Yevamot 112a – יבמות קיב.‏ – Shas HaMeforash

ב. ב רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קס״ז:ו׳
שולחן ערוך אבן העזר קס״ז:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשגיטה יוצא – שנתן לה גט וקס״ד גט גמור לביאתו הוא.

ואקשי׳ ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם, פי׳ נהי דאיהי מהימנא שלא בא עליה נכופנו שיבא עלי׳ ואמאי תני כופין אותו שיחלוץ לה. א״ר בשגיטה יוצהא מת״י:

ירולשמי חברייא בעי מה אנן קיימן אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר ליבם. ואם כמשנה אחרונה שמענו ושמותר לחלוץ. שמענו שכפין. פי׳ בתמיה אע״ג דנתן חזרו לומר מצות חליצה קודמת לא שנכוף אותו כדאמרינן בפ׳ החולץ א״ר ואין כופין ואהדר ר״ה שגיטה יוצאה מת״י ותוך ידה. הוא אומר בעלתי וגט אשה היא ודייך בגט זה ופקעה ממך זיקת יבמין והיא אומרת לא נבעלתי וגט יבמה הוא זה כאדם הנותן גט לבימתו לפוסלה עליו ועדיין צריכה חליצה לזיקתו הלכך כופין אותו שיחלוץ לה אסור לקיימא מפני גיטא.

בשגיטה יוצא מתחת ידה – פי׳, קס״ד שכתב לה גט גמור כמגרש את אשתו, היא אומרת לא נבעלתי ואין הגט מועיל אלא לפסול, והוא אומר בעלתי ומגורשת גמורה היא. והכי נמי מיפרשא מילתא דרב אשי, דאמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו, שהגט כתוב סתם, הוא אומר בעלתי וגט שנתתי לביאתי נתתי, והיא אומרת לא כי אלא גט לזיקתך נתתו ועדיין לא נבעלתי, צריכה גט וחליצה, שהיא שוי׳ להאי גיטא חספא, ואע״פ שלדבריה בחליצה מותרת, כיון שהוא אומר בעלתי והוא נאמן, נותנין עלי׳ חומרי שניהם, וצריכה גט וחליצה. והיינו דקס״ד דרבא דבחליצה סגי לה, משום דלדבריה בחליצה ודאי יוצאה. וקשה בעיני לומר, דבשנתן לה גט לזיקתו מתחלה מוקי לה רב אשי, דכיון שאסור לבעול אחר הגט היאך כנסה. ועוד אמאי אינו נאמן לומר לא בעלתי אפילו לאחר שלשים, וכי במקום איסורא מי לא מוקים אינש נפשיה, אפילו כל ימיו. וכך אמרו בירושלמי^א, ר׳ חיננא^ב בשם רב והוא שיהא גט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה וכו׳, דלר׳ אמי בשכתב לה גט גמור, אבל רב אשי הוא דמוקי לה^ג. ולשון אחר יש לומר, שכתב לה ממש גט לזיקתו, היא אומרת לא נבעלתי ולפיכך נתן לי גט לזיקה, והוא אומר בעלתי וגט זה אינו מועיל כלום, שטעיתי בו, סבור הייתי שעדיין יבומין הראשונים עלי׳. וכן כולה רישא וסיפא, הוא אומר בעלתי קודם הגט, והיא אומרת לא נבעלתי, צריכה גט אחר לביאתו, שזה של זיקה אינו כלום. וזה עיקר. וכמדומה שרש״י ז״ל^ד מפרש, גט לזיקתו ודאי, והוא אומר בעלתי אחר הגט. וקשה לי, דהא לדבריו נמי, ביאה פסולה צריכה גט וחליצה^ה.

א. פי״ג הי״ד.

ב. בכי״א: חננא וכן הוא בנדפס, לפנינו בירושלמי: רב הונא. ברשב״א חנינא.

ג. בנדפס נוסף כאן במרובעות: שהגט כתוב סתם.

ד. ד״ה רב אשי אמר. וכן משמע בתוס׳ חד מקמאי.

ה. וכ״כ הרשב״א בשם רבינו קושיא זו, וכ״כ הריטב״א. ועיין ברמב״ם פ״ב יבום ה״ה במ״מ ובלח״מ שם. ועיין בישרש יעקב מש״כ בדברי רבינו.

בשגיטה יוצא מתחת ידיה. כלומר גט סתום והיא אומרת לא נבעלתי ואין גט זה מועיל אלא לפסול זיקתו ולהתירה לשוק. והוא אומר גט גמור הוא שלאחר ביאה. ובשגיטה נמי יוצא עכשיו מתוך ידו לתוך ידה, שאם לא כן לאחר שלשים יום נמי אמאי אין כופין אותו לחלוץ. וכי במקום איסורא לא מוקי איניש נפשיה. והכי איתא בירושלמי (הי״ד) דגרסינן התם ר׳ חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתוך ידו לתוך ידה, הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה ודרב אשי נמי הכי, מיפרשא התם גט לזיקתו. כלומר התם כשהגט יוצא מתחת ידה והיא נאמנת לומר לא נבעלתי אינה צריכה אלא חליצה. אבל הכא דבעי גט אחר משום ביאתו, דכיון שאמר בעלתי והוא לאחר שלשים יום שהיא נאמן, אם כן גט הראשון שיוצא עכשיו מתחת ידה אינו מתירה שהרי משויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואף על פי שלדברי שניהם דיה בחליצה, כיון שאמר מתחלה בעלתי והמנוה, דהא לאחר שלשים יום היו מטילין אותה לחומרא, ומצרכינן אותה גט משום בעלתי דקאמר וצריכה חליצה משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ונראה מדברי רש״י ז״ל (בד״ה רב אשי) שהוא מפרש גט לזיקתו בשכתב לה מפורש גט לזיקתו והוא אומר בעלתי אחר הגט. והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהא לדבריו נמי צריכה חליצה דהא ביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב שגטה יוצא מתחת ידה – פרש״י ז״ל דגט יבמים יוצא מתחת ידה והקשו עליו דא״כ הרי אפי׳ לפי׳ דבריו שהוא אומר בעלתי אסורה היא לו מדרבנן דקים ליה בלא יבנה ואפי׳ בסיפא כופי׳ לחלוץ ועוד היכי קתני כופי׳ אותו או מבקשים ממנו לחלוץ בלבד הא צריכה גט וחליצה לביאתו גט וחליצה לזיקתו לכ״נ דגט סתם יוצא מתחת ידה והוא טוען כבר בעלתי וגט גמור הוא ואינה צריכה חליצה והיא טוענת גט יבמין הוא וצריכה היא חליצה והיא ודאי נאמנת על עצמה להאסר לשוק בלא חליצה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא הילכך כשהוא בתוך ל׳ יום דמוקים איניש נפשיה היא נאמנת עליו ג״כ לכופו לחלוץ ושלא יעגין אותה אבל כשהוא אחר ל׳ יום דאיכא חזקה קצת דלא מוקים נפשיה אין כופי׳ אותו אלא מבקשים ממנו וא״ת כיון דלדבריו כבר נפטרת ממנו מאי איכפת ליה בחליצת׳ ולמה לא נכוף אותו לחלוץ י״ל מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתנו לה גט אינה אסור׳ בחזרה ואולי תתפייס ותחזור ליה ואינו רוצה לאוסרה עליו בחליצה הא כל היכא שהוא מודה במילתא דאסירה ליה אף על פי שהוא טוען שאינה צריכה חליצה כופי׳ אותו לחלוץ ובירושלמי אמ׳ כעין פירושנו דגרסי׳ התם ר׳ חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה.

א ושואלים לגופה של ההלכה: עד שכופין אותו לחלוץ — ניכפנו לייבם! אמר רב: מדובר שם בשגיטה יוצא מתחת ידה, כלומר, שהיבם כבר נתן לה גט, ומאחר שנתן לה גט שוב אינו יכול לייבמה, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין הגט מועיל להתירה לכל, ולכן היא צריכה גם חליצה.

§ The Gemara asks about the halakha that if he has not consummated the marriage, he is forced to perform ḥalitza: Before he is forced to perform ḥalitza, let us force him to consummate the levirate marriage. Rav said: The mishna is referring to a case where her bill of divorce is already to be found in her hand. The yavam has already given her a bill of divorce, but she claims that he never consummated the levirate marriage, and that therefore she is not released by the bill of divorce and still requires ḥalitza.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מֵיתִיבִי ^ביְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי בֵּין שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי בֵּין שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ.

The Gemara raises an objection: If, within thirty days, a yevama said: I have not engaged in sexual intercourse with him, then whether he says: I did engage in intercourse, or whether he says: I did not engage in intercourse, the court forces him to perform ḥalitza. If she made this claim after thirty days have passed, the court asks him to perform ḥalitza.

עין משפט נר מצוהרי״ףההשלמהפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳

ג. ג רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קס״ז:ו׳
שולחן ערוך אבן העזר קס״ז:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא יבמה שאמרה בתוך ל׳ לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שאומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל׳ יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה״ז יוצאה בגט פירוש לאחר ל׳ יום קאי. הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. האי סיפא נמי לאחר ל׳ יום קאי וכולה מתני׳ מיירי כשהגט יוצא מתחת ידה דאי אין הגט יוצא מתחת ידה עד שכופין אותו לחלוץ הוה כופי׳ אותו ליבם. והא דקתני צריכה גט וחליצה פירשה ר׳ אמי שצריכה חליצה עם גיטה שיוצא מתחת ידה והאי דקאמ׳ אעפ״י שחזר ואמר לא בעלתי לא להצריכה חליצה קאי דכ״ש הוא דצריכה חליצה כשלא בעל יותר משבעל אלא ה״ק אעפ״י שחזר ואמר לא בעלתי [אין] כופין אותו שיחלוץ לה אלא מבקשים ואין כופין דאדבורא קמא סמכינן דאמר בעלתי רב אשי אמר התם תנן גט לזיקתו הכא גט לביאתו פי׳ רב (אסי) [אשי] מיירי נמי כשהגט יוצא מתחת ידה והכי אוקי לה ומאי צריכה גט וחליצה דקאמר צריכה גט אחר חוץ מהגט הראשון שנתן לה לזיקתו לפוסלה ממנו ומן האחים. דה״ק בעלתי אחר שנתתי לה גט וביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן וצריכה גט וחליצה. וה״ק אף ע״פ שחזר ואמר לא בעלתי לא תימא אדיבורא בתרה סמכינן ולא תהא צריכה גט אלא אדיבורא קמא סמכינן וצריכה גט. בעא מניה הונא בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מהו. פי׳ אמתני׳ קאי יבמה שאמרה בתוך ל׳ יום לא נבעלתי ויבם אמר בעלתי מהו לאסור צרתה לעלמא משום דיבורא דידה דאמרה לא נבעלתי דאי לדיבוריה דידיה צרתה מותרת לעלמא בלא חליצה א״ל מפני שאנו כופין ומבקשים נאסרה צרתה פי׳ ומותרת לעלמא בלא חליצה. תנן התם בראשונה היו אומרים ג׳ נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך (אני) נטולה אני מן היהודים וחזרו לאמר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. והשמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודים [יפר חלקו והיא משמשתו] הא דקתני טמאה אני לך אוקימ׳ בפ׳ בתרא דנדרים בשמעתא בתרא באשת כהן שנאנסה דאי באשת ישראל אי באונס משרא שרי ליה אי ברצון מי אית לה כתובה. אלא ע״כ באשת כהן שנאנסה דאסורה ליה ואית לה כתובה ומדקאמר דאי אמרה זנתה ברצון לית לה כתובה ש״מ דלא אמרי׳ בחיוב שמחייב אדם את עצמו בממון אין אדם משים עצמו רשע אלא לאו ש״מ דלא אמרי׳ אין אדם משים עצמו רשע לגבי חיוב ממון. והאי דקת׳ נטולה אני מן היהודים צריכה הפרה כשאמרה הנאת תשמיש היהודים עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אבל אמרה הנאת תשמיש על היהודים כיון דמשעבדא ליה לתשמיש לאו כל כמינה וא״צ הבעל הפרה מחלקו ולא חייש משום איסור כולל. ופי׳ השמים ביני לבינך שאינו יורה כחץ והר״א אב ב״ד ז״ל פי׳ שלא נזקק עמה ומהמנינן לה (וא״צ הבעל הפרה מחלקו) מגו דאי בעיא אמרה דאינו יורה כחץ דאיהי מהימנא משום דקים לה. איבעיא להו נטולה אני ליהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמת בעל ונפלה קמי יבם או לא. פרש״י ז״ל מי מסקא אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וחיילה עלה נדרה או לא מסקא אדעתא ולא חיילה עלה נדרה דכשאמרה נטולה אני מן היהודים לא אמרה אלא בשביל גירוש דבעל שלא יהא בעל סבור שעיניה נתנה באחר אם יגרשנה אבל ביבם אם גירשה זה אסורה באחין לא אסקא אדעתה דמית בעלה ונפלה קמי יבם אדעתא דהכי לא נדרה ולא חיילה עליה. רב אמר [יבם] אינו כבעל ולא חיילה עליה. ושמואל אמר יבם א). תניתוה נדרה אין הבעל יכול להפר לסלק הנדרים שנדרה בחיי הבעל שאפי׳ הבעל אינו מפר בקודמים. אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתניא הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופים אותו שיחלוץ לה. ואם איתא דמסקא אדעתה מבקשים מיבעי ליה. אלא לאו ש״מ לא מסקא אדעתה ואפ״ה חייל עלה נדרה כיון שנדרה הנאה סתם בפי׳ מיבמה ולא דמי למתני׳ דלא אדכר יבמה כלל אלא שאמרה סתם נטולה אני מן היהודים וכיון דלא אסקא אדעתה לא חייל עליה נדרה. והרב אלפס כתב בהלכותיו מי מסקא דעתה כלומר וכופין או לא מסקא אדעתא ומבקשים. והלכה כרב דאמר כופין אותו שיחלוץ לה ונ״מ דלא הויה מורדת. טעמה דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויה מורדת וש״מ דליתא לשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ועל זה כתב רבינו אפרים ז״ל היכי קא פסיק הכא דליתא לשמואל דהא שמואל גופיה הוא אמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג עליה דרב דאמר יבם אינו כבעל וקאמר התם אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואם איתא דכופין ומבקשים דהא מתנית׳ שייך במורדת א״כ קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי שתיק גמרא מניה אלא ודאי ליתא להאי דיוקא וליכא למשמע מינה דהויה מורדת כלל ולא שמעינן מינה אלא לאחר מיתת בעלה אין כופין אותו לחלוץ כפשטה דמתניתין אבל הפסדת כתובתה מלתא אחריתי [היא ולא] שייכא בכופין ומבקשין דהכא כלל אלו דבריו ז״ל ונראין קצת דבריו ולא כולם נראה קצת דרב ושמואל לא איירו כלל בכתובה אלא בכופים ומבקשי׳ וליכא הכא דין מורדת. רק מה שהקשה דשמואל אדשמואל תירץ אבא מארי ז״ל הא הא אקשי׳ בפ׳ אע״פ דשמואל אדשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והוא גופיה אמר תבע הוא נזקקים. ומסקנא כאן למשנה אחרונה כאן למשנה ראשונה למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה היו מתכוונים לשם מצוה ה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. ואסיקנא בפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודם למצות חליצה והלכך כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ורב ושמואל אמשנה (ראשונה) [אחרונה] אמרו ואחזרו לומר קיימי הלכך אי מסקא אדעתה הויא מורדת ולא קשיא דשמואל אדשמואל:

תניא יבמה שאמרה תוך ל׳ יום לא נבעלתי בין הוא אומר בעלתי ובין שאומר לא נבעלת כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל׳ יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי זו יוצאה בגט. פי׳ היא נאמנת שאומרת נבעלתי ופקעה זיקתו ודי לה בגט זה שיצא מת״י והוא שאומר לא בעלתי ועדיין צריכה חליצה לא כל הימנו לאסרה ולא מבעי׳ לאחר ל׳ יום דכולי האי לא מוקים אינש אנפשי׳ אלא אפילו תוך ל׳ יום היא נאמנת דחזרת הכנוס בעול לאלתר כדאמרי׳ לקמן גבי צרתה ול״א דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי׳ אלא בדאמרה לא נבעלתי ושויתה אנפשה חתיכה דאיסורא. וכופין את היבם לחלוץ שמה מפסיד בכך. אבל בדאמרה היא נבעלתי אפילו בלילה ראשונה נאמנת ולא כל הימנו לאסורה ובריתא סתם קתני דכ״ז שהאי אמרה נבעלתי האי נאמנת בין תוך ל׳ בין לאחר ל׳, הוא אומר בעלתי והאי אומרת ל״נ אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. פי׳ הכי משמע כיון דאמרה האי ל״נ שויתה אנפשה חד״א וצריכה חליצה וכיון דאמר הוא בעלתי ואית לן חזקה דכל הכונס לאלתר הוא בעול צריכה גט ואע״פ שחזר ואמר לא בעלתי והודה לדבריה כיון דמתחילה אמר בעלתי וחזקת הכנוס בעול. היא צריכה גט בין בתוך ל׳ בין לאחר ל׳ ומדקתני דצריכה גט וחליצה משמע דאין גיטה יוצא מתי. והיכא אוקי בשגיטה יוצא מת״י ואכתי הק״ל אמאמי קתני רישא כופין אותו לחלוץ עד שיכפנו לחלוץ יכפנו ליבם. ומתרץ ר״א דהכי קתני צריכה חליצה עם גט, ולעולם בשגיטה יוצא מת״י. ונ״ל דר״א לפי תירוצא הכי מתרץ הברייתא אע״פ שחזרה ואמרה נבעלתי צריכה חליצה עם עם גיטי׳ כיון דאמרה תחלה לא נבעלתי.

בעי מני׳ חנן ברי׳ דר״נ מר״נ צרתה מאי היא פי׳ שכנסה היבם ונפטרת צרתה ואמרה היבמה אח״כ לא נבעלתי מהו לאסור צרתה מפני דבורה של זו. א״ל וכי מפני שאני כופים ומבקשים נאסור צרתה. פי׳ אם אנו כופין ומבקשים לצרתה משום דשוי׳ אנפשי׳ חד״א נאסר צרתה. צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה כונס את האשה בעול לאלתר ובחזקה זו אנו סומכין להתיר צרה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתבי יבמה שאמרה לאחר ל׳ יום מבקשים ממנו שיחלוץ הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי הרי זה יוציא בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אף על פי שחזר ואמ׳ לא בעלתי צריכה גט וחליצה – פי׳ וכיון דקתני צריכה גט וחליצה אלמא אין גט יוצא מתחת ידה כלל שאלו היה גט סתם יוצא מתחת ידה למה צריכה גט אחר דהא ממה נפשך בחליצ׳ סגיא לה דלדבריה לא נבעלה כלל ולדבריו שאו׳ נבעלה הרי אומ׳ שגרשה בגט היוצא מתחת ידה אבל לא מציא לאותובי מדקתני מציעת׳ הרי יוציא בגט דהתם איכא למדחי דה״ק יוציא בגט שבידה מכבר אבל הכא דקתני צריכה גט חשיא ולמאי דס״ד השת׳ הא דקתני אף על פי שחזר ואמ׳ לא בעלתי הוא בדוכת׳ דאף על פי שחזר ומודה לדבריה שלא נבעלה מעולם ולדבריו דהשתא אינה צריכה שום גט לדברי שניהם כיון דמעיקר׳ טען שבעל והא צריכה גט בתר דבוריה קמא אזלינן לענין שתהא צריכה גט וכופי׳ אותו לחלוץ כדבורו אחרון.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום ״לא נבעלתי״ — בין שהוא אומר ״בעלתי״, בין שהוא אומר ״לא בעלתי״, כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום — מבקשין הימנו (ממנו) שיחלוץ לה.

The Gemara raises an objection: If, within thirty days, a yevama said: I have not engaged in sexual intercourse with him, then whether he says: I did engage in intercourse, or whether he says: I did not engage in intercourse, the court forces him to perform ḥalitza. If she made this claim after thirty days have passed, the court asks him to perform ḥalitza.

עין משפט נר מצוהרי״ףההשלמהפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי הֲרֵי זֶה יוֹצִיא בְּגֵט הוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי אע״פאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְאָמַר לֹא בָּעַלְתִּי צָרִיךְ גֵּט וַחֲלִיצָה.

If she says after thirty days: I engaged in sexual intercourse with him, and he says: I did not engage in sexual intercourse with her, then he releases her with a bill of divorce, because the legal presumption is that he did have sexual relations with her. If he says: I engaged in sexual intercourse with her, and she says: I did not engage in sexual intercourse with him, even if he retracted his statement and said: I did not engage in sexual intercourse with her, this situation requires both a bill of divorce and ḥalitza. The fact that the baraita requires a bill of divorce indicates that the entire passage is referring to a case when she did not yet have a bill of divorce.

רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היא אומרת נבעלתי – לאחר שלשים קאי.

יוציא בגט – אם בא להוציאה דיה בגט דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקים.

צריכה גט – לביאתו משום דאמר בעלתי ולאחר שלשים יום איהו מהימן.

וחליצה – משום דהיא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. ומדקאמר צריכה גט מכלל דבאין לה גט עסקינן ואמאי קתני רישא כופין לחלוץ ניכפינהו לייבם.

היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי יוציא בגט – פי׳ בקונט׳ דאאחר שלשים יום קאי וכן נראה דומיא דסיפא דהוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ״כ צריכה גט וחליצה והיינו דוקא אחר שלשים דבתוך שלשים משמע ברישא דאינה צריכה גט דקתני כופין אותו שיחלוץ ולא קתני וצריכה גט וה״ה דהך בבא נמי דהיא אומרת נבעלתי אלאחר שלשים יום קאי אבל בתוך שלשים יום צריכה חליצה דאי אתוך שלשים נמי קאי ליתנייה נמי לעיל גבי תוך שלשים שלא נטעה להעמידה דוקא אלאחר ל׳ כמו סיפא ולפי זה לא יתכן הא דאמר בסמוך וכי מפני שאנו כופין ומבקשים נאסור צרתה ופירש בקונט׳ וכן ר״ח וכי מפני שאנו כופין בתוך שלשים ומבקשים אחר שלשים נאסרה צרתה ואמאי שריא צרתה בתוך שלשים הא איהי גופה כי אמרה נבעלתי בתוך ל׳ בעיא חליצה וכ״ש צרתה דלא קים לה בבעילה כמותה שיש לנו לאוסרה בלא חליצה אלא נראה דצרתה לא שריא בסמוך אלא אחר ל׳ דוקא וכופין היינו כי אמר בעלתי וחזר ואמר לא בעלתי דומיא דסיפא דברייתא אבל כשלא אמר מתחלה בעלתי אלא שניהם מודים מתחלה ועד סוף שלא בעל אפילו אחר ל׳ לא שריא צרה דהא משמע בסיפא דוקא כשאמר מתחלה בעלתי צריכה גט אבל אם אמר מתחלה לא בעלתי אינה צריכה גט ולא יתכן שתהא מותרת הצרה כששניהם מודים שלא בעל ולהחזיקה כודאי בעולה כיון דאיהי לא בעיא גט ומיהו י״ל דאיהי נמי בעיא גט אפי׳ שניהם מודים שלא בעל והא דנקט והוא אומר בעלתי וחזר ואמר כו׳ ה״ה אפי׳ אמר לא בעלתי בעיא גט אלא לא נקט אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמועינן דאפי׳ הכי כופין אותו לחלוץ ולא כמו שפירש בקונטרס ור״ח דאין כופין ועוד יש לפרש דבסמוך שריא צרתה אפי׳ תוך שלשים כמו שפירש בקונטרס ור״ח והוא אומר לא בעלתי קאי נמי אתוך שלשים וכן סיפא דהוא אומר בעלתי קיימא נמי אתוך ל׳ ואפי׳ שניהם מודים שלא בעל צריכה גט בהדי חליצה אפי׳ תוך שלשים ולאו דוקא נקט הוא אומר בעלתי כדפי׳ ורישא דקתני כופין אותו לחלוץ ה״ה דגט נמי בעיא כדקתני בסיפא אלא אכתי לא אתא לאשמועינן תקנתא דגט בהדי חליצה אלא דין כפייה ובקשה דחליצה ומחמת שתי הלשונות שפר״י נראה לאסור הצרה עד לאחר שלשים יום אם לא יודו שניהם שבעל ולהצריך גט לכנוסה אפי׳ תוך שלשים אפי׳ שניהם מודים שלא בעל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תובד״ה היא אומרת נבעלתי כו׳ דבתוך ל׳ משמע ברישא דאינה צריכה גט כו׳ ולא קתני וצריכה גט כו׳ עכ״ל אבל אי איירי הסיפא בלאחר ל׳ וצריכה גט לא תקשי להו במציעתא דקתני בלאחר ל׳ מבקשין הימנו שיחלוץ לה דהיינו ע״כ בהיא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי אמאי לא קתני בה וצריכה גט דאיכא למימר כיון דמבקשין לו שיחלוץ לה לא איצטריך ליה למתני דודאי הוא דצריכה גט דהא מחזקינן לה בנבעלה כיון דאין כופין אותו שיחלוץ ומזה יתיישב מ״ש התוספות לקמן ומיהו י״ל דאיהי נמי בעיא גט אפילו שניהם מודים שלא בעל כו׳ ולא נקט אמר לא בעלתי בתחלה אלא לאשמועינן דאפ״ה כופין לחלוץ כו׳ עכ״ל דמי הכריחם השתא לומר דסיפא דברייתא כופין הוא אמאי לא נימא השתא דמבקשין הוא כפרש״י וההיא וכי מפני שאנו כופין מיירי בששניהם מודים שלא בעל ולפי דרכינו ניחא דאי הוה בסיפא מבקשין לא הוה איצטריך למיתני וצריכא גט כמו דלא קתני ליה במציעתא וק״ל:

אם היא אומרת לאחר שלושים יום ״נבעלתי״ והוא אומר ״לא בעלתי״ — הרי זה יוציא בגט. שחזקה שבא עליה. אם הוא אומר ״בעלתי״, והיא אומרת ״לא נבעלתי״ — אף על פי שחזר בו ואמר: ״לא בעלתי״, צריך גט וחליצה. ומתוך ששנה כאן ״צריך גט״, משמע שבכל הענין מדובר כשלא היה לה גט!

If she says after thirty days: I engaged in sexual intercourse with him, and he says: I did not engage in sexual intercourse with her, then he releases her with a bill of divorce, because the legal presumption is that he did have sexual relations with her. If he says: I engaged in sexual intercourse with her, and she says: I did not engage in sexual intercourse with him, even if he retracted his statement and said: I did not engage in sexual intercourse with her, this situation requires both a bill of divorce and ḥalitza. The fact that the baraita requires a bill of divorce indicates that the entire passage is referring to a case when she did not yet have a bill of divorce.

רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אָמַר רַבִּי אַמֵּי ^גצְרִיכָה חֲלִיצָה עִם גִּיטָּהּ רַב אָשֵׁי אָמַר הָתָם גֵּט לְזִיקָּתוֹ הָכָא גֵּט לְבִיאָתוֹ.

Rabbi Ami says: When the baraita says that she requires a bill of divorce, it means that she requires ḥalitza with her bill of divorce that she already received. Rav Ashi says: There, where Rav explained the mishna as referring to a case where she has already received a divorce, it is referring to a bill of divorce that he gave her for his levirate bond, before he consummated the levirate marriage. Upon its reception, it is prohibited to consummate the levirate marriage, but she still requires ḥalitza. Here, in the baraita, it is referring to a bill of divorce that he gave for his consummation of the levirate marriage. After he engaged in sexual relations with her she becomes his wife and requires a regular divorce in order to remarry.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳

ד. ד רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קס״ז:ו׳
שולחן ערוך אבן העזר קס״ז:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי אמי – לעולם בשגיטה בידה והכי קאמר צריכה חליצה עם גיטה ואע״פ דקתני אמבקשים קאי וה״ק אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל ומודה אפ״ה אין כופין אלא צריכה חליצה ואי לא בעי למיחלץ לא כייפינן דסמכינן אדיבוריה קמא הואיל ולאחר שלשים יום הוא.

רב אשי אמר – לעולם צריכה גט אחר לבד גט הראשון דהתם גט לזיקתו ונפסלה עליו לפיכך לא נכפינן לייבם וכיון דאמר בעלתי צריכה גט לביאתו דיש ביאה אחר הגט והשתא מסתברא אע״פ דקתני וה״ק אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תיבעי גט אלא חליצה אפ״ה בעיא גט.

אמר ר׳ אמי – לא בעי לאוקומי הך משנה כמשנה אחרונה (לעיל דף לט:) דמצות חליצה קודמת ולכך כופין לחלוץ דאמתני׳ קאי ומתניתין דאיירי בדיני ייבום לפי משנה ראשונה קיימא.

אמר רבי אמי צריכה חליצה עם הגט – פי׳ גיטה שהיה כבר ואם תאמר וא״כ מאי הא דקתני ואע״פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה אדרבה היא הנותנת דכיון דלא בעל צריכה חליצה ויש לומר דהכי קאמר אע״פ שאמר לא בעלתי צריכה להיות בידה גיטה לראיה כי לא תוכל להנשא על פי חליצה בלבד. ר״י.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו – פי׳ רב אשי להעמיד דברי רב דלעולם כשגט יוצא תחת ידה ובריתא דקתני צריכה גט וחליצה לא דחקינן לומ׳ דצריכה עם גיטה חליצה קאמ׳ אלא דלעולם צריכ׳ גט וחליצה מ״ט דהא איהו מהימן לדידן לאחר ל׳ יום שבעל ואינה בת חליצה אלא בת גרושי׳ ואיכא נמי חזקת׳ דמסייע לה דלא מוקים נפשיה לאחר ל׳ יום אלא דאיהי משויא נפשה חתיכה דאיסורה דבעיא חליצה ולא סגיא דלא חלצה כיון דקא טענה דההוא גט יבמין הוה וכיון שלפי דבריו בעל וצריכה גט גרושי׳ אף על פי שטוען שכבר נתנו לה מ״מ הוא נאמן על הביאה והיא נאמנת שלא נתן לה גט של גרושין וכיון שכן אין לנו לפטרה בלא גט לביאתו נמצ׳ שלפי טענת כל א׳ מהם בפני עצמו אינה צריכה גט אבל כשאתה מצרף מה שהוא נאמן עם מה שהוא נאמנת מתוך דבר שביניהם יחד תהא צריכה גט והיינו דאמר רב אשי דהתם גט לזיקתו הוא נדון על כרחו לפי דבריה שנאמנת עליו וכאלו נמצא הגט פסול אלינו ולפי׳ קתני הכא שהיא צריכה גט לביאתו כיון שהוא נאמן על הביאה.

