ניתלי ליה – מן היסורים.
(1) 
ניתלי ליה קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
ניתלי ליה the goat would suspend any punishment that he deserved. Therefore, the verse teaches us that since the transgression is of a type that is subject to an offering brought by an individual, the goat does not effect any atonement for it.
ניתלי ליה [שיתלה לו] ויצילנו מן העונש ומן היסורים בינתיים, עד שיביא את קרבנו, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.
the goat would suspend any punishment that he deserved. Therefore, the verse teaches us that since the transgression is of a type that is subject to an offering brought by an individual, the goat does not effect any atonement for it.
הכל
(2) אָמַר מָר מִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שֶׁשָּׂעִיר זֶה תּוֹלֶה מִנַּיִן מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ.
§ The Gemara cites the next part of the baraita: The Master said: From where is it derived that if a person had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, that this goat suspends the punishment that he deserved until he becomes aware of his transgression? The Gemara challenges: Why does the baraita ask: From where is it derived? What is it that the baraita finds difficult about this that it searches for a proof for it?
מאי קשיא ליה – דאמר ומנין שעל זה מכפר הא יליף לה דעל שאינה בת קרבן מכפר וזו אינה בת קרבן ואתיא ליה מחטאים דומיא דפשעים.
ומנין שיש בה ידיעה בתחילה ואין ידיעה בסוף ששעיר זה תולה תלמוד לומר לכל חטאתם לכל חטאתם לכל חייבי חטאת משמע.
ודייקינן: מאי קשיא ליה – דהא אתיא ליה.
בגמרא אמר מר מניין שיש בו ידיעה כו׳ מניין מאי קא קשיא ליה הכי קא ק״ל השתא דאמרת כו׳ וכ״ת אין בה ידיעה כו׳ סד״א ניפוך מיפך כו׳. ולכאורה יש לדקדק כל האריכות הזה למה דבפשיטות ה״מ לשנויי דהכי קשיא ליה מניין דביש בה ואין בה ששעיר זה תולה אימא דמכפר כפרה גמורה כדמקשה הש״ס בסמוך בסיפא דהך מילתא גופה ובזה מסיק הברייתא שפיר ת״ל לכל חטאתם ומדלא כתיב מחטאתם משמע שאינו אלא תולה והיינו כדמשני הש״ס בסמוך וכפירש״י אלא דא״א לפרש כן לשון הברייתא דא״כ מאי האי דקאמר לכל חטאתם חייבי חטאות במשמע דהא אדרבה היינו קושיין דנימא דאפילו בחייב חטאת גמור ניכפר כפרה גמורה ועיקר התירוץ של פירש״י חסר מלשון הברייתא אע״כ דעיקר סיפא דברייתא היינו לאפוקי דלא נימא השתא דאמרת חטאים דומיא כו׳ ניפוך מיפך והא דקאמר ונכפר כפרה גמורה לאו מלשון הברייתא היא אלא מהשקלא וטריא בעל הגמרא גופא ודו״ק:
בתוספות בד״ה ונכפר כפרה גמורה וא״ת ומי עדיף משעיר המשתלח דאינו אלא תולה כו׳ עס״ה. קיצרו כאן וסמכו על מה שכתבו לעיל מסוגיא דשילהי כריתות דאין שעיר המשתלח מכפר אמידי דאתי לידי חיוב חטאת אלא תולה ולכי מתיידע ליה חייב קרבן משא״כ בשאר עבירות דלאו בני קרבן נינהו כלל ודאי מכפר כפרה גמורה ל״ש שוגג ל״ש מזיד דלאו בני מלקות נינהו מיהו בעיקר קושייתם כאן כבר כתבתי דלע״ד דודאי דשעיר הפנימי עדיף טובא משעיר המשתלח בענין כפרה כיון שדמו נכנס לפני ולפנים ואף שהתוספות הרגישו בזה לקמן בדף הסמוך בדבור המתחיל הואיל מ״מ דבריהם שם ג״כ תמוהים ואינם מוכרחים כמו שאבאר ועוד דלמאי דקשיא להו הכא לאו שפיר משני בתירוצם דמ״ש כיון דבשעיר המשתלח לא כתיב לכל חטאתם אלא בווידוי דא״כ דבריהם סותרין זא״ז שהרי כתבו לעיל בדף הקודם בד״ה אי בשוגג בר קרבן היא דהא דמקשה הש״ס בפשיטות אסיפא דברייתא מאי ניהו יש בה האי בר קרבן היינו משום האי ק״ו גופא דשעיר המשתלח ולדבריהם דהכא אין כאן ק״ו כלל דשאני שעיר המשתלח דלא כתיב לכל חטאתם אלא בוידוי משא״כ בשעיר הפנימי דכתיב לכל חטאתם גבי כפרה דמה״ט הוה בעי למימר דפשטא דקרא דלכל חטאתם דעל כל טומאות שבקודש מכפר א״כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הש״ס בפשיטות בר קרבן הוא ולא ידעתי ליישב דבריהם בזה ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכמה דברי התוס׳ בזו הסוגיא לא יצאו מפי רבותינו בעלי תוס׳ עצמם כ״א גליון מאיזה תלמידים מפולפלים ותמה אני על מהרש״א ז״ל ושארי מפרשי התוס׳ שלא שתו לבם גם לזאת ובהא דמקשה הש״ס לעיל בסמוך בפשיטות מאי ניהו יש בה האי בר קרבן הוא כבר פירשתי בטוב טעם בעזה״י ודו״ק:
א וממשיכים לדון בברייתא, אמר מר [החכם]: מנין לעבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה הפנימי תולה? ותוהים על עצם השאלה: מנין?! הלוא כבר הוכחנו דבר זה, מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו] בראיה זו, שנדרש הוא לראיה אחרת?
§ The Gemara cites the next part of the baraita: The Master said: From where is it derived that if a person had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, that this goat suspends the punishment that he deserved until he becomes aware of his transgression? The Gemara challenges: Why does the baraita ask: From where is it derived? What is it that the baraita finds difficult about this that it searches for a proof for it?
הכל
(3) הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ חֲטָאִים דֻּומְיָא דִּפְשָׁעִים מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן אַף חַטָּאִים נָמֵי דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן אֵימָא מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן לְעוֹלָם אַף חַטָּאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן לְעוֹלָם וּמַאי נִינְהוּ אִין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף כֵּיוָן דְּכִי מִתְיְדַע לֵיהּ בַּר קׇרְבָּן הוּא אֵימָא לָא לִיתְלֵי.
The Gemara explains: This is what the baraita finds difficult: Now that you have said that the goat atones only for sins that are similar to acts of rebellion, such that just as it atones for acts of rebellion that are not subject to atonement through an offering, so too, it atones only for sins that are not subject to atonement through an offering, why not compare them in a more restrictive manner and say: Just as it atones only for acts of rebellion that are never subject to atonement through an offering, so too, it atones, or suspends punishment, only for sins that are never and will never be subject to atonement through an offering? And what types of transgressions are they? They are in cases where one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end. But where he had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, since when he becomes aware, he is subject to an offering, one could say that the goat will not even suspend his punishment.
ומהדרינן: הכי קאמר השתא דאמר דחטאים דומיא דפשעים אימא מה פשעים שאינן בני קרבן כלל שהרי מזידין נינהו אף חטאים שאינן בני קרבן כלל ואי זה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שאי אפשר לו שיביא קרבן על החטא זה לעולם שהרי לא היתה לו ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כיון דכי מתידע ליה בר קרבן הוא אימא לא תלי ליה דהא לאו דומיא דפשעים קמ״ל לכל חטאתם להנך דאתו לכלל חטאות כלומר שאפשר להן שיודע להן ויבוא לכלל חטאות.
ומאי נינהו אין בה ויש בה – ולא בעי למימר אין בה ואין בה ואי משום דהא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים ס״ד נפיך מיפך כתיב התם לה׳ חטאת שאין מכיר בו אלא ה׳ ואפי׳ לר׳ שמעון דלא דריש לה׳ לא ה״מ למינקט מאי נינהו אין בה ואין בה משום היקשא דמתניתין על מה שזה מכפר זה מכפר.
פיסקא אין בה ידיעה בתחילה כו׳ מכדי איתקושי איתקוש להדדי וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ״מ היכא דלא עבד חיצון. כבר כתבתי לעיל בדף הקודם דלכאורה יש לתמוה על כל האי שקלא וטריא שאינה אלא בענין כפרת ב״ד של מעלה להגן מן היסורים וכ״ש שיש לדקדק בהא דמקשה הכא וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון היכא דלא עבד חיצון ומאי קושיא דילמא ה״נ דהכי הוא דהיכא דלא עבד חיצון הפנימי מכפר אף אאין בה ויש בה ואי משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה כו׳ משום הא ודאי לא איריא חדא דמתניתין מעיקר מצוותן מיירי דעביד פנימי וחיצון ועוד דסוף סוף קתני שפיר דבפנימי פשיטא לן מיהא דלעולם אינו מכפר על שיש בה ידיעה ולאפוקי אין בה ואין בה שזה עיקר כוונת התנא נמי לענין חיצון וא״כ הדרא קושיא לדוכתא מאן סליק לעילא ואתא ואמר דהיכא דלא עבד חיצון אין הפנימי מכפר ומגין מן היסורין ונראה דוחק לומר דעיקר הקושיא היינו לענין דינא דהיכא דלא עבד חיצון כגון שנאבד וצריך להביא אחר וכן נראה לי קצת מלשון הראב״ן ז״ל בדף קי״ד דמלבד שנראה דוחק אלא דבלא״ה עיקר הקושיא לא א״ש דנהי דנ״מ לדינא בזה מ״מ מאי האי דמקשה בפשיטות וניכפר כו׳ דילמא אין הכי נמי דהכי הוא. והנלע״ד בזה ע״ד שכתבתי לעיל בלשון הברייתא דכל השקלא וטריא דברייתא ודשמעתין היינו לענין דינא אי יקרבו זה בזה כדקתני במתניתין ומדאשכחן לקמן בברייתא דאפי׳ לר״מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה אפ״ה מודה בשעיר הפנימי שהוא אינו מכפר כפרתן והם אינם מכפרין כפרתו וא״כ למאי דפרישית הך מילתא איירי נמי לדינא לענין שיקרבו זה בזה דבהכי א״ש טובא לשון מודה וא״כ היינו דמקשה הכא ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ואמאי מודה ר״מ בהא דכיון דאיכא למימר דפנימי מכפר אדחיצון היכא דלא עבד חיצון וא״כ אם נאבדו שניהם והביא אחר תחת הפנימי ואחר כך נמצא יכול להביאו תחת חיצון כיון שבתחילה הופרש ג״כ לשם כפרת חיצון כן נראה לי אלא שעדיין צריך עיון בסוגיא דלקמן גבי לב בית דין מתנה ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דהא דמקשה וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון אגופה דמתניתין קשיא ליה דאמאי קתני שהפנימי אינו אלא תולה דילמא מכפר כפרה גמורה בין אדידיה ל״ש שוגג ולא שנא מזיד ובין אדחיצון כיון דאיתקשו להדדי ואי משום דשנינן בסמוך דהא דאין הפנימי מכפר כפרה גמורה אדידיה היינו משום דכתיב לכל חטאתם ולא כתיב מחטאתם אדרבה בהכי הוה א״ש טפי דפשטא דלכל חטאתם הכי משמע דמכפר אחטאת דידיה ואדחיצון והיינו דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם דבפשע לא אשכחן אלא חד ובחטאת אשכחן תרתי ועל זה משני שפיר אחת כפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות והיינו מזיד דידיה ושוגג דחיצון אם נאבד משא״כ מזיד דידיה ושוגג דידיה כולה חדא מילתא היא כפשטא דקרא ועוד דתולה לאו מילתא היא דלא מיקרי כפרה וכמ״ש ג״כ הראב״ן ז״ל סברא זו וכיון שכן אינו מכפר כפרה גמורה אלא דתולה דחייב חטאת משמע דאתיא לכלל חטאת כן נראה לי נכון בעזה״י. מיהו בהא דמקשה בסמוך בפשיטות דניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה ולא אמרינן דאה״נ דהכי הוא ואפ״ה א״ש לישנא דמתניתין כדפרישית דעיקר מלתא דמתניתין היינו דלא נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה אלא דבזה נראה לפרש דאדרבה היינו קושיין דהא דמקשה הש״ס אחיצון וניכפר אדידיה ואדפנימי אדידיה היינו אין בה ואין בה שהיא עיקר כפרת כל חטאת מוספי רגלים ויה״כ נמי איקרי רגל דשעיר החיצון לא נזכר בפרשת אחרי אלא בפרשת פנחס בהדי שאר מוספי רגל ואי משום דהתם כתיב מלבד חטאת הכיפורים ודרשינן מיניה במתניתין להיקישא אכתי גופא קשה דמה״ת נאמר דהיקישא אתי להך מילתא לחוד לענין חילוקי ידיעות ובהא נמי לא שוו להדדי דזה ידיעה בתחילה וזה ידיעה בסוף ואדרבה טפי אית לן לאוקמי היקישא דקרא כפשטיה דעל מה שזה מכפר זה מכפר וכיון דרישא דקרא בפרשת פנחס כתיב ושעיר אחד לחטאת סמיך ליה בסיפא דקרא מלבד חטאת הכיפורים שאינו דומה לשארי מוספין שאינן מכפרין אלא על אין בה ואין בה משא״כ זו מכפרת ג״כ מלבד זה על מה שחטאת הכיפורים שהוא הפנימי מכפר והיינו לטומאה שאירעה בין זה לזה וגם זה נראה לי נכון בעה״י. ובכך אני תמה על דברי התוס׳ בד״ה פנימי שהקשו לרבי יהודה דיליף דשעירי ר״ח ורגלים מכפרין על שאין בה ואין בה מדכתיב לה׳ בר״ח והוקשו כל הרגלים לר״ח א״כ היקישא דמלבד חטאת הכיפורים דקתני במתניתין ל״ל דתיפוק ליה דא״א לאוקמי בענין אחר דאי אאין בה ואין בה רגלים מכפרין והאריכו בזה ואני בעניי איני רואה קושיא כלל דהא ודאי אי לאו היקישא הוה מוקמינן כפרת החיצון כפשטא דקרא כמו כל שארי מוספין התם דכתיבי בפרשת פנחס ומה נשתנה יה״כ מכל שארי רגלים כדמשמע לקמן בדף הסמוך להדיא בגמ׳ אליבא דר״ע דאע״ג דבעצרת ויה״כ לא כתיב ושעיר אפ״ה הוקשו כל המועדים זה לזה וכ״ש בהך כפרה דאין בה ואין בה דאיירי בכולה פרשה אפילו בעצרת ולדעתי צע״ג ליישב דברי התוספות ודוק היטב:
ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שמקור הדין הוא בכתוב ״מפשעיהם לכל חטאתם״ (ויקרא טז, טז) ואתה למד שחטאים דומיא [בדומה] לפשעים, מה פשעים דלאו [שאין הם] בני קרבן אף חטאים נמי [גם כן] דלאו [שאינם] בני קרבן, אימא [אמור] באופן אחר: מה פשעים הכוונה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, אף חטאים אלה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, ומאי נינהו [ומהם חטאים אלה] שאין מביאים עליהם קרבן כלל? זו טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, שכיון שאין בה ידיעה מתחילה אינו חייב בקרבן עולה ויורד. אבל עבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כיון דכי מתידע ליה [שכאשר יתוודע לו הדבר לבסוף] בר [בן חיוב] קרבן הוא — אימא [אמור] שלא ליתלי [יתלה] לו!
The Gemara explains: This is what the baraita finds difficult: Now that you have said that the goat atones only for sins that are similar to acts of rebellion, such that just as it atones for acts of rebellion that are not subject to atonement through an offering, so too, it atones only for sins that are not subject to atonement through an offering, why not compare them in a more restrictive manner and say: Just as it atones only for acts of rebellion that are never subject to atonement through an offering, so too, it atones, or suspends punishment, only for sins that are never and will never be subject to atonement through an offering? And what types of transgressions are they? They are in cases where one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end. But where he had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, since when he becomes aware, he is subject to an offering, one could say that the goat will not even suspend his punishment.
הכל
(4) וְכִי תֵימָא אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ ויוה״כ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
And if you would say that the comparison should not be understood in this way, because for one who did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone, that is difficult. If atonement is achieved through them, it is unnecessary for the verse to teach that atonement is not effected by the internal goat. Perforce, the comparison must be understood as the baraita presents it. What then is the difficulty of the baraita?
וכי תימא [ואם תאמר]: טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — דבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר,
And if you would say that the comparison should not be understood in this way, because for one who did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone, that is difficult. If atonement is achieved through them, it is unnecessary for the verse to teach that atonement is not effected by the internal goat. Perforce, the comparison must be understood as the baraita presents it. What then is the difficulty of the baraita?
הכל
(5) ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵיפוֹךְ מֵיפָךְ אָמַר קְרָא {ויקרא ט״ז:ט״ז,כ״א} לְכׇל חַטֹּאתָם מִכְּלָל דִּבְנֵי חַטָּאוֹת נִינְהוּ.
The Gemara explains: It could enter your mind to say that we should reverse our conclusions about which offering atones for which type of transgression. In other words, one could say that the internal goat atones for the sin of one who did not have awareness at the beginning and the external goat atones for the sin of one who did have awareness at the beginning. If so, the comparison could be fully extended, as the Gemara suggested, and accordingly one could have thought that the internal goat would not atone for one who had awareness at the beginning. To counter this, the verse states: “For all their sins,” which indicates by inference that the internal goat atones only for those who are potentially liable to bring a sin-offering, i.e., the sliding-scale offering, should they become aware of their sin.
ודייק האי תנא מדלא כתב על חטאתם, אלא לכל חטאתם, להנך דאתו לכלל חטאת, ומאן נינהו, מי שיש בו ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף עדיין, דלכי מיתידע ליה בעי לאייתויי קרבן.
ניפוך מיפך – זה יכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דלא אתי לכלל קרבן והחיצון יתלה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולהכי איצטריך לכל חטאתם.
לכל חטאתם – ולא כתיב מפשעיהם וחטאתם לומר עכשיו הוא בפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת.
סלקא דעתך אמינא ניפוך מיפך [יעלה על דעתך לומר שנהפוך את הדברים], ונאמר ששעיר הנעשה בפנים הוא יכפר על שאין בו ידיעה בתחילה, והחיצון יתלה את כפרתה של טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, שהרי בכתוב לא נתפרש על מה מכפר כל אחד מן השעירים. על כן אמר קרא [הכתוב] בענין שעיר הפנימי: ״וכיפר... לכל חטאתם״ (ויקרא טז, טז), מכלל הדברים אתה למד שמדובר באלה שבני חטאות נינהו [הם], והרי רק כאשר היתה ידיעה בתחילה, יוכל להביא קרבן כאשר יוודע לו לבסוף.
The Gemara explains: It could enter your mind to say that we should reverse our conclusions about which offering atones for which type of transgression. In other words, one could say that the internal goat atones for the sin of one who did not have awareness at the beginning and the external goat atones for the sin of one who did have awareness at the beginning. If so, the comparison could be fully extended, as the Gemara suggested, and accordingly one could have thought that the internal goat would not atone for one who had awareness at the beginning. To counter this, the verse states: “For all their sins,” which indicates by inference that the internal goat atones only for those who are potentially liable to bring a sin-offering, i.e., the sliding-scale offering, should they become aware of their sin.
הכל
(6) וְנִתְכַּפַּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה אִי כְּתִיב מֵחַטֹּאתָם כִּדְקָא אָמְרַתְּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב לְכׇל חַטֹּאתָם לְהָנָךְ דְּאָתוּ לִכְלַל חַטָּאת.
The Gemara challenges: But let one who is still not aware of his transgression achieve complete atonement, so that even should he later become aware of his transgression, he will not have to bring an offering. Why does the baraita say that the goat only suspends the punishment? The Gemara answers: If it were written: From their sins, it would be interpreted as you say, but now that it is written: “For all their sins,” this indicates that it is referring to those sins whose commission will potentially cause the transgressor to become subject to an obligation to bring a sin-offering.
ונכפר כפרה גמורה – וא״ת ומי עדיף משעיר המשתלח דאינו אלא תולה כדאמר בפרק בתרא דכריתות (כריתות כה.) דחייבי חטאות ואשמות ודאין חייבים להביא אחר יוה״כ וי״ל דהכא ממשמעות דקרא קא פריך דוכפר לכל חטאתם משמע שמכפר לגמרי כל החטא אבל גבי שעיר המשתלח לא כתיב לכל חטאתם אלא גבי וידוי ולא גבי כפרה.
מאי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת – תימה דפריך בפרק בתרא דכריתות (כריתות כו.) גבי שעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יוה״כ נמי לא מייתי חטאת ואמאי הא בדידיה נמי כתיב לכל חטאתם וי״ל דהתם נמי כיון שנודע לו קודם יוה״כ שהיה בספק והיה לו להביא אשם תלוי אלא ששעיר המשתלח מכפר אפי׳ כשנודע לו אחר יוה״כ ידיעה ודאית לא יצטרך להביא חטאת דשפיר מיקרי אתי לכלל חטאת הואיל ואתא לכלל אשם אבל פשיטא היכא דלא נודע לו כלל אפי׳ ידיעת ספק קודם יוה״כ שיביא חטאת כשיודע לו מדרשה דכל חטאתם כדדריש הכא אי נמי גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא הנך דאתו לכלל חטאת שהרי מכפר על כמה עבירות שאינן כלל בני קרבן על עשה ועל לא תעשה ושאר עבירות אי נמי שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית.
ונתכפר כפרה גמורה – פי׳ בתוס׳ דאף על גב דשעיר המשתלח אינו אלא תולה כדאיתא בפ״ב דכריתות התם משום דלא כתיב אלא והתודה והכא כתיב וכפר דמשמע לגמרי. ה״ג אר״י לימא קרא וחטאתם פי׳ דכתיב מפשעיהם ולהכי שני ביה קרא ללמד מכלל דבחטאת ננהו וכן גורס רש״י ז״ל ועיקר.
ושואלים: ונתכפר [ושיתכפר] על ידי שעיר זה כפרה גמורה, ולא יצטרך לכפרה אחרת גם כשייוודע לו! ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] ״וכיפר... מחטאתם״ הייתי באמת מפרש כדקא אמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״לכל חטאתם״ כוונתו להנך דאתו [לאותם שבאים] בסופו של דבר לכלל חטאת, כשייוודע להם.
The Gemara challenges: But let one who is still not aware of his transgression achieve complete atonement, so that even should he later become aware of his transgression, he will not have to bring an offering. Why does the baraita say that the goat only suspends the punishment? The Gemara answers: If it were written: From their sins, it would be interpreted as you say, but now that it is written: “For all their sins,” this indicates that it is referring to those sins whose commission will potentially cause the transgressor to become subject to an obligation to bring a sin-offering.
הכל
(7) וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר לָמָּה תּוֹלֶה אָמַר ר׳ רַבִּי זֵירָא לוֹמַר שֶׁאִם מֵת מֵת בְּלֹא עָוֹן א״ל אָמַר לֵיהּ רָבָא אִם מֵת מִיתָה מְמָרֶקֶת אֶלָּא אָמַר רָבָא לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִין.:
The Gemara asks: But once it has been determined that the goat does not effect complete atonement, to what end does it suspend punishment? Rabbi Zeira said: The baraita means to say that if he dies before he brings his offering, he dies without liability for sin. Rava said to him: If he dies, he does not need the offering to atone for him, since death itself cleanses him of all his sins. Rather, Rava said there is a different explanation: The baraita means to say that the goat serves to protect him from being punished with suffering before he has brought his offering.
שאם מת – קודם שיוודע לו.
מיתה ממרקת – דהכי אמרינן בפרק בתרא דיומא (פו.) שמיתה ממרקת כל העונות שעשה תשובה עליהן ואין התשובה גומרת כפרתן ולא יום הכפורים גומר כפרתן כגון עבירות חמורות.
ושואלים: וכי מאחר שהשעיר הפנימי אינו מכפר, אם כן למה תולה? אמר ר׳ זירא: לומר, שאם מת לפני שהביא כפרתו — מת בלא עון. אמר ליה [לו] רבא: אם מת אינו צריך לכך, כי המיתה עצמה ממרקת ומנקה אותו מכל עוונותיו! אלא אמר רבא: תליה זו היא להגן עליו מן היסורין, שלא ייענש עד שיביא את קרבנו.
The Gemara asks: But once it has been determined that the goat does not effect complete atonement, to what end does it suspend punishment? Rabbi Zeira said: The baraita means to say that if he dies before he brings his offering, he dies without liability for sin. Rava said to him: If he dies, he does not need the offering to atone for him, since death itself cleanses him of all his sins. Rather, Rava said there is a different explanation: The baraita means to say that the goat serves to protect him from being punished with suffering before he has brought his offering.
הכל
(8) אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ ויוה״כ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר כּוּ׳.:
§ The mishna teaches: For cases in which one did not have awareness at the beginning but had awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone. This is derived from the fact that the Torah juxtaposes the internal and external goats to teach that both atone only for cases in which one had awareness of his transgression at some point, although each offering atones in a different case.
מתני׳ אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר – שנאמר מלבד חטאת הכפורים על מה שזה מכפר זה מכפר מה חטאת הכפורים שהוא שעיר בפנים על טומאת מקדש וקדשיו הוא מכפר אף שעיר הנעשה בחוץ על טומאת מקדש וקדשיו הוא מכפר:
מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש לו ידיעה אף חיצון וכו׳ – ואם תאמר התינח לר׳ שמעון דלא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ דאיצטריך היקשא דלא מכפר חיצון ארגלים אלא לר׳ יהודה אמאי איצטריך היקשא הא ע״כ חיצון מכפר אאין בה ויש בה דבמאי מוקמת ליה דליכא למיפרך דנפיך מיפך חיצון ארגלים דהא כתיב לה׳ חטאת שאין מכיר בה אלא ה׳ ואין לומר דאיצטריך היקשא דלא מכפר אשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו דמלשון מתניתין משמע דאיצטריך אאין בה ויש בה וי״ל דאי לאו היקשא הוה מוקמינן כפרת חיצון באין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו וכפרת ר״ח ודרגלים באין בה ואין בה בשאר עבירות ולא הוי דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כו׳ כדדריש תנא דבי ר׳ ישמעאל אלא הוי דרשינן מה זה מכפר אאין בה ואין בה אף זה כו׳ אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי ר׳ ישמעאל.
בד״ה מה פנימי כו׳ אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי ע״כ כו׳ עכ״ל דהשתא ליכא למימר דמוקמינן כפרת ר״ח ורגלים נמי באין בה ויש בה ובשאר עבירות ולא דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע כו׳ אלא דהוה דרשינן מה חיצון מכפר באין בה ויש בה אף ר״ח ורגלים באין בה ויש בה דבשאר עבירות אין בה ויש בה הוי בר קרבן אבל אין לתרץ דע״כ ראש חודש ורגלים איירי באין בה ואין בה מדכתיב חטאת לה׳ כדלקמן דאם כן לא יתכן דברי התוס׳ לקמן אהא דקאמר מ״ט דר״י וא״ת מאי קבעי הא ע״כ כו׳ דלא הוה קשיא מידי ודו״ק:
ב שנינו במשנה: אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר ״מלבד חטאת הכפורים...״ (במדבר כט, יא), מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.
§ The mishna teaches: For cases in which one did not have awareness at the beginning but had awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone. This is derived from the fact that the Torah juxtaposes the internal and external goats to teach that both atone only for cases in which one had awareness of his transgression at some point, although each offering atones in a different case.
הכל
(9) מִכְּדֵי אִיתַּקּוֹשֵׁי אִיתַּקּוּשׁ לַהֲדָדֵי וּנְכַפַּר פְּנִימִי אַדִּידֵיהּ וְאַדְּחִיצוֹן וְנָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּלָא עֲבַד חִיצוֹן אָמַר קְרָא {שמות ל׳:י׳} אַחַת כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת.
The Gemara comments: Now, the verse juxtaposes the two goats with each other to teach that they effect atonement for similar cases. But then let the internal goat atone both for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the external goat normally atones for, and the practical difference will be in a case where, for some reason, the service of the external goat was not performed. The Gemara explains: The verse states: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year; with the blood of the sin-offering of atonement once in the year shall he make atonement for it throughout your generations” (Exodus 30:10). The emphasis of the repeated term “once” teaches that the goat effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases.
וניכפר פנימי אדידיה – לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף.
ואדחיצון – על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.
ה״ג: ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון – אם לא היה להם שעירים בכל הצורך.
אמר קרא אחת – וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ובמזבח הפנימי כתיב שמכפר עליו מדם הפר ושעיר פר לכהנים ושעיר לעם והכא קרא יתירא הוא דלמאי איצטריך אי לאורויי לך שדם חטאת הכפורים מכפר עליו בהדיא כתיב באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו וגו׳ אלא לדרשה אתא וקאמר אחת דאין כאן אלא כפרה אחת.
ודייקינן: מכדי איתקושי איתקוש שעיר הנעשה בחוץ ושעיר הנעשה בפנים להדדי – בהאי קרא דכתיב מלבד חטאת הכפורים ניכפר פנימה אדידה שהוא שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ואחיצון שהוא שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ונ״מ היכא דלא עבד חיצון כלומר אין לו שעיר חיצון כגון שמת קודם שיעשה החיצון א״ק אחת – פירוש: וכפר הכהן על קרנותיו אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות:
[סימן תפד]
שאלניא חתני רבי יואל בפרק קמא דשבועות (ח ע״ב) מכדי איתקושי איתקש להדדי ניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון, ומפרשב אדידיה, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף דתולה, ואדחיצון, אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף שיכפר, ומשני אחתג בשנה זו דפנימי לא יהיה אלא פעם אחת בשנה, וכיון שתולה על יש בה ידיעה אינו מכפר על אין בה ידיעה בתחילה. וקשיא ליה הא אמרינן דפנימי מכפר על זדון מקדש וקדשיו ולא אמרינן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות.
והשבתי לו לפירושא דידך מאיד קושיא, אלא הכי פירושא ניכפר פנימי אדידיה דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו, ואדחיצון, דהיינו אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ונפקא מינה דהיכא דלא עבד חיצון דלא היו שם שעירים שיהא פנימי מכפר כפרתן, ומשני אחת כפרה אחת מכפר וכו׳, דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו, ואינו מכפר שתי כפרות, כלומר כפרת חיצון נמיה מכפר אבל תולה הוא על יש בה ידיעה בתחילה וכו׳ דהא לאו כפרה הוא.
א. מכאן עד עמ׳ שעט ד״ה שבועת ביטוי הן תשובות רבינו לחתנו רבינו יואל שרבינו צרפן לכאן משום דמישך שייכי למכילתין. התשובות כפי שנשלחו לרבינו יואל הועתקו ע״י ראבי״ה בספרו סי׳ אלף ומ״ו, כפה״נ כפי שמצאן אצל אביו רבינו יואל. רבינו כשספחן לספרנו, שינה בהן בכמה מקומות כאשר הערנו בהערות. ומכאן שספרנו הוא בתראה לגבי מה שהועתק בס׳ ראבי״ה.
ב. וכן פרש״י. [אלא שברש״י לא נתפרש שאדחיצון יכפר. ואיכא למימר תליה. עי׳ ריטב״א.]
ג. צ״ל: כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. וכן הוא להלן. [או שחסרה כאן בבא שלמה].
ד. נדצ״ל ודאי (ו׳ וד׳ התחברו).
ה. צ״ל אינו (אב״ש).
ניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון – אע״ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כדפרישית לעיל.
ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון – ואם תאמר א״כ חיצון למה בא כלל וי״ל משום טומאה שאירעה בין זה לזה.
כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות – ואם תאמר אמאי לא משני דאי מכפר נמי אדחיצון אם כן תהיה כפרה זו פעמים בשנה וי״ל דאין לחוש כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה לא תהא אלא פעם אחת בשנה ואם תאמר תיפוק ליה מדאיתקש חיצון לפנימי דבעינן שלא תהא כפרת חיצון אלא פעם אחת בשנה תדע מדקאמר בסמוך גבי חיצון האי שעירי רגלים ושעירי ר״ח מכפרין פירוש ואם כן הויא פעמים בשנה וכן לקמן פריך והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי כתיב ומשני מדאתקש חיצון לפנימי ובסמוך נמי דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר ב׳ כפרות מדאיתקש וי״ל דכיון דלא כתיב אחת בגופיה דחיצון אלא דיליף בהיקשא לית לן למעוטי שלא יכפר פנימי אדחיצון וחיצון אדפנימי ואדרבה מכח היקשא אית לן לומר על מה שזה מכפר זה מכפר ומכח דאיתקוש להדדי הוא דפריך אבל חיצון ור״ח ודרגלים דלא איתקוש להדדי פריך בסמוך שפיר הא שעירי רגלים ושעירי ר״ח מכפרים דלענין כפרת אחרים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון.
מכדי אתקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ״מ היכא דלא עבד חיצון. פרש״י ז״ל: כגון שנטרפה שעה שלא היה להם שעיר לעשות בחוץ ואיכא מאן דגריס ונפקא מינה [להגן] לבינו לבינו, כלו׳ להגין על מה שנעשה בלא ידיעה בין פנימי לחיצון, ולו׳ שיגן עד שיבא חיצון ויכפר, וי״א דה״ה דהוה מצי למימר דנפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, וי״א דא״א לומר כן דכיון ששעיר החיצון לא בא לכפר אלא על כפרה א׳ הוא עיקר הכפרה הזו, ולא הקדימה התורה שיכפר אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו, ולכת״ל לטומאה שאירעה בין זה לזה, הראשון הוא העיקר והשני לתוספת, וכן משמע בכל השמועה שאותו ממכפר כפרה א׳ הוא עיקר באותה כפרה והשני שמכפר שתיהן הוא הטפל בה.
ואיכא מ״ד דאי לטומאה שאורעה אמאי לא מכפר אף על יש בה ידיעה בתחלה, דמ״ש אי יהב רחמ׳ כפרה לשאין בה ידיעה בתחילה להני לשיש בה ידיעה בתחילה אם אורעה בין זה לזה או לא (לא) לה חיצון לטומאה שאורעה כלל, אלא ודאי לא לטומאה שאורעה אתי, אלא להגן על מאי דאתי בין זה לזה, ולבתר הכי אקשי׳ ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ״מ לטומאה שאורעה בין זו לזו כלו׳ חיצון מכפר אדידיה כפרה גמורה כדיניה דהוא עיקר כפרה ואדפנימי להגן ולשיש בה ידיעה בתחלה כפנימי דחיצון אינו עיקר בכפרה זו אלא טפיל בה.
מכדי אתקושי איתקוש להדדי ונכפר פנימי אדידי׳ ואמאי דעביד חיצון נפקא מינה להגין עליו ביני ביני כך הוא הגירסא בכל הספרים ולפי גירסא זו הרבה מבואר דקאי ליכפר אדידיה ואדעביד חיצון כפרה שוה היא לתלות ולהגין בשל חיצון דהיינו אין בה ויש בה כמו שמגין בשל עצמו ליש בה ואין בה וכן היה נראה בדין דהא לא הויא כפרתו מרובה בדבר הטפל לו מן ההיקש יותר מעיקר כפרה שלו אבל רש״י ז״ל גורס נ״מ היכא דלא עביד חיצון ופי׳ הוא ז״ל כגון שנטרפה שעה ולאותה גירסא אפשר לומר שיכפר על החיצון לגמרי כחיצון עצמו דכיון [דפנימי אית בי׳ ידיעה מעיקרא ואי מתיידע לי׳ מייתי קרבן דידי׳ אבל בחיצון לא מצי למיתי קרבן אין לנו לומר שוין בזה] [דאית בה ידיעה מעיקרא ולא מתיידע ליה מייתי קרבן דידיה אין לנו אלא שאין בזה) ואיכא דק״ל לפי גירסא זו למ״ל לאוקמה כגון דלא עביד חיצון לימא כדפרקינן לקמן נ״מ לטומאה שאירעה ביני ביני דלכפר חיצון עלה דהא מלתא דלא שכיחא היא שתיטרף להם שעה שאין כהנים וב״ד מתעצלין בדבר ונ״ל כי ב׳ תשובות בדבר חדא דהכי נמי לא שכיחא שיארע טומאה ביוה״כ ביני ביני וכיון דכן ניחא ליה לתלמודא הני תרי טעמי חדא הכא וחדא לקמן ועוד א״כ יהא החיצון שהוא עיקר הכפר׳ טפל והפנימי שהוא טפל עיקר כי הפנימי יכפר על טומא׳ כל השנה והחיצון אינו מכפר אלא על טומאה דביוה״כ ביני ביני כנ״ל וא״ת והיאך אפשר לפנימי לכפר על החיצון דהוי אין בה ויש בה דהא כתיב בפנימי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת כדאמרן לעיל ואין בה ויש בה לאו בר חטאת הוא כדלעיל וי״ל דהא דכתיב לכל חטאתם היינו דוקא בעיקר קרבנו דפנימי איכתב ואיכא דק״ל בתוס׳ אמאי אמרינן דמשום איתקוש ליכפר חד מינייהו אתרי מילי נימא דאיתקש לגמרי שיכפרו שני הם על הפנימי לחוד והפנימי יתלה לבד והחיצון יכפר לגמרי ולאו קושיא היא חדא דיש בה ואין בה אין לנו אלא תלויה כיון דלמחר אפשר דלהוי בר קרבן ועוד שאי כונת הכתוב לכפר על זה ביוה״כ למ״ל ב׳ שעירים וכי אין כח בשעיר א׳ לגמור ועוד ודאי מילתא פשיטא היא דכל חד וחד כפרה באנפי נפשה עביד כיון דהאי חיצון והאי פנימי כנ״ל.
אמר קרא וכפר אהרן על קרנותיו וגו׳ מקרא זה בפרשת ואתה תצוה בפסוק וזה אשר תעשה על המזבח וחטאת הכפורים זה שעיר הפנימי שמכפרין על הקדש כדכתיב וכפר על הקדש וגו׳ וכדכתיב בפ׳ פנחס מלבד חטאת הכפורים.
כפרה א׳ מכפר ואינו מכפר ב׳ כפרות כבר – פי׳ למעלה דהכי פירושו שאינו מכפר כפרתו וגם כפרה שהיא מיוחדת לאחרים וכדמוכח הכא וכדפירש״י ז״ל דאלו דברים הנכללים בכפרתו אף על פי שהן רבים כפרה א׳ הן כולם.
רש״י בד״ה ונכפר פנימי כו׳ בסוף ואדחיצון כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה ונ״מ כו׳ וי״ל משום טומאה כו׳ נ״ב זהו לפי תי׳ קמא של הדיבור שבסמוך אבל לפי התי׳ השני כו׳ לא דק מידי דהא שעיר ראשון אינו מכפר אחיצון אלא כשהחיצון אינו מכפר בעולם כלל אבל היכי דעבד החיצון אינו מכפר אחיצון כלל ודו״ק. [עיין במהרש״א]:
בד״ה ונכפר חיצון כו׳ כיון דעיקר כפרתו כו׳ כצ״ל:
בד״ה ולכפר חיצון כו׳ אמאי לא פריך דליכפרו או דליתלו תרוייהו אפנימי כו׳ עכ״ל צריך לומר דלאו לכפרו כפרה גמורה קאמרי שלא יביא חטאת אחר כך דהא בפנימי בעינן דאתי לכל חטאת אלא רצה לומר לכפרו שאם מת מת בלא עון כרבי זירא או ליתלו כרבא להגן מן היסורין והא דלא קשיא להו הכי לעיל גבי ונכפר אדידיה ואדחיצון כו׳ אמאי לא פריך דלכפרו תרוייהו אדחיצון היינו משום דהא בפנימי בעינן דאתי לכלל חטאת ובעל ש״י הקשה על התוספות דמאי קשיא להו דלפרוך דליתלו תרוייהו אפנימי דלפום הך סברא ל״ל קרא דכפרה אחת מכפר ואין מכפר ב׳ כפרות כיון דחיצון מכפר אדידיה מהיכי תיתי דפנימי יכפר עליו דהא לא פריך ליה אלא מהיקש׳ כך תוכן דבריו והניח הדבר בצ״ע ונראה לי לומר דאי לאו מיעוטא דאין מכפר שתי כפרות איכא למימר מסברא דחיצון מכפר על החיצון ומהיקשא דפנימי נמי מכפר עליה אבל השתא דאיכא מיעוטא בפנימי דאינו מכפר אדחיצון אדרבה מהיקשא אית לן למימר דחיצון נמי אינו מכפר אלא אפנימי וק״ל:
ושואלים: מכדי איתקושי איתקוש להדדי [הואיל והוקשו, הושוו השעירים זה לזה], ונכפר [ושיכפר] השעיר הפנימי אדידיה [על שלו], על הדברים שהוא מכפר, ועל הדברים שמכפר השעיר החיצון, ונפקא מינה [ויוצאת מכאן] מסקנה למעשה להיכא [למקום] שלא עבד [עשה] את השעיר החיצון, שיתכפרו ישראל בשעיר הפנימי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה״ (שמות ל, י), לומר: כפרה אחת מכפר השעיר הפנימי, ואינו מכפר שתי כפרות.
The Gemara comments: Now, the verse juxtaposes the two goats with each other to teach that they effect atonement for similar cases. But then let the internal goat atone both for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the external goat normally atones for, and the practical difference will be in a case where, for some reason, the service of the external goat was not performed. The Gemara explains: The verse states: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year; with the blood of the sin-offering of atonement once in the year shall he make atonement for it throughout your generations” (Exodus 30:10). The emphasis of the repeated term “once” teaches that the goat effects one atonement for only one case but cannot effect two atonements for two different cases.
הכל
(10) וּנְכַפַּר חִיצוֹן אַדִּידֵיהּ וְאַמַּאי דְּעָבֵיד פְּנִימִי נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה אָמַר קְרָא {שמות ל׳:י׳} אַחַת בַּשָּׁנָה כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא
The Gemara challenges: But then let the external goat atone both for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the internal goat normally does atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or sacrificial foods that occurred between the offering of this goat and that goat. If it occurs after the internal goat’s blood presentation, then the external goat will effect atonement for it. The Gemara explains: The verse states: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10). The emphasis on the term “once a year” teaches that this atonement, for the specific case that it atones for, should be
אמר קרא אחת בשנה – תרי זימני כתיבי אחת בשנה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר ברישיה דקרא סמך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשינן מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת לימד שאינו מכפר כפרה אחרת ובסיפא דקרא סמך יכפר לבשנה דכתיב אחת בשנה יכפר לומר שאין אחד מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״ולרבי ישמאעל״ והוא מופיע במהדורתנו בתחילת דף ט׳.
וליכפר חיצון אדידה ואדפנימי ונ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה – כלומר לאחר שעשה הפנימי אירעה טומאת מקדש וקדשיו שיהא שעיר הנעשה בחוץ מכפר.
אמר קרא אחת בשנה – פירוש: דכתיב ביה בהאי קרא וכפר הכהן מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו הכהן וגו׳ דאשתכח דתרתי אחת כתיב ביה בהאי קרא חד למידרש בהאי דם דמזדריק על מזבח הפנימי דהיינו שעיר הנעשה בפנים כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וחד למידרש ביה כפרה זו שמכפר האי דם דמיזדריק על מזבח הפנימי לא תהא אלא אחת בשנה.
וניכפר חיצון אדידיה, אין בה ידיעה בתחילה, ואדפנימי, אזדון טומאה ונפקא מינה לזדון טומאה שאורעה אחר שנקרב פנימי שיהא חיצון מכפר, ומשני אחת בשנה כפרה זו דזדון טומאה לא יהיה אלא אחת בשנה. והשתא לא תיקשי לך ולא מידי. ולשון הכתוב בספרים נפקא מינה להגן עליו ביני וביניא, נוטה לפירושא קמאב. וליתיה.
א. היא גירסת הרמב״ן והריטב״א והר״ן. ׳ליכפר פנימי אדידיה ואמאי דעביד חיצון נפק״מ להגין עליו ביני ביני׳. וכת׳ הריטב״א שכ״ה בכל הספרים.
ב. אולי כונת רבינו, שלשון זה משמעו לתלות עד שיקרב החיצון ולא לכפר, [לא כדפירשו רבינו יואל ורבינו ששאלת הגמ׳ היתה שיכפר], וממילא הדעת נוטה שכשם ש׳אדחיצון׳ היינו תליה, כך אדידיה היינו תליה. אבל אין זה מוכרח שאפשר לפרש אדידיה כך ואדחיצון כך. וע״כ כתב רבינו רק ׳נוטה׳.
וניכפר חיצון אדידי׳ ואמאי דעביד פנימי – ואם תאמר המקשה דלא ידע הך דרשה אחת בשנה אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרוייהו אפנימי ותו לא וי״ל דאהך קושיא ודאי ידע שיתרץ לו אחת בשנה הואיל וחיצון אינו מכפר כפרה אחרת אלא זו אבל אפירכא דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לא מיסתבר ליה למקשה דנימעוט מאחת בשנה כיון דעיקר כפרתו לא הוי דפנימי אי נמי י״ל דסברא הוא שלא יבאו שניהם על דבר אחד ולא יועיל זה בלא זה וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה והשתא אתי שפיר דקאמר לעיל ונפקא מינה היכא דלא עביד חיצון ולא קאמר נפקא מינה להגן ביני וביני דהיכא דעביד חיצון אח״כ לא יכפר פנימי אדחיצון כדי שלא יבא חיצון אטומאה שאירעה בין זה לזה בלבד וא״ת ונימא דלעולם אתו תרוייהו אדפנימי לחוד והוי פנימי לתלות וחיצון לכפרה וי״ל דאי חיצון מכפר לגמרי אם כן לא אתי לכלל חטאת והיאך יתלה על זה פנימי.
לטומאה שאירעה בין זה לזה – הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כדקאמר לעיל דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון.
כפרה זו לא תהא כו׳ – פ״ה דלאו היינו קרא דלעיל ונראה דסברתו דלא מצינן למדרש הך דרשה מקרא קמא אע״ג דכתיב ביה נמי אחת בשנה משום דלא סגי דליכתוב אחת בלא שנה ולא מצינו למידרש מיניה אלא דרשה קמייתא דאין מכפר שתי כפרות. (ורש״י) [ור״י] מפרש דהא דרשה נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב בשנה וקרא אחרינא איצטריך לשום דרשה.
ונכפר פנימי אדידיה ואמאי דעביד חיצון, ולמאי נ״מ להגין עליו בינו ובינוא – פי׳ ה״ה דה״ל למימ׳ נ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה,ב כלומר דאע״ג דפנימי מכפר על הכל אתי חיצון לכפוריה לטומאה שאירעה בין זה לזה, אלא מש״ה לא אמר כן לפי שכיון ששעיר החיצון לא בא אלא לכפר כפרה אחת הוא עיקר זו הכפרה, ולא הקדימה תורה שיכפר שעיר הפנימי אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו, וכשתאמר לטומאה שאירעה בין זה לזה, הראשון הוא עיקר כפרה זו והשני לתוספת. וכן תמצא בכל השמועה אותו שאינו מכפר אלא כפרה אחת הוא העיקר באותה כפרה, והשני שמכפר שתיהן הוא טפל בה. ואיכא דבעי הכא לפרושיג אי ס״ד הכי היכי אמר רחמנא הביאו שעיר החיצון לטומאה שאירעה בין זה לזה, אמאי לא מכפר חיצון אכל מאי דמכפר פנימי, והיכי יהב רחמנא כפרה לטומאה שאירעה בין זה לזה כשאין בה ידיעה בתחלה, ולא יהב כפרה לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף. ומש״ה עדיפא לן למימ׳ דפנימי לא מכפר כפרה גמורה אדחיצון, אלא למיתלא ליה ולהגין עליו בינו ובינו. ובתר הכי אקשי׳ ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי, ונ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה. וליכא למימר א״כ אמאי אמר רחמנא דפנימי לא מכפר על הכל כמו החיצון, דכיון דביה״כ זה יש לשניהם כפרה, ליכא למשאל תו טעם אחר בדבר, שכל שעה שהוסיף הכתו׳ לכפול בקרבנות הוסיף בכפרה,ד אבל האיך איפשר שיהא הפנימי מכפר על הכל, וחוצץ מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה במקצת כפרת הפנימי ומקצתה אין לה כפרה ביוה״כ זה, או על הכל יהא לו כפרה ביום הכפורים, או על הכל יהא לו כפרה ביה״כ הבא. ור״ש ז״ל גריס נ״מ להיכא דלא עבד חיצון, ופירושוה כגון שנטרפה שעה.
א. בחי׳ הר״ן כ׳ שכ״ה הגירסא ברוב הספרים, והריטב״א כ׳ שכ״ה בכל הספרים.
ב. כ״ה בחי׳ הר״ן, וראה תוס׳ ד״ה ונפקא וד״ה וניכפר.
ג. וכ״ה בחי׳ הרשב״א בשם וי״א.
ד. ראה חי׳ הר״ן.
ה. כ״ה גירסת הר״י מיגש וכן פירש, ורש״י ד״ה ה״ג פירש אם לא היה להם שעירים כל הצורך, וראה גליון הש״ס ומצפה איתן.
וליכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי – פירוש יכפר על שלו כדינו כפרה שלימה ועל הפנימי יתלה שאין במשמע שיכפר ביש בה ואין בה דפנימי זה החיצון יותר מן הפנימי עצמו ועוד דהיינו טעמא דתלייה דפנימי היינו משום דכי מתיידע ליה הוא בר קרבן אלא ודאי כדאמרן והיינו דמתרצין עליה כפרה זו אינה אלא פ״א בשנה כלומר כפרה זו של תלייה דאלו כפרה גמורה ישנה בשנה לכי מתיידע אלא ודאי כדאמרן.
בד״ה אמר קרא כו׳ כו׳ בשנה ובמזבח הפנימי כו׳ כצ״ל:
בד״ה אמר קרא כו׳ אחת ולימד שאינו כו׳ אחרים ובסיפא כו׳ כצ״ל:
בא״ד ואין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה כו׳ עכ״ל כתב האבן ל״ב איברא דדברי התוס׳ אלו סותרים מ״ש לעיל וא״ת חיצון למה בא כלל וי״ל משום טומאה שאירעה בין זה כו׳ וא״א לכוין דבריהם אלא ודאי דהתוספות דלעיל הם כפי שיטה הראשונה שהיו סבורים שפנימי מכפר אחיצון אע״ג דאיכא חיצון כו׳ עכ״ל ועוד האריך ע״ש וכ״כ מהרש״ל ובעל ש״י ודבריהם דחוקים הם בדברי התוס׳ אבל הנראה דאף אם נאמר דהיכא דאבד החיצון דלא יכפר הפנימי כו׳ כמ״ש כאן שפיר כתבו לעיל דלא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה שהרי אם לא הביא החיצון היה הפנימי מכפר וא״כ ע״כ החיצון לא הוצרך להביאו אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה כמ״ש לעיל אלא שכתבו כאן אחר שהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה אין סברא שלא יבא לכפר בלבד על טומאה שאירעה בין זה לזה ולא יכפר על כולו אלא משהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה החיצון מכפר הכל והפנימי לא יכפר כלל אלא היכא דלא אבד החיצון ולהכי לא קאמר לעיל ונ״מ להגן ביני ביני דהא משהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה לא יכפר הפנימי כלום אלא החיצון וזה ברור באין גמגום ודו״ק:
בא״ד והשתא אתי שפיר דקאמר לעיל ונפקא מיניה כו׳ ולא קאמר ונ״מ להגן ביני ביני כו׳ עכ״ל גם בזה הקשה מהר״י אבן ל״ב איך אתי שפיר דהוה אפשר למימר דהפנימי יתלה על שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף דאתי לכלל חטאת ויתלה נמי להגן ביני ביני על שיש בה ואין בה והחיצון יכפר כפרה גמורה ואע״ג כו׳ עכ״ל עיין שם גם בזה נראה דאין כאן מקום קושיא דלא שייך לתלות אלא אפנימי דאתי לכלל חטאת אבל בחיצון דלא אתי לכלל חטאת לא שייך ביה דלתלות ולהגן ביני וביני דקאמר לא שייך למימר בחיצון להגן לתלות אלא להגן על כל מה שנעשה כל השנה עד הקרבת הפנימי חוץ ממה שאירע בין זה. לזה כמו שמוכח מדבריהם וכן צ״ל למאי דקאמר ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי ונ״מ לטומאה דאירעה כו׳ וא״כ פנימי לא בא אלא להגן ביני ביני דהיינו על כל מה שאירע כל השנה עד הפנימי והדברים ברורים למבין וק״ל:
תוס׳ ד״ה לטומאה וכו׳ ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. תמוה דא״א לעשות פנימי בלא הגרלה. אח״כ ראיתי בספר מעין החכמה לבעל עצי אלמוגים שעמד בזה:
ושואלים באופן אחר: כיון שיש היקש, ונכפר [ושיכפר] חיצון אדידיה [על שלו] על זה שהוא בעצמו מכפר, ואמאי דעביד [ועל מה שעושה, תולה] הקרבן הפנימי, נפקא מינה [יוצאת מכאן] תוצאה למעשה, לענין טומאה שאירעה בין זה לזה שיתכפר בשעיר החיצון! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] שוב באותו פסוק: ״מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו״, לומר: כפרה זו שמכפר השעיר הפנימי לא תהא
The Gemara challenges: But then let the external goat atone both for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the internal goat normally does atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or sacrificial foods that occurred between the offering of this goat and that goat. If it occurs after the internal goat’s blood presentation, then the external goat will effect atonement for it. The Gemara explains: The verse states: “Aaron shall bring atonement upon its corners once a year” (Exodus 30:10). The emphasis on the term “once a year” teaches that this atonement, for the specific case that it atones for, should be
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.