא ימכרנו ושחררנו או שיצא בשן ועין וה״ל זר ושמא יתנו לו תרומה וכמ״ד לק׳ שאין נותנים תרומה לאשה משום גרוש׳ וי״א דההיא דלא כר׳ יוסי היא ורבי יוסי לא חייש להא והנכון דשאני שחרור דשבח הוא לעבדי ולא משוי נפשיה עבד כדי שיתנו לו תרומה ועוד דקלא אית ליה טפי מגרושי׳ וכ״ש אם הוא בשן ועין דאית ליה קלא טפי ואי משום מכירה כיון דרבו חייב במזונותיו משום הנאה להא לא מוקים נפשיה בהא ליטול תרומה למוכרה וליגזול לכהנים שאין אדם חוטא ולא לא וכ״ש לאכילה שיש בו עון מיתה בידי שמים ולא חיישינן שמא יאמר לו רבו צא מעש׳ ידיך במזונותיך דכולי׳ האי לא חייש׳ כ״כ ר״י בתו׳ וכו׳.
ומעירים: תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנתנו כדעת מי שאומר] אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חולקין תרומה למי שהוא ספק עבד כהן ספק בן כהן, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר: יכול זה שבא לחלוק שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי (אדוני).
The Gemara comments: According to this modification, we have learned in the mishna a ruling that is in accordance with the one who said that one may distribute teruma to a slave only if his master is with him, as it is taught in a baraita: One may distribute teruma to the slave of a priest who is possibly a priest himself only if his master is with him; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says that teruma is distributed to him alone, even without the accompaniment of his master, as he can say: If I am a priest, give me teruma due to my own priesthood, and if I am the slave of a priest, give me due to my master.
הכל
(9) בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹסֵי לֹא הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין.
The Gemara explains the background behind this dispute: In Rabbi Yehuda’s place, they would elevate a person to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage on the basis of his having received teruma. If they saw a person receive teruma, they would assume that he is a priest and testify to that effect. Therefore, teruma was not distributed to someone who might be a slave, unless he was accompanied by his master, lest the slave be assumed to be a priest himself. Conversely, in Rabbi Yosei’s place they would not elevate a person to the presumptive status of priestly lineage on the basis of his having received teruma. Therefore, he was allowed to receive teruma independently.
ומסבירים את טעם המחלוקת: במקומו של ר׳ יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, שאם היו רואים שאדם קיבל חלק בתרומה, היו מניחים שהוא כהן, ומעידים עליו שהוא כהן לגבי קביעת ייחוסו, ולכן אין לתת תרומה לעבד כשרבו אינו עמו. במקומו של ר׳ יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן אפשר היה לתת תרומה גם אם הוא עבדו של כהן בלא חשש.
The Gemara explains the background behind this dispute: In Rabbi Yehuda’s place, they would elevate a person to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage on the basis of his having received teruma. If they saw a person receive teruma, they would assume that he is a priest and testify to that effect. Therefore, teruma was not distributed to someone who might be a slave, unless he was accompanied by his master, lest the slave be assumed to be a priest himself. Conversely, in Rabbi Yosei’s place they would not elevate a person to the presumptive status of priestly lineage on the basis of his having received teruma. Therefore, he was allowed to receive teruma independently.
הכל
(10) תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק מִיָּמַי לֹא הֵעַדְתִּי אֶלָּא עֵדוּת אֶחָד וְהֶעֱלוּ עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי.
It is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok said: In all my days I never had the opportunity to testify in court, besides one testimony, and they promoted a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. Although they presumably examined the matter carefully, an error occurred.
תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי, לא נזדמן לי להעיד בבית דין, אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי באותה עדות, אף שמן הסתם דקדק בדבר, מכל מקום קרה מכשול כזה.
It is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok said: In all my days I never had the opportunity to testify in court, besides one testimony, and they promoted a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. Although they presumably examined the matter carefully, an error occurred.
הכל
(11) הֶעֱלוּ ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הקב״ה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן .
The Gemara asks: Can it enter your mind that they actually promoted him? Now consider: If, even through the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not bring about a stumbling block, then through the righteous themselves, all the more so is it not so that He does not bring about stumbling blocks?
ס״ד השתא בהמתן של צדיקים – נראה דל״ג ליה דלא שייך הך פירכא אלא במקום שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור ואין להאריך כאן.
גמ׳ מן השתא בהמתן כו׳ עד לא כ״ש. נ״ב ל״ג לתוס׳ אלא לרש״י:
תוס׳ בד״ה וכולן כו׳ ומ״מ אין חולקין כו׳ כצ״ל:
ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה בדעתך]?! השתא [עכשיו הרי] מקובל עלינו ככלל שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!
The Gemara asks: Can it enter your mind that they actually promoted him? Now consider: If, even through the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not bring about a stumbling block, then through the righteous themselves, all the more so is it not so that He does not bring about stumbling blocks?
הכל
(12) אֶלָּא אֵימָא בִּקְּשׁוּ לְהַעֲלוֹת עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי חֲזָא בְּאַתְרֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹסֵי וַאֲזַל וְאַסְהֵיד בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה.
Rather, say that this is what Rabbi Elazar bar Tzadok meant: They sought to promote a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. How did this happen? Rabbi Elazar bar Tzadok saw a man receiving teruma in Rabbi Yosei’s locale and went and testified in Rabbi Yehuda’s locale about what he saw, not realizing that this testimony would be sufficient grounds to assume that the man is a priest. Since teruma is distributed there only to priests, the slave was almost promoted to the presumptive status of priesthood erroneously.
