(1) 
אלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה וּמוֹעֲלִין בָּהּ.:
אלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה וּמוֹעֲלִין בָּהּ.Furthermore, one may not derive benefit from any of these sin offerings ab initio, but if one derived benefit from them, after the fact, he is not liable to bring a sin offering for misuse of consecrated items. And if the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished, and then it shall be sold. And he must bring another sin offering with the money received from the sale. And this animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and one who derives benefit from this animal is liable for misusing it.
לא נהנין בה מדרבנן:
ולא מועלין – בה מדאורייתא:
אם עד שלא כפרו הבעלי׳ עיברה שנתה או נמצא ורוצין להתכפר בדמיהן אותה שעיברה שנתה תרעה ותימכר ואותה שהיא בעלת מום תימכר לאלתר ועושין תמורה כיון דיש בה קדושת דמים ומועלין בה נמי:
ערך סאב
סאב – א(פסחים צו:) ירעה עד שיסתאב (יבמות ק:) ובכורי יהא רועה עד שיסתאב (תמורה ח) אמר ר׳ יוחנן ותני עלה בכורן ירעה עד שיסתאב וימכר ויאכל במומו לבעלים ש״מ עד שיסתאב עד שיפול בו מום הוא ועוד פירשו ואי בבעל מום ירעו עד שיסתאבו הא סואבין וקיימין ועוד מפורש (תמורה כב) אם קודם שכיפרו בעלים תרעה עד שתסתאב ואי בעלת מום הא מסאבא וקיימא ועיקר בתורת כהנים בסופו דתניא ואם כל בהמה טמאה יכול בטמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר למטה בפרשה אחרת ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפיסולי המוקדשין שיפדו יכול יפדו על מום עובר ת״ל אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה׳ יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר.
א. [אונניצבאר ווערען.]
לא נהנין – מדרבנן.
ולא מועלין – דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה.
ואם עד שלא כפרו הבעלים – אתרוייהו קאי כלומר כל זמן שלא כפרו הבעלים שלא רצה להתכפר באחרת.
תרעה עד שתסתאב כו׳ – ואעיברה שנתה קאי ולא אאותה שאבדה ונמצאת בעלת מום דהא מסאבא וקיימא ותימכר מיד ויביא בדמיה אחרת.
ועושה תמורה – הואיל ודמים מתירין ליקרב דהכי אמרינן בפרקין דלעיל (דף כ.) דדבר הרועה להסתאב עושה תמורה.
לא נהנין לכתחילה ממנה, ואולם אם עברו ונהנו ממנה לא נחשב הדבר שמועלין בה (לענין הבאת קרבן מעילה). ואם נמצאה כשהיא בעלת מום או שעברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום הפוסל מהקרבה), ותמכר, ויביא בדמיה בהמה אחרת לחטאת, וזו שאבדה ונמצאה בעלת מום תימכר מיד (שהרי היא כבר מסואבת, בעלת מום), ויביא בדמיה אחרת. וכל עוד לא נמכרה הריהי קדושה, ולכן דינה שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה, וחייבים בדיני המעילה.
Furthermore, one may not derive benefit from any of these sin offerings ab initio, but if one derived benefit from them, after the fact, he is not liable to bring a sin offering for misuse of consecrated items. And if the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished, and then it shall be sold. And he must bring another sin offering with the money received from the sale. And this animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and one who derives benefit from this animal is liable for misusing it.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי רֵישָׁא פְּסִיקָא לֵיהּ וְסֵיפָא לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.
GEMARA: Although there are five types of sin offerings that are sequestered and left to die, the mishna initially states: The offspring of a sin offering, and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner has died shall be sequestered and left to die, and only then mentions the remaining two types, a sin offering that is more than one year old and a sin offering that was lost and then found after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal. The Gemara asks: What is the reason the mishna does not teach them all together? The Gemara responds: With regard to those sin offerings taught in the first clause, there is an absolute rule that applies equally in all circumstances. But with regard to the remaining types taught in the latter clause, there is no absolute rule, as these sin offerings are left to die only if the owner has already achieved atonement with another animal.
מ״ט לא תני – לה כולה מתניתין כהדדי לכולה חמש חטאות המיתות בהדי אלא פליג ותני לה לתלת לחוד דימותו ולתרי לחוד. משום דרישא הני תלת קמאי פסיקא ליה. דבין לפני כפרה ובין לאחר כפרה מיתות:
סיפא לא פסיקא ליה – דהא לפני כפרה ירעו. ומאי טעמא תני לה בתמורה דקאמר ועושין תמורה והדר תני מועלין בה משום אגב דקאי בתמורה ואיידי דתנא תמורה תני ומועלין בה והתם במס׳ מעילה איכא פירקא דמתחיל נמי ולד חטאת כו׳. ואיידי דהתם תני מעילה תנא נמי התם דתמורה:
גמ׳ מאי טעמא לא תני להו כולהו בהדי הדדי – אלא פליגי לה כלומר מאי שנא דתני לה בתרי בבי ולא תנא כולהו ה׳ חטאות ביחד אלא מפסיק בין ג׳ קמאי וב׳ בתראי.
רישא פסיקא ליה – דלעולם מתות ואפילו לא כיפרו הבעלים.
א גמרא המשנה דנה בתחילה בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות (ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה) בנפרד, ואחר כך בדינן של השתיים האחרות (שעברה שנתה, ושמתו בעליה) בנפרד. ושואלים: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי [מה טעם לא שנה אותם התנא זה אצל זה ביחד]? ומשיבים: הפריד התנא, משום שברישא [בתחילת] המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה [פסוקה לו, קבוע] דינן, שבין שהתכפרו הבעלים, ובין אם לא — הריהן מתות. ואילו בסיפא [סוף, המשך] המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה [אינה פסוקה לו] דינן, שתלוי הדבר אם התכפרו הבעלים או לא.
GEMARA: Although there are five types of sin offerings that are sequestered and left to die, the mishna initially states: The offspring of a sin offering, and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner has died shall be sequestered and left to die, and only then mentions the remaining two types, a sin offering that is more than one year old and a sin offering that was lost and then found after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal. The Gemara asks: What is the reason the mishna does not teach them all together? The Gemara responds: With regard to those sin offerings taught in the first clause, there is an absolute rule that applies equally in all circumstances. But with regard to the remaining types taught in the latter clause, there is no absolute rule, as these sin offerings are left to die only if the owner has already achieved atonement with another animal.
הכל
(3) לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי מְעִילָה לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי תְּמוּרָה תְּנָא הָכָא תְּמוּרָה וְאַיְּידֵי דִּתְנָא תְּמוּרָה תְּנָא נָמֵי מְעִילָה וְאַיְּידֵי דִּתְנָא גַּבֵּי מְעִילָה מְעִילָה תְּנָא נָמֵי תְּמוּרָה.
The Gemara asks: This mishna also appears in tractate Me’ila (10b). Why do I need the tanna to teach this mishna in tractate Me’ila and why do I need him to teach it in tractate Temura? The Gemara responds: Here, in Temura, the mishna taught the halakhot pertaining to substitution, which is the central theme of tractate Temura. And since it taught the halakhot pertaining to substitution, it also taught the relevant halakhot pertaining to misuse of consecrated property. And similarly, since it taught in tractate Me’ila the halakhot pertaining to misuse of consecrated property, which is the subject of tractate Me’ila, it also taught the relevant halakhot pertaining to substitution.
למה לי למתני גבי מעילה – דכולה הך מתני׳ תנינן גבי מעילה שיש שם פרק אחד שמתחיל ולד חטאת ותמורת חטאת וכולה מתניתין.
ושואלים על דרך כתיבת המשנה: משנה זו, כלשונה, מופיעה אף במסכת מעילה, ולמה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] מעילה, למה לי למיתנייה גבי [לשנותה גם אצל] תמורה? ומשיבים: תנא הכא [שנה כאן] במסכת תמורה משנה זו משום דין התמורה השנוי בה, ואיידי דתנא [ואגב ששנה] דין תמורה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין המעילה בעניינן (״לא נהנין ולא מועלין״). ואיידי דתנא גבי [ואגב ששנה אצל] מסכת מעילה אותן הלכות בשל דיני מעילה שבה — תנא נמי [שנה גם כן], הזכיר את דין התמורה בעניינן (״עושה תמורה״, ״אינה עושה תמורה״).
The Gemara asks: This mishna also appears in tractate Me’ila (10b). Why do I need the tanna to teach this mishna in tractate Me’ila and why do I need him to teach it in tractate Temura? The Gemara responds: Here, in Temura, the mishna taught the halakhot pertaining to substitution, which is the central theme of tractate Temura. And since it taught the halakhot pertaining to substitution, it also taught the relevant halakhot pertaining to misuse of consecrated property. And similarly, since it taught in tractate Me’ila the halakhot pertaining to misuse of consecrated property, which is the subject of tractate Me’ila, it also taught the relevant halakhot pertaining to substitution.
הכל
(4) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בחַטָּאת שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְרוֹעָה.
§ Reish Lakish says: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed, one considers it as though it is standing in a cemetery, where a priest cannot enter in order to retrieve it and sacrifice it, and it is left to graze until it develops a blemish, after which it is sold and the money received in its sale is used to purchase another animal for a sin offering. Since Reish Lakish makes no distinction between an owner who already achieved atonement with another animal and one who did not, it seems that according to Reish Lakish, this is the halakha in all cases of a sin offering whose first year from birth has passed.
חטאת שעיברה שנתה – אע״ג דקיימא בעזרה:
רואין אותה כאילו עומד בבית הקברות – מה התם לא מצי כהן אזיל לאייתויי אף הכא נמי לא חזיא להקרבה אלא תרעה:
כאילו היא עומדת בבית הקברות – כלומר כל מקום שהיא שם רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולשוחטה ורועה עד שתסתאב.
ב בענין חטאת שעברה שנתה אמר ריש לקיש: חטאת שעיברה (עברה) שנתה — רואין אותה (דנים בה) כאילו היא עומדת בבית הקברות (מקום שאין הכהן יכול להגיע אליה כדי להקריבה שהרי אסור לו להיטמא). ודינה שתהא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, ובדמיה יקריבו בהמה אחרת לחטאת. ולכאורה מתוך דברי ריש לקיש עולה כי חטאת שעברה שנתה, אף אם נתכפרו הבעלים באחרת דינה לרעיה ואינה מתה (שהרי לא חילק בין התכפרו ללא התכפרו).
§ Reish Lakish says: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed, one considers it as though it is standing in a cemetery, where a priest cannot enter in order to retrieve it and sacrifice it, and it is left to graze until it develops a blemish, after which it is sold and the money received in its sale is used to purchase another animal for a sin offering. Since Reish Lakish makes no distinction between an owner who already achieved atonement with another animal and one who did not, it seems that according to Reish Lakish, this is the halakha in all cases of a sin offering whose first year from birth has passed.
הכל
(5) תְּנַן שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ וְאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אִם אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים מֵתָה תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ.
The Gemara objects: We learned in the mishna: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and a sin offering that was lost and when it was found it was blemished, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal is left to die. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish.
תנן חטאת שעיברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום כו׳ תיובתא דר״ש בן לקיש – דפסיק ואמר רועה ומשמע אפילו כיפרו הבעלים.
ועל כך קשה, תנן [שנינו] במשנתנו: שעיברה שנתה, ואבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם אחר שכיפרו בעלים — מתה, והרי שאין דינה לרעיה, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת ריש לקיש!
The Gemara objects: We learned in the mishna: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and a sin offering that was lost and when it was found it was blemished, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal is left to die. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish.
הכל
(6) אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ כִּי קָתָנֵי רֵישָׁא מֵתָה אַאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אִם אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים תָּמוּת.
The Gemara explains that Reish Lakish could say to you: When the mishna teaches in the first clause that the animal is sequestered and left to die, it is referring only to the case where it was lost and when it was found it was blemished. In that situation, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal shall be left to die. By contrast, a sin offering whose first year from birth has passed is indeed left to graze until it develops a blemish.
ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך ריש לקיש: כי קתני רישא [כאשר נשנתה בתחילת המשנה] ״מתה״ — הרי זה בענין אבדה ונמצאת בעלת מום, שאם נמצאה אחר שכיפרו בעלים — תמות, ואכן לא נשנית בדינה של זו שעברה שנתה.
The Gemara explains that Reish Lakish could say to you: When the mishna teaches in the first clause that the animal is sequestered and left to die, it is referring only to the case where it was lost and when it was found it was blemished. In that situation, if it was after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal shall be left to die. By contrast, a sin offering whose first year from birth has passed is indeed left to graze until it develops a blemish.
הכל
(7) אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא אִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְאִי בַּעֲלַת מוּם הָא מְסָאֲבָא וְקַיְימָא.
The Gemara objects: If so, say the latter clause: If the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished. Now, if the mishna is referring specifically to an animal that was lost and found when it was blemished, why is this statement necessary? Doesn’t it already stand blemished?
אי הכי אימא סיפא כו׳ – [אמר לך ריש לקיש כי קתני תמורה אאבדה ונמצא בעל מום ולא אעיברה שנתה. ואי בעל מום למה לי תרעה אלא אעיברה שנתה קאמר תרעה] מדהא קא מיירי בעיברה שנתה אף משכיפרו בעלים תמות נמי מיירי בעיברה שנתה וקשיא לריש לקיש:
ושואלים על כך: אי הכי [אם כך] שאין מדובר בעברה שנתה, אלא רק באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, אימא סיפא [אמור את סוף המשך המשנה]: ואם עד שלא כיפרו הבעלים — תרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ואי [ואם] מדובר באבדה ונמצאה בעלת מום — מה מקום יש לומר שתרעה עד שיפול בה מום, הא מסאבא וקיימא [הרי כבר מסואבת (בעלת מום) ועומדת] היא!
The Gemara objects: If so, say the latter clause: If the lost animal was found and discovered to be unfit before the owner achieved atonement for his sin with a different animal, it shall graze until it becomes blemished. Now, if the mishna is referring specifically to an animal that was lost and found when it was blemished, why is this statement necessary? Doesn’t it already stand blemished?
הכל
(8) אָמַר רַבָּה הָכִי קָאָמַר (תַּנָּא) שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אִם אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלִים מֵתָה אִם קוֹדֶם שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב בְּמוּם קָבוּעַ וְתִימָּכֵר.
Rabba said in response that this is what the tanna is saying: In a case where it was lost and subsequently found when it had a temporary blemish, then if it was after the owner achieved atonement with another sin offering, the blemished animal shall be left to die. But if this was before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished with a permanent blemish, and then it shall be sold.
אמר רבה תני הכי אם עיברה שנתה [או] אבדה ונמצא בעל מום עובר (או אבדה) [ושאבדה] ונמצאת בעלת מום קבוע אם משכיפרו בעלים תמות דהכא איכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצ׳ בעל מום הלכך תמות ולא קשיא סיפא נמי דכולה בחדא [מיירי] (איידי ואיהיא ואיהיא) תרעה עד שתסתאב במום קבוע:
אמר רבה הכי קאמר – שעברה שנתה או אבדה ונמצאת בעלת מום עובר לאחר שכיפרו הבעלים מתה ואפי׳ כיפרו הבעלים אחרי כן הואיל ואיכא תרתי לריעותא מתה ואעברה שנתה לא קאי כלל.
ואם עד שלא כיפרו הבעלים – כלומר שלא רצו להתכפר באחרת תרעה כו׳. והשתא ליכא למיפרך הא מסאבא וקיימא דאין בהמת קדשים נמכרת על מום עובר.
אמר רבה בהסבר הדברים לשיטת ריש לקיש: אכן מדובר באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, והכי קאמר [כך אמר, זו כוונת] התנא: בהמת חטאת שאבדה ונמצאת כשהיא בעלת מום עובר, אם נידון בה לאחר שכפרו (שהתכפרו) הבעלים באחרת, ואף אם נמצאה קודם לכן — הרי זו מתה. ואולם אם דנים אנו בה קודם שכיפרו בעלים — דינה הוא שתרעה עד שתסתאב במום קבוע, ותימכר, ויביא בדמיה אחרת.
Rabba said in response that this is what the tanna is saying: In a case where it was lost and subsequently found when it had a temporary blemish, then if it was after the owner achieved atonement with another sin offering, the blemished animal shall be left to die. But if this was before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished with a permanent blemish, and then it shall be sold.
הכל
(9) אָמַר רָבָא שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא דְּאִם כֵּן יִשְׁמוֹר מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי וְעוֹד שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ לְמַאי הִלְכְתָא קָתָנֵי.
Rava says: There are two refutations of Rabba’s statement: One refutation is that if it is so, that the mishna is referring to an animal that was lost and then found when it had a temporary blemish, then instead of stating: It shall graze until it becomes blemished, the mishna should have taught: One observes the animal to see whether the temporary blemish becomes permanent. And furthermore, according to this interpretation of the mishna, when it mentions the case of a sin offering whose first year from birth has passed, with regard to what halakha is that case taught?
דא״כ – דבבעלת מום עובר קא מיירי אמאי קתני תרעה ישמור עד שיעשה מום קבוע (אידי) בעי למיתנא ועוד כיון דההיא שעיברה שנתה אם משכיפרו הבעלים לא תמות אא״כ אבדה ונמצאת בעלת מום לחוד למאי הלכתא קתני לה (א״כ לעיברה) [ההיא דעיברה] שנתה. ל״א ותוב כי קתני תמות אאבדה ונמצאת בעלת מום ולא אאעיברה שנתה [א״כ] למה תנייה לעיברה שנתה בין הני דמתניתין אלא אמר רבא (הכי קתני) [הכי נמי] שעיברה שנתה ואבדה וכן נמי ההיא דאבדה ונמצ׳ בעל מום אם משכיפרו הבעלים תמות משום דאית בכל חדא תרתי לריעותא ולא קשיא לריש לקיש והאי דקתני אם עד שלא כיפרו תרעה אעיברה שנתה לחוד קאי ולא אאבדה ונמצא בעל מום:
ישמור מיבעי ליה – כלומר הואיל וכבר נפל בה מום עובר ישמור מיבעי ליה למיתני כלומר ימתין אולי יעשה מום זה קבוע.
ועוד עברה שנתה למאי קתני לה – הואיל ולאו עלה איירי שום דינא.
ישמור מבעי ליה – פרש״י ישמור אותה אולי יעשה מום קבוע ול״נ דא״כ היינו תרעה דקתני לכן נראה לפרש ישמור אותה אולי תתרפא וחזיא להקרבה.
אמר רבא יש לדחות הסבר זה, שכן שתי תשובות (דחיות) יש בדבר, חדא [האחת] — שאם כן, שמדובר שיש בה מום עובר, אין נוסח המשנה הולם, שהרי אין לומר ״תרעה עד שתסתאב (יפול בה מום)״ שהרי כבר יש בה מום, אלא ״ישמור (ימתין), ויראה אם מום זה ייעשה מום קבוע״ מיבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]! ועוד, אם הדיון בסוף המשנה רק בחטאת שאבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, ולא בחטאת שעברה שנתה, אם כן זו ששנינו במשנתנו ״שעיברה שנתה״ למאי הלכתא קתני [למה, לאיזו הלכה נשנתה]?
Rava says: There are two refutations of Rabba’s statement: One refutation is that if it is so, that the mishna is referring to an animal that was lost and then found when it had a temporary blemish, then instead of stating: It shall graze until it becomes blemished, the mishna should have taught: One observes the animal to see whether the temporary blemish becomes permanent. And furthermore, according to this interpretation of the mishna, when it mentions the case of a sin offering whose first year from birth has passed, with regard to what halakha is that case taught?
הכל
(10) אֶלָּא אָמַר רָבָא גהָכִי קָתָנֵי עִבְּרָה שְׁנָתָהּ וְאָבְדָה אוֹ אָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים מֵתָה קוֹדֶם שֶׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִימָּכֵר.
Rather, Rava said a different explanation of the mishna so that it does not contradict the statement of Reish Lakish: This is what the mishna is teaching: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and was lost, or one that was lost and when it was found it was blemished, which means that in each case, there are two disqualifying factors, the halakha is as follows: If the first animal is found after the owner achieved atonement with another sin offering, the animal shall be left to die. If it is found before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished and then it shall be sold. Reish Lakish, by contrast, is referring to a situation where the sin offering was not lost. In such a case there is only one disqualifying factor, and therefore the animal is left to graze regardless of whether or not the owner achieved atonement with another animal.
עברה שנתה ואבדה – ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אר״ש בן לקיש דאפי׳ כיפרו הבעלים אחרי כן רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא.
אלא אמר רבא בתירוץ דברי ריש לקיש, ובאופן שלא יקשה עליו מדברי המשנה: הכי קתני [כך שנויה משנתנו], עברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. שבשתי החטאות הללו (ואף בעברה שנתה) מדובר באופן שאבדה החטאת, ולאחר מכן נמצאה (במקרה של עברה שנתה — אף כשנמצאה בלא מום, או שאבדה ונמצאה בעלת מום), והרי איפוא ישנן שתי מגרעות (״ריעותות״) בכל אחת מאלו (עברה שנתה ואבדה, או כשאבדה והריהי בעלת מום). ומשום כך דינן של אלו, שאם היה זה לאחר שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו מתה, ואם קודם שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו אינה קרבה, שהרי פסולות הן להקרבה, אלא תרעה עד שתסתאב, ותימכר. ואילו ריש לקיש שאמר בחטאת שעברה שנתה שדינה לרעיה, ואפילו התכפרו הבעלים באחרת — דווקא בזו שיש בה מגרעת אחת בלבד אמר, שעברה שנתה, אך לא שגם אבדה.
Rather, Rava said a different explanation of the mishna so that it does not contradict the statement of Reish Lakish: This is what the mishna is teaching: With regard to a sin offering whose first year from birth has passed and was lost, or one that was lost and when it was found it was blemished, which means that in each case, there are two disqualifying factors, the halakha is as follows: If the first animal is found after the owner achieved atonement with another sin offering, the animal shall be left to die. If it is found before the owner achieved atonement with another sin offering, it shall graze until it becomes blemished and then it shall be sold. Reish Lakish, by contrast, is referring to a situation where the sin offering was not lost. In such a case there is only one disqualifying factor, and therefore the animal is left to graze regardless of whether or not the owner achieved atonement with another animal.
הכל
(11) וְצָרִיךְ לְמִיתְנֵי אִם אָבְדָה גַּבֵּי בַּעֲלַת מוּם [וְגַבֵּי עִבְּרָה שְׁנָתָהּ] דְּאִי תְּנָא גַּבֵּי שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ הֲוָה אָמֵינָא הָתָם הוּא דְּמַהְנְיָא לַהּ אֲבֵדָה מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לְמִילְּתַהּ אֲבָל בַּעֲלַת מוּם דְּאִי לָא מוּמָא חַזְיָא אֵימָא לָא תַּהֲנֵי לֵיהּ אֲבֵדָה.