וא״ת ותהא היא נאמנת לגמרי לומ׳ שאינה צריכ׳ גט כלל מגו דאיבעיא שתקה ומחקה גיטה שהיא כתו׳ סתם ומשתריא בלא שום גט ובלא שום חזקה וי״ל דכיון דאמ׳ לאחר ל׳ יום חזקה הוא שבעל והוא טען שבעל אין אומרי׳ מגו במקום חזקה דכיוצא בזה וכיון שכופי׳ אותו לחלוץ כופי׳ אותו גם לתת גט ולא סמכי׳ על מגו ואף על פי דכבר איבעי׳ לן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא התם ממונא והכא איסור׳ ועוד אין כל החזקות שוות ולמאי דתריץ ר׳ אמי לעיל צריכה חליצה עם גטה קאמר אי ק״ל ואמאי לא תני צריכה חליצה ותו לא י״ל דאתא לאשמועי׳ דודאי צריכה היא לאותו גט שיוצא מתחת ידה כי נאמן הוא שבעל וצריכה גט לביאתו אלא שהוא נאמן על הגט שבידה שהוא גט גרושי׳ ומ״מ אם נמצא בו שום פסול שאינו מתירה לשוק ופוסלה עליו כופי׳ אותו לחזור ולתת לה גט ולהכי קתני צריכ׳ חליצה עם גטה וקתני אף על פי שחזר ואמ׳ לא בעלתי לרבותא דאע״ג דלדברי שניהם דהשתא אינה צריכ׳ לאותו גט שבידה כיון שכבר אמר בעלתי על דבורי׳ קמא סמכי׳ בהא ועדין צריכא לאותו גט שבידה עם החליצה ולמאי דברירנא לא מצטרכין לתרוצי מידי בלישנא דבריתא אלא ה״ק צריכה היא לאותו גט שבידה עם החליצה שעתיד לחלוץ לה.

תוס׳ בד״ה אמר ר׳ אמי כו׳ הך משנה כו׳. נ״ב פירוש הך ברייתא דיבמה שאמרה כו׳ ודו״ק:

סליק פרק בית שמאי ע״ברש״י בד״ה הרי אלו כו׳ קדושי זו הס״ד:

בפרש״י בד״ה אמר רבי אמי לעולם כו׳ ואע״ג דקתני אמבקשין כו׳ עכ״ל ויש להקשות לרבי אמי ע״כ הא דקתני בסיפא דמתניתין ובזמן שהודה אפילו לאחר י״ב חודש כופין כו׳ ומיירי באמר מתחלה לא בעלתי וא״כ לא שייך למימר ביה שנתן גט לביאתו והדרן קושיין לדוכתין עד שכופין לחלוץ נכפינו לייבם וי״ל דאיידי דקתני ברישא כופין לחלוץ קתני נמי בסיפא כופין לחלוץ:

אמר ר׳ אמי: הכוונה היא שצריכה חליצה עם גיטה, כלומר, צריכה חליצה בנוסף לגט שכבר קיבלה. רב אשי אמר: התם [שם], כשקבע שהמקרה הוא בגט היוצא מתחת ידה, מדובר בגט שנתנו לה לזיקתו, שנתנו לה קודם שכנסה — כדי לבטל את זיקת הייבום, ואילו הכא [כאן] מדובר בגט שנותן לביאתו, שלאחר שבא עליה הריהי כאשתו ומותרת לכול על ידי גט זה.

Rabbi Ami says: When the baraita says that she requires a bill of divorce, it means that she requires ḥalitza with her bill of divorce that she already received. Rav Ashi says: There, where Rav explained the mishna as referring to a case where she has already received a divorce, it is referring to a bill of divorce that he gave her for his levirate bond, before he consummated the levirate marriage. Upon its reception, it is prohibited to consummate the levirate marriage, but she still requires ḥalitza. Here, in the baraita, it is referring to a bill of divorce that he gave for his consummation of the levirate marriage. After he engaged in sexual relations with her she becomes his wife and requires a regular divorce in order to remarry.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) הָנְהוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ רָבָא חֲלוּצוּ לַהּ וּשְׁרוֹ לַהּ תִּיגְרָא אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁרֵבְיָא לְרָבָא וְהָתַנְיָא צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה אֲמַר לֵיהּ אִי תַּנְיָא תַּנְיָא.

It was told: A certain couple, a yavam and yevama, who both admitted that they had not consummated the levirate marriage, came before Rava. Rava said to the Sages who sat before him: Arrange ḥalitza for her, and resolve her case. Rav Sherevya said to Rava: But it is taught in a baraita that she requires a bill of divorce and ḥalitza. He said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I retract my ruling on account of it.

רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שניהם מודים – שלא נבעלה ומעיקרא אמר בעלתי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: מעשה בהנהו [אותם] יבם ויבמה, שהיו שניהם מודים שלא בא עליה, דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבא, אמר להו [להם] רבא לחכמים שלפניו: חלוצו לה (עשו לה חליצה) ושרו לה תיגרא [ופתרו את עניינה]. אמר ליה [לו] רב שרביא לרבא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שצריכה גט וחליצה! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה], וחוזרני בי מפני הברייתא.

It was told: A certain couple, a yavam and yevama, who both admitted that they had not consummated the levirate marriage, came before Rava. Rava said to the Sages who sat before him: Arrange ḥalitza for her, and resolve her case. Rav Sherevya said to Rava: But it is taught in a baraita that she requires a bill of divorce and ḥalitza. He said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I retract my ruling on account of it.

רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) בְּעָא מִינֵּיהּ הוּן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן מִדְּרַב נַחְמָן צָרָתָהּ מַהוּ.

Hon, son of Rav Naḥman, asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to her rival wife? If the yavam consummated the levirate marriage with his brother’s wife, the rival wife is exempted. In the event that the yevama who entered levirate marriage says that her yavam did not consummate the levirate marriage, is there a need for a procedure to exempt the rival wife from the levirate bond?

רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הון – כך שמו.

צרתה מהו – יבמה שכנסה היבם ונפטרה צרתה ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו ליאסר צרתה מפני דיבורה של זו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה צרתה מהו כו׳ של זה הס״ד:

בעא מיניה [שאל אותו] הון, בריה [בנו] של רב נחמן, מדרב נחמן אביו: צרתה מהו? אם כנס היבם את אשת אחיו נפטרה בזה הצרה, ואם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בעל אותה, האם יש צורך באיזה מעשה כדי לפטור את הצרה מזיקת הייבום?

Hon, son of Rav Naḥman, asked Rav Naḥman: What is the halakha with regard to her rival wife? If the yavam consummated the levirate marriage with his brother’s wife, the rival wife is exempted. In the event that the yevama who entered levirate marriage says that her yavam did not consummate the levirate marriage, is there a need for a procedure to exempt the rival wife from the levirate bond?

רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אֲמַר לֵיהּ ^דוְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ כּוֹפִין וּמְבַקְּשִׁין תֵּיאָסֵר צָרָה.:

He said to him: Just because we force or sometimes ask the husband to perform ḥalitza in order to remove any uncertainty and release the wife, should the rival wife be forbidden to remarry? The presumption is that the yavam did consummate the levirate marriage but since she denies it, she causes herself to be forbidden to marry others without ḥalitza. However, her statement is not relied upon to the extent that her rival wife would be forbidden.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ה׳

ה. ה רמב״ם הלכות אישות כ״ד:כ״ג
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר קט״ו:ו׳
שולחן ערוך אבן העזר קט״ו:ו׳
ו רמב״ם הלכות אישות ט״ו:ט״ו
רמב״ם הלכות אישות י״ד:ט״ז
טור אבן העזר ע״ז:ד׳
שולחן ערוך אבן העזר ע״ז:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שאנו כופין ומבקשים – לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסרה צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה הכונס את האשה בועל לאלתר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו כופין או לפעמים מבקשים את הבעל לחלוץ כדי לצאת מידי ספק ולהתיר את האשה, תיאסר הצרה? כי בעצם אנו מניחים שנבעלה, אבל כיון שאומרת שלא נבעלה, נמצא שהיא אוסרת עצמה לאחרים (כי לפי דבריה עדיין זיקת ייבום עליה) — ולכן אומרים שיחלוץ לה, אבל אין סומכים על דבריה עד כדי שנבוא לאסור את הצרה.

He said to him: Just because we force or sometimes ask the husband to perform ḥalitza in order to remove any uncertainty and release the wife, should the rival wife be forbidden to remarry? The presumption is that the yavam did consummate the levirate marriage but since she denies it, she causes herself to be forbidden to marry others without ḥalitza. However, her statement is not relied upon to the extent that her rival wife would be forbidden.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה וְכוּ׳.: תְּנַן הָתָם בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה.

§ It is taught in the mishna: If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza. We learned in a mishna elsewhere (Nedarim 90b): At first they said: Three categories of women are divorced from their husbands against their will, and even so they receive payment of their marriage contract.

רי״ףבעל המאורפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה׳בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״ף יבמות לט.}

{שמעתא דמרדות בשומרת יבם ונדר נטולה אני מן היהודים לענין יבם}

תנן התם (משנה נדרים י״א:י״ב): בראשונה היו אומרים שלש נשים וכו׳ – כתב הרי״ף ז״ל: ושמעי׳ מינה דליתא דשמואל, דאמר (כתובות ס״ד.), אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.

כתב ה״ר אפרים ז״ל: היכי קא פשיט מינה דליתא לדשמואל. הא שמואל גופיה הוא קאמר¹ הכא, יבם הרי הוא כבעל, שאין כופין אותו ליתן גט, וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ, ופליג עליה דרב, דאמר, אינו כבעל. והוא קאמר התם, אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ואם איתא דכופין ומבקשין דהא מתני׳ שייך במרדות, אם כן קשיא דשמואל אדשמואל, ואמאי שתיק גמרא מיניה. אלא ודאי ליתיה להאי דוקיא וליכא למשמע מינה דהויא מורדת כלל, ולא שמעינן מינה אלא, הא לאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ, כפשטה דמתני׳, אבל אפסודה כתובתה מילתא אחריתי היא ולא שייכא בכופין ומבקשין דהכא כלל.