אלא אימא [אמור] בשינוי: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי. כיצד היה הדבר? חזא באתריה [ראה במקומו] של ר׳ יוסי שחלקו בתרומה לאדם אחד ושם לא דקדקו אם עבד כהן הוא — או שהוא עצמו כהן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר׳ יהודה שראה שחלקו לו תרומה, וכיון ששם לא חילקו בתרומה אלא לכהן, ולכן כמעט שהעלו אותו עבד לכהונה על סמך עדות זו.
Rather, say that this is what Rabbi Elazar bar Tzadok meant: They sought to promote a slave to the presumptive status of priesthood on the basis of my word. How did this happen? Rabbi Elazar bar Tzadok saw a man receiving teruma in Rabbi Yosei’s locale and went and testified in Rabbi Yehuda’s locale about what he saw, not realizing that this testimony would be sufficient grounds to assume that the man is a priest. Since teruma is distributed there only to priests, the slave was almost promoted to the presumptive status of priesthood erroneously.
הכל
(13) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אעֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶם תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת וְאֵלּוּ הֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְהֶעָרֵל וְהַטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ וְכוּלָּן מְשַׁגְּרִין לָהֶם לְבָתֵּיהֶם חוּץ מִטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ.
§ The Sages taught: There are ten types of priests to whom one may not distribute teruma in the granary, and they are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, a person whose sexual organs are concealed [tumtum], and a hermaphrodite, and a slave, and a woman, and an uncircumcised man, and a ritually impure man, and one who marries a woman who is unfit for him, i.e., who is unfit to marry a priest. And with regard to all of them, one may send teruma to them, to their homes, with the exception of a ritually impure man and one who marries a woman who is unfit for him.
עשרה אין חולקין – כולהו מפרש טעמא.
והאשה – אשת כהן.
והערל – כהן שמתו אחיו מחמת מילה.
שאינה הוגנת – פסולה לכהונה.
משגרין להן לבתיהן – ואוכלין וערל שאסור לאכול מאכיל לנשיו ועבדיו.
חוץ מטמא כו׳ – לקמיה מפרש.
ואלו הן חש״ו – היינו דוקא בקטן שאינו יודע לישא כפיו דבסוף לולב הגזול (סוכה מב. ושם) תניא יודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה ואקטן קאי התם קטן היודע לישא את כפיו עולה עם הגדולים אבל בפני עצמו עד שיביא ב׳ שערות כדאמר בפ״ג דמגילה (דף כד. ושם) לישא בקביעות עד שיתמלא זקנו.
וכולן משגרין לבתיהן – וא״ת ולמה משגרין לחרש ושוטה והלא לא ישמרוה בטהרה וי״ל שיש להן אפוטרופוס בבתיהן ומ״מ אין חולקין להם פן יבאו לחלק אפילו אין להם אפוטרופוס.
ת״ר עשרה אין חולקין להם תרומה בגורן ואלו הן חש״ו טומטום ולאנדרוגינוס והעבד והאשה והערל והטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. וכולן משגר להן בבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו בשלמא חש״ו דלאו בני דעה נינהי וזילותא הוי למיתן להו תרומה בפרהסיא. טומטום ואנדרוגינוס נמי בריה בפ״ע נינהוו משום דליתא.
ג תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו (כלומר, אשה פסולה לכהונה), וכולן משגרין (שולחים) להם תרומה לבתיהם, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.
§ The Sages taught: There are ten types of priests to whom one may not distribute teruma in the granary, and they are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, a person whose sexual organs are concealed [tumtum], and a hermaphrodite, and a slave, and a woman, and an uncircumcised man, and a ritually impure man, and one who marries a woman who is unfit for him, i.e., who is unfit to marry a priest. And with regard to all of them, one may send teruma to them, to their homes, with the exception of a ritually impure man and one who marries a woman who is unfit for him.
הכל
(14) בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס נָמֵי
The Gemara asks: Granted, teruma may not be distributed to a deaf-mute, an imbecile, and a minor, as they are not competent, and it is unbecoming to give them teruma in public. It is also inappropriate to distribute teruma to a tumtum and a hermaphrodite,
בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. פירש ר״ח ז״ל דלמא מטמאו לה או יהבי לה לזרים. וקשיא לי אם כן למה משגרין להם לבתיהן. אלא נראה כמו שפירש רש״י ז״ל (בד״ה דלאו) משום זילותא דתרומה והיינו נמי טעמא דטומטום ואנדרוגינוס.
בשלמא חש״ק דלאו בני דעה נינהו – פרש״י ז״ל דזילותא דתרומה היא לחלקה להם לעין כל וזה הטעם לטומטום ואנדרוגינוס ור״ח ז״ל פי׳ דלאו בני דעה נינהו ודילמא מטמא לה או יהבי לזרים ולדבריו כי קתני דמשגרי׳ להם לבתיהם היינו לשגר על בתיהם שהוא גדול ובן דעת דזהיר בה.
ומבררים את הברייתא: בשלמא [נניח] חרש שוטה וקטן אין חולקים להם — כי לאו בני דיעה נינהו [לא בני דעת הם] והרי זה פחיתות־כבוד לתרומה שיתנוה להם ברבים. טומטום ואנדרוגינוס נמי [גם כן] —
The Gemara asks: Granted, teruma may not be distributed to a deaf-mute, an imbecile, and a minor, as they are not competent, and it is unbecoming to give them teruma in public. It is also inappropriate to distribute teruma to a tumtum and a hermaphrodite,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.