Rava continues: And it was necessary for the mishna to teach: If it was lost, with regard to a sin offering that was found to be blemished, and also to teach that clause with regard to a sin offering whose first year has passed. In other words, it was necessary for the mishna to teach that in each of these cases losing the animal means that it must be sequestered and left to die if the owner already achieved atonement with another animal. As if it had taught this halakha only with regard to a sin offering whose first year has passed, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because it is not fit for its original purpose, as an animal more than one year old is inherently unfit for a sin offering. But with regard to a blemished animal, which would have been fit for sacrifice if not for its blemish, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die.
דמהניא בה אבידה – מועלת בה להביאה למיתה.
משום דלא חזיא למילתה – אפי׳ קודם אבידה דבת שנתה כתיב (במדבר טו) וזו עברה שנתה ופסול הגוף הוא.
דאי לאו מומא חזיא אימא – פסול חסרון בעלמא והואיל ונמצאת קודם כפרת השניה תרעה ולא תיהני ליה אבידה למות.
וצריך איפוא למיתני [לשנות] במשנתנו את האמור בה ״אם אבדה״ הן גבי [אצל] בעלת מום והן גבי [אצל] עברה שנתה, ובאופן זה: ״עברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום״, וצריך שייאמר הדין בשתיהן, משום דאי תנא גבי [שאם היה שונה רק אצל] שעיברה (שעברה) שנתה — הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שיהא דינה למיתה (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא למילתה [שאינה ראויה לדברה, להקרבתה כחטאת], שהרי עברה שנתה. אבל בעלת מום, דאי לא מומא — חזיא [שאלמלא המום — היתה ראויה] להקרבה לחטאת, אימא [אמור] כי לא תהני ליה [יועיל לו] זה שהיא אבדה לענין שתלך למיתה.
Rava continues: And it was necessary for the mishna to teach: If it was lost, with regard to a sin offering that was found to be blemished, and also to teach that clause with regard to a sin offering whose first year has passed. In other words, it was necessary for the mishna to teach that in each of these cases losing the animal means that it must be sequestered and left to die if the owner already achieved atonement with another animal. As if it had taught this halakha only with regard to a sin offering whose first year has passed, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because it is not fit for its original purpose, as an animal more than one year old is inherently unfit for a sin offering. But with regard to a blemished animal, which would have been fit for sacrifice if not for its blemish, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die.
הכל
(12) וְאִי תָּנֵי גַּבֵּי בַּעֲלַת מוּם הָתָם הוּא דְּמַהְנְיָא לַהּ אֲבֵדָה מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה אֲבָל עִיבְּרָה שְׁנָתָהּ דחזי׳ דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה אֵימָא לָא תַּהֲנֵי לַהּ אֲבֵדָה צְרִיכָא.
And similarly, if the mishna had taught the halakha only with regard to a blemished animal, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because a blemished animal is not fit for sacrifice at all. But with regard to a sin offering whose first year has passed, which is fit for sacrifice as a different offering, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die. Consequently, it was necessary for the mishna to teach the halakha with regard to both cases.
דלא חזיא להקרבה – בשום קרבן.
עברה שנתה חזיא להקרבה – בשאר קרבנות וכל הנך דבעיין תרתי לריעותא היינו כי נמצאת קודם כפרת שניה אבל נמצאת לאחר כפרה אפילו אין שם ריעותא דאיבוד מתה.
אי תניא גבי עיברה שנתה התם הוא דלא אהני (לה אבודה) משום דחזיא להקרבה – והיינו כשיטת ר״י דריבוי ריעותות מביאין אותה לידי רעיה.
ומן הצד האחר, אי תני גבי [אם היה שונה שאבדה, רק אצל] בעלת מום, הייתי אומר: דווקא התם [שם] הוא דמהניא [שמועילה] לה אבדה לענין זה שתמות (אם התכפרו הבעלים באחרת) — משום דלא חזיא [שאינה ראויה] לכל הקרבה שהיא, שהרי בעלת מום היא. אבל עיברה שנתה, דחזי [שראויה] היא להקרבה בקרבנות אחרים — אימא [אמור] שלא תהני [תועיל] לה אבדה לענין זה שתמות, לכן צריכא [צריך] שתיאמרנה שתיהן.
And similarly, if the mishna had taught the halakha only with regard to a blemished animal, I would say: It is only there that the fact that it was lost is effective in requiring that the animal must be left to die, because a blemished animal is not fit for sacrifice at all. But with regard to a sin offering whose first year has passed, which is fit for sacrifice as a different offering, I might say that the fact that it was lost is not effective in causing the animal to be left to die. Consequently, it was necessary for the mishna to teach the halakha with regard to both cases.
הכל
(13) וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי וְהָאָמַר רָבָא אֲבֵידָה דְּלַיְלָה לָא שְׁמַהּ אֲבֵידָה.
The Gemara asks: And did Rava actually say this, that an animal whose first year has passed and was then lost is left to die? But didn’t Rava say: A sin offering lost at night is not called lost? In other words, if the offering is lost at a time that it is not fit for sacrifice, the animal is not considered lost. Consequently, provided that the owner finds the sin offering before morning, it is left to graze and not to die, even if the owner designated another animal in its stead. By the same logic, as a sin offering whose first year has passed is not fit for sacrifice as a sin offering, it should not be considered lost even if the owner cannot locate it. Therefore, it should not be left to die.
ומי אמר רבא הכי – דשעיברה שנתה ואבדה דמשום הכי תמות משום דאבדה והאמר רבא אבודה דלילה ונמצא בשחרית לא שמה אבוד דלא מיפסלה באבידה דלילה משום דלילה לאו זמן הקרבה וכן נמי כי אבדה לאחר שעיברה שנתה דלא חזיא להקרבה לא תיפסל בה אבידה:
קסבר רבא – לא דמיא דאבודה דלילה להכי לא שמה אבודה דאותה אבודה דלילה לא חזיא לא לקדושת הגוף ליקרב עצמה בלילה ולא לקדושת דמים למוכרה ולהביא אחרת תחתיה בלילה אבל שעיברה שנתה ואבדה ונמצא נהי דלקדושת הגוף ליקרב עצמה דהא עיברה שנתה לא חזיא לקדושת דמים למוכרה ולהביא בדמיה אחרת חזיא וכיון דבשעת אבידה חזיא לקדושת דמים הלכך פסלה לה אבדה ותמות:
[תנן במסכת יומא מת אחד מן השעירים עד שלא הגרילו עליהן יביא אחר ומזויג לו ואם משהגריל יביא שנים אחרים ויגריל עליהן ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת כו׳. עד והשני ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה. כדאמר לעיל בפ׳ יש בקרבנות]:
ומי אמר רבא הכי – דהיכא דנפסלה קודם לאיבוד מהני לה איבוד למות.
והאמר רבא אבודת לילה לאו שמה אבודה – אם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה ולר׳ דאמר אפי׳ נמצאת קודם כפרה מתה האי אינה מתה דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה. וה״נ הואיל ועברה שנתה לא חזיא לאקרובי לא תיהני ביה אבודה.
ומי אמר רבא הכי – דהיכא דנפסלה קודם האיבוד דמהניא ליה איבוד למות והאמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה וא״ת ליפרוך ממתני׳ דקתני אבדה ונמצאת בעלת מום מתה אע״ג דאיכא ריעותא אחריתי עם האבודה וי״ל דבשלמא ממתני׳ לא מצי למיפרך דשאני מתני׳ דאבדה קודם שיבא לה הריעותא אחריתי ומש״ה לא דמי לאבודת לילה דריעותא דלילה בא עליה קודם האיבוד אבל לרבא פריך שפיר שהרי ריעותא דעברה שנתה בא עליה קודם האיבוד ומש״ה פריך מאבודת לילה ומשני לא דמי אבודת לילה לא חזיא לא לגופה ולא לדמי כאן משמע כשיטת ר״י דריבוי ריעותות מביאין אותה לרעיה ולא למיתה.
ושואלים על הסברו זה של רבא במשנתנו, שחטאת שעברה שנתה ואבדה — דינה למיתה, ומי [והאם] אכן אמר רבא הכי [כך] שכאשר עברה שנתה ואבדה לאחר מכן שאינה קרבה אלא מתה? והאמר [והרי אמר] רבא: אבידה של קרבן, וכגון חטאת, בלילה שאין הוא זמן הקרבה — לא שמה (אינה נחשבת) אבידה, ומשום כך, אם הפריש אחרת תחתיה, ונמצאה האבידה לפני הבוקר, אין היא מתה אלא רועה. וכך הדין אפילו לשיטת האומר (רבי) שאפילו נמצאה לפני הכפרה באחרת הריהי גם כן מתה. הרי שלשיטת רבא, הקרבן האבוד בזמן שאינו ראוי להקרבה אינו נחשב כאבידה, ואם כן אף החטאת שעברה שנתה ואבדה, כיון שאינה ראויה להקרבה אינה נחשבת כאבידה, ומדוע יהיה דינה למיתה?
The Gemara asks: And did Rava actually say this, that an animal whose first year has passed and was then lost is left to die? But didn’t Rava say: A sin offering lost at night is not called lost? In other words, if the offering is lost at a time that it is not fit for sacrifice, the animal is not considered lost. Consequently, provided that the owner finds the sin offering before morning, it is left to graze and not to die, even if the owner designated another animal in its stead. By the same logic, as a sin offering whose first year has passed is not fit for sacrifice as a sin offering, it should not be considered lost even if the owner cannot locate it. Therefore, it should not be left to die.
הכל
(14) לָא דָּמֵי אֲבֵידָה דְּלֵילְיָא לָא חַזְיָא לָא לְגוּפַהּ וְלָא לִדְמֵי אֲבָל הָא נְהִי דִּלְגוּפַהּ לָא חַזְיָא לִדְמֵי חַזְיָא.
The Gemara responds: The case of a sin offering lost at night is not comparable to that of a sin offering lost after its first year has passed. When a sin offering is lost at night, it is not fit at all, neither for itself, i.e., to be sacrificed, nor for its value, to be sold and the proceeds used to purchase another offering. But with regard to this sin offering that was lost after its first year has passed, granted that it is not fit for itself, but it is fit for its value.
ומשיבים: לא דמי [אינו דומה] דין האבוד בלילה לדין האבודה לאחר שעברה שנתה. שכן אבידה דליליא [של לילה] — בשעת אבידתה היא לא חזיא [ראויה] לא לגופה (שיקריבוה) ולא לדמי [לדמים] שיפדוה ויקריבו את הקרבן הנקנה בדמיה בלילה. אבל הא זו] שאבדה לאחר שעברה שנתה — נהי [אמנם] לגופה היא לא חזיא [ראויה], אבל לדמי [לדמים] שימכרוה, ובכסף שיתקבל יקריבו חטאת, הריהי חזיא [ראויה].
The Gemara responds: The case of a sin offering lost at night is not comparable to that of a sin offering lost after its first year has passed. When a sin offering is lost at night, it is not fit at all, neither for itself, i.e., to be sacrificed, nor for its value, to be sold and the proceeds used to purchase another offering. But with regard to this sin offering that was lost after its first year has passed, granted that it is not fit for itself, but it is fit for its value.
הכל
(15) תְּנַן דהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּיבּוּר מֵתָה הָא דְּיָחִיד מֵתָה.
The Gemara presents another challenge to the opinion of Rava: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats are brought to the Temple, and lots are drawn to determine which goat is to be sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If after the lots were drawn for both goats, the scapegoat died, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. In such a case, there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second. One of them is sacrificed and the second goat shall graze until it becomes blemished, at which point it will be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.
תנן – במסכת יומא (דף סב.) גבי שעירי יום הכפורים מת אותו של עזאזל מביא שנים מן השוק ומגריל ומשלח האחד והשני ירעה עד שיסתאב.
הא דיחיד – כי האי גוונא מתה.
ומקשים עוד על דברי רבא, תנן [שנינו במשנה] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים (השעיר לה׳ והשעיר לעזאזל), שאם לאחר שהוגרלו השעירים ונקבע מי מהם לה׳ ומי לעזאזל, מת השעיר לעזאזל — מביאים זוג אחר של שני שעירים, ומגרילים עליהם איזה מהם לה׳ ואיזה לעזאזל. והשעיר המיועד לעזאזל, נשלח לשם, ואילו מבין שני השעירים לה׳ (מהזוג הראשון ומהזוג השני) — אחד מהם יוקרב לעבודת היום במקדש, והשני ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ומסבירה המשנה את טעמו של דין זה שאין השעיר השני מובל למיתה (כחטאות המתות): לפי שהוא מחטאות הציבור, ואין חטאת הציבור מתה. ונדייק: הא [הרי] מכאן נלמד, שבמקרה דומה, אם היתה זו חטאת של יחיד — הריהי מתה. וכיון שלא נאמר במפורש במשנה מי משני השעירים לה׳ הוא זה שהולך לרעיה, האם זה שנותר מההגרלה הראשונה, או זה הנותר מההגרלה השניה,
The Gemara presents another challenge to the opinion of Rava: We learned in a mishna (Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats are brought to the Temple, and lots are drawn to determine which goat is to be sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If after the lots were drawn for both goats, the scapegoat died, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. In such a case, there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second. One of them is sacrificed and the second goat shall graze until it becomes blemished, at which point it will be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.
הכל
(16) וא״ר וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין וּכְשֶׁהוּא מִתְכַּפֵּר בְּשֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי מִתְכַּפֵּר.
The Gemara continues: And as the mishna does not specify which of the two goats is sacrificed as the sin offering, Rabbi Yoḥanan says: The goat from the second pair is sacrificed, since living animals are rejected. That is, animals that were consecrated for a specific purpose but were not fit to be used for that purpose at the proper time are permanently disqualified as a sacrifice. Accordingly, as the first goat was unfit for sacrifice when the first scapegoat died, it is permanently disqualified from the altar. And therefore, when the High Priest achieves atonement on behalf of the Jewish people, he achieves atonement with the second goat of the second pair [zug].
וא״ר יוחנן – התם בעלי חיים שהיו ראויין ולא אירע בעצמו פסול נידחין מהקרבה וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר שלא מת אחד מהן ואידך קמא שמת חברו כיון דעבר זמנו דנתכפרו באחר הוה ליה כי עיברה שנתה וטעמא דציבור דרועה הא דיחיד מתה וקשיא לרבא דאמר שעיברה שנתה ואבדה אם נמצא עד שלא כיפרו הבעלים תרעה והא הכא דאיתיה להאי [קמא] דקאי עד שלא כיפרו הבעלים וטעמא דציבור הוא הא דיחיד מתה אמר לך רבא דחויין לחוד הא משום הכי הוה מיית אי הוה דיחיד דדחוי הוא לגמרי מהקרבה ואבודין לחוד דלא מסח דעתיה מינייהו דסבר מישתכחי (הילכת׳) [הלכך] ירעו:
וא״ר יוחנן – במסכת יומא (דף סד.) בעלי חיין נדחין ונדחה שני שבזוג ראשון כשמת חבירו לעולם וכשהוא מתכפר מתכפר בשני שבזוג שני וקמא הוי דחוי כשמת חבירו כאילו עברה שנתו. וקתני דטעמא דאינה מתה משום דחטאת צבור היא הא דיחיד מת ואע״ג דליכא שום אבידה מת משום דיחוי דקמא מאחר שנתכפר באחר אלמא תרתי לריעותא לא בעינן וקשיא לרבא.
אמר ר׳ יוחנן: הנותר מההגרלה השניה הוא שקרב, שכן כלל הוא שבעלי חיים נדחין (כלומר, בעל חיים שהוקדש למטרה מסויימת, ולא היה ראוי בשעתו לקרבן, הריהו נחשב כדחוי ופסול משום כך לעולם), ולכן אף במקרה זה: השעיר שבזוג הראשון, כיון שלא היה לו בן זוג בשעתו, נפסל לעולם מלהיקרב, ומעתה כשהוא מתכפר — בשעיר השני שבזוג השני הוא מתכפר. ומעתה הריהי שאלה על שיטת רבא, שכן
The Gemara continues: And as the mishna does not specify which of the two goats is sacrificed as the sin offering, Rabbi Yoḥanan says: The goat from the second pair is sacrificed, since living animals are rejected. That is, animals that were consecrated for a specific purpose but were not fit to be used for that purpose at the proper time are permanently disqualified as a sacrifice. Accordingly, as the first goat was unfit for sacrifice when the first scapegoat died, it is permanently disqualified from the altar. And therefore, when the High Priest achieves atonement on behalf of the Jewish people, he achieves atonement with the second goat of the second pair [zug].
הכל
(17) וְאִידַּךְ קַמָּא הָוֵה לֵיהּ כִּי עִיבְּרָה שְׁנָתָהּ וְטַעְמָא דְּצִיבּוּר הָא דְּיָחִיד מֵתָה.
The Gemara concludes: And the other goat, i.e., the first goat selected as the sin offering, is like a sin offering whose first year has passed, in that both are disqualified due to an external factor. And the Gemara infers that the reason the first goat is not left to die is that it is a communal sin offering; but if it was the sin offering of an individual, it would be left to die. Evidently, a sin offering whose first year has passed is left to die even if it was not lost.
אידך, קמא [השעיר האחר, הראשון] הוה ליה [הריהו נחשב] כי [כמו] חטאת שעיברה שנתה, שבשניהם אין פסול הקרבתם נובע ממום שנפל בהם, אלא מגורם חיצוני כלשהו, וטעמא [והטעם] שאין השעיר שבזוג הראשון הולך למיתה אלא דינו לרעיה, הריהו רק משום שהיא חטאת של ציבור, ונסיק מכאן: הא [הרי] אם היתה זו חטאת של יחיד — מתה, ומכאן שאף חטאת שעברה שנתה דינה למיתה, ואף בלא אבדה!
The Gemara concludes: And the other goat, i.e., the first goat selected as the sin offering, is like a sin offering whose first year has passed, in that both are disqualified due to an external factor. And the Gemara infers that the reason the first goat is not left to die is that it is a communal sin offering; but if it was the sin offering of an individual, it would be left to die. Evidently, a sin offering whose first year has passed is left to die even if it was not lost.
הכל
(18) אָמַר לָךְ דְּחוּיִין לְחוּד וַאֲבוּדִין לְחוּד מ״ט מַאי טַעְמָא אֲבוּדִין דַּעְתֵּיהּ עֲלֵיהוֹן דִּילְמָא מִשְׁתַּכְחִין דְּחוּיִין לָא הָדָרִי מִתְחֲזַיִין
The Gemara responds: Rava could say to you: The case of sin offerings that were rejected is discrete and the case of sin offerings that were lost is discrete, i.e., the two cases cannot be compared. What is the reason for this? In the case of lost sin offerings, the owner’s mind is on them, as he thinks that perhaps they will be found and will be fit for sacrifice. Therefore, they are not left to die simply because they are lost. But in the case of sin offerings that have been rejected, they do not become fit ever again, and therefore the owner’s mind is not on them.
אמר לך – רבא ודאי איכא דיחוי ונתכפר באחר מתה בלא שום אבידה ולר״ל ודאי תיקשי וכדתריצנא לעיל עברה שנתה ואבדה לר״ל תריצנא ולדידי לא סבירא לי ואי משום אבדה ונמצאת בעלת מום קשיא לך אמאי נקט בעלת מום תמות משום אבדה לחודה הואיל ושוב נתכפר באחרת לא קשיא דחויין לחוד ואבודין לחוד ואע״ג דאבדה בעינן ריעותא אחריתי. כך שמעתי לא יותר.
אמר לך רבא – פרש״י ודאי היכא דאיכא דיחוי ונתכפר באחרת מתה בלא שום אבודה ולרשב״ל ודאי תקשה דכי תריצנא לעיל עברה שנתה ואבדה לרשב״ל תריצנא ולי לא סבירא לי ואי משום אבדה ונמצאת בעלת מום קשיא לך אמאי נקט בעלת מום תמות משום אבודה לחודה הואיל ושוב נתכפר באחרת לא קשיא דחויין לחוד ואבודין לחוד ואע״ג דאבדה בעינן ריעותא אחריתי עכ״ל ולא נראה דתשאר מילתא דרשב״ל בקושיא דהא מייתי לה בכמה מקומות בהש״ס ועוד קשה דממה שהקשה לא תירץ לכך נראה לר״י לפרש כי היכי דאיצטריך לשנויי אמתני׳ דבעי תרתי אבודה ובעלת מום ולפיכך אתה צריך לחלק ולומר דחויין לחוד ואבודין לחוד הכי נמי נתרץ לרשב״ל דחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דחויין לא חזו לשום הקרבה ועברה שנתה חזיה להקרבה דשאר קרבנות.
ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רבא כי הוא עצמו סבור שאם נדחה הקרבן (וכגון חטאת שעברה שנתה), והתכפרו הבעלים באחרת — דינו למיתה, ושלא כשיטת ריש לקיש, וכל שאמר שמשנתנו עוסקת בעברה שנתה ואבדה, לא היה זה אלא לשיטת ריש לקיש, וממשנה זו שבדין שני השעירים קשה לשיטת ריש לקיש. ואולם באשר לשאלה בדין החטאת שאבדה ונתכפרו הבעלים באחרת ונמצאה לאחר מכן כשהיא בעלת מום שדינה למיתה, מדוע נצרכים אנו שיהיה בה מום כדי לקיים בה דין מיתה, והלא בכך שאבדה — נדחתה, ודי בכך לקיים בה דין מיתה? — על כך יש להשיב: אינה דומה דינם של הדחויים (כגון השעיר לה׳ מהזוג הראשון) לאבודה (כגון חטאת זו), ודחויין לחוד, ואבודין לחוד, שבדחויים כשלעצמם — דינם למיתה, ואילו באבודים — אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוציאם למיתה, אלא אם כן יש בהם מום. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל ביניהם? אבודין — דעתיה עליהון דילמא משתכחין [דעתו עליהם כל הזמן שמא יימצאו], ויהיו ראויים להקרבה, ואילו דחויין — לא הדרי מתחזיין [אינם חוזרים להיות נראים] להקרבה.
The Gemara responds: Rava could say to you: The case of sin offerings that were rejected is discrete and the case of sin offerings that were lost is discrete, i.e., the two cases cannot be compared. What is the reason for this? In the case of lost sin offerings, the owner’s mind is on them, as he thinks that perhaps they will be found and will be fit for sacrifice. Therefore, they are not left to die simply because they are lost. But in the case of sin offerings that have been rejected, they do not become fit ever again, and therefore the owner’s mind is not on them.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.