כבר ביארנו למעלה שלא נאמר הנחת חפץ וסלוק מחיצות פטור אלא בדבר שהוא בר מבטול מ״מ כל שכיון בזריקתו למעט הרי אותו דבר אצל כונה זו בר בטול מעתה בור עשרה ורחב שמנה שנמצא רחבו יתר מדאי לפי שיעור ארכו אם זרק במקרה מחצלת בקרקעיתו חייב שהרי מחצלת אינו בר בטול והוא אינו מתכוין למעט בגבהו אבל אם חלקו במחצלת לרחבו שהוא מכוין למעט הרי נתבטלה לשם ונסתלקו המחיצות שהרי עובי המחצלת ממעטת כל רוח מהם מארבעה כך נראה לי בביאור שמועה זו ופסק שלה והרבה מפרשים טורחים מה בין זה לזה לפטור באחת ולחייב בחברתה עד שמפרשין וזרק לתוכה חייב כשהבור עמוק ולא תפש עמוק עשרה אלא משום רחבו ואין זה כלום ולשיטתנו אף אתה צריך לצדד ממנו בביאור הסוגיא ולפרש לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא ר״ל כל שהיא בת ביטול כל שכן חוליא שהיא בת בטול בכל ענין לר׳ יוחנן דמבעיא ליה חוליא פשיטא ליה במחצלת הואיל ורוב פעמים אינה בת ביטול ומ״מ הלכה כאביי שלא היה זה מחלקת ר׳ יוחנן אלא שהתלמוד נושא ונותן כן ואינו שכל שעיקרו לשם ביטול בטול הוא ומ״מ יש פוסקים לחיוב מצד שהתיחס כן לדעת ר׳ יוחנן וגדולי המחברים כתבוה כדברינו:

הזורק מן הים שהוא כרמלית לאיסרטיא שהוא רה״ר או מאיסרטיא לים פטור ומ״מ אם זרק מאיסרטיא למקום מיוחד שבים ומופלג ממנה אפי׳ הוא מלא מים אם יש בעמקו עשרה ורחבו ארבעה חייב שהרי רה״י הוא ובלבד שלא יהו מי הים צפין עליו כמו שביארנו בפרק ראשון:

בור ברה״ר עמוק עשרה ורחב ארבעה ומלא מים וזרק לתוכו חייב שאין המים מבטלין מחיצות הואיל וקצת דברים משתקעין במים אבל מלאה פירות פטור שהפירות ממעטין את המחיצות ויש שואלין בה והלא בעירובין פרק חלון אמרו חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא מפסיק בין החצרות מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפי׳ מלאה בתבן או בקש אבל אם מלאן בעפר וצרורות מערבין אחד והרי מ״מ תבן וקש אין מבטלין מחיצה וכל שכן פירות עד שתירצו גאוני הראשונים זו שבכאן כשביטלן בפירוש או שאין דעתו לפנותן לעולם ואין זה כלום שאפי׳ בטלן בפירוש בטלה דעתו וחכמי התוספות תירצוה בפירות של טבל שמתוך שאין ראוים לטלטל באותה שבת מבטלן ואף זו אינה שאם כן אדפליג במים ופירות ליפלוג ולתני בדידה אלא לענין שמועה שבפרק חלון לסתימת החריץ אנו צריכים וכל שנתמלא בעפר וצרורות הרי הכל אחד ואדם יכול לעבור מזו לזו אבל מלאו בתבן וקש או פירות היאך הוא עובר עליהן והכל מתקלקל בדריסתו ולא עוד אלא שכשהוא ממלא בתבן וקש ופירות עדין החלוק יש ביניהם ונעשין עדין כשנים אבל לענין רה״י כל שהוא מעכב העמדת הדבר בתוכו בטול מחיצות היא ומים מיהא הרי רוב דברים מישתקעין ויורדין עד קרקעיתם:

המשנה השלישית הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ הזורק בארץ ארבע אמות חייב זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב אמר הר״ם פי׳ כבר ביארנו בתחלת זה הפרק כי למעלה מעשרה טפחים ברה״ר מקום פטור הוא וכן למטה מעשרה בארץ והעקר אצלנו המעביר ארבע אמות ברה״ר חייב ואמרו כזורק בארץ ר״ל שהוא חייב ובתנאי שיהא אותו הדבר שזרק נדבק בכותל כמו הטיט השמן או הדבק ודומה לו אז נמדוד מן המקום שהוא עומד בו בעמידה ברה״ר לאותו דבר שדבק בכותל אחר שנדמה קו בכותל ישר שיצא מן המקום שזרק ממנו מרה״ר ואמרו פטור באותו שזרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות מבואר ביותר לפי שהוא לא נתכוון לזריקה של איסור ואמרו בהפך זה חייב בתנאי שינוח חוץ לארבע אמות ואפי׳ זמן מועט אבל אם לא נח כלל פטור:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי והוא שאמר הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה פטור שהרי צד הכותל שכנגד רה״ר כרה״ר הוא וכל אויר שברה״ר למעלה מעשרה פטור אבל למטה מעשרה חייב כזורק לארץ ופי׳ בגמ׳ בדבר הנדבק בכותל כדבילה שמנה ולמדנו שאע״פ שלא נחה במקום מיוחד כגון חורי הכותל הנחה היא ומ״מ בדבר שאי אפשר לו לנוח שם כגון אבן וכיוצא בו ונפלה בקרקע בסמוך לכותל פטור שהרי אנו עסוקים בשהיה שם ארבע אמות מצומצמות וכשנפל אי אפשר שלא נתגלגל לאחוריו מעט ונמצא שלא זרק ארבע אמות שהנגיעה שנגע בכותל אינה הנחה כלל ואף בכותל אם היה טיט או דבר שהוא בר בטול פטור שכבר נתמעט השיעור בעובי הדבילה כמו שביארנו ואם היה רחוק מן הכותל עד שכשנפלה היה רחוק גם כן ארבע אמות חייב ואם חזרה לאחוריה ונתגלגלה בתוך ארבע אמות הואיל ולא נחה תחלה ברחוק ארבע אמות פטור הזורק ארבע אמות בארץ חייב שהזריקה תולדת הוצאה היא כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הזורק ברה״ר למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהו פטור ואין אומרין חוקקין להשלים ר״ל שנידון את החור כאלו נחקק בשיעור שיעשה אותו רה״י לחייב את הזורק בתוכו אלא דנין על פי מה שהוא:

תל המתלקט עשרה מתוך ארבע ר״ל שהוא משפע ועולה במדרון אלא שאין עליית המדרון נוחה כל כך כגון שאם תמדוד משיפוליו עד מקום גבהו אי אתה מוצא בו אלא שפוע ד׳ אמות והוא מתלקט ועושה מדרון עד שכלה בראשו לעשרה טפחים הרי הוא רה״י והזורק מרה״ר לתוכו חייב וכל שכן מתוך שלש אמות ומתוך שתים שהרי כל עוד שהוא זקוף ביותר אין תשמישו נוח לבני רה״ר ולא בא למעט אלא שאם היה מדרונו בא מתוך חמש אמות ניחא תשמישתיה והרי הוא כרה״ר שהרי כבש המקדש כך היה וכמו שאמרו כל כבשים שהיו במקדש אמה לשלש אמות ועשרה טפחים לחמש אמות הוא אחת לשלש:

מבוי שהוא שוה מתוכו ונעשה בצד ראשו מדרון לרה״ר כגון שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רה״ר והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רה״ר או שהיה שוה לרה״ר ומדרון בתוכו כגון שהיתה דרך רה״ר גבוהה מקרקע המבוי וכן כניסת המבוי גבוהה וצריכה לשפע כנגד דופן האמצעי אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה שהרי מופלג ומובדל הוא מרה״ר וי״מ שאותו גובה שבצד הפתח היא לו מחיצה אע״פ שמשפע והולך דרך פנים או דרך חוץ:

המשנה הרביעית הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב אמר הר״ם פי׳ הים הוא כרמלית ופי׳ רקק מים אמת המים וענין אמרו רה״ר מהלכת בו בתוכו שהיו בני אדם מהלכין בו וכשיהיה בגובה אותו רקק עשרה טפחים או יותר אינה נחשבת מרה״ר לפי שהיא חלקה רשות לעצמה כמו שנבאר פעמים ומה שכפל מהלכת בו פעמים ללמדך אפי׳ היה רחבו ארבע אמות כיון שיש בגבהו פחות מעשרה טפחים רה״ר נחשוב אותו כיון שמהלכין בו רבים וכשיהיה בגובה זה הרקק עשרה טפחים אפי׳ היה ברחבו פחות מארבעה טפחים שבני אדם יכולים לעברו במהירות לא יחשב כרה״ר והשוה בזה ימות החמה וימות הגשמים:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק הד׳ והוא שאמר הזורק ארבע אמות בים פטור מפני שהים מתוך שאין דרך בני אדם לילך שם כרמלית הוא היה רקק מים ורה״ר מהלכת בו ר״ל שאינו ים אלא מים שאפשר לעבור בהם ברגליו והוא ברה״ר ובני רה״ר מהלכים בו לפעמים על ידי הדחק ואין בו עשרה טפחים הרי זה רה״ר והזורק בו ארבע אמות חייב שהלוך ע״י הדחק שמיה הלוך והוא הדין לזורק מרה״י לתוכו וביאר שרקק זה הוא פחות מעשרה בעומק שאם היה בו עשרה היה בכלל כרמלית והוא קרוי אגם ודינו כנהרות וימים ואפילו רחב ארבעה אבל רה״י אינו שלא אמרו שאין מים מבטלים מחיצות אלא בבור שהביאו מים לתוכו ושמחיצותיו ניכרות אבל האגם דינו כימים ונהרות וחזר ואמר ורקק מים שרה״ר מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב ופי׳ בגמ׳ בהלוך הלוך שבא להודיענו שהלוך על ידי הדחק שמיה הלוך הא תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש ומעתה אע״פ שבעמוד תשעה אמרו שנידון כרה״ר בגומא תשעה אינו כן כמו שביארנו בפרק ראשון וברקק רקק פירשו שבא להודיענו שרקק זה נדון כרה״ר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואין אומרין שלא לעשותו רה״ר אלא בימות החמה שההלוך בו מצוי כדי להקר או כלך לדרך זה שלא יאמר אלא בימות הגשמים שכבר נטנפו הבגדים ואין אדם חושש לטינוף ועוברים דרך רקק ואין חוששין אלא זה בשניהם נאמר כן וכן פי׳ בגמ׳ שאין חלוק ברקק זה ברחבו בין שהיה בו ארבע אמות רחב או ארבעה טפחים הואיל ומ״מ אין בו עשרה טפחים עומק רה״ר הוא ואין מדקדקין ברחבו ואפי׳ פחות מארבעה טפחים שהיה ראוי לומר בו שאדם מפסעו ושלא לילך בו כלל ותהא נידונת ככרמלית אינו כן אלא רה״ר היא שהרי בזורק על דף שבגשר המוטל לרחב הגשר כשאר הדפין אלא שזה מובדל מן האחרים אמרו שהוא חייב ונדון כגשר ואע״פ שרוב בני אדם מפסעין עליו ואין מהלכין בו מקצת בני אדם מ״מ מניחין רגליהם עליו ובוקעין בו ר״ל מתמידים דריסתם עליה ואף זו כך היא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפרשנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור שמאחר שנחה בתוך ארבע אין הגלגול שאחר הנחתו מחייבו אפי׳ היתה כונתו למקום שנתגלגלה לשם ואפי׳ לא נח בלא גלגול אלא שמיד שהגיע לארץ התחיל להתגלגל זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל תוך ארבע אמות חייב ושאלו בגמ׳ והא לא נח ופירשו בה שנח על גבי משהו פי׳ תוך שלשה ואח״כ נתגלגל ונכנס ומאחר שנח על גבי משהו ואח״כ הגיע לארץ אע״פ שנתגלגל חייב אבל אם לא נח כלל פטור כך אנו מפרשים במשנה זו ולשטה זו מה שאמרו בגמ׳ במה שאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו בענין זורק מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע שאינו חייב לדעת חכמים אלא בתוך שלשה ושנחה על גבי משהו כמו שהתבאר ונאמר עליה בגמ׳ היינו מתניתין דאר״י והוא שנח על גבי משהו ואע״פ שבאה בתוך שלשה חוץ לארבע אמות צריך מ״מ שתנוח על גבי משהו והשיבו נתגלגל קא אמרת כלומר אע״פ שאמרו בענין משנתנו שצריך שתנוח על גבי משהו לא היית למד ממנה בענין קלוטה שהמתגלגל הואיל ואין סופו לנוח בבירור ראוי שנצריך לחיובו שתנוח על גבי משהו אבל קלוטה הואיל וסופו לנוח על כל פנים הייתי סבור שנקלטה תוך שלשה יהא חייב בלא הנחה על גבי משהו ומ״מ י״מ במשנתנו שלא נחה על גבי קרקע כלל והם מפרשים זרק לתוך ארבע אמות וקודם שתצא מתוך ארבע עכבתה הרוח מעט ואח״כ נתגלגלה מצד הרוח שבא מצד אחר למקום שכיון בלא הגעה לארץ פטור שעכוב הרוח בטל את כחו של זורק לגמרי ונעשה כחו של רוח אבל אם זרק חוץ לארבע אמות ועכבתה הרוח והוא שהחזירה לאחוריה ונתגלגלה לתוך ארבע אמות ולא הגיעה לארץ עד שהיתה בתוך ארבע אמות חייב שכשנתעכבה אנו דנין שהונחה ושאלו עליה בגמ׳ והא לא נח כלומר שהרי החזירה הרוח מיד והם גורסין אר״י והוא שנח משהו כלומר שבאה נשיבת הרוח בחוזק ועכבה מעט ואח״כ באה נשיבה אחרת קודם שתפול לארץ והחזירה לתוך ארבע אמות והם גורסים תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו אע״פ שחזרה והוציאתו פטור אחזתו הרוח משהו אע״פ שחזרה והכניסתו חייב ומ״מ אף הם מפרשים אחזתו הרוח בתוך שלשה לארץ ולשטה זו צריך לפרש במה שאמרו תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ושאלו בה היינו מתניתין דאר״י והוא שנח משהו ר״ל שעכבתהו הרוח מעט ואע״פ שהיא תוך שלשה צריך שתנוח מעט והשיב שהמתגלגל באויר אין סופו לנוח ר״ל במקום חיוב ומתוך כך ראוי להצריכו שתנוח אבל קלוטה כיון שסופו לנוח הייתי אומר אע״ג דלא נח כמאן דנח דמי קמ״ל ולשטתנו אין אנו גורסין בברייתא זו תניא נמי הכי אלא תניא לבד ומ״מ לענין פסק ראיתי לרוב פוסקים שלא הביאו זו של דחפתה הרוח ואחזתה הרוח ונראה שהם פוסקים כדעת ראשונה אבל אחיזת רוח אינה הנחה כלל ומ״מ לשטה שניה כל שהגיעה לארץ כלל אע״פ שלא נחה חייב וכן הדברים נראין: