פרק טו אלו קשרים אם ראשונים מלאכים אנן בני אנשים [ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים ולא] כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא.
(1) 
דִּלְמִילְּתֵיהּ מָנָא הוּא אֲבָל הָכָא לְמִילְּתֵיהּ לָאו מָנָא הוּא.
דִּלְמִילְּתֵיהּ מָנָא הוּא אֲבָל הָכָא לְמִילְּתֵיהּ לָאו מָנָא הוּא.it is fit as a utensil for its usual purpose, i.e., it can be used as footwear. However, here it is not fit as a utensil for its usual purpose.
1. אִסְוַארֵי: כ״י נ , דפוסים: ״איסורי״. כ״י מוסקבה : ״איסרי״, וכן בה״ג.
קושרין חבלא לפ[נ]יב הבהמה בשביל שלא תצא
גמ׳ פשיטא לא צריכהג דאית ליהד תרי איסריה וכו׳, רשצז״ל פיר׳: שני חבלים קשוריםו ברוחב (תפתח) [הפתח]ז זה למעלה מזה.
א. בפנים היה כתוב ׳לפני׳ והחליפו זאת בגליון ל׳חבל׳.
ב. בד״ס, קושרין חבל בפני בהמה. ולפנינו, קושרין לפני הבהמה.
ג. לפנינו, צריכא.
ד. לפנינו, לה.
ה. בד׳, תרי איסורי. לפנינו, תרתי איסרי.
ו. בד׳, קושר.
ז. ד׳.
דלמילתיה מנא [שלעניינו כלי] הוא, אבל הכא — למילתיה לאו מנא [כאן — גם לעניינו לא כלי] הוא.
it is fit as a utensil for its usual purpose, i.e., it can be used as footwear. However, here it is not fit as a utensil for its usual purpose.
הכל
(2) וּמִי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן אסַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאׇזְנָיו וְתִיקְּנָהּ טָמֵא מִדְרָס (נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִיקְּנָהּ טָהוֹר מִלְּטַמֵּא מִדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס) מַאי לָאו לָא שְׁנָא פְּנִימִית וְלָא שְׁנָא חִיצוֹנָה.
The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan in fact say that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda, who says that if the outer strap broke the sandal becomes pure? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A sandal that became ritually impure with impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal is still impure with ritual impurity imparted by treading, since a broken ear does not render the sandal useless and it remains a utensil. If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does, since when both ears tear it is no longer a utensil. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. Since the sandal now has only one torn ear, it is still considered a utensil which is capable of contracting impurity, and it is as if it contracted impurity from itself in its previous state. Is this statement not an indication that there is no difference whether it was the inner strap or the outer strap that broke, as no single ear that breaks terminates the sandal’s use? This contradicts Rabbi Yoḥanan’s statement.
ואקשינן: וממאי דכי אמר ר׳ יוחנן וכן לחליצה למיפסל סנדל שנפסקה אזנו החיצונה? דילמא אליבא דרבנן קאמר דלא מיפסל עד דמפסקו שתי אזניו.
ושנינן: הא לא איצטריך ר׳ יוחנן לאשמועינן דהא תנינא: החולץ משמאל בימין חליצתה כשירה, הכא נמי אי משתני חיצונה למיהוי פנימית כשר. דהא לרבנן במקומה נמי כלי הוא. ולא הוה צריך ר׳ יוחנן למימרה ולא איצטריך אלא אליבא דרבי יהודה.
ומדקא מתרץ ר׳ יוחנן אליבא דר׳ יהודה שמע מינה הלכה כר׳ יהודה לעניין שבת, דאף על גב דיכול להפוכה לחיצונה ולשוייה פנימה לא הויא מנא. והני שתי אזנים דאמר תנא קמא דמיפסקן, לאו הני אזנים שמשני צידי סנדל, אלא שתי אזנים מצד אחד. וסנדל זה יש לו ד׳ אזנים ב׳ מצד זה וב׳ מצד זה. רבנן סברי דלא מיפסקן הני תרתי דמצד אחר לא נפיק מתורת כלי. ור׳ יהודה סבר מכד מפסקה חיצונה בטל מהיות כלי דסמכיה על אזן החיצונה, והיא שאוחזת את כף הרגל אבל פנימית לאו סמכא עלה. והאי דקתני שאם נפסק כל הכף כולו עדיין טמא הוא ואם נפסק רוב הכף שלו1 טהור, דייקינן מדקתני בנפסק רוב הכף שלו,2 ולא קתני שלו3 בכל כולן אלא קתני כל הכף כולו סתמא, והאי כף סתמא שאם נפסק עדיין טמא הוא ככף של תרסיות קתני. והוא שבמקום העקב ומאוזן לאוזן הוא סביב העקב, והאי דקתני הכף שלו4 שאם נפסק רובו טהור.
הכף של סנדל שהוא מן הסנדל גופו אם ניטל רובו טהור.
ואקשינן: ומי סבר לה ר׳5 יוחנן כר׳ יהודה? והאמר ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס. מאי לאו לא שנא פנימית ולא שנא חיצונה כיון דמישתריא חדא מיניהו טמא?
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שלו״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שלו״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שלו״.
4. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שלו״.
5. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״כר׳ ״.
ומי אמר ר׳ יוחנן הכי – דהלכה כר׳ יהודה.
טמא מדרס – אם היה של זב והיה טמא מדרס לא טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו אב הטומאה.
מאי לאו – אפילו חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה וה״ה אע״ג דלא תיקנה דע״כ אי כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא הדרה אלא להכי נקט תקנה משום סיפא לאשמעינן רבותא דאע״ג דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס.
סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה כו׳ – פירש בקונטרס דהוא הדין לא תיקנה טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה והדין עמו דלא מצינו טומאה ישנה אלא בכלי מתכות ולעיל נמי אמרי׳ ניטלה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו טמא והא דנקט ותיקנה פירש בקונטרס דנקט משום סיפא לאשמעינן דאע״ג דתיקנה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל משום דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקט ותיקנה דאפילו לא תיקנה ונפסקה שניה טמא מגע מדרס כדפי׳ בקונט׳ משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמיש אחרינא וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפ׳ כ״ו (משנה ד) לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור ורש״י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה דהא איתקנה לראשונה והשתא נקט ברישא דוקא ותיקנה דאי לא תיקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא ואגב דנקט ברישא ותיקנה נקט נמי בסיפא.
אבל טמא מגע מדרס – הקשה ה״ר שמעון אמאי טמא מגע מדרס הא שבע לה טומאה ובהקומץ רבה (מנחות כד.) בעי רבא גבי עשרון שחלקו מי אמרינן שבע לה טומאה או לאו וליכא למימר כיון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות כד.) א״כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא על כרחך אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונט׳ שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע לה טומאה ולפי׳ הקונט׳ קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס ומפרש ה״ר שמעון דלא אמרינן שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנוגע בעצמו כדפי׳ בקונטרס ולפירושו אתיא כרבי מאיר דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא וזהו דוחק דבפ׳ בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפ׳ העור והרוטב (שם דף קכט:) פריך בפשיטות טומאת בית הסתרים היא משמע דלא קי״ל כר״מ ובפרק שני דעירובין (עירובין כד.) פירש בקונטרס דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ואין נראה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) אמרינן דבעינן דבאות מבגד גדול ונראה לר״י כשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה.
תוס׳ בד״ה סנדל שנפסקה כו׳ והגיה אבל טמא במגע מדרס כו׳ כצ״ל ונמחק טמא מגע מדרס:
בא״ד אפי׳ מגע מדרס כדקתני סיפא כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ סיפא דלעיל במס׳ כלים וק״ל:
בד״ה אבל טמא כו׳ ע״כ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה כו׳. נ״ב לאו דוקא שאח״כ בא לו המגע ולא בתחלה שהרי כל עת היה נוגע בעצמו אלא ר״ל שלא נחשב מה שנגע בעצמו כי אם מה שנגע בעצמו אחר שניטלה אוזן הראשון וכיון שנתקנה ושוב ניטלה השניה לא שייך לומר פנים חדשות שהרי בא טומאת מגע מדרס כשחסרה אוזן אחת ועכשיו נמי לא נחסרה אלא אחת ומה שכתבו התוס׳ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה לאו דוקא שבא אחר התיקון אלא אחר שניטלה והתיקון בעינן באמצע שלא יהיו שניהם ניטלים כאחד ומש״ה דייקי התוס׳ אחר שניטלה הראשונה כו׳ דאל״כ הוי ליה למימר אחר שנתקנה הראשונה ודו״ק. בא״ד ולפ״ה קמא ניחא כו׳. נ״ב פי׳ לעולם איירי שדרס עליו הזב יחף ומ״מ לא אמרי פנים חדשות למגע מדרס דאפי׳ נפסקו שניהם שייך מגע מדרס והוא הדין שנוכל לומר שלא דרס עליו הזב אלא משום שנגע בעצמו בתחלה מיד כשנעשה המדרס אליבא דרש״י ודו״ק:
בא״ד בפ״ב דעירובין פי׳ בקונטרס. נ״ב דף כ״ד ושם מבואר:
בא״ד והסנדל בטל לאוזן כו׳. נ״ב פי׳ א״כ הוי נמי לסנדל גופא מגע מדרס ודו״ק (עיין במהרש״א):
בד״ה אימא וכן לחליצה כו׳ ואליבא דרבנן כו׳ כיון דלמילתיה מנא הוא הא בהדיא תנן לה במתני׳ ומשום כו׳ עכ״ל. ק״ק דהיכן מצינו לרבנן בנפסק חיצונה דלמלתיה דהיינו ברגל שעשוי לו הוא מנא לענין טומאה דהא לא הוי מנא נמי אלא משום דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת חיצונה נעשית פנימית כפרש״י גופיה לעיל ויש ליישב דה״ק לעיל דלענין טומאה ושבת לרבנן בנפסק חיצונה מנא הוא אפילו ברגל שעשו לו כיון דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת החיצונה פנימית ואם כן לא הוה איצטריך לאשמעינן הכא לרבנן וכן לחליצה כיון דבשל שמאל הוי מנא ודאי דכשירה החליצה בימין כדקתני במתניתין אבל לרבי יהודה שפיר איצטריך לאשמעינן דסד״א דאע״ג דלענין טומאה ושבת ברגל העשוי לו לא הוי מנא מטעמא דאי בעי מפיך ליה מ״מ לענין חליצה דקושטא הוא דבשל ימין חולצו הוי מנא ושל ימין מקרי קמ״ל כיון דלמלתיה לאו מנא הוא דהיינו ברגל שמאל שעשוי לו מעיקרא ברגל ימין נמי לאו מנא הוא לענין חליצה ודו״ק:
תוס׳ בד״ה סנדל שנפסקה כו׳ ואגב דנקט ברישא ותקנה נקט נמי בסיפא כו׳ עכ״ל וכן צריך לפרש לפי׳ הקונטרס דנקט ברישא ותקנה משום רבותא דאפ״ה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס הא דנקט בסיפא אינה אלא משום אגב דנקט ברישא אבל לא ניחא להו למימר בתקנה בסיפא דנקט לרבותא דאפ״ה בנפסקה טהור מן המדרס דהא לא חידוש כלל דהא כיון דבחד אוזן סגי לטמא מדרס כדקתני נפסקה א׳ כו׳ טמא מדרס משום דשניה קיימת ואפ״ה בנפסקה שניה אע״ג דתיקן הראשונה טהור מלטמא מדרס משום דפנים חדשות באו לכאן בתקון ראשונה א״כ לא איצטריך בתיקון השניה למתני דטהור כיון דלא איכפת לן בתיקון שלה ולא הוי נמי רק פנים חדשות וק״ל:
בד״ה אבל טמא כו׳ אלא ע״כ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה בא לו מגע כו׳ עכ״ל דהשתא אפילו בלא דרס הזב יחף בא לו מגע מדרס לפי שנוגע בעצמו אחר שנטמא מדרס ע״י שדרס עליו הזב ומשום הכי קשיא להו השתא דאם כן נימא דשבע לה טומאה אבל הך קושיא דהקשו לעיל דא״כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס מיתרצא שפיר דודאי לעיל כיון דמגע מדרס לא בא רק מן הזב גופיה כמו המדרס שלא היה אלא בשעה שדרס עליו הזב אם כן כיון דפרחה טומאת מדרס על ידי שנפסקה השניה ואפילו נתקנה הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן פרח נמי בזה טומאת מגע מדרס שלא היה נמי רק בשעת שנגע בו הזב אבל לפירושם השתא דלא בא טומאת מגע מדרס ע״י הזב גופיה שדרס עליו אלא אחר שדרס הזב עליו ונעשה מדרס הזב בא לו טומאת מגע מדרס בכל שעה משום דנגע בעצמו בכל שעה הך טומאה לא פרחה בשנפסקה השניה כיון דמגע מדרס בא לו גם אחר שנפסק הראשונה שנגע בעצמו שהיה טמא מדרס אז כיון דעדיין השניה היתה אז קיימת ולא שייך בזה פנים חדשות כיון דטומאת מגע בא לו נמי אחר שנפסקה הראשונה והיא עדיין קיימת שהרי תקנה מקודם ומזה דקדקו לומר אחר שנטלה הראשונה ונתקנה כו׳ ר״ל דאף אחר שנתקנה הראשונה בא לו טומאת מגע מדרס דהשתא לא פרחה טומאתה בשנפסקה השניה כיון דהראשונה עדיין קיימת ולגבי מגע מדרס לא הוי פנים חדשות כיון שאחר שנתקנה הראשונה בא מגע מדרס ומהרש״ל נדחק בזה לאין צורך שכתב דמ״ש התוס׳ אחר שנטלה הראשונה ונתקנה לאו דוקא שבא אחר התיקון אלא אחר שניטלה כו׳ ומשום הכי דייקי התוס׳ אחר שניטלה כו׳ דאם לא כן לא הל״ל אחר שנתקנה כו׳ עכ״ל דבר תמוה הוא ואי אפשר לומר כן דאם לא בא טומאת מגע מדרס אלא אחר שנטלה קודם שנתקנה ודאי דאיכא פנים חדשות דהא אפילו בדהוו תרווייהו בשעת טומאה ונפסקו אחר כך ונתקנו שוב תרווייהו הוו פנים חדשות מכ״ש בשלא היה בשעת טומאה רק אחד ונפסק ונעשו ונתקנו תרתי דהוו פנים חדשות שהאחד הוא חדש ממש שלא היה כלל בשעת טומאה ומה שדקדק מהרש״ל דלא הל״ל אלא אחר שנתקנה הראשונה עכ״ל אין כאן מקום דקדוק דאין להם לומר נתקנה בלא ניטלה ואין להאריך עוד בזה בדחוקיו וק״ל:
בא״ד ולפי׳ הקונט׳ קמא ניחא דאפי׳ נפסקו כו׳ עכ״ל וכמו שפירש מהרש״ל דאיירי שדרס עליו הזב יחף כו׳ דאפילו נפסקו שניהם שייך מגע וכו׳ עכ״ל אבל מ״ש עוד מהרש״ל בזה וה״ה שנוכל לומר שלא דרס עליו הזב יחף אלא משום שנגע בעצמו מתחלה כו׳ עכ״ל אין נראה דהא ודאי דמטמא בדריסת הזב טומאת מדרס מקודם דמטמא טומאת מגע מדרס ע״י טומאת עצמו וא״כ אכתי תקשי דהא שבע ליה טומאה ואין כאן טומאת מגע כלל כדמוכח מקושייתם דלעיל ודו״ק:
בא״ד ולפירושו אתיא כר״מ דאמר טומאת בית הסתרים כו׳ עכ״ל ר״ל לפי׳ הקונטרס דטומאת מגע בא לו מטומאת עצמו ועיין בתוספות בפרק ב׳ דעירובין וק״ל:
בא״ד ונראה לר״י כשתקן אוזן הראשונה באה לו כו׳ והסנדל בטל לאוזן דא״א להיות טומאה כו׳ עכ״ל ר״ל דהשתא לא בא לאוזן הטומאה מטומאת בית הסתרים דבנטילתו פרחה לו הטומאה ושוב בנגיעה ממש על ידי תיקון האוזן הראשונה לסנדל בא לו לאוזן שוב טומאת מדרס שהוא בטל לסנדל וגם מגע מדרס שהרי נוגע לסנדל שטמא כבר מדרס ושוב אחר כך הסנדל בטל לגבי אוזן שיבא לו גם כן טומאת מגע מדרס דאע״ג דלגבי הסנדל שיש לו כבר טומאת מדרס אית לן למימר דלא יחול עליו מגע מדרס דשבע ליה טומאה מ״מ כיון דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה שהרי כלי אחד הוא ע״י תיקון נימא כיון דיש לאוזן מגע מדרס בטל הסנדל לגביה אית ליה נמי טומאת מגע מדרס ודו״ק:
בד״ה ניפלוג כו׳ תקשי ליה גופה דברייתא אמאי טמא מגע כו׳ עכ״ל והיינו לר״י דבנפסקה חיצונה לחוד ולא נפסקה הפנימית כלל בטל לה מתורת כלי אבל לרבנן אע״ג דנפסקה גם הפנימית מתחלה בנפסקו ב׳ אזניו מודו דבטל ליה מתורת כלי מ״מ הכא כיון דנתקנה הראשונה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס כמ״ש התוס׳ לא בטל ליה מתורת כלי דלא הוי אלא כנפסק אחד מהם ובהכי יתיישב נמי הא דפריך אי הכי אדתני נפסקה כו׳ נפלוג וליתני בדידיה כו׳ אבל חיצונה כו׳ דליכא למימר דלהכי קתני דנפסקו שניהם לרבותא דאפילו נפסקו תרווייהו טמא מגע מדרס דהא לר״י דקיימינן אליביה תקשי כמו שהקשו התוס׳ אמאי טמא כיון דנפסקה החיצונה לבסוף ולרבנן נמי ליכא רבותא דכיון דנתקנה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס ה״ל כאלו לא נפסקה כלל לגבי טומאת מגע מדרס ודו״ק:
א ומקשים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך], שהלכה כדברי רב יהודה האומר שאם נפסקה הרצועה החיצונית הסנדל טהור? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [ושנויה משנה]: סנדל שהיה טמא במדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה — עדיין טמא מדרס, שאוזן שנפסקה אינה פוסלת את הסנדל משימוש ועדיין כלי גמור הוא, נפסקה האוזן השניה ותיקנה — טהור מלטמא מדרס, שכן בניתוק שתי אוזניו בטל מלהיות עוד כלי ונטהר אבל עדיין טמא הוא מחמת מגע מדרס, שכיון שבפועל יש בו רק אוזן אחת קרועה עדיין כלי הוא והרי יש בו עוד אפשרות לקבל טומאה, ונחשב כאילו קיבל טומאה מעצמו במצבו הקודם. מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא הדין לענין זה בין את נקרעה הרצועה הפנימית ולא שנא [שונה] אם נקרעה הרצועה החיצונה, ואוזן סנדל אחת שנפסקה אינה מבטלת אותו ונסתרו איפוא דברי ר׳ יוחנן!
The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan in fact say that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda, who says that if the outer strap broke the sandal becomes pure? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A sandal that became ritually impure with impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal is still impure with ritual impurity imparted by treading, since a broken ear does not render the sandal useless and it remains a utensil. If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does, since when both ears tear it is no longer a utensil. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. Since the sandal now has only one torn ear, it is still considered a utensil which is capable of contracting impurity, and it is as if it contracted impurity from itself in its previous state. Is this statement not an indication that there is no difference whether it was the inner strap or the outer strap that broke, as no single ear that breaks terminates the sandal’s use? This contradicts Rabbi Yoḥanan’s statement.
הכל
(3) לָא פְּנִימִית דַּוְקָא אֲבָל חִיצוֹנָה מַאי טָהוֹר אִי הָכִי אַדְּתָנֵי נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִיקְּנָהּ טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס נִיפְלוֹג בְּדִידַהּ בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּפְסְקָה פְּנִימִית אֲבָל חִיצוֹנָה טָהוֹר אָמַר רַב יִצְחָק בֶּן יוֹסֵף תְּהֵא מִשְׁנָתֵנוּ בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע אׇזְנַיִם וְאַרְבַּע תְּרֵסִיּוֹתַיִם שֶׁלֹּא לִשְׁבּוֹר דְּבָרָיו שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן.
The Gemara rejects this: No, this mishna is referring specifically to the inner strap. When the inner strap breaks, even Rabbi Yehuda concedes that the sandal remains ritually impure. The Gemara asks: However, if the outer strap breaks, what is the halakha? Is it that the sandal is pure? If so, instead of teaching: If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure as a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading; however, it is itself ritually impure due to contact with a vessel that is impure due to contact with an object that became ritually impure with impurity imparted by treading, let him make a distinction within the case itself: In what case was this statement said? In a case where the inner strap breaks. However, if the outer strap breaks, the sandal becomes ritually pure. Rav Yitzḥak ben Yosef said: Let our mishna be interpreted as referring to a sandal that has four ears and four straps, and it can be explained that when it says that the second one broke, it was referring to the second outer one. It is worthwhile to interpret it this way so as not to break, i.e., contradict, Rabbi Yoḥanan’s statement.
ודחינן: לא, נפסקה פנימית שנינן, אבל נפסקה חיצונה טהור. ואמרי׳ אי אישתביקא בכללה אפשר לשנויי כדקאמרת. אלא מדקתני סיפא נפסק שנייה ותיקנה טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דהא פריט בה, ומפרש סוף מאי דאית בה. ואי דוקא פנימית קתני, אדמפרש אם נפסקה אחר כך שנייה ותיקנה, ניפלוג בקמייתא וניתני במה דברים אמורים שנפסקה פנימית אבל נפסקה חיצונה טהור?
ופריקנן: אמר רב יצחק בר׳ יוסף: תהא משנתינו בסנדל שיש לו ד׳ אזנים וד׳ תרסיותים, ובהאי סנדל תנינן נפסקה אחת מאזניו סתם משמע, אפילו חיצונ׳. והוא כגון סנדל שיש לו שתי אזנים פנימיות זו מצד זו ושתים חיצונות זו מצד זו, שאם תפסק אחת מן החיצונות הא קיימא חברתה בדוכתא דהיא נמי חיצונית, ובחדא פנימית וכנגדה חדא חיצונה סגיא. ומשום הכי טומאתו של סנדל בדוכתא קימא. אבל היכא דליכא חיצונה אלא חדא ונפסקה, בטל ההוא סנדל מתורת כלי. דפנימית לחיזוק בעלמא עבידא. ודרך הסנדל אזן אחת חיצונ׳ ואזן אחת פנימית, ויש שעושה שתים שתים אם תיפסק האחת תישאר האחרת במקומה, ועל זה שנינו נפסקה טמא.
ערך תרסית
תרסית – א(שבת ס:) סנדל מסומר שתים מכאן ושתים מכאן ואח׳ בתרסיותיו (שבת קיב:) תהא משנתינו כסנדל שיש לו ד׳ אזנים וד׳ תרסיותים שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן (יבמות קב) הוא של עור ותרסיותיו של שיער מהו פי׳ רצועות של סנדל הן ששמן בלשון ערבי שראך.
ערך חמר
חמר – ב(עירובין סט.) ההוא דנפק בחומרתא דמדושא פי׳ טבעת כדגרסינן (מועד קטן יב:) יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא איקפד רבי אמי אמר רבי יוסף מאי טעמא איקפד וכו׳. גלגל חומרתא כבר פירשתי בערך גלגל. (שבת קיב) בדחומרתא פי׳ מכנף כולהו ומעיילן בחומרתא דהיא כעין טבעת כגון לונאות דכד בעי מעיק והדר קטיר מאבראי דחומרתא וכד בעי מרווח. (יבמות קב) והאי דידן אע״ג דאית ביה חומרתא קטירנא ביה מיתנא סנדל טייעא כתב ר״ת שמענו שהוא כגון האי דקרו בלשון ערבי תאסומה דעבידא ליה לפי מדת חיסתוורא דכרעיה ועביד ליה חומרתא ומכנף רצועות דסנדל לכולהו ומעייל להו בחומרתא וכד בעי מעיק להו והדר קטיר מאבראי וכד בעי מרווח והאי סנדל דידן קטרינן ביה מיתנא כי היכי דלידק (זבחים כא) דמפקע ליה בחומרתא כי היכי דלישמעו וליתו.
ערך כף
כף – ג(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך.
ערך ספן
ספן – ד(שביעית פרק ה) לא לספר ולא לספן. (שבת קיב) ובקשר הספנים. (בבא מציעא פד:) עיילו ליה ספונאי שיתין ארנקי. (שבת פג:) מנין לספינה שהיא טהורה פי׳ שאינה מקבלת טומאה כל אניות הים ומלחיהם תרגומו כל נחותי ספיני ימא וספניהון (א״ב לשון מקרא זה ירד אל ירכתי הספינה).
א. [לעדעררינג שלייף.]
ב. [רינג, שלייפע.]
ג. [לעפעל פפאנע.]
ד. [שיפפער.]
אדתני נפסקה שניה – אע״פ שתקנה טהור מן המדרס דכיוון שנפסקו שתיהן בטיל ליה.
אבל טמא מגע מדרס – והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו׳ כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא׳ וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע.
ליפלוג כו׳ – למה לי למינקט נפסקה שניה דנפסקו שתיהן הא ע״כ הא שניה החיצונה היא ומשום היא לחודה הוה ליה למיתני טהור מן המדרס.
תהא משנתנו – הך דמדרס.
ד׳ אזנים ד׳ תרסיותים – והך דנפסק׳ שניה דקתני תרווייהו בחיצונות קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון דנפסקו חיצונות טהור.
שלא לשבר דבריו של רבי יוחנן – דאמר הלכה כרבי יהודה.
נפלוג וניתני בדידה בד״א – קשה לר״י אדפריך ניפלוג וניתני בדידה תיקשי ליה גופה (דברייתא) אמאי טמא מגע מדרס הלא כיון שנפסקה החיצונה בטל לה מתורת כלי ואומר ר״י דהוה בכלל קושיית הש״ס דניפלוג וניתני בדידה וממילא ידעינן דטמא מגע מדרס אינו אמת.
אבל טמא מגע מדרס. פירש רש״י ז״ל: מחמת שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה. ואינו מחוור, חדא דהא במסכת מנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כד.) גבי שתי מנחות שלא נקמצו, אבעיא ליה לרבה עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, ולא פשטוה מהא, דלא אמרינן שבע ליה טומאה. ועוד דהתם אתיא למיפשטא מדתנן סדין שנטמא מדרס ועשאו וילון, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אמר ר׳ יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, כי יגע בו הזב מיהא ואפילו לבסוף טמא מדרס ומגע הזב, אמאי לימא שבע ליה טומאה אלמא לא מטמיא ליה מגע מדרס משום מדרס הראשון ומשום דנגע בעצמו.
ועוד דאתי נמי למיפשטא מסיפא דההיא, דקתני מודה ר׳ יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מגע מדרס, אלמא התחתון בלחוד הוא דאמרינן דטמא מגע מדרס, משום דנגע בעליון, אבל עליון לא טמא מגע מדרס משום דנגע בעצמו וגם לא משום דנגע בתחתון, דאלמא בעליון אמרינן שבע ליה טומאה, וטעמא דמלתא משום דאפילו לרבא לא איבעיא ליה היכא דמגעו לא מהניא מידי בההיא שעתא דנגע בו, דכבר היה טמא מדרס, דעד כאן לא איבעיא ליה אלא בעשרון שחלקו ונטמא חציו והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע בטמא דמהניא נגיעתו לטמא חציו הטהור, ובכי הא הוא דאיסתפקא ליה דלמא לא אמרינן שבע ליה טומאה, והלכך בסדין העליון לא אפשר לטמויי מגע מדרס מחמת נגיעת עצמו ולא מחמת נגיעתו בתחתון, דטומאת מגעו לא מהניא מידי, אבל התחתון שהיה טהור ובאה לו בהדדי טומאת מדרסו ומגעו בסדין העליון, היה סבירא ליה דלא אמרינן ביה שבע ליה טומאה, ומכל מקום למדנו דלכולי עלמא אמרינן שבע ליה טומאה לגבי מגע עצמו.
ובתוס׳ פירשו, טמא מגע מדרס מחמת האזן הראשונה שהיתה טהורה לגמרי, ונטמאת במגע מחמת חבורה, ואף על גב דגבי מדרס מיטמא מחמת חבור הסנדל דהוי כסנדל עצמו, מכל מקום מקבלת טומאת מגע דלא שייך לומר שבע ליה טומאה הואיל וטומאת מדרס דידה לאו מחמת עצמה באה לו אלא מחמת שנתחברה בסנדל וחזרה להיות כסנדל, ועוד דבהדדי קא אתו לה, וכדבעי׳ למימר התם גבי ההיא דשני סדינין דהתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דבבת אחת אתו ליה, ואגב אזן דחיילי עליה שתיהם בבת אחת חייל נמי אסנדל, כיון דאזן וסנדל הכל כלי אחד.
ובתוס׳ עירובין (עירובין כ״ד. ד״ה אבל) מצאתי תירוץ אחר בשם רבינו שמשון ז״ל, שבדבר המקבל מגע מעצמו לא שייך למימר שבע ליה טומאה, דכיון דמגופיה אתיא ליה טומאה אלימא למיחל טפי מטומאה דאתיא ליה מעלמא, ולהכי קיימא טומאת מגע מדרס דסנדל כל שעתא ושעתא, וכן בשר דאבר מן החי דאיתא בפרק העור והרוטב (חולין קכט:) דאמרינן התם גבי חתך בשר מאבר מן החי, חשב עליו ואח״כ חתכו טמא טומאת אוכלין, שאחר שנעשה אוכל במחשבתו קבל טומאה מטמאה, וכר״מ דאמר בית הסתרים מטמא, ולא אמרינן שבע ליה טומאה דאבר מן החי. וצריך לי תלמוד, דאם כן אף סדין העליון יהא טמא אף מגע מדרס מחמת נגיעתו בעצמו.
גמ׳ נפסקה שניה ותיקנה טהור מלטמא מדרס אבל טמא מגע מדרס כל זה נמחק:
רש״י בד״ה אבל טמא כו׳. דעדיין כלי הוא לאשתמושי ביה תשמיש אחרינא ומאב הטומאה טהור דלא הוי מיוחד עוד למנעל והוי ראשון דחזי למלתא כו׳ כצ״ל ונ״ב ס״א:
ודוחים: לא, המדובר במשנה הוא בפנימית דוקא, ובשנפסקה הפנימית אף לדעת רב יהודה הסנדל טמא. ושואלים: אבל אם נפסקה הרצועה החיצונה מאי [מה] דין הסנדל — טהור, אי הכי, אדתני [אם כך, עד שהוא שונה] בהמשך הדברים: נפסקה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, ניפלוג בדידה [שיחלוק בהלכה זו עצמה] באופן זה: במה דברים אמורים — שנפסקה הפנימית, אבל אם נפסקה החיצונה — טהור הסנדל! אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו מתפרשת בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים ונפרש את האמור בה ״נפסקה שניה״ — אוזן חיצונית שניה. כדי שלא לשבור (לסתור) את דבריו של ר׳ יוחנן.
The Gemara rejects this: No, this mishna is referring specifically to the inner strap. When the inner strap breaks, even Rabbi Yehuda concedes that the sandal remains ritually impure. The Gemara asks: However, if the outer strap breaks, what is the halakha? Is it that the sandal is pure? If so, instead of teaching: If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure as a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading; however, it is itself ritually impure due to contact with a vessel that is impure due to contact with an object that became ritually impure with impurity imparted by treading, let him make a distinction within the case itself: In what case was this statement said? In a case where the inner strap breaks. However, if the outer strap breaks, the sandal becomes ritually pure. Rav Yitzḥak ben Yosef said: Let our mishna be interpreted as referring to a sandal that has four ears and four straps, and it can be explained that when it says that the second one broke, it was referring to the second outer one. It is worthwhile to interpret it this way so as not to break, i.e., contradict, Rabbi Yoḥanan’s statement.
הכל
(4) כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה וּמִי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא מִדִּמְתָרֵץ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related that Rav Ḥanan bar Abba said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Yoḥanan said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? From the fact that Rabbi Yoḥanan provided an explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, conclude from it that he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara answers: They are different amora’im who made their statements in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.
כי אתא רבין אמר משמיה דרב: הלכה כר׳ יהודה, ור׳ יוחנן אמר: אין הלכה כר׳ יהודה.
ואסיקנא: אמורי1 נינהו ואליבא דר׳ יוחנן. כלומר יש אמורא שאומר מדמתרץ ר׳ יוחנן אליבא דר׳ יהודה שמע מינה הילכתא כר׳ יהודה, ויש מי שאומר כי בפירוש אמר ר׳ יוחנן אין הלכה כר׳ יהודה, ואף על גב דמספקא2 לן הי מיניהו דוקא, כיון דאשכחנן רב יוסף דעבד עובדא כר׳ יהודה, ורב נמי אמר הלכה כר׳ יהודה, ורב יצחק בר יוסף נמי מתרץ ואמר תהא משנתינו בסנדל שיש לו ד׳ אזנים וד׳ תרסיותים כדי שלא לשבור דבריו של ר׳ יוחנן – עבדינן כר׳ יהודה.
1. כן בכ״י וטיקן 128, והשוו ספר הנר ב״ב ז׳:. בדפוס וילנא שינו ל: ״אמוראי״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״דמפסקא״.
כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר שאמר רב חנן בר אבא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר׳ יהודה. ור׳ יוחנן אמר: אין הלכה כשיטת ר׳ יהודה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך] שאין הלכה כר׳ יהודה? והא [והרי] ממה שמתרץ ר׳ יוחנן אליבא [לשיטת] ר׳ יהודה, שמע מינה [למד מכאן] כי כשיטת ר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא]! ומתרצים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ יוחנן נחלקו.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related that Rav Ḥanan bar Abba said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Yoḥanan said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? From the fact that Rabbi Yoḥanan provided an explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, conclude from it that he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara answers: They are different amora’im who made their statements in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.
הכל
(5) תְּנַן הָתָם בכׇּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים בָּעֵי (רַבִּי) חִזְקִיָּה נִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ וְחָזַר וְנִיקַּב כְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְמוֹצִיא רִימּוֹן מַהוּ.
The Gemara cites another discussion related to the previous halakha. We learned there in a mishna in tractate Kelim: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil if they have holes the size of pomegranates. Ḥizkiya asked: What is the halakha when a utensil was perforated with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and then it was perforated again with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and this went on until the total area of all the holes completed a space large enough for a pomegranate to emerge? In other words, do we say that because the sum of the areas of all the holes adds up to the size of a pomegranate, the utensil is pure, or do we say that since the previous hole was filled before the next hole was formed, the utensil remains ritually impure?
תנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים. בעי חזקיה: ניקב כמוציא זית וסתמן וחזר וניקב נקב אחר נקבים זה בצד זה וכל אחד סותמו קודם שניקב הנקב האחר והוו להו כולהו במוציא רימון, מי אמרינן כיון דאית בהו ככולהו שיעור רימון טהר אותו כלי מטומאתו? או דילמא כיון דבעידנא דכד ניקב האי ניקבא הנקב1 הראשון סתום היה וכיון שנסתם כאילו לא ניקב הוא? וכיוצא בה בעי בעושין פסין (עירובין כ״ד.) פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהגיע {ליותר מי׳}2 מהו?
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הניקב״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
כל כלי בעלי בתים – לגבי כלי עץ תנא לה במסכת כלים.
שיעורן כרימונים – לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה.
וחזר וניקב כמוציא זית – אצל נקב הראשון.
עד שהשלים – הסתימה למוציא רימון.
עד שהשלימו למוציא רמון מהו – והא דתנן במסכת כלים (משנה כלים י״ז:ד׳) רימונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה לא שהשיעור בשלשה רימונים אלא מפרש מה שאמר למעלה הרימון לא גדול ולא קטן אלא בינוני וקאמר דהיינו בינוני כשלשה האחוזים זה בזה וגדילים יחד אבל הרימונים הגדילים אחד אחד או שנים הם גדולים ואותן שגדילים ארבעה יחד הם קטנים.
ב בהקשר עם ההלכה הקודמת מביאים, תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת כלים: כל כלי בעלי בתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו, שיעורן כדי להטהר בנקב כגודל רמונים. בעי [שאל] חזקיה: ניקב הכלי בחור שגודלו כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב בצידו כמוציא זית וסתמו, וכן הלאה עד שהשלימו באותם נקבים לכדי מוציא רימון, מהו דינו?
The Gemara cites another discussion related to the previous halakha. We learned there in a mishna in tractate Kelim: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil if they have holes the size of pomegranates. Ḥizkiya asked: What is the halakha when a utensil was perforated with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and then it was perforated again with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and this went on until the total area of all the holes completed a space large enough for a pomegranate to emerge? In other words, do we say that because the sum of the areas of all the holes adds up to the size of a pomegranate, the utensil is pure, or do we say that since the previous hole was filled before the next hole was formed, the utensil remains ritually impure?
הכל
(6) אֲמַר לֵיהּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי שָׁנִיתָ לָנוּ סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאׇזְנָיו וְתִיקְּנָהּ טָמֵא מִדְרָס נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִיקְּנָהּ טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס וְאָמְרִינַן לָךְ מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנָה דְּהָא קָיְימָא שְׁנִיָּה שְׁנִיָּה נָמֵי מִתַּקְּנָה רִאשׁוֹנָה.
Rabbi Yoḥanan, his student, said to him: Master, you taught us that with regard to a sandal that became ritually impure by impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal remains ritually impure with impurity imparted by treading. If the second ear broke and he repaired it, the sandal is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. And we said to you: What is different when the first ear breaks that the sandal remains impure? It is because the second one is intact. So too, when the second ear breaks, the first one is repaired, and there is only one torn ear.
ואמר ליה ר׳ יוחנן: לא שניתה לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס, נפסקה שנייה ותיקנה טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. פירוש: כשתפסק אחת מאזניו והוא טמא מדרס עדיין טומאתו עליו, דבפסיקת אזן אחת לא יוצאה מתורת כלי. ועמד ותיקנה כשתפסק השנייה, אף על פי שהראשונה מתוקנת היתה בשעה שנפסקה השנייה, בפסיקת שנייה טהר מן המדרס שהיה טמא ופרחה אותה הטומאה. אבל דומה כאילו נגע באותו ראשון שהיה טמא מדרס, ונמצא זה השיני טמא מגע מדרס. ואליבא דרבנן איזו אזן שנפסקה תחילה בין הפנימית בין החיצונית, ונפסקה שנייה אחריה, כך דינה. אבל אליבא דר׳ יהודה אם נפסקה החיצונית מאלתר1 – טהר, אבל אם נפסקה פנימית תחילה הרי היא בטומאתו וכשתיפסק החיצונית טהר מן המדרס. ולא יכלת לאוקומה הא מתניתין אליבא דר׳ יהודה ולפום הדין פירושא, דחזקיה ור׳ יוחנן בסנדל שיש לו שתי אזנים, דקאמר: מאי שנא ראשונה אי מיפסקא אינו טהור דהא קימא שנייה, אי אמרת חיצונה נפסקה תחילה הכי טהר מאלתר, ואי אמרת פנימית נפסקה תחילה היכי2 מקשי ליה שנייה נמי אי מיפסקא לא ליטהר דהא קימא ראשונה, ומאי שנא פנימית בדקימא לר׳ יהודה? אלא הכין אליבא דר׳ יוחנן איכא לאוקומה להאי בעיא, כי ראשונה לר׳ יוחנן בסנדל שיש לו ד׳ אזנים. וכול׳ מימרא באזניו החיצונות בלבד, דאי מפסקא חדא סמיך על חברתה, והכי קאמר מאי שנא ראשונה דהא קיימא שנייה.
ומקשינן: שנייה נמי הא מתקנה ראשונה? 3אי פסיקי תרויהו טהר.
1. כן לשון ר״ח בהרבה מקומות.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הכי״.
3. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא הושלם כאן: ״ודוקא״.
רבי שנית לנו סנדל – תמוה לה״ר אלחנן אמאי לא מייתי ההיא סייעתא דמטה דמתניה מקמי הך (כלים פי״ח משנה ו) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אם לא הספיק לתקן את הראשונה כו׳.
שניה נמי הא קימ׳ ראשונה הא מתקנה ראשונה – פי׳ פשטיה דר׳ יוחנן אזלא כאוקמתא דאוקמי׳ בסנדל שיש לו ד׳ אזנים ונפסקה אחת מהן ותקנה ואח״כ נפסקה חברתה שבאותו הצד עצמו, ואע״ג דמתני׳ ר״י היא שאין לו היפוך ובנפסקה אחת מתרסיותיו של סנדל דעלמא טהור מפני שאין ראוי עוד לאותו הרגל1, ה״מ בשלא תקנו, שאינו עומד לתקן שאין דרכן של בני אדם לתקן כן ולצאת במנעלים המטולאים כגון אלו. ועוד דהו״ל כלי שנשבר דאפי׳ עומד לתיקון כגון כלי מתכות וטלית שנקרעה טהור, אבל כשתקנה ודאי מקבלת טומאה מכאן ולהבא, הלכך גבי סנדל שיש לו שתי אזנים2 וכשנפסקה אחת לא טהר מטומאתו הראשונה כשתקנה וגלה בדעתו שהוא רוצה באותו טלאי, ואח״כ נפסקה שניי׳ אמאי טהר מאותו טומאה שקבל תחלה הא מתקנה וקיימא חדא, אלא ש״מ פנים חדשות באו לכאן, דהואיל ואתה בא לטמאו מחמת תקון זה שלאחר הטומאה, פנים חדשות הן שנולדו בו וכבר נתקלקל משקבל טומאה זו, לפיכך טהור מטומאה הישנה שהיתה עליו, וטמא מגע מדרס, כלומר שנגע בעצמו, וה״נ אע״פ שנקב ונסתם ונקב ונסתם, כיון שהגיעו נקבים למוציא רמון הרי הן כמנוקבים עכשיו, דמשירדה עליהן טומאה זו נסתמו כולן, ופנים חדשות הן.
1. הגהת הגרא״ז: וה״נ שנים מצד אחד מסנדל של ד׳ אזנים.
2. הגהת הגרא״ז: בצד אחד.
האם נאמר שבסך הכל הלא ניקב הכלי בכמוציא רימון וטהור, או כיון שלא היתה נקיבתו בבת אחת, ובכל פעם לא ניקב כשיעור עדיין טמא הוא? אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן תלמידו: רבי, והלא שנית לנו שסנדל טמא מדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה שעדיין הוא טמא מדרס. נפסקה הרצועה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ואמרינן [ואמרנו] לך: מאי שנא [במה שונה] דין הראשונה שאם נקרעה עדיין הוא טמא — דהא קיימא [שהרי עדיין מצוייה] השניה, ואם כן כאשר נקרעה השניה נמי [גם כן] הרי מתקנה [מתוקנת] הראשונה ורק אוזן אחת קרועה! ומדוע נטהר הסנדל ממדרס?
Rabbi Yoḥanan, his student, said to him: Master, you taught us that with regard to a sandal that became ritually impure by impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal remains ritually impure with impurity imparted by treading. If the second ear broke and he repaired it, the sandal is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. And we said to you: What is different when the first ear breaks that the sandal remains impure? It is because the second one is intact. So too, when the second ear breaks, the first one is repaired, and there is only one torn ear.
הכל
(7) וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלֵיהּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן גהָכָא נָמֵי פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן.
And you said to us in this regard that the reason the sandal is pure is because a new face has arrived here. The legal status of the sandal with the two repaired ears is not that of the original sandal; it is a new sandal. Here too, with regard to a utensil that was perforated several times and sealed each time, let us say with regard to the sandal as well that a new face has arrived here, and it is ritually pure because the repaired sandal is a new entity and not the original sandal.
ואמר ליה ר׳ יוחנן לחזקיה: דאמרת לן פנים חדשות באו לכאן, כיון דתרויהו איפסיקו בתר דאיטמי ליה, אף על גב דחדא חדא איתקנא, ההוא תיקונא חדש הוא וכמאן דליתיה דמי. והכא נמי לעניין כל כלי בעלי בתים, כיון שנקבן נקבין הרבה עד שהגיע לשיעור הוצאת רמון אף על גב דמיתקני, כיון דפנים חדשות אתקנו טהר. והכין נמי לעניין פרץ אמה וגדרה וכו׳.
הכא נמי פנים חדשות באו לכאן – פירוש: אף על גב דלא דמו להדדי דסנדל לא בטל לגמרי מתורתו הראשונה לגמרי שאזנו הראשונה טמאה מדרס ושנייה הוא דבטלה ואינה טמאה אלא מגע מדרס והאי כלי מבטלינן ליה מתורתו הראשונה ומטהרינן ליה לגמרי אפילו הכי שפיר ילפינן מיניה דכי היכי דלגבי סנדל לא מהני תיקון הראשונה לשנייה ואף על גב דראשונה אף על גב דנתחדשה אכתי הויא טמאה מדרס לא חשבינן לה כשלימה דתיהוי שנייה טמאה מדרס כסנדל שנפסקה אחת מאזניו אלא אמרינן פנים חדשות באו לכאן ובטל הסנדל גבי הך אוזן שנייה ולא הויא טמאה אלא מגע מדרס הכא נמי אף על גב דבנקבים קמאי הוה עדין הכלי בטומאתו הראשונה כי סתמן לא אמרינן דכשלם דמי ועכשיו בנקב זה אין בו שיעורו לטהרו אלא כיון דפנים חדשות באו לכאן כמאן דליתנהו להנך סתמי דמו ומשלים השיעור למוציא רמון וטהור.
ואמרת לן עליה [לנו על כך] שטעם הטהרה הוא משום שפנים חדשות באו לכאן. שהסנדל שתיקנו את שתי אוזניו שוב אינו נחשב כסנדל הראשון, אלא כסנדל חדש, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בכלי שניקב כמה פעמים ובכל פעם סתמו מחדש נאמר כי פנים חדשות באו לכאן וייטהר.
And you said to us in this regard that the reason the sandal is pure is because a new face has arrived here. The legal status of the sandal with the two repaired ears is not that of the original sandal; it is a new sandal. Here too, with regard to a utensil that was perforated several times and sealed each time, let us say with regard to the sandal as well that a new face has arrived here, and it is ritually pure because the repaired sandal is a new entity and not the original sandal.
הכל
(8) קָרֵי עֲלֵיהּ לֵית דֵּין בַּר אִינָשׁ אִיכָּא דְאָמְרִי כְּגוֹן דֵּין בַּר אִינָשׁ אָמַר ר׳ רַבִּי זֵירָא אָמַר רָבָא בַּר זִימּוּנָא אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים אָנוּ בְּנֵי אֲנָשִׁים וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים אָנוּ כַּחֲמוֹרִים וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וְשֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אֶלָּא כִּשְׁאָר חֲמוֹרִים.:
Ḥizkiya was so impressed by Rabbi Yoḥanan’s comment that he exclaimed about him: This is not a human being, but an angel. Some say that he said: This is an ideal human being. On a similar note, Rabbi Zeira said that Rava bar Zimuna said: If the early generations are characterized as sons of angels, we are the sons of men. And if the early generations are characterized as the sons of men, we are akin to donkeys. And I do not mean that we are akin to either the donkey of Rabbi Ḥanina ben Dosa or the donkey of Rabbi Pinḥas ben Yair, who were both extraordinarily intelligent donkeys; rather, we are akin to other typical donkeys.
ואמר חזקיה על ר׳ יוחנן: לית דין בר אנש אלא מלאך הוא, אימא דאמר כגון דין בר אנש ומאן דליתיה הכי כבהמה הוא כנגד זה.
בד״ה חמורו דר׳ פנחס כו׳ ודר׳ חנינא במס׳ תענית הס״ד. ונ״ב לא דק כי הוא במס׳ שקלים בירושלמי ומעשה דתענית הוא דר׳ יוסי דמן יוקרת דכי הוי אגרו לה הוי משדרו אגרא אגבה ואי טפו לה כו׳ לא הוה אזלא ע״ש:
התפעל חזקיה מר׳ יוחנן שפתר לו את השאלה מדבריו שלו, קרי עליה [קרא עליו] ואמר: לית דין בר אינש [אין זה בן אדם] אלא מלאך. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר עליו: כגון דין בר אינש [זה הוא אדם]. ובדומה קצת אמר ר׳ זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ושל ר׳ פנחס בן יאיר שהראו בינה יתירה אלא כשאר חמורים רגילים.
Ḥizkiya was so impressed by Rabbi Yoḥanan’s comment that he exclaimed about him: This is not a human being, but an angel. Some say that he said: This is an ideal human being. On a similar note, Rabbi Zeira said that Rava bar Zimuna said: If the early generations are characterized as sons of angels, we are the sons of men. And if the early generations are characterized as the sons of men, we are akin to donkeys. And I do not mean that we are akin to either the donkey of Rabbi Ḥanina ben Dosa or the donkey of Rabbi Pinḥas ben Yair, who were both extraordinarily intelligent donkeys; rather, we are akin to other typical donkeys.
הכל
(9) וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן.: פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ תַּרְתֵּי אוּנֵּי מַהוּ דְתֵימָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּל לַהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
And we learned in the mishna: It is permitted to tie the spouts of wine or oil jugs. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where it, the jug, has two ears, i.e., two spouts. Lest you say: One of them, he voids it consequently defining the knot on that opening permanent and therefore prohibited, it teaches us that this is not the case.
קיטרי נודות יין ושמן אף על גב דאית ליה תרי אוני שרי ליה להתירן לתרויהו, ולא אמרינן דחד מיניהו בטליה.
אוכן קשר של נודות יין ושמן קושרין ומתירין אע״ג דאית ליה תרי אוני, ולא חיישינן דילמא יבטל חד והוי קשר של קיימא.
א. קיב ע״ב.
ג ועוד שנינו במשנה שקשרי נודות (נאדות) יין ושמן אינם נחשבים כקשרים של קיימא ומותר לעשותם בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית ליה תרתי אוני [שיש לו לנאד שתי אוזניים, פתחים], שכן מהו דתימא [שתאמר]: חדא מינייהו בטולי מבטל לה [אחת מהן מבטל אותה] ורוצה שהקשר בה יהא קשר קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כך.
And we learned in the mishna: It is permitted to tie the spouts of wine or oil jugs. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where it, the jug, has two ears, i.e., two spouts. Lest you say: One of them, he voids it consequently defining the knot on that opening permanent and therefore prohibited, it teaches us that this is not the case.
הכל
(10) קְדֵירָה שֶׁל בָּשָׂר.: פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא דְּאִית לַהּ שְׁלָאכָא מַהוּ דְּתֵימָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּל לַהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
We also learned in the mishna that it is even permitted to tie a garment to cover a pot of meat. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha a case where it has a string with which one could open a flap and empty the food. Lest you say that since a single opening usually suffices he voids the knot with which he ties the garment, it teaches us that this is not the case.
וכן קדירה של תבשיל, מותר להתירה ואף על גב דאית ליה שלכא1 – פירוש: כגון דדי הכיור שמקלחין מים, אף על גב דיכול לאודוקיה המרק מן השלכא מותר להתירה.
1. קשה להכריע אם בכ״י וטיקן כתוב כאן ״שלכא״ או ״שלבא״, אך בהמשך המשפט ברור שכתוב ״שלכא״. עדי הנוסח של הבבלי נחלקו, ובערוך ״שלב״ מובאים דברי ר״ח כלשונם, ושם ברור שגרס ״שלבא״ (וכן בסוף המשפט).
עוד שנינו במשנה שאף מותר לקשור בגד על קדירה של בשר לכסותה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית [שיש] לה לקדירה שלאכא [שרוך] הקושר פתח נוסף שיש בה בקדירה זו, מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר ובדרך כלל די בפתח אחד ולכן בטולי מבטל לה [מבטל הוא אותו, את הקשר שבקדירה] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.
We also learned in the mishna that it is even permitted to tie a garment to cover a pot of meat. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha a case where it has a string with which one could open a flap and empty the food. Lest you say that since a single opening usually suffices he voids the knot with which he ties the garment, it teaches us that this is not the case.
הכל
(11) דרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר קוֹשְׁרָהּ כּוּ׳.: פְּשִׁיטָא הלָא צְרִיכָא דְּאִית לַהּ תַּרְתֵּי אִיסָּרֵי מַהוּ דְּתֵימָא
We also learned in the mishna that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One may tie a rope across an entrance before an animal so that it will not go out. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where the entrance has two ropes. Lest you say
תרי איסורי – שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה לישנא אחרינא תרי איסורי שקושרין היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול.
ד עוד שנינו במשנה שר׳ אליעזר בן יעקב אומר שקושרה לחבל בשבת לפני הבהמה לרוחב הפתח בשביל שלא תצא. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע לא יותר לו לעשות כן? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית [שיש] לה לאותו פתח תרתי איסרי [שני קשרים], ומכיון שכן מהו דתימא [שתאמר]
We also learned in the mishna that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One may tie a rope across an entrance before an animal so that it will not go out. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where the entrance has two ropes. Lest you say
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.