(1) 
אוְעַל הַזָּקָן שְׁתַּיִם מִיכָּן וּשְׁתַּיִם מִיכָּן וְאַחַת מִלְּמַטָּה.
אוְעַל הַזָּקָן שְׁתַּיִם מִיכָּן וּשְׁתַּיִם מִיכָּן וְאַחַת מִלְּמַטָּה.And for marring the edges of his beard there are two edges from here, on one side of his face, and two from there, on the other side, and one from below.
ופשטנה, איידי דתנא במכות וחייב על הזקן שתים, והן שתים שהן ארבע, כדתני (מכות כ״א.) שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטהא, חדא ומיחייב עלה תרתיב, תנא נמי בתרא שבועות שתים שהן ארבע.
א. על מיקום פאות הזקן כתב הריטב״א (וכן הוא בתוספות הרא״ש): ור״ח ז״ל פי׳ אחת במקום החיבור הלחי והצדעין, ואחת בסוף השפה מימין, וכן משמאל, ונקראו פאות לפי שהם בפאת השפה. ואחת בשבולת הזקן. וככל הנראה מקורו בפירוש ר״ח למסכת מכות דף כ,ב (במהדורתי פרסמתי קטע גניזה על דף זה, אולם שורות אלו לא הצלחתי להעתיק).
ב. בגמרא לפנינו, חייב על הראש שתים אחת מיכן ואחת מיכן, ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטה, חדא דמחייב עלה תרתי. ופירש רש״י חדא אזהרה, וקאי בין על פאת הראש ובין על פאת הזקן, שעל אזהרה אחת יש שתים או חמשה חיובים. אבל ר״ח פירש שחוזר רק על פאת הזקן, דעל כל צד כתיב פאת זקנך, ויש בו שני חיובים, והם שתים שהן ארבע. בניגוד לדעת רש״י ור״ח שחייב על הזקן חמשה, דעת הר״י מיגש שאינו חייב על הזקן אלא שלש, וכן הוא בגמרא כי״פ: ועל הזקן שתים אחת מיכאן ואחת מיכאן. והוגה שם: ושתים מכאן ושתים מכאן (ובמשניות מכות כתי״ק הגרסה: על הזקן שתים מיכן ואחת מלמטן). ומטעם זה הוכרח הר״י מיגש לפרש כרש״י שבלאו אחד או במעשה אחד יש שנים ושלשה חיובים.
ערך בהר
בהר – א(תענית ז:) רבן גמליאל אומר אם ראית רקיע שנעשה בהורין בהורין רוח עברה ותטהר׳ פי׳ גדודין של עננים בשביל שלא ראו אור שהיא התורה בהרין של רקיע רוח עברה ותטהרם פירוש אחר בהורין מטולאין מלשון בהרת: (סנהדרין סח.) סוף הלכה בהרת עזה כשלג. (שבועות ג) בהרת קודמת לשע׳ לבן (סנהדרין פ) בגמ׳ דזקן ממרא.
א. [גלאנץ. לייכטען.]
ועל הזקן שתים – מכל צד ב׳ צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו.
וא׳ מלמטה – בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו״ן בלעז.
ומהדרינן: איידי דתנא חייב על הראש אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן – שהוא לאו אחד, כדכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ויש בו שני חיובין ובזקן נמי כתיב לא תשחית פאת זקנך ונכלל בו שלשה חיובין שנמצא כל אחד מהן ענין אחד ובלשון חיוב אחד ומתחלק לשנים שלשה פנים וכנגדם שנים וג׳ חיובין תנא נמי בתרי׳ שבועות שתים שהן ארבע שהוא ענין אחד כדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו׳ ומתחלק לארבעה פנים וכנגדן ארבעה חיובין אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי. ואם תאמר מי דמי התם שני חיובין שבראש אי נמי שלשה שבאותו מעשה אחד הכא לענין שבועות אינו מעשה אחד שמתקבץ בו כמה חיובין אלא כל אחד ואחד בפני עצמו הוא ומכל מקום כל שבועה מהן אין בה אלא חיוב אחד התם נמי לענין ראש וזקן אפשר שהיה כל חיוב מעשה בפני עצמו שמגלח מכאן וחוזר ומגלח מכאן שנמצאו שני חיובין שבראש בשני גילוחין ונכלל חיוב שני גילוחין הללו בפסוק אחד ובלשון אחד וחיוב אחד ואפשר לגלח שניהם כאחד ומתחייב עליהן שני חיובין או לגלח אחד מהן ומתחייב עליהן חיוב אחד דומיא דשבועות שהוא פסוק אחד וענין אחד ובלשון חיוב אחד ונכלל בו ארבעה פנים וכנגדן ארבעה חיובין ואי אפשר שישבע על כולן כאחת ויתחייב על כל אחת ואחת או על אחת מהן ויתחייב עליה קרבן אחד.
ועל הזקן שתים מכאן – נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ׳ ב׳ נזירים (נזיר דף נז: ושם) אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע״ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב׳ נזירים (שם דף נח:) ובג״ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ״ק דקדושין (דף לה: ושם) ובהדיא תניא בתוספתא [פ״ג] דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ׳ ב׳ נזירים (נזיר דף נז:) המקיף את הקטן חייב וה״ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע״ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי׳ איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א״ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי׳ לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש״ס בפרק א׳ דבבא מציעא (ב״מ י:) כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי׳ רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע״ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות (דף ה. ושם) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ״ע מודו דאסור ע״י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ׳ שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ׳ ב׳ נזירים (נזיר דף נז:) דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס״ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן.
ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן הקפת פאת הראש אע״פ שאינה אלא לאו אחד לוקה עליה שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה וכבר ביארנו הענין במסכת מכות:
תוס׳ בד״ה ועל הזקן כו׳ בפ׳ ב׳ נזירים א׳ כו׳ כצ״ל:
בא״ד המקיף את הקטן חייב דלא מקיש מקיף לניקף וה״ה איפכא כו׳ דסתמא דתלמודא בפ״ק דב״מ כרב הונא כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו׳ ולא פטר אלא היכא דניקף כו׳ עכ״ל והיינו משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו כו׳ עיין בתוספות פ׳ ב׳ נזירים וק״ל:
בא״ד מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול כו׳ עכ״ל נקטו קטן או נכרי ולא ניחא להו למנקט אשה כדנקט התם בפ״ק דמציעא משום דלרב אדא קיימינן וגם אשה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול לשיטת רש״י ותוס׳ שם אלא קטן או נכרי הוה ליה למנקט התם לרב אדא אם נאמר דהיכא דמקיף לאו בר חיובא דגם הניקף פטור אבל אם הניקף חייב ניחא דלא יניח הגדול להקיף עצמו וע״ז כתבו דיש לדחות דאף אם נאמר לר׳ אדא דניקף פטור ע״י הקפת נכרי וקטן מ״מ כיון דלרב הונא חייב לא מצי למנקט התם בכה״ג וניחא ליה למנקט אשה המקפת קטן אליבא דרב הונא דהלכתא כוותיה ושוב מצאתי בדברי אבן לב שפי׳ דברי התוספות בכ״ז קרוב לדברינו שכתבנו ע״ש אך התוס׳ לקמן כתבו בדיבור זה וגם אין להביא ראיה כו׳ דכולי עלמא מודו דאסור ע״י אשה ונכרי כו׳ ויש לדחות כו׳ היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי כו׳ כל דבריהם אלו סותרין דבריהם [דפ׳ ב׳] נזירים דהכא מוכח מדבריהם לרב אדא דאם מותר לגדול להקיף ע״י נכרי ה״נ מותר להקיף ע״י אשה ואינה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ״ל לשיטתם דהכא הא דקאמר התם לרב אדא כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב היינו כשמקיף ישנו בהקפה ולא בא לומר אלא כל היכא דניקף לא מיחייב כגון קטן אפי׳ איתיה המקיף בהקפה לא מיחייב ורב אדא אית ליה נמי דרשה דכל שישנו בהשחתה כו׳ והני נשי כו׳ ולפי שיטה זו צ״ל הא דנקטו התוס׳ קטן ונכרי ולא נקטו אשה כדנקט בפ״ק דמציעא היינו משום דאשה בהיקף לגדול אפילו בלאו איסור הקפה לא שכיחא משום דאסור להשתמש באשה ולכך נקטו קטן ונכרי בהיקף גדול ודו״ק:
בא״ד אכתי תקשי ליה ולוקמא בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא כו׳ עכ״ל לכאורה ומאי קושיא דאימא דהכי קאמר שמואל באשה וקטן דהיינו שהמקיף אשה וקטן והניקף גדול וע״ק ומאי אולמיה ליה לאוקמא במקיף לאו בר חיובא ממה דאוקמא דהניקף לאו בר חיובא ולפי שיטת התוס׳ דפ׳ ב׳ נזירים כמו שכתבנו לעיל דלרב אדא אסור לאשה להקיף את הגדול יתיישב קצת דע״כ הא דקאמר שמואל באשה וקטן היינו ע״כ באשה וקטן הניקף דאשה המקיף לגדול אסור לרב אדא והשתא תקשי להו לרב אדא אם נימא דבנכרי וקטן שרי לגדול להקיף לוקמא בכל מצורע אפילו בגדול הניקף שיקיפנו לאו בר חיובא דהיינו נכרי וקטן אבל לשיטת התוס׳ דהכא דסבירא ליה דאשה מותרת להקיף הגדול כמו נכרי לא יתיישב בזה וצריך לומר כמו שכתבנו לעיל דע״כ לא איירי באשה המקיף דטפי הוה ליה לאוקמא בנכרי המקיף דלא שכיחא אשה להקיף גדול משום דאסור להשתמש באשה אלא דמיירי באשה וקטן הניקף דשייך בהו מצורע דלא מצי למימר נכרי דלא שייך במצורע ואהא קשיא להו דלוקמא בכל מצורע אפי׳ בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהיינו קטן ונכרי ודו״ק:
בגמרא משום דתני חייב על הראש שתים כו׳ חדא דמחייב עלה תרתי כו׳ תנא שבועות שתים שהן ד׳. לכאורה למאי דמסקינן דהאי דשבועות שתים שהן ד׳ היינו לענין קרבן דוקא וכדפרישית נמי בסמוך דע״כ עיקר קושית המקשה הוא מהך סברא דאל״כ בלא״ה שפיר שייך למיתני שבועות בתר מכות דאאלו הן הלוקין קאי ולא קתני התם מלקות דשבועות ביטוי והיינו משום דניחא ליה למיתני במכילתין בפני עצמה לפרש בהו שתים שהן ד׳ בהדי אינך ובתר הכי קתני כל הני בבי דב׳ שהן ד׳ בפרקים ראשונים ובתר הכי קתני כל הנך פירקי דאיירי בכל דיני שבועות דשייכי לסדר נזיקין אע״כ דפשיטא ליה דשבועות לענין קרבן קתני וא״כ לא דמי כלל להאי דחייב על הזקן שתים ומאי חדא דאית בה תרתי דקאמר דלענין קרבן לא אשכחן דתלי׳ בהכי. מיהו יש ליישב קצת ע״פ מה שאבאר לקמן בשמעתין דנראה דלא שייך לחייב קרבן עולה ויורד בשבועה דלשעבר אלא משום שיש בה איסור לאו וא״כ לפ״ז א״ש טובא לא מיבעיא לר׳ יוחנן גופא לקמן ד׳ כ״א דעיקר שבועה דלשעבר לא ידעינן לה אלא מדכתיב לשוא לשוא ב׳ פעמים באם אינו ענין ולקושטא דמלתא אע״ג דכתיב ב׳ פעמים לשוא אפ״ה לית בהו אלא לאו א׳ והיינו עיקר לאו דלא תשא דמשמעותו שנשבע לשנות את הידוע משא״כ אידך לשוא דמפקינן לה לשבועה שעבר באם אינו ענין לא נאמרה בלשון לאו אלא לענין עונש מדכתיב לא ינקה והיינו דב״ד מלקין אותו וא״כ לפ״ז א״ש טובא הא דשמעתין דכיון דעולה ויורד באיסור לאו תליא וא״כ שפיר קאמר חדא דאית בה תרתי דמלאו א׳ ילפינן תרתי דומיא דפיאות הראש אלא אפילו לאינך אמוראי דמייחדי לאוין גמור בשבועה דלשעבר וא״כ לא הוי חדא דאית בה תרתי אפ״ה הוי שפיר דומיא דפיאות הראש והזקן דאע״ג דכולן משם א׳ הן אפ״ה אשכחן בה תרתי ובפיאות הזקן טובא ה״נ אשכחן בשבועות ביטוי דאע״ג דכולן שם א׳ הן שבועות ביטוי אפ״ה אשכחן בה שני מיני מלקות לעבר ולהבא שהן ד׳ לקרבן דלמאי דפרישית הא בהא תליא וכמו שיבואר עוד לקמן כן נ״ל ודו״ק:
בתוספות בד״ה שהן ד׳ אכלתי וא״ת ומאי דוחקיה לימא שהן ד׳ אזרוק ולא אזרוק כו׳ עס״ה. ולכאורה אין תירוצם מספיק דאכתי סוגי׳ דתלמודא גופא תיקשי כיון דלמסקנא משמע דמתניתין לקרבן איירי ושתים דקאמר היינו שאוכל ולא אוכל וקרי להו תרתי כיון דכתיב להרע או להטיב אע״ג דמאן דמחייב קרבן בלשעבר היינו מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה אפ״ה כיון דלא כתיב בהדיא כמו הנך דלהבא קרי להו שתים שהן ד׳ וא״כ טפי ה״ל למיתני אזרוק ולא אזרוק שאין בהן הרעה והטבה כלל ומאן דמחייב בהו אינו אלא מדכתיב לכל אשר יבטא כדאיתא לקמן במשנה דף כ״ה ע״ש מיהו למאי דפרישית בסמוך דהנך ד׳ דקרבן עולה ויורד באיסורי לאו תליא א״כ א״ש הא דקתני שתים שהן ד׳ באכלתי ולא אכלתי דלא ילפינן לאו דידהו אליבא דר׳ יוחנן אלא באם אינו ענין משא״כ אזרוק ולא אזרוק איכא למימר דלאו דידהו היינו בכלל לאו דלא תשא דלענין איסור לאו לא אשכחן בקרא שום חילוק בין יש בהן הרעה והטבה או אין בהם דהא עיקר שבועת שוא דהיינו לשנות את הידוע נמי לית בהו הרעה והטבה כלל כנ״ל נכון ודו״ק:
ועל השחתת הזקן חייב שתים על שתי פאות שיש מיכן (מכאן) מצד זה של הפנים, ושתים מיכן מצד זה של הפנים, ואחת מלמטה (בסנטר), שהוא
And for marring the edges of his beard there are two edges from here, on one side of his face, and two from there, on the other side, and one from below.
הכל
(2) חֲדָא דְּמִיחַיַּיב עֲלַהּ תַּרְתֵּי תָּנֵא שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
The Gemara explains: As apparent from the mishna in Makkot, this is a case where there is one prohibition for which one is liable to receive two punishments. Continuing on this theme, the tanna taught in the beginning of tractate Shevuot examples of other sets of halakhot that can be formulated similarly, beginning with: With regard to oaths on an utterance, there are two types that are actually four types.
ואיידי דתנא שבועות, תנא נמי ידיעות הטומאה, דבפרשה אחת כתיבי, ותרויהו בקרבן עולה ויורד נינהו, אם עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם הוא דל שתי תורים או שני בני יונה.
ויש לפרש אחד מתחייב עליה תרתי במשמע מעשה אחד שיש בה שני חיובין שהוא כענין דבר אחד שמתחלק לשנים שלשה דברים ואם תאמר והא לא דמכל מקום שם דבר אחד שמתחלק לשנים שלשה דברים בעלמא נקט ושני הפירושים נכונים הן. והא דוקיא גופה דקא דייק בגמרא וקאמר מכדי תנא ממכות קא סליק אם תשאל והא קיימא לן אין סדר למשנה בתרי מסכתי ואם כן מאי קשיא לי׳ אפילו הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן ומשום דהוו ידעי טעמא הוא דדייקי לה אבל אלו לא הוו ידעי בה טעמא לא הוו דייקי לה מעקרא דהא אין סדר למשנה. ויש לומר דכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין אקדומי ואחורי כדאמרינן התם אלא מאי דקיימא לן סתם ואח״כ מחלוקת אין הלכה כסתם לענין מחלוקת ואחר כך סתם הוא אבל לענין מסמך אהדדי לא אמרינן דהא אי נמי שבועות מקמי מכות מכל מקום הוא סמיכא ליה. אי נמי יש לומר דההיא דאמרינן התם ורב יוסף כולה סדר נזיקין כחדא מסכתא היא לאו אתלתא בבי בלחוד קאמר אלא אכולה סדר נזיקין דהויא לי׳ מכו׳ ושבועו׳ בכלל.
חדא דמיחייב עלה תרתי – בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ״ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר׳ אליעזר בפ׳ בתרא דמכות (מכות כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע״ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור׳ אליעזר לית ליה מחלקות.
חדא דמחייב עליה תרתי וכו׳ – פי׳ בתוס׳ ואפי׳ בהתרא׳ א׳ דאי בשתי התראות היכי פליג עליה התם ר״א בפרק בתרא דמכות דקתני אם נטלן כולן כא׳ אינו חייב אלא א׳ וי״א דנפקא ליה דמחייב תרתי בהתרא׳ א׳ משום דאיתקש לשריטה דכתיב ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת והתם חייב על כל שריטה ושריטה מדכתיב ושרט לנפש ולא נהירא דא״כ אמאי איצטריך התם קרחה יתירה לחייב על כל קרחה וקרחה לילף משריטה ואמאי איצטרך התם קרחה יתירה לחייבו בהקפה דהא כולהו איתקוש מקרא לא יקרחו וגו׳ אלא מדגלי התם בהדיא שמעינן דבהא לא ילפי מהדדי והכא בפאת מחלקות פליגי מר סבר דלא תקיפו אכל פאה ופאה קאי ומר סבר דאכולהו קאי ואפשר לפ״ז דאפי׳ רבנן לא מחייבי אלא בב׳ התראות ור״א פליג דסוף סוף חד לאו הוא.
חדא דמיחייב עלה תרתי [עבירה אחת שמתחייב עליה שתים] — תנא [שנה] גם את ההלכה הדומה: שבועות שתים שהן ארבע.
The Gemara explains: As apparent from the mishna in Makkot, this is a case where there is one prohibition for which one is liable to receive two punishments. Continuing on this theme, the tanna taught in the beginning of tractate Shevuot examples of other sets of halakhot that can be formulated similarly, beginning with: With regard to oaths on an utterance, there are two types that are actually four types.
הכל
(3) מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי יְצִיאוֹת שַׁבָּת וּמַרְאוֹת נְגָעִים דְּלָא קָתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ.
The Gemara inquires: What is different here, in tractate Shevuot, that the mishna teaches all the sets of halakhot that can be formulated as: Two that are four, and what is different with regard to the chapter beginning: The acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, i.e., the first chapter of tractate Shabbat, and the chapter beginning: And the shades of leprous marks, i.e., the first chapter of tractate Nega’im, where the mishna does not teach all of them, rather only the specific set of halakhot relevant to that tractate?
ושואלים לפרטי הדברים השנויים במשנה: מאי שנא הכא דתני להו לכולהו [מה שונה כאן, במשנה במסכת שבועות, ששנה את כולם] את כל סוגי ההלכות שהן ״שתים שהן ארבע״, ומאי שנא גבי [ומה שונה במשנה אצל] יציאות שבת (במסכת שבת) ומראות נגעים (במסכת נגעים) דלא קתני להו לכולהו [שלא שנה את כולם]?
The Gemara inquires: What is different here, in tractate Shevuot, that the mishna teaches all the sets of halakhot that can be formulated as: Two that are four, and what is different with regard to the chapter beginning: The acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, i.e., the first chapter of tractate Shabbat, and the chapter beginning: And the shades of leprous marks, i.e., the first chapter of tractate Nega’im, where the mishna does not teach all of them, rather only the specific set of halakhot relevant to that tractate?
הכל
(4) אָמְרִי שָׁבוּעוֹת וִידִיעוֹת הַטּוּמְאָה דְּגַבֵּי הֲדָדֵי כתיבין וְדָמְיָין אַהֲדָדֵי בְּקׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְאַיְּידֵי דִּתְנָא תַּרְתֵּי תְּנָא כּוּלְּהוּ.
The Sages say in explanation: Since the passages of oaths and of liability based on one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods are written together in the Torah (see Leviticus 5:2–4), and they are also similar to each other in that they can both incur liability to bring a sliding-scale offering, the mishna therefore taught both of them together here. And once it already taught two sets, it continued and taught all of them.
ואיידי דתנא הני, תנא נמי יציאות השבת ומראות נגעים דדמיין להוא.
ואיידי (דתנאב) דידיעות הטומאה הוויה דידהו מעט, פסיק שרי להו, והדר תני שבועותג.
א. בק״ג: דדמיאן להו להדדי.
ב. בק״ג ליתא.
ג. כבכתי״מ ור׳ א׳. בק״ג נוסף: דנפישא מיליה, וכבכי״פ, דנפישן מילה. ולפנינו בגמרא: דנפישן מילייהו.
גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי – בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס׳ נדרים (דף ב:) וא״ת גבי מראות נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי״ל דליתיה בדלי דלות וא״ת מ״מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות וי״ל דהני לכפר והני להכשיר.
שבועות וידיעות דבהדי הדדי כתיבין ודמיין להדדי לרווחא דמילתא נקטינהו לתרוייהו כיון דאיתנייהו דהא מסתיי׳ בטעמ׳ דכתיבי גבי הדדי כדאשכחן בריש מסכת נדרים וא״ת וליתני ידיעות הטומאה ברישא כדכתיב בקרא י״ל דעיקר מכילתין שבועות הוא ואמטו להכי תנייה הכא דלא איירי תנא בס׳ נזיקין אלא מידי דממונא ובדין הוא דליתני מעיקר׳ שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים אלא דאקדים שבועת ביטוי משום דסמיכא לידיעות הטומאה ומשום דזוטרן מילייהו הילכך פתח בשבועות ברישא ולא עוד אלא דשבועות העדות כתיב ברישא ושם שבועה א׳ היא וא״ת וליתנינהו כולהו גבי מראות נגעים דאיכא קרבן עולה ויורד ביום טהרתו וי״ל דדמיין אהדדי לא חשיב ליה עיקר טעמא ולסניפין נקטיה א״נ דלא דמו לגמרי דגבי נגעים ליכא קרבן חלוק לדלי דלות כאידך.
אמרי [אומרים, בתשובה]: שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין [שזה אצל זה הן כתובות בתורה] (ויקרא ה, ג— ד), ודמיין אהדדי [והן גם דומות בדינן אלו לאלו] בקרבן עולה ויורד שחייב להביא עליהם, כמבואר באותה פרשה — תני להו גבי הדדי [שנה אותן אלו אצל אלו], משום הדמיון והקירבה, ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו [ומתוך ששנה שתים, שתי הלכות שיש בהן ״שתים שהם ארבע״, שנה את כולם], גם שבת ומראות נגעים.
The Sages say in explanation: Since the passages of oaths and of liability based on one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods are written together in the Torah (see Leviticus 5:2–4), and they are also similar to each other in that they can both incur liability to bring a sliding-scale offering, the mishna therefore taught both of them together here. And once it already taught two sets, it continued and taught all of them.
הכל
(5) פְּתַח בִּשְׁבוּעוֹת וּמְפָרֵשׁ יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה אַיְּידֵי דזוטרין מִילַּיְיהוּ פָּסֵיק שָׁרֵי לְהוּ וַהֲדַר תָּנֵי שְׁבוּעוֹת דִּנְפִישָׁן מִילַּיְיהוּ.
The Gemara inquires further: Tractate Shevuot opens with a reference to oaths, but then proceeds to explain the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, returning to discuss oaths only in the third chapter. Why? The Gemara explains: Since the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods are relatively few, the tanna addressed them directly and dispensed with them, and then afterward returned to teach the halakhot of oaths, which have numerous details.
ומפרש ידיעות – דקתני את שיש בה ידיעה וכו׳ ופריש כולה מתני׳ מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות.
דזוטרין מילייהו – שני פרקים אלו הראשונים.
שרי להו – מתיר אותן כלומר מתיר התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה.
פתח בשבועות ומפרש ידיעות – וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא דהא ממראות נגעים קא סליק.
איידי דזוטרן מילייהו – אע״ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת בטוי ליכא אלא פרק ג׳ מ״מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין.
והדר תני שבועות – אע״ג דלא דמי דידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן ארבע ברישא.
אידי דזוטר מיליהו פסיק שרי ליה. וא״ת מ״מ מ״ש דפתח בשבועות אדרבה בידיעות הטומאה ה״ל למפתח כיון דפסיק שרי להו. ותו דידיעות הטומאה אקדים קרא בפרשה. י״ל דמשום דעיקר מכלתין שבועות פתח בהו, ועוד דהא שבועת העדות קדמה בפרשה ושם שבועה אחת היא, וא״ת א״כ ליקדמיה לשבועת העדות, הא לא אפשר דכיון דממכות קא סליק שבועת העדות לא דמיא ליה כלל.
איידי דזוטרן מילייהו פסיק ושרי להו – פי׳ משליך אותן מידו ורש״י ז״ל פי׳ ושרי להו מתיר אותן מידו להיות נפטר מהם וח׳ דהא נפישין מילי דידיעות הטומאה משביעות בטוי דהא קתני תרי פרקין ובשבועות ביטוי לא תני אלא פרקא חדא וי״ל דשם שבועה חדא היא והא איכא פרקי דשבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים דנפישי טובא ובעי למתנינהו כולהו כחדא שהם עיקר המסכת בס׳ זה כמו שאמרנו.
שתים אוכל ולא אוכל – פירש״י ז״ל אוכל להטיב לא אוכל להרע וא״ת למה שינה מסדר הפרש׳ דנקט להרע מעיקרא וי״ל דקרא נקט להרע מעיקרא שכן הוא רוב הנשבעין לענות נפש אבל תנא לא בעי למיתני מעיקרא אלא הן קודם ללאו כדנקיט בכל דוכתא עשה ולא תעשה. ויש שני׳ דשאוכל היינו להרע שהוא הרעה בהעברת שבועתו ולא נהירא לי כלל.
אי ר״י קשיא שבועות – פי׳ דלא מיחייב לשעבר וליכא לפרושי מתני׳ שהם ד׳ עם אזרוק ולא אזרוק מטעמא דפירש״י במשנתינו לעיל.
אי ר״ע קשיא ידיעות וה״ה דקשיא לר״א דס״ל בהא כר״ע משום דבעלמא כולהו סתמי אליבי׳ וא״ת ולר״י נמי קשיא ידיעות הטומא׳ דהא לא בעי ידיעה בתחיל׳ וכ״ת דמפרשיה ליה אליבא דידיה בידיעות בתרייתא דוקא דהא קתני סיפא את שיש בה ידיעה בתחילה וי״ל דאע״ג דסיפ׳ בידיעות קמייתא וכר״ע רישא בידיעות בתרייתא כר״י ואע״ג דבסמוך כי אוקי למלקות פרכינן מסיפא דאיירי בחרבן התם לא ניחא ליה לאוקמא כולה אפילו לחד תנא ובתרי טעמי דכיון דרישא למלקות היכא מפרש קרבן ומאן דכר שמיה אבל שפיר אפשר לאוקמא כולה לקרבן ורישא כר״י וסיפא כר״ע הילכך עדיפא לן למפרך משבועות דוקא א״נ דדלמא משני כדאמרינן לקמן מקראי לית ליה מסברא אית ליה.
והא דומיא דמראות נגעים קתני – וא״ת וליפרוך מיציאות השבת דסמיכא לה דכולהו לחיובא כדאי׳ בדוכתא וי״ל דהתם נמי לא קמה לן אלא מדקתני לה דומיא דמראות נגעים. ותדע דבלא״ה מצי למיפרך לר״י שבועות דומיא דידעות קתני דכולהו לחיובא ולר״ע ידיעות דומיא דשבועות דכולהו לחיובא אלא דנקט הא משום דנקטי׳ לה התם במסכת שבת.
ועוד תמהים: פתח את המשנה בשבועות, ומפרש תחילה ידיעות הטומאה! ומשיבים: איידי דזוטרין מילייהו, פסיק שרי להו [מתוך שמועטים יחסית ענייניהם של ידיעות הטומאה, פסק, חתך והתיר אותם, נפטר מהם תחילה] בשני הפרקים הראשונים של המסכת, והדר תני [וחזר ושנה] ענייני שבועות דנפישן מילייהו [שמרובים ענייניהם].
The Gemara inquires further: Tractate Shevuot opens with a reference to oaths, but then proceeds to explain the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, returning to discuss oaths only in the third chapter. Why? The Gemara explains: Since the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods are relatively few, the tanna addressed them directly and dispensed with them, and then afterward returned to teach the halakhot of oaths, which have numerous details.
הכל
(6) בשְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שְׁתַּיִם שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל שֶׁהֵן אַרְבַּע אָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי.
§ The mishna teaches: With regard to oaths on an utterance, there are two types that are actually four types. The Gemara explains: The two types are where one states: On my oath I will eat, and where he states: On my oath I will not eat. If he violates either oath he is liable to bring a sliding-scale offering. These two types are actually four types because they also include the cases where a person falsely states: On my oath I ate, and where he falsely states: On my oath I did not eat.
אשבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי, הנה שתים להבא ושתים לשעבר.
א. בק״ג נוסף: פיר׳. וצ״ל פיסקא.
שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי – וא״ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר׳ ישמעאל האמר אינו חייב כו׳ לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר׳ ישמעאל וי״ל דבפ״ג (לקמן דף יט:) בהדיא תנן שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין.
בד״ה אי ר׳ ישמעאל כו׳ ומיהו מתניתין דפ״ב דקאי כו׳ משמע קצת דבעי ידיעה גמורה כו׳ עכ״ל צ״ע לדבריהם דהכא דמאי קשיא להו הכא לפי תירוצם דר״י אית ליה ידיעת רבו ממתניתין דבעי לאוקמא כר״י ומשמע מינה דבעי ידיעה גמורה אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דהא במסקנא קאמר דרבי קתני לה למתניתיך ורבי הא ס״ל דסגי ידיעת רבו ולקמן בפ׳ ב׳ כתבו התוס׳ לתרץ זה ורבי דנקט במתניתין סתם ידיעה אע״ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת רבו עכ״ל ודו״ק:
א ומפרשים את פרטי המשנה: שבועות שחייב עליהן קרבן הריהן שתים שהן ארבע: שתים לעתיד — ״שבועה שאוכל״ ולא אכל, ו״שבועה שלא אוכל״ ואכל, שהן ארבע — שנשבע לשקר על העבר: ״שבועה שאכלתי״ ולא אכל, ו״שבועה שלא אכלתי״ ואכל.
§ The mishna teaches: With regard to oaths on an utterance, there are two types that are actually four types. The Gemara explains: The two types are where one states: On my oath I will eat, and where he states: On my oath I will not eat. If he violates either oath he is liable to bring a sliding-scale offering. These two types are actually four types because they also include the cases where a person falsely states: On my oath I ate, and where he falsely states: On my oath I did not eat.
הכל
(7) גיְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שְׁתַּיִם יְדִיעַת טוּמְאַת קֹדֶשׁ וִידִיעַת טוּמְאַת מִקְדָּשׁ שֶׁהֵן אַרְבַּע קֹדֶשׁ וּמִקְדָּשׁ.:
The mishna continues: With regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, for which one is liable to bring a sliding-scale offering, there are two cases that are actually four. The Gemara explains: The two cases are where one’s lack of awareness of the fact that he was ritually impure led him to eat sacrificial food, and where one’s lack of awareness of the fact that he was ritually impure led him to enter the Temple. These two types are actually four types, because one is also liable where he was aware that he was impure, but had a lapse of awareness about the status of the sacrificial food or the identity of the Temple.
ידיעות הטומאה ולא ידע הקדש ולא המקדשא, או ידיעות הקדש והמקדש ולא ידע הטומאה, הרי אילו שתיםב שהן ד׳.
א. גרסת הגמרא שלפנינו: ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, שתים, ידיעת טומאת קדש וידיעת טומאת מקדש, שהן ארבע, קדש ומקדש. ופירש רש״י, שתים, שנעלמה ממנו ידיעת הטומאה כשאכל קודש, או שנעלמה ממנו ידיעת הטומאה כשנכנס למקדש. שהן ארבע, שנעלם ממנו ידיעת קודש או מקדש. וכן מפורש בגמרא כי״מ: ידיעו׳ הטומ׳ שתי׳ שהן ארב׳, שתי׳, העלמ׳ טומ׳ וידיע׳ קדש ומקד׳. ארבע, העלמ׳ קד׳ ומקד׳ וזכור לטומא׳. ובכי״ר א׳: שתים שהן ארבע, שתים, העלמה ידיעת טומאת קודש והעלמ׳ ידיעת טומאת מקד׳. ארבע, העלמ׳ ידיעת קודש ומקדש. וכך היא סוגיית הגמרא להלן יד, ב דתמני ידיעות הויין ולא חשיב אלא ארבעה בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן או ארבעה קמייתא דליתנהו בכל התורה. והיינו דחשיב את הידיעות שהיו לו בתחילה או בסוף שנעלמו ממנו. ומדברי ר״ח נראה שהוא פירש כמו בפירוש קדום על מסכת שבועות (קטע גניזה F3.82 ) להלן ד, א: והוו להו ידיעות הטמאה שתים שהן ארבעה, ידיעות הטמאה והעלם קדש ומקדש, וידיעות קדש ומקדש והעלם טמאה.
ב. ע״כ בק״ג 1. בגיליון של קטע זה יש פירוש (מקוטע): .... יראהו איש הולך אל המק[דש יא]מר לו הלא את[מול נטמאת יאמר לא ידעתי שז]ה המקדש, או יאמר [לא] ידעתי שאנ[י טמא]. ........ [ב]שר קודש [י]אמר לו איך תאכל ב[טומאה יאמר לא ידעתי שאני ט]מא, או יא[מר לא ידע]תי ש[זה קודש].
ידיעות טומאת קדש – שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש.
וידיעות טומאה דמקדש – ידיעות שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס למקדש.
ידיעת קדש – שנעלמה ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה קדש ומתחלה ידע.
ידיעות הטומאה שנעלמו ממנו, שתים שהן ארבע: שתים — ידיעת טומאת קדש שנעלם ממנו שהוא טמא כשאכל קודש, וידיעת טומאת מקדש שנעלם ממנו שנכנס למקדש כשהוא טמא, שהן ארבע — שלא ידע שזהו קדש, ושלא ידע שנכנס למקדש.
The mishna continues: With regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, for which one is liable to bring a sliding-scale offering, there are two cases that are actually four. The Gemara explains: The two cases are where one’s lack of awareness of the fact that he was ritually impure led him to eat sacrificial food, and where one’s lack of awareness of the fact that he was ritually impure led him to enter the Temple. These two types are actually four types, because one is also liable where he was aware that he was impure, but had a lapse of awareness about the status of the sacrificial food or the identity of the Temple.
הכל
(8) דיְצִיאוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שְׁתַּיִם הוֹצָאָה דְעָנִי וְהוֹצָאָה דְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁהֵן אַרְבַּע הַכְנָסָה דְעָנִי וְהַכְנָסָה דְּבַעַל הַבַּיִת.
The mishna continues: With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are two types that are four. The Gemara explains the cases by using the analogy of a poor person who remains in the public domain and a homeowner who remains in the private domain and one passes an item to the other: The two types are the carrying out by a poor person of an item from the private domain to the public domain and the carrying out by a homeowner of an item from the private domain to the public domain. These two types are actually four types because they also include the bringing in by a poor person of an item from the public domain to the private domain and the bringing in by a homeowner of an item from the public domain to the private domain.
יציאות שבת שתים שהן ארבע: שתים — הוצאה של העני, שעומד ברשות הרבים ומוציא לשם חפץ מן הבית, שהוא רשות היחיד, והוצאה של בעל הבית, שעומד ברשות היחיד ומוציא משם חפץ לרשות הרבים. שהן ארבע — הכנסה של העני, העומד ברשות הרבים, ומכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, והכנסה של בעל הבית, העומד ברשות היחיד, ומכניס מרשות הרבים אליו לרשות היחיד.
The mishna continues: With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are two types that are four. The Gemara explains the cases by using the analogy of a poor person who remains in the public domain and a homeowner who remains in the private domain and one passes an item to the other: The two types are the carrying out by a poor person of an item from the private domain to the public domain and the carrying out by a homeowner of an item from the private domain to the public domain. These two types are actually four types because they also include the bringing in by a poor person of an item from the public domain to the private domain and the bringing in by a homeowner of an item from the public domain to the private domain.
הכל
(9) מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. שְׁנַיִם השְׂאֵת וּבַהֶרֶת שֶׁהֵן אַרְבָּעָה שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ.
The mishna’s final example: With regard to shades of leprous marks, there are two shades that are actually four. The Gemara explains: The two shades are of a wool-white leprous mark [se’et] and of a snow-white leprous mark [baheret]. These two are actually four because they also include a se’et and its secondary mark, i.e., one similar to it, and a baheret and its secondary mark, i.e., one similar to it.
מראות נגעים שנים שהן ארבעה: שנים — שאת ובהרת הכתובים בתורה (ראה ויקרא יג, ב), שהן ארבעה — שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה.
The mishna’s final example: With regard to shades of leprous marks, there are two shades that are actually four. The Gemara explains: The two shades are of a wool-white leprous mark [se’et] and of a snow-white leprous mark [baheret]. These two are actually four because they also include a se’et and its secondary mark, i.e., one similar to it, and a baheret and its secondary mark, i.e., one similar to it.
הכל
(10) מַנִּי מַתְנִיתִין לֹא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלָא ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא אִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָאָמַר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבוֹא אִי ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא הָאָמַר עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.
§ The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is neither the opinion of Rabbi Yishmael nor the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara elaborates: If one suggests that it is the opinion of Rabbi Yishmael, that suggestion can be refuted, as doesn’t he say with regard to oaths: One is liable only for oaths pertaining to the future, but not for those pertaining to the past? The mishna states that one is liable also for oaths pertaining to the past. And if one suggests it is the opinion of Rabbi Akiva, that suggestion can be refuted, as doesn’t he say: For having defiled the Temple or its sacrificial foods during a lapse of awareness of the fact that one is ritually impure one is liable to bring a sliding-scale offering, but one is not liable for having done so during a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple? The mishna states that one is liable also in such a case.
ואקשינן, מני מתני׳, אי ר׳ ישמעאל קשיא שבועותא, דתנן בפרק גב ר׳ ישמעאל אומר אינו {חייב} אלא על העתיד, שנ׳ להרע או להטיב, ואנן אוקימנא למתני׳ שאכלתי ושלא אכלתי שהואג לשעבר. אי ר׳ עקיבה קשיא ידיעות, דתנן בסוף פרק שיניד, ר׳ עקיבה אומר על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש, ואנן אוקימנא למתני׳ על העלם זה וזה.
א. ׳קשיא שבועות׳ וכן בהמשך ׳קשיא ידיעות׳ כבכה״י בגמרא ובראשונים, ולפנינו בגמרא ליתא.
ב. להלן כה, ב.
ג. ׳שהוא׳ נוסף בגיליון.
ד. להלן יד, ב (כפי הנראה המשניות בפרק ב היו פסוקות לפני ר״ח לאורך כל הפרק).
אינו חייב – קרבן.
אלא על העתיד – דדייק להרע או להיטיב לקמן בפ״ג.
ואי רבי עקיבא האמר כו׳ – במתניתין בפרק שני ומתניתין קתני שהן ארבע.
אי ר׳ ישמעאל הא אמר אין חייב כו׳ – וא״ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו׳ ור׳ ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין (שבועות ט.) דקאמר לר׳ ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ״ב (לקמן דף יט:) הא מני ר׳ ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי״ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ״ל דידיעה דמתני׳ היינו ידיעת בית רבו ור׳ ישמעאל סבר לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר׳ ישמעאל כרבי ורבי כר׳ ישמעאל אע״ג דגמ׳ דידן פליג אירושלמי וסבר דר׳ ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי׳ ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי׳ ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי׳ אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ״ב (לקמן דף יד: ושם) דבעי ר׳ ירמיה בן בבל שעלה לא״י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר׳ ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר׳ ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ״מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר׳ ישמעאל נימא דודאי בעי ר׳ ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי׳ דר׳ ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ״ב (שם.) דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם מקראי לית ליה מגמרא אית ליה.
אי רבי ישמעאל קשיא שבועותא – איכא למידק וידיעות הטומאה מי ניחא, והא רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל. כדאמרי׳ לקמן בפירקיןב ולרבי ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא, וא״כ ידיעות נמי קשיא. איכא למימר אי רבי ישמעאל קתני לה ידיעות דבסוף קחשיב דמתיין ליה לידי קרבן, ולא ידיעות דבתחלה דהא לא בעי ר׳ ישמעאל ידיעה בתחלה. וא״תג סיפא דמתני׳ דקתני את שיש בה ידיעה בתחלה כו׳, דאלמ׳ בעינן ידיעה בתחלה. ההיא לאו ר׳ ישמעאל. ואע״ג דאקשי׳ לקמןד ותו כל שיש בה ידיעה בתחלה ואי למלקות כו׳, דאלמא סיפא פירושא דרישא הוא, התם שאני דאי ס״ד רישא למלקות לא הוה מפרש מיד קרבן דמאן דכר שמיה, אבל אי כולה מתני׳ לקרבן איפשר דרישא ר׳ ישמעאל וסיפא לאו ר׳ ישמעאל, אבל שבועות וידיעות דמשום דדמו אהדדי תנינהו כי הדדי חד תנא תני להו, ואע״ג דאמינ׳ לעילה שאינו קרוי ידיעות אלא משום שאף בתחלה צריך ידיעה השתא לא קס״ד הכי, אי נמי השתא קס״ד דרבי ישמעאל נמי בעי ידיעה בתחלה, [ולא קמה לן אכתי מאי דמסקינן לקמן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה].
א. כגי׳ ר״ח ועוד ראשונים, וכ״ה בכ״י פלורנץ המובא בדק״ס.
ב. ט, א.
ג. וכ״ה ברשב״א ובריטב״א ובחי׳ הר״ן, וראה תוס׳ ד״ה אי.
ד. ד, א, עיי״ש.
ה. ב, א, בד״ה ידיעות בתירוץ האחרון.
אי ר׳ ישמעאל קשיא שבועות דאמ׳ אינו חייב אלא על העתיד. איכא למידק דהא אפי׳ לר׳ ישמעאל איכא למיתני שהן ארבע שתים אוכל ולא אוכל דאיכא הרעה והטבה שהן ד׳ אזרוק ולא אזרוק דמרבה להו אף ר׳ ישמעאל מדכתי׳ כל אשר יבטא האדם בשבועה כדאי׳ לקמן בפ׳ שבועות שתים בתרא (שבועות כה.). וי״ל דכל שלהבא בשתים דקרא הן בין יש בהם הרעה והטבה בין אין בהם, משום דבכולהו קדמה שבועה למעשה וכולהו משום בל יחל, דאלו כל לשעבר קדם מעשה לשבועה ואזהרתן משום לא תשבעו לשקר והיינו [דאמרינן] דלר״ע אינן אלא כשתים שהן ד׳, דאם איתא שתים שהן שש הל״ל, דהא לדידיה חייב באכלתי ולא אכלתי ובאזרוק ולא אזרוק כדאיתא בשבועות בתרא (שם) אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך.
אי ר׳ ישמעאל קשיא שבועות ואוקימנא למלקות. ק״ל דהא מתני׳ ע״כ לאו ר׳ ישמעאל משום דקשיא ידיעות דאלו תנא דמתני׳ בעי ידיעה בתחלה ובסוף ואלו לר׳ ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאי׳ בהדיא בריש פ׳ ידיעות הטומאה תניין (שבועות יד:) וכן בסופו (יט:), אח״כ מצאתי שאף בתוס׳ (ד״ה אי) הקשו כן ותירצו דמידיעות לא בעי לאקשויי דהוה מצי לדחויי דלעולם אית ליה, אלא דמקראי לית ליה מסברא אית ליה כדהוה בעי לדחויי בשילהי פ׳ ידיעות הטומאה, א״נ דהוה מצי לדחויי דידיעה דמתני׳ היינו ידיעת בית רבו ור׳ ישמעאל סבר ליה כר׳ דאית ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה (שבועות ה.).
בד״ה אי ר׳ ישמעאל הא אמר אין חייב כו׳ וא״ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני׳ כו׳ ור׳ ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כו׳ עס״ה. יראה דמה שהוצרכו לכל זה האריכות אע״ג דודאי ניחא ליה לתלמודא טפי להקשות בפשיטות אעיקר מילתא דמתני׳ דשבועות שתים שהן ד׳ לא מיתוקמא כלל אליבא דר׳ ישמעאל ממאי דלקשייה מהן בבא דיש בה ידיעה בתחילה דלא שייך לעיקר מילתא דשתים שהן ד׳ דידיעות ומכ״ש לפי מה שכתבתי במשנתינו דכל הנך בבי דידיעות בתחילה ובסוף לענין כפרה כולהו ר׳ יהודא הוא דמסיק להו ואפשר דהך בבא דעולה ויורד נמי ר״י מסיק לה אלא דאפ״ה מקשו התוס׳ שפיר למאי דבעי הש״ ׳ס לאוקמי בסמוך מתניתין כר׳ ישמעאל ולמלקות דסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והוצרך להקשות מדרבי יוחנן אדר״י וטפי ה״ל לאקשויי מבבא דסיפא דמתניתין גופא וק״ל:
בא״ד מיהו מתניתין דפ״ב דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה כו׳ עס״ה. ועיין במהרש״א שהקשה אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דהא במסקנא קאמר דרבי קתני לה למתני׳ ורבי הא ס״ל דסגיא ידיעת רבו כו׳ ע״ש ולע״ד יש ליישב לשון התוס׳ בפשיטות דלמסקנא ודאי לא שייך להקשות ארבי ממתניתין דהכא אמתניתין דפ״ב דאטו כל סתמי דמתניתין רבי אליבא דנפשיה סתים להו דנהי דהנך בבי דשתים שהן ד׳ רבי אליבא דנפשיה סתים להו אפ״ה מתני׳ דרפ״ב ניחא ליה לפרש אליבא דכ״ע והיינו אפילו למאן דאית ליה דבעי ידיעה בתחילה ולפ״ז עיקר קושית התוס׳ אינה אלא אסברת המקשה גופא דלא ניחא ליה לאוקמי מתני׳ כר׳ ישמעאל משום דקשיא ליה שבועות דלר׳ ישמעאל אינו חייב לשעבר ומאי קושי׳ הא שפיר מיתוקמא מתניתין דשתים שהן ד׳ כר׳ ישמעאל ומשכחת לה שהן ד׳ באזרוק ולא אזרוק ובכל דבר שאין בו הרעה והטבה אע״כ דעיקר סברת המקשה כמ״ש התוספות לעיל כיון דהך מתניתין דפ״ג אתי לפרושי מתני׳ דהכא מסתמא בהך גוונא גופא איירי ולא שייך לאוקמי בתרי תנאי ולפ״ז מקשו שפיר דאף למאי דבעי לאוקמי כר׳ ישמעאל ולמלקות אכתי קשיא הך ידיעות דפ״ב לא מיתוקמא כוותיה כנ״ל נכון ודו״ק:
ב לאחר שפירשנו מה הם כל אותם ״שתים שהן ארבע״, מתקשים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? שלכאורה היא לא כשיטת ר׳ ישמעאל ולא כשיטת ר׳ עקיבא, שכן, אי [אם] ר׳ ישמעאל — האמר [הרי אמר] בענין שבועות: אינו חייב אלא זה שנשבע על העתיד לבוא ולא קיים את שבועתו, אבל אינו חייב על שבועה על העבר ואינן אלא שתים. אי [אם] ר׳ עקיבא — האמר [הרי אמר] בענין ידיעות הטומאה: על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש או על העלם קודש, ואינן אלא שתים!
§ The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is neither the opinion of Rabbi Yishmael nor the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara elaborates: If one suggests that it is the opinion of Rabbi Yishmael, that suggestion can be refuted, as doesn’t he say with regard to oaths: One is liable only for oaths pertaining to the future, but not for those pertaining to the past? The mishna states that one is liable also for oaths pertaining to the past. And if one suggests it is the opinion of Rabbi Akiva, that suggestion can be refuted, as doesn’t he say: For having defiled the Temple or its sacrificial foods during a lapse of awareness of the fact that one is ritually impure one is liable to bring a sliding-scale offering, but one is not liable for having done so during a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple? The mishna states that one is liable also in such a case.
הכל
(11) אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אִיבָּעֵית אֵימָא ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר.
The Gemara answers: If you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael, and if you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara elaborates: If you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael, and the intent of the mishna is that while there are four types of oaths, among them are types for which there is liability to bring an offering for one who violates them and among them are types for which there is exemption from liability for one who violates them. And if you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Akiva, and the intent of the mishna is that while there are four cases defined by one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, among them are cases for which there is liability to bring an offering and among them are cases for which there is exemption from liability.
ופרקינן, איבעי תימא ר׳ ישמעאל, לעולם ארבע הן, ומהן לחייוב, והן שלא אוכל ושאוכל, ומהן לפטור, שאכלתי ושלא אכלתי. ואי בעי תימא ר׳ עקיבה, מהן לחיוב ומהן לפטור.
מהן לחיוב מהן לפטור – אהאי שינויא ואשינויא דמלקות ה״מ למיפרך מסיפא דמוכח דמתני׳ לענין חיוב קרבן וא״ת בשלמא כי מוקי לה כר׳ ישמעאל דאע״ג דאינו חייב אלא על העתיד מ״מ שפיר תני בהו שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא במזיד אבל כי מוקי כר׳ עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא ולא מייתי קרבן וי״ל דמ״מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא בשוגג.
בד״ה מהן לחיוב כו׳ הוה מצי למפרך מסיפא דמוכח דמתניתין כו׳ עכ״ל נראה דרצה לומר מסיפא דהכא והיינו באידך פרקא דמוכח ממתניתין התם דכולהו ארבע לענין קרבן א״ק מה שכתבו דהוה מצי למיפרך אשנויא דמלקות מסיפא הא פריך ליה תלמודא לקמן ותו ה״ז בעולה ויורד ולפי מה שכתבו התוספות לקמן דלא פריך הכי אלא לר׳ עקיבא אבל לר׳ ישמעאל לא קשה מידי דאיירי מתניתין בין לקרבן בין למלקות היה נראה לכאורה דהשתא שנויא דמלקות קאי שפיר לר׳ ישמעאל ול״ג לקמן אלא אמר רב יוסף רבי היא כו׳ רק רב יוסף אמר רבי היא כו׳ ואהא כתבו דאשנויא דמלקות גם לר׳ ישמעאל הוי מצי למפרך מסיפא דהיינו מאידך פרקא כמו שכתבו אבל בכל הספרים כתוב אלא אמר רב יוסף כו׳ ונ״ל אף שכתבו התוס׳ דהך קושיא דידיעות לא קשה אלא לר׳ עקיבא מכל מקום הך קושיא ותו ה״ז בעולה ויורד קשה נמי לר׳ ישמעאל ולא קאי שנויא דמלקות אף לר״י ונראה לפרש דבריהם דהכא דהכי קאמר דלר״י דדחי האי שנויא דמלקות משום דקתני גבי ידיעות ה״ז בעולה ויורד הוה מצי למפרך גבי שבועות גופייהו מסיפא דמתניתין באידך פרקא דמוכח דשתים שהן ארבע גבי שבועות לענין קרבן מתנייא ודו״ק:
בא״ד ואם תאמר בשלמא כי מוקי לה כר׳ ישמעאל כו׳ אבל כי מוקי כר׳ עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא כו׳ עכ״ל רצה לומר לר׳ ישמעאל הוה שפיר שבועות שתים שהן ארבע דהיינו שתים אוכל ולא אוכל בשוגג לענין קרבן והן ד׳ דהיינו אכלתי ולא אכלתי במזיד לאיסורא אבל לר׳ עקיבא דלא הוי רק שתים בשוגג דהיינו העלם טומאה ואכל קודש או נכנס למקדש ואם אינו נעלם ממנו הטומאה הרי מזיד הוא ואין זה שתים שהן ארבע אלא הנהו ב׳ גופייהו דשוגג מזידין הם אלא דכולהו ד׳ בשוגג מצינן לאשכוחי ואמאי תנו ליה כו׳ וק״ל:
ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר את משנתנו כשיטת ר׳ ישמעאל, איבעית אימא [אם תרצה אמור] כשיטת ר׳ עקיבא. ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] לשיטת ר׳ ישמעאל, כוונת המשנה היא: שבועות שתים שהן ארבע, מהן לחיוב קרבן (בשבועה לעתיד), ומהן לפטור (בשבועה לשעבר). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לשיטת ר׳ עקיבא, אף הוא מונה ארבע מהן לחיוב קרבן ומהן לפטור.
The Gemara answers: If you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael, and if you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara elaborates: If you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael, and the intent of the mishna is that while there are four types of oaths, among them are types for which there is liability to bring an offering for one who violates them and among them are types for which there is exemption from liability for one who violates them. And if you wish, say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Akiva, and the intent of the mishna is that while there are four cases defined by one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, among them are cases for which there is liability to bring an offering and among them are cases for which there is exemption from liability.
הכל
(12) לִפְטוּר
The Gemara asks: How can one say that the mishna teaches types for which there is exemption from liability?
The Gemara asks: How can one say that the mishna teaches types for which there is exemption from liability?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.