Shabbat 121a – שבת קכא.‏ – Shas HaMeforash

(1)

טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ לָאו מִצְוָה וּמַהְדְּרִינַן ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְלָא מַהְדְּרִינַן.

that performing immersion at its designated time is not a mitzva, and we seek a reed to wrap around God’s name even if it means postponing immersion to the next day, and Rabbi Yosei holds that immersion at its designated time is a mitzva, and therefore we do not seek a reed, since immersion cannot be postponed.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

ר׳ יוסי אומר: טבילה בזמנה מצוה, ואתיא מצוה זו ודחיה לעמידת ערום בפני השם וטביל בדלא מיכסי. ורבנן סברי: טבילה בזמנה לאו מצוה, הילכך לאהדרי.

ואקשינן: איני דר׳ יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה? והתנן: בעל קרי טובל כל היום כולו, ר׳ יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול ואוקימנא בדצלי.

ואמרינן: אי צלי ליה מנחה מקמי דליחזי קרי, מאי טעמא דרבנן דמחייבי ליה למיטבל ביומא? ליעכב עד לאורתא וליטבול.

{רי״ף שבת מ״ה.}

{משנה שבת טז:ו} מתני׳ נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני

{רי״ף שבת מ״ה:}

שאין שביתתו עליהן אבל¹ קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן² שביתתו עליהן:

{בבלי שבת קכא ע״א} גמ׳ אמר ר׳ אמי בדליקה³ התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד תנו רבנן מעשה ונפלה דליקה בחצרו של-ר׳⁴ יוסף בר⁵ סימַאי בְשִׁיחִין⁶ ובאו [אנשי]⁠⁷ גסטרה [של ציפורי]⁠⁸ לכבותה מפני שאפטרופוס של-מלך היה ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמין וכבוה ולערב שגר לכל אחד ואחד מהן שני סלעין ולאפרכוס שבהן⁹ חמשים [דינרין]⁠¹⁰ וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך [שהרי]⁠¹¹ שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה:

{משנה שבת טז:ז} מתני׳ כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של-קטן ועל עקרב (בשביל)⁠¹² שלא תִשָׁך אמר ר׳ יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בַעְרָב ואמר חושש אני לו מחטאת:

1. אבל: וכן בה״ג. חסר בדפוסים.

2. שכן: דפוסים: מפני. וכן בה״ג נחלקו הנוסחאות.

3. בדליקה: כ״י מוסקבה: ״בהדלקה״.

4. של-ר׳: וכן בעיתים. כ״י מוסקבה, דפוסים: ״של״, וכן בה״ג.

5. יוסף בר: חסר בעיתים.

6. בְשִׁיחִין: וכן בה״ג. חסר בכ״י מוסקבה, דפוסים, עיתים.

7. אנשי: ג^עה, כ״י מוסקבה, דפוסים, עיתים, ה״ג. כ״י א: ״גשי״.

8. גיסטרא של צפורי: דפוסים, ה״ג. כ״י א: ״גסטרה״. ג^עה, כ״י מוסקבה, עיתים: ״קסטרא של ציפורי״. דפוס קושטא: טבריה ושל צפרי.

9. שבהן: כ״י מוסקבה: ״שלהן״, וכן בכי״י ה״ג.

10. דינרין: ג^עה, כ״י מוסקבה, דפוסים, עיתים. כ״י א: ״זוז״. כי״י ה״ג: ״סלעים״.

11. שהרי: ג^עה, כ״י מוסקבה, דפוסים, עיתים, ה״ג. כ״י א: ״שכבר״.

12. בשביל: חסר בכ״י מוסקבה, דפוסים, פיהמ״ש לרמב״ם.

טבילה בזמנה מצוה – דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג).

לאו מצוה – ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ״ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ״ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת.

מתני׳ נכרי שבא לכבות וכו׳, רחז״ל: אלא מניחין^א ואין אומ׳ לו כבה, וגם אין מונעין אותו מלכבות. אבל קטן העושה לדעת [אביו]⁠^ב אין מניחין אותו לכבות.

(מקצת) [רשצז״ל] פיר׳: אין אומ׳ לו כבה, רבנן גזור על אמירה לגוי משום שבות.

ולא תכבה, פיר׳ אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה.

מפני [שאין]^ג שביתתו, של גוי עליהן, דישראל אין מוזהרין על שביתת גוי שאינו (עברם) [עבדם].⁠^ד

{ספר הנר}
כבה הוא דלא אמרי^ה ליה הא כל המכבה אינו מפסיד אמרי^ו ליה, אינשי.⁠^ז

גסטרא^ח של ציפורי נ״א קסטרא,^ט פיר׳ רגאל אל ואלי (וימסו) [ויסמו] איצא רגאל אל בסכנת ואל (מניני) [מעני] ואחד [=אנשי השלטון, ונקראים גם אנשי ? והענין אחד].

ולהפרכוס,^י פיר׳ קאיד [=קצין].

ובחצר אחרת,^כ פיר׳ ר׳ יוסף ז״ל: שאם היה הקטן בחצר אחרת ונתפחד ממנו (שאם) [שמא] יבוא ויטנף בו הוא (שפופה) [שכופה] עליו את הכלי. אבל אם היה שם הצואה באותה חצר דודאי הוא מטנף בה מותר לו להסירה.

עקרב שבחדיב,^ל פיר׳ שם מקום. וקיל אן יסמא אלאן שהרזור והוא בין עראק ובין בלאד אל עגם [=ויש אומרים שהוא נקרא עתה שהרזור, והוא בין עירק ובין ארץ פרס].

א. נראה להוסיף כד׳, אותו.

ב. כלפנינו.

ג. ד׳.

ד. ד״ס רש״י. ובד׳, עבדו.

ה. לפנינו, אמרינן.

ו. לפנינו, אמרינן.

ז. אינו מובן שלכאורה אמירת בעל הבית לנכרי הוא.

ח. כ״ה בערוך ערך גסטר ג׳. ולפנינו, גיסטרא.

ט. כ״ה במוסף הערוך שם. וכיוצ״ב בד״ס אות א׳.

י. כ״ה בד״ס אות ב׳. ולפנינו, ולאפרכוס.

כ. כיוצ״ב בד״ס אות י׳. ולפנינו, באשפה שבחצר.

ל. לפנינו, שבחדייב. וברי״ף, שבהדייב.

טבילה בזמנה אינה מצוה ואע״פ שכתוב והיה לפנות ערב ירחץ לא משום מצוה אלא עצה טובה שיעריב שמשו היום ואם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב השמש עד ליל מחרתו:

בד״ה ה״ג ר׳ יוסי כו׳ והתניא נעילה מתפלל שבע ומתודה כו׳ עכ״ל כצ״ל:

בא״ד אפילו טמא מת וטמא שרץ שאין צריכין טבילה לתפלה כו׳ עכ״ל. הכי איתא בפרק מי שמתו דכל הטמאים מותרים בד״ת ותפלה חוץ מבעל קרי וצ״ל לפי דבריהם דטובלין דחייבי טבילות דרישא היינו דיכולים לטבול אבל טובל והולך דקתני בסיפא דבעל קרי היינו דחייב לטבול עד המנחה מיהו יכול לטבול עד הלילה כשאר חייבי טבילות ודברי מהרש״ל בזה אינן מבוררין לי ודו״ק:

בד״ה ר׳ יוסי ב״י היא וא״ת וא״כ כו׳ מנליה לרב כו׳ ות״ק דהכא הוא ר׳ יוסי דהתם כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דאיכא תרתי ר׳ יוסי דהיינו ר״י בן חלפתא ור״י ב״י מנליה לרב דפליגי כלל בטבילה התם אימא דלא פליגי בהנך תרתי ברייתות אלא בטבילה בזמנה ות״ק דהתם הוא ר״י בר יהודה ות״ק דהכא הוא ר״י בן חלפתא דהתם וק״ל:

טבילה בזמנה לאו [לא] מצוה היא, ומהדרינן [ומחזרים] אחר גמי כדי לכרוך על מקום הטבילה, ור׳ יוסי סבר [סבור] כי טבילה בזמנה מצוה ומשום כך לא מהדרינן [אין אנו מחזרים] אחרי הגמי, כיון שחשובה מצות הטבילה בזמנה.

that performing immersion at its designated time is not a mitzva, and we seek a reed to wrap around God’s name even if it means postponing immersion to the next day, and Rabbi Yosei holds that immersion at its designated time is a mitzva, and therefore we do not seek a reed, since immersion cannot be postponed.

מאמרים באתר אסיף

עיון במלאכת ממחק וממרח ובהלכותיה / הרב ברוך ברנר (מעליות כא, מעלה אדומים תשנ״ט)

שימוש בגוי לשם עשיית מלאכה אסורה בשבת / דביר יוסקוביץ ונתנאל מזאה (מאורות אמנה ב, קרית שמונה תשנ״ח)

הלכה ממעשה / דוד אביעזר (כתלנו יב, הכותל תשמ״ז)

על חסידים ועל נחשים - עיון בסוגיית הריגת מזיקין בשבת / הרב דוד אסולין (אסופות ז, נתיבות תשפ״א)

מחאה בנוכרי הפועל לצורך ישראל בשבת / הרב דניאל שרשבסקי (תבואות ג, כרמיאל תשע״א)

מלאכת קטן בשבת / הרב יהודה שביב (עלון שבות 145, הר עציון תשנ״ה)

דין דבר שאינו מתכוין / מוטי גודמן (אורות עציון ט, אור עציון תשמ״ו)

אמירה לנכרי בשבת / הרב מיכאל עמוס (כתלנו טז, הכותל תשס״ד)

דין מלאכה על ידי קטן (בירור אם ואיך מותר לאב להשתמש בבנו קטן לעשות לו מלאכה בשבת) / הרב משה אודס (מאבני המקום ז, בית אל תשנ״ג)

נחשים חסידים ותפילה מכוונת / נתנאל אסולין (קונטרס מא, שיח תשפ״א)

הפרשת קטן מאיסורים / שמואל דביר (עלון שבות 134, הר עציון תשנ״ב)

ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) וְסָבַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְהָתַנְיָא ^אהַזָּב וְהַזָּבָה הַמְצוֹרָע וְהַמְצוֹרֶעֶת בּוֹעֵל נִדָּה וּטְמֵא מֵת טְבִילָתָן בַּיּוֹם נִדָּה וְיוֹלֶדֶת טְבִילָתָן בַּלַּיְלָה בַּעַל קֶרִי טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְבּוֹל הַהִיא ר׳רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר דַּיָּיהּ טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה.:

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that immersion at its designated time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to a zav and a zava, a male and female leper, one who has relations with a menstruating woman, and a person impure with impurity imparted by a corpse, their immersion is during the day. They immerse at the designated time even on Yom Kippur, when bathing is prohibited. A menstruating woman and a woman after childbirth immerse at night. A man who has had a seminal emission immerses at any point during the entire day after the emission. Rabbi Yosei says: From the time that he recited the afternoon prayer and on he does not immerse. Since he already recited the afternoon prayer, he waits until after Yom Kippur to immerse, and then recites the evening prayer in a state of purity. Apparently, Rabbi Yosei holds that immersion at the designated time is not a mitzva. The Gemara rejects this: In that baraita the reference is not to the Rabbi Yosei most commonly cited in tannaitic literature without a patronymic, Rabbi Yosei ben Ḥalafta, but it is to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said: Her latest immersion is sufficient. A woman who is uncertain with regard to the correct time for her immersion need not immerse multiple times. She may postpone her immersion until a time when she will be certain to fulfill her obligation, even though it might not be immersion at the designated time.

א. א רמב״ם הלכות איסורי ביאה ד׳:ו׳
רמב״ם הלכות מקואות א׳:ו׳
רמב״ם הלכות שביתת עשור ג׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות עשה רמ״ג
טור אורח חיים תקנ״ד:ח׳
טור אורח חיים תרי״ג:י״א-י״ב
טור יורה דעה קצ״ז
טור יורה דעה שפ״א
שולחן ערוך אורח חיים תקנ״ד:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תרי״ג:י״א-י״ב
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ז:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה שפ״א:ה׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות איסורי ביאה ד׳:ו׳

רמב״ם הלכות מקואות א׳:ו׳

רמב״ם הלכות שביתת עשור ג׳:ב׳-ג׳

סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

טור אורח חיים תקנ״ד:ח׳

טור אורח חיים תרי״ג:י״א-י״ב

טור יורה דעה קצ״ז

טור יורה דעה שפ״א

שולחן ערוך אורח חיים תקנ״ד:ח׳

שולחן ערוך אורח חיים תרי״ג:י״א-י״ב

שולחן ערוך יורה דעה קצ״ז:ג׳

שולחן ערוך יורה דעה שפ״א:ה׳

ומסקינן: משום דסברי רבנן אף על גב דצלי ליה טבילה בזמנה מצוה, ור׳ יוסי סבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא. האי ר׳ יוסי בר׳ יהודה דגרסינן בנידה פרק המפלת (נדה ל׳.) בעניין טועה: ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: דייה¹ לטבול באחרונה, דקסבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא. וזה רבי יוסי דהיה אומר שם כתוב על בשרו. אסיקנא בגמרא דשבעת ימים (יומא ז׳) דטבילה בזמנה מצוה פליגי, ונתבררה בסוף יום הכיפורים דהא לר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, ואיכא אחריתי. התם לר׳ יוסי דאמר: כל היום כולו כשר לטבילה. דאלמא סבר טבילה בזמנה {מצוה}⁠² היא.

1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 נראה יותר כמו: ״דווה״.

2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.

ההיא ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא דתניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר דייה לטבילה באחרונה משכחת לה במס׳ נדה (דף כט) בפרק המפלת:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הזב והזבה כו׳ – ברייתא זו אצל יוה״כ שנויה בתוספתא דיומא (פ״ד).

הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טובלין ביום – משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם וטעמא בפ״ב דמגילה (דף כ.) מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ואם חל שביעי שלהם ביוה״כ טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב.

נדה ויולדת – טובלות כדרכן בלילי יוה״כ אם חל שביעי שלהם בערב יוה״כ שאינה יכולה לטבול ביום ז׳ דכתיב בה תהיה בנדתה בהוייתה תהא כל ז׳ (פסחים דף צ:).

בעל קרי – שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים ואפי׳ אין אוכל טהרות לבו ביום.

טובל כל היום כולו – ואע״פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה לאחר שהתפלל תפלת המנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית אפ״ה טובל ביו״כ מבעוד יום אע״פ שאסור ברחיצת הרשות דטבילה בזמנה מצוה.

ר׳ יוסי אומר מן המנחה ולמעלה – אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל תפלת ערבית ותפלת נעילה נמי ס״ל שיכול להתפלל בלילה כרב דאמר (יומא דף פז.) תפלת נעילה פוטרת של ערבית.

אין צריך לטבול – ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה.

דייה לטבילה שתהא באחרונה – במסכת נדה בפרק המפלת גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה דמצרכינן לה ל״ה טבילות לספק ד׳ טבילות שעליה טבילת זכר לז׳ או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה או יולדת נקבה בזוב היתה ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה ופליג ר׳ יוסי ברבי יהודה עלה ואמר דייה לטבילה שתהא באחרונה לסוף ספורים של נקבה דהיינו לסוף שלש שבועים שאם ילדה נקבה בזוב טמאה שבועיים ללידתה וז׳ נקיים בשביל הזיבה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה.

הכי גרסי׳ ר׳ יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול – וכן גירסת רש״י ור״ת אבל לא גרסי׳ אינו יכול לטבול דאפי׳ מאן דסבר טבילה בזמנה לאו מצוה שרי לטבול כדמשמע בסוף מסכת יומא (דף פז:) דפריך לרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דקסבר דתפלת נעילה בלילה והתניא אור יוה״כ כו׳ נעילה מתפלל שבע ומתודה בערבית כו׳ ומשני תנאי היא דתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טובלין בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה דסבר תפלת נעילה בלילה וטבילה בזמנה לאו מצוה ר׳ יוסי אומר כל היום כולו טובל דתפלת נעילה ביום אלמא אע״ג דת״ק סבר דטבילה בזמנה לאו מצוה אפ״ה קתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום אפילו טמא מת וטמא שרץ שאין צריכין טבילה לתפלה יכולין לטבול והא דפירש בקונטרס דר׳ יוסי כרב דאמר תפלת נעילה בלילה לא דק דבשלהי יומא (דף פח.) פריך מהך ברייתא דר׳ יוסי אדר״י דהכא קאמר מן המנחה ולמעלה א״צ לטבול ובההיא קאמר כל היום ומשני דהכא איירי בדצלי כבר תפלת נעילה והתם בדלא צלי ובכולהו רבי יוסי דלא כרב.

רבי יוסי בר׳ יהודה היא – וא״ת א״כ בשילהי יומא (דף פח.) מנא ליה לרב דההוא ת״ק דברייתא קמייתא דקאמר דבעל קרי טובל עד המנחה אתי כוותיה דתפלת נעילה בלילה דילמא איירי בדצלי וטבילה בזמנה לאו מצוה ור׳ יוסי סבר מצוה ותנא קמא דהכא הוא ר׳ יוסי דהתם ויש לומר דסבר דר׳ יוסי דהכא ודהתם מסתמא חד תנא הוא ותרוייהו רבי יוסי ברבי יהודה דאיירי בטבילת בעל קרי ביו״כ וא״כ קשיא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אדר׳ יוסי בר׳ יהודה וע״כ אית לן לשנויי הא דצלי והא דלא צלי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא¹ הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביום הכיפורים נדה ויולדת טובלין בלילי יום הכיפורים בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר׳ יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול – פירוש: תנא קמא סבר טבילה בזמנה מצוה הילכך הזב והזבה ושאר טמאין שחל יום שביעי שלהן ביום הכיפורים טובלין בו ביום ונדה ויולדת שחל ליל שמני שלהם בלילי יום הכיפורים טובלין בו בלילה כדי לקיים טבילה בזמנה ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו ואף על פי שראה קרי מן המנחה ולמעלה ששוב אין צריך להתפלל טובל ביום הכיפורים כדי לקיים טבילה בזמנה ור׳ יוסי אומר בכולהו פליגנא עלך דטבילה בזמנה לאו מצוה ולא דחינן יום הכיפורים מקמה ואין אחד מהם טובל ביום הכיפורים אך בעל קרי שאסור להתפלל עד שיטבול טובל ביום הכיפורים כדי שלא יפסיד תפלת יום הכיפורים אבל מן המנחה ולמעלה שכבר כלו תפלות יום הכיפורים אינו יכול לטבול אלא ממתין וטובל למוצאי יום הכיפורים ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה.

1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״תניא״.

הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום הז׳ שלהן משהאיר פני מזרח ואם חל שביעי שלהן ביום הכפרים טובלין כדרכן לאכל תרומה לערב אבל נדה ויולדת אין טבילתן אלא בלילה ר״ל שאין טובלות בשביעי שכן אמרו תהיה בנדתה שתהא בטומאתה כל שבעה ואם חל שביעי שלה ערב יום הכפרים טובלת בליל שמחרתו יום הכפרים כדי להעריב שמשה למחרתו:

רש״י בד״ה בעל קרי כו׳ אוכל טהרות טובל כל היום כו׳ כצ״ל והד״א:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה אין אומרים לו וכו׳ אמירה לנכרי משום שבות. עי׳ ע״ז דף טו ע״א ברש״י ד״ה נהי דלרביעה:

ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר׳ יוסי כי טבילה בזמנה מצוה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, כל אלה טבילתן צריכה להיות ביום, ואף אם היה זה ביום הכיפורים שאסורה בו הרחיצה — טובל בו ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו אחר שראה קרי. ר׳ יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו צריך לטבול, שכיון שהתפלל כבר תפילת מנחה ימתין עד הערב ויטבול ויוכל להתפלל מעריב בטהרה. נמצא שסבור ר׳ יוסי שטבילה בזמנה אינה מצוה! ודוחים: בברייתא ההיא אין הכוונה לסתם ר׳ יוסי (בן חלפתא), אלא כשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, שאמר: דייה טבילה באחרונה, שאשה שנסתפקה בזמן הראוי לטבילתה, אינה חייבת לטבול בכל פעם, ומותר לה לדחות את הטבילה עד לתאריך שתצא ידי חובה לדעת הכל, אף כי אולי לא תהא זו טבילה בזמנה.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that immersion at its designated time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to a zav and a zava, a male and female leper, one who has relations with a menstruating woman, and a person impure with impurity imparted by a corpse, their immersion is during the day. They immerse at the designated time even on Yom Kippur, when bathing is prohibited. A menstruating woman and a woman after childbirth immerse at night. A man who has had a seminal emission immerses at any point during the entire day after the emission. Rabbi Yosei says: From the time that he recited the afternoon prayer and on he does not immerse. Since he already recited the afternoon prayer, he waits until after Yom Kippur to immerse, and then recites the evening prayer in a state of purity. Apparently, Rabbi Yosei holds that immersion at the designated time is not a mitzva. The Gemara rejects this: In that baraita the reference is not to the Rabbi Yosei most commonly cited in tannaitic literature without a patronymic, Rabbi Yosei ben Ḥalafta, but it is to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said: Her latest immersion is sufficient. A woman who is uncertain with regard to the correct time for her immersion need not immerse multiple times. She may postpone her immersion until a time when she will be certain to fulfill her obligation, even though it might not be immersion at the designated time.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מתני׳מַתְנִיתִין: ^בגּוֹי¹ שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן.:

MISHNA: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew.

ב. ב רמב״ם הלכות שבת ו׳:ד׳
רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים של״ד:כ״ה
שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה שבת ט״ז:ו׳

ירושלמי שבת ט״ז:ז׳

ב רמב״ם הלכות שבת ו׳:ד׳

רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

טור אורח חיים של״ד:כ״ה

שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אין אומרים לו כבה – רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות.

ולא תכבה – אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה.

שאין שביתתו – של נכרי עליהן דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו.

אין אומרים לו כבה – אפי׳ באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאמרינן לקמן בפרק שואל (שבת קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו׳ דמוקי לה בחברו נכרי וכן מוכח בפרק הדר (עירובין סז:) גבי נייתי חמימי מגו ביתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ח. נכרי שבא לכבות וכו׳. ואם בא לשאול ממנו המכבה שאכבה אותו, אין רשאי לומר לו כבה. ואם בא והתחיל לכבות בלא שאילת רשות מישראל, אין צריך ישראל לומר לו אל תכבה, שהרי לדעת עצמו עושה ואינו מתיירא מבעל הבית, ואין הישראל מוזהר על שביתתו.

אבל קטן שבא לכבות. אין מניחין אותו, אם הקטן יש בו דעת, שיודע שאביו יקללנו או יכנו לאחר כן כאשר לא כיבה אותו, חייב האב לומר לו אל תכבה.

מפני ששביתתו מוטלת עליו. כדכתיב אתה ובנך ובתך. וזה הבן המכבה לא היה מכבה אלא בעבור אביו. ואם היה קטן כל כך שאין בו דעת והבנה להכיר דעת אביו, אלא מעצמו עושה, אין מוטל על האב למחות בידו, דקטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו.

האשה שיצאתה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מה ילדה ואימתי ילדה והיא מספקת בזמן טבילתה אם טבילת זכר לשבעה אם של נקבה לשבועים ובלילה אם של יולדת זכר בזוב לסוף שבעה ונקיים שלה וביום או יולדת נקבה בזוב לסוף שבעה נקיים שלה וביום גם כן ומספק ארבע טבילות אלו עם ספק זמן לידתה אם אתה אומר טבילה בזמנה מצוה אתה מטבילה בכל יום וכל לילה שיש לספק בזמן טבילתה עד שירבו בה הרבה טבילות על הדרך שהתבאר במסכת נדה פרק מפלת ומ״מ אחר שפסקנו שאין טבילה בזמנה מצוה דיה לטבילה באחרונה כמו שיתבאר במקומו:

יש שואלים במה שכתבנו שמאחר שפסקנו בדבר שאין מתכוין שמותר גרמא למחיקת השם מפני מה נאסרה ומפרשים שאין מחלקת זו תלויה במחלקת דבר שאין מתכוין כלל שלדעת האוסר אף לר׳ שמעון הוא אוסר שלא אמרו דבר שאין מתכוין מותר אלא כשאינו עושה המלאכה הנמשכת בידים כגון גרירת מטה שאינו עושה החריץ בידים אבל גרמא זו הואיל ומכניס את השם במים הרי הוא כגופה של מחיקה וכלך לדרך זו שהמתיר מתיר אף לר׳ יהודה שלא אסרו אלא בשעושה המלאכה הנגררת בידים כגון גרירת מטה שעושה החריץ בגרירתו אלא שאינו מתכוין לה אבל מחיקה זו אינה נעשית בידים כלל ועל הדרך הזה בעצמו כתבו במחלקת דליקה הנזכר במשנתנו שהמתיר מתיר אף לר׳ יהודה ולא אמרו בעלמא אסור אלא שהוא עושה בידים אלא שאינו מתכוין אבל זה בהיתר הוא מתעסק וכן האוסר אוסר אף לר׳ שמעון ומשום דאי שרית ליה אתי לכבוייה כמו שהתבאר למעלה:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל — אין אומרים לו: ״כבה״ ואין אומרים לו ״אל תכבה״, מפני שאין חובת שביתתו עליהן, על ישראל, אבל ילד קטן ישראל שבא לכבות בשבת — אין שומעין לו שיכבה, אף שעדיין אינו מחוייב במצוות, מפני ששביתתו עליהן.

MISHNA: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew.

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) גמ׳גְּמָרָא: א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי ^גבִּדְלֵיקָה הִתִּירוּ לוֹמַר כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ גּוֹי¹ שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן כַּבֵּה הוּא דְּלָא אָמְרִינַן לֵיהּ הָא כׇּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד אָמְרִינַן לֵיהּ אֵימָא סֵיפָא אַל תְּכַבֶּה לָא אָמְרִינַן לֵיהּ וְכׇל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד נָמֵי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.

GEMARA: Rabbi Ami said: During a fire, the Sages permitted to say in the presence of gentiles: Anyone who extinguishes the fire will not lose, so that the gentiles will come and extinguish the fire; it is only prohibited to tell gentiles to do so explicitly. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his statement: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. It can be inferred from the language of the mishna: It is a direct command, e.g., extinguish, that we may not say to him; however, anyone who extinguishes will not lose, we may tell him, which supports Rabbi Ami’s statement. The Gemara rejects this. Say the latter clause of the mishna: Do not extinguish, we do not tell him. It can be inferred that neither do we say to him: Anyone who extinguishes will not lose. Rather, nothing can be inferred from this mishna.

ג. ג רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים של״ד:כ״ו
שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ו

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

טור אורח חיים של״ד:כ״ו

שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ו

אמר ר׳ אמי: בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. וכן הלכה.

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, אל תכבה, אלא מניחין אותו. ואין אומרים לו כבה, וגם אין מונעין אותו מלכבות. אבל קטן העושה לדעת אין מניחין אותו לכבות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כבה הוא דלא אמרינן ליה – שעושהו שלוחו ממש.

הא כל המכבה אינו מפסיד כו׳ – ונכרי מדעתיה דידיה עביד שריא.

אל תכבה הוא דלא אמרינן ליה – שאינו צריך למחות בידו ומיהו גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נמי לא משתרי דאי גילוי דעתא שרי למה ליה למיתני סיפא אין צריך למחות.

אלא מהכא ליכא למישמע מיניה – דודאי מתניתין לאו כולה דוקא אלא חדא מינייהו דוקא או רישא או סיפא ותנא אידך אטו ההיא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה.

אמר ר׳ אמי בדליקה היתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. וכן הלכה דליכא דפליג עליה.

^אונכרי שבא לכבות אין מונעין אותו וגם אין אומ׳ לו כבה, ואל תכבה נמי אין אומ׳ לו, אע״פ דידע גוי דישראל יתן לו שכר והוי כאלו עביד אדעתא דישראל, דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ושרי.

א. שם.

אלא מהא ליכא למישמע מינה – מ״מ קי״ל כר׳ אמי ובירושלמי אמר שעשה ר׳ אמי מעשה כזה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אמי בדליקה היתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד – ירושלמי: ביומו דר׳ אמי נפלה דליקה בכפר אפיק ר׳ אמי כרוז בשוקיהון דארמאי ומר מן דעבד לא מפסד אמר ר׳ אלעזר בר׳ יוסה קומי ר׳ יוסה אם סכנה היית אפילו ר׳ איטפי ולא כן תני אין אומרין יעשו דברים בקטנים ובגוים אלא אפילו בישראל ואפילו בגדולים.

בד״ה הא כל המכבה אינו מפסיד כו׳ ונכרי מדעתיה דידיה עביד שרי כצ״ל:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר ר׳ אמי: בשעת דליקה התירו לומר בפני גוים: ״כל המכבה אינו מפסיד״, שיבואו גויים ויכבו, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לשיטה זו, ממה ששנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו ״כבה״, וכן ״אל תכבה״ מפני שאין שביתתו עליהן. ונדייק מלשון המשנה: ״כבה״ הוא דלא אמרינן ליה [שאין אנו אומרים לו], הא [הרי] ״כל המכבה אינו מפסיד״ — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] וראיה היא אם כן לדברי ר׳ אמי? ודוחים: אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ״אל תכבה״ לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו], ומכאן נלמד כי ״כל המכבה אינו מפסיד״ נמי לא אמרינן ליה [גם כן אין אנו אומרים לו], אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין ללמוד ממנה] דברים בדרך הדיוק.

GEMARA: Rabbi Ami said: During a fire, the Sages permitted to say in the presence of gentiles: Anyone who extinguishes the fire will not lose, so that the gentiles will come and extinguish the fire; it is only prohibited to tell gentiles to do so explicitly. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his statement: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. It can be inferred from the language of the mishna: It is a direct command, e.g., extinguish, that we may not say to him; however, anyone who extinguishes will not lose, we may tell him, which supports Rabbi Ami’s statement. The Gemara rejects this. Say the latter clause of the mishna: Do not extinguish, we do not tell him. It can be inferred that neither do we say to him: Anyone who extinguishes will not lose. Rather, nothing can be inferred from this mishna.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה וְנָפְלָה דְּלֵיקָה בַּחֲצֵירוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סִימַאי בְּשִׁיחִין וּבָאוּ אַנְשֵׁי גִּיסְטְרָא שֶׁל צִיפּוֹרִי לְכַבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁאַפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁל מֶלֶךְ הָיָה וְלֹא הִנִּיחָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְכִיבּוּ לָעֶרֶב שִׁיגֵּר לְכׇל אֶחָד מֵהֶן שְׁתֵּי סְלָעִין וְלָאִפַּרְכוֹס שֶׁבָּהֶן חֲמִשִּׁים וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ לֹא הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ גּוֹי¹ שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה.:

The Sages taught in a baraita: There was an incident that a fire ignited on Shabbat in the courtyard of Yosef ben Simai in a place called Shiḥin. And men came from the fortress [gistera] of Tzippori to extinguish the fire, because he was an steward [apotropos] of the king and they wanted to help him. However, Yosef ben Simai would not allow them to extinguish the fire in deference to Shabbat; and a miracle transpired for him and rain fell and extinguished the fire. That evening after Shabbat he sent two sela to each one of the soldiers who came to his aid, and fifty to their commander [iparkhos]. And when the Sages heard about this, they said: He need not have prevented them from extinguishing the fire, as we learned in the mishna: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew; rather, the gentile may do as he pleases.

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גסטר

גסטר – ^א(ברכות לב:) וכל גסטרא בראתי לו קרעטן. (שבת קכא.) ובאו אנשי גסטרא של צפירי לכבותה מפני שאפוטרופוס של מלך היה. (סוטה יד) וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור הראוני היכן משה קבור ענין שולטנות המה (א״ב פירוש קסטרה בלשון רומי מחנה ומערכה מוכנת ללון שם אנשי מלחמה ואצל צפור בני הרומיים מעגל והושיבו בו אנשי חיל להחזיק תחת משמעתם כל הגליל).

א. [קריגס לאגער.]

גיסטרא – שלטון.

אפטרופוס – ממונה על ממונו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין לדברי תורה ותפלה אע״פ שאינו אוכל טהרות טובל ביומו ולשעתו ואם ראה ביום הכפרים קודם שיתפלל תפלת המנחה טובל לצרך תפלתו אבל אם ראה אחר שהתפלל תפלת המנחה אינו טובל ביומו שאם מצד שהוא זמן טבילה הרי אין טבילה בזמנה מצוה ולתפלת ערבית אינו טובל שהרי יכול הוא להתפלל משתחשך וכן תפלת נעילה הואיל ופסקנו שהיא פוטרת של ערבית יכול הוא להתפלל בלילה וכן כתבו גדולי הרבנים ויש חולקין בה מצד סוגיא האמורה בסוף יומא על שמועה זו וכשתדקדק בה כהוגן אפשר לפרשה על שיטה זו:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא הניחן מפני כבוד השבת כו׳. לא אמר משום איסור שבת אפשר דהוא גם ידע דליכא איסורא כדמסיק דאצ״ל אל תכבה אלא משום כבוד שבת בעלמא החמיר על עצמו וכדי שלא יחשדוהו שהוא א״ל כבה וק״ל:

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מעשה ונפלה דליקה בשבת בחצירו של יוסף בן סימאי במקום שיחין, ובאו אנשי גיסטרא [המבצר] של ציפורי לכבות את הדליקה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ורצו לעזור לו, ולא הניחן יוסף בן סימאי בעל החצר לכבותה מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב במוצאי שבת שיגר [שלח] לכל אחד מהן מן החיילים שבאו לעזרתו שתי סלעין, ולאפרכוס [ולמפקד] שבהן — חמשים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות, שהרי שנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו ״כבה״ וכן ״אל תכבה״, אלא יעשה הגוי כרצונו.

The Sages taught in a baraita: There was an incident that a fire ignited on Shabbat in the courtyard of Yosef ben Simai in a place called Shiḥin. And men came from the fortress [gistera] of Tzippori to extinguish the fire, because he was an steward [apotropos] of the king and they wanted to help him. However, Yosef ben Simai would not allow them to extinguish the fire in deference to Shabbat; and a miracle transpired for him and rain fell and extinguished the fire. That evening after Shabbat he sent two sela to each one of the soldiers who came to his aid, and fifty to their commander [iparkhos]. And when the Sages heard about this, they said: He need not have prevented them from extinguishing the fire, as we learned in the mishna: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew; rather, the gentile may do as he pleases.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) אֲבָל ^דקָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן.: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת ב״דבֵּית דִּין מְצֻוִּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הבְּקָטָן הָעוֹשֶׂה לְדַעַת אָבִיו דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי גּוֹי¹ דְּקָא עָבֵיד לְדַעְתֵּיהּ דְּיִשְׂרָאֵל מִי שְׁרֵי גּוֹי² לְדַעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ עָבֵיד.:

We learned in the mishna: However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. The Gemara seeks to conclude: Learn from this that a child who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from eating it. This mishna would resolve a dilemma that arose regarding that issue. The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan said: This mishna is referring to a child who is acting with the intention of fulfilling his father’s will, and therefore one is obligated to prevent him from doing so. However, if a child sins of his own volition, one is not obligated to prevent him from doing so. The Gemara asks: If so, the case with regard to a gentile in the mishna must be interpreted in a similar manner as referring to a case where he is acting with the intention to fulfill the will of a Jew. Is that permitted? It is prohibited to derive benefit from an action performed by a gentile for a Jew on Shabbat. The Gemara responds: This is not the case; the gentile is acting of his own volition. Because he is paid for extinguishing the fire he is not doing so in order to help the Jew.

ד. ד רמב״ם הלכות אבל ג׳:י״ב
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:כ״ז-כ״ח
רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳
רמב״ם הלכות שבת כ״ד:י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור אורח חיים של״ד:כ״ה
טור אורח חיים שמ״ג:א׳
טור יורה דעה שע״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה
שולחן ערוך אורח חיים שמ״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שע״ג:א׳
ה רמב״ם הלכות אבל ג׳:י״ב
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:כ״ז-כ״ח
רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳
רמב״ם הלכות שבת כ״ד:י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור אורח חיים של״ד:כ״ה
טור אורח חיים שמ״ג:א׳
טור יורה דעה שע״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה
שולחן ערוך אורח חיים שמ״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שע״ג:א׳

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות אבל ג׳:י״ב

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:כ״ז-כ״ח

רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳

רמב״ם הלכות שבת כ״ד:י״א

סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח

טור אורח חיים של״ד:כ״ה

טור אורח חיים שמ״ג:א׳

טור יורה דעה שע״ג:א׳

שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה

שולחן ערוך אורח חיים שמ״ג:א׳

שולחן ערוך יורה דעה שע״ג:א׳

ה רמב״ם הלכות אבל ג׳:י״ב

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:כ״ז-כ״ח

רמב״ם הלכות שבת י״ב:ז׳

רמב״ם הלכות שבת כ״ד:י״א

סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח

טור אורח חיים של״ד:כ״ה

טור אורח חיים שמ״ג:א׳

טור יורה דעה שע״ג:א׳

שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ה

שולחן ערוך אורח חיים שמ״ג:א׳

שולחן ערוך יורה דעה שע״ג:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו – ותקשי לר׳ יוחנן דאמר ביבמות (דף קיד.) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טלי׳ וטליתא ליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו.

על דעת אביו – בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו.

נכרי אדעתיה דנפשיה עביד – ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד.

וישראל קטן שבא לכבות, אי עושה על דעת אביו דשמע מאביו דניחא ליה דליכבה, אסיר ואין שומעין לו, ואי לא שמע מאביו אלא הוא מעצמו עשה, קטן אוכל נבילות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו.

והני מילי במקום שאין סכנת נפשות, כגון שאין שם גוים אלא מעט ורובן ישראל או יד ישראל תקיפה על הגוים. אבל בזמן הזה שאנו מתי מעט בין הגוים וידם תקיפה על עצמן, ואפילו לא באו גוים אלא על עיסקי ממון אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם יעמוד ישראל כנגד הגוי יזרקנו כנגד הדליקה או יהרגנו, ומותר לישראל לבא לכבות כדי להציל חבירו. כדתנן (ר״ה כג ע״ב) התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אילו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר. והכא כיון דאיכא סכנת נפשות מצילין מן הגייס ומן הדליקה הוא. ותניא (עירובין מה ע״א) עיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עיסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיין בשבת. דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכי לגוים אחרים. וכל שכן אנו^א שאנו יושבים בתוכם שלא יראו מלהרוג ומחללין את השבת ומצילין.

ואמרינן בפרק שני דמסכת יום טוב (ביצה כב ע״א) בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה ביום טוב היכא דאיכא סכנה לא תיבעי לך דאפילו בשבת שרי כי תיבעי לך משום איבוד ממון, ופשט ליה אסור. ותניא בפרק בתרא דיומא (פד ע״ב) מכבין ומפסיקין בפני^ב הדליקה בשבת משום ספק נפשות.

גירסת ירושלמי^ג. ביומי דר׳ אמי נפלה דליקה בעיר אפיק ר׳ אמי כרוז בשוקא דארמאי ואמר מאן דעבד לא יפסיד א״ר אלעזר קומי ר׳ אסי סכנה הוה אי סכנה הות אפילו ר׳ אמי יטפי.

א. בכת״י: וכל שכן כאן שאנו.

ב. כך בכת״י וכ״ג רי״ף ורא״ש ועו״ר. לפנינו מפני. וכ״ה בד״פ.

ג. פט״ז ה״ז והובא באו״ז הל׳ שבת סי׳ לח וברוקח סי׳ פח ונזכר בתוס׳ דקכ״א ע״א ד״ה אלא.

שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו – צ״ל דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה או כר״ש וכשצריך לאותו כיבוי כגון לעשות פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש (יבמות קיד.) דאין ב״ד מצווין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ״ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין והא דבעי לאיתויי התם דאין ב״ד מצווין להפרישו מדקתני תינוק יונק והולך וקתני ובגדול אסור משמע דוקא גדול אבל קטן אפי׳ בהגיע לחינוך שרי התם ע״כ גדול לאו דוקא בר עונשין דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל קטן שבא לכבות כו׳ – ולא כן תני ראו אותו יושב ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא¹ יש לו צורך בכיבוי ובפרק אילו הנחנקין נמי אמרינן מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר׳ שמעון.

1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״הכה״.

שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו. וא״ת והא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וליכא אלא איסורא דרבנן, והתם ביבמות בפרק חרש (יבמות קיד.) אמרינן דלכולי עלמא באיסורי דרבנן אין בית דין מצווין להפרישו. יש לומר דדלמא מתניתין כר׳ יהודה, אי נמי כר׳ שמעון ובצריך לפחמין, כך תירצו בתוס׳.

ולי נראה דאין צורך לכך, דהכא אתמוהי קא מתמה, והכי קאמר שמעת מיניה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן, ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו, וכיון שכן אפילו בדרבנן נמי נמי מפרישין דהוה ליה כמו שצוהו אביו לעשות. ואפילו לפי מה שכתבתי במסכת יבמות (שם) דלדידן דקיימא לן דאפילו בדאורייתא אין בית דין מצווין להפרישם, באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים. הא לא קשיא לי, דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור, אבל לצורך עצמו שרי. וכבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא. וכן נראה לי קצת ממה שאמרו כאן בירושלמי דגרסינן בירושלמי (הלכה ז): אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו, תמן יש לו צורך בעשבים ברם הכא אין לו צורך בכבוי. אלא דלפי זה לא היינו שומעין לו אפילו בשאין עושה על דעת אביו, וזה שלא כדרך גמרתנו.

המשנה הרביעית נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו אמר הר״ם פי׳ זה מבואר:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה ה״ג וכו׳ שרי לטבול כדמשמע. ע״ל דף קיא ע״א תוס׳ ד״ה לא ס״ד:

ג שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שיכבה מפני ששביתתו עליהן . ורוצים להסיק: שמעת מינה [שומע אתה מהלכה זו] כי קטן שאוכל נבלות או עושה שאר איסורים, בית דין מצווין עליו להפרישו ונפתור על ידי כך בעיה שנתעוררה בנושא זה. ודוחים: אמר ר׳ יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה לדעת אביו ולכן מצווים אנו להפרישו, אבל קטן החוטא מדעתו אין חייבים להפרישו מן האיסור. ושואלים: ואם כן דכוותה גבי [בדומה לזה אצל, בענין] גוי צריך לומר שמדובר באופן דקא עביד לדעתיה [שעושה לדעתו] של ישראל, ומי שרי [וכי מותר] הדבר?! והרי אסור ליהנות ממה שעשה גוי עבור ישראל, בשבת! ודוחים: אין הדבר כן, אלא גוי לדעתיה דנפשיה עביד [לדעת עצמו הוא עושה] שהוא נשכר בכיבוי הדליקה ואינו עושה משום דעת ישראל.

We learned in the mishna: However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. The Gemara seeks to conclude: Learn from this that a child who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from eating it. This mishna would resolve a dilemma that arose regarding that issue. The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan said: This mishna is referring to a child who is acting with the intention of fulfilling his father’s will, and therefore one is obligated to prevent him from doing so. However, if a child sins of his own volition, one is not obligated to prevent him from doing so. The Gemara asks: If so, the case with regard to a gentile in the mishna must be interpreted in a similar manner as referring to a case where he is acting with the intention to fulfill the will of a Jew. Is that permitted? It is prohibited to derive benefit from an action performed by a gentile for a Jew on Shabbat. The Gemara responds: This is not the case; the gentile is acting of his own volition. Because he is paid for extinguishing the fire he is not doing so in order to help the Jew.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) מתני׳מַתְנִיתִין: ^וכּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחוֹז בַּקּוֹרָה וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּישָּׁךְ א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב וְאָמַר חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.:

MISHNA: One may overturn a bowl on top of a lamp so that fire will not take hold in the ceiling beam on Shabbat. And similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces inside the house so he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so that it will not bite. Rabbi Yehuda said: An incident came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in his village of Arav, where a person covered a scorpion on Shabbat, and Rabban Yoḥanan said: I am concerned that he is liable to bring a sin-offering because he might have violated a Torah prohibition.

ו. ו רמב״ם הלכות שבת י״ב:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים רע״ז:ה׳
טור אורח חיים של״ד:כ״ג
שולחן ערוך אורח חיים רע״ז:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ג

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה שבת ט״ז:ז׳

ירושלמי שבת ט״ז:ח׳

ו רמב״ם הלכות שבת י״ב:ד׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

טור אורח חיים רע״ז:ה׳

טור אורח חיים של״ד:כ״ג

שולחן ערוך אורח חיים רע״ז:ה׳

שולחן ערוך אורח חיים של״ד:כ״ג

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ כופין קערה – של חרס.

על גבי הנר – ובלבד שלא יכבה ואע״פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינן מינה (דף מג.) לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו.

מעשה בא – כפיית כלי על עקרב.

בערב – מקום.

חוששני לו מחטאת – כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ט. כופין קערה על הנר וכו׳. כופין קערה של חרס על גבי הנר, ובלבד שלא יכבנה. וקמ״ל דאע״ג דמיטלטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת.

ועל צואה של קטן. המוטלת באשפה, וגרף של רעי לא הוי, דהא באשפה שבחצר הוא. אבל צריך לכסותה. להוציאה בפני עצמה אע״פ שאיננה בכלי, ובלבד שלא יהיה בהוצאתה אשווי גומות, כגון בקרקע של אבנים.

ועל עקרב שלא תשך. ואע״פ שהוא ניצוד מאיליו, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטור אבל אסור עליה, והכא משום צד סכנה שרינן לה לכתחלה. ור׳ יהודה פליג עליה והעיד בשם רבו רבן יוחנן בן זכאי שאמר חושש אני לו מחטאת, דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.

הא דתנן כופין קערה על הצואה של קטן, פרכינן עלה בגמרא והא חזיא לכלבים, ואפילו לא הויא מאתמול כיון דקטן הוא דעתיה עלויה מאתמול, וכי תימא [דלא חזיא ליה מאתמול והתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, ואלא היכי אתנייה, אימא] (של) [על] צואה של גדול מפני קטן, וכגון דלא הויא מאתמול, דלאו דעתיה עלוה כיון דגדול הוא, ו⁠[כ]⁠ר׳ יהודה דאית ליה מוקצה. ומיהו במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כר׳ שמעון, אפילו הכי חזיא לטלטל איהו גופה אפילו לא מנחה במנא משום גרף של רעי. ואוקימנא באשפה ובחצר אחרת. והרב גריס אימא על צואה של תרנגולין מפני קטן, דלא חזיא לכלבים, ובחצר אחרת דלאו גרף של רעי היא.

אמר ר׳ יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת אלו הן זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהרים ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, מני אילימא ר׳ יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אלא לאו ר׳ שמעון היא, ברצין אחריו ודברי הכל. רבינו שלמה ז״ל והרב אלפסי מפרשין דמלתא דריב״ל מוקים ברצין אחריו, ומשום סכנה נהרגין לדברי הכל אפילו לר׳ יהודה. ומעיקרא הוה קס״ד בשאין רצין אחריו ואליבא דר׳ שמעון. ולהאי פירושא ברייתא דקתני חמשה נהרגין בשאין רצין אחריו ור׳ שמעון. ויש מפרשין דברייתא הוא דמוקים בשרצין אחריו, ואפילו ר׳ יהודה חמשה נהרגין דסכנה היא. ומילתא דר׳ יהושע בן לוי בשאין רצין אחריו ור׳ שמעון. ופשטיה דמתניתין להאי פירושא כר׳ יהודה אזלא מדקאמר חמשה נהרגין ותו לא. ומדכתב הרב אלפס חמשה נהרגין בשבת, ואם רצין אחריו כל המזיקין נהרגין משמע דסבירא ליה לרב ז״ל דהלכתא כר׳ שמעון. ועוד דבסוף פרק האורג כתב הא דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, ואליבא דר׳ שמעון הוא דפטור ומותר מפיס מורסא וצידת נחש, דאליבא דר׳ יהודה חייב. ובפרק במה מדליקין נמי כתב ר׳ יוסי פוטר בכולן חוץ [מן] הפתילה מפני שהוא עושה פחם, ואסקה ר׳ יוחנן דר׳ יוסי כר׳ שמעון סבירא ליה והכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבהא אפילו ר׳ שמעון מודה. מכל זה נראה שפסק הרב כר׳ שמעון. ומה שכתב בפרק כירה ואי קשיא לך הא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת וכו׳, לא כתבה אלא ללמד שבכבוי שאין בו איסור אלא מדרבנן שרי משום הזיקא, אע״ג דלא שרי׳ ליה משום הפסד ממונא. והא דאמר רבינא הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, אפילו לר׳ שמעון אתיא. ובדין הוא דאפילו ארבע אמות שרי, אלא כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. וכן כל מה שאמרו בשמועה הזאת בדורסו לפי תומו אפילו לר׳ שמעון אתיא, ואפילו הכי לפי תומו אין בידים לא, דכמה דאפשר לשנויי משנינן. והא דתנן כופין קערה על עקרב שלא ישוך, ה״ה בהריגה, דמה לי צידה מה לי הריגה. ומיהו אם אפשר לדורסו לפי תומו אסור להרגו בידים. ומה שכתב רבינו שלמה ז״ל בדורסו לפי תומו משום דדבר שאין מתכוין הוא ואין בו איסורא אלא מדרבנן ומשום הזיקא שרי, לא מסתברא כותיה, דלר׳ יהודה דבר שאין מתכוין אסור הוא מדאורייתא ואיכא חיוב חטאת. וגמרינן הא מילתא מהא דתניא במסכת כריתות בסוף פרק ספק אכל חלב החותה גחלים בשבת וכו׳. וכתבתיה בפרק במה מדליקין, ומשמע בהדיא התם דלר׳ יהודה איכא חיוב חטאת בדבר שאין מתכוין. ובפרק ר׳ אליעזר דמילה נמי הוה אמר אביי מעיקרא דאצטריך בשר לר׳ יהודה אלמא איכא איסורא דאורייתא לר׳ יהודה בדבר שאין מתכוין. אלא דהיינו טעמא דנחש ועקרב דורסו לפי תומו דסבירא ליה כר׳ שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ואפילו תימא דפסיק רישיה הוא, מותר אליבא דר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, לפום מאי דפרישנא בפרק כירה דבדבר שאין בו איסורא אלא מדרבנן אפילו בפסיק רישיה ר׳ שמעון שרי בדבר שאין מתכוין, ואפילו לר׳ שמעון דורסו לפי תומו ולא בידים דכמה דאפשר לשנויי משנינן. מכל זה אין ראיה לפסוק כר׳ יהודה. ומסתברא לפסוק כר׳ שמעון כיון דהני סתמי דצידת נחש ומפיס מורסא והקורע בחמתו דר׳ אליעזר דאורג כר׳ שמעון. ורבא נמי בריש פרק נוטל כר׳ שמעון סבירא ליה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר דהלכה כר׳ יהודה דמתניתין דאבות מלאכות כוותיה דיקא נמי דקתני סותר וקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב. ואפילו הכי מסתברא כר׳ שמעון מדרבא. והרב ר׳ משה ז״ל פסק כר׳ יהודה ופסק במפיס מורסא ובצידת נחש דפטור ומותר, ונראה שדבריו סותרין זה את זה. ואולי עלה בדעת הרב ז״ל דבדבר שיש בו נזק הלכה כר׳ שמעון. ולא מסתברא כוותיה לאפלוגי בין זו לזו.

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה כלומר אם בא ושאל תרצה שאכבה אין אומרי׳ לו כבה ואם בא לכבות מאליו אין אומרים לו אל תכבה שהרי לדעת עצמו הוא עושה ואין שביתתו עלינו ובגמ׳ אמרו שמותר לו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ופי׳ בגמ׳ דוקא בקטן העושה לדעת אביו ר״ל שיודע להבחין שנוח לו לאביו שתכבה הדליקה והוא עושה בשבילו ואע״פ שאיסור סופרים הוא שהרי אין צריכה לגופה וכבר אמרו ביבמות פרק חרש שבאיסורי סופרים לכלי עלמא אין בית דין מצווים להפרישו מ״מ בזו הרי הוא כמי שצוהו הוא לעשות ובתוספות פירשוה בצריך לפחמין או לדעת ר׳ יהודה ואינו צריך אבל שלא לדעת אביו ר״ל שהוא קטן כל כך שאין בו הבנה להכיר דעת האב אינו מוטל על האב למחות בידו שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו וכן הדין במלאכת שבת כל שאינו עושה לדעת אביו אלא שמ״מ ראוי שלא להרגילו בכך ולגעור בו שלא יהא רגיל בכך בין האב בין שאר בני אדם הרואים וכן באכילת נבלה וגדולי המחברים כתבו דוקא כשאכל מעצמו אבל להאכילו בידים אסור אף באיסורי סופרים ויש חולקים באיסורי סופרים שמותר להאכילם ומ״מ לדבריהם למדו רבים מכאן שלא להאכיל בני ביתו גבנת הגוים והדומים לה ואף משמועה זו אתה למד כן שהרי כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובקטן העושה לדעת אביו אין שומעין לו וכן למדנו משמועה זו שאף שבות דשבות אסור במקום הרשות שהרי כבוי זה שבות ואמירה לגוי בו אסורה ובמקום מצוה מותר כמו שיתבאר בפרק מילה ובמקום היזק אף שבות מותר כמו שביארנו בפרק כירה בגחלת של עץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמשית כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תשוך אמ׳ ר׳ יהודה מעשה בא לפני רבן גמליאל ואמר חוששני לו מחטאת אמר הר״ם פי׳ העקר כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית שבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת לפי שהוא גרף של רעי שהוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת אבל כל מה שאמרו בצואה של תרנגולין כשתהיה בבית הבשול והמלאכה יש לכוף כלי למקומה גזרה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה ולפיכך קראה צואה של קטן כלומר שישחק בה הקטן ומן החיות המזיקות שמהן שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו מיני קצת האפעה והנחשים וכלב שוטה אלו כלן מותר להרגן בשבת כשיזדמנו ואין בזה מחלקת כלל וזולת אלו מבעלי הארס מאותן שהן נושכות ולפעמים אינם ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ומינין אלו ודומיהם אם רדפו אחרי האדם לנשכו מותר להרגן ואם אינן רודפות האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהן כלי כדי שלא ישכו ואם רצה האדם לרדפן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר והצד נחש וכיוצא בו בשבת אם צד אותו כדי לשחק בו הרי זה אסור:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר כופין קערה ר״ל של חרס על הנר כדי שלא תאחוז בקורה וכן על צואה של קטן ופי׳ בגמ׳ על צואה מפני קטן כלומר כופין עליה קערה שלא יתלכלך בה קטן אע״פ שאין בה דין גרף של רעי כגון שהיתה באשפה שבחצר שאם היתה בבית או בחצר מותר לפנותה בדרך כבוד הבית מתורת גרף של רעי וי״א דוקא כשהיא בקרקע של אבנים שאין בה משום אשויי גומות ונראין הדברים אף בקרקע שאינה של אבנים וכן כופין את הקערה על עקרב שלא ישוך ואע״פ שהוא ניצוד בכפיית קערה עליו שהרי אינה צריכה לגופה ובמקום סכנה התירו ור׳ יהודה חולק בה והעיד בשם ר׳ יוחנן שאמר חוששני לו מחטאת ונמשך לדעתו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ויש פוסקין כר׳ יהודה ואעפ״כ פוסקין זו שבעקרב משום סכנה כמו שהתבאר וכפיית קערה על עקרב הוא הדין בהריגה ממש ומשום דתני רישא כופין תנא סיפא נמי כופין שהרי צידה אב מלאכה היא כהריגה ומה בין זו לזו אלא שאם אפשר להרגו לפי תמו אינו הורגו בידים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד״ה כופין קערה כו׳ הנר ואע״פ כו׳ בשבת ואותיבנא כו׳ כצ״ל והד״א:

תוס׳ בד״ה ה״ג כו׳ לתפלה יכולין לטבול כו׳. נ״ב לאו דוקא וה״ה שצריכים לטבול כדי להתפלל בטהרה והכי פירושו בשלמא אי גרסינן אינו צריך אבל יכול לטבול א״כ משום תפלה ג״כ יכול לטבול וצריך לטבול לאפוקי אי גרסי׳ אינו יכול לטבול א״כ ה״נ גבי טמא מת ושרץ אין יכולין לטבול מאחר שאין צריכין טבילה לתפלה ודו״ק:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד משנה כופין בשבת קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה. וכן כופים קערה על צואה של קטן שעשה צרכיו בתוך הבית, שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. וכן על עקרב שלא תישך. אמר ר׳ יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בכפרו בערב שכיסה אדם עקרב בשבת, ואמר רבן יוחנן: חוששני לו מחטאת שמא יש בכך איסור מן התורה.

MISHNA: One may overturn a bowl on top of a lamp so that fire will not take hold in the ceiling beam on Shabbat. And similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces inside the house so he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so that it will not bite. Rabbi Yehuda said: An incident came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in his village of Arav, where a person covered a scorpion on Shabbat, and Rabban Yoḥanan said: I am concerned that he is liable to bring a sin-offering because he might have violated a Torah prohibition.

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) גמ׳גְּמָרָא: רַב יְהוּדָה וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא וְרַב חָנָן בַּר רָבָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי אָבִין דְּמִן נְשִׁיקְיָא לְרַב יְהוּדָה וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא

GEMARA: The Gemara relates: Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba and Rav Ḥanan bar Rava happened to come to the house of Avin from a place called Nashikiya. For Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba,

רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה גמרא מסופר: רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] אבין שמן המקום נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא

GEMARA: The Gemara relates: Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba and Rav Ḥanan bar Rava happened to come to the house of Avin from a place called Nashikiya. For Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba,

רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון