(1) 
וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה לָאו שִׁיּוּרָא הוּא מִילֵּי דְצִינְעָא קָתָנֵי מִילֵּי דִבְפַרְהֶסְיָא לָא קָתָנֵי.
וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה לָאו שִׁיּוּרָא הוּא מִילֵּי דְצִינְעָא קָתָנֵי מִילֵּי דִבְפַרְהֶסְיָא לָא קָתָנֵי.But he omitted any mention of the ark and the halakha that during the last seven fast days the ark was brought into the streets of the city. The Gemara rejects this argument: If the omission is due to the ark, that is not a real omission. The reason is that the tanna teaches only matters that are performed in private, whereas he does not teach matters that are performed in public [parhesya].
1. תליסרי תעניאתא: גי , גכב , אשכול, רא״ה כ״י נ : ״תליסר תעניתא״. גכב לפני הגהה רק: ״תעניתא״, כבגמ׳ תענית כד ע״א. כ״י קרפנטרץ : ״תעניתא תריס׳ ״ שמא הגהה שלא במקומה.
2. איעני: גט , גי , גכב , כ״י נ , אשכול, רא״ה. כ״י קרפנטרץ : ״איענו״. כ״י א : ״איתעני״. דפוסים: נענה .
3. את: וכן באשכול, רא״ה. גט , גי , גכב , כ״י נ , דפוסים: ״על״.
4. יתר: גי , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , רא״ה: ״יותר״.
5. פורעניות: גי : ״פורענות״. וכן בברייתא הסמוכה שם.
6. תניא נמי הכי...שיענו: חסר בכ״י קרפנטרץ , אשכול. וכן חסר ב-גכב לפני הגהה. שמא מחמת הדומות.
והא שייר תיבה – דבאחרונות איתא והכא ליתא כדקתני לקמן (דף טו.) סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה כו׳ ומותבינן בגמרא בהדיא מתיבה דליתא אלא באחרונות ומשני כי קתני נמי מתניתין בקמייתא.
מילי דצינעא – מתריעין בבית הכנסת וכ״ד נמי בבית הכנסת.
בפרהסיא – תיבה ברחובה של עיר.
והא [והרי] שייר תיבה (ארון הקודש), שלא הזכיר שבאחרונות מוציאים את ארון הקודש, לרחובה של עיר! את הטענה זו דוחים: אי [אם] משום תיבה — לאו שיורא הוא [אין זה שיור] כי מילי [דברים] שבצינעא — קתני [שנה] ופירט את חלוקות התעניות, אולם מילי [דברים] שבפרהסיא שהכל רואים — לא קתני [שנה].
But he omitted any mention of the ark and the halakha that during the last seven fast days the ark was brought into the streets of the city. The Gemara rejects this argument: If the omission is due to the ark, that is not a real omission. The reason is that the tanna teaches only matters that are performed in private, whereas he does not teach matters that are performed in public [parhesya].
הכל
(2) אָמַר רַב אָשֵׁי מתני׳ מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת אֲבָל בְּכׇל דִּבְרֵיהֶן זֶה וָזֶה שָׁוִין וכ״ת וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תְּנָא וְשַׁיַּיר וְהָא מָה אֵלּוּ קָתָנֵי.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise, according to this explanation, as it teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. However, in regard to all their other matters, both this and that are identical. And if you say that here too he taught and omitted, but it teaches: How are these more stringent, an expression that indicates that the mishna states the only difference.
אמר רב אשי – הא דדייקת מתנייתא דייק ממתני׳ דקתני: מה אילו יתירות על הראשונות אלא שבאילו מתריעין ונועלין החנויות הא לכל דבריהם זה וזה שוין – תנא מקצת ושייר מקצת. ומאי שייר דהאי שייר [שייר] תיבה, דלא קתני ומוציאין התיבה. אלא אמרינן תנא ושייר, כשם ששייר התִבה כך שייר כ״ד ברכות. ולעולם [אין] מתפללין באמצעיות כ״ד ברכות. ודחינן תיבה לאו שייורא הוא דקתני באידך פירקין: סדר תעניות כיצד מוציאין התֵבה הנה מפרש אכולהו תעניות מוציאין את התיבה.
והא אין בין קתני דמשמע דהוי דוקא כי היכי דאמרינן דאין בין קמא דוקא אלמא דליכא בינייהו אלא מתריעין ונועלין אבל לכ״ד שוין אלמא דבאמצעיות איכא כ״ד הא שייר תיבה דבאחרונות איכא ובאמצעיות ליכא אי משום תיבה לאו שיורא הוא דמילי בצינעא קתני כגון מתריעין ונועלין מילי דפרהסיא כגון תיבה שמוציאין לרחוב לא קתני ולעולם איכא תיבה באחרונות ולא באמצעיות אבל כ״ד דהוי בצנעא אם איתא דליכא באמצעיות הוה קתני שבאילו מתפללין כ״ד ובאילו אין מתפללין כ״ד אלא ש״מ דבאמצעיות איכא כ״ד ולא מצית לתרוצי אב״א באמצעיות ליכא כ״ד ולעולם אמרינן הא דקתני אין בין ג׳ ראשונות לג׳ אמצעיות כו׳ הא לכ״ד שוין דהיכי דבאמצעיות איכא כ״ד ה״נ איכא בראשונות ולא מצית לתרוצי הא דתני שצבור מתפלל י״ט דהא איכא כ״ד אלא מוקמינן ליה ביחיד שקיבל עליו תענית צבור ותפשוט דיחיד קובע ברכה לעצמו מתניתין נמי דיקא דבאמצעיות איכא כ״ד מה אילו אחרונות יתירות על הראשונות דהיינו אמצעיות שבאלו אחרונות מתריעין ונועלין אבל לכל דבריהם זה וזה שוין אלמא דכי היכי דאיכא כ״ד באחרונות איכא נמי באמצעיות וכי תימא ה״נ תנא ושייר כלומר דה״נ איבעי ליה למיתני שבאילו יש כ״ד ובאילו אין כ״ד אלא ששיירו הא מה אילו קתני דמשמע דהוי דוקא דליכא בינייהו אלא להני דתני בהדיא אבל לכ״ד זה וזה שוין דכי היכי דאיכא כ״ד באחרונות איכא נמי באמצעיות. אי משום תיבה לאו שיורא הוא אלא כיון דשייר כ״ד אלמא ש״מ דכי היכא דבאחרונות איכא כ״ד ה״נ איכא כ״ד באמצעיות השתא דאתית להכי דתרצית דקתני באידך פרקין דכ״ד לא הוי שיורא כלומר לעולם באחרונות איכא כ״ד ובאמצעיות לא והא דלא קתני שבאילו יש כ״ד ובאילו אין כ״ד משום דקתני לה באידך פירקא דבאחרונות איכא כ״ד ולא באמצעיות והא דקתני אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות וכו׳ אמר הא לכל דבריהם זה וזה שוין דכי היכי דבאמצעות ליכא כ״ד ה״נ בראשונות ומצינו לאוקמי הא דקתני שצבור מתפללין י״ט בש״צ בקמייתא דליכא כ״ד ולא ביחיד דאין יחיד קובע ברכה לעצמו:
דיקא נמי – דלכ״ד זה וזה שוין דקתני מתניתין מה אלו יתירות על הראשונות כו׳ ואלו כ״ד לא קא חשיב גבי אחרונות.
והא מה אלו קתני – דמשמע דווקא.
מסתברא מדקאמר רב אשי מתנית׳ נמי דייקא1 דקתני מה אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות הא לענין כ״ד ברכות זה וזה שוין אלמא בראשונות נמי איכא כ״ד ברכות ואע״ג דדחינן להא דרב אשי כיון דרב אשי ס״ל הכי ופשטי׳ ממתני׳ נמי משמ׳ כותיה מסתברא דהלכתא כרב אשי, אבל בראשונות פשיטא דאין כאן כ״ד כיון דאיפסקא הלכתא דיחיד שקבל עליו תענית צבור אומרה בשומע תפילה על כרחי׳ ברייתא דקתני אין בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל י״ח וזה מתפלל י״ט יחיד יחיד ממש וצבור ש״צ וקתני י״ט אבל כ״ד לא.
והא דתנן דבאלו מתריעין פליגי עליה בגמ׳ במה מתריעין רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אמר בעננו קס״ד מאן דאמר בעננו לא אמר בשופרות ומאן דאמר בשופרות לא אמר בעננו, ולא והא תניא אין פוחתין מז׳ תענית ובהן ז׳ התרעות, וסימן לדבר יריחו. והא יריחו בשופרות הואי. אלא בשופרות2 דכולי עלמא לא פליגי דקרי ליה התרעות, כי פליגי בעננו מר סבר עננו לא קרי ליה התרעה ומר סבר עננו נמי קרי ליה התרעה, פירוש מעיקרא קס״ד דמאן דאמר עננו ס״ל דשופרות לא קרי התרעה והא דתניא לקמן בפ׳ סדר תעניות שתוקעים בכ״ד ברכות דוקא בחצוצרות אבל לא בשופרות ומשום הכי אקשי ליה מיהא דתניא וסימן לדבר יריחו דהוה בשופרות ולא בחצוצרות אלמא3 בשופרות נמי התרעה הוא. א״נ איכא לפרושי דלכולי עלמא איכא שופרות או בחצוצרות בו׳ ברכות, וכי פליגי מי קריא התרעה או לא דמר סבר אומר בעננו אבל שופרות או חצוצרות לא מקרא התרעה כלל, ומה אקשי לי מהא מתניתין דקרי התרעה, והא דקתני אין פוחתין מז׳ תעניות ובהן ז׳ התרעות, יום התענית קרי ליה התרעה אחת אעפ״י שיש בכלל ו׳ ברכות שמוסיפין תקיעה ותרועה ותקיעה א״נ בכל יום תענית איכא ז׳ התרעות התרעה בשש ברכות שמוסיפין והתרעה בגואל ישראל שמאריכים, ורש״י ז״ל גרסי׳ אין פוחתין מז׳ תעניות ובהן י״ח התרעות פירוש בכל ברכה מן הו׳ ברכות שמוסיפין איכא תקיעה ותרועה ותקיעה שהן ג׳ התרעות משמע מפירוש זה דבאריכות גואל ישראל ליכא התרעה כלל, ואסיק דבשופרות כו״ע דהתרעה היא ותקיעות דשש ברכות אי בעי בחצוצרות4 אי בעי בשופרות.
והא דאמרינן במס׳ ר״ה בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר, ה״ק במקדש בין בר״ה בין בתעניות איכא שופר וחצוצרות אבל בגבולין מקום שיש שופר כגון ר״ה אין חצוצרות עם השופר, מקום שיש חצוצרות כגון תענית אין שופר עם החצוצרות, ומיהו בגבולין אי בעי בשופר אי בעי בחצוצרות ולא אתא למעוטי בגבולין אלא שאין חצוצרות ושופר, יחד אלא5 אי בעי בחצוצרות אי בעי בשופר.
והראב״ד ז״ל פירש דלא על שופרות דשש ברכות קאמר דהנהו חצוצרות הני וכהנים הוו אלא בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים כן מרבין בתקיעת שופרות כדי להזכיר אילו של יצחק.
והרב ר׳ משה ז״ל פי׳ דבגבולין ליכא תקיעה כלל בשש6 ברכות לא בשופרות ולא בחצוצרות, ולאחר תפלה הוא שתוקעין בחצוצרות, אבל במקדש תוקעים בשש ברכות בחצוצרות ושופר.
1. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט: ״דייקא״.
2. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט ע״י הדומות: ״וסימן לדבר... בשופרות״.
3. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט ע״י הדומות: ״בשופרות ולא בחצוצרות אלמא״.
4. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט ע״י הדומות: ״אי בעי בחצוצרות״.
5. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 יש כאן שיבוש.
6. כן כנראה צ״ל. בכ״י המבורג 21: ״במש״.
תעניות אלו הנזכרים שניים במשנתינו והם נקראים אמצעיים עוברות ומניקות מתענות בהן אבל תעניות ראשונות אין מתענות בהן שעדין לא נתחזק הפורענות וכן ז׳ תעניות אחרונות הנזכרים במשנה הסמוכה לזו אין עוברות ומניקות מתענות בהם מתוך שהם מרבים ובתלמוד המערב אמרו אע״פ שאין מתענות אין נוהגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד ומגדולי המחברים פוסקים שראשונות ואמצעיות אין מתענות אבל אחרונות מתענות ונראה שהם גורסים נקוט מציעתא ר״ל הבריתא האמצעית שאמרה מתענות באחרונות ולא בראשונות ור״ל לא באמצעיות ולא בראשונות שכלן ראשונות אצל האחרונות ואין גורסים ומיתרצן כלהו ומ״מ אנו גורסים נקוט מציעתא בידך ר״ל התעניות האמצעיות שיתענו בהן וכל הבריתות אתה מתרצם לדעת אחת בכך והוא שבראשונה שאמרו מתענות בראשונות ולא באחרונות לא ראשונות ממש אלא ראשונות לאחרונות והן אמצעיות והשניה מתענות באחרונות ולא בראשונות לא אחרונות דוקא אלא אחרונות לראשונות והם אמצעיות והשלישית לא בראשונות ולא באחרונות כלומר לא בראשונות ממש ולא באחרונות ממש אלא באמצעיות ואף בתלמוד המערב אמרו עוברות ומניקות מתענות בט׳ באב ובג׳ שניות אבל לא באחרונות ואף בבריתא פרק ב׳ היא שנויה כן:
אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [ששנינו]: מה אלו התעניות האחרונות יתירות על התעניות הראשונות? אלא שבאלו האחרונות מתריעין (צועקים, משמיעים קול) ונועלין את החנויות, משמע: אבל בכל שאר דבריהן, זה וזה שוין. וכי תימא הכא נמי תנא [ואם תאמר כי כאן גם כן שנה] ושייר, והא [והרי] ״מה אלו״ קתני [שנה], לומר: שאלו ולא יותר.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise, according to this explanation, as it teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. However, in regard to all their other matters, both this and that are identical. And if you say that here too he taught and omitted, but it teaches: How are these more stringent, an expression that indicates that the mishna states the only difference.
הכל
(3) וְתִסְבְּרָא מָה אֵלּוּ דַּוְוקָא הוּא וְהָא שַׁיַּיר לַהּ תֵּיבָה אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה לָאו שִׁיּוּרָא הוּא מִשּׁוּם דְּקָא חָשֵׁיב לַהּ בְּאִידַּךְ פִּרְקָא הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נָמֵי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא דְּקָתָנֵי לַהּ בְּאִידַּךְ פִּירְקָא.
The Gemara asks: And how can you understand the phrase: How are these, specifically, as indicating that there is only one difference between the cases? But he omitted the ark. The Gemara responds: If the omission is due to the ark, that is not a real omission, because the tanna includes it in another chapter (15a). The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, a similar answer can be applied to the earlier difficulties. The matter of the twenty-four blessings is also not an omission, as he teaches this halakha in another chapter, also on 15a, where the mishna provides further details of the blessings. Here, however, the tanna lists only those matters that are not discussed later.
ואמרינן השתא דאתית להכי – גם זה השינויא תשני בהא נמי. ואימא מדקתני סדר תעניות כיצד וקא מפרש כ״ד ברכות, שמע מינה אכולהי תעניות קא מיירי. וזו שינוייא היא ולא סמכינן עליה דהא באידך פירקין דאין מוציאין התיבה אלא בשבע אחרונות.
דהא קתני לה באידך פירקין – דמי ששנה מתניתין דהכא תנא נמי דהתם והאי דלא תנא בהאי סמיך אהתם דקתני באחרונות מוציאין התיבה מה שאין כן באמצעיות.
השתא דאתית להכי – דמשום דקתני לה באידך פירקין דאמרת דלא הוי שיור כ״ד נמי דאמרת דשוין נינהו איכא למימר דלא הוי שוין דהא אפי׳ שיורא נמי לא הוי דבהדיא קתני לה באידך פירקין דבאחרונות איתנהו באמצעיות לא ואיכא לתרוצי כתירוצא קמא בקמייתא דליכא כ״ד.
בפרש״י בד״ה דהא קתני כו׳ משא״כ באמצעיות הס״ד ובד״ה בשופרות כו׳ ואהכי מתריעין בשופרות כו׳ הד״א שהן י״ח התרעות הס״ד:
ותוהים: ותסברא [והאם סבור אתה] ש״מה אלו״ בא לדייק ולומר כי דווקא הוא? והא [והרי] שייר לה את הוצאת התיבה החוצה שאינה אלא בתעניות האחרונות ועם כל זה לא הזכירה בחלוקות שבין הראשונות לאחרונות! ודוחים: אי [אם] משום התיבה לאו שיורא [לא שיור] הוא, משום דקא חשיב לה באידך פרקא [שמנה, דן בה, בפרק האחר] ולכן לא צריך היה לפרט כאן את הדבר. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] לתירוץ זה, אם כן גם הקושיות הקודמות אינן קשות: עשרים וארבעה נמי לאו שיורא [גם כן לא שיור] הוא, דקתני לה באידך פרקא [שהרי שונה אף אותה בפרק אחר], ופירש שם בהרחבה את הברכות, וכאן מנה רק דברים שאינם נזכרים להלן.
The Gemara asks: And how can you understand the phrase: How are these, specifically, as indicating that there is only one difference between the cases? But he omitted the ark. The Gemara responds: If the omission is due to the ark, that is not a real omission, because the tanna includes it in another chapter (15a). The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, a similar answer can be applied to the earlier difficulties. The matter of the twenty-four blessings is also not an omission, as he teaches this halakha in another chapter, also on 15a, where the mishna provides further details of the blessings. Here, however, the tanna lists only those matters that are not discussed later.
הכל
(4) מַאי הָוֵי עֲלַהּ אָמַר רב שְׁמוּאֵל בַּר סִסְרָטַאי וְכֵן אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְהִלְכְתָא בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.:
Since no decisive proof was offered in support of any of the opinions as to where an individual inserts the Aneinu prayer, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Shmuel bar Sasretai said, and similarly Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One inserts it between the seventh blessing of the Amida: Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. And Rav Ashi said in the name of Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael: One inserts it in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara concludes: And the halakha is that one includes it in the blessing: Who listens to prayer.
מאי הוי עליה – ואסיקנא הילכתא יחיד מתפלל ענינו, לא שנא יחיד קאי בצבור ולא שנא יחיד דקאי בעלמא וקיימא לן דכל יחיד מזכיר ענינו בשומע תפילה.
וכיון שלא הבאנו הוכחה מכרעת לא לכאן ולא לכאן, מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו, היכן מוסיף היחיד ביום התענית את תפילת ״עננו״? אמר רב שמואל בר ססרטאי וכן אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אומר ברכה מיוחדת בתפילת שמונה עשרה בין ברכת ״גואל״ לברכת ״רופא״, ורב אשי אמר משמיה [משמו] של ר׳ ינאי בריה [בנו] של ר׳ ישמעאל: מוסיף אותה בתוך ברכת ״שומע תפילה״. ומסכמים: והלכתא [וההלכה היא] כי מוסיף אותה בברכת ״שומע תפילה״.
Since no decisive proof was offered in support of any of the opinions as to where an individual inserts the Aneinu prayer, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Shmuel bar Sasretai said, and similarly Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One inserts it between the seventh blessing of the Amida: Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. And Rav Ashi said in the name of Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael: One inserts it in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara concludes: And the halakha is that one includes it in the blessing: Who listens to prayer.
הכל
(5) תָּנֵי חֲדָא עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת וְתַנְיָא אִידַּךְ מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת וְתַנְיָא אִידַּךְ אֵין מִתְעַנּוֹת לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת.
§ It is taught in one baraita: Pregnant and nursing women fast with the community on the first fasts, but they do not fast on the last fasts. And it was taught in another baraita: Pregnant and nursing women fast on the last set of fasts but they do not fast on the first set of fasts. And it was taught in yet another baraita: They do not fast either on the first fast days or on the last fast days.
תני חדא: עוברות ומניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות. ותניא אידך: מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות. ותניא אידך: אין מתענות לא באחרונות ולא בראשונות. אמר רב ששת נקוט אמצעייתא בידך כי מתענין בהן דמתרצית אכולהו – פירוש הא דקתני בראשונות מוקמינן בשל בשלש אמצעיות, [מיירי] ולגבי שבע אחרונות (הני אחרונות) הני שלש אמצעיות ראשונות מהני שבע נינהו, ואמצעיות דקתני מתענין באחרונות הן שלש אמצעיות דלגבי שלש הראשונות האמצעיות האחרונות מיקרו. וברייתא דקתני אין מתענות לא בראשונות [בראשונות] ממש שהן שלש ראשונות ולא באחרונות [באחרונות ממש] שהן ז׳ האחרונות, מכלל דשלש הראשונות מתענות לדברי שלשתן ויש לומר דכולהו מודו באמצעיות דמתענות.
ירושלמי: עוברות ומיניקות מתענות בט׳ באב ובשלש שניות ולא בשבע אחרונות.
מתני׳ אין גוזרין תענית בתחילה בחמישי כול׳ עד ר׳ יוסי אומר כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא השניות ולא האחרונות.
מתני׳ עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד כול׳ – מתריעין דתני במתני׳ כיצד הוא? רב יהודה אמר התרעה בשופר. משמיה דרב אמרו התרעה בעננו.
תני חדא מתענות בראשונות ולא באחרונות ותנא אידך מתענין באחרונות ולא בראשונות ותני אידך לא מתענין לא בראשונות ולא באחרונות נקוט מציעתא בידך – פירש הקונטרס השלש תעניות אמצעיות בידך דבאותן תעניות עוברות ומיניקות מתענות וה״ק מתענות בראשונות פי׳ בראשונו׳ ר״ל אמצעיות דהם ראשונות לאחרונו׳ שהיו חמורות אבל לא באחרונות דנפישי ולא מצו עבדי להו והא דקתני באחרונות ולא בראשונות האי אחרונו׳ היינו אמצעיות וקרי להו אחרונות שהם אחרונות מן הראשונות בתחלה גוזרין שלש תעניות וכן בשניה שלש אבל אין מתענות בראשונות שהם קלות והא דקתני לא בראשונות ולא באחרונות כלומר לא בשלש הראשונות הראשונות ממש ולא בשבע האחרונות האחרונות ממש אלא דווקא באמצעיות.
התרעה זו שנזכרת במשנה בתעניות אלו בשופרות היא שהיו תוקעים בשופרות סימן אחד בכל התרעה כדי להחריד את יצרם ותקיעות אלו נעשות בחותמיהן של ו׳ ברכות הנוספות והם ז׳ התרעות עם אותה שבגואל ישראל כמו שיסודר ענין זה בפרק ב׳ ומה שיש להקשות בזו ממה שאמרו במסכת ר״ה (כ״ז.) מקום שיש חצוצרות אין שופר ופירשנוה כגון תעניות וכו׳ ברכות פירושה שאין צריך בשופר הא מ״מ בשופר סגי וי״מ מפני זו שהתרעות אלו שבשופר לא בו׳ ברכות היו שאותם התרעות דוקא בחצוצרות אלא התרעות שאחר התפלה ושברחבה של עיר או שמא בגבולין שאין בגבולין אלא שופר או שמא אחר חורבן שאין התרעה אחר חורבן בשום מקום אלא בשופר וי״מ בשופרות האמורים כאן שהם חצוצרות וכן מצינו בספרי פרשת חצוצרות שקורא לחצוצרות שופר אלא שבתלמוד המערב שבמסכת ר״ה אמרו קדמי ר׳ יהושע תקעין בתעניתא בשופר וליתקעון קומוי בחצוצרות חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ופירושה שלא בשעת מלחמה וכן בפרק ב׳ אמרו שם למה תוקעים בקרבנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה:
תנא עוברו׳ ומיניקו׳ אינן מתענו׳ לא בראשונו׳ ולא באחרונות אלא באמצעיו׳ בש״ס אתמרו בהא תלתא לישני ואמר רב ששת נקוט מציעתא בידך ונראה דהא היא מציעתא דרבי׳ ז״ל אבל בנוסחי דידן הא היא בתרייתא דה״ג תני חדא עוברו׳ ומיניקו׳ מתענו׳ בראשונו׳ ואין מתענו׳ ותניא אידך מתענו׳ באחרונו׳ ואין מתענו׳ בראשונו׳ ותניא אידך אין מתענו׳ לא בראשונו׳ ולא באחרונו׳ ופירושו ברור דת״ק סבר מתענו׳ בג׳ ראשונו׳ ממש שאין בהם חומר תעני׳ צבור ויוכלו לסבול אבל לא כל השאר שמפסיקים מבעוד יום ושאר החומרו׳ ואפי׳ אמצעיו׳ קרי אחרונו׳ לגבי ראשונו׳ ואידך תני מתענות באחרונו׳ ממש שהן שבע החמורו׳ שהגיע הצרה כבר אבל לא בראשונו׳ ואפי׳ אמצעיו׳ קרי אחרונו׳ לגבי ראשונו׳ חשיב להו לגבי אחרונו׳ ותניא אידך לא בראשונו׳ ולא באחרונו׳ אלא באמצעיות וטעמא דמילתא דבראשונו׳ אינן מתענו׳ לפי שלא הגיע עת צרה כ״כ והן תעניות קלות אבל באמצעיות הן מתענו׳ לפי שהן חמורות שנוהג בהם חומרי תעניות בט׳ באב ושוב אין מתענו׳ באחרונות אע״ג דחמירי טפי משום חולשא דידהו דהוו נפישי תעניו׳ עלייהו וי״א דרבי׳ ז״ל הכי גרסא כגרסא דידן אלא שהוא מפ׳ נקוט מציעתא בידך כלו׳ הדבר הממיצע והבינוני דהיינו אמצעיות שאינן לא בקולא של ראשונות ולא בחומרא של אחרונות ומן הטעם שכתבנו ונכון היה אלא שאין הלשון הזה מתפר׳ כן בשום מקום ואפשר עוד להוסיף דלא פליגי תנאי כלל וכולהו מודו שאינן מתענות אלא באמצעיות אלא דמר קרי להו אחרונות לגבי ראשונות ומר קרי להו ראשונות לגב׳ ז׳ אחרונות וכן פרש״י ז״ל ורבי׳ משה ז״ל כתב שאין מתענין לא בראשונות ולא באמצעיות אלא באחרונות פי׳ שהן חמורות מנלן והיינו לישנא מציעתא כנוסחא דידיה כנוסחא דידן וכתב עוד ז״ל שאף על פי שאין מתענו׳ אין מתענגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן בירושלמי
א תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: נשים עוברות (הרות) ומיניקות — מתענות בתעניות ראשונות עם הציבור ואין מתענות באחרונות. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שנשים אלה מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות. ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות.
§ It is taught in one baraita: Pregnant and nursing women fast with the community on the first fasts, but they do not fast on the last fasts. And it was taught in another baraita: Pregnant and nursing women fast on the last set of fasts but they do not fast on the first set of fasts. And it was taught in yet another baraita: They do not fast either on the first fast days or on the last fast days.
הכל
(6) אָמַר רַב אָשֵׁי אנְקוֹט אֶמְצָעֲיָיתָא בִּידָךְ דְּמִיתָּרְצוֹן כּוּלְּהוּ.:
Rav Ashi said: Take the mention of the middle fasts in your hand as the decisive matter, as this resolves all three baraitot. The halakha is that pregnant and nursing women fast only on the middle fasts, as they are stricter than the first fasts but less taxing than the last seven fasts. Consequently, when the first baraita is referring to the first fasts, it in fact means the middle set, which is the first of the last two sets. Similarly, when the second baraita mentions the last fasts, it means the middle set, which is the last of the two sets. In the third baraita, the first and last fasts are literally the first three and last seven fasts, respectively. In this manner all three baraitot follow the same halakha.
נקוט אמצעייתא בידך כלומר כולהי אמרו דבאמצעיתא מתענות ולא בראשונות ולא באחרונות בראשונות לא דאכתי לא תקיף רוגזא ובאחרונות דקשי עלה להתענות שבעת ימים ומתרצו כולהי הא דקתני מתענות בראשונות ולא באחרונות היינו אמצעיתא שהן ראשונות לאחרונות ולא באחרונות ממש והאי דקתני מתענות באחרונות היינו אמצעות שהן אחרונות לראשונות ולא בראשונות ממש והאי דקתני אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות היינו ראשונות ממש היינו אחרונות ממש שהן שלש עשרה דהאי שלש שהיחידים מתענין לא חשיב כלום:
נקוט מציעיתא בידך – כלומר תריץ דבשלש אמצעיות היו מתענין ומתרצת לכולהו הנך מתנייתא הא דקתני בראשונות ולא באחרונות הנך ראשונות לאו ראשונות ממש נינהו אלא אמצעיות דאינהו הוו ראשונות לאחרונות אבל בשבע אחרונות לא מיתענו דכיון דשבע נינהו לא מצו עוברות ומיניקות למיקם בהו והא דקתני באחרונות ולא בראשונות הנך אחרונות אמצעיות נינהו והראשונות ראשונות ממש ואין מתענין בהן דלא תקיף רוגזא כולי האי וצחות לשון הוא לתנא למיקרי לאמצעיות ראשונות לאחרונ׳ ואחרונו׳ לראשונות.
אמר רב אשי: נקוט אמצעייתא בידך דמיתרצון כולהו [קח את האמצעיות בידך שעל ידי כך מתורצות הברייתות כולן]. כלומר, נשים אלה מתענות רק בתעניות האמצעיות, שחמורות הן מן הראשונות, ואין מתענות באחרונות מפני שהן מרובות מדי. ובאמת כל שלוש הברייתות לדבר אחד נתכוונו, שבברייתא הראשונה ״הראשונות״ הן באמת האמצעיות, שהן ראשונות לאחרונות, ו״האחרונות״ הן האחרונות ממש, ובברייתא השניה הפירוש הוא ש״הראשונות״ הן ראשונות ממש ו״האחרונות״ הן האמצעיות, שהן אחרונות לגבי הראשונות, ובשלישית ״ראשונות״ ו״אחרונות״ הן ראשונות ואחרונות ממש, ואכן אינן מתענות אף לפי שיטת ברייתא זו אלא באמצעיות. ולפי פירוש זה, תוכנן של כל הברייתות זהה.
Rav Ashi said: Take the mention of the middle fasts in your hand as the decisive matter, as this resolves all three baraitot. The halakha is that pregnant and nursing women fast only on the middle fasts, as they are stricter than the first fasts but less taxing than the last seven fasts. Consequently, when the first baraita is referring to the first fasts, it in fact means the middle set, which is the first of the last two sets. Similarly, when the second baraita mentions the last fasts, it means the middle set, which is the last of the two sets. In the third baraita, the first and last fasts are literally the first three and last seven fasts, respectively. In this manner all three baraitot follow the same halakha.
הכל
(7) מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת.: בְּמַאי מַתְרִיעִין רַב יְהוּדָה אָמַר בבְּשׁוֹפָרוֹת וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר בַּעֲנֵנוּ.
§ The mishna teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. The Gemara asks: With what do they sound the alarm? Rav Yehuda said: With shofarot. And Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With the Aneinu prayer.
בעננו והיינו התרעה דהוו בכינופיא ובהן י״ג תרועות כדאמרן בפירקין דלקמן דבברכה ראשונה אמר להם קודם הברכה תקעו ולאחר הברכה תקעו ותוקעין ומריעין ותוקעין וקודם ברכה שניה אומר להם הריעו ומריעין ולאחר ברכות אומר להם הריעו ומריעין ותוקעין ומריעין נמצא בברכה ראשונה מריע אחת ובשניה ג׳ וכן בכל אלו ז׳ ברכות בראשונה תרועה אחת ובשניה ג׳ תרועות נמצא לז׳ ברכות י״ג תקיעות וסימן לדבר דעבדינן תרועה יריחו הא יריחו בשופרות הוות ומדנקט סימן יריחו ש״מ דתרועה בשופר:
בשופרות – היו עושין ההתרעות ולשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה במסכת ראש השנה (דף לד.) ואהכי מתריעין בשופרות כדכתיב (במדבר י) ותקעתם בחצוצרות וגו׳ תוקעין בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם ואשש ברכות שהיו מוסיפין ביום התענית היו תוקעין על כל ברכה יבבא אחת שהן י״ח התרעות.
רב יהודה אמר – מתריעין עננו בקול רם היו צועקים עננו אבינו עננו עננו אלהי אברהם עננו עננו אלהי יצחק עננו עננו אלהי יעקב עננו הכל כפי שאומרים בסוף הסליחות אבל עננו דתפלת תענית אומר אפי׳ בראשונות ואפי׳ יחיד אוקימנא דאומרה בשומע תפלה ותפלה קרי ליה התרעה דאי בשופרות מריעין מיבעי ליה ומאן דמפרש עננו של תפלת תענית משתבש דהא קתני בסמוך שהן י״ח התרעות וקא פריך מן וסימן לדבר יריחו ואם איתא ליפריך בהדיא י״ח תפלות של שמונה עשרה ברכות מי איכא בשבת תעניות.
ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר עננו – אומר הר״י והאי עננו לא ר״ל עננו שבתפלת תענית אלא ענינו שאומרים בסליחות וביום הכפורים עננו אבינו עננו אבל עננו דתפלה לא קאמר דהא בשלש ראשונות נמי אמר לה.
והא דאמרי׳: במה מתריעין ר״י אומר בשופרות – אינו נכון לפרש שחלקו על הלשון לבדו אם נקראת התרעה בפה,א וכ״ש שנאמר דלמאןב דס״ד מעיקרא מאן דאמר בפה לא אמר בשופרות, דלית ליה לרב יהודא בר שילאג התרעה בשופרות, דהא תני לקמןד תקעו הכהנים תקעו,ה בני אהרן כו׳.
אבל העיקר הנכוןו לומר דרב יהודא סבר התרעה דקאמר מתניתין במה אלו יתרות על הראשונות בשופרות היא, דבאחרונות מתריעין בהן בשופרות, הא בענינו אפילו בראשונות ובשניות עושין כן, אם ראו ב״ד לאפושי רחמי לפי צורך שעתן, ורב יהודה בריה דרב שילא סבר התרעה דקתני מתניתין בעננו הוא, לומר שאין עננו זה אלא בשבע אחרונות, והיא צעקה שאומר שליח צבור לאחר תפלה עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה ענינא בתעניות,ז כמו שאומרים עכשיו בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ואמרי׳ קס״ד מאן דאמר עננו לא אמר בשופרות, פי׳ דבעננו אלו יתרות על הראשונות אבל בשופרות אין אלו יתרות עליהן, דבשניות נמי תוקעין בשופרות, והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור ובהן שבע [שבע]ח התרעות וסימן לדבר יריחו דהוו שבע בשופרות,ט מדקתני שבהן שבע שבע התרעות אלמא ליכא התרעה בשופרות אלא (בג׳)1 האחרונות, ומסקינן אלא בשופרות דכ״ע לא פליגי דקרי להו התרעה, ובהם האחרונות יתרות על הראשונות, כי פליגי בעננו דמר סבר עננו נמי קרי לה התרעה, וליתא אלא באחרונות, וכי קתני מתריעין בכולהו גווני התרעות קאמר, ומר סבר לא מיקרי הכי ואפי׳ בראשונות נמי אית׳.
וקשיא לןי היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא, כדתנןכ ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות, ותניא התםל בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר, וי״למ דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות, ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו, דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים, נקט הכי לסיומי למילתיה כולה מילתא ביריחונ כנ״ל.
עוד י״לס דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרתא דאשתני שמייהו, לאע אתא אלא לאפוקי התרעה בפה, אבל בירוש׳ נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא, לפי שמצינו שם במס׳ ראש השנהפ קומי ר׳ יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר,צ ר׳ יוסי בעי דיתקעוןק קמוי בחצוצרתא, ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין, ובמכלתין נמי אמור בירוש׳ר למה תוקעין בקרנתא לומר חושבניהוש כאלו גועים כבהמה לפניך.
ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז״ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות, ולפי זה יש לי לדחוק ולומרת דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעתא מלחמה, דכתיבב כי תבואו מלחמה, חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב,ג הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות, ובשופר נמי תוקעין משום דכתיבד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳, אבל בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות, כדאמרינן בגמראה לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה, אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות, ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו, הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו, אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ׳ משוח מלחמהו גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידוז אלו השופרות, ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם, או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ, כדכתיבח בארצכם על הצר הצורר אתכם, דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.
וראיתי להראב״ד ז״לט דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו, אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אילו של יצחק, ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה, והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז׳ התרעות, ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו, אלו דבריו ז״ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולין אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל, ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות, כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית,י דשבע ברכות נינהו כדתנןכ על השביעית הוא אומר, ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין,ל והשמיט הסופר מנוסח הרב ז״ל שבע אחד, אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן, וסימן לדבר יריחו.
א. עי׳ בספר ההשלמה.
ב. צ״ל דלמאי.
ג. לפנינו: בריה דרב שמואל בר שילת.
ד. טו ב.
ה. יש להוסיף: הריעו.
ו. וכ״כ הריטב״א בשם רבנו.
ז. צ״ל עננו דתעניות, עי׳ ר״ן.
ח. כצ״ל, כמבואר בדברי רבנו לקמן, וכן הגירסא בגמ׳ כ״י אוקספורד הובא בתענית. וגירסת ר״ח הריטב״א וההשלמה: ובהם שבע תרועות וכן גירסת הראב״ד הביאו רבנו לקמן, והנה הרמב״ם פ״ד מתעניות הי״ז כתב: ונמצאו הכהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין ופעם מריעין ותוקעין ומריעין שבע פעמים, וכתב הלח״מ וקשה דבפ״ק אמרי׳ אין פוחתין מז׳ תרועות על הצבור שבהן י״ח התרעות ע״כ ופירש״י ז״ל שהן מוסיפין ו׳ ברכות ולכל אחת ג׳ תרועות, והשתא קשה דכ״א הויין, דהא איכא שלש אחרות בברכת גואל ישראל, אלא שי״ל דלא מני אלא התרועות הבאות מחמת הברכות הנוספות, עכ״ל. ובהגהות הגר״א הגיה בגמ׳ דילן שהן כ״א התרעות. ועי׳ מש״כ רבנו לקמן בשם הראב״ד, ומדברי הרמב״ם שכתב: שבע פעמים ולא כתב כ״א התרעות, משמע קצת דגריס בגמ׳ כגירסת רבנו והריטב״א, ועי׳ השלמה.
ט. אולי צ״ל ובשופרות. ור״ל דילפינן מיריחו תרתי, חדא דבעינן שבע דביריחו היו שבע שופרות, וגם ילפינן דהוי בשופרות.
י. וכן הקשו הריטב״א והר״ן.
כ. ראש השנה כו ב.
ל. כז א.
מ. וכ״כ התוס׳ רי״ד לקמן טז ב. ועי׳ ריטב״א שכתב שכן דעת מקצת החכמים, והוא לא ס״ל כן.
נ. אולי צ״ל כיריחו.
ס. כ״כ הריטב״א בשם התוס׳, ובשיטה לבעל הצרורות בשם אית דמתרצי.
ע. צ״ל ולא.
פ. פ״ג ה״ד.
צ. בירושלמי לפנינו ליתא לתיבת ״בשופר״ וכן בר״ן כאן, ובריטב״א הגירסא: תוקעין בקרנות.
ק. צ״ל ויתקעון וכן הוא לפנינו שם.
ר. פ״ב ה״א.
ש. צ״ל חשבינו, וכ״ה שם.
ת. וכ״כ רבנו במלחמות ראש השנה ו א בדפי הרי״ף, וכ״כ בשיטה לבעל הצרורות בשם רבנו, וכ״כ הריטב״א והר״ן כאן.
א. בדפוס ראשון: בשופר במקום בשעת, וט״ס הוא.
ב. במדבר י ט.
ג. והר״ן כתב: כדכתיב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות.
ד. תהלים צח ו.
ה. לקמן טו א.
ו. סוטה מג א.
ז. במדבר לא ו.
ח. במדבר י ט.
ט. עי׳ בספר כתוב שם לראש השנה סי׳ כו, וכ״כ הר״ן ר״ה ו א בדפי הרי״ף בשם הראב״ד, וכ״ה בהשלמה וכמכתם כאן, ובספר הבתים שער א ה״ב, וכ״כ המאירי בשם וי״מ, ועי׳ ריטב״א ובשיטה לבעל הצרורות מש״כ בשם הראב״ד.
י. עי׳ מש״כ בספר ההשלמה כאן.
כ. לקמן דף טו ע״א.
ל. דף טז ע״א.
1. הגהת הגרא״ז: בז׳.
המשנה השביעית ב״ד גוזרין עוד ז׳ תעניות ונוהגים כל אותן חומרות הנזכרות באמצעיות ויתרות אלו עליהן שבאלו מתריעים בהן ובגמרא יתבאר ענין התרעה זו וכן יתרות עליהן שבאלו נועלין את החניות ביום ב׳ אלא שפותחין אותם מעט לעת ערב כגון הטייה לא פתיחה גמורה אבל בחמשי עומדים פתוחים כל היום מפני כבוד השבת ופי׳ בגמ׳ שאף בחמשי אם היו ב׳ פתחים פותח אחד ונועל אחת ואם היה לו אצטיבא לפני הפתח פותח ונועל כדרכו שנראה שלא פתחה אלא לישיבה:
יש התרעה אחרת בענין רבוי תפלה וצעקה והוא שיהיו צועקים אחר תפלה עננו אבינו עננו והיו מאריכים בזה כדרך שאנו עושים בין ר״ה ליום הכפורים אלא שהתרעה זו אינה בז׳ תעניות אלו לבד אלא אף בראשונות ואמצעיות אם ירצו הואיל ואינם בתוך התפלה ומ״מ ו׳ ברכות הנוספות אין אומרים אותם בראשונות ובאמצעיות כמו שכתבנו למעלה ויש אומרים שאף בראשונות ובאמצעיות מברכים ו׳ ברכות הנוספות ובמטבע תקון תפלות של קצת גאונים נמצא כן ואינו כלום שהרי בפרק ב׳ אמרו ראשונות ושניות מתפללים כדרך כל השנה כלה ומ״מ ימים שמוסיפים אלו הו׳ ברכות בכל תפלותיו שביום הוא מוסיף אותן כגון שחרית ומנחה ונעילה ויש אומרים דוקא בשחרית וגדולי המחברים כתבו בשחרית ומנחה:
ב שנינו במשנה: מה אלו התעניות האחרונות יתירות על התעניות הראשונות, אלא שבאלו האחרונות מתריעין ונועלין את החנויות. ושואלים: במאי [במה] מתריעין? רב יהודה אמר: תוקעים בשופרות, ורב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב אמר: ב״עננו״, שאומרים דברי תפילה המתחילים במלה ״עננו״.
§ The mishna teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. The Gemara asks: With what do they sound the alarm? Rav Yehuda said: With shofarot. And Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With the Aneinu prayer.
הכל
(8) קס״ד קָא סָלְקָא דַּעְתָּן מַאן דְּאָמַר בַּעֲנֵנוּ לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת לָא אָמַר בַּעֲנֵנוּ וְהָתַנְיָא אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֶׁבָּהֶן י״ח שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת וְסִימָן לַדָּבָר יְרִיחוֹ וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲנֵנוּ.
The Gemara analyzes the dispute: It might enter our mind to say that the one who said that the community sounds the alarm by reciting Aneinu, i.e., Rav, did not say that they cry out with shofarot, and likewise the one who said that they do cry out with shofarot, Rav Yehuda, did not say that they sound the alarm by reciting Aneinu. But isn’t it taught in a baraita: The court does not decree fewer than seven fasts on the community, which include eighteen acts of sounding the alarm. And a mnemonic for this matter is Jericho. And as there were many episodes of sounding the shofarot in Jericho, this is a conclusive refutation of the one who said that according to the opinion of Rav they sound the alarm only by reciting Aneinu.
ומותבינן [עלה] דרב: אין פוחתין משבע תעניות על הציבור ובהן שבע התרעות וסימן לדבר יריחו והתרעות יריחו בשופר הוו. ושנינן בשופר דברי הכל התרעה היא כי פליגי בענינו – רב יהודה סבר ענינו לאו התרעה, ורב סבר ענינו נמי התרעה היא.
אין פוחתין מז׳ תעניות – באחרונות.
שמונה עשרה התרעות – שהן מוסיפין ו׳ ברכות מי״ח עד כ״ד ולכל אחת שלש תרועות.
וסימן לדבר – שלא תטעה אם התרעה הזו תרועה או תפלה.
ובהן י״ח תרועות וסימן לדבר יריחו – פירוש שביריחו עשו כן שהקיפוה ז׳ ימים והיו תוקעין בכל יום כמו כן תקנו בתעניות ובכל תענית מוסיפין שש ברכות ועל כל ברכה תוקעין מריעין ותוקעין א״כ היינו י״ח תרועות.
ולפני שבאים לדון בדבר מסבירים: קא סלקא דעתן [עלה בדעתנו], כלומר, זו ההנחה ראשונה היתה שמאן דאמר [מי שאומר] מתריעים ב״עננו״ — לא אמר, כלומר, אינו סבור שמתריעים בשופרות, ומאן דאמר [ומי שאומר] כי מתריעים בשופרות לא אמר שמתריעים ב״עננו״, ועל סמך הנחה זאת הקשו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין פוחתין משבע תעניות על הצבור שבהן שמונה עשרה התרעות, וסימן לדבר יריחו. והרי יריחו תקיעה בשופרות הוה [היה] ותיובתא [וקושיה חמורה] למאן דאמר [למי שאומר] שמתריעים ב״עננו״!
The Gemara analyzes the dispute: It might enter our mind to say that the one who said that the community sounds the alarm by reciting Aneinu, i.e., Rav, did not say that they cry out with shofarot, and likewise the one who said that they do cry out with shofarot, Rav Yehuda, did not say that they sound the alarm by reciting Aneinu. But isn’t it taught in a baraita: The court does not decree fewer than seven fasts on the community, which include eighteen acts of sounding the alarm. And a mnemonic for this matter is Jericho. And as there were many episodes of sounding the shofarot in Jericho, this is a conclusive refutation of the one who said that according to the opinion of Rav they sound the alarm only by reciting Aneinu.
הכל
(9) אֶלָּא בְּשׁוֹפָרוֹת דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה כִּי פְּלִיגִי בַּעֲנֵנוּ מָר סָבַר קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה וּמָר סָבַר לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה.
Rather, the Gemara explains that the dispute must be understood differently: With regard to shofarot, everyone, i.e., Rav and Rav Yehuda, agrees that the mishna calls this: Sounding the alarm. When they disagree, it is with regard to the Aneinu prayer. One Sage, Rav, holds that this too is called sounding the alarm, and one Sage, Rav Yehuda, holds that reciting Aneinu is not called sounding the alarm.
אלא בשופרות כולי עלמא וכו׳ – דהא מתריעין דקתני הכא במתניתין דעבדינן בתעניות בשופרות.
כי פליגי בעננו – כי פליגי במתריעין דאמרינן בעלמא על שאר פורענויות מ״ס עננו נמי התרעה והאי דקתני בעלמא מתריעין בעננו ומאן דאמר בשופרות אבל בעננו לא.
אלא יש להבין את המחלוקת בצורה אחרת: בשופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי לה [לדעת הכל אין חלוקים שלכך קוראים] התרעה, ובודאי מתריעים בשופרות, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בענין ״עננו״. מר [חכם זה] סבר קרי לה [שקוראים לכך] התרעה, ולכן אומרים גם ״עננו״, ומר [וחכם זה] סבר לא קרי [אינו קורא] לה ל״עננו״ התרעה.
Rather, the Gemara explains that the dispute must be understood differently: With regard to shofarot, everyone, i.e., Rav and Rav Yehuda, agrees that the mishna calls this: Sounding the alarm. When they disagree, it is with regard to the Aneinu prayer. One Sage, Rav, holds that this too is called sounding the alarm, and one Sage, Rav Yehuda, holds that reciting Aneinu is not called sounding the alarm.
הכל
(10) למ״ד לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲנֵנוּ כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת ולמ״ד וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא.
The Gemara comments: If so, then it follows that according to the one who said that they sound the alarm by reciting Aneinu, all the more so they can do so with shofarot, but according to the one who said that they sound the alarm with shofarot, this is the way they sound the alarm; however, they may not do so with Aneinu, i.e., the community does not sound the alarm by reciting this prayer. This indicates that the Aneinu prayer is recited only in extreme cases, as it is a greater form of petitioning to God than blowing the shofar.
ותוהים: אם כך יוצא כי למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמתריעים (מתפללים) ב״עננו״, כל שכן שתוקעים בשופרות, ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאמר] כי תוקעים בשופרות — אבל ב״עננו״ לא!
The Gemara comments: If so, then it follows that according to the one who said that they sound the alarm by reciting Aneinu, all the more so they can do so with shofarot, but according to the one who said that they sound the alarm with shofarot, this is the way they sound the alarm; however, they may not do so with Aneinu, i.e., the community does not sound the alarm by reciting this prayer. This indicates that the Aneinu prayer is recited only in extreme cases, as it is a greater form of petitioning to God than blowing the shofar.
הכל
(11) וְהָתַנְיָא וּשְׁאָר כׇּל מִינֵי פורעניות הַמִּתְרַגְּשׁוֹת כְּגוֹן גחִיכּוּךְ ד חָגָב ה זְבוּב וְצִירְעָה וְיַתּוּשִׁין וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין אֶלָּא צוֹעֲקִין מִדִּצְעָקָה בַּפֶּה הַתְרָעָה בְּשׁוֹפָרוֹת.
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita: And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot. This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
ותוב מתבינן עליה: ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות על העולם כגון חיכוך חגב זבוב צרעה ויתושים ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקים – והנה עננו צעקה היא ואם תאמר שגם עננו התרעה היא נמצא עננו התרעה והיא הצעקה, היכי קתני צועקין ולא מתריעין? ושנינן תנאי היא – יש תנא (שקירא) [שקורא] ענינו התרעה דתנן בפירקין [דחסידא] (קרא) על אילו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גייס או נהר ועל הספינה המטרפת בים ר׳ יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה – והא הכא התרעה בשופר ליכא למימר דהא שבת היא ושופר בשבת אסור. אלא לאו בענינו וקתני מתריעין בשבת, שמע מינה דקרי לענינו התרעה שמע מינה.
ערך חך
חך – א(תענית יד. בבא קמא פ:) ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם כגון החיך והגוב זבוב וצרעה. ספר אחר חיכוך וחגב פי׳ שחין שמחכך אותו. (נזיר נט) מהו לחוך עצמו אגב כשיתחכך משיר השיער.
א. [שאבון, קראטצין.]
חגב – ארבה כתרגומו.
צירעה – עוקצת את האדם.
יתושין – נכנסין בעיניו ובחוטמו.
חיכוך – כמו נתחכך בכותל.
הא צעקה בפה היא – אלמא דצעקת פה לא קרי ליה התרעה.
הרבה מיני פורעניות נזכרו בפרק ג׳ שעל קצתן מתענים ועל קצתן מתענין ומתריעין כמו שיתבאר ומ״מ בחכוך והגובאי והחגב והצרעה והזבוב והיתושים ושלוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעים אלא צועקים:
משמע שתפילת ״עננו״ נאמרת רק במקרים חמורים ביותר, והיא התרעה גדולה יותר מאשר שופרות, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות (הבאות) לעולם שאינן חוסר גשם, כגון: חיכוך (מחלה הגורמת לגירוי ולגירוד בעור), או חגב שבא להשחית, זבוב וצירעה ויתושין שנתרבו ביותר, או שילוח נחשים ועקרבים החודרים למקומות ישוב — לא היו מתריעין עליהם אלא צועקין. ונדייק: מכיון שצעקה היא לכל הדעות תפילה בפה, הרי התרעה בשופרות משמע. ואם כן מובן מכאן שהתרעה בשופרות חמורה יותר מאשר תפילה בפה, תפילת ״עננו״!
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita: And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot. This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
הכל
(12) תַּנָּאֵי הִיא דתניא ועַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גַּיִיס אוֹ נָהָר וְעַל סְפִינָה הַמְטוֹרֶפֶת בַּיָּם ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אֹמֵר לְעֶזְרָה אֲבָל לֹא לִצְעָקָה.
The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by an enemy army or in danger of being flooded by a river, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: An alarm may be sounded on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God.
לעזרה ולא לצעקה כל אחד מתפלל בפני עצמו אבל אין עושין כנופיא. ר׳ יהודה גזר תליסר תעניתא הני דקתני במתניתין רב אמי דאמר אין מתענין יותר מי״ג לגרמיה עבד לא הורה כהלכה:
ערך עזר
עזר – א(תענית יד.) תנאי היא דתנן (תענית כב:) על אלו מתריעין בשבת וכו׳ עד רבי יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה פי׳ לעזרה כל אחד מהן מתפלל לפני עצמו אבל אין עושין כינופיא פי׳ אח׳ לצעקה אין אומרים ענינו כל הצבור ביחד בקול. פי׳ אחר לעזרה מתפללים להקב״ה כדי לעזרן ולהצילן אבל לא לצעקה אין מתפללין להקב״ה שלא להראותן צרה כמו שראו אנשי אותה ספינה פי׳ אחר לעזרה מתריעין שיבא להן עזרה.
א. [העלפען.]
תנאי היא – האי תנא דשאר מיני פורעניות סבר צעקת פה לאו שמה התרעה ואידך סבר כו׳.
גייס – וצרין עליה.
נהר – המתפשט ויוצא לחוץ לשטוף את השדה ואת הבתים.
המטורפת – כמו ביצים טרופות (חולין דף סד.) שהולכת ונדה ועתידה להיטבע במים.
לעזרה – צועקין לבני אדם שיבואו לעזרם.
ולא לצעקה – תפלה שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת אלמא צעקת פה קרי התרעה מפי מורי ל״א לעזרה דקאמר תנא קמא מתריעין דמשמע בקול רם ואמר ליה רבי יוסי לעזרה שיהו מתפללין כל אחד בביתו לעזרה בעלמא.
מתריעין לעזרה – פי׳ שיבואו לעזור העיר וכו׳ ומתריעין בפה פירוש והאי תרועה ר״ל מתריעין בפה דאין להתיר תרועה בשופר בשבת.
תקיעת שופר בשבת אע״פ שאינה מלאכה גמורה אסורה וכל מקום שנאמרה התרעה בשבת אינה [אלא] לענין רבוי תפלה כמו שיתבאר בפרקים הבאים:
ומשיבים: מחלוקת זו תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על אלו מתריעין אפילו בשבת: על עיר שהקיפוה גייס (צבא של אויבים) או נהר שעומד לשטוף אותה, ועל ספינה המטורפת (העומדת לטבוע) בים. ר׳ יוסי אמר: מתריעים לעזרה במקום שסבורים שההתרעה הזו תביא עזרה מבני אדם, אבל לא לצעקה אל ה׳.
The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by an enemy army or in danger of being flooded by a river, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: An alarm may be sounded on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God.
הכל
(13) בְּמַאי אִילֵימָא בְּשׁוֹפָרוֹת שׁוֹפָרוֹת בְּשַׁבָּת מִי שְׁרֵי אֶלָּא לָאו בַּעֲנֵנוּ וְקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .:
The Gemara clarifies this case. With what do they sound the alarm? If we say with shofarot, is the sounding of shofarot permitted on Shabbat? Even when Rosh HaShana occurs on Shabbat, one must refrain from sounding the shofar on that day. Rather, is it not the case that this is referring to the recitation of the Aneinu prayer, and yet the mishna calls this recitation: Sounding the alarm. Conclude from this that there is a tanna who maintains that sounding of the alarm is in fact performed by prayer, as claimed by Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat.
ונברר במאי [במה] מתריעים? אילימא [אם תאמר] בשופרות — תקיעה בשופרות בשבת מי שרי [האם מותרת]? שהרי אף ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו, אלא לאו [האם לא] שמדובר ב״עננו״, וקרי [וקורא] לה התנא של ברייתא זו התרעה, שמע מינה [למד ממנה] שיש הסבור שהתרעה היא בפה, וכדברי רב יהודה בן רב שמואל בר שילת.
The Gemara clarifies this case. With what do they sound the alarm? If we say with shofarot, is the sounding of shofarot permitted on Shabbat? Even when Rosh HaShana occurs on Shabbat, one must refrain from sounding the shofar on that day. Rather, is it not the case that this is referring to the recitation of the Aneinu prayer, and yet the mishna calls this recitation: Sounding the alarm. Conclude from this that there is a tanna who maintains that sounding of the alarm is in fact performed by prayer, as claimed by Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat.
הכל
(14) בִּשְׁנֵי דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה צַעֲרָא
§ The Gemara relates: During the years of Rabbi Yehuda Nesia there was a trouble that afflicted the community.
§ The Gemara relates: During the years of Rabbi Yehuda Nesia there was a trouble that afflicted the community.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.