(א-ב) ואסיקנא דלא מיבעיא כדפריש שבועה לכל אחד ואחד דודאי חייב, אלא אפילו היו ה׳ תובעין אותו בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, אולא לך ולא לך ולא לך, שחייב כ׳ חטאות. והא אתא ר׳ חייא לאשמועינן דאע״ג דלא פריש שבועה לכל אחד, ולא לך ולא לך פרטא הוי, וקאי כר׳ יוחנן לדברי הכל.
(1) 
אוֹ דִלְמָא אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא מִיחַיַּיב.
אוֹ דִלְמָא אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא מִיחַיַּיב.Or perhaps he is liable for his oath concerning each and every claim made by each claimant.
פרק ו - שבועת הדיינין
כולו24 שנאמר {הושע ד:ב} אלה וכחש ורצוח [וגנוב]25 ונאוף וגו׳26 וכתיב בתריה27 {הושע ד:ג} על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו עד שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר {זכריה ה:ד} הוצאתיה נאום י׳י28 ובאה אל בית הגנב29 הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה גונב30 דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכילתו [ואת עציו ואת אבניו]31 הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן. אם32 אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ואם אמר הריני נשבע אותן העומדין שם33 אומרין זה לזה {במדבר טז:כו} סורו נא מעל אהלי האנשים [הרשעים האלה]34 וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין:
וכבר38 כתבנוה39 בפרק שני דייני גזלות40:
1. הודאה: כ״י הספרייה הבריטית : ״ההודאה״.
2. ופרוטה: חסר ב-גיא , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים.
3. לי: כ״י נ : ״יש לי״.
4. אלא פרוטה : כ״י נ , דפוסים , וכן ב-גח אחר הגהה, ומסומן למחיקה. חסר בכ״י סוטרו , גיא , כ״י הספרייה הבריטית , דפוס קושטא , חסר גם ב-גח לפני הגהה, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש, ובמשנה כ״י קאופמן, ובמשנה שבתלמוד הירושלמי.
5. ופרוטה: חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
6. לי: כ״י נ : ״יש לי״.
7. פטור מנה לי...בידי: חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
8. דינר: כ״י נ : ״דינרין״.
9. לאבא: כ״י נ : ״לאבי״.
10. אלהי השמים: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים.
11. ואלהי הארץ: כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים.
12. וישם העבד...אדוניו: כ״י נ עד: ״את ידו״.
13. וישבע לו: כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
14. דרבא: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״דרב״.
15. כרב: כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״כותיה דרב״.
16. ולית הילכתא...דרבא: חסר בכ״י נ .
17. כרב: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים: ״כותיה דרב״.
18. ותלמיד חכמים: כ״י הספרייה הבריטית : ״ותלמיד חכ׳ ״. כ״י נ : ״ותלמיד חכם״. דפוסים: ותלמידי חכמים .
19. ותלמיד חכ׳: כ״י הספרייה הבריטית : ״ותלמ׳ חכ׳ ״. כ״י נ , דפוסים: ״ותלמידי חכמים״.
20. הדיינין: כ״י הספרייה הבריטית : ״הדיין״.
21. בכל לשון: בניגוד לרמב״ם היל׳ שבועות יא:ח. ברוב נוסחאות שם הוא בשם ״הורו רבותי״.
22. בסיני: חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
23. וכל: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים: ״כל״.
24. כולו: חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
25. וגנוב: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
26. וגו׳ : כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
27. בתריה: חסר בדפוסים.
28. כ״י נ ממשיך: ״אלהים״.
29. ובאה אל בית הגנב: כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״וגו׳ ״. חסר בכ״י נ .
30. זה גונב: וכן גח , כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״הגונב״.
31. ואת עציו ואת אבניו: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
32. אם: דפוסים : ואם .
33. שם : כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
34. הרשעים האלה: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
35. כ״י הספרייה הבריטית מוסיף: ״אמר לו״.
36. והודיה מן הטענה: וכן דפוס קושטא , וברמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״וממין הטענה ההודיה״. כ״י הספרייה הבריטית : ״וההודאה ממין הטענה״. כ״י נ : ״והודה מקצת הטענה״. דפוסים : והודה לו ממין הטענה .
37. מן: דפוס קושטא . דפוסים : ממין .
38. וכבר: דפוסים: כבר .
39. כתבנוה: כ״י נ : ״פירשנוה״.
40. רי״ף כתובות פרק יג (דף סג ע״ב).
41. נשבעין: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״משביעין״.
או דילמא כיון דאמר ולא לך ולא לך ולא לך – לכלהו חיובי הוא דצרפינהו. וכי היכי דלגבי ההוא תובע מיחייב ארבע חיובי, כנגד ד׳ טענתי דטעין עליה – הכי נמי לכל חד מהני ד׳ מחייב ארבע חיובי.
שבוע׳ הדינין שהדיינין משביעין על ידי הודאת מקצת הטענה |שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכת׳ עלה ונקרב בעל הבי׳ אם לא שלח ידו דהיינו שבוע׳ הטענה שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחותה מפרוט׳. אמ׳ רב יהודה ומשביעי׳ אותו בשבועה האמורה בתורה דכת׳ ואשביעך בי״י אלהי השמים א״ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמ׳ בעינן שם המיוחד אפי׳ תימ׳ רבנן ובכינוי והא דאמר רב יהודה כשבוע׳ האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה קאמ׳ או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה [לאליעזר] ברית מילה ואשבע׳ בי״י אלהי השמים כדרבא, דאמ׳ רבא האי דיינא דאשבעיה בי״י אלהי (השמים) ישר׳ ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואע״ג דלא תנן לה במשנה שמעתת׳ דרב יהודה היא והרי היא כדבר משנה כדאמ׳ בסנהדר׳ דטועה בדבר אמוראים חוזר ולא אמ׳ מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אמ׳ רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילי׳ נעשה כמי שטעה בדבר משנ׳ וחוזר והילכתא כוותי׳ דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכת׳ כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד ותלמיד חכם נשבע מיושב, שבועה בספר תורה, ואע״ג דאוקימנ׳ דלא כרב פפא לכתחילה מיהא ספר תורה בעינן, ותלמיד חכם לכתחיל׳ בתפילין פירש״י זצ״ל ובדורותינו ביטלו הראשוני׳ שבועה דאוריית׳ לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמ׳ לעיל פ׳ שבוע׳ העדו׳ ארור בו שבועה עכ״ל. ואנו רגילים לומ׳ על דעת המקום ועל דעת ב״ד אנו מחרימין על פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ודווקא בעשרה כמו שפירש״י זצ״ל דאי בפחו׳ מעשרה אין החרם חל ואין כאן שבועה כמו שפי׳ ר״ת זצ״ל מההיא דפרקי׳ דר׳ אליעזר פל״ח, אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו אמר לה׳ יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים בתשעה מה עשו התפללו למקום ב״ה שיסכים עמהם והחרימו וכו׳ מגיד דבריו ליעקב וזה הדבר לא הגיד, מכאן לחרם בעשרה. והשתא אפי׳ בכופר הכל צריך לקבל החרם כרב נחמן דאמ׳ לקמ׳ בפירקין ומשביעין אותו שבוע׳ היסת. ואנו רגילים לומר על דעת המקום ב״ה. ועל דעת ב״ד כדאמ׳ בשמעתין וכשמשביעי׳ אותו אומ׳ לו׳ הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב״ד וכן מצינו כשהשביע משה את ישר׳ אמ׳ להן הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ב״ה כדמפ׳ טעמ׳ לעיל ס״פ שלישי שאומ׳ על דעת ב״ד שלא יערים בפרעון כי קניא דרבא כההיא דפ׳ ארבע׳ נדרים דההוא גברא דהוה מסיק זוזי בחבריה אתא לקמי׳ דרבא א״ל ללוה זיל פרע לי(ה) א״ל פרעתי׳ א״ל [רבא] א״כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב הנהו זוזי בגויה מיסתמיך ואתי עלה בי מדרש׳ א״ל למלוה נקוט האי קניא בידך נסב ספר תורה ואישתבע דפרע(ת)יה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפוך הנהו זוזי ואישתכח דבקושטא אישתבע, ועל דעת המקום ב״ה אומ׳ כדמפר׳ לעיל, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתיה כלל, ומפר׳ רש״י זצ״ל כי היכי דתיהוי שבועתם על דעת אחרי׳ ולא יוכלו הם להתירם דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ורבי׳ ברו״ך (מארץ) בר׳ שמואל זצ״ל מארץ יוון כתב כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו כי לא יסכים עמהם הקב׳ ׳ה, הא למדת דחרם שניתן על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל או על דעת המקום ב״ה ועל דעת ב״ד אותו החרם אין לו התרה אם לא בהסכמת המקום ב״ה ובהסכמת הקהל. הילכך אותם בני אדם שמקבלי׳ חרם בבית הכנסת בעבור המס ומתקבצים עשרה והולכין בביתם בחשאי ומתירין צללו במים אדירים והעלו בידם חרס ונשארים בעונש החרם ובגזילת הרבים, וכן אותם בני אדם שמבטלין בלבם החרם כשהשליח ציבור נותן החרם עבור המס או עבור העדות וכל כיוצא בו וכששומעין שנותנין החרם מבטלי׳ אותו בלבם שלא יחול עליהם החרם אין בהם תועלת דכיון שהשליח ציבור אומ׳ על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל אותו החרם אין לו התרה והחרם ניתן כדין ושלא כדין אין בידם להתיר ואין הקב״ה מסכים עמהם דתנן בפ׳ ארבע׳ נדרים נודרין להרגין פי׳ הורגי בני אדם על עיסקי ממון, ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע״פ שאינה תרומה, שהן של בית המלך אע״פ שאינן של בית המלך ופרכי׳ בגמ׳ למוכסין והאמ׳ שמואל דינא דמלכותא דינא פי׳ וכיון דדינא הוא היכי משתבע בשיקרא להפקיע ממונו אמר רב חיננא אמ׳ רב כהנא אמ׳ שמואל במוכס שאין לו קצבה, דבי ר׳ ינאי אמרי במוכס העומד מאליו דלאו דינא הוא אלא גזילה ולהכי התירו לו כדטפר׳ והולך היכי נדר אמ׳ רב עמרם אמ׳ רב באומ׳ יאסרו פירות עולם עליו אם אינם של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם דאע״ג דסבירא לן דברי׳ שבלב אינם דברים (איני) לגבי אנסין שאני, דווקא התם משום דגזלני נינהו, אבל חרם של מס ועדות שכדין ניתן אין יכולין לבטלו בלבם. ותו דאפילו התם מה שאומ׳ בלבו היום בזו אינו סותר השבועה אלא מה שלא אמ׳ בפיו זה מסיים בלב ומתענה אותו היום אבל הכא דסותר החרם לגמרי ואומ׳ בלבו אל יחול החרם כלל לאו כל כמיניה ולא הותר החרם בכך. מיהו אותם בני אדם שמושל העיר משביע אותם שלא יצאו חוץ לעירו וגם שלא יבריחו כלום מעירו מותר להערים להם ויחשבו בלבם היום כלומ׳ שלא יצאו היום מעירו ושלא יבריחו היום כלום מעירו, כי גם בזה אינו פותר כי השבועה חלה עליו כל אותו היום. תנן בנדרי׳ בפ׳ ארבעה נדרים גבי נודרי׳ לחרמין ב״ש |אומ׳] בכל נודרין חוץ מבשבועה וב״ה אומ׳ אף בשבועה ואוקמ׳ רב אשי בגמ׳ דהכי קתני ב״ש אומ׳ אין שאלה בשבועה וב״ה אומ׳ יש שאלה בשבועה ותנן כפרק ואילו מותרין שבועה, שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואמ׳ רבא אם נשאל על הראשונה שנייה, חלה עליה דהיינו כב״ה, וש״מ דהכי קיימא לן דיש שאלה בשבועה דכל ב״ש וב״ה הלכה כב״ה. והיכא שאמ׳ נשבע אני בהקב״ה, נר׳ בעיני שאין בה שאלה ואין לו התרה, ולכאורה מסתייעא מההי׳ דלעיל בפירק׳ דקאמ׳ על דעת המקום ב״ה, כי היכי דלא תיהוי ליה הפרה ואעפ״י שפירש״י זצ״ל משום דהוי נודר על דעת רבים לכאורה לא משמ׳ הכי אלא משום דשבועה חמורה היא וההיא דארבע׳ נדרים דאמר רב אסי אין נזקקין לאלהי ישר׳ חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כי[סי] ושהיכתה את בני ואמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן הלכה נזקקי׳ לאלהי ישראל, ההיא לאו ראיה היא לנשבע בהקב״ה דהתם מיירי באומ׳ דבר זה עלי כקרבן לאלהי ישרא׳ אם אעשה דבר זה או אם לא אעשה דבר זה דהואיל שהחציף עצמו כל כך [להזכיר] שם שמים דהוה ליה למימר כקרבן ודיו קסבר רב אסי דאין לו התרה ועלה פסיק רבא אמ׳ רב נחמן דנזקקין לאלהי ישראל בכי האי גוונא שלא נשבע באלהי ישר׳ אבל היכ׳ שנשבע באלהי ישר׳ מודה רבא אמ׳ רב נחמן דאין נזקקי׳ לו ואין לו התרה. מיהו רבי׳ אליעז״ר ממי״ץ זצ״ל פירש אין נזקקי׳ לאדם שנדר או שנשבע באלהי ישרא׳. לפי פירושו פסיק רבא אמ׳ רב נחמן דנזקקין אף למי שנשבע באלהי ישרא׳ דאי דווק׳ בנדר פסיק שאמ׳ ככר זה, עלי כקרבן אלהי ישר׳ אבל אם נשבע באלהי ישר׳ אין נזקקין לו הוה ליה לפרושי דהא אתא לאפוקי מדרב אשי ורב אסי בתרוייהו מיירי, ולדברי הגאונים דפסקי דאפי׳ נשבע בעשרת הדברות ובספר(ת) התורה אין לו התר׳ לעולם כ״ש מי שנשבע באלהי ישר׳ שאין לו התרה לעולם שכך כתו׳ בערוך בערך שבע בתשובת רב שר שלום משמ׳ דרב יהודאי הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה לעולם. ועל זה השיב רבי יצח״ק ב״ר אברה״ם זצ״ל דאם התירוהו בדיעבד מותר. וראיה לדבר דאמ׳ בפסיקתא פרש׳ דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצנר להגלות אותו גלות הראשונה של יכניה מלך יהודה חזרו רחמיו של נבוכד נצר עליהם ענה ואמ׳ להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו אמ׳ לו זה מזרעו של יכניהו ענה נבוכד נצר ואמר לו מה שמך אמ׳ לו מתניה אמ׳ לו מעתה יהיה צדקיה חשב מתניה בלבו ואמ׳ הרי מוצא שמי צדקיהו שיעמדו ממני צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב״ה מצדיק את הדין על בית המקדש שישרף באש. המליכו נבוכד נצר על ירושלי׳ ואמ׳ לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמ׳ לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמ׳ לו נבוכד נצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני, מה עשה נבוכד נצר הביא ספר תורה והניחה אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו לא הספיק נבוכד נצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו עכ״ל הפסיקתא. ולכאורה היה נראה דהיינו הא דכת׳ בדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים ובפ״ר אליעזר פותחין מפרש מאי מרידותא ומייתי עובדא דארנבת חיה וא״כ בשבועת ספר תורה נמי יש לו הפרה דהא איתשיל עלה צדקיהו דאי לא מהני למאי הילכת׳ איתשיל עלה וסנהדרי׳ נמי דשרו ליה מאי אהנו אלא ודאי בדיעבד מישרי שרי אלא דקפיד קרא דאין מתירין לו אלא בפניו כדאית׳ התם. וטעמ׳ מפני הבושה או מפני החשד כדאית׳ בירושלמ׳ דהשותפין ולא כפי׳ ר״ת זצ״ל. שמפרש דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו מיירי כי ההי׳ דמדין שנתן לו יתדו כהן מדין [בתו] לטשה ומעשה ארנבת שאם לא כן היה הורגו ואין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו לפיר׳, כי אין אנו צריכין לפי׳ זה, כי כל ההלכות מתישבות לפתרון הירושלמ׳ ואין לי להאריך. ואתה חכם חקור דבר ותמצא, ומיהו לפירושי שאני רגיל לפרש כשתי שבועות היו אחת בשעת הממלכה ממש, שהשביעו שלא ימרוד בו והיינו ההיא דפסיקת׳, ולישנא דקרא דיחזקאל משמ׳ הכי דכת׳ ׳ ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה, משמ׳ שעל מה שהמליכו הוצרך להשביעו שלא ימרוד בו, ועוד דההיא דנדרים גופיה מוכיח הכי דמייתי קרא דדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד וגו׳ וקאמ׳ מאי טרדותיה ומייתי עובדא דארנבת חיה ומאי קבעי מאי מרדותיה הא קרא ביחזקאל בהדי׳ מפרש ליה דכת׳ וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העושה אלה, אלא ודאי ההיא שבוע׳ דיחזקאל דכתי׳ ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה היינו מרד של מלוכה, דהיא היתה בשעת המלוכה, ממש, וההי׳ דדה״י היתה לו על מעשה ארנבת. ויש לי לדון דמהאי טעמא ידע תלמודא דלאו היינו דיחזקאל מדלא כת׳ בה ברית כדכת׳ ביחזקאל, כי על מרד של מלכות ראוי לכתוב לשון ברית והוה ליה למיכתב גם במלך נבוכד נצר מרד אשר כרת אתו ברית, ולכך פירשו על מרד של גילוי ארנבת, והא דאמ׳ פ׳ ר׳ אליעזר אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומ׳ ויבא אותו בברית וכת׳ וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וס״פ שבועת העדות נמי איחא, ומשמ׳ דויבא אותו באלה דכת׳ ביחזקאל היינו שבועה דד״ה הכי מפרשי׳ לה ולא קשי׳ מידי לפירשי ויכרות אותו ברית על המלוכה ואין ברית אלא שבועה ויבא אותו באלה על מעשה ארנבת והיא היתה נמי שבועה, כדמוכ׳ קרא דד״ה ושתי שבועות של שתי מעשים היו אע״ג דכתיבי בחד קרא והא דכת׳ ביחזקאל ובזה אלה להפר ברית נר׳ בעיניי דה״ק ובזה אלה שגילה, על מעש׳ ארנבת כדי להבזותו בעיני המלכי׳ להפר ברית אשר כרת אתו על המלוכה, ולפי פירושי זה ודאי אין לי ראיה שתהא לשבועת ספר התורה התרה, דההי׳ שבוע׳ דנדרים דאיתשיל עלה היינו מעשה דארנבת לא חזינן דהשביעו בספר תורה. ומזה אין לי ראיה שיש לה התרה דמסתמ׳ צדקיה שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועתו וכמו שנשאל על שבועה של מעש׳ ארנבת נשאל על שבועה שבשע׳ הממלכה ואתרוייהו קפיד קרא משו׳ דאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כי יש לדחות ששבועה שבשעת הממלכה לא הית׳ צריכ׳ היתר, דנודרין להרגין ולחרמין ואפי׳ בשבועה נמי שרי לב״ה ואפי׳ ב״ש לא אסרי אלא לכתחילה ומדרבנ׳ ואיפשר דכשנשבע ביטלה בלבו ובתלמיד חכם אפי׳ שאלה אין צריך כדמוכח בההי׳ דנדר בחרם דפ״ב דנדרים דתנן אין נשאלין עליהן ומוקי לה בגמ׳ בתלמ׳ חכם ומ״מ קפיד עליה קרא משו׳ קדושת השם ואע״ג דלא חיילא שבועה עליה, כי ההיא דהשולח גבי גבעונ׳ כיון דאמ׳ מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדוש׳ השם, וכי ההיא דאין מעמידין גבי רבי יוחנ׳ דאישתבע לההיא מטרוניתא לאלהי ישר׳ לא מגלינא ולמחר דרש בפירקא משו׳ דבעי למימ׳ הא לעמיה מגלינא ומקש׳ הת׳ והא איכא חילול השם, ואע״ג דהת׳ משני דגלי לה מעיקרא וליכ׳ חילול השם, דילמ׳ צדקיה לא גלי ליה מעיקרא, ואפי׳ אם תמצא לומ׳ דגלי ליה מעיקרא קודם שמרד בו דבטלה בלבו לשבועתיה, מ״מ איכא חילול השם דשמא לא היה מאמינו כיון שמתוך דבורו אין במשמעותו שום ביטול מה שאין בשבועה דר׳ יוחנן, דההיא מטרוניתא היתה יודעת דלאלהי ישר׳ הוא דאמ׳ אלא שלא היתה מרגשת, אי נמי אפי׳ ליכא חילול השם מ״מ קדושת ה׳ שייכא ביה כיון שהמליכו והוא היה מורד בו, כמו שפי׳ רבי׳ יצחק בההיא דגבעונים, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם אבל משום חילול השם לא שבקינהו דחילול השם ליכא דידעי דשבועה בטעות היתה וחילול השם וקידוש השם תרתי מילי נינהו כדמוכח בהערל מ״מ במעשה ארנבת הוצרך לישאל כי לשם ודאי ראוי לישבע ולבטל בלבו דלא דמי לשאר שבועת אונס שנשבע כדי להציל ממונו או שבועה ראשונה של צדקיהו שהיתה כדי להעבירו דכיון שעושה לו שלא כדין יכול לישבע ולבטל בלבו אבל שבוע׳ ארנבת מה גזל לו משלו ובמה הנהיג עמו שלא כדין, אדרב׳ לא היה לו לזלזולי במלכותא כיון שמן השמים המליכוהו והשבועה, היתה כדת דלמה היה לו לגלות כיון שלא היה מפסיד בדבר ובשאר שבועו׳ דצריכי שאלה אז אין מתירין אלא בפניו אע״פ שכל זה יש לי לומר מ״מ נר׳ לי דבדיעבד יש לה היתר. לכאורה, שתי השבועות כיון דכתיבי אהדדי בעניין אחד היו ובספר התורה דאדרב׳ טפי טפרש שבועת השם בקרא דד״ה דהיינו מעש׳ ארנבת מקרא דיחזקאל דלא כת׳ ביה אלא ויכרות אתו ברית ועוד דפ׳ בתר׳ דמכות לא מיתוקמא ליה למ״ד ביטלו ולא ביטלו ההיא דמחזיר גרושתו ואינו לוקה אלא באדרה על דעת רבים דבכי האי גוונא משכח׳ לה בטל עשה שבה לוקה ואמאי אוקמה הכי לוקמה כגון שנשבע בספ! תורה ותהוי ככ״ע, דההיא דאמימר לא הויא ככ״ע דהא רב הונא לית ליה הכי בהשולח דקאמ׳ דנישאת אין מדירין אותה ואם אית׳ ידיריה על דעת רבים אלא ודאי (אית) לית ליה דאמימר ואע״ג דאיפשר דלית הילכתא כרב הונא לגבי אמימר דהוי בתרא מ״מ כיון דמיתרצא ליה אליב׳ דכ״ע הכי הויה ליה לתרוצי, אבל מההיא דבכורות בנודר ועובד אין לי קשה אמאי לא מוקי לה בשבועה בספ׳ תורה ותהוי ככ״ע דניח׳ ליה לאוקומ׳ כנדר, דנודר ועובד קתני, ורב הונא מתרץ לה משום דסביר׳ ליה דצריך לפרוט הנדר וליכא למיחש למידי. יצח״ק בר׳ אברה״ם ת׳נ׳ב׳ה׳. בפ׳ אילו מותרין בנדרים תניא הנודר בתורה לא אמ׳ כלום פי׳ דדעתיה, אגוילי במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכי׳ למימ׳ אמר רב נחמן (בר׳) לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא והא דנקיט לה בידיה, נקיט לה בידיה כיון דאחשב׳ עליה אדבר קדושה נתכוון ודעתיה על הזכרות שבה, מחתא על ארעא דכיון שלא לקחה בידו ולא אחשבה עליה איכא למימ׳ דעתיה אגוילי שספר תורה כתוב עליה הילכך בעינן שיאמ׳ בה ובמה שכתו׳ בה, דכיון דאמר בה משמ׳ אגוילי על כרחי׳ דעתי׳ אגופא דמצות והזכרות. ואיב׳ אימ׳ רישא דמחתא׳ אארעא, רישא דאמ׳ דבמה שכתו׳ בה מהני אפי׳ מחתא אארעא, וסיפא דנקיט לה בידיה ולא אמ׳ אלא בה גרידא ולא אמ׳ תרוייהו, ורישא דריש׳ דאמ׳ בה לא אמ׳ כלום דמחתא אארעא כך היא סוגיית רבי׳ אליעז״ר ממ״ץ זצ״ל, הילכך לתרויי׳ לישני היכא דאמ׳ בה ומחתא על ארעא לא אמר כלום וצריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקילו בנדרים ואם תלמיד חכ׳ הוא אינו צריך כדר׳ יוחנן, והיכא דמחתא (על) אארעא ואמ׳ במה שכתוב בה ולא אמ׳ בה ובמה שכתוב ללישנא קמא לא אמ׳ כלום ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם ותלמי׳ חכם אינו צריך וללשו׳ שיני דבריו קיימי׳ ואפי׳ ת״ח צריך שאלה, מיהו לכתחילה אין מתירין לו ובדיעבד אם התירוהו מותר. מעשה באחד שהתנה תנאים עם חבירו לעשות כך וכך ופתחו לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמ׳ כן יעזור לי דיאו והתורה הזאת שאקיים אילו התנאים, ושאלו לרבי׳ יצח״ק בר׳ אברה״ם זצ״ל והשיב נראה בעיני דדין נשבע בספר תורה אין כאן כיון דמח(ח)תא אארעא ולא נקיט לה בידיה לכולהו לישני בפ״ב דנדרים הנודר בתורה לא אמ׳ כלום דדעתיה אגוילי וכ״ש לחד לישנא דמוקי רישא דהתם דאפי׳ נקט לה בידיה בעינן לומ׳ במה שכתוב בה, ואע״פ שבתחילת דבריו אמ׳ אדם זה כן יעזור לי הש׳, מ״מ מה שהוסיף אחרי כן לומ׳ והתורה הזאת ללאו [א]אזכרות דידה קא מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה במה שכתו׳ בה אין כאן. ואע״פ שלא אמ׳ הש׳ אפי׳ בכינוי ובלשון הקודש שבועה היא כיון שאמ׳ בלשון לעז דהא אפי׳ מרי כולא חשיב שבועה אע״פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאיתא בפ״ד נדרים גבי רב כהנ׳ דאמ׳ מרי כולא לא טעימנא ליה, והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד דאפי׳ שבותא שבוק׳ מועיל וכ״ש שבועה שמועיל מטעם יד וה״ה מרי כולא וה״ה בלשון לעז דיאו וכיון ששבועה ונדר מועילין בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי׳ פרש׳ סוטה דשבוע׳ בכל לשון נאמרה חוץ מן הש׳ שצריך לומ׳ בלשון הקודש על כרחי׳ דהא בעינן שם המיוחד לכ״ע כדמוכח ס״פ שבוע׳ העדות ואי אפשר להזכירו אלא בלשו׳ הקדש וכ״ש נדר ושאר שבוע׳ שמועילין בלשון לעז וחסרון השם שאין מזכיר בשבועתו אין מגרע שבועתו בכך דמ״מ שבועה היא מטעם יד וכ״ש אם מזכיר ה׳ עמה בלשון לעז ואפי׳ לא הזכיר בתחילת דבריו לשו׳ שבועה שמועיל מטעם יד, יצח״ק בר׳ אברה״ם ת׳נ׳ב׳ה.
גמרא ה״ד אי דפריש רבי חייא מנינא אתא כו׳ הקשה מהר״י אבן ל״ב לעולם אימא לך דפריש ואתא לאשמועינן דהרי כאן כ׳ חטאות ולא כ״ה דאפרטי מחייב ולא אכללי עכ״ל ואין כאן קושיא דהך מלתא ליכא למשמע מינה דאימא אדרבה דמחייב אכללי ומיירי בחטין ושעורין וכוסמין דלא הוי רק ג׳ פרטי אלא ע״כ דאיך שיהיה לא אתי לאשמועינן אלא אע״ג דלא פריש מיחייב אכל חדא וחדא וק״ל:
שם ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר כו׳ ר״ל דסברי נמי האי לא שביק כו׳ מיהו דסברי נמי האי לא שביק איניש מידי דקיץ כו׳ כדאמר ר״ש ולכך מהני טעמי ודאי תרוייהו הוא תובע כדקאמר לדברי חכמים אף בושת ופגם אבל ר״ש ודאי לית ליה האי לא שביק איניש מידי דכי מודה לא מפטר כו׳ אלא האי דקאמר איהו דלא שביק איניש מידי דקיץ כו׳ ותו לא מידי ממה שנתקשה בזה מהר״י אבן ל״ב וק״ל:
תוס׳ בד״ה לאתפושי כו׳ דבשבועות עדות וביטוי ופקדון כו׳ ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ״ל ומדברי הפוסקים נראה דבשבועת הפקדון קושטא הוא דבעי אנקוטי חפצא ודקאמר הכא היכי אשמעינן ליה כו׳ קאי נמי אפירקא דלעיל וק״ל:
או דלמא [שמא] אכל חדא וחדא מיחייב [על כל אחת ואחת מן התביעות מתחייב] לכל אחד ואחד?
Or perhaps he is liable for his oath concerning each and every claim made by each claimant.
הכל
(2) תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא אהֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת הֵיכִי דָמֵי אִי דְּפָרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן אֶלָּא לָאו ב דְּלָא פָּרֵישׁ וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּרָטָא הָוֵי.:
The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Ḥiyya taught in a baraita: There are twenty sin-offerings here that the defendant must bring. The Gemara elaborates: What are the circumstances of the baraita? If the defendant specified each claim of each of the claimants in his oath, does Rabbi Ḥiyya come to teach us a number? Obviously, the defendant is liable to bring twenty offerings. Rather, is it not that the baraita is referring to a case where he did not specify an oath to each claimant, but he specified it to the first claimant and said: And neither are yours, to each of the remaining claimants? And therefore, conclude from the baraita that such a denial is considered specific.
אמר ליה: תא שמע: דתני רבי חייא: הרי כאן עשרים חטאות. היכי דמי? אילימא דפריש ואמר: שבועה שאין לכם בידי לא לך לא לך ולא לך פקדון תשומת יד וגזל ואבידה, דהוין להו הכי פרטי אכולהו תובעין – מנינא אתא לאשמועינן? אלא לאו שמע מינה דלא פריש פרטי אכולהו, אלא אחד מינייהו. וקאמר בתר הכי: לא לך ולא לך ולא לך – אלמא האי דפרטינהו לכולהו תובעין לאו אכללא בלחוד הוא, אלא אפרטא. ומשום הכי חייב עשרים חיובי חטאות דפרטי לכל תובע מינייהו כדברירנן לעיל.
סליק פירקא בס״ד.
פרק ששי
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] ר׳ חייא בברייתא: הרי כאן עשרים חטאות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דפריש [אם שפירש] לכל אחד מן התובעים את כל התביעות, וכי ר׳ חייא מנינא אתא לאשמועינן [מנין בא להשמיענו]? וכי אין אנו יכולים למנות לבד?! אלא לאו דלא פריש [האם לא מדובר במקרה שלא פירש] לכל אחד ואחד, אלא שפירט לאחד ולאחרים אמר ״ולא לך״, ושמע מינה [ולמד מכאן]: פרטא הוי [פרט הוא].
The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Ḥiyya taught in a baraita: There are twenty sin-offerings here that the defendant must bring. The Gemara elaborates: What are the circumstances of the baraita? If the defendant specified each claim of each of the claimants in his oath, does Rabbi Ḥiyya come to teach us a number? Obviously, the defendant is liable to bring twenty offerings. Rather, is it not that the baraita is referring to a case where he did not specify an oath to each claimant, but he specified it to the first claimant and said: And neither are yours, to each of the remaining claimants? And therefore, conclude from the baraita that such a denial is considered specific.
הכל
(3) אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי כּוּ׳.: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוֹאִיל וְעִיקַּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ.
§ The mishna teaches that if one accuses another: You raped or you seduced my daughter, and the other says: I did not rape and I did not seduce your daughter, to which the father replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, the defendant is liable to bring a guilt-offering if it is false oath, and Rabbi Shimon deems him exempt from liability for a false oath on a deposit. The reason is that the payment for rape or seduction is a fine, and one does not pay a fine based on his own admission; therefore, he is also exempt from bringing a guilt-offering for having taken a false oath. The Rabbis hold that he is liable since he would have been liable to pay compensation for humiliation and degradation resulting from her being raped or seduced, which are monetary claims. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon holds that since the father is primarily claiming the fine and his claim to the other payments is secondary, the defendant is exempt from liability.
(ג-ו) מתני׳ אנסת ופיתיתה בתי וכול׳. א״ר יוחנן לדברי ר׳ שמעון דפוטר, קנס הוא תובע, וכיון דאילו הוה מודה פטור הוא, השתא לאו ממונא קא כפר ליה, הילכך פטור הוא מקרבן שבועה. לדברי חכמים בשת ופגם תבע.
הדרן עלך שבועת הפקדון
ועיקר קנס הוא תובע – עיקר תביעתו על הקנס היא ואע״ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל.
אנסת ופתית כו׳ – תימה למאי דלא מחייבין בהזהב (ב״מ דף מח.) אלא ביחוד כלי א״כ הכא כיון דפרעיה תו לא מיפטר בהודאה וי״ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין.
עיקר קנס הוא תובע – פי׳ דודאי יש בלשון תביעתו אף בושת ופגם בכלל אנסת ופיתית אבל אין עיקר תביעתו אלא על הקנס כי הוא הבא מחמת האונס והפיתוי והוא הכתוב בתורה עליהם דאלו בושת ופגם ממדרש אתי דהוי בכלל תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ומדין חובל בחבירו דאפילו בלא אונס ופתוי מחייב עליה.
אמר רבא משל דר״ש וכו׳ ואהדר ליה אביי שאין זה משלו של ר״ש לפי סברא זו דהא ודאי אם יש בכלל לשון התביעה בושת ופגם כשזה אומר שלא אנס ולא פיתה על הכל הוא כופר ואף בושת ופגם שהוא ממקומו מן הדין שיהא חייב דלא דמי אלא לאומר וכו׳ ואלו ר״ש פוטר. כי אתא רבין אמר לדברי ר״ש קנס תובע ולא בושת ופגם פירוש שאין במשמעות אנסת או פתית אלא תביעת הקנס לבדו שהוא בא מחמת שם אונס ושם פתוי ואף זה שאמר לו לא אנסתי ולא פתיתי אע״ג דלא סגייא דלא לישמע ממילא שאינו חייב לו כלום ואפילו בושת ופגם ובשבועת הפקדון קיימינן דכל דכפר ליה ממונא ונשבע אע״ג דאידך לא הוה תבע ליה חייב על שבועתו לשקר הכא ל״ק דמסתמא אין הלה ג״כ כופר אלא במה שתבעו חבירו בלבד וכן פירוש הרמב״ן ז״ל.
א שנינו במשנה: הטוען ״אנסת ופתית את בתי״, והנתבע מכחיש ונשבע לשקר, שר׳ שמעון פוטר משום שהוא קנס, שאם היה מודה בו לא היה מתחייב על פי עצמו. וחכמים מחייבים משום שיש בזה גם תביעת בושת ופגם, שהן תביעות ממון שיכול להתחייב על פי עצמו. אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ שמעון? הואיל ועיקר התביעה קנס הוא תובע, ושאר הדברים רק נספחים להם.
§ The mishna teaches that if one accuses another: You raped or you seduced my daughter, and the other says: I did not rape and I did not seduce your daughter, to which the father replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, the defendant is liable to bring a guilt-offering if it is false oath, and Rabbi Shimon deems him exempt from liability for a false oath on a deposit. The reason is that the payment for rape or seduction is a fine, and one does not pay a fine based on his own admission; therefore, he is also exempt from bringing a guilt-offering for having taken a false oath. The Rabbis hold that he is liable since he would have been liable to pay compensation for humiliation and degradation resulting from her being raped or seduced, which are monetary claims. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon holds that since the father is primarily claiming the fine and his claim to the other payments is secondary, the defendant is exempt from liability.
הכל
(4) אָמַר רָבָא מָשָׁל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ דְּפָטוּר דְּכִי אִשְׁתְּבַע אַחִטִּין אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתְּבַע.
Rava says: To what case is this explanation of the opinion of Rabbi Shimon compared? It is compared to a case where a person said to another: Give me back my wheat and barley and spelt that are in your possession, and the other said to him: On my oath your wheat is not in my possession; and it was then discovered that it was only wheat that he did not have, but he did have the claimant’s barley and spelt. In that case, the halakha is that he is exempt from liability for an oath on a deposit, as when he took an oath with regard to the wheat, he took a truthful oath.
אמר רבא: משל של ר׳ שמעון, להסביר את דבריו, למה הדבר דומה? לאדם שאמר לחבירו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, אמר לו: ״שבועה שאין לך בידי חטין״, ואשתכח [ונמצא] שחטין הוא דלית ליה [שאין לו], הא [אבל] שעורין וכוסמין אית ליה [יש לו] — שהוא פטור משבועת הפקדון, לפי דכי אשתבע [שכאשר נשבע] על החטין, אקושטא משתבע [באמת נשבע].
Rava says: To what case is this explanation of the opinion of Rabbi Shimon compared? It is compared to a case where a person said to another: Give me back my wheat and barley and spelt that are in your possession, and the other said to him: On my oath your wheat is not in my possession; and it was then discovered that it was only wheat that he did not have, but he did have the claimant’s barley and spelt. In that case, the halakha is that he is exempt from liability for an oath on a deposit, as when he took an oath with regard to the wheat, he took a truthful oath.
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי דָּמֵי הָתָם בְּחִטִּין קָא כָפַר לֵיהּ בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין לָא קָא כָפַר לֵיהּ הָכָא בְּכוּלַּהּ מִילְּתָא הוּא דְּקָא כָפַר לֵיהּ הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלָל וְאִשְׁתְּכַח חִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ דְּמִיחַיַּיב.
Abaye said to Rava: Are the two cases comparable? There, in the case of the grain, the defendant denies only the other’s claim of wheat, but he does not deny his claim of barley and spelt. Here, the defendant denies the entire matter, as he claims that he never raped or seduced the man’s daughter. Rather, this explanation is comparable only to a case where one said to another: Give me back my wheat and barley and spelt that are in your possession, and the defendant said to him: On my oath nothing of yours is in my possession at all, and it was then discovered that it was only wheat that he did not have, but he did have the claimant’s barley and spelt. In that case, the halakha is that he is liable for an oath on a deposit. This, then, cannot be the reasoning of Rabbi Shimon, as he exempts the defendant from liability.
הכא בכולה מילתא כפר ליה – דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה.
הא לא דמיא – קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה.
אמר ליה [לו] אביי לרבא: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם], בדוגמה שהבאת, בחטין קא כפר ליה [הוא כופר לו], בשעורין וכוסמין לא קא כפר ליה [אינו כופר לו] כלל, הכא בכולה מילתא הוא דקא כפר ליה [אבל כאן בכל הדבר הוא כופר לו], שהרי אמר שלא אנס ולא פיתה כלל! הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לאומר לחבירו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, ואמר לו: ״שבועה שאין לך בידי כלל״, ואשתכח [ונמצא] שחטין הוא דלית ליה [שאין לו], הא [אבל] שעורין וכוסמין אית ליה [יש לו] — דמיחייב [שבמקרה זה הריהו חייב] משום שבועת הפקדון! ואם כן לא זהו ההסבר לדברי ר׳ שמעון.
Abaye said to Rava: Are the two cases comparable? There, in the case of the grain, the defendant denies only the other’s claim of wheat, but he does not deny his claim of barley and spelt. Here, the defendant denies the entire matter, as he claims that he never raped or seduced the man’s daughter. Rather, this explanation is comparable only to a case where one said to another: Give me back my wheat and barley and spelt that are in your possession, and the defendant said to him: On my oath nothing of yours is in my possession at all, and it was then discovered that it was only wheat that he did not have, but he did have the claimant’s barley and spelt. In that case, the halakha is that he is liable for an oath on a deposit. This, then, cannot be the reasoning of Rabbi Shimon, as he exempts the defendant from liability.
הכל
(6) אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ וְלֹא בּוֹשֶׁת וּפְגָם לְדִבְרֵי חֲכָמִים אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי אָמַר רַב פָּפָּא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּקִיץ וְתָבַע מִידֵּי דְּלָא קִיץ וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא שָׁבֵיק מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ לָא מִיפְּטַר וְתָבַע מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ מִיפְּטַר.:
Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: According to the statement of Rabban Shimon, the father is claiming only the fine and not the compensation for humiliation and degradation resulting from his daughter’s having been raped or seduced. According to the statement of the Rabbis, he is also claiming payment for humiliation and degradation resulting from her having been raped or seduced. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rav Pappa said: Rabbi Shimon holds: A person does not forgo a claim to something with a fixed value, such as a fine, and claim something whose value is not fixed and requires an appraisal, such as humiliation and degradation resulting from being raped or seduced. And the Rabbis hold that one does not forgo a claim to something that the defendant is not exempt from paying if he admits his guilt, and claim something that the defendant is exempt from paying if he admits his guilt, such as a fine.
קנס הוא תובע ולא בשת ופגם – תמיהה לי והא מ״מ הוא אומר לא אנסתי והוא כופר בבשת ופגם, ובשבועת הפקדון אע״ג דלא טעין ליה מחייב, כדאמרנא לעיל בפרק שבועת העדותא משום דכתיבב וכחש בעמיתו כל דהו. ול״ק דאע״ג דאם כפר מעצמו חייב, אם טענו הלה קנס והוא אומר לא אנסתי, כדי לכפור הקנס הוא נשבע, ואלו טענו בשת ופגם שמא היה מודה, דכי טעין ליה וכפר, אמאי דטעין ליה כפר.ג
גרסינן בגמ׳ דבני מערבא בהאי פירקאד וכחש בעמיתוה לכשיצא וידויו בשבועה, פרט למכחש באחד מןו האחין או באחדז מן השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר, א״ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע״ג דלא כתביןח אחראין וערבאין זה לזה, ולא עבדין כן. שנים שהפקידו כאחת ובא ליטול את שלו אין שומעין לו, יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב, הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה,ט תמן כל שבועה חלה על שוה פרוט׳, [הכאי שבועה חלה על חצי פרוטה]. והכי פירושא וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה, כלומ׳ שיצא ונפטר מהודאתו באותה [שבועה], שאלו הודה היה חייב לשלם זהכ ובשבועה זו נפטר ממנו, פרט למכחש באחד מן השותפין, פי׳ל כגון שבא לו אחד משנים שהפקידו שניהם אצלו ותבעו, והוא כפר בו ונשבע פטור, מפני שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חצי מן הממון עד שיבא חברו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל, ואע״פ שהיתה הודאתו מחייבתו בממון דמעכשיו פקדון אית להו גביה, וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא,מ אפ״ה כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור, דהשתאנ לית ליה בידו מנה ולא כלום עד שיבא חבירו עמו, דממון דתרוייהו חשיב ולית לחד מינייהו בגויה כלום. א״ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע״פ שאינן כותבין אלא אנו פ׳ ופ׳ לוינו מפ׳ מנה חייב כל אחד לשלם הכל. ופי׳ הדה אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו (באדם שהפקיד) אצל אחד פטור, שאם באס ליטול את שלו אין שומעין לו, ולא יכול למימר לכל א׳ ממנו נתחייבת בחלקו, אלא יאמר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי, הילכך כל אחד ואחד מהם חייב לשלם לו את הכל. ולא עבדין כן, פי׳ לא נהגו כן, אלא כולן כותבין ערבאין ואחראין זה לזה על דרך שופרא דשטרי(ה). והדר מפרש לברייתאע שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו, אין גרסי׳ בחיר״ק תחת האל״ף, ופירושו אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב, שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה, ולכשיבוא חבירו או יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע, ואין לזה בחלק זה דין ודברים שהרי אתה אומר שכל אחד מכיר את שלו ונוטל, אלא מדקא פטר ליה בבריית׳ ש״מ שאין שומעין לו. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב, שכל אחד מהן חייב על הכל הילכך כופר בממון הוא, ואקשי׳ אם אתה אומר שחייב כל אחד על הכל, נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה והשבי׳ את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב, ונמצאת מחייב קרבן על פחו׳ מפרוטה והתורה אמרהפ לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה, כדאיתא בירושלמי פר׳ שבועת הדיינין.צ ומפרקינן תמןק כל שבועה חלה על פרוטה, שהרי כל אחד מהן חייב על הכל, התם במפקיד חצי פרוטה כל שבועה חלה על שוה פרוטה בתמי׳, הואיל ועל חצי פרוטה השביעו פטור.
ורבינו הגדול רבי יצחקר פסק כרבי יוסי דאע״ג דלא כתביןש אחראין וערבאין זה לזה, וכן דעת רב חננאל ז״ל, וש״מ דשנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו, אלא (ודאי) דאי איתיה לחבריה במתא ושמע ולא אתא שליחותיה עבד ובכלת נמי מישתעי דינא בהדיה, ואי מודה יהיב ליה כולי ממונא, כיון דידע ביה חבריה דהאי תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מינייהו.א והרב ר׳ אפרים ז״לב דוחה הירושלמי הזה, משום דהא בגמרא דילןג לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור בכה״ג, אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת.ד ויפה דקדק, אלא שיש לומר דבגמרא דילן תניא פרט למודה אלמא משום הודאתו הוא פטור, הילכך לא משכחת לה אלא כגון דאתו [תרוייהו] והודה לאחד וכפר לאחד,ה והתם תניא פרט למכחש אף על פי שעכשיו אינו מודה לחבירו, ותרתי מתניתא איתנהו. ויש מי שהורהו דערבין הוו ולא יתבע ערב תחלה אלא לכל אחד ואחד יתבע תחלה על חלקו וכבר כתבתיה בפ׳ המפקיד.ז
ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ״ק דמציעא בתוספתאח שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו, השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך. מדקתני את שלך משמע דלא מיחייב ליה בחלק חבירו, ולאו קושיא היא דהתם בשפירשו פ׳ לוה מנה ופ׳ לוה מנה אחר, וכך משמע.
והרב אב ב״ד ז״לט כתב בלשון הירושלמי, פי׳ הדה אמרה, מדקאמר פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו כל החוב אשתכח כי היכי דשנים שהלוו אחד מהם יכול לתבוע כל החוב, הכי נמי שנים שלוו, ונמצא אחד מהן פורע הכל. ואינו מחוור ליי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה, ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה ותבע נפטר הלה משניהם בשבועה, כיון שתבעו זה ונשבע הלה לא הפקדתםכ לי, אין חבירו יכול לתבוע אלא בחלקו, ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה הראשונה, אינו חוזר ונשבע, ונפטר בראשונ׳, דאמרי׳ שבועה לא׳ שבועה לק׳ כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי.ל
סליק פירקא בס״ד
א. לעיל לב, א.
ב. ויקרא ה, כא.
ג. וכ״ה ברשב״א בחי׳ הר״ן ובריטב״א בשם רבנו.
ד. הלכה א.
ה. ויקרא ה, כא.
ו. תיבות מן — באחד אינם בנ, בכי״ל ובכ״ינ, וכן לפנינו בירושלמי אינם.
ז. אחראין וערבאין זה לזה. כ״ה לפנינו בירושלמי, וכ״ה ברי״ף ובריטב״א.
ח. אחראין וערבאין זה לזה. כ״ה לפנינו בירושלמי, וכ״ה ברי״ף ובריטב״א.
ט. בירושלמי שלפנינו מובאים כאן הדברים הבאים: ומהכא אילו נשבע ונשבע שמא אינו מביא קרבן על חצי פרוטה, וראה חי׳ רבנו מאיר שמחה מש״כ לפרש הירושלמי הזה.
י. לפנינו בירושלמי כתוב כאן: ״אין״, אך רבנו ל״ג לה כמבואר לקמן.
כ. צ״ל: לזה.
ל. פירושו של רבנו להלן מובא בספר התרומות שער מד, ושם כתב דמפני שמצא רבנו בסיום הירושלמי שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו וכו׳ ויהא חייב, לכן פי׳ את פירושו.
מ. פי׳ ואין צריך שיתבענו כמבואר לעיל לב, א. הובא גם בדברי רבנו לעיל בד״ה קנס.
נ. מיהא. כ״ה בספר התרומות.
ס. אחד.
ע. ראה ריטב״א.
פ. ויקרא ה, כו.
צ. הלכה א.
ק. ראה פלפולא חריפתא על הרא״ש בפרקין אות ג.
ר. הרי״ף בפרקין.
ש. אחראין וערבאין זה לזה.
ת. הממון.
א. ראה ר״ן שהביא ראיה לזה מכתובות צד, א. וכן דעת הרמב״ם פ״ג משלוחין ושותפין ה״ג, ועיי״ש בכס״מ ובלח״מ ועי׳ גדולי תרומה בשער מד.
ב. את דברי רבנו אפרים אלו מצאתי בשלמותם בכ״י עתיק, והוא כ״י פריס מס׳ 316, כ״י זה מכיל את הלכות הרי״ף על הש״ס, ובסוף פרק שבועת הפקדון מביא הרי״ף את הירושלמי הנ״ל, וז״ל: ירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר, א״ר יוסי הדא אמרת בשנים שלוו מאחד אע״ג דלא כתבין ערבאין ואחראין זה לזה, ערבאין ואחראין זה לזה הם. ואח״כ כתוב בכ״י: ״העתקתי מרבנו אפרים ז״ל: אי מפרשת לה פרט למכח[ש] לאחד מן השותפין והודה לאחד בכל, סליק בחד טעם עם גמרא דילן, וכיון דלא איפרשא מתניתא בגמ׳ דילן אלא בששני השותפין מודין זה לזה, הכי נמי כי אתא למידק מינה שנים שלוו מאחד, לא קיימא אלא בששניהם לפנינו והם מודים שלא פרעו, וכי הוי לאו דינא ולאו דייגא [דאחד משלם הכל, אלא שניהם משלמים], וש״מ דלא סבירא להו לרבנן [בירושלמי] הכי מע׳[יקרא], דהא מתנית׳ בשהשותפין מודין זה לזה, דאם כן ה[י]כי גמרי׳ מינה לשניים שלוו מאחד דליתנהו תרוייהו קמן אלא חד בלחוד. גמרא דילן וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין, כלומר עד שיכחש בכולה יתחייב קרבן, אבל אם טענו עליו שני שותפין ואמרו לו משנינו לויתה מנה, ואמ׳ מזה לויתי ומזה לא לויתי, כיון שהודה במנה כולו ושני השותפין מודין זה לזה כפירת דברים בעלמא הוה, ואם נשבע לאחד מהן שאין לך בידי כלום פטו׳ מקרבן שבועה, שהרי לא נהנה בשבועתו כלום, וכיון דאוקימנא בגמרא הכי ליכא למשמע מינה שנים שלוו מאחד וכו׳, דהא משום דאודי לאידך בכוליה ממונא הוא דנפטר מקרבן שבועה. כל זה העתקתי מרבי אפרים ז״ל״, עכ״ל הכ״י. והכתוב בחצאי רבוע הוא מה שנ״ל להגיה. ועכשו שזכינו לדברי רבנו אפרים בשלמותם, מוארים דברי רבנו באור אחר. ועי׳ ר״ן שהביא את דברי רבנו אפרים וכתב וז״ל: ורבנו אפרים ז״ל כתב דליתיה לירושלמי משום דבגמרא דילן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת, ואם איתא להאי דינא דירושלמי אמאי לא מוקי לה בכי האי גוונא שאחד מן השותפין תובע חלקו וזה כופר בו, אלא משמע דליתיה לדינא דירוש׳ עכ״ל, ונראה ברור שהר״ן לא ראה את דברי רבנו אפרים במקורם, אלא את המובא בדברי רבנו, והוסיף הר״ן עליהם הסבר [דמש״כ הר״ן ורבנו אפרים — מתרוינן יזפת, הוא לשון רבנו, והמשך הדברים הוא תוספת הסבר של הר״ן] ועכשו שזכינו רואים אנו שקושית רבנו אפרים שונה ממש״כ הר״ן.
ג. לעיל לז, א.
ד. ראה ר״ן, ועי׳ בספר התרומות שער מד, שהביא פירוש שמצא [על הירושלמי הזה] ולפירוש זה אין סתירה לגמ׳ שלנו.
ה. פי׳ דאם לא היתה כפירה פשיטא דפטור.
ו. ראה ר״ן שהסכים לפי׳ זה והביא לזה ראיות רבות, וכן דעת האבי עזרי מובא ברא״ש, וכן דעת הריטב״א.
ז. בבא מציעא לד, ב. וכתב שכן נראים דברי הרמב״ם, ועיי״ש שהביא ראיות לפי׳ זה.
ח. בסוף פ״ק.
ט. בר״ן וברא״ש מובא בשם הראב״ד (והרא״ש העתיק דברי רבנו).
י. ולדעת הר״א אב״ד הסכים הרשב״א לעיל לז, א, עיי״ש, וראה ר״ן וחי׳ הר״ן לעיל על הגמ׳ בדף לז, א, וריטב״א כאן.
כ. בכי״ק: הפקדת. אך בספר התרומות שער מד כתוב גם כן הפקדתם.
ל. כתובות דף צד, ע״א.
לדברי ר״ש קנס. הקשה הרמב״ן מכל מקום הוא אומר לא אנסתי והרי הוא כופר בדבריו זה בשת ופגם, ובשבועת הפקדון אף על גב דאידך לא תבע ליה מחייב וכדאיתא לעיל פרק שבועת העדות (שבועות לב.) משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, כל דהו. ותירץ אף על גב דאם כפר מעצמו בלא תובע חייב, כיון שזה אינו תובעו אלא קנס כשהוא נשבע לא אנסתי אין עתו אלא אמה שטוענו זה ואינו כופר אלא בקנס, ושמא אם היה תובע זה בשת ופגם היה מודה לו.
כבר ביארנו שכל הכופר בממון שאלו היה מודה בו לא היה מתחייב פטור משבועת הפקדון כך הטוען בו טענת שקר ואלו היה אומר מה שהוא אמת היה פטור אין כפירתו מחייבת מעתה מסר שורו לשומר חנם ונגנב שנמצא שאלו הודה שנגנב פטור וכשזה תובעו אמ׳ לא הפקדת אצלי או שנאנס ונשבע והודה שנגנב פטור משבועת הפקדון וכל שכן אם לא היה פוטר עצמו בטענה כגון שהשאילו שורו ונגנב שהוא חייב וטען לו שנאנס והרי הוא חייב גם כן פטור משבועת הפקדון ונמצא שאין בטוען טענת שקר על פקדון חיוב אלא בפוטר עצמו בטענה זו ושלא היה פטור ממנה בהודאת מה שהיה טוען כגון שומר שכר שהיה טוען נאנסה והודה שנגנבה ושהוא חייב וכן כל כיוצא בזה:
גנב שורו ואמ׳ לא גנבתי ואתה הפקדתו אצלי ונשבע והודה חייב שהרי היה פוטר עצמו בגנבה ואבדה וכן טען ששכרו היה פוטר עצמו באונסין וכן טען ששאלו היה פוטר עצמו במתה מחמת מלאכה ומ״מ אם אמ׳ אתה הפקדתו אצלי או השכרתו או השאלתו והרי הוא לפניך טול אותו ולך ונשבע פטור שהרי מזמין לו את שלו ולא תועיל לו עוד כפירה זו ליפטר מכלום וכן אם אמ׳ מכרתו לי ולא נתתי דמיו טול אותו כשלך וכל כיוצא בזה פטור משבועת הפקדון ובכלן חייב בבטוי ודברים אלו מתבארים קצת במסכת בבא קמא וקצתם בפרק אחרו׳ שבמסכתא זו:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק ששי בעזר הצור:
שבועת הדיינין וכו׳ אחר שביאר ארבעת מיני השבועות דרך כלל ודרך פרט והדבר ידוע שכל שבועה שהדיינין משביעין אפי׳ שבועת היסת אם נשבע בה לשקר היא בכלל שבועת הפקדון לחיוב חומש וקרבן כמו שביארנו רצה לבאר בפרקים אלו השבועות שהיו בית דין משביעין את הבעלי דין על אלו צדדין הן וענין שבועת הדיינין היא במקום שאין התביעה מתבררת על פי עדים ולא מפי הבעלי דין עצמן והוא שהדיין צריך לחקור תחלה הבעלי דין אם יוכל להבחין האמת מתוך דבריהם עד שלא יצטרך לעדות כמו שתאמר דרך משל אם בא ראובן לפני הדיין וקובל על שמעון שנעשה לו ערב ושמעון כופר צריך הדיין לחקור את התובע היאך נכנס לך זה ערב עד שמא יאמר לו תופש הייתי בבעל חובי שיפרעני וראהו זה חנוק בידי ואמ׳ לי הניחהו ואני ערב והנחתיו על אמונתו והדבר ידוע שאין ערבות זה כלום בלא קנין והוא פוטר את הנתבע [מתוך דבריו או שיחקור את הנתבע] היאך אתה אומר שאינך לו ערב אימא לן גופא דעובדא היכי הוה עד שמא יאמ׳ לו ודאי על אמונתו הלוהו אבל לא קנו ממני בכך והרי הדיין מחייבו מתוך דבריו שכל ערב שבשעת מתן מעות אין צריך קנין ובדרך זה הוא עושה בכל הדינין ואם אינו יכול להוציא הדברים על בוריין מחקירת דבריהם הוא מזקיקם לעדים כדי לפסוק את הדין על פיהם ואם אין להם עדים וכן שאין בפיהם נכונה להוציאה מתוך דבריהם עד שיוכל לצרף את הדין בלא שבועה הוא מטיל שבועה ביניהם פעמים לנתבע פעמים לתובע על הדרך שיתבאר וכל שנשבע פוטרו והולך עד שימצא הלה עדים או יברר טענותיו באיזה צד ודע ששבועות אלו חלוקות על שלשה מינין שבועת התורה שבועת המשנה ושבועת היסת ושבועת (היסת) [התורה] אינה אלא על שלשה דרכים הראשונה בהודאת מקצת ויוצאה לנו מאשר יאמר כי הוא זה ונקרב בעל הבית וכו׳ השניה בארבעה שומרים וכמו שמתבאר בפרשיות שלהן שבועת יי׳ תהיה וכו׳ והשלישית בעד אחד ויוצאה לנו מן המקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ושבועות אלו של תורה כלן הן לנתבע לישבע וליפטר שבועת המשנה היא שתקנוה חכמים להרבה דברים והיא אצל התובע בטענת בריא לישבע וליטול כגון שכיר ונחבל ונגזל ופעמי׳ על הנתבע בספק כגון שבועת השותפין והאריסין כמו שיתבארו בפרק כל הנשבעין ושבועה זו היא כעין של תורה בנקיטת חפץ השלישית היא שבועת היסת ופירושו לשון המלכה ועצה מלשון כי יסיתך שפירושו ארי ימלכינך כלומר שנמלכו חכמי׳ אחרונים ונתיעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעידים לכפירת הלואותיהם וי״מ שהוא לשון הסרה מענין ויסיתם דוד מעליו כלומר שתקנוה חכמי׳ האחרונים על הנתבע במקום שאין עליו דין שבועה מן התורה כדי להפיס דעת התובע ולהסיר מלבו כל תלונה עד שיכיר וידע שהבית דין יצאו בענינו ידי חובתם ועשו בדבר כפי כחם ואינה בנקיטת חפץ ושבועה זו כל שנשבע ובא עד אחד אחר השבועה והעיד עליו כתבו הגאונים שחוזר ונשבע וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר שבועת הודאת מקצת אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים וכללים בענינים אלו ובשבועת היסת ובשבועת עד אחד ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הודאת מקצת על איזה צד הוא חייב בה שבועה ועל איזה צד פטור ויתבאר בתוכו שהכופר בכל פטור מן השבועה ומן התשלומין אף במקום שראו עדים את ההלואה הואיל ואומר שפרע ובאיזה צד הוא מתחייב מיהא במקום עדים והשני על טענת מי משביעין את האדם בכל מיני השבועות ועל טענת מי אין מזקיקין להשבע כלל בשום שבועה השלישי בטענת מה משביעין ואיזה דבר שאין נשבעין עליו כלל בשום שבועה הרביעי חוזר בעניני החלק הראשון ויתחדש בו דין מלוה על המשכון היאך מתגלגל בו דין הודאת מקצת זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים בעניני דיני ממונות ארוכי הענינים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון ובא לבאר הרבה תנאים שצריכים לשבועה האמורה בהודאת מקצת והוא שאמר שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר״ם פי׳ שתי כסף הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור ופרוטה חצי שעורה מכסף וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז״ל כפירת טענה שתי כסף ופי׳ אמרו פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב ר״ל בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הן בנקיטת חפץ כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ואין הפרש ביניהם זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן ואע״פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדוי ל׳ יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין כפי מה שיראה מן רשעתו ואם לא עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו ודע כי השבועה המחוייבת מן התורה שלשת מינים והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלה הם בתקנת חכמים אבל הם מנקיטת חפץ כעין דאוריתא ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו׳ פטור וזהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמ׳ לו בריא לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבדה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו:
אמר המאירי שבועת הדיינין ר״ל הבאה על ידי הודאת מקצת הטענה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ונחלקו עליה בגמ׳ רב ושמואל שלדעת שמואל צריך שתהא תביעתו שתי כסף לבד ר״ל שתי מעין שהוא שליש דינר ושיודה לו מתוכם פרוטה או יותר או יכפור פרוטה או יותר ונמצא שכל שהתביעה בשתי מעין יודה מהן כמה שירצה חייב ובלבד שתהא הודאתו או כפירתו בפרוטה ר״ל שתהא התביעה יתר משתי כסף עד שתהא ההודאה פרוטה או יותר והכפירה שתי כסף או יותר וכן הלכה ופי׳ הטענה כפירת הטענה שיכפור בשתי מעין או יותר ויודה בפרוטה או יותר ונמצא שאם טענו שוה שתי כסף ופרוטה צריך שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף שאם לא הודה אלא בחצי פרוטה הרי אין ההודאה בפרוטה ואם הודה בשתי פרוטות או בפרוטה וחצי הרי אין כפירתו בשתי מעין ויש לפקפק בפרוטה וחצי מפני ששתי מעין פחות חצי פרוטה שתי מעין הם ואם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שהרי יש כאן שיעור כפירה ושיעור הודאה וכן שההודאה ממין הטענה שהרי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב ופרוטה זו פירשוה גאוני ספרד שהיה בה משקל חצי שעורה כסף מזוקק ושתי המעין משקל שלשים ושתים שעורות כסף צרוף כמו שביארנו במסכת קדושין וכן כתבוה גדולי המחברים וזהו אחד מן התנאים שבשבועת הודאת מקצת:
השני הוא מה שאמר ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כגון טענו חטים וכפר בהן והודה בשעורים ופטור אף מן השעורים כמו שיתבאר בשלישי של קמא (ב״ק ל״ה:) וכן מכסף לנחשת והוא שאמר שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שהרי טענו כסף והודה בנחשת שהפרוטה אע״פ שיש בה משקל חצי שעורה כסף מ״מ עקרה נחשת עד שבשם נחשת היא נכללת אבל המעין לא היה בהם אלא כסף כך צריך לפרשה לדעת שמואל ולפי מה שפסקנו לדעת רב אתה מפרשה אף בשוה שתי כסף ומודה לו בשוה פרוטה שמאחר שכשהודה בפרוטה לא נשארה כפירת שתי כסף פטור כמו שכתבנו ונמצא שלדעת שמואל אתה מפרש שלא בא להודיע בכאן שפטור אלא מתנאי הודאה שאינה ממין הטענה ולדעת רב אף מתנאי הראשון ר״ל שאין הכפירה שתי כסף וי״מ שמאחר שפסקנו כרב פירושו אף בשוה שעקר פירושה בשוה כלומר שכל שאומר שתי כסף יש לי בידך מסתמא פירושו שוה שתי כסף וכל שמודה לו וכופר בשוה שתי כסף חייב אפי׳ לא היה ממין הטענה שהרי מן הסתם שוה קאמ׳ וכל שהוא מודה ממין הטענה הוא ואין נראה לי כן ולדבריהם מיהא דוקא בהלואה אבל בפקדון אי אפשר לפרשה בשוה ואף בהלואה דוקא שמזכיר לשון כסף אבל דבר אחר אין לפרשו בשוה ומ״מ אמר אחר כן שאם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שמאחר שנכלל הכל בתביעה אחת הודאה ממין הטענה היא שטענו חטים ושעורים והודה באחד חייב כמו שביארנו ואין צריך לומר שכן אם אתה מפרשה בשוה כסף:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
שבועה זו שהדיינין משביעי׳ בין בשבועת התורה בין בשבועת המשנה אינה צריכה שם המיוחד ואע״פ שבאברהם נאמר ואשביעך בי״י כבר חזרה תורה לומר ובשמי תשבע והכנויים בכלל שמו הם וכבר ביארנו שהיא צריכה נקיטת חפץ מה שאין כן בארבעת מיני השבועות אלא בשבועה שהדיינים משביעין והענין הוא שיקח הנשבע ספר תורה בזרועו ונשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין שאין בידו אותו דבר והוא שיאמ׳ הריני נשבע בי״י אלהי ישראל או במי ששמו רחום וכיוצא באלו שאיני חייב לו כלום או שנשבע באלה ר״ל ארור הוא לי״י אלהי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לו בידו כלום או הדיינין משביעין אותו ואומרין משביעי׳ אנו אותך ביי׳ וכו׳ או במי ששמו חנון אם יש לך וכו׳ והוא עונה אמן וכן באלה והוא שאומרין תהא בארור ליי׳ וכו׳ עונה אמן ואם השביעוהו או הניחוהו לישבע בלא נקיטת חפץ אינו כלום וחוזרין ומשביעין והוא שאמרו האי דיינא דאשבע בי״י אלהי ישראל ר״ל שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר:
יש מי שאומר שטעם חזרה זו היא לפני שחושדין אותו לעבור על שבועה זו הואיל ונראית לו כשבועה מדברי סופרים ומשביעין אותו שבועה הנראית לו כשבועת התורה שלא יעבור עליה ולמדו מכאן שהחשוד על שבועת סופרים אינו חשוד לשבועת התורה ולי נראה שאין זו ראיה שיש לפרש חוזר ומשביעין אותו מפני שלא עשו בו כדינו ואין להם להקל ואף גדולי המחברים כתבו שכל שבודאי נעשה חשוד לשבועת סופרים חשוד הוא על שבועת התורה וכן הדין שהרי בעל עבירה מדברי סופרים חשוד על השבועה כמו שיתבאר בפרק כל הנשבעין:
נשבע או השביעוהו בנקיטת תפלין בידו אינו חוזר ומ״מ לכתחלה אין משביעין אותו אלא בנקיטת ספר תורה ותלמיד חכם אף לכתחלה נשבע בתפלין ולמדת שאין צרך בשבועה להיות על ספר תורה שלם כמו שדמו מקצת גאונים ולא עוד אלא שמקצת גאונים כתבו שאף הנשבע על התפלות והמחזורים שבועתו שבועה וכן כל מקום שיש בו מקראות בהזכרת השם ומ״מ אני אומר שבודאי הדברים אמתיים שהשבועה שבועה אף במחזורים ואין צריך לומר בספר תורה אע״פ שאינו שלם ומ״מ אין ראיה מכאן שהתפלין מ״מ התורה קדשתם אבל ספר תורה כל שאינו עשוי כהלכתו לא נתקדש אלא שאין פקפוק בדבר ששבועה חמורה היא שאין אנו צריכים בשבועה לקדושת ספר תורה שהרי די לו בהזכרת כנויין והרי שבועות התורה ר״ל בטוי ועדות וחברותיהן אין צרך לנקיטת חפץ כלל ומ״מ בציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקראת נקיטת חפץ כלל ויש חולקין בזה ואל תחוש לדבריהם ומה שאמרו בענין שים נא ידך תחת ירכי ונאמר עליה בסוגיא זו לא צריכא לאנקוטי חפצא בידיה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:
ושבועה זו מעומד ואם נשבע מיושב אין מחזירין אותו ותלמיד חכם אף לכתחלה מיושב:
שבועת היסת כבר ביארנו שאינה בנקיטת חפץ אלא שנשבע ביי׳ וכו׳ או באחד מן הכנויין על הדרך שביארנו והנהיגו הגאונים להשביעו ביום ספר בשעה שספר תורה ביד חזן הכנסת כדי לאיים עליו וכן בחרם סתם וכן הנהיגו שלא לישבע בשם המיוחד וגדולי המפרשי׳ כתבו בשמם שהם הנהיגו עכשו שלא לישבע כלל אף בכנוי אלא לקלל ולהחרים ואין הדברים נראין ומ״מ גאוני הראשוני׳ כתבו שאין משביעין אלא בלשון הקדש לכתחלה ואף בשבועת היסת הנהיגוה כן אלא שמ״מ צריך שיודיעו את הנשבע עד שיכיר וידע ענין השבועה ומ״מ כל שהשביעו בלשון שהוא מכירו הרי זו כמצותה והוא שאמרו עליה בלשונה נאמרה ר״ל בלשון שיכירוהו:
לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע לפום פשטא בושת ופגם בלבד ולא קנס כלל והיינו דמפרש טעמייהו דלא שביק מידי דכי מודה ליה מחייב ותבע מידי דכי מודה ליה מיפטר ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן והרי אמר לו אנסת ופיתית את בתי ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא דאידך מדין חובל בחבירו הוא לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג״כ הוא תובע ומפ׳ טעמיינהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מנייהו הו״ל למיתבע בושת ופגם דכי מודו ביה מחייב וא״כ הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי הילכך ע״כ אית ליה למיתבע תרווייהו וק״ל לר״ש דמפרש טעמא משום דלא שביק מידי דקיץ לתבעינהו לתרווייהו והוי הכל בכלל ולא מיטרח תרי זימני וי״ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחדא זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור ולהשבע כנ״ל ואגב אורחין שמעינן מכולה שמעתא דבושת ופגם ממונא הוא ולא קנסא ואי מודה ביה מחייב והא דאמרינן התם בפ׳ כיצד על רב חסדא דמגבי בושת בבבל ושלחו ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל ל״ק דההיא שנייה דאין מגבין בבבל בשת אף על פי שהוא ממון לענין הודאה משום דהוו מידי דלית ביה חסרון כיס וכאלו הוי קנסא והיינו דחשבי מאי דמגבי בשת כאלו מגבי קנסות ובמקומה פירשתיה בס״ד. גרסינן בירושלמי בפרקין וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא׳ מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אר״י הדא אמרה שנים שלוו מא׳ אע״ג דלא כתבינן אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו אצל א׳ ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב א׳ שהפקיד לב׳ כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה וכו׳ תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה ברם הכא שבועה חלה על חצי פרוטה ע״כ ורבינו אלפאסי ז״ל הביאו בהלכותיו תחלת הירוש׳ בכל דברי ר׳ יוסי ופסק הלכה כן ומיהו כבר כתבתי בפ׳ המפקיד בב״מ דאחראין וערבאין זה לזה דאמר ר׳ יוסי היינו שכל א׳ חייב בחלקו וערב סתם בחלק חבירו וכדברירנא התם מגמרא דילן ולענין מה שהזכירו בירושלמי זה בשנים שהפקידו אצל א׳ ראיתי מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז״ל כשהאחד בא לתבוע החוב וליתיה לחבריה במתא מה דינו דאילו היכא דאיתיה לחבריה במתא הא אמרינן בגמרא דילן בפרק מי שהיה נשוי שיכול לתבוע הכל דמסתמא שליחותיה דחבריה עבד כיון דלא מיחה היכא דליתיה לחבריה במתא בהא איפליגו רבוואתא ז״ל ורבינו הרמב״ן ז״ל מביא ראיה מזה הירושלמי שאפילו חצי החוב אינו יכול לתבוע בשליחות חבירו ופי׳ הירושלמי כך וכחש לכשיצא ווידויו בשבועה שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם לזה פרט למכחש בא׳ מן השותפין פי׳ שבא א׳ מן הב׳ שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע ואחר זה הודה פטור לפי שלא היה חייב לו ולא רשאי ליתן לא׳ מהם כלום עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם ואף על פי שהיתה הודאתו מחייבתו ממון לכשיבא חבירו עמו דאית ליה להאי פקדון גביה וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ״ה כיון דתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור דהשתא לית ליה בידו כלום עד שיבא חבירו עמו דממון זה דתרווייהו חשיב ולית לחד מנייהו לחודיה בגויה כלום ועל זה אמר ר׳ יוסי הדא אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו אצל א׳ אין המפקיד הא׳ יכול לתבוע אפילו חלקו ואין יכול לטעון לכל א׳ ממנו (ותחייבו) [נתחייבת] בחלקו אלא אמר לו לא נשתעבדתי אלא לשניכם אפי׳ ב׳ שלוו או קבלו פקדון מא׳ יכול בעל הממון לומ׳ לכל חד וחד מכם הלויתי או הפקדתי וכל חד מכם חייב לי בכל ולא עבדין כן כי נהגו לכתוב בשטרות שיהו אחראין וערבאין זה לזה ולא היו צריכין לכתוב כן אלא שכותבין כן ע״ד שופרא דשטרא והדר מפ׳ לברייתא מהיכן שמעינן הכי וקאמר שנים שהפקידו לא׳ ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו והאי אין בחירי״ק הוא כמו אם כלומר [אם] אתה אומר ששומעין לו ליטול את חלקו מיהת היל״ל שיעשה הנתבע מיהת ככופר על חלקו ויהא חייב קרבן על כפירתו דהא כפירת ממון הוא בחלקו מיהת שהרי אין לחבירו בחלקו כלום ושלו הוא תובע ומדקא פטר ליה בברייתא ש״מ אין שומעין לו ע״כ תורף דברי רבינו ז״ל לפי שטה זו נראה דמ״ש שנים שהפקידו וס׳ מדברי ר״י הוא ותשלום הדא אמרה הוא לברר דינו ומשום דרישא דברייתא דקתני פרט למכחש לא׳ מן השותפין מיירי בשא׳ מהם תובע כל החוב והייתי סובר דשמא אם תבע חלקו לבדו [גובה] חלקו לכך בא ר״י לומר שזה אינו דא״כ למה פטור זה כשאמר אין לך בידי כלום והלא תובע לו המחצה בכלל הכל והוא כופר בחלקו מיהת אלא ודאי שאף בחלקו אינו חייב לו עכשיו עד שיבא חבירו עמו שיעשנו שליח נראה לפי זה שדינו של רבי׳ ז״ל כן הוא לפי הירושלמי ומיהו כתב הוא ז״ל כי הרב ר׳ אפרים ז״ל תלמידו שלה״ר אלפאסי ז״ל היה אומר שאין הלכה כירושלמי זה כי חולק הוא על גמרא שלנו דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר בא׳ מן השותפין דפטור אלא בדאתו תרווייהו ותבעי ליה ואמר מתרוינן יזפת והוא אומר (מיהת) [מחד] מינייכי יזפי והגיה עליו רבינו ז״ל וז״ל יפה דקדק אלא שנ״ל דבגמרא דילן תניא פרט למודה דאלמא משום הודאתו פטור הילכך לא משכחת לה אלא בדאתו תרווייהו ותבעוהו והודה הכל לא׳ וכפר לא׳ התם בירושלמי תניא פרט למכחיש לא׳ ולחבירו אינו מודה עכשיו כלום ותרתי מתניינתא איתנהו פי׳ דתרתי מתניינתא נינהו חדא אמרה חדא וחדא אמרה חדא ולא פליגי אבל הרב ר׳ אברהם אב״ד ז״ל דקדק מן הירושלמי הפך ופי׳ הדא אמרה מדקאמר פרט למכחיש בא׳ מן השותפין דהו״ל כפירת דברים שהרי חבירו הב׳ יכול לתובעו החוב אשתכח דכי היכי דב׳ שהלוו א׳ מהם יכול לתבוע כל החוב ה״נ שנים שלוו ונמצא א׳ מהם פורע את הכל והקשה עליו הרמב״ן ז״ל חדא שאין סוף הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דאם א׳ מהם יכול לתבוע כל החוב כיון שקדם א׳ מהם ותבע והלה כפר לו ונשבע הרי פטור משניהם בשבועה זו ואינו חוזר ונשבע לחבירו דשבועה לא׳ שבועה למאה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי בתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מנייהו ותבע ודן אלא דשליחותא דחברי עבד אלא בדאיתיה לחבריה במת ולפי׳ הירוש׳ אפי׳ ליתיה נמי אלא ודאי דהא פשיטא שאינו יכול לתבוע כל החוב בלא שליחותא דחבריה אבל היכא דאיתיה לחברים במתא דמסתמא ידע ושליחותיה עבד ויש מן הפוסקים ז״ל והרמב״ם ז״ל מכללם שסוברים שיכול הוא לתבוע חלקו מיהת וכן היה נראה מההיא דפרק מי שהיה נשוי דלפום פשטא משמע התם שלא הוצרכו לומר דהוי חבריה במתא אלא היכא דדן על הכל והכי מסתברא שאל״כ אם הלך א׳ מהם למדינת הים או שאינו רוצה לתבוע נמצא חבירו מפסיד את חלקו והא לא מסתבר דלאו אדעתאו דהכי אוזיפו מסתמא אבל מה אעשה מן הירושלמי ואולי נדחוק לפ׳ אותו בדרך אחרת לפי׳ הרמב״ם ז״ל ואשר עמו ז״ל וכן פי׳ הירושלמי וכחש בעמיתו לכשיוצא וידויו בשבועה פי׳ דאימתי חייב קרבן על כפירתו בשיצא התובע בשבועה זו מידי דהוי וידויו של נתבע כלומר שאין שם תובע אחר שיוכל להודות לו הנתבע דמעתה הפסיד דבלי תביעתו פרט למכחש בא׳ מן השותפין שתבעו א׳ מהם פנה לי בידך שלוית ממני ומפלו׳ וא״ל לאו מדידך יזפי אלא מחברך שאם חוזר והודה לו פטור מקרבן דכפירתו הא לא חשיבא כפירה שאף על פי שנשבע לו לוה לא הפסיד שהרי ילך חבירו ויתבע לו הכל שהוא מודה לו והודאה שיודה לחבירו כאלו הודה לו דתרווייהו כחד גופא נינהו ולכך אמר ר״י דהדא אמרה בשנים שלוו מא׳ ערבאין זה לזה דתרווייהו הוו כחד גופא כשם שב׳ שהלוו או הפקידו הוא כחד גופא לענין הודאה בהודה לא׳ וכפר לא׳ הדה אמר משום דקאמר הדה אמרה דודאי מהכא הכי דשמעינן לה ומגזירת הכתוב דכתב לעמיתו איכא למפטריה להאי מקרבן דאלו מסברא אינו כן דהא שנים שהפקידו מנה אצל א׳ ובא א׳ מהם ליטול את שלו אין שומעין לו פי׳ בתמיהה כלום אין שומעין לו הא ודאי (אין) שומעין לו שאל״כ חבירו יכול להפסיד לו חלקו וכיון דשומעין לו במחצה הדין היה נותן שכשכפר לו יהא חייב קרבן אם חזר והודה דהא ממונא מעליא כפר ליה אלא שאמר הכתוב וכחש בעמיתו פרט למכחש בא׳ מן השותפין דערבינהו קרא לענין זה כאלו הם גוף א׳ וכן חזר ושאל הספר על מ״ש ר״י שנים שלוו מא׳ אחראין זה לזה דא״כ אח׳ שהפקיד לב׳ וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב דהא ל״מ למימר ליה כל חד וחד אינך יכול לתבוע לשנינו דאדרבא כל א׳ מהם חייב בחלקו וערבאין בחלק חבירו ומעתה תיקשי לן כמו שהוא חייב על כפירתו נמצאת מחייבו קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ואלו אנן קי״ל שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ופריק דל״ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דבפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו אבל התם שאין נשבעין על חצי פרוטה שבועה על חצי פרוטה בלחוד היא חלה ואין נשבעין עליה כנ״ל לפי׳ דברי הרמב״ם ז״ל וכן היה פוסק מורי הרב ר׳ אהרן הלוי זצ״ל.
אלא כמו שכי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר׳ יוחנן: לדברי ר׳ שמעון — קנס הוא תובע כשהוא טוען שאנס או פיתה את בתו, ולא בושת ופגם, שאינו תובע אותם באמירה זו, ולכן פטור הנשבע, שהרי כפר בטענה של קנס. לדברי חכמים — אף בושת ופגם הוא תובע, ומשום כך חייב. במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? אמר רב פפא, ר׳ שמעון סבר [סבור]: לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ [אין אדם מניח דבר שקצוב כמו הקנס ותובע דבר שאינו קצוב] כמו בושת ופגם שצריך אומדן. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר [אין אדם מניח דבר שאם מודה בו הנתבע אינו נפטר], כבושת ופגם, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר [ותובע רק דבר שאם מודה בו נפטר] כמו הקנס.
Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: According to the statement of Rabban Shimon, the father is claiming only the fine and not the compensation for humiliation and degradation resulting from his daughter’s having been raped or seduced. According to the statement of the Rabbis, he is also claiming payment for humiliation and degradation resulting from her having been raped or seduced. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rav Pappa said: Rabbi Shimon holds: A person does not forgo a claim to something with a fixed value, such as a fine, and claim something whose value is not fixed and requires an appraisal, such as humiliation and degradation resulting from being raped or seduced. And the Rabbis hold that one does not forgo a claim to something that the defendant is not exempt from paying if he admits his guilt, and claim something that the defendant is exempt from paying if he admits his guilt, such as a fine.
הכל
(7)
הדרן עלך שבועת הפקדון
פרק ו – שבועת הדיינין
Chapter 6
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין : שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין גהַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה ד וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה פָּטוּר.
MISHNA: By Torah law, the oath imposed by the judges upon one who admits to part of a claim is administered only when the claim is for the value of at least two silver ma’a, and the defendant’s admission is for the value of at least one peruta. And furthermore, if the admission is not of the same type as the claim, i.e., the defendant admitted to a debt that the claimant did not claim, the defendant is exempt from taking an oath.
שבועת הדיינין.
הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. פירוש שתי כסף שני מעיןא. פרוטה חצי חבהב.
א. וכמו שכתב רש״י בד״ה שתי כסף. וכן כתב הרמב״ם בפרק ג מהל׳ טוען ונטען הל׳ ב והשיג על רבותיו (ר״י מיגש) שאמרו ששתי כסף הכוונה לדינרים ממעות מדינה שהם שמינית מכסף צורי. וכדברי רבותיו של הרמב״ם כתב רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק א שער א.
מדברי הרמב״ם בפרק ג מהל׳ טוען ונטען נראה שגרס בגמרא להלן כגירסת הר״י מיגש ׳ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב׳ ופירש שכל שהוא מטבע של כסף הוא דבר חשוב, ולכן די במעה כסף ואין צריך שיהא דינר כסף. אבל הר״י מיגש פירש אף כסף דבר חשוב דבעינן שיהא דבר חשוב ולכן לא סגי בפרוטה. גם הריטב״א פירש גירסא זו על דרך הרמב״ם שצריך מטבע של כסף, אלא שהריטב״א פירש על פי הירושלמי כי מעה - גרה - היתה המטבע הכי קטנה בימי משה שהיתה עשויה מכסף. והרמב״ם פירש הטעם שהצריכו מעה כי רק המעה של מדינה היתה משל כסף נקי כמטבעות של צורי.
מדברי הרמב״ם בפרק ג מהל׳ טוען ונטען נראה שגרס בגמרא להלן כגירסת הר״י מיגש ׳ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב׳ ופירש שכל שהוא מטבע של כסף הוא דבר חשוב, ולכן די במעה כסף ואין צריך שיהא דינר כסף. אבל הר״י מיגש פירש אף כסף דבר חשוב דבעינן שיהא דבר חשוב ולכן לא סגי בפרוטה. גם הריטב״א פירש גירסא זו על דרך הרמב״ם שצריך מטבע של כסף, אלא שהריטב״א פירש על פי הירושלמי כי מעה - גרה - היתה המטבע הכי קטנה בימי משה שהיתה עשויה מכסף. והרמב״ם פירש הטעם שהצריכו מעה כי רק המעה של מדינה היתה משל כסף נקי כמטבעות של צורי.
ב. חזר ושנה כן שלשה פעמים בפירקין שהפרוטה היא חצי חבה וששתי כסף הם שני מעין. ובשניהם הוא חלק על רב האיי גאון. חשבון זה של פרוטה מבוסס על דברי הלכות גדולות הל׳ בכורות שם הוא משער את הדינר עם הדינר הערבי ששדנג, וכתב שהזוזים המצוים אצלם עשרה מהם הם שבעה דינרי ששדנג. וכדבריו איתא לפנינו בגמרא בכורות נ,א וכתבו רש״י (ד״ה דאינון) ותוספות שם (מט,ב ד״ה רבי יוחנן) שזה מדברי הגאונים. דבריו אלו הובאו בתשובת גאון (ככל הנראה רב שרירא) שבתשובת הגאונים הרכבי סי׳ עג. וכך גם נראה מדברי רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק א שער א. על פי חשבון זה כתב הרי״ף בקידושין פרק א שהפרוטה היא חצי חבה. כי הוא חישב את הדינר שאמרו בגמרא שם שהפרוטה אחד מקצ״ב ממנו, בדינר זהב הערבי (ששדנג) שמשקלו צ״ו חבה. וכן הוא בחלק מכתבי היד של הלכות גדולות הל׳ קידושין (ח״ב עמ׳ 191 הערה 3) ובתשובת גאון שבתשובת הגאונים קורונל סי׳ צה. והרמב״ן בהל׳ בכורות כתב, ׳ואמרו רבנן׳ דפרוטה פלגא חבה. שיעור זה כתב רב האיי גאון בתשובת הגאונים הרכבי סי׳ שפו בשם רבנו סעדיה גאון והשיג עליו, והנראה מדבריו שהדינר בו חישבו את הפרוטה אין משקלו כדינר זהב הערבי אלא דינר האיטלקי, וכמו שאמרה המשנה אחד משמונה באיסר האיטלקי (אף שאת הדינר לענין כתובה ופדיון הבן חישב בספר משפטי שבועות כמו הדינר זהב הערבי). עוד כתב רב האיי גאון שהפרוטה רבע חבה (אלא שכתב שאין משקל החבה ידוע לו). הר״י מיגש אף שהוא כתב שפרוטה היא חצי חבה, חישב את הדינר (גם לענין שתי כסף) בע״ח חבה, ולפי חשבונו פרוטה היא אחד מקנ״ו בדינר. ונראה גם בדעתו שהדינר האיטלקי בו חישבו בגמרא את הפרוטה אחד מקצ״ב ממנו אינו הדינר האמור במקומות אחרים. אלא שלדעת ר״י מיגאש (בניגוד לרב האיי גאון) שיעור הפרוטה גדול יותר משיעורו של רס״ג והרי״ף. (הר״י מיגש משער את הדינר כמשקל דינר מוראבטי, דינר זה משקלו ידוע כערך משקל הדינר הזהב הערבי, ובכל זאת הוא כותב שמשקלו ע״ח חבה. והרמב״ם בפרק ג מהל׳ טוען הבין שכוונת הר״י מיגש לגרעיני שעורים וכתב, ויראה לי שהוא טעות. וכן כתב הרמב״ן, ויש בדבר זה טעות בדברי הרב הלוי ז״ל ר׳ יוסף ז״ל).
אביא כאן את תשובותיהם של רב שרירא גאון ורב האיי גאון עם תקציר.
התשובה הראשונה נמצאת בתשובות הגאונים הרכבי סימן ע״ג, בה כותב השואל את שיעורי המטבעות המקובלים בידיהם, ושמצאו לו סימוכין בדברי הגאונים. כתובת בתולה מאתיים זוז מכסף מדינה, שהם כ״ה דינרים מכסף צורי (כסף מדינה אחד משמונה מצורי). משקל דינר הצורי זהה למשקל הדינר הידוע אצלם (דינר ששדנג). שיעור הפרוטה (על פי הברייתא המובאת בקידושין יב,א שש מעה כסף דינר, מעה שני פודיונין, פודיון שני איסרין, איסר שני מוסמסין, מוסמס שני קונטרקין, קונטרק שני פרוטות = לב פרוטות במעה) אחד מקצ״ב לדינר זהב (ששדנג). כמו כן כותב השואל שהזוז המצוי בידיהם (זוזי טיאעי) עשרה מהם משקלם כשבעה דינרי זהב. כל המשקלות האלו הם אחרי שהוסיפו שתות על המטבעות, אולם בניכוי השתות שהוסיפו על המטבע הרי ששיעור ארבעה דינרים (סלע) כמשקל שלוש ושליש דינרי זהב (ששדנג).
וכתבתון לענין כ״ה זוזי דכסף מוהרי הוה מחזיק בידן דכל זוזא וזוזא שיעוריה מתקאלא דדינארא דסך כולהו תלתין ושיתה זוזי בזוזי טיאעי ואיסר. וכן אשכחנן לכמה גאוני דפסקי בכסף מוהרי כהדין שיעורא. אשתכח לפום הדין שיעורא בכסף דאוריתא תלתה מתקאלי ותולתא במתקאלא דדינארא מדאמרינן בבכורות אמ׳ רבא סילעא דאוריתא תלתה ותולתא האוי ואיתותב והלא סלע של הקדש מ״ח פונדיונות ופריק בתר דאוסיפו עילויהו. ואיתוקמא בעובדא דרב אשי דשדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרב ייבא שלח ליה לישדר לי מר תולתא אמ׳ ליה לשדר לי מר תלתה אחריני דהא אוסיפו עילויהו. ועוד דאמ׳ דינר כסף אחד מכ״ה לדינר שלזהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן אלמא הוה ליה סלע דאוריתא לבתר דאוסיפו עילאויה ארבעה זוזי דאינון ארבעה דינרי בלשון משנה דאינון מ״ח פונדיונות אישתכחא פרוטה לפום הדין מיניאנא אחד מקצ״ב לדינר זהב.
חשבון זה נמצא בשתי נוסחאות של הלכות גדולות (שתיהם מצויות בידינו = מהד׳ מק״נ). אלא שהלכות גדולות מייחס את הוספת השתות במטבע לדין הוספת חומש שבפדיון הקדש.
והם הכי אשכחנן לרב יהודאי גאון דאמ׳ לענין חמש סלעים שלבן והני חמש איסתירי הויאן עשרין מתקאלי דד... [צ״ל דששדנג.] דהון כ״ח זוזי ופלגו זוזא ופלגו דנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה.
ואשכחן משמיה בנוסחא אחרינא לישנא אחרינא אמ׳ בה הכי סלע בכמה האוי תלתה ותילתא כמה הוו להו חמש סלעים שיתסר ותרי תילתי דהאוו כ״ד בציר דנקא בזוזי דידן אוסיף עילויהו חומשא מלגיו שכל הפודה הקדש מוסיף חומש הוו להון כ״ח ופלגא ופלגו דנקא.
לעומת זה מביא השואל דעה אחרת המקטינה את הפרוטה מאוד, ולפיה משקל הדינר של הגמרא הוא חמש שישיות (או ארבע חמישיות, המספרים אינם תואמים) מזוזי דטאעי (שעשרה מהם כשבעה ששדנג). ופרוטה אחד מקצ״ב ממנה.
ואשכחן לרבואתן בתראיי דאוקימו פרוטה חדא מן מאתן וארבעין בזוזא מזוזי דטיאעי אישתכח סלע דאוריתא תלתה זוזי ותילתא בזוזא דטיי.
וקשו לן הני טעמי טובא ובעינן למיקם על בירוריהון מקמי מרן.
הגאון מקבל את חשבונו של הלכות גדולות, ובהסתייגות מהסברו על הוספת השתות.
עייננא במאי דכתבתון וודאי שקל הקדש עשרים גרה דהוא דנקא דדהבא, והאוי מן מתקאלי דששדנג תלתה ותילתא, והוסיפו עליו שתות מלבר דהוא חומשא מלגיו הוה ארבעה מתקאלי. פדיון הבן בחמשה מתקאלי מהני דכל חד מינהון ד׳ מתקאלי ששדנג, האוו בזוזי דטיאעי כ״ח ופלגא ופלגא דנקא, דהון תלתין זוזי מן זוזי דכל עשרה שבעה בציר חד מ״ג מתקאלא ששדנג [במדות ומשקלות של תורה עמ׳ פו הוא מפרש את דברי הגאון שהוא מתייחס לשתי סוגי מטבעות, הראשונה כל עשרה מהם שבעה (עם חוסר דיוק מזערי). והשניה כל אחת מהם שתי שליש של דינר ששדנג. וכלומר, כל עשרה מהם שבעה ששדנג פחות אחד מג׳ של ששדנג. והיינו כל עשרה מהם 6 ו 2/3.]. וחמשה שקלים דשל קדש בלא תוספה האוו שיתסר מתקאלי ששדנג וארבעה דנקי. והינו דכד שדר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא י״ז מתקאלי שלח ליה אהדר לי מיניהו תרי דנקי דאינון תולתא, שלח ליה רב אחא בריה דרבא את צריכת לשדורי לי תלתה מתקאלי אחריני דניהוו עשרין מתקאלי דהא אוסיפו על המדות שתות. אבל מאי דאשכחתון דהאי טופיאנא משום שכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא ולית לפדיון הקדש הכא עסק. ודאי שתותא מלבר חומשא מלגיו הוא, אילא מישום דהוסיפו על המידות מן יומי דיחזקאל הנביא מדרב חסדא דדרש והשקל עשרים גרה ויהב פראטא ששים שקלים כ׳ שקלים כ״ה שקלים עשרה וחמשה שקל ושוייה לכוליה מנא וקם לן דמנא כ״ה מתקאלי האוי בשקל הקדש דהאוו [אולי צ״ל חמישים.]חמשה מתקאלי ששדנג מן שמעתא דהלוקח דעוד שאלו ותמן מפריש לה למילתא ויחזקאל קא יאהיב פראטיה שיתין ומשוי ליה מנה, והאוי (ד״מ) [ר״מ] מתקאלי דששדנג, שמע מינה תלת שמע מינה מנה שלקדש כפול היה משום דמנה דעלמא מתקאלי ששדנג והוה מיבעי למיהוה מנה שלקדש ק״ק ששדנג מדקא משוי ליה קק״מ שמע מינה הוסיפו על המטבע שתות [כלומר, שמע מינה שהדינר המקורי שמאתיים וארבעים ממנו הוא מנה של קודש לא היה דינר ששדנג, אלא הדינר שעכשיו הוא כמו דינר ששדנג הוא מפני שהוסיפו עליו.] ושמע מינה דהוה שתותא מלבר משום הכי הוה פדיון הבן עשרים מתקאלי ששדנג.
אולם הגאון מסתייג מחשבון הפרוטה שלדברי השואל היא אחד מקצ״ב מדינר ששדנג. ואף שהוא מקבל לכאורה את שיעורו שהוא אחד מקצ״ב למאן דאמר (חכמים דפליגי על רשב״ג) פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, אולם הוא טוען שהמשקל של האיסר האיטלקי אינו ידוע לו בכדי שיוכל לשער ממנו את הפרוטה. והוא ממאן לחשב את משקלו של האיסר האיטלקי על בסיס הברייתא (המובאת בקידושין יב,א) הקובעת את שיעור האיסר האיטלקי ביחס למעה, כי הוא מפרש (כבתשובה דלהלן) שגם המעה והדינר הם איטלקיים, והיחס בין איסר למעה ודינר שוה בכל המטבעות, וכיון שאין הוא יודע את משקלם של המטבעות האיטלקיים אין לו דרך לשער את שיעור הפרוטה. הוא גם דוחה את השיטה שהוזכרה בדברי השואל המקטינה את שיעור הפרוטה.
ומאי דאקשיתון בפרוטות דאשכחתון פרוטה אחד מקצ״ב לדינר שלזהב. ודאי למאן דאמ׳ פרוטה אחד משמנה באיסר האוי דינר קצ״ב אילא כל דינר שתותיה מעה ופלגא דמעה פונדיון ופלגא דפונדיון איסר ואית ליה פרוטה ופרוטות עיקר דילהון מן נחאשא אינין דעאבדין פרוטות טבועות כל ל״ב מינהון במעה דכספא דהיא אחד מששה בדינר. והאיטלקי לא ידעינן השתא מאי מתקאליה אבל מאי דכתבתון דאשכחתון לרבואתא בתראיי פרוטה חדא מן ר״מ דזוזא לא שמיע לנא אנחנא ולא ידעיננא טעמא דפרוטה דשיער ר׳ סימאי בדורו שש באיסר דהוו חדא מן קמ״ד דזוזא דהאוו חד מן כ״ד דמעה וחד מן ששה דאיסר אבל דזוד (=חוץ) מן הכין לא שמיע לנא.
אף שהוא מקבל את דברי הלכות גדולות בשיעור הדינר, שיעור זה אינו נוגע לשיעור הכתובה בה הולכים לפי המטבע היוצא באותו מקום, ולכן די בכ״ה זוזי טיאעי. וכך היה מנהגו ומנהג אביו וזקנו להגבות כ״ה זוזי טיאעי.
ודאדכרתון כתובת אשה אנחנא לא ידעיננא אילא הני זוזי דטיאעי דכתובת אשה דרבנן וליכא השתא בכולה בבל ולא במאי דחאזי לנא ולא לאבינו ולא לאבי אבינו דקא מגבי כתובה אילא כ״ה מהני זוזי דטיאעי וכל אתרא נמי מן מתקאליה. ואם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא אזלינן בתר שיעבודא להקל ואם נשא בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל אזלינן בתר גוביאנא להקל משום שהתקינו שכל מעות יהו יוצאות בירושלם ואמרינן אמ׳ ר׳ אבא מקולי כתובה שנו:
תשובה זו אינה מתאימה עם דברי רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק א שער א שם הוא משער את הכתובה בכ״ה דינרי ששדנג. אולם הרמב״ן בהל׳ בכורות מצטט משפט מתשובה זו ומייחס אותה לרב האיי גאון. זה לשונו: והכין אמר רבינו האיי גאון ז״ל בתשובה, מאי דאשכחתון – למר רב יהודאי גאון ז״ל - דהאי טופיאנא משום שכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא, ולית לפדיון הקדש בהא עסק.
להלן תשובה נוספת בהרכבי סימן שפ״ו בה מוזכרת ככל הנראה תשובה זו שבסי׳ עג.
ככל הנראה המשיב הוא רב האיי גאון ׳אב בית דין׳. והוא מתייחס לתשובה שבסי׳ עג שכתב ׳אדוננו׳ (ככל הנראה הכוונה לרב שרירא, אולם בכל זאת ישנם לשונות לא ברורות בתשובה בהם המשיב מתייחס כאילו הוא זה שכתב גם את התשובה שבסי׳ עג).
ושש׳. לעינין הא דתנן שהאשה מתקדשת בפרוטה ושיעורה אחד משמנה באיסור האיטלקי. ופריש מר רב יהודאי זצ״ל מבריתא הא דתניא פרוטה שאמרו אחד משמנה באיסר האיטלקי שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין איסר שני מסימסין מסימס שני קונטרקין קונטרק שתי פרוטות נמצאת פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי.
ופירש מר רב סעדיה זצ״ל על זה העינין שזה האיסר אחד מעשרים וארבעה ממשקל זהב שלישמעאלים וכפשטו את החשבון אמר כלשון הזה אן אלפרוטה גז פצה מן קצ״ב גזא מן מתקאל דינאר אלערב.
ורבנו אב בית דין נטריה רחמ׳ פירש כי פרוטה רבע חבה ולענין מקח וממכר אמ׳ [בספר המקח שער יג כתב יד ברלין (וכן הוא גם במקור הערבי – ר׳ צבי שטמפפר מהדורה בהכנה). ובנוסח הדפוס אינו.] אם יהיו הדמים שיהא בהן המכר פחות מכן בטל המכר ואינו נקרא דמים כלל. אלמא לגביה דידיה קצוב הוא, ואפילו הכי קשי מימריה על דמר רב סעדיה זק״ל בהכי ואף על פי שלענין דבר קצוב הן שוין.
אבל למה שכתב אדוננו עכשו בתשובות אחינו בני פאם כי איסר האיטלקי אינו ידוע אצלם ואינם מכירין אותו קשיא אתרויהו.
כפי הנראה דברי רב סעדיה מיוסדים על דברי הלכות גדולות שחישב את הדינר על פי דינר זהב הערבי (ששדנג), אלא שרב סעדיה הוסיף לחשב על פיו גם את הפרוטה על פי הברייתא שהפרוטה אחד מקצ״ב בדינר. אבל רבנו אב בית דין חולק וכותב שהפרוטה היא רבע חבה. ולדעת אדוננו משקלו של האיסר האיטלקי אינו ידוע ולכן אי אפשר לדעת את חשבון הפרוטה.
ואו הכי הוא ואפשר שיעשה תיקון באחת מחמש פרוטות ובמקח ובממכר לעיניין קידושי אשה מה יש לעשות. אם יסמוך הסומך על דברי מר רב סעדיה ויהיו הקידושים פחות ממה שקצב לדבריו אינן קידושין ואינה צריכה גט. לדברי רבנו אב בית דין הרי כאן קידושין וצריכה גט. לדברי אדוננו דקשיא לתרויהו מאי הוי. טובא קשיא לן שיהא דבר גדול כזה מסותם ויהא המורה למאן דאו עבד על דעת מר רב סעדיה מתיר ועל דעת רבנו אב אוסר ועל דעת אדוננו פעמים אוסר ופעמים מתיר ונעשית תורה משלש תורות.
יבאר לנו אדוננו התשובה בחסדו:
הגאון תוקף את שיטת רב סעדיה ומתעלם מדברי הלכות גדולות. הוא אומר שהדינר הערבי משקלו משתנה ממקום למקום ואינו יודע לאיזה מהם התכוון רב סעדיה, ומאין לו לסמוך כלל על הדינר הערבי, ובפרט על אחד מהם במסוים.
הכין חזינא דאו אשכחנא אנפא למידע מינה שיעורין הללו כתיקנן לא היינו כותבין שאינו ידוע אצלינו. ואף מאי דאמ׳ מר רב סעדיה גאון נוחו עדן שהוא משוער מן מתקאל דינאר אלערב לא פרש מאין לו. ועוד דינר אלערב שיעורו משונה בכמה מקומות. השיעור שבמצרים פחות מן השיעור שבבבל והשיעור שבפרס זולתי זה וזולתי זה. ואין אנו יודעין על איזה מהן סומך מר רב סעדיה ואם סומך על אחד מהן מאין לו.
מה שאב בית דין כתב שהפרוטה היא רבע חבה הוא לא מפני שהוא יודע משקלו, כי הוא עצמו אינו יודע על איזה חבה הכוונה (ראה להלן).
והקושיא אשר הקשיתה בין שלשה הטעמים ישנם על דברי מר רב סעדיה לבדו. ואנו אב בית דין שאמרנו פרוטה רבע חבה אילו על דרהם אלערב היינו סמוכים גם שיעורו משונה בכמה מקומות על איזה מהן יסמך. אלא שלא אמרנו מן דרהם אלערב כמו שאמר מר רב סעדיה דינאר אלערב. ושאמרנו רבע חבה לא שיעור קצוב מדבר ידוע אלא קצבה מדבר שאינו ידוע לנו כאדם שאומר חלק אחד מקצ״ב חלקים. כאשר רגילין קדמונינו לומר בענין אונאה דנקא דדמים ודנקא דזבינתא קוראין את השתות דנקא. אם מאה כסף הן שתותן קוראין אותו דנקא דילהון. ואם כסף אחד הוא שתותו נקרא דנקא שלו. וכל כסף וכסף בין צורי ובין איטלקי ובין כסף מדינה הוה שש מעה וכל מעה שני פונדיונין. נמצא לשון פונדיון אין בו קצבה מדבר ידוע. כמו שאומר חלק אחד משנים עשר חלקים. והרי רב בר לוי בספר לאותות ולמועדים שעשה בחשבון מזלות שהזכיר את החלק מי״ב חלק שקוראין לו אצטגנינין אלאתני עשריה קראו פנדיון. אף כן אמרנו אנחנו אב בית דין רבע חבה כמי שאומר פרוטה שהיא רבע מסימס ואין ידוע מאיזה מסימס הוא אף אנחנו לא אמרנו מאי זה משקל הוא. לפיכך לגאון אלפיומי קשה ולנו אין קשה מה שהקשית לפי שלדבריו על פי קושיא שלך התורה כמה תורות אלא שבודאי אין הדבר הזה נודע באמונה.
אי אפשר לדעת את שיעור הפרוטה מכיוון שאף אחד אינו יודע את שיעורו של האיסר האיטלקי. היסטוריה של גאונים שביקשו שישלחו להם את האיסר האיטלקי בשביל לבדוק את משקלו, רב נחשון ביקש שישלחו לו ארבע איסרים (בשביל לעשות מהם ממוצע? או לוודא שהאיסר שהגיע אליו לא נפחת ממשקלו?).
והרי אף על פי ששנינו במשנתינו וכמה פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי הרי אמרו שיער ר׳ סימאי [בדורו כמה היא פ]רוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. ולא הוצרכנו לומר כך אלא שה[ודי]ע ר׳ סימאי כי אותו האיסר שהיה בדורו שלרבנו הוא האיסר שהוא בדורו ועכשו אינו ידוע. וכה אמר מר רב יהודה גאון אבי אבינו נוחם עדן ומר רב מישוי אלוף אבי אמנו נ״ע שמר רב אלעזר אלוף שבא מן אליסאנו ז״ל הגיד כי איסר האיטלקי ידוע באפרנגה ובארץ אדום וספר להם כי מר רב נחשון גאון מחסיה נ״ע תבע ממנו לכתוב להביא משם ארבע איסרות מן האיטלקי ואף הוא כתב אל אספמיא להתעשות ולשלוח אליו. להודיעך כי אף הראשונים כך היה להם שאין מכירין שיעורו באמונה.
טענה שניה טוען הגאון שאין לשער כלל את המטבעות שהוזכרו במשנה ובגמרא עם משקלו של דינר הזהב הערבי אלא לפי משקלו של הדינר מכסף שמשקלו שונה. שהרי הסלע (מעות מדינה) חישבו חכמי התלמוד את שוויו כחצי דינר בבלי, ודינר זה מכסף הוא. ואם נצא מנקודת הנחה שהיה אצלם שינוי במשקל בין דינר הזהב לדינר הכסף (כפי שהוא בזמן הגאון) הרי שהגמרא חישבה את הדינר כמו דינר הכסף הבבלי.
ומכל פנים למשקל המטבע שלכסף הוא קרוב ממשקל דינר שלזהב שהרי כסף קידושין מכסף מדינה הוא משוער ולא מכסף צורי. שכך אמרו אמ׳ רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה סתם אינו אלא כסף צורי ושלדבריהן כסף מדינה. והרי ידענו כי הסלע שהוא חצי השקל הוא חצי כסף מן המטבע שלפרסיים. שהרי התלמוד בימי פרסיים בבבל היה והם קראו את הסלע איסתירא דהיא פלגיה דזוזא ובלא ספק כי היה לפרסיים שינוי באותה שעה בין מטבע שלכסף למטבע שלזהב. והרי הכספים אלתמניה הבאים לפנינו עד עכשיו מארץ ימן כל זוז מהן יש בו אחד משמנה בכספים הללו שבבבל.
רב סעדיה הוא דעת יחיד והוא מיקל, ובשל תורה הלך אחר המחמיר.
והרי גם אתם אמרתם שמר רב סעדיה הקל בדבר ומי שמשער ממשקל שלכסף מ[ח]מיר הוא. וכן שנינו ואלו דברים מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואחד מהן שבית שמאי אומ׳ בכסף ובשוה כסף ובית הלל אומ׳ בפרוטה ובשוה פרוטה. וכיון שמר רב סעדיה מיקל על דבריו אינה מקודשת עד שיתן לה שוה פרוטה כסף שהוא אחד מקצ״ב ממשקל מטבע שלזהב והיא יתירה על משקל פרוטה שמן מטבע שלכסף ואין לו ראיה אין סומכין על דבריו ומקילין אלא מחמירין ואף בפרוטה מן מטבע שלכסף מצריכין גט. וזו היא שהוקשה לך בעסק קידושי אשה הרי היא פשוטה כי איסור היא וקימא לן ספק איסורא לחומרא. ושלתורה הוא וקימא לן בשלתורה הלך אחר המחמיר. והדין כללא הוא דנקטינן בעסק חמש פרוטות אילין. אבל ודאי על מר רב סעדיה קשיא וליכא אחד דאמ׳ כמימריה:
אף שאין הגאון מתייחס רק לשיעור הפרוטה ועיקר טענתו היא שאין אנו יודעים את שיעורו של המטבע האיטלקי בו שיערו חכמים את חשבון הפרוטה ואין לחשב אותה על פי דינר הזהב הערבי אלא על פי דינר הכסף, עוד הוא טוען על רב סעדיה שאין הוא יודע באיזה דינר ערבי מדובר והרי יש שינויים ביניהם, בין המצרי לבבלי ובין שניהם לפרסי. לפי טענה זו הרי שאין אנו יודעים גם את שיעורם של חמשת סלעים לפדיון הבן.
על כל פנים גם ׳אדוננו׳ בתשובה עג חלק למעשה רק על חישוב הפרוטה ולא היה מוכן לחשב את משקלו על פי הדינר הזהב הערבי אלא לפי המטבע האיטלקי שהיה בזמן המשנה ורב סימאי, אף שקיבל את חשבונו של הלכות גדולות לענין שיעור פדיון הבן שהדינר הוא כמו דינר הזהב הערבי ששדנג. (יש לציין שבכמה מכתבי היד של הלכות גדולות בהל׳ קידושין – מק״נ ח״ב עמ׳ 191 הערה 3 - הוא משער את הפרוטה על פי דינר הזהב הערבי ששדנג, וכרס״ג והרי״ף).
מדברי הגאון שפרוטה היא רבע חבה אולם אין הוא יודע באיזה חבה מדובר נראה שיש בידו איזה שהיא מסורת על כך. יש לציין לדברי הרמב״ם בפרוש המשנה בכורות פרק ח משנה ח: כבר בארנו כי הסלע המדובר עליו בתורה אשר קראו ה׳ שקל וכו׳ יש במשקלו עשרים וארבע דרהם, משקל הדרהם שש עשרה גרגרים. ואלה לשונות תלמוד שאין בהם ספק. והקבלה אשר בידי מאבא מארי זצ״ל מאביו מזקנו איש מפי איש ז״ל שהגרגרים הללו ששוקלין בהן גרגרי שעורים, ואיני יודע יסוד לכך. וכו׳. ע״כ. וכלומר חשבון זה שהפרוטה היא חצי ׳חבה׳ מפורש בגמרא, אלא שלא פורש באיזה חבה מדובר, וקבלה בידו מאביו שהכוונה לגרגיר שעורה. ודברי הרמב״ם שהתפרש בגמרא שבסלע יש עשרים וארבעה דרהמים כוונתו למעה׳ (והוא מכנה את המעה׳ בדרהם׳ כמו רב האיי גאון במשפטי שבועות במקור הערבי, הובא להלן), ועשרים וארבעה מעה בדינר. אולם מה שכתב שהוא מפורש בתלמוד שיש בכל מעה שש עשרה גרגרים צריך עיון. ואולי פירש הרמב״ם את הקונטרק׳ שבברייתא כחבה׳.
דעת רב האיי גאון בספר משפטי שבועות
בדברי רב האיי גאון שבמשפטי שבועות חלק א שער א בעניין מודה במקצת שאינו חייב שבועה עד שיכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה נפלו הרבה שיבושים בשני התרגומים שלפנינו (בהתאמה למקור הערבי). הדברים שלהלן הם על פי הטקסט הערבי שבמהד׳ ר״ש אברמסון (עמ׳ 16-20).
בניגוד לר״ח רש״י רמב״ם ורמב״ן ועוד, שמפרשים את הכסף האמור במשנה שבועות פרק ו ׳הטענה שתי כסף׳ במעה׳ ושיעור הטענה שתי מעין (שליש דינר). דעת הר״י מיגש בחידושים (הובא ברמב״ם בשם רבותיו) שהכוונה לשני דינרים ממעות מדינה שהם שתי שמיניות מדינר צורי (רבע דינר).
וכך הם דברי רב האיי גאון שכתב שתי כסף ׳דאנק ונצף׳ שתות וחצי (שתות), כלומר, רבע = שתי שמיניות. הדאנק׳ לדברי רב האיי הוא שתות של הדרהם הערבי (והוא מתאים עם דינר הזהב הערבי המובא בהלכות גדולות). עוד הוא כותב שהכסף׳ של המשנה הוא כמו ׳דרהם תומאניה׳-תמניה. (והם שהוזכרו אצל רב האיי לעיל בתשובה סי׳ שפו: הכספים אלתמניה הבאים לפנינו עד עכשיו מארץ ימן). ומכספים אלו יש לשער כתובת בתולה מאתים כסף [בשני התרגומים נוסף כאן את המובאה מהמשנה שההונאה ארבעה כסף כסיוע לדברי רב האיי (ואברמסון כותב שהוא נשמט בטעות במקור הערבי), אולם הרמב״ן הוכיח ממשנה זו דלא כרב האיי, אלא שהכסף המוזכר במשנה הוא מעה שישית ולא שמינית. עכשיו יצא לאור אוצר הגאונים החדש למסכת שבועות, ושם בסי׳ מה הביאו קטע זה של ספר משפטי שבועות ממקור נוסף, ושם נמצא רק הנוסח המתוקן, בו כותב רב האי ששיעור שתי כסף הוא שני דנקים, והוא מוכיח כן מהמשנה שההונאה ארבעה כסף. ולפי זה, נוסח הדפוס של ספר משפטי שבועות (בקטע זה) מורכב משתי נוסחאות. והנוסח שבתרגום מכתב יד שבו מופיע ההוכחה מבבא מציעא ללא השינוי בשיעור הכסף, הוא הבעייתי.].
את שיעור הפרוטה רבע חבה, רב האיי משער על פי הברייתא המובאת בקידושין יב,א מעה שני פנדיונין פנדיון שני איסרין איסר שני מיסמסין מסמיס שני קונטרקין קונטרק שני פרוטות נמצאת פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. והוא מפרש, מעה – דאנק. פנדיון – קיראט (גרעין חרוב משקלו כארבעה גרעיני שעורה). איסר – חבתאן. מסימס – חבה. קנטרק – חצי חבה. פרוטה – רבע חבה. איני יודע אם הוא פירש את מסימס כחבה׳ ועל פיו חישב את הפנדיון׳ כקיראט, או להיפך. אבל ככל הנראה גם הרמב״ם וגם רב האיי גאון חישבו את החבה׳ על פי ברייתא זו.
גם אחרי שרב האיי מזהה את הפנדיון כקיראט׳ ואת המסימס כחבה׳ הוא כותב בתשובה הנ״ל שאין הוא
יודע מאיזה משקל הם ומכיון שהקיראט עצמו משקלו לא היה אחיד בכל מקום. ראה מדות ומשקלות עמ׳ סו. והדינר הערבי שחישבוהו הראשונים ב 24 קראט, חושב אצל אחרים ב 20 קראט, או ב 21.3/7 קראט.
אביא כאן את תשובותיהם של רב שרירא גאון ורב האיי גאון עם תקציר.
התשובה הראשונה נמצאת בתשובות הגאונים הרכבי סימן ע״ג, בה כותב השואל את שיעורי המטבעות המקובלים בידיהם, ושמצאו לו סימוכין בדברי הגאונים. כתובת בתולה מאתיים זוז מכסף מדינה, שהם כ״ה דינרים מכסף צורי (כסף מדינה אחד משמונה מצורי). משקל דינר הצורי זהה למשקל הדינר הידוע אצלם (דינר ששדנג). שיעור הפרוטה (על פי הברייתא המובאת בקידושין יב,א שש מעה כסף דינר, מעה שני פודיונין, פודיון שני איסרין, איסר שני מוסמסין, מוסמס שני קונטרקין, קונטרק שני פרוטות = לב פרוטות במעה) אחד מקצ״ב לדינר זהב (ששדנג). כמו כן כותב השואל שהזוז המצוי בידיהם (זוזי טיאעי) עשרה מהם משקלם כשבעה דינרי זהב. כל המשקלות האלו הם אחרי שהוסיפו שתות על המטבעות, אולם בניכוי השתות שהוסיפו על המטבע הרי ששיעור ארבעה דינרים (סלע) כמשקל שלוש ושליש דינרי זהב (ששדנג).
וכתבתון לענין כ״ה זוזי דכסף מוהרי הוה מחזיק בידן דכל זוזא וזוזא שיעוריה מתקאלא דדינארא דסך כולהו תלתין ושיתה זוזי בזוזי טיאעי ואיסר. וכן אשכחנן לכמה גאוני דפסקי בכסף מוהרי כהדין שיעורא. אשתכח לפום הדין שיעורא בכסף דאוריתא תלתה מתקאלי ותולתא במתקאלא דדינארא מדאמרינן בבכורות אמ׳ רבא סילעא דאוריתא תלתה ותולתא האוי ואיתותב והלא סלע של הקדש מ״ח פונדיונות ופריק בתר דאוסיפו עילויהו. ואיתוקמא בעובדא דרב אשי דשדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרב ייבא שלח ליה לישדר לי מר תולתא אמ׳ ליה לשדר לי מר תלתה אחריני דהא אוסיפו עילויהו. ועוד דאמ׳ דינר כסף אחד מכ״ה לדינר שלזהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן אלמא הוה ליה סלע דאוריתא לבתר דאוסיפו עילאויה ארבעה זוזי דאינון ארבעה דינרי בלשון משנה דאינון מ״ח פונדיונות אישתכחא פרוטה לפום הדין מיניאנא אחד מקצ״ב לדינר זהב.
חשבון זה נמצא בשתי נוסחאות של הלכות גדולות (שתיהם מצויות בידינו = מהד׳ מק״נ). אלא שהלכות גדולות מייחס את הוספת השתות במטבע לדין הוספת חומש שבפדיון הקדש.
והם הכי אשכחנן לרב יהודאי גאון דאמ׳ לענין חמש סלעים שלבן והני חמש איסתירי הויאן עשרין מתקאלי דד... [צ״ל דששדנג.] דהון כ״ח זוזי ופלגו זוזא ופלגו דנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה.
ואשכחן משמיה בנוסחא אחרינא לישנא אחרינא אמ׳ בה הכי סלע בכמה האוי תלתה ותילתא כמה הוו להו חמש סלעים שיתסר ותרי תילתי דהאוו כ״ד בציר דנקא בזוזי דידן אוסיף עילויהו חומשא מלגיו שכל הפודה הקדש מוסיף חומש הוו להון כ״ח ופלגא ופלגו דנקא.
לעומת זה מביא השואל דעה אחרת המקטינה את הפרוטה מאוד, ולפיה משקל הדינר של הגמרא הוא חמש שישיות (או ארבע חמישיות, המספרים אינם תואמים) מזוזי דטאעי (שעשרה מהם כשבעה ששדנג). ופרוטה אחד מקצ״ב ממנה.
ואשכחן לרבואתן בתראיי דאוקימו פרוטה חדא מן מאתן וארבעין בזוזא מזוזי דטיאעי אישתכח סלע דאוריתא תלתה זוזי ותילתא בזוזא דטיי.
וקשו לן הני טעמי טובא ובעינן למיקם על בירוריהון מקמי מרן.
הגאון מקבל את חשבונו של הלכות גדולות, ובהסתייגות מהסברו על הוספת השתות.
עייננא במאי דכתבתון וודאי שקל הקדש עשרים גרה דהוא דנקא דדהבא, והאוי מן מתקאלי דששדנג תלתה ותילתא, והוסיפו עליו שתות מלבר דהוא חומשא מלגיו הוה ארבעה מתקאלי. פדיון הבן בחמשה מתקאלי מהני דכל חד מינהון ד׳ מתקאלי ששדנג, האוו בזוזי דטיאעי כ״ח ופלגא ופלגא דנקא, דהון תלתין זוזי מן זוזי דכל עשרה שבעה בציר חד מ״ג מתקאלא ששדנג [במדות ומשקלות של תורה עמ׳ פו הוא מפרש את דברי הגאון שהוא מתייחס לשתי סוגי מטבעות, הראשונה כל עשרה מהם שבעה (עם חוסר דיוק מזערי). והשניה כל אחת מהם שתי שליש של דינר ששדנג. וכלומר, כל עשרה מהם שבעה ששדנג פחות אחד מג׳ של ששדנג. והיינו כל עשרה מהם 6 ו 2/3.]. וחמשה שקלים דשל קדש בלא תוספה האוו שיתסר מתקאלי ששדנג וארבעה דנקי. והינו דכד שדר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא י״ז מתקאלי שלח ליה אהדר לי מיניהו תרי דנקי דאינון תולתא, שלח ליה רב אחא בריה דרבא את צריכת לשדורי לי תלתה מתקאלי אחריני דניהוו עשרין מתקאלי דהא אוסיפו על המדות שתות. אבל מאי דאשכחתון דהאי טופיאנא משום שכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא ולית לפדיון הקדש הכא עסק. ודאי שתותא מלבר חומשא מלגיו הוא, אילא מישום דהוסיפו על המידות מן יומי דיחזקאל הנביא מדרב חסדא דדרש והשקל עשרים גרה ויהב פראטא ששים שקלים כ׳ שקלים כ״ה שקלים עשרה וחמשה שקל ושוייה לכוליה מנא וקם לן דמנא כ״ה מתקאלי האוי בשקל הקדש דהאוו [אולי צ״ל חמישים.]חמשה מתקאלי ששדנג מן שמעתא דהלוקח דעוד שאלו ותמן מפריש לה למילתא ויחזקאל קא יאהיב פראטיה שיתין ומשוי ליה מנה, והאוי (ד״מ) [ר״מ] מתקאלי דששדנג, שמע מינה תלת שמע מינה מנה שלקדש כפול היה משום דמנה דעלמא מתקאלי ששדנג והוה מיבעי למיהוה מנה שלקדש ק״ק ששדנג מדקא משוי ליה קק״מ שמע מינה הוסיפו על המטבע שתות [כלומר, שמע מינה שהדינר המקורי שמאתיים וארבעים ממנו הוא מנה של קודש לא היה דינר ששדנג, אלא הדינר שעכשיו הוא כמו דינר ששדנג הוא מפני שהוסיפו עליו.] ושמע מינה דהוה שתותא מלבר משום הכי הוה פדיון הבן עשרים מתקאלי ששדנג.
אולם הגאון מסתייג מחשבון הפרוטה שלדברי השואל היא אחד מקצ״ב מדינר ששדנג. ואף שהוא מקבל לכאורה את שיעורו שהוא אחד מקצ״ב למאן דאמר (חכמים דפליגי על רשב״ג) פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, אולם הוא טוען שהמשקל של האיסר האיטלקי אינו ידוע לו בכדי שיוכל לשער ממנו את הפרוטה. והוא ממאן לחשב את משקלו של האיסר האיטלקי על בסיס הברייתא (המובאת בקידושין יב,א) הקובעת את שיעור האיסר האיטלקי ביחס למעה, כי הוא מפרש (כבתשובה דלהלן) שגם המעה והדינר הם איטלקיים, והיחס בין איסר למעה ודינר שוה בכל המטבעות, וכיון שאין הוא יודע את משקלם של המטבעות האיטלקיים אין לו דרך לשער את שיעור הפרוטה. הוא גם דוחה את השיטה שהוזכרה בדברי השואל המקטינה את שיעור הפרוטה.
ומאי דאקשיתון בפרוטות דאשכחתון פרוטה אחד מקצ״ב לדינר שלזהב. ודאי למאן דאמ׳ פרוטה אחד משמנה באיסר האוי דינר קצ״ב אילא כל דינר שתותיה מעה ופלגא דמעה פונדיון ופלגא דפונדיון איסר ואית ליה פרוטה ופרוטות עיקר דילהון מן נחאשא אינין דעאבדין פרוטות טבועות כל ל״ב מינהון במעה דכספא דהיא אחד מששה בדינר. והאיטלקי לא ידעינן השתא מאי מתקאליה אבל מאי דכתבתון דאשכחתון לרבואתא בתראיי פרוטה חדא מן ר״מ דזוזא לא שמיע לנא אנחנא ולא ידעיננא טעמא דפרוטה דשיער ר׳ סימאי בדורו שש באיסר דהוו חדא מן קמ״ד דזוזא דהאוו חד מן כ״ד דמעה וחד מן ששה דאיסר אבל דזוד (=חוץ) מן הכין לא שמיע לנא.
אף שהוא מקבל את דברי הלכות גדולות בשיעור הדינר, שיעור זה אינו נוגע לשיעור הכתובה בה הולכים לפי המטבע היוצא באותו מקום, ולכן די בכ״ה זוזי טיאעי. וכך היה מנהגו ומנהג אביו וזקנו להגבות כ״ה זוזי טיאעי.
ודאדכרתון כתובת אשה אנחנא לא ידעיננא אילא הני זוזי דטיאעי דכתובת אשה דרבנן וליכא השתא בכולה בבל ולא במאי דחאזי לנא ולא לאבינו ולא לאבי אבינו דקא מגבי כתובה אילא כ״ה מהני זוזי דטיאעי וכל אתרא נמי מן מתקאליה. ואם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא אזלינן בתר שיעבודא להקל ואם נשא בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל אזלינן בתר גוביאנא להקל משום שהתקינו שכל מעות יהו יוצאות בירושלם ואמרינן אמ׳ ר׳ אבא מקולי כתובה שנו:
תשובה זו אינה מתאימה עם דברי רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק א שער א שם הוא משער את הכתובה בכ״ה דינרי ששדנג. אולם הרמב״ן בהל׳ בכורות מצטט משפט מתשובה זו ומייחס אותה לרב האיי גאון. זה לשונו: והכין אמר רבינו האיי גאון ז״ל בתשובה, מאי דאשכחתון – למר רב יהודאי גאון ז״ל - דהאי טופיאנא משום שכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא, ולית לפדיון הקדש בהא עסק.
להלן תשובה נוספת בהרכבי סימן שפ״ו בה מוזכרת ככל הנראה תשובה זו שבסי׳ עג.
ככל הנראה המשיב הוא רב האיי גאון ׳אב בית דין׳. והוא מתייחס לתשובה שבסי׳ עג שכתב ׳אדוננו׳ (ככל הנראה הכוונה לרב שרירא, אולם בכל זאת ישנם לשונות לא ברורות בתשובה בהם המשיב מתייחס כאילו הוא זה שכתב גם את התשובה שבסי׳ עג).
ושש׳. לעינין הא דתנן שהאשה מתקדשת בפרוטה ושיעורה אחד משמנה באיסור האיטלקי. ופריש מר רב יהודאי זצ״ל מבריתא הא דתניא פרוטה שאמרו אחד משמנה באיסר האיטלקי שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין איסר שני מסימסין מסימס שני קונטרקין קונטרק שתי פרוטות נמצאת פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי.
ופירש מר רב סעדיה זצ״ל על זה העינין שזה האיסר אחד מעשרים וארבעה ממשקל זהב שלישמעאלים וכפשטו את החשבון אמר כלשון הזה אן אלפרוטה גז פצה מן קצ״ב גזא מן מתקאל דינאר אלערב.
ורבנו אב בית דין נטריה רחמ׳ פירש כי פרוטה רבע חבה ולענין מקח וממכר אמ׳ [בספר המקח שער יג כתב יד ברלין (וכן הוא גם במקור הערבי – ר׳ צבי שטמפפר מהדורה בהכנה). ובנוסח הדפוס אינו.] אם יהיו הדמים שיהא בהן המכר פחות מכן בטל המכר ואינו נקרא דמים כלל. אלמא לגביה דידיה קצוב הוא, ואפילו הכי קשי מימריה על דמר רב סעדיה זק״ל בהכי ואף על פי שלענין דבר קצוב הן שוין.
אבל למה שכתב אדוננו עכשו בתשובות אחינו בני פאם כי איסר האיטלקי אינו ידוע אצלם ואינם מכירין אותו קשיא אתרויהו.
כפי הנראה דברי רב סעדיה מיוסדים על דברי הלכות גדולות שחישב את הדינר על פי דינר זהב הערבי (ששדנג), אלא שרב סעדיה הוסיף לחשב על פיו גם את הפרוטה על פי הברייתא שהפרוטה אחד מקצ״ב בדינר. אבל רבנו אב בית דין חולק וכותב שהפרוטה היא רבע חבה. ולדעת אדוננו משקלו של האיסר האיטלקי אינו ידוע ולכן אי אפשר לדעת את חשבון הפרוטה.
ואו הכי הוא ואפשר שיעשה תיקון באחת מחמש פרוטות ובמקח ובממכר לעיניין קידושי אשה מה יש לעשות. אם יסמוך הסומך על דברי מר רב סעדיה ויהיו הקידושים פחות ממה שקצב לדבריו אינן קידושין ואינה צריכה גט. לדברי רבנו אב בית דין הרי כאן קידושין וצריכה גט. לדברי אדוננו דקשיא לתרויהו מאי הוי. טובא קשיא לן שיהא דבר גדול כזה מסותם ויהא המורה למאן דאו עבד על דעת מר רב סעדיה מתיר ועל דעת רבנו אב אוסר ועל דעת אדוננו פעמים אוסר ופעמים מתיר ונעשית תורה משלש תורות.
יבאר לנו אדוננו התשובה בחסדו:
הגאון תוקף את שיטת רב סעדיה ומתעלם מדברי הלכות גדולות. הוא אומר שהדינר הערבי משקלו משתנה ממקום למקום ואינו יודע לאיזה מהם התכוון רב סעדיה, ומאין לו לסמוך כלל על הדינר הערבי, ובפרט על אחד מהם במסוים.
הכין חזינא דאו אשכחנא אנפא למידע מינה שיעורין הללו כתיקנן לא היינו כותבין שאינו ידוע אצלינו. ואף מאי דאמ׳ מר רב סעדיה גאון נוחו עדן שהוא משוער מן מתקאל דינאר אלערב לא פרש מאין לו. ועוד דינר אלערב שיעורו משונה בכמה מקומות. השיעור שבמצרים פחות מן השיעור שבבבל והשיעור שבפרס זולתי זה וזולתי זה. ואין אנו יודעין על איזה מהן סומך מר רב סעדיה ואם סומך על אחד מהן מאין לו.
מה שאב בית דין כתב שהפרוטה היא רבע חבה הוא לא מפני שהוא יודע משקלו, כי הוא עצמו אינו יודע על איזה חבה הכוונה (ראה להלן).
והקושיא אשר הקשיתה בין שלשה הטעמים ישנם על דברי מר רב סעדיה לבדו. ואנו אב בית דין שאמרנו פרוטה רבע חבה אילו על דרהם אלערב היינו סמוכים גם שיעורו משונה בכמה מקומות על איזה מהן יסמך. אלא שלא אמרנו מן דרהם אלערב כמו שאמר מר רב סעדיה דינאר אלערב. ושאמרנו רבע חבה לא שיעור קצוב מדבר ידוע אלא קצבה מדבר שאינו ידוע לנו כאדם שאומר חלק אחד מקצ״ב חלקים. כאשר רגילין קדמונינו לומר בענין אונאה דנקא דדמים ודנקא דזבינתא קוראין את השתות דנקא. אם מאה כסף הן שתותן קוראין אותו דנקא דילהון. ואם כסף אחד הוא שתותו נקרא דנקא שלו. וכל כסף וכסף בין צורי ובין איטלקי ובין כסף מדינה הוה שש מעה וכל מעה שני פונדיונין. נמצא לשון פונדיון אין בו קצבה מדבר ידוע. כמו שאומר חלק אחד משנים עשר חלקים. והרי רב בר לוי בספר לאותות ולמועדים שעשה בחשבון מזלות שהזכיר את החלק מי״ב חלק שקוראין לו אצטגנינין אלאתני עשריה קראו פנדיון. אף כן אמרנו אנחנו אב בית דין רבע חבה כמי שאומר פרוטה שהיא רבע מסימס ואין ידוע מאיזה מסימס הוא אף אנחנו לא אמרנו מאי זה משקל הוא. לפיכך לגאון אלפיומי קשה ולנו אין קשה מה שהקשית לפי שלדבריו על פי קושיא שלך התורה כמה תורות אלא שבודאי אין הדבר הזה נודע באמונה.
אי אפשר לדעת את שיעור הפרוטה מכיוון שאף אחד אינו יודע את שיעורו של האיסר האיטלקי. היסטוריה של גאונים שביקשו שישלחו להם את האיסר האיטלקי בשביל לבדוק את משקלו, רב נחשון ביקש שישלחו לו ארבע איסרים (בשביל לעשות מהם ממוצע? או לוודא שהאיסר שהגיע אליו לא נפחת ממשקלו?).
והרי אף על פי ששנינו במשנתינו וכמה פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי הרי אמרו שיער ר׳ סימאי [בדורו כמה היא פ]רוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. ולא הוצרכנו לומר כך אלא שה[ודי]ע ר׳ סימאי כי אותו האיסר שהיה בדורו שלרבנו הוא האיסר שהוא בדורו ועכשו אינו ידוע. וכה אמר מר רב יהודה גאון אבי אבינו נוחם עדן ומר רב מישוי אלוף אבי אמנו נ״ע שמר רב אלעזר אלוף שבא מן אליסאנו ז״ל הגיד כי איסר האיטלקי ידוע באפרנגה ובארץ אדום וספר להם כי מר רב נחשון גאון מחסיה נ״ע תבע ממנו לכתוב להביא משם ארבע איסרות מן האיטלקי ואף הוא כתב אל אספמיא להתעשות ולשלוח אליו. להודיעך כי אף הראשונים כך היה להם שאין מכירין שיעורו באמונה.
טענה שניה טוען הגאון שאין לשער כלל את המטבעות שהוזכרו במשנה ובגמרא עם משקלו של דינר הזהב הערבי אלא לפי משקלו של הדינר מכסף שמשקלו שונה. שהרי הסלע (מעות מדינה) חישבו חכמי התלמוד את שוויו כחצי דינר בבלי, ודינר זה מכסף הוא. ואם נצא מנקודת הנחה שהיה אצלם שינוי במשקל בין דינר הזהב לדינר הכסף (כפי שהוא בזמן הגאון) הרי שהגמרא חישבה את הדינר כמו דינר הכסף הבבלי.
ומכל פנים למשקל המטבע שלכסף הוא קרוב ממשקל דינר שלזהב שהרי כסף קידושין מכסף מדינה הוא משוער ולא מכסף צורי. שכך אמרו אמ׳ רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה סתם אינו אלא כסף צורי ושלדבריהן כסף מדינה. והרי ידענו כי הסלע שהוא חצי השקל הוא חצי כסף מן המטבע שלפרסיים. שהרי התלמוד בימי פרסיים בבבל היה והם קראו את הסלע איסתירא דהיא פלגיה דזוזא ובלא ספק כי היה לפרסיים שינוי באותה שעה בין מטבע שלכסף למטבע שלזהב. והרי הכספים אלתמניה הבאים לפנינו עד עכשיו מארץ ימן כל זוז מהן יש בו אחד משמנה בכספים הללו שבבבל.
רב סעדיה הוא דעת יחיד והוא מיקל, ובשל תורה הלך אחר המחמיר.
והרי גם אתם אמרתם שמר רב סעדיה הקל בדבר ומי שמשער ממשקל שלכסף מ[ח]מיר הוא. וכן שנינו ואלו דברים מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואחד מהן שבית שמאי אומ׳ בכסף ובשוה כסף ובית הלל אומ׳ בפרוטה ובשוה פרוטה. וכיון שמר רב סעדיה מיקל על דבריו אינה מקודשת עד שיתן לה שוה פרוטה כסף שהוא אחד מקצ״ב ממשקל מטבע שלזהב והיא יתירה על משקל פרוטה שמן מטבע שלכסף ואין לו ראיה אין סומכין על דבריו ומקילין אלא מחמירין ואף בפרוטה מן מטבע שלכסף מצריכין גט. וזו היא שהוקשה לך בעסק קידושי אשה הרי היא פשוטה כי איסור היא וקימא לן ספק איסורא לחומרא. ושלתורה הוא וקימא לן בשלתורה הלך אחר המחמיר. והדין כללא הוא דנקטינן בעסק חמש פרוטות אילין. אבל ודאי על מר רב סעדיה קשיא וליכא אחד דאמ׳ כמימריה:
אף שאין הגאון מתייחס רק לשיעור הפרוטה ועיקר טענתו היא שאין אנו יודעים את שיעורו של המטבע האיטלקי בו שיערו חכמים את חשבון הפרוטה ואין לחשב אותה על פי דינר הזהב הערבי אלא על פי דינר הכסף, עוד הוא טוען על רב סעדיה שאין הוא יודע באיזה דינר ערבי מדובר והרי יש שינויים ביניהם, בין המצרי לבבלי ובין שניהם לפרסי. לפי טענה זו הרי שאין אנו יודעים גם את שיעורם של חמשת סלעים לפדיון הבן.
על כל פנים גם ׳אדוננו׳ בתשובה עג חלק למעשה רק על חישוב הפרוטה ולא היה מוכן לחשב את משקלו על פי הדינר הזהב הערבי אלא לפי המטבע האיטלקי שהיה בזמן המשנה ורב סימאי, אף שקיבל את חשבונו של הלכות גדולות לענין שיעור פדיון הבן שהדינר הוא כמו דינר הזהב הערבי ששדנג. (יש לציין שבכמה מכתבי היד של הלכות גדולות בהל׳ קידושין – מק״נ ח״ב עמ׳ 191 הערה 3 - הוא משער את הפרוטה על פי דינר הזהב הערבי ששדנג, וכרס״ג והרי״ף).
מדברי הגאון שפרוטה היא רבע חבה אולם אין הוא יודע באיזה חבה מדובר נראה שיש בידו איזה שהיא מסורת על כך. יש לציין לדברי הרמב״ם בפרוש המשנה בכורות פרק ח משנה ח: כבר בארנו כי הסלע המדובר עליו בתורה אשר קראו ה׳ שקל וכו׳ יש במשקלו עשרים וארבע דרהם, משקל הדרהם שש עשרה גרגרים. ואלה לשונות תלמוד שאין בהם ספק. והקבלה אשר בידי מאבא מארי זצ״ל מאביו מזקנו איש מפי איש ז״ל שהגרגרים הללו ששוקלין בהן גרגרי שעורים, ואיני יודע יסוד לכך. וכו׳. ע״כ. וכלומר חשבון זה שהפרוטה היא חצי ׳חבה׳ מפורש בגמרא, אלא שלא פורש באיזה חבה מדובר, וקבלה בידו מאביו שהכוונה לגרגיר שעורה. ודברי הרמב״ם שהתפרש בגמרא שבסלע יש עשרים וארבעה דרהמים כוונתו למעה׳ (והוא מכנה את המעה׳ בדרהם׳ כמו רב האיי גאון במשפטי שבועות במקור הערבי, הובא להלן), ועשרים וארבעה מעה בדינר. אולם מה שכתב שהוא מפורש בתלמוד שיש בכל מעה שש עשרה גרגרים צריך עיון. ואולי פירש הרמב״ם את הקונטרק׳ שבברייתא כחבה׳.
דעת רב האיי גאון בספר משפטי שבועות
בדברי רב האיי גאון שבמשפטי שבועות חלק א שער א בעניין מודה במקצת שאינו חייב שבועה עד שיכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה נפלו הרבה שיבושים בשני התרגומים שלפנינו (בהתאמה למקור הערבי). הדברים שלהלן הם על פי הטקסט הערבי שבמהד׳ ר״ש אברמסון (עמ׳ 16-20).
בניגוד לר״ח רש״י רמב״ם ורמב״ן ועוד, שמפרשים את הכסף האמור במשנה שבועות פרק ו ׳הטענה שתי כסף׳ במעה׳ ושיעור הטענה שתי מעין (שליש דינר). דעת הר״י מיגש בחידושים (הובא ברמב״ם בשם רבותיו) שהכוונה לשני דינרים ממעות מדינה שהם שתי שמיניות מדינר צורי (רבע דינר).
וכך הם דברי רב האיי גאון שכתב שתי כסף ׳דאנק ונצף׳ שתות וחצי (שתות), כלומר, רבע = שתי שמיניות. הדאנק׳ לדברי רב האיי הוא שתות של הדרהם הערבי (והוא מתאים עם דינר הזהב הערבי המובא בהלכות גדולות). עוד הוא כותב שהכסף׳ של המשנה הוא כמו ׳דרהם תומאניה׳-תמניה. (והם שהוזכרו אצל רב האיי לעיל בתשובה סי׳ שפו: הכספים אלתמניה הבאים לפנינו עד עכשיו מארץ ימן). ומכספים אלו יש לשער כתובת בתולה מאתים כסף [בשני התרגומים נוסף כאן את המובאה מהמשנה שההונאה ארבעה כסף כסיוע לדברי רב האיי (ואברמסון כותב שהוא נשמט בטעות במקור הערבי), אולם הרמב״ן הוכיח ממשנה זו דלא כרב האיי, אלא שהכסף המוזכר במשנה הוא מעה שישית ולא שמינית. עכשיו יצא לאור אוצר הגאונים החדש למסכת שבועות, ושם בסי׳ מה הביאו קטע זה של ספר משפטי שבועות ממקור נוסף, ושם נמצא רק הנוסח המתוקן, בו כותב רב האי ששיעור שתי כסף הוא שני דנקים, והוא מוכיח כן מהמשנה שההונאה ארבעה כסף. ולפי זה, נוסח הדפוס של ספר משפטי שבועות (בקטע זה) מורכב משתי נוסחאות. והנוסח שבתרגום מכתב יד שבו מופיע ההוכחה מבבא מציעא ללא השינוי בשיעור הכסף, הוא הבעייתי.].
את שיעור הפרוטה רבע חבה, רב האיי משער על פי הברייתא המובאת בקידושין יב,א מעה שני פנדיונין פנדיון שני איסרין איסר שני מיסמסין מסמיס שני קונטרקין קונטרק שני פרוטות נמצאת פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. והוא מפרש, מעה – דאנק. פנדיון – קיראט (גרעין חרוב משקלו כארבעה גרעיני שעורה). איסר – חבתאן. מסימס – חבה. קנטרק – חצי חבה. פרוטה – רבע חבה. איני יודע אם הוא פירש את מסימס כחבה׳ ועל פיו חישב את הפנדיון׳ כקיראט, או להיפך. אבל ככל הנראה גם הרמב״ם וגם רב האיי גאון חישבו את החבה׳ על פי ברייתא זו.
גם אחרי שרב האיי מזהה את הפנדיון כקיראט׳ ואת המסימס כחבה׳ הוא כותב בתשובה הנ״ל שאין הוא
יודע מאיזה משקל הם ומכיון שהקיראט עצמו משקלו לא היה אחיד בכל מקום. ראה מדות ומשקלות עמ׳ סו. והדינר הערבי שחישבוהו הראשונים ב 24 קראט, חושב אצל אחרים ב 20 קראט, או ב 21.3/7 קראט.
מתני׳ שבועת הדיינין – שהדיינים משביעין ע״י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה.
הטענה – שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף.
וההודאה – שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ׳ פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה.
שתי כסף – שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר.
[סימן תצט]
שבועת הדיינין בלשון שהנשבע מבין משביעין אותו. ומתפיסין אותו חפצא בידיה כגוןא ספר תורה. ומשביעין אותו בשם המיוחד או בכינויין. והוא היה בעצמו נשבעב. ומפני שהשבועה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם בעונשה, בטלוה האחרונים ועשו תקנה לגזור חזן הכנסת עליו שבועה וחרם בלא תפיסת חפצא בידיהג.
א. עי׳ בגמ׳ לח ע״ב דלכתחילה בעינן ס״ת ובדיעבד סגי בתפלין ות״ח לכתחילה בתפלין. וכ״פ הרמב״ם והטור.
ב. ברמב״ם פי״א מהל׳ שבועות ה״ח ובשו״ע סי׳ פז סי״ז: מפיו או מפי הדיינים. ועי׳ מקורו בבאה״ג ובבאהגר״א שם.
ג. וכ״כ רש״י לח סע״ב. ונמצא בכמה תשובות גאונים. עי׳ חמדה גנוזה סי׳ כב ובאריכות בתשוה״ג אסף א עמ׳ צה ואילך [והועתקה בקובץ שיטות קמאי לגיטין לה ע״א] ועוד. וכ״ה בטור סי׳ פז. ועי״ש שכתב דאעפ״כ צריך נק״ח.
מתני׳ שבועת הדיינין – הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל (דף לו:) גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות.
שבועת הדיינין
{שמעתא דדברי הר׳ יוסף הלוי בענין שתי כסף דשבועות הדיינין}
כתב הר׳ יוסף הלוי ז״ל (ד״ה וגרסינן, דף מ.): שתי כסף, כספים דאית מינייהו בדינר, דהוא כסף צורי, שְמֺנָה. נמצאו שתי כסף עשרים חבות פחות חצי חבה. והפרוטה חצי חבה.
וזו טעות בידו. דשתי כסף שתי מעין הן. ושש מעה כסף דינר. ותנן נמי בפרק הזהב (בבא מציעא נה.): האונאה ד׳ כסף והטענה שתי כסף. ובמסכת חגיגה (דף ב.) תנן: הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. והכא (דף מ.) תני רבי חייא: סלע לי בידך. אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף. חייב. חסר מעה פטור. אלמא, שתי כסף שתי מעין נינהו. והדינר אית ביה קצ״ב פרוטות, דהכי משערינן ליה בקידושין (דף יב.). והפרוטה חצי חבה, כדברי הרי״ף ז״ל (רי״ף; קידושין ו.). נמצאו שתי כסף ל״ב חבות שהם שליש הדינר.
וכן מה שכתב - לשבועות עד אחד לא בעי׳ שתי כסף, דהא אמרינן בהדיא, אפילו לא כפר לו אלא בפרוטה ולא הודה לו אלא בפרוטה חייב - זו הגרסא משובשת היא. והגרסא הנכונה היא, אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר בו חייב.
וכן מה שכתב דלגבי שומרין לא בעינן שתי כסף אלא בפרוטה לחודה מיחייב, לא מסתברא כותיה. דהא עיקר שתי כסף בשבועות השומרין כתיב, וא״כ, אדרהיט רב נחמן אמר שמואל לאשמעינן בשבועת עד אחד לשמעינן בשבועת השומרים, דכתיב בגופה שתי כסף, וכ״ש שבועת עד אחד, דלא כתב בה שתי כסף.
פרק שבועת הדיינין
[במאור דף יז. ד״ה כתב הר״ר יוסף. לרי״ף סי׳ אלף קמה (שבועות דף לח:)]
כתוב שם: כתב הרב רבי יוסף הלוי ז״ל שתי כסף כספים דאית מינייהו בדינר וכו׳, עד נמצאו שתי כסף ל״ב חבות שהוא שליש הדינר.
אמר אברהם: שמא החכם שיער במקומו שהדינר נתמעט או שמא המעין נתמעטו וחזרו להיות שמנה בדינר צורי, אך על חשבון הפרוטות לא אדע לו טענה, ושמא טעות סופר היא, כי יש עוד טעות אחרת בכלל דבריו שאמר דהאי כסף טענת כסף מדינה היא, וזה לא איפשר, דאם כן אפילו לחשבונו לא יבוא זה החשבון כי אם פחות הרבה. ועוד דבהדיא אמרינן בקידושין [דף יא] דהאי כסף קצוב הוא וכסף צורי הוא, והגירסא ודאי שאמרה בעד אחד טעות סופר היה אבל מה שכתב בשבועת שומרים דלא בעינן טענת שתי כסף יפה אמר, דכיון דלא בעינן כפירה והודאה, דלא סבירא לן כרמי בר חמא [ב״ק דף קז.] אלא כרבי חייא בר יוסף דאמר [שם] עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב, הילכך שתי כסף נמי לא בעינן, דכסף וכלים אמלוה הוא דכתיבי כדאמרינן [דף מ:] טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן אלמא כולא מילתא אמלוה שדינן ליה ומפקינן לה משומרין כי היכי דמפקינן להודאה במקצת דמפקינן לה משומרים אע״ג דכתיבא גבייהו ושדינן לה אמלוה מטעמא דרבה [דף מב: וש״נ] הם הכי נמי לשתי כסף דאיפשר בכפירת שתי כסף הוא דרמא רחמנא שבועה עליה דילמא אשתמוטי משתמיטו ליה, אבל בציר מהכי אי לאו דקושטא הוא לא הוה כפר ביה באשתמוטי דמילתא זוטרתי היא. אבל בשבועת שומרים דלא ידע ביה אימר אפילו בפרוטה נמי, וטעמא דמסתבר הוא, ולישנא דגמרא [דף מ.] נמי הכי משמע דקאמר לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה.
פרק שישי: שבועת הדיינין
מתני׳. שבועת הדיינין – פי׳ רש״י ז״ל שבועה שהדיינין משביעין אותה על ידי כפירה והודאה, שלמדוהא מאשר יאמר כי הוא זה,ב וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים וגו׳ דהיינו שבועה. ויש לדקדקג בלשון משנתנו למה לא פירשה איזו שבועה, שהרי אף שבועת השומרין שבוע׳ הדיינין מיקריא דהיינו טענת נאנסו. וי״ל אע״פ שהדיינים משביעין אותה לא מיקריא שבועת הדיינין אלא הפקדון שמה, שהרי אם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, ושבועת הפקדון כוללת כל שבועה שעל עסק פקדון כגון איני יודע מה אתה שח וכגון נאנסו, הילכך לא מקריא שבועת הדיינים מפני ששם אחר יש לה, ושבועת עד אחד כיון דלא כתיב בה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינין. וי״לד דהכי קתני שבועת הדיינין של מודה מקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף, (כדתנןה בפרק הזהבו ההונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף1, והאונאהז ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, והיינו [מעין], ודכות׳ הטענה שתי כסף שתי מעין). ולאו (מעין) כל שבועת [הדיינים] קתני, והיינו דמפיק מינה עד אחד בגמ׳.ח
ופי׳ שתי כסףט – שתי מעין, משש מעה כסף שבדינר צורי,י והכי איתא בירושלמיכ תני׳ הטענה בית שמאי אומרים מעה כסף, ובית הלל אומ׳ שתי מעה כסף, ומפרש התם טעמא דבית הלל, כתיבל כי יתן איש אל רעהו, אם ללמד שאין ב״ד נזקקין לפחות משוה פרוטה, כבר כתיבמ לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה, מכאן שיש כאן יותר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטהנ יתר מכסף ב׳ פרוטות, סוף מטבע כסף מעה. פי׳ שאין מטבע כסף פחות ממעה, והוא מוזכר בתורהס גרה, ואין בתורה פחות ממנו. ותהא מעה,ע או כליםפ מה כלים שנים אף כסף שנים. והפרוטה כתבו רבינו חננאל ז״ל ורבינו יצחק אלפסי ז״לצ שהיא חצי חבה,ק ותניא במס׳ קידושיןר דקצ״ב פרוטות יש בדינר, נמצאו בשתי מעין ס״ד פרוטות שהן ל״ב חבות, שהן משקל ל״ב שעורות של כסף נקי, נמצא שאינו חייב שבועת מודה מקצת הטענה עד שיכפור בל״ב שעורות של כסף, ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה, ויש בדבר זה טעות בדברי הרב הלוי ז״ל.ש
א. בבא קמא קז, א.
ב. שמות כב, ח.
ג. ראה חי׳ הריטב״א.
ד. ר״ת ועוד י״ל, וכ״ה בחי׳ הר״ן ובר״ן עיי״ש, ועי׳ רשב״א.
ה. מה שהקפנו לא שייך לכאן אלא להלן, ונציין שם את מקומו.
ו. בבא מציעא נה, א.
ז. שם מט, ב.
ח. לקמן מ, א.
ט. וכן הוא ברשב״א בריטב״א בר״ן ובחי׳ הר״ן.
י. לכאן שייך מה שהקפנו לעיל, וכ״ה בחי׳ הר״ן.
כ. בפרקין ה״א.
ל. שמות כב, ו.
מ. ויקרא ה, כו.
נ. לפנינו בירושלמי כתוב: פרוטה.
ס. שמות ל, יג.
ע. כלומר מנין לך שיהו שנים. חי׳ הר״ן.
פ. שמות כב, ו.
צ. הרי״ף בקדושין ו, א, בדפי הרי״ף.
ק. ובמשפטי שבועות לרב האי גאון ח״א שער א כתב דפרוטה הוא רביע חבא, וכן נראה משערי שבועות של הגאון רבי יצחק בן הרב רבי ראובן, שער החמישי עיי״ש.
ר. עי׳ קדושין יב, א.
ש. בחי׳ הר״י מיגש לקמן לט, ב, סוף ד״ה הא דאמרינן אלא. והביאו הרמב״ם פ״ג מטוען ונטען ה״ב וכתב ג״כ שהוא טעות, וכ״כ בעל המאור.
1. הגהת הגרא״ז: וההודאה שוה פרוטה.
שבועת הדיינין. פרש״י ז״ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע״י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועה ע״כ, ואע״פ שכל השבועות של תביעה שבועת הדיינין הם כשבועת הפקדון בטוען נאנסו או נגנבו וכן שבועת עד א׳, אלו אינן נקראין כאן שבועת הדיינין לפי שכבר פרט כאן שבועה הבאה עדי כפירה במקצת והודאה במקצת וכפירושו של רש״י ז״ל ושבועת השומרין דהיינו נגנבו או נאנסו אינה צריכה כפירה והודאה וכן שבועת עד א׳ ואינה צריכה אפי׳ טענת שתי כסף כדאיתא בגמרא, ושמא אף שבועת השומרין כן וכמו שנכתוב בגמ׳ לקמן בע״ה.
הטענה שתי כסף. בגמרא נחלקו רב ושמואל אם כל הטענה שתי כסף או כפירת הטענה בלבד שתי כסף, ושתי כסף הן שתי מעין שהוא סוף מטבע המוזכר בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין, ומפורש כאן בירושלמי דגרסי׳ התם תני הטענה ב״ש אומרין מעה כסף ובית הלל אומרין שני מעין כסף, ומקשו התם מחלפא שטתהון דב״ש תמן אמרי כסף דינר והכא אמרי כסף מעה, וב״ה אומרים שתי כסף מחלפא שטתהון תמן אמרי כסף פרוטה וכאן הן אמרין שתי מעין, ופריקו מחלפא שטתהון דבית הלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יתר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטה יתר מכסף ב׳ פרוטות, סוף מטבע כסף מעה, וחזר והקשה ותהא מעה, או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים, ע״כ בירושלמי, ומעה הוא שתות הדינר של כסף צורי וכמו ששנינו בפרק הזהב (נקה א׳) האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, ובקדושין (י״ב א׳) אמרו שש מעה כסף דינר, נמצאו שתי מעין שליש הדינר של כסף יקר (נ״א נקי), וכן אמרו קצ״ב פרוטות בדינר, ופירשו הגאונים ז״ל כי הפרוטה משקל חצי חבה, כלומר משקל חצי שעורה, נמצאו קצ״ב פרוטות משקל צ״ו שעורות, ונמצאו שתי מעין משקל ל״ב שעורות שהן שליש הדינר והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי.
התובע את חברו בחטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאין לו בידו כלום והודה שיש בידו כוסמין לבד חייב שהרי חלה השבועה על מה שהודה אמ׳ שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאלו הודה היה מתחייב שלש והודה באחת או בשתים הרי הוא חייב על אותם שהודה:
פרק ששי
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה – פירוש רש״י ז״ל שבוע׳ שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע׳ ע״כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א׳ שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א׳ לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא״כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע׳ מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא׳ שוה פרוט׳ איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ׳ דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק״ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני׳ כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט׳ ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ׳ ב׳ כסף וי״ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א״ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר׳ דמדקפרטינן בהודא׳ פרוט׳ ולא פריט מידי בכפיר׳ מכלל דב׳ כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר׳. והני ב׳ כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגמינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא׳ ארבעה כסף מכ״ד כסף לסלע שתות מקח והטענ׳ שתי כסף ומדקתני מכ״ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ׳ שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ׳ ב״ש אומרים מעה כסף וב״ה אומרים שתי מעין וסתמא כב״ה דהלכתא כוותייהו דב״ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט׳ והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז״ל ואמרו כי הפרוט׳ חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ״ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב׳ מעין שהם שליש דינר ס״ד פרוטות שהם ל״ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל״ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל״ב שעורות.
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה – פירוש רש״י ז״ל שבוע׳ שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע׳ ע״כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א׳ שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א׳ לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא״כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע׳ מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא׳ שוה פרוט׳ איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ׳ דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק״ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני׳ כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט׳ ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ׳ ב׳ כסף וי״ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א״ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר׳ דמדקפרטינן בהודא׳ פרוט׳ ולא פריט מידי בכפיר׳ מכלל דב׳ כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר׳. והני ב׳ כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגמינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא׳ ארבעה כסף מכ״ד כסף לסלע שתות מקח והטענ׳ שתי כסף ומדקתני מכ״ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ׳ שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ׳ ב״ש אומרים מעה כסף וב״ה אומרים שתי מעין וסתמא כב״ה דהלכתא כוותייהו דב״ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט׳ והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז״ל ואמרו כי הפרוט׳ חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ״ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב׳ מעין שהם שליש דינר ס״ד פרוטות שהם ל״ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל״ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל״ב שעורות.
א משנה שבועת הדיינין כלומר, השבועה שהדיינים משביעים מדין תורה את מי שמודה במקצת הטענה, חלה כאשר הטענה שטוען התובע היא בדבר ששווה לפחות שתי כסף, וההודאה שמודה הנתבע היא לפחות בשוה פרוטה. ותנאי נוסף בענין זה, שאם אין ההודאה ממין הטענה, אלא מודה לו הנתבע בדבר שלא טען — פטור.
MISHNA: By Torah law, the oath imposed by the judges upon one who admits to part of a claim is administered only when the claim is for the value of at least two silver ma’a, and the defendant’s admission is for the value of at least one peruta. And furthermore, if the admission is not of the same type as the claim, i.e., the defendant admitted to a debt that the claimant did not claim, the defendant is exempt from taking an oath.
הכל
(9) כֵּיצַד השְׁתֵּי כֶּסֶף לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה פָּטוּר ו שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה חַיָּיב.
How so? If the claimant said to the defendant: I have two silver ma’a in your possession, and the latter responded: You have only one peruta, a coin made from copper, in my possession, he is exempt from taking an oath (see 39b). But if the claimant said: I have two silver ma’a and one peruta in your possession, and the defendant responded: You have only one peruta in my possession, he is liable to take an oath.
אין לך בידי אלא פרוטה פטור – שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן.
שתי כסף ופרוטה כו׳ – קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב.
גמ׳ ונפקא מינה כו׳ וכדרבא דאמר רבא כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה אין לך כו׳ שאין ההודאה כו׳ נ״ב דוקא לשמואל דלא בעי בכפירה שתי כסף וק״ל:
כיצד? אם אמר לו: ״שתי כסף לי בידך״, ואמר לו: ״אין לך בידי אלא פרוטה (של נחושת)״— הרי זה פטור, משום שמה שטען לא הודה לו. אבל אם אמר: ״שתי כסף ופרוטה לי בידך״, ואמר לו ״אין לך בידי אלא פרוטה״ — הרי זה חייב.
How so? If the claimant said to the defendant: I have two silver ma’a in your possession, and the latter responded: You have only one peruta, a coin made from copper, in my possession, he is exempt from taking an oath (see 39b). But if the claimant said: I have two silver ma’a and one peruta in your possession, and the defendant responded: You have only one peruta in my possession, he is liable to take an oath.
הכל
(10) זמָנֶה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי פָּטוּר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר חַיָּיב.
If the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: Nothing of yours is in my possession, he is exempt, as he denies the entire claim. But if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is liable to take an oath, as he admitted to a part of the claim.
אמר לו: ״מנה (מאה דינרים) לי בידך״, ואמר לו: ״אין לך בידי כלום״ — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו: ״מנה לי בידך״, ואמר לו: ״אין לך בידי אלא חמישים דינר״ — חייב, משום שהודה במקצת.
If the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: Nothing of yours is in my possession, he is exempt, as he denies the entire claim. But if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is liable to take an oath, as he admitted to a part of the claim.
הכל
(11) חמָנָה לְאַבָּא בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא נ׳ חֲמִשִּׁים דִּינָר פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.
If the claimant said: My late father had one hundred dinars in your possession, and I am now claiming them, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is exempt from taking an oath, as he is like one returning a lost item, since he could have easily denied the entire claim.
שהוא כמשיב אבידה – שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם.
מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. פרש״י ז״ל דטעמא דמשיב אבידה מדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וליתא דמוצא מציאה מדינא חייב דהתם בטוענו בריא היא דאומר שני כיסין קשורין מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחת ופטור מן התקנה אע״ג דכיסין לא עבידי דמנתקי וכדאיתא בגיטין בפרק הנזקין, אבל במשיב אבדה בשאינו טוענו בריא כי הא דמתני׳ פטור מן הדין משום מגו וכבר כתבתיה שם בפרק הנזקין בארוכה בסיעתא דשמיא.
ואולם במקרה שהודה במקצת, שאמר לו: ״מנה לאבא בידך״, ועכשיו שמת אני תובע ממך, ואמר לו הנתבע: ״אין לך בידי אלא חמשים דינר״ — פטור משבועה זו, מפני שהוא כמשיב אבידה, שהיה יכול במקרה זה לכפור בכל.
If the claimant said: My late father had one hundred dinars in your possession, and I am now claiming them, and the defendant responded: You have only fifty dinars in my possession, he is exempt from taking an oath, as he is like one returning a lost item, since he could have easily denied the entire claim.
הכל
(12) טמָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ פָּטוּר אֵין לְךָ בְּיָדִי חַיָּיב.
§ The mishna discusses other cases where the defendant denies an entire claim. In a case where one said to another: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, I acknowledge that claim; and the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is exempt. But if he responded: Nothing of yours is in my possession, i.e., he denies that a debt ever existed, he is liable to pay, as he already admitted that he owed him the amount.
(יב-יח) 1
1. לשאר ביאורי רש״י להמשך המשנה, עיינו רש״י שבועות מ״ב. ״שכחתי מלפרש המשנה והנני מפרש כאן...״.
מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיך לך אינו נאמן מפני שצריך ליתנו בעדים. וכתב הר״י הלוי ז״ל דמהא שמעינן דאפי׳ אמר לו לאחר שהלוהו חייב לפורעו בעדים דהא מתני׳ לאחר שהלוהו הוא, והרמב״ן ז״ל כתב דמסתברא דאם לא קבל עליו יכול לפורעו שלא בעדים דיכול לומר לו איני רוצה שאהא חייב לפרוע בעדים שמא ילכו למדינת הים או ימותו ושמא תתבעיני פעם שניה, ולי נראה שאפי׳ כשלא קבל עליו וטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכל סוגיא דגמ׳ מוכחא הכי ופשטא דברייתא הכי דייקא דקתני בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ועוד מדאקשי׳ לשמואל ממתני׳ דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה״ד אי דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים צריכא למימר ואם איתא אין הכי נמי צריכא למימר ולאשמעי׳ דאפי׳ לאחר הלואה שיכול לסרב, בשותק חייב כאלו קבל, ועוד אלו יכול לסרב אפילו כי שתק או אפי׳ אמר אין במה נתחייב דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא דבקבלת מעות נתחייב אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב, אלא משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא ואפי׳ שלא בשעת מתן מעות חייב דכל מלוה על דעת כן מלוהו, כנ״ל.
תוספתא היה טוענו מנה בב״ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה היה עד מעידו הרי זה נשבע על הכל ע״כ, וכתבה הר״ח ז״ל בפרושו וכתב דקיקל הכי, ונראה דהכא במעידין שחייב לו עדיין חמשין זוז ולפיכך פטור על השבועה משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות, ולא דמיא לדרבי חייא קמייתא דתני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש עליו חמשים זוז נשבע וגוני, את השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק״ו דההיא דר׳ חייא בשנתבע כופר ואומר שלא לוה ממנו ועדים מעידין שלוה ממנו חמשין אבל אינם מעידין שהוא חייב לו עדיין אותן חמשים ולפיכך נשבע שאין באן שיעבוד קרקעות.
עוד כתוב בתוספתא מנה לי בידך אין לך בידי וכן הטוען היה לך בידי נתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות או כלים ובמנה פירות פטור.
ב ודנים באופן נוסף של כופר בכל שהוזכר לעיל. אמר לו: ״מנה לי בידך״, ואמר לו הנתבע: ״הן״, למחר אמר לו התובע: ״תנהו לי, שהרי הודית״, ואמר לו הנתבע: ״נתתיו לך״ — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו למחר: ״אין לך בידי״ — חייב לשלם לו, שהרי כבר הודה שחייב.
§ The mishna discusses other cases where the defendant denies an entire claim. In a case where one said to another: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, I acknowledge that claim; and the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is exempt. But if he responded: Nothing of yours is in my possession, i.e., he denies that a debt ever existed, he is liable to pay, as he already admitted that he owed him the amount.
הכל
(13) ימָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתְּנוֹ בְּעֵדִים.
In a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant said to him: Yes, to which the claimant responded: Give the money to me only in the presence of witnesses, then if the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is liable to pay, as he is required to give it to him in the presence of witnesses, and he cannot prove that he did so.
אמר לנתבע ״מנה לי בידך״, אמר לו: ״הן״, אמר לו התובע: ״אם כן, אל תתנהו לי אלא בעדים״, למחר אמר לו: ״תנהו לי״, ואמר לו הנתבע: ״נתתיו לך״ — הרי זה חייב לשלם, מפני שצריך ליתנו בעדים כפי שהתנה עימו.
In a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant said to him: Yes, to which the claimant responded: Give the money to me only in the presence of witnesses, then if the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is liable to pay, as he is required to give it to him in the presence of witnesses, and he cannot prove that he did so.
הכל
(14) כלִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף פָּטוּר ל דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדָּיוֹת וּפְרוּטָה חַיָּיב שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת.
§ The mishna resumes discussion of the oath imposed by the court in a case where the defendant admits to a part of a claim. If the claimant said: I have a litra, i.e., a specific weight, of gold in your possession, and the defendant responded: You have only a litra of silver in my possession, he is exempt from taking an oath, as his admission relates to a different item than that which the claim relates to. But if the claimant said: I have a gold dinar in your possession, and the defendant responded: You have only a silver dinar, or a tereisit, or a pundeyon, or a peruta in my possession, he is liable to take an oath, as they are all of one type; they are all coins. Since the claim concerns money, the difference between the different types of coins is disregarded, as the claim is essentially referring to the monetary value, not to a specific type of coin.
ג ושבים לדון בפרטי הדינים של מודה במקצת. אם אמר לו: ״ליטרא זהב יש לי בידך״, ואמר הנתבע: ״אין לך בידי אלא ליטרא כסף״ — פטור, שהרי לא הודה לו במה שתבעו. אבל אם אמר לו ״דינר זהב יש לי בידך״, ואמר לו הנתבע ״אין לך בידי אלא דינר כסף״, וכן ״יש לך בידי טריסית״, וכן פונדיות, וכן פרוטה — חייב, ומדוע? שהכל מין מטבע אחת, שהוא תובע ממנו ממון והודה לו בסכום קטן יותר.
§ The mishna resumes discussion of the oath imposed by the court in a case where the defendant admits to a part of a claim. If the claimant said: I have a litra, i.e., a specific weight, of gold in your possession, and the defendant responded: You have only a litra of silver in my possession, he is exempt from taking an oath, as his admission relates to a different item than that which the claim relates to. But if the claimant said: I have a gold dinar in your possession, and the defendant responded: You have only a silver dinar, or a tereisit, or a pundeyon, or a peruta in my possession, he is liable to take an oath, as they are all of one type; they are all coins. Since the claim concerns money, the difference between the different types of coins is disregarded, as the claim is essentially referring to the monetary value, not to a specific type of coin.
הכל
(15) מכּוֹר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית פָּטוּר נ כּוֹר פֵּירוֹת לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית חַיָּיב שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּירוֹת.
If the claimant said: I have a kor of grain in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is exempt. But if the claimant said: I have a kor of produce in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is liable, as legumes are included in produce.
וכן אם תבע אותו: ״כור תבואה לי בידך״, ואמר הנתבע: ״אין לך בידי אלא לתך (חצי כור) של קטנית״ — פטור, שאין ההודאה ממין הטענה, שהודה לו בדבר שלא טען. אבל אם אמר: ״כור פירות לי בידך״, ואמר לו ״אין לך בידי אלא לתך קטנית״ — חייב, לפי שהקטנית בכלל פירות.
If the claimant said: I have a kor of grain in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is exempt. But if the claimant said: I have a kor of produce in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is liable, as legumes are included in produce.
הכל
(16) סטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין פָּטוּר וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב.
If one claimed that another owes him wheat, and the defendant admitted to owing him barley, he is exempt; and Rabban Gamliel deems him liable to take an oath. According to Rabban Gamliel, one who admits to a part of the claim is liable to take an oath even if the admission is not of the same type as the claim.
If one claimed that another owes him wheat, and the defendant admitted to owing him barley, he is exempt; and Rabban Gamliel deems him liable to take an oath. According to Rabban Gamliel, one who admits to a part of the claim is liable to take an oath even if the admission is not of the same type as the claim.
הכל
(17) הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים אַדְמוֹן אוֹמֵר הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עאֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
With regard to one who claims that another owes him jugs of oil, and the latter then admitted that he owes him pitchers, i.e., the jugs themselves, but not the oil, Admon says: Since he admitted to him with regard to a part of the claim, and his admission was of the same type as the claim, i.e., the claim included both containers and oil and he admitted to owing him containers, he must take an oath. And the Rabbis say: The partial admission in this case is not of the same type as the claim, as he completely denied owing him oil. Rabban Gamliel said: I see the statement of Admon as correct.
הטוען לחבירו בכדי שמן שהוא חייב לו כך וכך כדים של שמן, והודה לו לא בשמן, אלא בקנקנים בכדים המכילים את השמן — אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע, שהרי תבע ממנו קנקנים ובהם שמן. וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה, שאינו מודה לו בשמן שתבע. אמר רבן גמליאל: רואה אני ומקבל את דברי אדמון.
With regard to one who claims that another owes him jugs of oil, and the latter then admitted that he owes him pitchers, i.e., the jugs themselves, but not the oil, Admon says: Since he admitted to him with regard to a part of the claim, and his admission was of the same type as the claim, i.e., the claim included both containers and oil and he admitted to owing him containers, he must take an oath. And the Rabbis say: The partial admission in this case is not of the same type as the claim, as he completely denied owing him oil. Rabban Gamliel said: I see the statement of Admon as correct.
הכל
(18) פטְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים פָּטוּר הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת פָּטוּר בְּמִקְצָת הַכֵּלִים חַיָּיב שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
If one claimed that another owes him vessels and land, and the defendant admitted to owing him vessels but denied the claim of land, or conversely, he admitted to owing him land but denied the claim of vessels, he is exempt from taking an oath, as oaths are not taken concerning claims involving land. If he admitted to part of the claim about the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim about the vessels, he is liable to take an oath concerning the entire claim, as property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, binds the property that serves as a guarantee, i.e., the land, so that the oath about the movable property can be extended to require him to take an oath concerning the land as well.
ד טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, או הודה בקרקעות וכפר בכלים — פטור, משום שאין נשבעים על קרקעות, ומטעם זה גם אם הודה במקצת הקרקעות — פטור. אבל אם הודה במקצת הכלים — חייב שבועה על הכל, שהנכסים שאין להן אחריות (מיטלטלין) זוקקין (מביאים) את הנכסים שיש להן אחריות (קרקעות) לישבע גם עליהן, אף שעליהם לבדם אין חייבים להישבע.
If one claimed that another owes him vessels and land, and the defendant admitted to owing him vessels but denied the claim of land, or conversely, he admitted to owing him land but denied the claim of vessels, he is exempt from taking an oath, as oaths are not taken concerning claims involving land. If he admitted to part of the claim about the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim about the vessels, he is liable to take an oath concerning the entire claim, as property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, binds the property that serves as a guarantee, i.e., the land, so that the oath about the movable property can be extended to require him to take an oath concerning the land as well.
הכל
(19) צאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן ק וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן אֲבָל נִשְׁבָּעִין לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ.:
One does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor. And the court does not administer an oath to a minor. But one does take an oath to a minor, or to a representative of the Temple treasury with regard to consecrated property.
הכל
(20) גמ׳ גְּמָרָא : הֵיכִי מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה דִּכְתִיב {בראשית כ״ד:ג׳} וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם.
GEMARA: How does the court administer an oath to someone who is liable to take an oath? Rav Yehuda says that Rav says: The court administers to him the oath stated in the Torah, as it is written in Abraham’s instruction to his servant: “And I will make you swear by the Lord, the God of heaven” (Genesis 24:3).
היכי משבעינן ליה, א״ר יהודהא משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, שנ׳ב ואשביעך ביי׳ אלהי השמים.
א. כבכה״י ורי״ף ותשובת רב האיי גאון (אסף תרפ״ז סי׳ ג), ולפנינו נוסף. אמר רב.
ב. בראשית כד,ג
היכי משבעינן ליה? אמר רב יהודה: משביעין אותו בשבוע׳ האמורה בתורה, דכתיב: ואשביעך בה׳ אלהי השמים. אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן? כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד – פירוש: קס״ד דהא דאמר רב יהודה: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה – לענין שתהא השבועה בזכרון השם המיוחד היא. דאי שבועה ממש היא – שישביע אותו בשם המיוחד, ואי שבועת האלה – שיקלל אותו בשם המיוחד היא. כענין דכתיב: יתן ה׳ אותך לאלה וגומר, וכענין דכתיב: לא יאבה ה׳ סלוח לו וגו׳. ועלה קאמ׳: כמאן? כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד בין בשבועת השם בין בשבועת האלה ולא סגי ליה בכינוי, כדברירנן בסוף פרק שבועת העדות.
גמרא. היכי משבעינן ליה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה – אסיקנ׳ דהיינו חפץ ביד, והטעם כדי להחמיר עליו שלא ישבע,א שהרי בשבועת העדות ושבועת הפקדון וביטוי בלא חפץ הם נשבעין, וכאן נמי לא בתורה הוא נשבע,ב אלא ב״ד משביעין אותו בשם המיוחד או בכינוי, והוא אוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו, והא דאמרינן האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, לאו דוקא אלא בלא נקיטת חפץ קאמר, והכי קאמר אע״פ שהשביע בשם המיוחד כיון שלא התפיס חפץ ביד טועה הוא וחוזר. וכת׳ רבינו הגדול ז״לג בתשובה דאע״ג דבההיא שעתא לא הוה מיחייב שבועה דאורייתא, כגון שכפר בכל והשביעו אותו היסת, ואח״כ יצא עליו [ע״א] חוזר ונשבעד חפץ ביד.
{השמטה מסוף המסכת}
מצאתי בויקרא רבהה א״ר סימוןו מפני מה משביעין את האדם בס״ת ומביאין לפניו נודות נפוחין, לומרז היתה הנאד הזה מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקה מכלום, כך המשביע את חבירו לשקר סוף שיצא ריקם מממונו,ח ר׳ אסיט אמר על שקר, ר׳ יונהי אמר אפי׳ על אמת. (וכולם) מכאן יש ללמוד טכסיס שבועת התורה היאך הוא,כ וכן הוא כמו השמתאל שמפורשת בפרק אלו מגלחין.מ וכן מפורש בספר הערוךנ וכן המנהג עדיין כו׳ ומביאין מטה שנושאין בה המתי׳ ומניחין אותה באמצע, ונודות נפוחין שמבקעין אותן או שמתירין אותן בשעת השבועה כדי שתצא הרוח, ונרו׳ דלוקות שמכבין בשעת השבועה, ואפר מקלה מפוזר, ושקים מוטלים באמצע, ועומד שליח ב״ד בפני הנשבע, וסוד׳ הטענ׳ והכפיר׳, ואומר לנשבע אתה פ׳ בן פ׳ אם יש עליך כלום לפ׳ זה מכל הטענה שהוא טוען עליך בשמתא דישראל להוי ההוא גבר׳ בחרם ב״ד העליון ובחר׳ ב״ד התחתון, וכל הדברים האלה ותוקעין בשופרו׳ס עם האלה והוא עונה אמן. ושלום על ישראל אמן.
א. כ״ה ברשב״א בריטב״א ברא״ש ובתוס׳ הרא״ש עיי״ש, וראה תוס׳ ד״ה לאתפושי.
ב. כ״ה ברשב״א, וכ״ה בריטב״א בשם רבנו והרמב״ם, ובחי׳ הר״ן בשם הגאונים, ובר״ן בשם פירשו המפרשים.
ג. הרי״ף. מובא בר״ן בחי׳ הר״ן ברשב״א ובריטב״א.
ד. בנקיטת.
ה. בנדפס כתוב כאן: פ׳ ויקרא פ׳ (ה׳) [פרשה ו, ג]. (עיין ביפ״ת שם מ״ש על גי׳, המשביע יע״ש).
ו. לפנינו: א״ר אייבו.
ז. אתמול. כ״ה שם.
ח. לפנינו: מכל ממונו.
ט. בכי״ק הגירסא: ר׳ יוסי אומר, ולפנינו שם: ר׳ אסא אמר.
י. בכי״ק: ר׳ חייא אומר.
כ. וכתב בחי׳ הר״ן כ״י: ומסת׳ דכל זה לא עבדינן בת״ח, אלא לכתחילה בתפילין, ותו לא, עכ״ל (והנדפס משובש) וכ״ה בר״ן עיי״ש.
ל. בכי״ק במקום השמתא כתוב: השבועה.
מ. במס׳ מועד קטן תחילת פרק אלו מגלחין מבואר דיני השמתא, אך שם לא כתוב דהטכסיס הוא כמש״כ רבנו לעיל.
נ. ערך הסת, הביאו גם הריטב״א כאן, וכתב שכ״ה גם בתשובות הגאונים, וכ״כ הר״ן שאמרו בשם גאון.
ס. לפנינו שם כתוב: בשופר.
היכי משביעים ליה א״ר יהוד׳ אמר רב וכו׳ בשבוע׳ האמור׳ בתור׳ ואסיקנא דבעי לומר שישבע בנקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והא פשיטא דבכולהו דתנן אף בלא נקיטת חפץ שבוע׳ חמור׳ היא לכל דבר וכדכתיבנא לעיל ובריש מסכת נדרי׳ ולא הוזכר נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין שתקנו כן חז״ל כדי לאיים עליו שתהא חמורה בעיניו ואף על פי שיש בה נקיטת חפץ של תורה לא בתור׳ הוא נשבע אלא שנשבע בשם או בכינוי וחפץ של מצוה בידו להחמיר כמ״ש וכעין שהיה באליעזר שנאמר בו ואשביעך בי״י אלהי השמים דאע״ג דקי״ל במסכת נדרים שהנשבע בתור׳ ונקיט ליה בידיה שבוע׳ גמורה היא דדעתיה אשמות דכתיבי בה וכמ״ד במה שכתוב בה הכא לא הוי איום אלא בשנשבע בשם או בכינוי כרבנן דפליגי עליה דר״ח בר אידי דהלכתא כוותייהו ותהא תורה מיותרת לנקיטת חפץ וכ״כ הרמב״ם ז״ל והרמב״ן ז״ל ואף שבועת היסת דרבנן בתראי בשם או בכינוי אלא דלית ליה נקיטת חפץ כקבלת הגאונים ז״ל ואף הרמב״ם ז״ל כן כתב וקרוב היה הדבר לומר דכל שלא נשבע שביעת התור׳ בשם או בכינוי שיהא חוזר כאלו נשבע בלא נקיטת חפץ אלא שאין בידינו כח לומר כיון שלא הוזכר כן בגמרא אבל לכתחלה צריך שם או כינוי ועכשיו נהגו בגלילינו בשבועת היסת לאומרה בלשון ארור שהמשביע תופס תורה בידו וסמכו בזה משום דהא קי״ל דארור בו שבוע׳ ואין מזכירין בה שם וכינוי אלא שאומרין ארור בזאת התור׳ וכיון דנקט ליה המחרים במ״ש בה קאמר וחשבי לה כאלו אמר בשמות הכתובים בה והמדקדקים אומרים ארור לי״י אלהי ישראל וכן ראוי לומר אלא שאין מחזירין אותו ומיהו בשבועת התור׳ אין אנו נוהגין אלא בלשון שבועה לא בלשון ארור כדי לחלק בין שבועה של תורה לשבועת היסת אבל רש״י ז״ל כתב ובדורותינו בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונשה מרובה וגזרו לקלל בחרם בארור בי׳ וכדאמרינן לעיל ארור בו שבועה ע״כ ובתשובות הגאונים וכן נמי בספר הערוך ז״ל שהיו נוהגין להביא ס״ת ונאדות נפוחים ונרות דולקין ומטה שנושאים בה מתים ומקללין בחרם בית דין העליון וחרם ב״ד התחתון וכו׳ וסימן יש למנהגם בויקרא רבה א״ר סימון מפני מה מביאין נאדות נפוחין וכו׳ כדאיתא התם ומ״מ נראה דכל שאין בה עשרה כמנהג רש״י ז״ל או שאר החומרות של גאונים ז״ל אין להשבע שבועת התורה בארור לכתחלה אלא בשבועה ממש דחמירא טפי לאינשי והרמב״ם ז״ל לא הזכיר כלום מכל אותם המנהגות אלא אלא דין התלמוד פשוט כמ״ש לעיל.
ה גמרא ושואלים: היכי משבעינן ליה [איך משביעים אותו] הדיינים? אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב [שנאמר] בדברי אברהם לאליעזר: ״ואשביעך בה׳ אלהי השמים״ (בראשית כד, ג).
GEMARA: How does the court administer an oath to someone who is liable to take an oath? Rav Yehuda says that Rav says: The court administers to him the oath stated in the Torah, as it is written in Abraham’s instruction to his servant: “And I will make you swear by the Lord, the God of heaven” (Genesis 24:3).
הכל
(21) אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי כְּמַאן כְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי דְּאָמַר בָּעֵינַן שֵׁם הַמְיוּחָד.
Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion is Rav’s statement? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina bar Idi, who says that when one is liable to take an oath, we require him to take it using the ineffable name of God?
גמ׳. כמאן כרבי חנינא בר אידי. לדעת ר׳ חנינא בר אידי שבועת הדיינים זקוקה לשם מז׳ שמות המיוחדין ואילו לרבנן די בכינוי. ועיין בשיעורים למעלה (בענין שם בשבועה) שדננו באורך בדין השם בשבועות.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כמאן [כמי] נאמר דבר זה? האם הוא כדעת ר׳ חנינא בר אידי, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בשבועה שיזכיר שם המיוחד?
Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion is Rav’s statement? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina bar Idi, who says that when one is liable to take an oath, we require him to take it using the ineffable name of God?
הכל
(22) אֲמַר לֵיהּ אפי׳ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן רדְּאָמְרִי בְּכִינּוּי וְנָפְקָא מִינַּהּ ש צְרִיךְ לְאַתְפּוֹשֵׂי חֶפְצָא בִּידֵיהּ.
Rav Ashi said to him: You may even say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that one is merely required to take an oath using an appellation of God. And the practical ramification of Rav’s statement is that just as in the aforementioned verse, Abraham said: “Please put your hand under my thigh, and I will make you swear” (Genesis 24:2–3), instructing his servant to grasp his circumcised penis, which is considered sacred to some degree, so too, in oaths administered by the court, one must grasp a sacred item in his hand while taking the oath.
ואמר רב אשי אפילו תימא רבנן דאמרי אאפילו בכנוי חייב, ומאי בשבועה האמורה בתורה, (וצריך) [דצריך] לאתפושיה בלישבע חיפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם, שנ׳ג וישם העבד את ידו וגומ׳. וכדכת׳ד ויאמר השבעה לי וישבע לו, ואמר לו מקודם לכן האם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך וגומ׳.
א. בגמרא לפנינו ליתא ׳אפילו׳ וחייב׳, ראה גם הערה 5. וגירסתינו מתאימה לפירוש רש״י לעיל לה,ב דדברי ר׳ חנינא ׳מה השבע בשם׳ קאי אשבועת הדיינים, וסבירא ליה לר׳ חנינא להדיא שהדיינים צריכים להשביע בשם המיוחד. אבל ר״ח שפירש שם את דברי ר׳ חנינא על שבועת האלה שהכהן משביע את האשה, גרס כאן ׳כר׳ חנינא בר אידי דאמר (שאינו חייב אלא הנשבע) בשם המיוחד׳ או כרבנן דסברי ׳אפילו בכנוי חייב׳.
כתב רב האיי גאון בספר משפטי שבועות [הנוסח על פי התרגום שבכתב יד (מהד׳ ר״ש אברמסון, עם התיקונים שבהערותיו).]: ואולם חובת דיני השבועות שחייבו הדיינים אינו אלא בשבועת האלה, ר״ל השמתא, כי היא מן הגדולות אשר במיני השבועות. כמו שתראה הכתוב אומר וישבע יהושע בעת ההיא לאמור ארור האיש וגו׳, הרי השביע בקללה. וכן אתה מוצא בשאול שהוא אומר ארור האיש אשר יאכל לחם היום עד הערב וגו׳, וקרא הכתוב לדבר הזה שבועה, כמו שנ׳ ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וגו׳. ובהשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ובאר הכתוב שהשבועה על התביעות אינה אלא בשבועת האלה, כמו שנ׳ ונשא בו אלה להאלותו [ששבועת האלה היא שבועת התורה כתב רב שרירא גאון בתשובה (הרכבי סי׳ שפז): והכין קא מיסתפקא לך מילתא משום דשבועה דקא משבעינן השתא גזירתא ואלה היא ולאו ביי׳ אלהי השמים ואלהי הארץ כי דאוריתא, והא לא קשיא, דכל תביעה דמן אוריתא מחייב עלה שבועה, אע״ג דבאלה משבעינן, שבועה דאוריתא היא. ראה גם תשובת רב סעדיה גאון (שערי צדק חלק ד שער ב סי׳ לח): כי הגזירה היא האלה, כמו שכתוב בגזירת עירין פתגמא. ובמקומות הרבה נקראת האלה שבועה, כמו שכתוב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ונאמר וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה׳ על בנין יריחו, ונאמר לאחר כן בימיו בנה חיאל בית האל את יריחו, ועוד נאמר ויואל שאול את העם, ונאמר ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. הרי נתפרש כי הכתוב קורא את האלה שבועה.]. וזה מנהג קדמונינו כדי שלא ישבעו בני אדם בשם המיוחד ויגיע העולם לידי עונש שאני נמנע מלזכרהו במקום הזה, ואנו מונעים את הדיינים שישביעו בזולת זה, כלומר זולת האלה, כמו שאמרו חז״ל אמר רבא האי דיינא דאשבע ביי׳ אלהי ישראל נעשה כמי כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.
מדברי רב האיי נראה שפירש את דברי הגמרא האי דיינא דאשבע באלהי ישראל חוזר, אפילו אם השביעו בנקיטת חפץ, מכיון שעבר על תקנת חכמים והשביעו בשם המיוחד חוזר (ובניגוד לכל הראשונים שפירשו, שהוא חוזר מפני שלא השביע בנקיטת חפץ).
ובתשובה (אסף תרפז סי׳ ג [נוסח שונה במקצת נמצא שם בסי׳ קו מתוך לקוטי ספר הדין לר״י ברצלוני (ויתכן שזה קיצור): ועל זה אנו אומרים לענין שבועת הדיינים היכי משבעינן, אמ׳ רב יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה וכו׳ ומפרקינן אפילו תימא רבנן לאנקוטיה חפצא בידיה.]) כתב רב האיי, ואע״פ שאנו אומרים לענין שבועת הדיינים היכי משבעינן ליה, א״ר יהודה בשבועה האמורה בתורה ואשביעך בה׳ אלהי השמים, הא אקשינן כמאן כר׳ חנניה בן אידי דאמר עד דאיכא שם המיוחד, ופרקינן אפילו תימא רבנן לאנקוטיה חפצא בידיה, וגם מאלו כן [כלומר, וגם מכאן יש להוכיח כן שבית דין משביעים בשבועת האלה.], כתי׳ כי יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה [יש לציין שככל דברי רב האיי כתב בעל שערי שבועות (שער ג) בהרחבה, זה לשונו: ורבותינו ז״ל לפי שראו חומר הזכרת שם המיוחד והפורענות שבא לעולם מן עונש הנשבעין לשקר, לכך עקרו שם המיוחד מן השבועות, והעמידו שבועת הדיינים מיוחדת על דרך קצ[ו]צה ועל שורש נהוג חוק ולא יעבור, שלא יזכיר הנשבע שבועה מפיו, אלא ששומע אלה מפי משביע ועונה אחריו אמן. וגם התקינו נטילת חפץ ביד הנשבע במקום הזכרת שם המיוחד, ואין בית דין רשאי לשנות. ואם שינה להחמיר והזכיר שם המיוחד, או שינה להקל ולא נטל חפץ ביד, מחזירין אותו עד שישבע כדרך תקנת חכמים בנטילת חפץ ובשמיעת אלה מפי המשביע, ושיענה אמן, ולא יזכיר מפיו שם שבועה אלא [כ]תקנת חכמים. וכדגרסינן בתלמוד היכי משביעין ליה וכו׳ כר׳ חנינא דאמר בעינן שם המיוחד א״ל אפילו תימא רבנן לאתפושיה חפציה בידיה, וכו׳. לכך כל המשנה בין להקל בין להחמיר חוזר ונשבע בתקנת חכמים. ע״כ.].
וכפי הנראה מדבריו שר׳ חנינא בר אידי וחכמים נחלקו בעיקר שבועת הדיינים, ולא רק אם צריך הזכרת השם המיוחד, אלא שלר׳ חנינא השבועה היא בהזכרת שם השם, וכיון שהשבועה היא בהזכרת השם צריך שיהא שם המיוחד. ולחכמים אין צריך כלל הזכרת השם בשבועתו, אלא נשבע בשבועה האמורה בתורה, שהיא שבועת השם (וכדעת הראשונים לעיל דף לה,א שלדעת חכמים גם אם השביעו בלשון משביע אני עליכם בשבועה חייב, אפילו אם לא הזכיר לא את השם המיוחד ולא כינוים). ורב האיי יפרש את דברי הגמרא ׳אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי׳ כפירוש ר״ח ׳אפילו לרבנן שמחייבים את הנשבע בכינוי׳, ראה מש״כ בפנים. ונפקא מינה, שלחכמים כיון שאינו מזכיר את השם בשבועתו, מתפיסים אותו ספר תורה בידו, כדי לאיימו שהוא נשבע בשבועת התורה. ולדעת חכמים קפידא היא שלא יזכיר שם השם בשבועתו, מפני חומר השבועה בשם השם. ואף שאלה היא שבועה, ובעניית אמן הוא כמוציא שבועה מפיו, והיא בנקיטת חפץ, אין ענשה חמור כמו שבועה עצמה.
אולם בעוד שמדבריו אלו (בתשובה ובספר משפטי שבועות) נראה ששבועת האלה היא השבועה שמשביעין הדיינים לדעת חכמים, הרי שבתשובה אחרת (שם סי׳ קו) כתב רב האיי: הכי איצטריכינן לפרושי לתורת שבועה דאורייתא, דהאידנא אין עושים שבועה לא בשם המיוחד ולא בהשבעה נמי, אלא באלות נהגו, אבל ׳שבועה דאוריתא סלקוה׳. ויש גם מקומות שאין מתפיסין חפץ לנשבע אלא למשביע מיהו הני מקומות לא דייקי ולא פשט ההוא מנהגא באתרין בריסתקי דרבנן, אבל ודאי מה שנהגו שלא להשביע ודאי ההוא מילתא דוקא וכהלכה עשו ופשטה בכל ישראל. ומטעם זה הזכיר רב האיי בכל מקום נקיטת חפצא בידיה [אולם בתשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ה סי׳ כב ישנה תשובה מיוחסת לרב האיי גאון, שם הוא כותב שאין בית דין רשאין להשביע כלל בספר תורה. וככל הנראה היחוס בטעות כי אינה מתאימה לכל המקורות האחרים.].
כדברי רב האיי שיש מקומות שנהגו שלא להתפיס ספר תורה ביד הנשבע, ראה בתשובות הנוספות שהביא הר״י ברצלוני בלקוטי ספר הדין (שם סי׳ קו. תשובות אלו נמצאים גם בתשובות גאונים קדמונים סי׳ מג - חמדה גנוזה סי׳ כב; תשובות גאונים מוסאפיה סי׳ י). וכן כתב רש״י כאן שבדורותינו בטלו שבועת התורה ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, ומה שכתב רש״י דארור בו שבועה, הוא רק נתינת טעם שיש באלה צד שבועה, אבל כל שאין המושבע עונה אמן, אלא מקללים אותו ברבים, אין זו שבועה. וכמו שכתב רש״י בגיטין דף לה,א דשבועת התורה ענשה מרובה מפני שיש בה הזכרת השם ונקיטת ספר תורה ביד, אבל שבועה דרבנן היא בארור בלא נקיטת חפץ [ושבועת המשנה כשבועת התורה. וכבר הקשו התוספות שדבריו סותרים למה שכתב בכתובות דף פח,א דשבועת המשנה היא בלא הזכרת שם ונקיטת חפץ.]. ומטעם זה בטלו הראשונים שבועת התורה לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, וארור בו שבועה.
כתב רב האיי גאון בספר משפטי שבועות [הנוסח על פי התרגום שבכתב יד (מהד׳ ר״ש אברמסון, עם התיקונים שבהערותיו).]: ואולם חובת דיני השבועות שחייבו הדיינים אינו אלא בשבועת האלה, ר״ל השמתא, כי היא מן הגדולות אשר במיני השבועות. כמו שתראה הכתוב אומר וישבע יהושע בעת ההיא לאמור ארור האיש וגו׳, הרי השביע בקללה. וכן אתה מוצא בשאול שהוא אומר ארור האיש אשר יאכל לחם היום עד הערב וגו׳, וקרא הכתוב לדבר הזה שבועה, כמו שנ׳ ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וגו׳. ובהשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ובאר הכתוב שהשבועה על התביעות אינה אלא בשבועת האלה, כמו שנ׳ ונשא בו אלה להאלותו [ששבועת האלה היא שבועת התורה כתב רב שרירא גאון בתשובה (הרכבי סי׳ שפז): והכין קא מיסתפקא לך מילתא משום דשבועה דקא משבעינן השתא גזירתא ואלה היא ולאו ביי׳ אלהי השמים ואלהי הארץ כי דאוריתא, והא לא קשיא, דכל תביעה דמן אוריתא מחייב עלה שבועה, אע״ג דבאלה משבעינן, שבועה דאוריתא היא. ראה גם תשובת רב סעדיה גאון (שערי צדק חלק ד שער ב סי׳ לח): כי הגזירה היא האלה, כמו שכתוב בגזירת עירין פתגמא. ובמקומות הרבה נקראת האלה שבועה, כמו שכתוב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ונאמר וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה׳ על בנין יריחו, ונאמר לאחר כן בימיו בנה חיאל בית האל את יריחו, ועוד נאמר ויואל שאול את העם, ונאמר ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. הרי נתפרש כי הכתוב קורא את האלה שבועה.]. וזה מנהג קדמונינו כדי שלא ישבעו בני אדם בשם המיוחד ויגיע העולם לידי עונש שאני נמנע מלזכרהו במקום הזה, ואנו מונעים את הדיינים שישביעו בזולת זה, כלומר זולת האלה, כמו שאמרו חז״ל אמר רבא האי דיינא דאשבע ביי׳ אלהי ישראל נעשה כמי כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.
מדברי רב האיי נראה שפירש את דברי הגמרא האי דיינא דאשבע באלהי ישראל חוזר, אפילו אם השביעו בנקיטת חפץ, מכיון שעבר על תקנת חכמים והשביעו בשם המיוחד חוזר (ובניגוד לכל הראשונים שפירשו, שהוא חוזר מפני שלא השביע בנקיטת חפץ).
ובתשובה (אסף תרפז סי׳ ג [נוסח שונה במקצת נמצא שם בסי׳ קו מתוך לקוטי ספר הדין לר״י ברצלוני (ויתכן שזה קיצור): ועל זה אנו אומרים לענין שבועת הדיינים היכי משבעינן, אמ׳ רב יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה וכו׳ ומפרקינן אפילו תימא רבנן לאנקוטיה חפצא בידיה.]) כתב רב האיי, ואע״פ שאנו אומרים לענין שבועת הדיינים היכי משבעינן ליה, א״ר יהודה בשבועה האמורה בתורה ואשביעך בה׳ אלהי השמים, הא אקשינן כמאן כר׳ חנניה בן אידי דאמר עד דאיכא שם המיוחד, ופרקינן אפילו תימא רבנן לאנקוטיה חפצא בידיה, וגם מאלו כן [כלומר, וגם מכאן יש להוכיח כן שבית דין משביעים בשבועת האלה.], כתי׳ כי יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה [יש לציין שככל דברי רב האיי כתב בעל שערי שבועות (שער ג) בהרחבה, זה לשונו: ורבותינו ז״ל לפי שראו חומר הזכרת שם המיוחד והפורענות שבא לעולם מן עונש הנשבעין לשקר, לכך עקרו שם המיוחד מן השבועות, והעמידו שבועת הדיינים מיוחדת על דרך קצ[ו]צה ועל שורש נהוג חוק ולא יעבור, שלא יזכיר הנשבע שבועה מפיו, אלא ששומע אלה מפי משביע ועונה אחריו אמן. וגם התקינו נטילת חפץ ביד הנשבע במקום הזכרת שם המיוחד, ואין בית דין רשאי לשנות. ואם שינה להחמיר והזכיר שם המיוחד, או שינה להקל ולא נטל חפץ ביד, מחזירין אותו עד שישבע כדרך תקנת חכמים בנטילת חפץ ובשמיעת אלה מפי המשביע, ושיענה אמן, ולא יזכיר מפיו שם שבועה אלא [כ]תקנת חכמים. וכדגרסינן בתלמוד היכי משביעין ליה וכו׳ כר׳ חנינא דאמר בעינן שם המיוחד א״ל אפילו תימא רבנן לאתפושיה חפציה בידיה, וכו׳. לכך כל המשנה בין להקל בין להחמיר חוזר ונשבע בתקנת חכמים. ע״כ.].
וכפי הנראה מדבריו שר׳ חנינא בר אידי וחכמים נחלקו בעיקר שבועת הדיינים, ולא רק אם צריך הזכרת השם המיוחד, אלא שלר׳ חנינא השבועה היא בהזכרת שם השם, וכיון שהשבועה היא בהזכרת השם צריך שיהא שם המיוחד. ולחכמים אין צריך כלל הזכרת השם בשבועתו, אלא נשבע בשבועה האמורה בתורה, שהיא שבועת השם (וכדעת הראשונים לעיל דף לה,א שלדעת חכמים גם אם השביעו בלשון משביע אני עליכם בשבועה חייב, אפילו אם לא הזכיר לא את השם המיוחד ולא כינוים). ורב האיי יפרש את דברי הגמרא ׳אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי׳ כפירוש ר״ח ׳אפילו לרבנן שמחייבים את הנשבע בכינוי׳, ראה מש״כ בפנים. ונפקא מינה, שלחכמים כיון שאינו מזכיר את השם בשבועתו, מתפיסים אותו ספר תורה בידו, כדי לאיימו שהוא נשבע בשבועת התורה. ולדעת חכמים קפידא היא שלא יזכיר שם השם בשבועתו, מפני חומר השבועה בשם השם. ואף שאלה היא שבועה, ובעניית אמן הוא כמוציא שבועה מפיו, והיא בנקיטת חפץ, אין ענשה חמור כמו שבועה עצמה.
אולם בעוד שמדבריו אלו (בתשובה ובספר משפטי שבועות) נראה ששבועת האלה היא השבועה שמשביעין הדיינים לדעת חכמים, הרי שבתשובה אחרת (שם סי׳ קו) כתב רב האיי: הכי איצטריכינן לפרושי לתורת שבועה דאורייתא, דהאידנא אין עושים שבועה לא בשם המיוחד ולא בהשבעה נמי, אלא באלות נהגו, אבל ׳שבועה דאוריתא סלקוה׳. ויש גם מקומות שאין מתפיסין חפץ לנשבע אלא למשביע מיהו הני מקומות לא דייקי ולא פשט ההוא מנהגא באתרין בריסתקי דרבנן, אבל ודאי מה שנהגו שלא להשביע ודאי ההוא מילתא דוקא וכהלכה עשו ופשטה בכל ישראל. ומטעם זה הזכיר רב האיי בכל מקום נקיטת חפצא בידיה [אולם בתשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ה סי׳ כב ישנה תשובה מיוחסת לרב האיי גאון, שם הוא כותב שאין בית דין רשאין להשביע כלל בספר תורה. וככל הנראה היחוס בטעות כי אינה מתאימה לכל המקורות האחרים.].
כדברי רב האיי שיש מקומות שנהגו שלא להתפיס ספר תורה ביד הנשבע, ראה בתשובות הנוספות שהביא הר״י ברצלוני בלקוטי ספר הדין (שם סי׳ קו. תשובות אלו נמצאים גם בתשובות גאונים קדמונים סי׳ מג - חמדה גנוזה סי׳ כב; תשובות גאונים מוסאפיה סי׳ י). וכן כתב רש״י כאן שבדורותינו בטלו שבועת התורה ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, ומה שכתב רש״י דארור בו שבועה, הוא רק נתינת טעם שיש באלה צד שבועה, אבל כל שאין המושבע עונה אמן, אלא מקללים אותו ברבים, אין זו שבועה. וכמו שכתב רש״י בגיטין דף לה,א דשבועת התורה ענשה מרובה מפני שיש בה הזכרת השם ונקיטת ספר תורה ביד, אבל שבועה דרבנן היא בארור בלא נקיטת חפץ [ושבועת המשנה כשבועת התורה. וכבר הקשו התוספות שדבריו סותרים למה שכתב בכתובות דף פח,א דשבועת המשנה היא בלא הזכרת שם ונקיטת חפץ.]. ומטעם זה בטלו הראשונים שבועת התורה לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, וארור בו שבועה.
ב. צ״ל, לנשבע.
ג. שם כד,ט.
ד. שם מז,לא.
ה. שם מז,כט. וכשאמר יעקב ליוסף שים נא ידך וגו׳ בקש ממנו להשבע לו, וכיון שענה יוסף לאביו ואמר אנכי אעשה כדבריך ולא רצה לישבע חזר יעקב ואמר לו השבעה לי, וקיים יוסף בקשתו ושם ידו תחת ירך יעקב ונשבע לו.
אפי׳ תימא בכינוי – והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה.
לאתפוסי חפצא – קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה.
ומהדרינן: אפילו תימא רבנן, נפקא מינה לאנקוטיה חפצא בידיה – כלומר: הא דאמרינן בשבועה האמורה בתורה – לא מיבעיא שם המיוחד, אלא למינקט חפצא בידיה הוא. כענין אליעזר עבד אברהם דנקט חפצא בידיה, כדכתיב: וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו. ולהכי אמרינן משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, ולעולם סגי ליה בכנוי, כרבנן.
לאתפושי חפצא בידיה – תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא.
(כב-כג) גמרא נפקא מינה לאנקוטי חפצא בידיה. ולא בתורה הוא נשבע אלא ב״ד משביעין אותו בשם או בכינוי והוא אוחז ס״ת בזרועו כדי לאיים עליו, וכתב רש״י ז״ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשו גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה, ואין דעת הרב אלפסי ו״ל נראה כן שהוא ז״ל כתב בתשובה דכופר בכל שהשביעוהו היסת ואח״כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע בחפץ ביד.
ובהשגת הראב״ד על הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות הל״ג) מבחין בין שבועת ביטוי לשבועות העדות והפקדון וז״ל שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסור שבועה וכו׳ וה״מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם שכתוב לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר עכ״ל. אליבא דהראב״ד שבועות העדות והפקדון זקוקות לשם או לכינוי ובכך מחייבות ואילו שבועת ביטוי מחייבת בלי שם. ברם דין שבועת הדיינים דומה לדינן של שבועות העדות והפקדון וזקוקה להזכרת שם או כינוי, וכן יוצא מהראב״ד בפי״א מהל׳ שבועות (הל׳ י״ג) שכתב וז״ל שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכינוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו וכו׳ עכ״ל, מוכח שמעיקר הדין שבועת הדיינין זקוקה לשם. ועלינו להתבונן, תינח שבועות העדות והפקדון שצריכות שם שכן יש בהן גזיה״כ וכפי שהטעים הראב״ד, אבל שבועת הדיינים מניין לנו שגם היא צריכה שם. ונראה בפשטות שהמקור לדין השם בשבועת הדיינין הוא בפסוק ״ובשמו תשבע״ וכדמבואר ברמב״ם (פרק י״א מהל׳ שבועות הל׳ א׳) וז״ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ״ל. ולא השיג עליו הראב״ד ומשמע שהסכים לו (ואילו הרמב״ן בסה״מ מצות עשה ז׳ חלק על הרמב״ם).
ודומה שאין הזכרת השם בשבועה מצוה בעלמא אלא שע״י הזכרת השם חלה חפצא מיוחדת של שבועה בשם, ודוקא חפצא של שבועה בשם מהווה חלות שם שבועת הדיינים. הוכחה לכך משיטת הראב״ד הנ״ל שהנשבע שבועת ביטוי בלי שם פטור ממלקות כי רק חפצא של שבועה בשם מוזהרת בעונש מלקות. וכן מוכח מדעת הרמב״ם בפ״ד מהל׳ שבועות (הל״ד) ששבועה בלי שם אוסרת אבל אין נענשים עליה, וע״כ ששתי חלויות שבועות הן: שבועה בשם ושבועה בלי שם; שבועת הדיינים זקוקה לחלות שבועה בשם כדי שתקרא בשם שבועת הדיינים.א
א. עיין בשערי שבועות שכ׳ דמעיקרא דדינא בעינן שם המיוחד בשבועת הדיינין אף לרבנן וכפי שלמעשה סובר ר׳ חנינא בר אידי דילפינן מאברהם אבינו. אלא שאליבא דרבנן יש תקנת חכמים דסגי בנקיטת חפץ במקום שם מיוחד. והיינו דקאמר רבא האי דיינא דאשבע וכו׳ מאחר שלא התנהג כפי קולת החכמים להשתמש בנקיטת חפץ במקום שם נעשה כטועה בדבר משנה מאחר שלא עשה כתקנת חז״ל.
אמר ליה [לו]: יש לפרש זאת אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], דאמרי [שאומרים] שדי בכינוי, ונפקא מינה [ויוצא מזה] מדברי רב דבר אחר, שכמו שבשבועה האמורה בתורה אמר אברהם ״שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך״ (בראשית כד ב), כך בשבועת הדיינים צריך לאתפושי חפצא בידיה [להתפיס חפץ של קדושה בידו] כדי שתחול השבועה,
Rav Ashi said to him: You may even say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that one is merely required to take an oath using an appellation of God. And the practical ramification of Rav’s statement is that just as in the aforementioned verse, Abraham said: “Please put your hand under my thigh, and I will make you swear” (Genesis 24:2–3), instructing his servant to grasp his circumcised penis, which is considered sacred to some degree, so too, in oaths administered by the court, one must grasp a sacred item in his hand while taking the oath.
הכל
(23) וְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא תהַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזֵר וְאָמַר רַב פָּפָּא הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִלִּין נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזֵר.
And this is in accordance with the opinion of Rava; as Rava said: This judge who administers an oath “by the Lord, the God of heaven,” without instructing the litigant to grasp a sacred item, is considered like one who made a mistake with regard to a matter that appears in the Mishna; in which case his ruling is revoked, and the litigant must repeat the oath. And Rav Pappa said: This judge who administers an oath in which the litigant grasps phylacteries, not a Torah scroll, is considered like one who made a mistake with regard to a matter that appears in the Mishna; in which case his ruling is revoked, and the litigant must repeat the oath.
וכן אמר רבא, האי דיינא דאשבע ביי׳ אלהי ישראלא, פי׳ ולא אתפשיה חפצא בידיהב, נעשה כמי שטעה בדבר משנה, וחוזר ומשביעו בתפישת חפצא בידיה, וכן הלכה.
א. כבכה״י. וכן גרס רב האיי במשפטי שבועות. ולפנינו בגמרא, השמים.
ב. וכלומר שהשביע רק בשם ולא התפיס ספר תורה בידו. וכן פירש הרמב״ן. אבל רב האיי פירש שהתפסת חפץ תקנוה במקום הזכרת השם, וכן כתב בשערי שבועות פרק ג. ראה מילואים להערה 6.
דאשבע בה׳ אלהי השמים – ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע״ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי׳ בסנהדרין (דף לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
אמר רבא: האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי ישראל ולא אנקטיה חפצא בידיה – נעשה כמי שטעה בדבר משנה, וחוז׳. והאי דקאמר דאי אשבע בה׳ אלהי ישראל, לאו למימר׳ דאי אשבעיה בשבועת האלה לא בעי אנקוטיה חפצא. אלא לעולם, בין בשבועת האלה בין בשבועת ה׳ – בכולהו בעי אנקוטי חפצא. ואי לא אנקטי׳ חפצא, נעש׳ כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. והאי דאמר רבא: האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי ישראל, ה״ק: אע״ג דאשבעיה בה׳ אלהי ישראל ולא אנקטיהו חפצא בידיה – חוזר:
האי דיינא דאשבע בתפלין כו׳ – ואע״ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 22]
(כג) האי דיינא דאשבע באלקי ישראל נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. כלומר אע״פ שהשביעו בה׳ אלקי ישראל כל שלא ההפיסו חפץ ביד כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ומשביעו וחפץ ביד.
הא דאמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. לית הלכתא כותיה אלא לכתחלה בספר תורה אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר, ואם תאמר ואפי׳ לכתחלה אמאי לא והא שבועה האמורה בתורה באברהם במילה לבד היתה וכדכתיב שים נא ידך תחת ירכי, התם שאני דלא נתחדשה לו מצוה אחרת אלא זו, ות״ח אפי׳ לכתחילה בתפלין.
דאמר רבא האי דיינא דאשבע בי״י אלהי ישראל טועה בדבר משנה הוא וחוזר – פירוש קלילא נקט דהא עיקר שבעה בי״י אלהי ישראל היא אלא הכי קאמר דאשבע בי״י אלהי ישראל לבדו בלא נקיטת חפץ וכדפריש ואזיל דחוזר משום דלא נקט מידעם בידיה ואע״ג דנקיטת חפץ אינה במשנה כיון שהלכה פסוקה היא דבר משנה מקרי לענין חוזר כדאיתא בפרק זה בורר בהדיא אפילו אדידי ודידך ומכאן דן רבינו אלפאסי ז״ל בתשוב׳ כי התובע לחבירו בב״ד בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואח״כ הי״ל עד שמחייבו שבועת התור׳ בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמיית׳ שלא היתה בה נקיטת חפץ ומדבריו ז״ל למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ומשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מב״ד זכאי אלא כל שיש לו עד א׳ חוזר ומשביעו וכ״ש שאם יש ב׳ עדים שמשלם דלית הלכתא כמ״ד בפרק הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא ואם א״ל הנתבע שימחול לו כדי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם כבר דנתי לפני מורי הרא״ה ז״ל והודה לדברי שאין שומעין לו ואף על פי שהגאונים והרמב״ם ז״ל דנו במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טען פרעתי שהוא נפטר בשבוע׳ שאם אמר לתיבע שימחול לו שאומרים לתובע שימחול לו שאני התם (שאין) [שאם] השטר יוצא למחר דכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען להד״מ אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבאו עדים ויפסלוהו ויחייבוהו וטעם נכון הוא ואסיקנ׳ דדיינ׳ דאשבע בתפילין אינו חוזר דהא נקיט מידעם בידיה וי״א דה״ה אם נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן דכתב קדוש׳ משא״כ בציצית דלא הוי אלא תשמיש מצוה וכן עיקר והא דאמרי שבוע׳ מעומד למצוה היא לכתחל׳ אבל בדיעב׳ אינו חוזר אבל בת״ח מיושב אפי׳ לכתחל׳ משום כבודו עשאוהו כדיעב׳ והא דאמרי׳ שבוע׳ בס״ת לא סוף דבר ס״ת ממש אלא אפי׳ בכתוב חומשין כמנהגנו בקינדר סין ובלבד שיהא שלם כולו לאיים עליו ואם נשבע בי׳ הדברות אינו חוזר דהא נקיט מידעם דקדושה בידיה אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחיוב שבועת ביטוי כתבו הגאונים ז״ל שאפי׳ נשבע בסידור תפלות ונקיט להו בידיה שבוע׳ חמור׳ היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בהן נשבע ועוד נפרש דין שבועת היסת וחרם סתם במקומו בע״ה ומי שמחייב לחבירו שבועת היסת אף על פי שהחרימו בבה״כ חרם עדות אינה נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר משבועת היסת כשם שאין שבועת היסת פוטרת משבועת התור׳ ופשוט הוא. ג״ה שלנו ות״ח לכתחל׳ בתפילין ורמ״ה הז״ל גורס ות״ח בתחל׳ בתפילין ופירוש ז״ל בפעם א׳ בלבד לומר שאם שנה הוא להביא עצמו לידי שבועת ב״ד כשאר בני אדם הוא ודון בזה שלא לחוש לכבודו.
עוד יתכן אליבא דהראב״ד למה שבועת הדיינין זקוקה לשם שלא כשבועת ביטוי שהרי יעויין ברמב״ם (פי״א מהל׳ שבועות הלי״ד) וז״ל ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה עכ״ל. ומוכח ששבועת הדיינין צ״ל ראויה לחייב המשקר בקרבן שבועת הפקדון ולכן בעינן הזכרת השם בשבוה״ד כמו דבעינן הזכרת השם בשבוה״פ.
וכדברי רבא, שאמר רבא: האי דיינא דאשבע [דיין זה שהשביע] רק ״בה׳ אלהי השמים״, בלי להתפיס חפץ, נעשה כמי שטעה בדבר משנה שחוזר בו מדינו, וחוזר ומשביע שנית. ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע [דיין זה שהשביע] בתפלין, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.
And this is in accordance with the opinion of Rava; as Rava said: This judge who administers an oath “by the Lord, the God of heaven,” without instructing the litigant to grasp a sacred item, is considered like one who made a mistake with regard to a matter that appears in the Mishna; in which case his ruling is revoked, and the litigant must repeat the oath. And Rav Pappa said: This judge who administers an oath in which the litigant grasps phylacteries, not a Torah scroll, is considered like one who made a mistake with regard to a matter that appears in the Mishna; in which case his ruling is revoked, and the litigant must repeat the oath.
הכל
(24) וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא דְּהָא לָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ אוְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rava, but the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Pappa. The halakha is in accordance with the opinion of Rava that if the litigant merely took an oath using the ineffable name of God, he is required to take another oath, as he was not grasping any sacred item in his hand; but the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Pappa, that if the litigant was grasping phylacteries he is required to take another oath, as he was grasping a sacred item in his hand, even though it was not a Torah scroll.
והא דאמר רב פפא דדינא דאתפיס תפלין לנשבע ואשבעיה הכי טעהא, לית הלכתא כוותיה.
א. לפנינו בגמרא, טעה בדבר משנה.
ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רבא, ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו] של רב פפא. הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבא, שאם השביעו רק בשם — חוזר, דהא לא נקיט חפצא בידיה [שהרי אינו מחזיק חפץ קדוש בידו], ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו] של רב פפא לגבי תפילין, שחוזר, דהא נקיט חפצא בידיה [שהרי הוא מחזיק חפץ של קדושה בידו], שאף שאינו ספר תורה, מכל מקום דבר של קדושה הוא. ועוד הלכות בענין זה.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rava, but the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Pappa. The halakha is in accordance with the opinion of Rava that if the litigant merely took an oath using the ineffable name of God, he is required to take another oath, as he was not grasping any sacred item in his hand; but the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Pappa, that if the litigant was grasping phylacteries he is required to take another oath, as he was grasping a sacred item in his hand, even though it was not a Torah scroll.
הכל
(25) בשְׁבוּעָה מְעוּמָּד ג תַּלְמִיד חָכָם מְיוּשָּׁב ד שְׁבוּעָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה ה תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה בִּתְפִלִּין.
One takes an oath while standing, but a Torah scholar takes an oath while sitting. One takes an oath grasping a Torah scroll ab initio, but a Torah scholar may take an oath grasping phylacteries ab initio.
ב. ב רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:י״ז
ג רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:י״ז
ד רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ט״ז
ה רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ט״ז
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:י״ז
ג רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:י״ז
ד רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ט״ז
ה רמב״ם הלכות שבועות י״א:ח׳
רמב״ם הלכות שבועות י״א:י״א-י״ב
טור חושן משפט פ״ז:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ט״ז
אלא כי הא, שבועה בתפישת ספר תורה ותלמיד חכמים לכתחילה בתפישתא. שבועה מעומד ותלמיד חכמים מיושב.
א. צ״ל, תפילין.
תלמיד חכם – נשבע מיושב.
בספר תורה – ואע״ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה.
ת״ח – די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו.
נקטינן השתא: דדיינא דאשתבע בשבועת האלה – שבועה היא. ודאשתבע בה׳ אלהי ישראל – נמי שבוע׳ היא. ובכולהו צריך לאנקוטי חפצא בידו ולמיהוי מעומד, כדאמרינן: שבועה מעומד, ולמיהוי בלשון הקדש, כדאמרינן: שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה. אלא מיהו הני מילי בשבוע׳ עצמה, אבל כשמסר הכפירה או הטענה להשביעו עליה – לא איצטריך לסדרה בלשון הקדש, אלא מסדרה בלשון חול ומוציא השבועה עליה בלשון הקדש.
שם. גמ׳. צריך לאתפושי חפצא בידיה. עולה התמיהה, הרי דין נקיטת חפץ נלמד מהשבעת אברהם אבינו שלכאורה לא היתה אלא שבועת ביטוי בעלמא, ומהגמרא משמע שדין נקיטת חפץ חל בנוגע לשבועת הדיינים בלבד ולא בנוגע לשבועות אחרות. ויתכן ליישב בכמה אופנים:
שבועה עושים אותה כשהנשבע מעומד, תלמיד חכם — מיושב. שבועה נשבעים לכתחילה כשהנשבע מחזיק בספר תורה, תלמיד חכם — לכתחלה נשבע בתפלין.
One takes an oath while standing, but a Torah scholar takes an oath while sitting. One takes an oath grasping a Torah scroll ab initio, but a Torah scholar may take an oath grasping phylacteries ab initio.
הכל
(26) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין ואַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה.
§ The Sages taught in a baraita: An oath imposed by the judges may also be recited in its language, i.e., in any language spoken by the one taking the oath. It is not required that the oath be in Hebrew.
ת״ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרהא.
א. תוספתא סוטה פרק ז. ושם: שבועת העדות והדיינים נאמרת בכל לשון, השביע עליהן חמשה פעמים בכל לשון ואמרו לו אמן הרי אלו חייבין. שבועת הדיינים כיצד מי שנתחייב שבועה לחבירו אומרים לו וכו׳. וככל הנראה הפתיחה המובאת בגמרא הוא קיצור לשון התוספתא. ומתוספתא זו הוכיח הרמב״ן כפירוש רש״י דאף היא ׳בלשונה׳ הכוונה לכל לשון, ודלא כר״י מיגש שפירש ׳בלשונה׳ בלשון הקודש.
שבועות הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. פרש״י ז״ל בכל לשון שמבין וכן כתב גם הרב אלפסי ו״ל, אבל הר״י הלוי ז״ל פי׳ אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקודש כאותם שנשנו שם (סוטה ל״ב א׳) בסיפא דמתני׳, ולכאורה כדבריו היה נ״ל מדפירשו שם באלו הנאמרין בכל לשון שבועת העדות ושבועת הפקדון שבועת העדות מנין דכתיב ושמעה קול אלה כל לשון שהוא שומע שבועת הפקדון מנין דילפינן תחטא תחטא משבועת העדות א״כ כל שאר שבועות מנין, אלא שאין הלשון מוכיח כן דאמר אף היא דמשמע אף היא כשאר כל השבועות ששנינו שם דהיינו שבועת העדות חטבועת הפקדון דאי לא מאי אף היא, וראיתי לאחד מרבותי ז״ל שאמר דשבועת הפקדון נמי שבועת הדיינין היא ברוב וקשיא לי דאי משום האי למאי איצטריך תנא דברייתא למימר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה דהא תני לה במתני׳ דהיינו שבועת הפקדון דתנן, ומ״מ ודאי כך הוא דאף היא בלשונה בלשון שהוא שומע קאמר שכן שנינו בתוספתא דסוטה פרק שביעי שבועת העדות והדיינין נאמרת בכל לשון.
א) נקיטת חפץ אכן מהווה חלות דין בכל שבועות דעלמא, אך שונה שבועת הדיינים שהיא מחייבת נקיטת חפץ. מאידך בשאר שבועות יש חלות נקיטת חפץ אבל אינן מחייבות אותה.
והנה הרמב״ם פסק בפ׳ י״ב מהל׳ שבועות (הל״ג - ד) וז״ל וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע״פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה וכו׳ בד״א בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור עכ״ל. ודבריו דורשים ביאור: א) - מהו שורש ההבחנה בין כתבי הקדש לס״ת. ב) אף בס״ת עצמו האיך יוסבר החילוק בין נטלה בידו לבין לא נטלה בידו. ונראה לנמק את הלכותיו עפ״מ שקבע בפ׳ י״א מהל׳ שבועות (הל״ח) ששבועת הדיינים זקוקה לנקיטת חפץ - דהיינו ס״ת כשר ואילו כתבי הקודש אינם ראויים לנקיטת חפץ. ומהגמרא שלפנינו (לח.) עולה שנקיטת חפץ משלימה את דין הזכרת השם בשבועת הדיינים (דו״ק היטב בלשון הסוגיא). ברם השבעת אברהם לאליעזר לא היתה שבועת הדיינים כי אם שבועת ביטוי בעלמא, ורואים בעליל שאף שבועת ביטוי בעלמא נתפסת בנקיטת חפץ. בכך מוסברים פסקי הרמב״ם הנ״ל. הואיל ונקיטת חפץ דין בהזכרת השם בשבועה, ובס״ת יש חלות דין של נקיטת חפץ שחל אף בשבועת ביטוי, הלכך כשנוקט ס״ת בידו ונשבע סתם או כשמונח על הקרקע ונשבע במה שכתוב בו הרי הוא כנשבע בשם וחייב משום שבועה בשם ומטעם נקיטת חפץ בשאר שבועות.א
ב) עיין בתוס׳ ד״ה לאתפושי וכו׳ וז״ל תימה דבשה״ע וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבה״ד ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ״ל. לדעתם נקיטת חפץ דין הוא במושבע מפי אחרים בדומה לאליעזר שהיה מושבע מפי אברהם אבינו. ולכאורה הגדרתם קשה שהרי בשבוה״ד דעלמא אפשר לנתבע לישבע מפי עצמו ועכ״ז זקוקה היא לנקיטת חפץ. אמנם יתכן שאין התוס׳ מתכוונים כאן לדין המושבע מפי אחרים וכפי שחל בשבוה״ע ובשבוה״פ אלא למי שנשבע ושבועתו חלה על דעת אחרים. ומשום כך זקוקה שבוה״ד לנקיטת חפץ כי השבועה על דעת בי״ד היא. ולפיכך נקט אליעזר עבד אברהם חפץ בשעת השבועה כי השבועה שלו היתה על דעת אברהם אבינו. וטעם הדבר כי אליעזר היה עבד לאברהם אבינו וחייב היה לעשות שליחות אדונו, ולכן נשבע על דעת אדונו אברהם כי היה מחוייב למלא רצון אדונו ולכן נשבע על דעתו. וכן בשבוה״ד הנשבע חייב למלא רצון בי״ד. ודומה ששבועת אליעזר לא נגעה לאברהם אבינו בתורת יחיד כ״כ אלא בתורת האב של כלל ישראל שכן הבטחת הברית לאברהם אבינו תלויה היתה בנישואין של יצחק - שלא יקח אשה מבנות כנען. ולכן הושבע אליעזר ע״פ דעת אברהם אבינו. על כל פנים דין נקיטת חפץ, אליבא דהתוס׳, אינו מוגבל לשבוה״ד וחל גם בשאר שבועות כשהשבועה על דעת אחרים.
אמנם יש לחקור בדין שבועת הדיינין האם חלה מדין מושבע מפי אחרים דהיינו שהנשבע מושבע מפי הדיינין, בדומה לסוטה שמושבעת מפי הכהן (עיין בר״ן לנדרים דף ב. ד״ה ושבועת כשבועות ובשיעורינו למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ בענין דין אמן דף קי״ט), או״ד. ליכא חלות דין מושבע מפי אחרים בשבועת הדיינין ודומה בכך לשבועת ביטוי דעלמא. הנה הרא״ש לנדרים (פרק א׳ סי׳ א׳) כתב במפורש בשם הר״ת ששבועת הדיינין הוי׳ מושבעת מפי אחרים ולפיכך צריכה הזכרת השם בשבועה, וכן ניתן לדייק מדברי התוס׳ שלפנינו שלא כפי שביארנו למעלה (באות ב׳). אך מפסקי הרמב״ם עולה שבשבועת הדיינין ליכא חלות דין מושבע מפי אחרים שכן דבריו בפרק י״א מהל׳ שבועות (הל׳ ט׳ - י׳) וז״ל כיצד מפיו כגון שיאמר הריני נשבע בה׳ אלקי ישראל וכו׳ וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה׳ והוא עונה אמן עכ״ל. הרי שהרמב״ם הצריך בשבוה״ד עניית אמן והיינו משום שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי (עיין בפרק ב׳ משבועות הל׳ א׳). ומאידך בפרק ז׳ מהל׳ שבועות הל׳ א׳ בנוגע לשבועת הפקדון כתב וז״ל ואחד שהשביעו אחר וכפר אע״פ שלא ענה אמן חייב עכ״ל. וכדומה בפ״ט משבועות (הל׳ א׳) בנוגע לשבועת העדות שכ׳ וז״ל וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אע״פ שלא נשבעו הן ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין עכ״ל. מבואר ברמב״ם שבכל מקום שיש חלות דין מושבע מפי אחרים אין צריכים עניית אמן. ולכן ממה שכתב הרמב״ם ששבועת הדיינין חלה רק בשענה אמן לכאורה מוכח שאין בשבה״ד חלות דין מושבע מפי אחרים.ב ועיין בחדושי רשב״א לב״ק (דף ק״ו) שהוא מביא מחלוקת בין הראשונים האם חלה שבוה״ד כשקפץ ונשבע בלי שישביעו אותו הדיינין כלל, ותלוי׳ בספקנו.
שם. תוס׳ ד״ה האי וכו׳. עלינו להתבונן בהבדל בין ת״ח הנשבע לכתחילה בתפילין לשאר העם שנשבעים לכתחילה דוקא בס״ת. והנה הרמב״ם כתב בפי״א מהל׳ שבועות (הל׳ י״א - י״ב) וז״ל הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים וחוזר ונשבע וס״ת בידו. ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן וכו׳ תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ס״ת אלא תפילין בכפו חפץ הוא וכו׳ עכ״ל. ומהראוי לעמוד על הסברו של הרמב״ם בנוגע לדין התפילין, כי למה שינה את לשונו שהרי בנוגע לבני אדם דעלמא כתב שתפילין ״כמו ספר הן״ ובנוגע לת״ח כתב שתפילין ״חפץ הוא״. ומהי כוונתו.
ונראה שהצד השוה שבין ס״ת ותפילין הוא שבשניהם יש מצות כיבוד, וכפי שהטעים הרמב״ם בפ׳ י׳ מהל׳ ס״ת (הל׳ י׳ - יא) וז״ל מצוה לייחד לס״ת מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי וכו׳ כל מי שיושב לפני ס״ת ישב בכובד ראש באימה ופחד וכו׳ אמרו חכמים הראשונים כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ״ל. וכן ברמב״ם בפ״ד מהל׳ תפילין (הל׳ כ״ד - כ״ה) וז״ל בית שיש בו תפילין או ס״ת אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין וכו׳ קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו׳ עכ״ל.
ויתכן שהוא ההבדל בין ת״ח לע״ה; שאר העם אינם מכבדים תפילין כדין שכן נכשלים בהיסח הדעת בשחוק ובשיחה בטילה בעודם עליהם. ואילו ת״ח נזהר ואינו מהרהר מחשבות זרות בעת לבישתן הלכך אפשר לו לת״ח - כלומר למי שזהיר בשמירת ובכיבוד תפילין - לנקט אותם לכתחילה בשבועת הדיינים. עובדא שכל עם ישראל מכבד ס״ת וכדאיתא במס׳ מכות (דף כב:) כמה טפשא הנהו אינשי דקיימי קמיה ס״ת וכו׳ משא״כ תפילין דרפיה בידייהו, ועיין במס׳ שבת (דף ק״ל), ואילו לא כן ת״ח המכבדים והמהדרים תפילין.
בהתאם לכך מוסברת סברת הרמב״ם שת״ח לכתחילה בתפילין שהרי ״חפץ הוא״ ר״ל חפץ שיש לו חשיבות בעצמו. הת״ח מכבד ומהדר את התפילין וקדושתן משרה עליו יראת שמים, ומשום כך נוקט הת״ח את התפילין בשעת שבועתו. מאידך ע״ה שאינו מכבד את התפילין כראוי אינו יכול לנקט אותן לכתחילה בשעת שבועת הדיינים. ורק בדיעבד, אם כבר נשבע כשאחזן בידו, אינו חוזר ונשבע, ״שהרי אוחז תורה בידו וכמו ספר הן״, ר״ל שיוצא בהם בדיעבד כי בתפילין כתובות פרשיות תורה, אך לא נקטן ונשבע בהן בתורת תפילין כי אם בתורת פרשיות מהתורה.
לפי״ז יל״ע במי שנקט מזוזה בידו ונשבע האם יצא את דין נקיטת חפץ שהרי אף פרשיות המזוזה חלק מהתורה הן ומ״ש דינן מדיני פרשיות התפילין שיוצאין בהן בדיעבד, וצ״ע. ויתכן שחלות שם מזוזה חלה רק כשהמזוזה על מזוזת הפתח, וכשאינה מונחת על מזוזת פתח הבית אין בה חלות שם מזוזה וחשיבות כלל לנקוטה בידיו. דוקא תפילין יש להם שם תפילין בפני עצמם ואפילו כשאינם מונחים עליו. ולכן כשרים לנקיטת חפץ ולא מזוזה. והשווה את פסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ תפילין (הלי״א) שס״ת ותפילין זקוקין לעיבוד לשמה ולא מזוזה. ועיין בכ״מ שמביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוניל וז״ל וא״ת מ״ט ס״ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ס״ת ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים, ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס״ת ותפילין חובת הגוף התדירה עכ״ל. ונראה שר״ל שאין חפצא של מזוזה שלא על הבית ואילו תפילין חפצא בפני עצמן הן כמו ס״ת ואף כשאינו לובשן, ועיבוד לשמה דין דוקא בחפצא הקדוש בפני עצמו כס״ת ותפילין ולא במזוזה.ג
שם. רש״י ד״ה בס״ת. וז״ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרנן ארור בו שבועה עכ״ל. משמע שסובר שאף בארור יש חלות שם שבועה, אלא משום שאינה שבועה בשם פטור מהעונש החמור של ״כי לא ינקה ה׳ ״. אך מהשגות הראב״ד לפי״א מהל׳ שבועות (הל׳ כ׳) נראה שביטלו לגמרי את חלות השבועה, שכן לשונו שם: וז״ל א״א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא עכ״ל.
שם. גמ׳. אף היא בלשונה נאמרה. כתב הרמב״ם (פ׳ י״א מהל׳ שבועות הל׳ י״ד) וז״ל הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים. אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקודש. ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואע״פ שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה וכו׳ עכ״ל. לכאורה להשמיע לנו שיהא הנשבע מכיר את לשון השבועה מיותר הוא כי אם אינו יודע את טיב השבועה ותוכנה בודאי אינו יכול לישבע וכדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. ונראה שמדובר ברמב״ם במי שיודע ענין השבועה וכוונתה, אך בשבועת הדיינים דין נוסף חל והוא שיהא הנשבע מכיר את עצם לשון השבועה, כלומר שידע את הפירוש של כל מילה ומילה שיצאה מפיו, ולא רק את ענין השבועה בכלל.
הנה התוס׳ ד״ה אלו נאמרין בלשונם (סוטה לב.) כתבו וז״ל ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו, אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע, ובגמרא לא משמע הכי עכ״ל. ויש להתבונן בשתי הדעות שבתוס׳ כי אין להניח שמדובר במי שאינו יודע כלל את תוכן הענין של דבורו שכן בכה״ג פשיטא שאינו יוצא בכל הדברים שנמנים שם במשנה הנאמרים בכל לשון (פרשת סוטה, וודוי מעשר, ק״ש, ותפלה, וברהמ״ז, ושבוה״ע ושבוה״פ). לדוגמא, המתפלל ואינו מכיר כלל את תוכן תפילותיו ועניינו אינו יוצא ידי תפלה (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ תפלה (הל״א, ט״ו - י״ח) ובחדושי הגר״ח שם.ד מסתבר, איפוא, שמדובר במי שמכיר את תוכן וענין דבוריו אך אינו מכיר את פירושה של כל מילה ומילה שאומר. בכה״ג חלוקות שתי הדעות בתוס׳ שם אם יוצא או לאו.
אכן לדעת הרמב״ם נראה שאין כל הנמנים במשנה דאלו נאמרין שווים בנוגע לחיוב הכרת והבנת כל מלה ומלה. הרי בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״י) כתב וז״ל קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה עכ״ל. וכדומה בפ״ב מהל׳ סוטה (הל״ז) וז״ל ואח״כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת וכו׳ ואומר לה בלשון שמכרת וכו׳ ואומר לה בלשון מכרת וכו׳ עכ״ל. וכן העלה ביחס לשבוה״פ (פ״ז מהל׳ שבועות הל״ז) וז״ל ואינו חייב בשבועת הפקדון עד שישביעו בלשון שהוא מכירה עכ״ל. ובשבוה״ע כתב (פ״ט שם הל׳ י״ב) וז״ל ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהם מכירין אותה עכ״ל. בכל אלה דרש הבנת והכרת הלשון (כלומר פירוש כל מילה ומילה). ואילו בוודוי מעשר (פ׳ י״א מהל׳ מע״ש הל״ה) כתב וז״ל וידוי זה נאמר בכל לשון שנא׳ ואמרת לפני ד׳ אלקיך בכל לשון שאתה אומר וכו׳ עכ״ל משמע שהוא נאמר בכל לשון אף בלי הכרת אותו לשון. וכן בהל׳ ברכות (פ״א הל׳ ו׳) וז״ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים. ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ״ל.
ודומה שהרמב״ם הגיע להבחנה זו בהתאם לדרשות חז״ל (שם בסוטה) המכשירות שאר לשונות חוץ מלה״ק. לסוטה הובא הפסוק ״אל האשה״ שהוא נדרש ״בכל לשון שהיא שומעת״, ופרש״י (סוטה לח: ד״ה אל האשה) וז״ל משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון עכ״ל. ולפיכך מצריכים הבנת הלב והכרת לשון. וכן בק״ש הדרשה היא ״שמע בכל לשון שאתה שומע״, כלומר ביחד עם הבנה. בשבוה״ע הדרשה (שם לט.) היא ״ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת״ משמע עם הבנה. שבוה״פ נלמדת תחטא תחטא משבוה״ע, ולכן דיניהן שווים. ואילו בוודוי מעשר הדרשה היא ״ואמרת לפני ה׳ אלקיך״ וילפינן אמירה מסוטה, אמנם הדרשה באה רק כדי להכשיר שאר לשונות אבל לא להצריך דין הבנת הלב, כי הבנת הלב דין בסוטה דוקא וכדפרש״י ״דברים הנכנסים בלבה״.ה דין ברהמ״ז נדרש מ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ אלקיך בכל לשון שאתה מברך״ וכ׳ רש״י (שם דף לט׳ ד״ה בכל לשון שהיה מברך) ז״ל לא קבע לו הכתוב לשון עכ״ל, אינה זקוקה להכרת הלשון והבנת הלב. וכן בתפלה הגמרא מסבירה (שם לט.) ״תפלה רחמי היא כל היכי דבעי מצלי״, ומסתבר, איפוא, שאף בלי הבנת כל מילה ומילה, יכול להתפלל אם מכיר את ענין התפלה.ו אך בנוגע לשבוה״ד מחייב הרמב״ם הכרת לשון השבועה שכן ״שבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה״, זאת אומרת בשבועת הדיינין מצריכים שבועה כזו שאם ישקר יתחייב על ידה בשבועת הפקדון.
ב
הרמב״ם פסק בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״י) שאדם קורא את שמע בכל לשון שהוא מבין. עכ״ז קבע בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״א) וז״ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא וכו׳ עכ״ל. וצ״ע, אם ק״ש זקוקה להבנת הלשון (הל״י) הרי יש כאן כוונה, וכיצד יצוייר שיצא בלי כוונת הלב כשיקרא את שאר הפסוקים אחרי הפסוק הראשון (הל״א).
הרמב״ם פסק בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״י) שאדם קורא את שמע בכל לשון שהוא מבין. עכ״ז קבע בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״א) וז״ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא וכו׳ עכ״ל. וצ״ע, אם ק״ש זקוקה להבנת הלשון (הל״י) הרי יש כאן כוונה, וכיצד יצוייר שיצא בלי כוונת הלב כשיקרא את שאר הפסוקים אחרי הפסוק הראשון (הל״א).
ומסתבר שהרמב״ם יחלק בין קריאה בלה״ק לבין קריאה בשאר לשונות. בקריאה בלה״ק יוצא גם בלי כוונה מלבד מבפסוק הראשון שהוא דין מיוחד בקיום מצות קבלת עול מלכות שמים. מאידך, כשקורא ק״ש בשאר לשונות עליו להבין אותו הלשון.
דומה לכך נמצא בהלכות קריאת המגילה (מגילה דף יז.), וכפי שעולה מדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מגילה הל״ג - ד׳) וז״ל הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש אע״פ שאינו יודע מה הן אומרין יצא ידי חובתו וכו׳ היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגויים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד וכו׳ עכ״ל. מבואר שכשקוראים את המגילה בלה״ק הואיל והקריאה ככתבה יוצאים בה הכל. ואילו בשאר הלשונות אין חלות של קריאה ככתבה אלא קריאה בתורת תרגום, וקריאה בתורת תרגום הוכשרה דוקא ללועזים המבינים את השפה ולא שאר אנשים. שפה לועזית שאינה מובנת אינה יכולה לשמש בתורת תרגום מלה״ק המקורי.
הוא הדין בק״ש כשנקראת בלה״ק ככתבה בתורה יוצאים אף אלו שאינם מבינים את שפת לה״ק, שכן עכ״ז מתהווה קריאה ככתבה. לעומת זאת, כשנקראת בשאר לשונות, יוצאים רק דוקא אלו שמבינים בלשון ההוא כי בכך מתהווה קריאה בתורת תרגום.
והנה בשבוה״ד מחייב הרמב״ם הבנת הלשון אף כשנשבע בלה״ק, וכן משמעות דבריו לגבי שבוה״ע ושבוה״פ. ועלינו לעמוד על ההבדל בין שבוה״ד שבוה״ע ושבוה״פ לבין ק״ש שאינה זקוקה לכוונה כשהיא נקראת בלה״ק.
ונראה בטעם ההבדל שגופה של מצות ק״ש הוא לקרוא את פרשיותיה ככתבן בתורה, והלכך יוצא בק״ש ככתבה בלה״ק אף בלי הבנת כל המילים. מאידך בשבועות אין קריאה ככתבה בתורה קיימת כלל, ועקב כך ליכא מעלה ללה״ק מעל לשאר לשונות, וכולן שוות וזקוקות להבנת הנשבע - אפילו לה״ק.
ומהראוי להעיר כי על החילוק הזה חולק הר״י בתוס׳ בנדרים (דף ב. ד״ה כל כנויי נדרים וכו׳) וז״ל וקשה למ״ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר, ואומר ר״י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני׳ אפילו לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר עכ״ל. הר״י מדמה דין הנדרים לקריאת המגילה שדינה שהלועז הקורא את המגילה בלה״ק יוצא אף בלי שיבין. יוצא איפוא שלדעת הר״י לה״ק מהווה עיקר הלשון של נדרים ושבועות ואילו שאר לשונות חלות בתורת תרגום וכנ״ל, אך הכינויים המוזכרים שם במשנה חלים מדין לה״ק המהווה עיקר הלשון. שיטה אחרת נקטו התוס׳ במס׳ סוטה (דף ל״ב. ד״ה ק״ש ותפילה) וז״ל תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וכו׳ ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי׳ אינו שומע, הלכך לא דמי להני דמתני׳ דנאמרין דוקא בלשונם עכ״ל. עולה מתירוץ התוס׳ שבדברים המוזכרים במשנה - פרשת סוטה, וודוי מעשר, ק״ש תפילה, וברהמ״ז, שבוה״ע, ושבוה״פ - לה״ק מהווה עיקר הלשון ושאר הלשונות מועילות מדין תרגום. אולם בנוגע לדברים אחרים שאינם מוזכרים במשנה ושנאמרים בכל לשון אין צורך להבין כל מילה ומילה של הלשון, ודין שאר לשונות שוה איפוא לדין לה״ק; כולן חלין מדין עיקר הלשון ולא בתורת תרגום. אך לפי תוס׳ אלו יוצא שבנוגע לשבוה״ע ושבוה״פ שהוזכרו במשנה שאר לשונות מועילות בתורת תרגום, ואילו בשבועות ביטוי והדיינין שלא הוזכרו במשנה כל הלשונות שוות. אכן מפתיע החילוק בין שבוה״ע ושבוה״פ לבין שבוה״ד ושבועות ביטוי, וצ״ע בביאורו. מ״מ בנוגע לנדרים, שאינם מוזכרים במשנה ניתן להסיק שכל הלשונות שוות שלא כר״י הנ״ל.
ועדיין עלינו ליישב משמעות דברי הרמב״ם בפ״ג מהל׳ סוטה (הל״ז) שאפילו משביע סוטה בלה״ק ככתבה בתורה חייבת היא להכיר את הלשון מילה במילה. ומ״ש ק״ש, שהקורא ככתבה אין צריך להבין את המילים. ונראה שק״ש הואיל והיא קריאת מצוה יוצאים בככתבה כדין עיקר לשון המצוה. לעומתה, שבועת הסוטה אינה מצוה כי אם חלות מכשיר בסדר ההשקאה, ובהכשר אינו מסתבר לחלק בין עיקר הלשון לבין תרגומו, אלא כל הלשונות שוות ובכולן צריכה הסוטה להכיר את הלשון, וכמו שפרש״י בסוטה שם, (ועיין למעלה) וז״ל דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון עכ״ל. ומהראוי לציין הר״י מגא״ש מחייב לה״ק בשבועת הדיינים - אף שאין בה חלות קריאה ככתבה בתורה. ודומה איפוא לנדרים ושבועות אליבא דהר״י שלה״ק מהווה עיקר הלשון אף על פי שאין בהן חלות דין קריאה ככתבה בתורה.
וע״ע שם במס׳ סוטה (לב.) שבין אלו שנאמרים דוקא בלה״ק נמנה ברכת כה״ג ואף שאינה קריאת פרשה ככתבה. ואולי נוסחתה היתה תקנת אנשי כנה״ג, ולפיכך דומה דינה לחלות דין ככתבה בפרשה שבתורה.
עוי״ל, בהתאם למה שמצינו בפסק הרמב״ם לענין קריאת פרשת המלך בהקהל (פ״ג מהל׳ חגיגה הל״ה) וז״ל הקריאה והברכות בלשון הקודש עכ״ל. ועולה השאלה למה מחייב הרמב״ם שהברכות תהיינה דוקא בלה״ק שלא כדין ברכות אחרות הנאמרות בכל לשון. ויתכן שהוא משום שקריאת התורה בהקהל זקוקה ללה״ק כדי שיהיה קיום קריאה ככתבה, ומשום כך גם הברכות של הקריאה צריכות להיות בלה״ק כדי שתצטרפנה הברכות עם הקריאה להוות קיום אחד. ה״ה לענין ברכות כה״ג ביוה״כ; קריאת הפרשה וברכות כה״ג מהוות קיום אחד, ולכן אף הברכות נאמרות בלה״ק כקריאת התורה עצמה.
ובנוגע לברכות העלה הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל״ו) וז״ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ״ל. לדעת הרמב״ם ישנן שתי הלכות בברכות: א) נוסח הברכה כעין שתקנו חכמים והוא דין לכתחילה. אך אינו מעכב בדיעבד, ואם שינה מנוסחת הברכה יוצא. ב) ענין הברכה שמעכב בדיעבד ואם שינה את ענין הברכה אינו יוצא כלל. ומלשון הרמב״ם משמע שאף יוצא באזכרות הנאמרות בלשון חול (עיין בענין הכינויים). אמנם אמר הגר״מ זצ״ל שכ״ז אם יתרגם את השמות ללע״ז בלי לשנות את כוונת השם מכוונתה בלה״ק. ברם מאחר שיש מחלוקת בין הראשונים בכוונות השמות שבברכות (כגון בשם בן ד׳ אותיות שחלוקים הראשונים אם הכוונה של השם היא להוי״ה או לאדנות), קיים בכל תרגום ספק אם לא שינה את כוונת השם. ולפחות אין לעשות כן לכתחילה. משום כך היה פוסק עבור המתפללים ומברכים בלע״ז שלא ישנו את השם מקריאתו בלה״ק אלא יקראוהו ככתבו בלה״ק.
א. עיין בריטב״א לשבועות (דף ל״ח ד״ה היכי משביעים ליה) שמקשה שכיון שכשנשבע שבוה״ד נקט ס״ת בידו ל״ל לאזכורי שם. ועיי״ש שתירץ דבעינן איום יותר בשבוה״ד לכן בעינן הזכרת השם ממש. אמנם לפי הנתבאר בשיעורים שהזכרת השם דין מיוחד ע״פ הקרא ובשמו תשבע דין דאורייתא הוא ולא תקנת חכמים בעלמא. וע״ע ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף קנ״ה.
מלישנא דקרא באברהם אבינו ואשביעך בה׳ אלוקי ישראל מוכח שנקיטת חפץ דין בשבועה בשם. ועיין ברמ״א לחו״מ (כ״ז, ט״ו) ז״ל וי״א דס״ת לאו דוקא אלא ה״ה שאר ספרים שיש בהן שמות עכ״ל, חזינן בעליל שנקיטת חפץ חלה מדין שבועה בשם ולכן מועיל רק חפץ שיש בו שמות ולא דברים קדושים אחרים.
מלישנא דקרא באברהם אבינו ואשביעך בה׳ אלוקי ישראל מוכח שנקיטת חפץ דין בשבועה בשם. ועיין ברמ״א לחו״מ (כ״ז, ט״ו) ז״ל וי״א דס״ת לאו דוקא אלא ה״ה שאר ספרים שיש בהן שמות עכ״ל, חזינן בעליל שנקיטת חפץ חלה מדין שבועה בשם ולכן מועיל רק חפץ שיש בו שמות ולא דברים קדושים אחרים.
ב. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף קי״ג - קי״ד.
ג. ברם יעויין ברש״י עה״ת (בראשית כ״ד: ב׳) שכתב במפורש שמועלת נקיטת חפץ עם מזוזה וז״ל לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ס״ת או מזוזה או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו וכו׳ עכ״ל. ומשמע מרש״י שיש לנקוט כל חפץ של מצוה ושלא כדבפנים אליבא דהרמב״ם.
ד. שלא כגליונות החזון איש שם.
ה. מאידך הגז״ש ״תחטא תחטא״ משוה שבוה״פ לשבוה״ע לגמרי כי אין טעם לחלק ביניהן.
ו. ברם בנוגע לתפלה ביאר הגר״ח זצ״ל בספרו על הרמב״ם (פ״ד מהל׳ תפלה הל״א) שהברכה הראשונה של תפילה זקוקה להבנת כל מילה ומילה, עיי״ש.
ו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה כלומר, בכל לשון שהנשבע מבין, ולאו דווקא בלשון הקודש.
§ The Sages taught in a baraita: An oath imposed by the judges may also be recited in its language, i.e., in any language spoken by the one taking the oath. It is not required that the oath be in Hebrew.
הכל
(27) אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ
Before he takes the oath, the judges say to him: Be aware
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.