אלו דברי הרב הזה ז״ל. ונראין דבריו במה שתפס על רבו הרי״ף ז״ל, אבל אין אנו מפרשין, יבם הרי הוא כבעל, כפירושו, אלא לומר שהנדר חל עליו כשם שחל על הבעל, וצריך חכם שיתיר לה נדרה כשם שהבעל צריך להפר, לפי שאין היבם ואף לא הבעל מפר בקודמין.

{רי״ף יבמות מ.}

{שמעתא דבדיקת נשים לחליצה ולמיאון}

כתב הרי״ף ז״ל הלכות מיאון בכלל הפרק הזה.⁠²

כתב הרי״ף: הילכך, כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, הלכה היא, בין לחליצה בין למיאון. ואילו כתב, הלכה היא לחליצה אבל לא למיאון, היה הדבר נכון, משום דחזקה דרבא מסייעת היא לחליצה אבל לא למיאון.

הילכך, כל הנבדקות לחליצה נבדקות על פי נשים. ונאמנת אשה אפילו להקל לאחר הפרק, לומר, גדולה היא שתחלוץ, משום דמסייעא לה חזקה דרבא.

ולענין מיאון אינו כן. אלא אשה נאמנת להחמיר אבל לא להקל, עד שיבדקו שני עדים כשרים.

1. נראה דצ״ל: דקאמר

2. הועתק מסוף שמעתא דיבמה יתומה קטנה ויבמה חרשת (בבלי יבמות קי״א:), כי כאן מקומו

מתניתין המדרת הנאה מיבמה בחיי׳ בעלה כופין אותה שיחלוץ לה. לאחר מית הבעל מבקשים ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך. אפי׳ בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה. פי׳ אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה מפני שעם שהי״ל עמו ועכשיו שמת בעלה היא אסורה להתיבם לו מפני נדרה. אם אינו רוצה לחלוץ לה כופין אותו שיחלוץ לה שהרי אניה יכולה להתיבם. ולא מבעי למשנה אחרונה אלא אפי׳ למשנה ראשונה דאמרי׳ מצות יבום קודמת כופין אותו שיחלוץ לה. אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה שנתכוונה לכך לאסור עצמה עליו מבקשים ממנו ואפילו למשנה אחרונה שאין כופין כדאמרי׳ לעיל בפ׳ החולץ.

תנן התם ג׳ נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך. והשמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עניה באחר ומקלקת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי׳ לדבריה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה. ונטולה משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פי׳ אשת כהן שאמרה לבעלה נבעלתי באונס ונסורה אני לך כופין אותו ונותן לה גט ונותן לה כתובה חזרו לומר שמא עיני׳ נתנה באחר ואינה נאמנת עד שתביא ראי׳ לדבריה ואע״ג דשויתא אנפשה חד״א בעלה כופה אותה ואיני מאמניה ולא מענישא. א״נ אומר לה צא באל כתובה אם את חוששת על נפשך ואניה נוטלת כתובה עד שתביא ראי׳ לדבריה. והשמים ביני לבינך עד עלי הבור אשאינך יורה כחץ וא״א בך שאני רוצה לעשות בנים. ובראשונה היו סוברים דאשה מוקדת אפו״ר ולא הי׳ מבקשים ממנה שלא תחיש לכך ודברים שבינו לבינה היא נאמנת. חזרו לומר שאין האשה מצוה על פו״ר אם נתפייסה הרי טוב ואם לא נתפייסה ובאה מחמת טענה דבעי׳ חוטרא לידה ומרא לקבורה ואע״פ שאינו מצוה על פו״ר אני רוצה לסמוך לעיו בזקנות בכה״ג יוציא ויתן כתובה כדאמרן לעיל בהבא על בימתו. והאומרת נטוהל אני מן היהדוים שנדרה ואמרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי בקונס הזה. היו אומרים ברשונה יוצא ויתן כתובה דאלו נדרה על בעעלה לחוד הו״ל מודרת דבעי לאנסובי לאחרינא וקנסוה ככתובתה. אבל כי נדרה מכל היהודים דלאו בדעתה לאנסובי לאחריני לא הוי מורדת בכך אלא מפני שהתשמיש מאוס עלי׳ מ״ה לא קנסוה בכתובתה.

{רי״ף יבמות לט.}

{שמעתא דמרדות בשומרת יבם ונדר נטולה אני מן היהודים לענין יבם}

ועוד, תנן התם, בראשונה היו אומרים וכו׳ כתב הרי״ף ז״ל ושמעינן מינה דליתא לדשמואל, דאמר, אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, כתב ה״ר אפרים היכי פשיט מינה דליתא לדשמואל, הא שמואל גופיה קאמר הכא, יבם הרי הוא כבעל וכו׳, והוא קאמר התם, אין כותבין אגרת מרד וכו׳, ואם איתא וכו׳, א״כ קשיא דשמואל אדשמואל וכו׳, עד ונראין דבריו במה שתפס על רבו וכו׳, אבל אין אנו מפרשין, יבם הרי הוא כבעל, כפירושו, אלא לומר שהנדר חל עליו כשם שחל על הבעל, וצריך חכם שיתיר לה נדרה כשם שהבעל צריך להפר.

אמר הכותב: בהא זכנהו רבינו הגדול ז״ל. שאם כפירושו של רבינו שלמה¹ המועתק בספר הזה, למה הביאו כאן תחלה, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה – האומרת נטולה אני מן היהודים. מה ענינו לזו. היה להם לאומרה בנודרת מיבמה, כעין משנתינו, אם חל עליה נדרה ליבום.

ועוד, יחלוקו בבעל אחותה, אם חל עליו הנדר, שאם מתה אחותה תכנס לביתה, או בנטול אני מכל הנשים, אם מותר באשת איש שנתאלמנה ונתגרשה.

ועוד, לרב, דאמר, יבם אינו כבעל, למה שנינו, כופין אותו לחלוץ. והלא מותרת להתיבם. ואם מפני שאר הנאותיה שאסורות עליו, הרי יכול הוא לומר: בעינא דעבידנא מצוה, ואח״כ, אם לא תמצא פתח לנדרה, הוציא² אותה בגט. והיאך אנו מבטלין מצות יבמין.

וכן הסברא נותנת, שלא נחלקו בכך. שהרי היא מכל האנשים שבעולם נטלה עצמה, בין לדעת בין שלא לדעת, שכל שאפשר להם לבא עליה לעולם אסרה על עצמה. שאם לא תאמר כן, לפי משנה אחרונה, כיון שהוא יפר חלקו ותהא משמשתו, למה לא³ תהא נטולה מן היהודים. הא לא מסקא אדעתא דמית בעל מקמי דידה, וגרושין נמי מי יימר דמגרש לה, ולמה שנינו, ותהא נטולה מן היהודים, שאסורה לעולם בכל היהודים, כדמפרש התם בגמ׳. וכענין שפירשו בירושלמי (ירושלמי נדרים י״א:י״ב): נתגרשה, תלך ותרבה בערביים, שחשקה נפשה בהם. וכ״ש בנולדים שהיה בדין להתירה, דלא מסקא לה אדעתה.

והתימה על רבינו שלמה ז״ל. שהרי הוא פירש בפרק שבועות שתים השני (בבלי שבועות כ״ד.), שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין נבילות וטריפות – חייב. אלמא, כל שהיא אכילה בכלל, ואף על גב דלא צריך. מעתה, אני נטולה מן היהודים, אסורה אפילו על האסורין בה משום ערוה, דמכל שהוא יהודי נטלה עצמה בכולל, ואפילו לא מסקא דעתה עליה, ואצ״ל ביבם לכשתזקק לו.

ולענין התפיסה שתפס על רבו, יש ללמד זכות על דברי הרב הגדול ז״ל. דההיא דאמר שמואל, אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, למשנה אחרונה אתמר (בבלי בכורות י״ג.), אי⁴ משום דלההיא משנה קאמר. ומתני׳ דהכא כולה משנה ראשונה היא (בבלי בכורות י״ג.). דאילו למשנה אחרונה, לעולם כופין. דכיון דבדין נדרה, למה יהו ב״ד מניחין אותה לעגנה. ורב ושמואל למשנה זו מיירי. וש״מ דלאחר מיתת בעלה מורדת הויא ומפסדת כתובה, ומבקשין ממנו שלא לעגנה. דהא תלמוד, נטולה אני מן היהודים, אפי׳ לגבי בעל היה בדין להוציאה, אלא שחששו שלא תהיה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה.

ואם תאמר, אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, נטולה אני מן היהודים, לאחר מיתת הבעל היא יוצאה ונוטלת כתובתה, כדין משנה ראשונה דשלש נשים (נדרים צ׳:). אלמא, אמרינן, לא מסקא על דעתא. הא מסקא אדעתא, דינה כמשנה אחרונה (נדרים צ׳:), שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על יבמה.

{רי״ף יבמות מ.}

{שמעתא דבדיקת נשים לחליצה ולמיאון – רי״ף יבמות מ.}

ועוד, כתב הרי״ף ז״ל, הילכך כל הנבדקות נבדקות על פי נשים הלכה היא, בין לחליצה בין למיאון, עד ולענין מיאון אינו כן, אלא אשה נאמנת וכו׳:

אמר הכותב: הוא חלים והוא מפשר. אבל דברי רבינו הם הנכונים.

דאי בעל אחר זמן, הא קי״ל, חוששין שמא נשרו, ואפילו בדקו אותה עדים אינה ממאנת. ואי לא בעיל, כיון דליכא אלא ספיקא דרבנן, ודאי נבדקות על פי נשים, כדאמרינן בעלמא, הימנינהו רבנן בדרבנן.

והכי דייקא שמעתא. דקתני, לפני הפרק נשים בודקות אותן, ואי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. והא מדקתני לה סתמא לפני הפרק, וקתני סיפא בתוך הפרק, ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, אלמא נשים בודקות אותן דלפני הפרק בין להחמיר בין להקל, בין לחליצה בין למיאון, דמהימנן למימר בשערות דלאחר הפרק שומא נינהו, דלפני הפרק איתינהו. ואף על גב דאיכא חזקה דרבא. וטעמא כדפרישית, דהימנינהו רבנן בדרבנן.

ואי בעיל לאחר זמן, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, אפילו היו שם מאה עדים ששערות הללו שומא הן, חוששין שמא הביאה שערות אחרות לאחר זמן ונשרו. הילכך, נבדקות ע״פ נשים כבאנשים.

1. ר״ל: רש״י

2. נראה דצ״ל: אוציא

3. נראה דתיבה זו נמחקת

4. נראה דתיבה זו נמחקת

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן התם בראשונה היו אומרי׳ ג׳ נשים יוצאות ונוטלת כתובה – פירשתי בארוכה במקומה בשלהי מ׳ נדרים בס״ד.

ב שנינו במשנה שהנודרת הנאה מן היבם לפני מות בעלה — מחייבים אותו לחלוץ לה. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדרים, בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בעל כורחם, ובכל זאת נוטלות כתובה.

§ It is taught in the mishna: If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza. We learned in a mishna elsewhere (Nedarim 90b): At first they said: Three categories of women are divorced from their husbands against their will, and even so they receive payment of their marriage contract.

רי״ףבעל המאורפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה׳בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים.

They are: A woman who says: I am defiled to you. When a priest’s wife tells her husband that she was raped, he is obligated to divorce her as she is forbidden to him. Since she became forbidden due to circumstances beyond her control, she is entitled to receive payment of her marriage contract. Likewise, a woman who says: Heaven is between me and you, that is: There are no witnesses to the matter, but Heaven will testify that you are incapable of having normal sexual relations with me. Since this is not her fault, she receives the settlement in her marriage contract. The same halakha applies if a woman vows: I am withdrawn from the Jews, meaning, she vows not to engage in sexual relations with any Jew, because conjugal relations are difficult for her.

רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומרת טמאה אני לך – אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאיתסרא עליה וכתובתה לא מיפסדה ובאשת כהן מוקמינן לה בפרק בתרא דנדרים.

השמים ביני לבינך – גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עד להוכיח בין שנינו.

נטולה אני מן היהודים – נדרה היא שלא תיבעל ליהודים. ומדאסרה נפשה אכולי עלמא ש״מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובתה.

והאומרת לבעלה טמאה אני לך שנבעלתי ברצון, אינה נאמנת אלא אם כן תביא ראייה לדבריה. והאומרת לבעלה השמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ יעשו דרך בקשה, כלומר יעשה סעודה ויפייסנה שתעמוד עמו, ואי לא מצי לפייסה תצא ותיטול כתובה. ואם באת מחמת טענה דאמרה בעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה, טענתה טענה. והאומרת נדרתי ונטולה אני מהנאת יהודים יפר הבעל חלקו ותהא משמשתו ותהא אסורה ליהנות מכל היהודים לבר מבעלה. ואם נדרה בחיי הבעל ונפלה לפני יבם אינו כבעל ולא מצי להפר^א.

א. פירוש חדש בדברי רב שאמר אינו כבעל, שאסורה לו. לא כרש״י שמותרת לו ולא כתוס׳ שבין לרב בין לשמואל אסורה ואין יכול להפר אלא שלרב כופין ולשמואל מבקשין. אמנם לא גילה רבינו במה נחלקו רב ושמואל.

השמים ביני לבינך – פי׳ בקונטרס גלוי וידוע לשמים שאין נזקק עמי כשאר בני אדם ולא נהירא דבשלהי נדרים (דף צא.) מפרש בגמרא בהדיא דהיינו שאינו יורה כחץ.

הא דתנן^א השמים ביני לבינך – פירש״י ז״ל^ב, גלוי וידוע לפני^ג מי שאמר והיה העולם שאינו נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עוד^ד להוכיח בינינו. וזהו ודאי פירוש הלשון, אבל לא בירר מה היא טוענת עליו. ויש אומרים^ה, שהיא טוענת שאינו נזקק לה כלל, כענין שמצאו באגדה^ו, שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר^ז ישפוט ה׳ ביני וביניך. פי׳ לפי שהרחיקה בשביל הגר. ומגמרא דעל הא מתניתין^ח, משמע לכאורה, דאי אמרה הכי נאמנת, משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.⁠^ט ונראה שהגאונים מפרשים, שהיא אומרת שאינו יורה כחץ אבל נזקק הוא לה, ובהא ודאי לא מהימנא. ומשמע שהיא כך טוענת סתם, השמים ביני לבינך, כלומר שהשמים יודעים מה שבינה לבינו שאינה ראוי׳ לו. וה״ג עלה בדוכתא^י, אדרב המנונא^כ דאמר, האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני׳ בפני בעלה. ורבא^ל אמר לא מהימנא. ואותבי׳ עלי׳ דרבא, השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה. ופריק, התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ, אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה, כלומר אע״פ שכשהיא אומרת השמים ביני לבינך סתם היא אומרת ולית לה כיסופא, מידע ידעה שאין יוצאה מב״ד אלא א״כ מבררת במה השמים ביניהם, והיא צריכה לפרט שאינו יורה כחץ, וזה דבר שבערוה ומכספא בי׳ ולהכי מהימנא. ואקשי׳, לרב המנונא דמשנה אחרונה, והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה, וקתני דלא מהימנא. ופריק, קסבר רב המנונא, הכא נמי היא גופה אמרה, נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי קא ידע ומש״ה משקרא. אלמא היא טוענת סתם אינו עמי כדרך כל הארץ והוא מכחישה, וב״ד חוקרין הדבר, אם טוענת אינו יורה כחץ אינה נאמנת, משום דלא קים ליה ביורה כחץ משקרא^מ. והא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו^נ, הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר׳ אמי דברים שבינו לבינה נאמנת, מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים לי׳, והכא אמרינן איפכא דבמאי דקים לי׳ מהימנא. איכא למימר, דהתם כיון שעל כרחה מתגרשת, ואין מחלוקתן אלא בכתובה, מש״ה משקרא ולאו עזות הוא, אלא כשאר טענות דעלמא, הילכך בבריא ובריא הוא נאמן, בבריא ושמא בריא עדיף, שהבא לטעון להפסידה כתובתה בשמא לא כל הימנו^ס. ויש לפרש, דאפילו בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת, דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע, וסבור הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי, דהוא סובר דילמא קושטא הוא^ע. וכן לשון הגמרא נראה. ובירושלמי^פ אמרו, כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן ההיא איתתא רחיקא מן גברא. משמע לומר שאינו נזקק לה כלל. ופירשו^צ יעשה דרך בקשה, יעשו סעודה ויפייס, כלומר שאם מרדה מחמת טענה זו, אין דנין בה דין מורדת, ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא, אלא^ק יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. וכן פירשו מקצת גאונים ז״ל^ר, ועיקר הוא. ותמהני^ש, למה אמרו בטמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, לומר שהיא עצמה אינה נאמנת כלל, וכאן הטילו פשרה ביניהם. י״ל דהתם שאיפשר שיש ראיה, לא האמינוה כלל, כאן שאין יודעים אלא השמים חוששין. ועוד שאותה טענה נראית שקר, שדרך הנשים שלא לפרסם כן, וזו שאמרה כן חוששין שמא עיניה נתנה באחר, ומעמידין אותה על חזקתה ואינה נאמנת, אבל הכא הרי באה מחמת טענה^ת.

א. בנדרים צ ב.

ב. בד״ה השמים.

ג. ברש״י שלפנינו: לפניו שאינך נזקק לי.

ד. כ״ה בנדפס ובכ״י ב, בכי״א ליתא מלה זו. וברש״י שלפנינו: עד להוכיח בין שנינו. ועיין לעיל ס״פ הבא על יבמתו בספר הזכות שכתב רבנו: לשון סתום הוא לצניעות כלומר גלוי וידוע לפני השמים שאין אנחנו כדרך בני אדם אין איש עד בינינו אלא השמים.

ה. במאירי כתב שכן פירשו רש״י והראב״ד. עיין ברש״י בד״ה השמים, ובתוד״ה השמים, מש״כ בדברי רש״י. והראב״ד כ״כ בהשגות על הרמב״ם פי״ד מאישות הט״ז. וכן הביאו רבינו לעיל סה א ד״ה הוא אמר מינה. וכ״ה בשם הראב״ד בספר הזכות לרבינו שם ס״פ הבא על יבמתו. וברשב״א נדרים צא א כתב שיש מן הגאונים שפירשו כן, ובתוס׳ חד מקמאי כתב כן בשם הר״א אב ב״ד, ואולי ט״ס, וצ״ל: הראב״ד כנ״ל.

ו. הובא בראב״ד שם וכן ברשב״א נדרים שם, בר״ן ובשטמ״ק שם, וכ״כ במאירי כאן. אך במדרשים שלפנינו לא נמצא מדרש אגדה זה. ועיין בתוספתא סוטה פ״ה ה״ז כעין זה.

ז. בראשית טז ה.

ח. נדרים צא א.

ט. כ״פ רש״י נדרים צ ב, תוס׳ שם ד״ה בראשונה, ר״ן שם צא א, נמוק״י שם על הרי״ף, תוס׳ כאן ד״ה השמים, תוס׳ חד מקמאי, הרשב״א כאן ובנדרים שם.

י. נדרים צא א.

כ. בכי״ב: אדרב הונא.

ל. בכי״ב: ורבה, וכן בסמוך.

מ. כבר האריך רבינו לבאר זאת בספר הזכות בס״פ הבא על יבמתו. וכ״כ הרשב״א סוף נדרים. וכ״כ שם הר״ן בד״ה התם. וכ״כ המאירי כאן.

נ. לעיל דף סה ע״א.

ס. כך כתב הרי״ף לעיל ס״פ הבא על יבמתו סימן צא כ ב בדפי הרי״ף. והחזיק דבריו רבינו שם במלחמות ובספר הזכות, וכ״כ רבינו בסוף נדרים. והובאו דברי רבינו בר״ן נדרים צא א. וכ״כ תוס׳ נדרים צ ב בשם הר״ר אליעזר. ועיין ברשב״א לעיל סה א שכ״כ בשם הרי״ף ובשם התוס׳ לרבותינו הצרפתים במסכת נדרים. וכ״כ המאירי כאן ולעיל סה א.

ע. וכ״כ הרשב״א בנדרים בסוף המסכת, בפירוש דברי הגאונים המפרשים השמים ביני לבינך שאינו נזקק לה כלל. וכתב ע״ז: ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן דמשקרא מי הזקיקנו שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. ועיין במאירי עמ׳ 426.

פ. נדרים פי״א הי״ב.

צ. בירוש׳ נדרים שם. ועיין בתוס׳ כאן ד״ה יעשו דרך בקשה.

ק. בנדפס: שמא, וכנראה ט״ס. בכי״ב ״להוציא״ ליתא. בכי״א ״ביניהם״ ליתא.

ר. וכן ברשב״א סוף נדרים הובא בשם יש מן הגאונים. וע״ל הע׳ 118. וע״ל הערה 107 שהיא שיטת הראב״ד.

ש. בכי״א: ותמה אני.

ת. קושיא זו עם שני התירוצים כתב הרשב״א בשם רבינו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והן: האומרת ״טמאה אני לך״, כאשר אשת כהן אומרת לבעלה שנאנסה — הוא חייב לגרשה, שכן הוא אסור בה, וכיון שהיא אנוסה — זכאית היא ליטול כתובתה. וכן האומרת ״השמים ביני לבינך״, כלומר, אין עדים בדבר, אלא השמים יעידו שאין אתה יכול לבוא עלי כראוי, וכיון שאין זו אשמתה — נוטלת כתובתה. וכן אם נדרה נדר ״נטולה אני מן היהודים״, כלומר, שלא תיהנה בתשמיש מכל אדם בישראל, משום שהדבר קשה לה.

They are: A woman who says: I am defiled to you. When a priest’s wife tells her husband that she was raped, he is obligated to divorce her as she is forbidden to him. Since she became forbidden due to circumstances beyond her control, she is entitled to receive payment of her marriage contract. Likewise, a woman who says: Heaven is between me and you, that is: There are no witnesses to the matter, but Heaven will testify that you are incapable of having normal sexual relations with me. Since this is not her fault, she receives the settlement in her marriage contract. The same halakha applies if a woman vows: I am withdrawn from the Jews, meaning, she vows not to engage in sexual relations with any Jew, because conjugal relations are difficult for her.

רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) חָזְרוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא ^ההָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ והַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ יַעֲשׂוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה.

The Sages subsequently retracted and said that in order that a married woman should not cast her eyes on another man and, in order to be with him, ruin her relationship with her husband and leave with payment of her marriage contract, these halakhot were modified. Rather, a priest’s wife who says to her husband: I am defiled to you, must bring evidence for her statement that she was raped. A woman who says: Heaven is between me and you, the court deals with the matter by way of a request, and the husband is not forced to divorce his wife.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות אישות כ״ד:כ״ג

סמ״ג מצוות עשה מ״ח

טור אבן העזר קט״ו:ו׳

שולחן ערוך אבן העזר קט״ו:ו׳

ו רמב״ם הלכות אישות ט״ו:ט״ו

רמב״ם הלכות אישות י״ד:ט״ז

טור אבן העזר ע״ז:ד׳

שולחן ערוך אבן העזר ע״ז:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שמים

שמים – ^א(יבמות קיב. נדרים צ:) שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה (ירושלמי) כמה דשמיא רחוקין מן ארעא כן תהא אתתא איהי רחיקא מן ההוא גברא שאינו יורה כחץ יעשו דרך בקשה אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה פ״א שמים ישפטו ביני ובינך שאין שכבת זרעך יורה כחץ שארגוש בך ואתעבר יעשו דרך בקשה שמבקשין הימנה שלא תחשוש שאינ׳ מצווה על פריה ורביה (בריש ילמדנו) ביום א׳ לא ברא אלא שמי השמים שנאמר אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים אינו אומר כן אלא שמי השמים הן הן שמי השמים הן הן שמים והיכן זכו ליקרות שמי השמים משנברא הרקיע הזה בשני.

ערך כז

כז – ^ב(פסחים עב:) יבמתו כזיז מינה אשתי לא כזיז מינה (יבמות כו.) לא מיבעיא אביו דכזיז בניה מיניה אבל בנו דלא כזיז אביו מיניה אימא לא קמ״ל (יבמות קיב) אבל באשת אחיו מיכז כזיז מיניה פי׳ מתבייש ממנה לפשוט בה יד לאלתר (א״ב בכלהו כתוב בנוסחאות דידן בזיז).

א. [הימעל.]

ב. [שעהמען.]

נותנת עיניה באחר – ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לו.

תביא ראיה לדבריה – ואם לאו לא כל כמינה דאסרה נפשה עליה.

יעשו דרך בקשה – לבעל להתנהג בה מנהג יפה.

יעשו דרך בקשה – פר״ת יתפללו למקום ויתן להם בנים ור״ח פי׳ יעשה סעודה ויפייסה וכן בירושלמי.

חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני׳ באחר ומקלקלת אצל בעלה ותלך אצל חכם ויתיר נדרה. אלא אמרו יפר חלקו שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ואע״ג דאמרינן בנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו דוקא כשהותר ע״פ חכם שעוקר הנדר מעיקרו אבל בעל שמפר בעל כרחו מה שמפר מפר והשאר אינו מופר:

טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. הא דלא אמרינן בתרוייהו יעשו דרך בקשה, היינו טעמא משום דבהשמים ביני לבינך דהיינו שאינו יורה כחץ, אי אפשר לה להביא ראיה, והלכך יעשו דרך בקשה, כלומר יעשה סעודה ויפייס. אבל בטמאה אני לך יכולה היא להביא ראיה. אי נמי התם מוכחה מלתא דמשקרא דאין דרכן של נשים לפרסם כן, ולפיכך חוששין שמא עיניה נתנה באחר. אבל בהשמים ביני לבינך הרי היא באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה. הרמב״ן ז״ל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזרו אחר כך לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, שרוצה להינשא לו, ומקלקלת על בעלה — ומכריחה אותו לגרשה ולשלם לה את כתובתה על סמך טענת שקר. אלא כך אמרו: האומרת ״טמאה אני לך״ — אין די בטענה בלבד, אלא תביא ראיה לדבריה. שאכן נאנסה. אם אמרה ״השמים ביני לבינך״ — יעשו דרך בקשה, כלומר, ינסו לפייס ביניהם ולתקן את הדבר.

The Sages subsequently retracted and said that in order that a married woman should not cast her eyes on another man and, in order to be with him, ruin her relationship with her husband and leave with payment of her marriage contract, these halakhot were modified. Rather, a priest’s wife who says to her husband: I am defiled to you, must bring evidence for her statement that she was raped. A woman who says: Heaven is between me and you, the court deals with the matter by way of a request, and the husband is not forced to divorce his wife.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) ^זנְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים יָפֵר חֶלְקוֹ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים.

As for a woman who says: I am withdrawn from the Jews, her husband must nullify his part in the vow, that is, the part of the vow that concerns him, so that she should be permitted to him, and she may have relations with him. But she is withdrawn from all other Jews, so that if he divorces her, she is forbidden to all.

ז. ז רמב״ם הלכות נדרים י״ב:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ד:ס״ח
שולחן ערוך יורה דעה רל״ד:ס״ח

עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות נדרים י״ב:ח׳

סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב

טור יורה דעה רל״ד:ס״ח

שולחן ערוך יורה דעה רל״ד:ס״ח

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם אמרה ״נטולה אני מן היהודים״ — יפר חלקו, כלומר, יפר את הנדר במידה שהדבר נוגע לו, שהרי זהו נדר בדברים שבינו לבינה, ורשאי הבעל להפר אותו ומשמשתו, ותהא נטולה אסורה בתשמיש) מן כל שאר היהודים.

As for a woman who says: I am withdrawn from the Jews, her husband must nullify his part in the vow, that is, the part of the vow that concerns him, so that she should be permitted to him, and she may have relations with him. But she is withdrawn from all other Jews, so that if he divorces her, she is forbidden to all.

עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אִיבַּעְיָא לְהוּ נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים לַיָּבָם מַהוּ מִי מַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ דְּמָיֵית בַּעֲלָהּ וְנָפְלָה קַמֵּי יָבָם אוֹ לָא.

A dilemma was raised before the scholars: If the wife said: I am withdrawn from the Jews and the husband nullifies his part in the vow, what is the halakha with regard to the yavam once the husband has died? Does this vow apply to him? When she takes the vow, does it enter her mind that her husband will die and she will happen before a yavam, or not? If she did entertain the thought, then the vow applies to the yavam, as the husband’s nullification only affects himself, and she must perform ḥalitza. If she did not consider the possibility of becoming a yevama, then the vow does not apply to the yavam and she can enter into levirate marriage. Her vow was directed only against any potential suitors she might have if her husband divorced her.

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליבם מהו – מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה או לא.

מי מסקה אדעתה דמיית בעלה – בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפי׳ בעל אין מיפר בקודמים ואסורה לו.

או לא – אסקה אדעתה ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע״י גירושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי׳ אחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה.

איבעיא להו נטולה אני מן היהודים מהו ליבם – פי׳ בקונטרס מי אסורה ליבם משום נדר זה דמסקה אדעתה דמית בעלה ונפלה קמיה ואסורה לו או לא מסקה אדעתה ולא אסרה נפשה איבם וקשה לר״י על פירושו דפשיטא דאסרה נפשה אכל היהודים ועוד מאי אינו כבעל אינו כשאר אדם מיבעי ליה ועוד מאי קאמר ש״מ כופין כרב והלא היא מותרת לו על כן נראה לו לפרש דמיבעיא ליה אי מסקה אדעתה לאסור נפשה על היבם ומבקשין לחלוץ או שמא לא עשתה כדי לאסור עצמה על יבמה כמו על בעלה וקאמר רב יבם אינו כבעל דלא מסקה אדעתה לאסור עצמה איבמה כמו על בעלה ולכך כופין שיחלוץ לה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין שיחלוץ דמסקה אדעתה לאסור עצמה על יבמה. כן נראה לי עיקר לפי שטה זו.

איבעי׳ להו נטולה אני מן היהודים. ליבם. אמי מי מסקא דעתה דמת בעלה ותפול קמי יבם או לא. פי׳ מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעל היא לא. מי מסקא דעתה דמיית בעל ותיפול קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידי׳ ובעל לא הפר אלא לחלקו ובים לא מצי מיפר שאפילו בעל אינו מפר בקודמים ואסורה. או לא אסקה דעתה ולא נדרה לא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע״י גרושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה. אבל היבם שאסורה לו ועומדת אפי׳ לאחר גירושי׳ לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה. רב אמר אינו כבעל שהי׳ צריך להפר דליבם מותרת באל הפרה ושמואל אמר ה״ה כבעל שהנדר חל עליו ואסורה היא לו דמסקה דעתה דמת בעלה ואדעתא דיבם נדרה. אמר אביי כותי׳ דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא דעתה דמית בעל. מבקשים ממנעו מבעי׳ ליה שהרי נתכוונה לכך בחיי בעלה. אלא לאו ש״מ לא מסקא אדעתה דמית בעלה וה״נ לא מסקי אדעתה דמית בעל ואל נדרה אלא מאותן שהיו מותרים לה בגירושי בעלה ולא מיבם. והלכך מותרת הי אליבם. וקי״ל הל׳ כרב באיסורי וכ״ש שדייק מתני׳ כוותי׳:

נטולה אני מן היהודים ליבם מאי^א – פירש״י ז״ל^ב, מי אסירא ליבם מפני נדר זה או לא. וקשיא א״כ היכי אתי למיפשט ממתניתין, ואי ס״ד דמסקא אדעתא מבקשין מיבעי לי׳, אלא מאי לא מסקה אדעתא אמאי כופין, הנאת ביאה לא אסרה אנפשה דלא מסקה אדעתא^ג. והרב אב ב״ד ז״ל תירץ בשם הרב הנבון חתנו^ד ז״ל, דמשום שאר הנאות הוא שכופין, שאין אדם דר עם האסורה עליו בכל הנאות שבעולם חוץ מביאה. ואין פי׳ זה מחוור לי, משום דאיהי בין לדעת בין שלא לדעת אכולי עלמא חל נדרה. ועוד ליבעי נמי לבעל אחותה מאי. וכן הנודר מכל הנשים, וכי מותר באשת איש שנתאלמנה או שנתגרשה. ותו ל״ל לאתנויי^ה הכא מתניתין דנטולה אני מן היהודים, מה ענין היא לאסור הנדר^ו. אבל עיקר הפי׳ כדברי רבינו ז״ל^ז, יבם אינו כבעל וכופין, ולשמואל יבם הרי הוא כבעל ואין כופין. אבל זו שכתב^ח, ושמעת מינה דליתה לדשמואל, לא בריר לן כלל^ט.

א. לפנינו: מהו. בנדפס חסרה מלה זו.

ב. ד״ה ליבם מהו.

ג. וכה״ק הרשב״א והריטב״א, וכן כונת תוס׳ להקשות בד״ה אבעיא להו, במש״כ: ועוד מאי קאמר ש״מ כופין כרב והלא היא מותרת לו.

ד. הוא הראב״ד בעל ההשגות, ר׳ אברהם בן דוד, וכ״כ הרשב״א והריטב״א משמו. וכ״כ המאירי בהסבר דברי רש״י.

ה. בנדפס: לאתויי, וכן הוא ברשב״א.

ו. וכן הקשה הרשב״א כל קושיות אלו, ועיי״ש בסוף דבריו מש״כ ליישב פירש״י מכל קושיות אלו. ועיין מש״כ בזה הריטב״א והמאירי. ועיין בדברי רבינו במלחמות שהקשה קושיות אלו והוסיף עליהם, ועיין מש״כ בזה הקרן אורה. והערוך לנר.

ז. הרי״ף סי׳ קלו לט א בדפי הרי״ף. והוא פירוש הר״ח המובא בתוס׳ הרא״ש וברשב״א. ובריטב״א כתב שכ״פ רב אלפס והגאון ז״ל, ועליו הסכימו בתוס׳, והוא בתוס׳ ד״ה איבעיא להו בשם ר״י. וכ״כ המאירי בשם גדולי הפוסקים -- הרי״ף, ורוב מפרשים.

ח. הרי״ף שם.

ט. וכבר הקשה כן הר׳ אפרים מובא בבעה״מ שם. ועיין במלחמות שביקש רבנו ללמד זכות על הרי״ף, וכן בספר הזכות להצילו מהשג׳ הראב״ד. וע״ע בתוס׳ חד מקמאי ובמאירי.

איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו. פירש רש״י ז״ל מי אסורה ליבם מפני נדר זה או לא, מי אסקא אדעתה דמיית בעל ואף היא נתכוונה לאסרו עליה או לא. ואיכא למידק אם כן היכי אתינן למיפשט ממתניתין אי ס״ד דמסקא אדעתה מבקשים מיבעי ליה, אלא מאי לא מסקא אדעתה כופין אמאי, והא לא מסקא אדעתה והנאת תשמישיה לא אסרה אנפשה ותהא מותרת לו. ותירץ הראב״ד ז״ל (עיין בהשגות הל׳ אישות פי״ד הט״ז) כופין אותו משום שאר הנאות שאין אדם דר עם האסור לו בכל שאר הנאות חוץ מתשמיש. ויש מי שהקשה עליו (הרמב״ן כאן) דאם כן ליבעי נמי מההיא דבעל אחותה מי מסקא אדעתה דמייתה אחותה. ועוד וכי הנודר מכל הנשים מי שרי באותן שהיו נשואות לבעל בשעת הנדר. ותו למה ליה לאתויי הכא מתניתין דנטולה אני מן היהודים מה ענין הוא אצל אסור הנדר. אלא העיקר כמו שפירש ר״ח ז״ל ליבם מהו מי כופין אותו לחלוץ או לא, רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ ושמואל אמר הרי הוא כבעל ואין כופין אותו לחלוץ. וכן פירש רבי׳ אלפסי ז״ל בהלכות.

ומיהו אנא תיובתא לא חזינא לפירושו של רש״י ז״ל, משום דאיירי במתניתין ביבמה שאסרה הנאות יבמה עליה בנדר, אייתי נמי מתניתין דנטולה אני מן היהודים שאוסרת נפשה בנדר אכולי עלמא ואפילו אבעלה. ועלה קא מיבעיא להו האי אי אסקא אדעתא הנאת ביאת יבמה או לא. והיינו דלא בעי אי אסירא אבעל אחותה דביבם נמי איירינן. והיינו נמי דלא איבעיא ליה בנודר הנאה מכל הנשים. ותו דאפשר דההיא מיפשט פשיטא להו דאסירא, משום דאפשר דמיית בעל, אי נמי מגרש לה, אבל יבם דלא שריא אלא במיתת אחיו בלא בנים בלבד ולא בגרושין, כולי האי לא מסקא אדעתה. וכענין שאמרו כאן הב״ע באשה שיש לה בנים דכולי האי לא מסקא אדעתא.

ואסיקנא דלא מסקא אדעתה כרב ומתניתין דקתני הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין את היבם שיחלוץ לה לא שנא יש לה בנים לא שנא אין לה בנים. וכדברי ר״ח ור׳ אלפסי ז״ל אף בנטולה אני מן היהודים כן שכופין את היבם וחולץ לה. ולדברי רש״י והראב״ד ז״ל בנטולה אני מן היהודים לא מיבעיא דלא כייפינן ליה ליבם לחלוץ, אלא אדרבה אינה צריכה הפרה דמשרא שריא ליה, וה״ה שמותרת לבעל אחותה שהיתה חיה בשעת נדרה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעי׳ להו נטולה אני מן היהודים מהו – פרש״י ז״ל אשה שאמרה בפני עדי׳ בחיי בעלה שהיא נטולה מן היהודי׳ ומת בעלה ונפלה לפני יבם מהו לאסרה עליו מפני הנדר הראשון מי מסקא אדעתא דנפלה לפני יבם וכללה בנדר אף ליבם והרי הי׳ אסורה לו או דילמא דהא לא אסקא אדעת׳ ולא נכלל היבם בנדרה כלל והרי היא מותרת לא בלא שום הפרה ואיפליגו בה רב ושמואל רב אמר יבם אינו כבעל כלו׳ אינו נבעל שצריך הפרה דבלאו הפרה שריא ליה שלא נכלל היבם בנדרה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל שצריך הפרה ואינו יכול להפר שאין היבם מיפר בקודמי׳.

תוס׳ בד״ה אבעיא להו נטולה כו׳ ועוד מאי קאמר ש״מ כופין כרב והלא היא מותרת לו כו׳ עכ״ל ובספר מלחמות הוסיף בזה ואם מפני שאר הנאותיה שאסורות עליו הרי יכול הוא לומר בעינא דעבידנא מצוה ואח״כ אם לא תמצא פתח לנדרה אוציא אותה בגט והיאך כו׳ עכ״ל ע״ש:

איבעיא להו [נשאלה להם], ללומדים, שאלה זו: לפי המשנה האחרונה, אם אמרה ״נטולה אני מן היהודים״ והפר לה הבעל את חלקו, לענין היבם מהו הדין? האם חל נדר זה לגביו או לא? וצדדי השאלה: מי מסקה אדעתה דמיית [האם מעלה היא על דעתה שימות] בעלה ונפלה קמי [ותיפול לפני] היבם, וכדי לצאת ממנו היא נדרה, או שלא העלתה על דעתה שתיפול לפניו ולא נתכוונה לידור ממנו, שהרי בזמן שנדרה היא אסורה עליו.

A dilemma was raised before the scholars: If the wife said: I am withdrawn from the Jews and the husband nullifies his part in the vow, what is the halakha with regard to the yavam once the husband has died? Does this vow apply to him? When she takes the vow, does it enter her mind that her husband will die and she will happen before a yavam, or not? If she did entertain the thought, then the vow applies to the yavam, as the husband’s nullification only affects himself, and she must perform ḥalitza. If she did not consider the possibility of becoming a yevama, then the vow does not apply to the yavam and she can enter into levirate marriage. Her vow was directed only against any potential suitors she might have if her husband divorced her.

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) רַב אָמַר ^חיָבָם אֵינוֹ כְּבַעַל וּשְׁמוּאֵל אָמַר יָבָם הֲרֵי הוּא כְּבַעַל אָמַר אַבָּיֵי כְּוָותֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא דִּתְנַן הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְּבָמָהּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ וְאִם אִיתָא דְּמַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ

Rav says: A yavam is not like a husband. She did not intend that her vow be directed against him at all, and he may enter into levirate marriage with her. And Shmuel says: A yavam is like a husband in this respect and the vow applies to him as well, so he must perform ḥalitza. Abaye said: Ruling according to Rav’s opinion stands to reason, as we learned in the mishna: If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza. And if it is the case that it enters her mind that the husband will die and she will become a candidate for levirate marriage with the yavam,

ח. ח רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קס״ה:ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קס״ה:ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ח רמב״ם הלכות יבום וחליצה ב׳:ט״ו