×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אבְּכׇל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִינּוּי יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי.
On every day of a blasphemer’s trial, when the judges judge the witnesses, i.e., interrogate the witnesses, they ask the witnesses to use an appellation for the name of God, so that they do not utter a curse of God’s name. Specifically, the witnesses would say: Let Yosei smite Yosei, as the name Yosei has four letters in Hebrew, as does the Tetragrammaton.
עין משפט נר מצוהרש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
בכל יום – כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב״ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב לב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד׳ אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם.
מתני׳ המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך אמר ר׳ יהושע בן קרחה בכל יום ויום כל זמן שנושאין ונותנין בדבר דנין את העדים בכינוי בדיקת העדים וחקירתן קרי דין כלומר שאין צריכין להעיד מתחלה כמו ששמעו אלא בכינוי וחלופי מילתא באחריתי קרו כינוי כי ההיא דשבועות יכה יוסה את יוסה דלא מיחייב עד שיברך שם בשם כדמפרש בגמרא לקמן ולהכי נקט יוסה לפי שיש בו יו״ד וא״ו ה״א שהן רוב אותיות של שם בן ארבע אותיות שהן יו״ד ה״א וא״ו ה״א ואית דגרסי יוסי יו״ד וא״ו סמ״ך יו״ד וקאמרי דבירושלמי מפרש דלהכי נקט יוסי משום דאית ביה עשרין ושית כמנין יו״ד ה״א וא״ו ה״א בגימטריא וסמ״ך סימן ואנן לא חזי לן. נגמר הדין לסקלו לא היו הורגין אותו בעדות העדים שהעידו בכינוי ובתורת כהנים מפיק לה מהכא ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנא׳ (מ״א כ״א) ברך נבות אלהים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגין בכינוי שאם באו עדים ואמרו פלוני ברך את השם אין הורגין עד שיאמרו בפי׳ קללו וכשם שאין הורגין על כינוי של קללה כך אין הורגין על כינוי של שם עד שיאמרו בפירוש היאך קלל השם כמו ששמעו אלא מוציאין את כל אדם לחוץ אשאר בני אדם קאי לבר מסהדי דגנאי הוא להשמיע ברכת השם למי שאין בו צורך בו מפני חילול השם כדתנן (לעיל מ״ו.) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל ומשאילין את הגדול שבהן ואיכא נוסחי דאית בהו ומשאלין הגדול שבעדים ותרווייהו נוסחי דייקי נינהו ובקרא נמי איכא כי האי לישנא שאול ישאלו באבל וכן התמו (ש״ב כ׳) אבל מאן דגריס משיירין ברי״ש שבושא הוא דמשמע דלא קיימי התם שאר העדים ואם כן היכי מצו אמרי אף אני כמוהו והא לא שמעו מידי. והדרינן לפרושי מתניתין דקתני ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ובגמרא מפרש מנא לן דמעומד. לא מאחין עולמית ובגמר מפרש מנא לן. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו בגמרא מפרש למה לי דקתני שלישי:
פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם. מנה״מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה׳ בנקבו שם מדהוה ליה למכתב כגר כאזרח יומת בנקבו שם למה לי לומר לך עד שיקוב שם בשם ומקשינן וממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וילפת ליה ללישנא מלשון מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל ואימא מיבזע נמי הוא שלא יקרע שם שכתוב בקלף כלשון שנאמר ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה׳ אנהיכם ומאחר דקרא משמע הכי ומשמע הכי מנא לך לאוקומי קרא במברך את השם ומתייבת ליה לגברא קטלא מהכא. ומפרקינן מבזע לא מצית אמרת משום דבעינן נקיבת שם בשם כדמשמע קרא וליכא. ומקשינן ואימא דמנח שתי שמות שכתובין בשני קלפים ומניחם זה על גבי זה ותוחב את הסכין מלמעלה ונוקב שניהם כאחת וקס״ד דכיון דלא אפשר ליה למבזעיה לתתאה אלא עד דבזע ליה לעילאה דעייל סכינא בבזעיה דעילעא ובזע ליה לתתאה היינו נוקב שם בשם שנוקב את האחד על ידי הנקב של שם ודחינן ההוא נוקב את הראשון וחוזר ונוקב את השני הוא ואין השני ניקב על ידי הנקב של ראשון שהרי אלו נקב את הראשון בלבד לא היה השני ניקב על ידי הנקב של ראשון עד שנוקבין אותו גם הוא. ומקשינן ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע ביה שמא אחרינא. ודחינן ההוא לאו שמא הוא דקא בזע ליה לקלפא אלא חורפא דסכינא הוא דקבזע ליה. ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע״ג דלא מברך ואזהרתיה מהכא את ה׳ אלהיך תירא. ודחינן לא ס״ד חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד דקי״ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ואי משום אזהרת את ה׳ אלהיך תירא הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה למענש עילוה ואיבעי תימא אמר קרא ויקב ויקלל ופשוטה היא:
רש״י בד״ה בכל יום כו׳ ומדבר כאדם זה כו׳ איכא בשם בן ארבע כו׳ כצ״ל:
גמ׳ דאמר קרא ונוקב שם. עי׳ לקמן סו ע״א רש״י ד״ה בנקבו:
משנה. בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.
ופרש״י (בד״ה נגמר הדין) וז״ל ובאו לומר חייב הוא, לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי, אלא מוציאין את כל אדם לחוץ דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים עכ״ל. וכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ח) וז״ל אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלהים לא תקלל, בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין, והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי, ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי עכ״ל. ויש לעיין מהו יסוד הדין דבעינן שיגידו העדים את ברכת השם בפירוש, דלמה אינם יכולים להעיד רק ששמעו שפלוני בירך את ה׳ בנוסח יכה יוסי את יוסי דמזה מובן שמעידים עליו שבירך את ה׳. ומשמע דזוהי הלכה בדרישות וחקירות של ב״ד שאין ב״ד יכולים לגמור את הדין דמגדף אא״כ שמעו מהעדים בפירוש הנוסח שבו גידף שם בשם. אלא דלפי״ז צ״ע מ״ט בעינן שב״ד ישמעו מהעדים את לשון הגידוף, והרי ברציחה אין ב״ד מחייבים את העדים להביא את החפץ שבו נעשה הרציחה לב״ד כדי להאמין את עדותם על פלוני שרצח, ומשמע איפוא ממשנתנו דיש הלכה בדרישות שאם העדים יכולים להביא לב״ד את החפץ שבו נעשה העבירה אזי חייבים הם להביאו, אלא דבעלמא ברציחה אין החפץ בידם להביאו לב״ד, משא״כ בעדות שפלוני גידף את ה׳ יש לעדים האפשרות לומר לשון הגידוף לב״ד ולהביא את החפצא דעבירה לב״ד, ולא רק להעיד שפלוני עבר עבירה דמגדף דאזי חייבים הם להביא את החפץ שבו נעשה העבירה (דהיינו להעיד בפני ב״ד את לשון הגידוף ששמעו), וזוהי הלכה מסוימת בדיני דרישה וחקירה.
אלא דעדיין צ״ע בזה דא״כ נימא הכי אף בשאר עדיות בעבירות שבדיבור, וכגון בשבועת שוא, והרי אין מחייבים את העדים לומר את לשון השבועה שנשבע לשוא, אלא מועיל עדותם שפלוני נשבע לשוא ועבר על עבירת שבועת שוא, וא״כ צ״ע מ״ש מגדף דבעינן שהעדים יאמרו את לשון הגידוף בפירוש. ובאמת עיין בירושלמי (פ״ז סנה׳ ה״ח) וז״ל ואמרין ליה גדף (בתמיה), אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל עכ״ל, דאין העדים אומרים הנוסח דברכת שם בשם אלא רק מזכירין את השם (בן ד׳ אותיות) ואומרים אותו השם שהזכרנו אותו קילל ובו קילל. אמנם הבבלי חולק על הירושלמי, והרמב״ם פסק כפשטות משמעות הבבלי שהעדים צריכים לומר את לשון הגידוף ששמעו, וצ״ע מ״ט צריכים העדים לומר את ברכת השם בשם.
ויתכן לומר דשאני מגדף דבעינן שיברך שם בשם בשם המפורש דוקא, ולכן צריכים העדים לומר את הנוסח ששמעו שגידף, דמגדף אינו מתחייב אלא במברך בשם המפורש. משא״כ בשבועת שוא ושבועת ביטוי דחלה השבועה אף בכינוי, והנידון היה מתחייב אף כשנשבע בכינוי אזי אין העדים צריכים להעיד ולומר את לשון השבועה שנשבע, וסגי בעדות שנשבע לשוא ולשקר, דאף אם נשבע בכינוי הריהו מתחייב. אולם לפי״ז יש להעיר אליבא דשיטת הראב״ד (פכ״ו מהל׳ סנה׳ ה״ג) דחיוב מקלל את חבירו מישראל (או עצמו) הוא דוקא כשקילל בשם המיוחד, ולפי שיטת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) שהמקלל אביו ואמו אינו חייב סקילה אלא א״כ קיללם בא׳ מן השמות המיוחדים, א״כ לכאורה עדים המעידים על זה יצטרכו לומר את לשון הקללה בעדותם ולהוציא את השם בפיהם, כיון דהחיוב תלוי בשם מסוים ואינו מתחייב אף בכינויים. ואולי יתכן לדחוק ולומר דכל היכא שאין החיוב תלוי בשם מסוים ויכול להתחייב בכמה שמות אזי אין העדים צריכים לומר לב״ד את הלשון המסוימת של הקללה, (ובאמת אף להראב״ד המקלל את חבירו בא׳ מז׳ שמות לוקה), ומאחר שאין החיוב תלוי בשם מסוים דוקא אין העדים צריכים להעיד את לשון הקללה שבו קילל. משא״כ במגדף דהחיוב תלוי בשם המפורש דוקא, דאזי צריכים להעיד את לשון הגידוף. ונראה דאף לפי שיטת הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) דס״ל דמגדף נסקל כשגידף בשם אדנ״י, היינו משום דשם אדנ״י מהוה קיום קריאת שם הוי״ה וחשיב גידוף בשם המפורש, ונמצא דמגדף אינו חייב אלא בשם אחד – שם המפורש, ומשו״ה חייבים העדים לומר את לשון הגידוף לב״ד כדי שיגמרו עליו את הדין.
בכל יום שעוסקים בדין זה דנין את העדים, כלומר, שואלים ומתדיינים עם העדים בכינוי, כדי שלא תשמע קללת השם אלא בכינוי דברים, בלשון ״יכה יוסי את יוסי״, שיוסי יש בו ארבע אותיות כמו שם ה׳.
On every day of a blasphemer’s trial, when the judges judge the witnesses, i.e., interrogate the witnesses, they ask the witnesses to use an appellation for the name of God, so that they do not utter a curse of God’s name. Specifically, the witnesses would say: Let Yosei smite Yosei, as the name Yosei has four letters in Hebrew, as does the Tetragrammaton.
עין משפט נר מצוהרש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) נִגְמַר הַדִּין לֹא הוֹרְגִין בְּכִינּוּי אֶלָּא מוֹצִיאִין כׇּל אָדָם לַחוּץ שׁוֹאֲלִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵירוּשׁ וְהוּא אוֹמֵר וְהַדַּיָּינִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין.

When the judgment is over, and the court votes to deem the defendant guilty, they do not sentence him to death based on the testimony of the witnesses in which they used an appellation for the name of God, without having ever heard the exact wording of the curse. Rather, they remove all the people who are not required to be there from the court, so that the curse is not heard publicly, and the judges interrogate the eldest of the witnesses, and say to him: Say what you heard explicitly. And he says exactly what he heard. And the judges stand on their feet and make a tear in their garments, as an act of mourning for the desecration of the honor of God. And they do not ever fully stitch it back together again.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נגמר הדין – ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי.
אלא מוציאין את כל אדם לחוץ – דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים.
וקורעין – בגדיהם.
ולא מאחין – עולמית וטעמא מפורש בגמרא.
המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ר״ל שם בן ארבע אותיות ופי׳ בגמ׳ שיברך שם בשם כלומר יכה יוסי את יוסי או יברך יוסי בשם יוסי וזה שתפש במשנה לשון יוסי דרך כנוי הוא על שם שיש בו ארבע אותיות כשם המיוחד אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שהיה אחר מזכיר את השם והוא אומר כך וכך יגיעהו או שלא בירך שם בשם אלא שאמר כך וכך יגיע ליוסי פטור ודבר זה יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד ר״ל יו״ד ה״א וא״ו ה״א בשם יו״ד ה״א וא״ו ה״א גם כן והוא שאמר יוסי את יוסי אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי פטור מסקילה אלא שלוקה וראיה להם ממה שאמרו למטה כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד וי״מ שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים והרי הכנויים בכללם כמו שיתבאר למטה וראיה לדבריהם שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קלל בכנוי חכמים פוטרין ואמרו על זה מאן חכמים ר׳ מנחם בר׳ יוסי היא דתניא ר׳ מנחם בר׳ יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת״ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם וא״כ לר׳ מנחם בר׳ יוסי שהלכה כמותו לא בעינן במברך את שם בשם שהרי העמידו למקלל אב ואם וא״כ במברך את השם חייב אף בכנוי ואף גדולי הרבנים כתבו שם שברכת השם אפילו אמר יתברך יוסי נסקל אע״פ שלא בירך לא בשם ולא בכנוי וזה שיברך שם בשם אינה הלכה אף לכנוי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נגמר הדין והסכימו שדברי העדות אמת הם, והסכימו לחייבם מיתה — לא הורגין בכינוי, כלומר, על ידי עדות זו, שמעולם לא שמעו מפיהם כיצד בדיוק אמר, אלא מוציאין כל אדם שאינו חייב להיות שם לחוץ, שלא תשמע הקללה ברבים, ושואלין הדיינים את הגדול שביניהן, בין העדים, ואומר לו: ״אמור מה ששמעת בפירוש״ (בדיוק), והוא אומר להם כפי ששמע בדיוק. והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין קרע (כעין אבילות על חילול כבוד ה׳), והוא קרע שלא מאחין אותו איחוי גמור לעולם.
When the judgment is over, and the court votes to deem the defendant guilty, they do not sentence him to death based on the testimony of the witnesses in which they used an appellation for the name of God, without having ever heard the exact wording of the curse. Rather, they remove all the people who are not required to be there from the court, so that the curse is not heard publicly, and the judges interrogate the eldest of the witnesses, and say to him: Say what you heard explicitly. And he says exactly what he heard. And the judges stand on their feet and make a tear in their garments, as an act of mourning for the desecration of the honor of God. And they do not ever fully stitch it back together again.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ.:

And the second witness says: I too heard as he did, but he does not repeat the curse explicitly. And the third witness, in the event that there is one, says: I too heard as he did. In this manner, the repetition of the invective sentence is limited to what is absolutely necessary.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אף אני – שמעתי כמוהו וא״צ לחזור ולהזכיר ברכת השם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והעד השני אומר: אף אני שמעתי כמוהו ואינו חוזר על הקללה במפורש, והשלישי אומר: אף אני כמוהו, שעל ידי כך מצמצמים את החזרה על דברי הנאצה עד להכרחי בלבד.
And the second witness says: I too heard as he did, but he does not repeat the curse explicitly. And the third witness, in the event that there is one, says: I too heard as he did. In this manner, the repetition of the invective sentence is limited to what is absolutely necessary.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: בתָּנָא עַד שֶׁיְּבָרֵךְ שֵׁם בְּשֵׁם.

GEMARA: The Sage taught in a baraita: A blasphemer is not liable unless he blesses, a euphemism for curses, the name of God with the name of God, e.g., by saying: Let such and such a name strike such and such a name.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא: עד שיברך שם בשם.
גמ׳ שם בשם – כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ גמרא. תנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו׳ בנקבו שם יומת.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה׳ על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא דבמגדף את השם, השם המתברך צריך להיות השם של ד׳ אותיות (אדנ״י או שם הוי״ה), ואילו השם המברך יכול להיות אחד מן הז׳ שמות שאינם נמחקים. אמנם עיין ברמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג) שכתב וז״ל המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב״ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא שהמקלל את חבירו בשם חייב כשמקללו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין. וצ״ע מ״ט מגדף אינו חייב אא״כ קילל באחד מז׳ שמות שאינם נמחקין, והרי חזינן מדין המקלל את חבירו שחלה קללה אף בשם מן השמות ובכינוי.
וי״ל דכדי שתחול קללה בעינן רק שהמקלל יתכוון להקב״ה, דהיינו שמכוון שהקב״ה יביא את הקללה על המתקלל, ובלי הזכרת הקב״ה אין כח לקללה לחול ולא הוי קללה. ולכן סובר הרמב״ם שהמקלל את חבירו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין חייב, דמוכח מדבריו שמתכוון שהקב״ה יביא את הקללה על חבירו. והנה הראשונים דנו בדין שבועה בשם האם בעינן הזכרת השם ממש (א׳ מז׳ שמות שאינם נמחקין) או דחל שבועה אף בכינוי. ושיטת הרא״ש (המובא בטור יו״ד סימן רל״ז) היא דאע״פ שמעיקר הדין בעינן שם בשבועה מ״מ אם נשבע ולא הזכיר את השם אבל מוכח שנתכוון להקב״ה וכגון דנשבע בכינוי חלה השבועה מדין ידות, ועל כרחך דהרא״ש סובר שדין שם בשבועה אינו הלכה דבעינן חפצא של שם בנוסח של שבועה, אלא דבעינן שיתכוון לישבע בהקב״ה, וה״נ י״ל במקלל את חבירו דרק בעינן שיהא מוכח שמתכוון שהקב״ה יביא עליו את הקללה, ולכן חל איסור במקלל את חבירו בכינוי מן הכינויין. משא״כ במגדף את ה׳ נראה דא״א לגדף את הקב״ה בכבודו ובעצמו אלא האיסור הוא לגדף את עצם שם השם בעצמו, וילפינן מקרא דהאיסור הוא לקלל בשם מז׳ שמות את שם ה׳, ומשו״ה פסק הרמב״ם שאינו חייב אא״כ גידף בא׳ מז׳ שמות שאינם נמחקין את השם של ד׳ אותיות, דאזי חלה קללה בשם. משא״כ בכינוי דאע״פ שמוכח שהתכוון להקב״ה מ״מ ליכא חפצא דשם ולא הוי חלות שם קללה בשם.
ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין וכו׳ אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל עכ״ל. ונראה דאף במקלל אביו ואמו האיסור אינו לקלל אביו ואמו בזה שמכוון שהקב״ה יביא עליהם קללה אלא האיסור הוא לקללם בשם, ומשו״ה אינו חייב סקילה אא״כ קילל בא׳ משבעה שמות שאינן נמחקין.
והנה עיין בגמ׳ וז״ל דתניא איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ונקב שם ה׳ מות יומת, לפי שנאמר ונקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין, תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה, ועל הכינויין באזהרה עכ״ל. ופרש״י (בד״ה ואליבא דר׳ מאיר) וז״ל מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא, ואתא איש איש להשוות נכרים וישראל בכל הני כנויים, כגון אלהים, שדי, צבאות, ולא דמו לכנויים דמתניתין דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתניתין דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל עכ״ל. ומבואר דלרש״י ר״מ מחייב מגדף את ה׳ במקלל באחד מז׳ שמות, ואילו לרבנן אינו חייב עד שיקלל בשם המיוחד, אמנם לכו״ע צריך לקלל בשם. אמנם מהרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) משמע דמפרש את המחלוקת בין ר״מ לרבנן באופן אחר, דלר״מ חיוב מגדף חל במקלל בכינוי, משא״כ לרבנן בעינן שיקלל בא׳ משבעה שמות שאינם נמחקין (ופסק הרמב״ם כוותייהו). ונראה דלפי הרמב״ם יסוד המחלוקת בין ר״מ לרבנן הוא דלר״מ רק בעינן שיכוון להקב״ה ולכן סגי בכינוי, משא״כ לרבנן צריך לקלל עצם השם וקיי״ל כוותייהו ולכן אינו חייב אא״כ קילל באחד משבעה שמות שאינם נמחקים.
והנה לגבי השם המתברך כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכו׳, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ״ל. ומבואר מהרמב״ם דישנן ג׳ שיטות: א) שחייב רק על שם אדנ״י, ב) דחייב רק על שם הוי״ה (וזוהי שיטת הרמ״ה מובא בכס״מ), ג) דחייב על שם אדנות ושם הוי״ה (שיטת הרמב״ם). ובביאור מחלקותם נראה לבאר דאיתא בפסחים (דף נ.) ״רבי אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו״ד ה״א, ונקרא אני באל״ף דל״ת״. ועיין בגמ׳ סוטה (לח.) דילפינן דברכת כהנים נאמרה בביהמ״ק בשם המפורש, וז״ל רבי יאשיה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס״ד, אלא מקרא זה מסורס הוא בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה עכ״ל, וכתב הרמב״ם (פי״ד מהל׳ תפילה ה״י) וז״ל ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו״ד ה״א וא״ו ה״א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל״ף דל״ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד עכ״ל. ומבואר דבביהמ״ק מבטאים את שם הוי״ה ככתבו בשם המפורש, וכן קיי״ל לענין וידוי כה״ג ביוה״כ (יומא לז.), וכשנותן כה״ג הגורל על השעיר לה׳ אומר להשם חטאת בשם המפורש (עיין ברמב״ם פ״ב מהל׳ עבודת יוה״כ ה״ו). ואילו בגבולין מבטאים את השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א בשם אדנות, ע״פ גזה״כ ״זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר - לא כשאני נכתב אני נקרא״ – דבגבולין קוראים את השם אדנ״י למרות שהכתוב הוא השם הוי״ה.
והנה יש לחקור בגדר הלכה זו ״דלא כשאני נכתב אני נקרא״, האם הוא דין במעשה הקריאה בלבד דבגבולין מבטאים את השם בלשון אדנ״י, אמנם עיקר חלות השם הוא שם הוי״ה וכשמבטא את השם בלשון אדנ״י זה הוי קיום של אמירת שם הוי״ה, או״ד דעצם חלות השם מתחלף ובגבולין חל השם אדנ״י ושם הוי״ה מתעלם ואינו חל. ונראה דהמחלוקת בין הג׳ שיטות שברמב״ם תלוי בחקירה הנ״ל, דלכו״ע המגדף חייב רק כשהשם המתברך הוא שם המפורש. ונראה דלפי שיטת הרמ״ה המגדף חייב רק על השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א וכפי שמתבטא במקדש שהוא עיקר קריאתו, משום דאזי מהוה השם חלות שם המפורש. ואילו כשהשם נקרא בלשון אדנות אזי הוי חלות שם חפצא של שם אדנות ואין לשם אדנות קדושת שם המפורש, ומשו״ה אינו חייב משום מגדף. ואילו השיטה הראשונה שברמב״ם דס״ל דחייב רק על שם אדנ״י סובר דמאחר שבגבולין שם הוי״ה נקרא בלשון אדנ״י א״כ חל קדושת שם המפורש בקריאת אדנ״י, והמגדף שבגבולין אינו חייב אלא על השם הנקרא של שם הוי״ה ולא על ביטוי השם ככתיבתו. אמנם הרמב״ם לעומת זאת, מוסיף על קריאת שם ההוי״ה כמו שנקרא במקדש אף את קריאת שם אדנ״י כמו הקריאה במדינה, כי לשיטתו קריאת שם אדנ״י אינה מחלפת את עיקר שם הוי״ה בשם אחר של אדנ״י, אלא קריאת אדנ״י מהוה קריאת שם הוי״ה בעצמו, וע״י קריאת אדנ״י חל חפצא של שם הוי״ה. ולכן מחייב הרמב״ם בשניהם. ואילו לפי הדיעה הראשונה שברמב״ם שם הוי״ה בגבולין נקראת דוקא ע״י קריאת אדנ״י, וקריאתו ככתבו שבמקדש הוא דין מיוחד במקדש לקריאת שם הוי״ה כמצותו (כבעבודת יו״כ ובברכת כהנים), ובגידוף שאין בו קריאת שם המפורש כמצותו קריאה ככתבו אינה חלה כלל ואינו חייב אלא דוקא בקריאה של אדנ״י.⁠א
ועיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ יסוה״ת ה״ב) וז״ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו״ד ה״א וא״ו ה״א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם מנה את אדנ״י והוי״ה כאחד כי לאדנ״י יש קדושת שם הוי״ה, דאדנ״י הוי דין קריאת שם הוי״ה. אך לכאורה צ״ע, דלפעמים אף שם אלקים בא במקום שם הוי״ה, וכגון כשכתוב בתורה אדנ״י תכף ומיד קודם לשם הוי״ה, שקוראים אדנ״י אלקים, וא״כ לכאורה בדין הוא שגם השם אלקים יתקדש בקדושת שם המפורש, וא״כ צ״ע למה לא יתחייב המגדף בשם אלקים. ועוד צ״ע למה מנה הרמב״ם את השם אלקים כשם בפני עצמו בו בשעה שאיחד את השם אדנ״י עם השם המפורש משום דין הקריאה.
ונראה שחלוקה קריאת אדנ״י מקריאת אלקים כשהם נקראים במקום הוי״ה. דין קריאת אדנ״י דין הוא במעשה הקריאה, ועכ״ז חלות דין השם נשאר שם הוי״ה ככתבה. ולפיכך אליבא דהרמב״ם מהווה שם אדנ״י ע״פ דין שם אחד עם שם הוי״ה. מאידך, קריאת אלקים מחלפת את שם הוי״ה בחלות שם אלקים; קריאת אלקים אינה דין במעשה הקריאה בעלמא, כי אם דין החלפת השם של הוי״ה בשם אלקים, שכן שם אלקים חל במקום שם הוי״ה. ולכן לא נתקדש שם אלקים בקדושת שם המפורש כהוי״ה אך נתקדש דוקא בקדושת שאר השמות המיוחדין - שלא כשם אדנ״י. (ויתכן שההבדל נעוץ בכך שאדנ״י הוי שם בן ד׳ אותיות כהוי״ה ואילו אלקים אינו שם בן ד׳ אותיות, ואכמ״ל בעניני סוד).
אמנם הבחנה זו בין קריאת אדנ״י לבין קריאת אלקים כשהכתיב הוי״ה מנוגדת לכאורה לשיטת רבינו הלל בתוס׳ סוטה (לח. ד״ה או אינו וכו׳) שכהנים המברכים ברכת הכהנים בגבולים מברכים עם כל ו׳ השמות (חוץ מעם שם המפורש המוזכר רק במקדש), כגון עם קל אלקים וכו׳. והתוס׳ שם משיגים עליו ולדעתם כהנים בגבולים חייבים לברך דוקא בשם אדנ״י. ונראה דר׳ הלל סובר שבגבולים כל ו׳ השמות המיוחדים נקראים במקום הוי״ה אך יש סדר עדיפות להשתמש קודם כל עם אדנ״י. עכ״ז הסדר הזה אינו מעכב וניתן לקרא אף ביתר השמות המיוחדים. ונמצא דאליביה יש דין אחד לכל הקריאות דהוי״ה, ושלא כנ״ל.
ב) הרמב״ם (פ״ו יסוה״ת ה״ב) מנה את שם הוי״ה ושם אדנות כחדא. וצ״ע דבשלמא בקריאה אדנות הוא במקום הוי״ה ושם אחד הוא כנ״ל, אבל בכתיבה הלא יש כמה דוכתי דכתוב שם אדנות בפני עצמו ואינו שם הוי״ה, ולמה לא לימנינהו לתרתי שמות (ועיין בכסף משנה שרמז לקושיא זו). ונראה דעיין בסנהדרין (דף ס׳) ז״ל אמר ר׳ אחא אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות עכ״ל. ומשמע דיש קדושה מיוחדת לשם בן ד׳ אותיות וזה כולל אדנות והוי״ה בין בקריאה ובין בכתיבה ולכן נחשבים לשם אחד במנין השמות המיוחדים.⁠ב
א. והרה״ג ר׳ ירוחם גארעליק זצ״ל אמר בשם מרן הגרי״ז זצ״ל דיש לפרש שיטת הרמ״ה באופן אחר קצת, דבאמת אף הרמ״ה סובר דבודאי אדנות מהוה חלות קדושת שם הוי״ה מדין השם הנקרא, דבגבולין שם הוי״ה נקרא בלשון אדנות, אולם נראה דזה רק היכא דחל דינים של קרי וכתיב וכשנקרא בלשון אדנ״י בתורת מצוות קריאה, אבל במגדף שאין בזה מצות קריאה ליכא בשם אדנ״י חלות שם קדושת שם המפורש, ולכן אין חיוב בקריאת השם בלשון אדנות, דבלי דין קריאה כמצוותו אדנ״י הוי כמו שאר השבעה שמות ואין בו קדושת שם המפורש, ומשו״ה הרמ״ה סובר שמגדף אינו חייב אלא על ביטוי של השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א ככתיבתו.
ב. וע״ע בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות דף לה. בענין שמות שאינם נמחקין.
א גמרא ועוד בענין המגדף תנא [שנה החכם בתוספתא] שהמגדף אינו חייב עד שיברך (בלשון סגי נהור, כלומר, יקלל) שם אחד של ה׳ בשם שני, כגון ״יכה שם פלוני את שם פלוני״.
GEMARA: The Sage taught in a baraita: A blasphemer is not liable unless he blesses, a euphemism for curses, the name of God with the name of God, e.g., by saying: Let such and such a name strike such and such a name.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ד:ט״ז} וְנוֹקֵב שֵׁם וְגוֹ׳ בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

The Gemara asks: From where is this matter derived? Shmuel says: It is derived from that which the verse states: “And he who blasphemes [venokev] the name of the Lord shall be put to death; all the congregation shall stone him; the convert as well as the homeborn, when he blasphemes [benokvo] the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16). It is derived from the repetition of the phrase “blasphemes the name” that the reference is to cursing the name of God with the name of God.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא לן? אמר שמואל: דאמר קרא: ונוקב שם יי׳ בנקבו שם.
ונוקב שם בנקבו שם – להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלו] בענין המקלל? אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב]: ״ונוקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת״ (ויקרא כד, טז), ומן החזרה ״ונקב שם״ ״בנקבו שם״ למדים שהוא מקלל שם בשם.
The Gemara asks: From where is this matter derived? Shmuel says: It is derived from that which the verse states: “And he who blasphemes [venokev] the name of the Lord shall be put to death; all the congregation shall stone him; the convert as well as the homeborn, when he blasphemes [benokvo] the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16). It is derived from the repetition of the phrase “blasphemes the name” that the reference is to cursing the name of God with the name of God.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִמַּאי דְּהַאי נוֹקֵב לִישָּׁנָא דְּבָרוֹכֵי הוּא דִּכְתִיב {במדבר כ״ג:ח׳} מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל גוְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא {שמות כ״ב:כ״ז} אֱלֹהִים לֹא תְּקַלֵּל.

The Gemara asks: From where is it derived that this word nokev is a term for blessing, i.e., cursing? The Gemara answers that it is derived from the statement of Balaam, who was sent by Balak to curse the Jewish people: “How shall I curse [ekkov] whom God has not cursed?” (Numbers 23:8). And the prohibition against cursing God is derived from here: “You shall not curse God” (Exodus 22:27).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וממאי ניקוב לישנא דברוכי הוא בכינוי? שנ׳: מה אקב לא קבה אל. ואזהרתיה: אלהים לא תקלל.
וממאי דהאי ונוקב שם וגו׳ – עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי [מנין שנוקב זה לשון ברכה] הוא?דכתיב [שנאמר] בבלעם שנשלח על ידי בלק לקלל: ״מה אקב לא קבה אל״ (במדבר כג, ח). ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, הצווי שלא לעשות כן, מכאן], שנאמר ״אלהים לא תקלל״ (שמות כב, כז).
The Gemara asks: From where is it derived that this word nokev is a term for blessing, i.e., cursing? The Gemara answers that it is derived from the statement of Balaam, who was sent by Balak to curse the Jewish people: “How shall I curse [ekkov] whom God has not cursed?” (Numbers 23:8). And the prohibition against cursing God is derived from here: “You shall not curse God” (Exodus 22:27).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאֵימָא מִיבְרַז הוּא דִּכְתִיב {מלכים ב י״ב:י׳} וַיִּקֹּב חור בְּדַלְתּוֹ וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא {דברים י״ב:ג׳} וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם.

The Gemara asks: But say that perhaps the meaning of nokev is not cursing, but rather making a hole, as it is written: “And made a hole [vayyikkov] in its lid” (II Kings 12:10). According to this, the word nokev is referring to one who makes a hole and damages the written name of God. And the prohibition against doing so is derived from here: “And you shall destroy their name out of that place. You shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4).
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מברז – שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף.
ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם – וסמיך ליה לא תעשון כן לה׳ אלהיכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ואימא [ושמא תאמר] אין פירוש ״נוקב״ מקלל אלא מיברז [לעשות נקב] הוא משמעות לשון זו, דכתיב [כפי שנאמר]: ״ויקב חר בדלתו״ (מלכים ב׳ יב, י), ויהא פירושו שאסור לעשות נקב והשחתה במקום שכתוב עליו שם. ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, והציווי על איסורו, מכאן], ממה שנאמר: ״ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה׳ אלהיכם״ (דברים יב, ג–ד)?
The Gemara asks: But say that perhaps the meaning of nokev is not cursing, but rather making a hole, as it is written: “And made a hole [vayyikkov] in its lid” (II Kings 12:10). According to this, the word nokev is referring to one who makes a hole and damages the written name of God. And the prohibition against doing so is derived from here: “And you shall destroy their name out of that place. You shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4).
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בָּעֵינָא שֵׁם בְּשֵׁם וְלֵיכָּא.

The Gemara answers: It is derived from the repetition of nokev that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to making a hole.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בענין שם בשם – כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: בעינא [צריכים אנו] שם בשם, וליכא [ואין] אפשרות לעשות זאת על ידי נקיבה.
The Gemara answers: It is derived from the repetition of nokev that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to making a hole.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאֵימָא דְּמַנַּח שְׁנֵי שֵׁמוֹת אַהֲדָדֵי וּבָזַע לְהוּ הַהוּא נוֹקֵב וְחוֹזֵר וְנוֹקֵב הוּא וְאֵימָא דְּחָיֵיק שֵׁם אַפּוּמָּא דְסַכִּינָא וּבָזַע בַּהּ הַהוּא חוּרְפָּא דְסַכִּינָא הוּא דְּקָא בָזַע.

The Gemara challenges: But say that such a transgression is possible, as one can place two written names of God, one on top of the other, and tear through them at once. The Gemara explains: That would be defined as making a hole and again making a hole, not making a hole in one name by means of another name. The Gemara asks: But say that one can etch the name of God on the point of a knife and cut through another name with it. The Gemara answers: In that case, it is the point of the knife that is cutting, not the name of God.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שני שמות אהדדי – כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה.
נוקב וחוזר ונוקב – בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ומדוע לא, ואימא דמנח [ואמור שמניח] שני שמות אהדדי [זה על זה], ובזע להו [וקורע אותם]! ודוחים: ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא, אבל אין זה שם שנוקב את השם האחד על ידי רעהו. ומקשים: ואימא דחייק [ואמור שהוא חוקק] שם אחד אפומא דסכינא [על פי הסכין] ובזע הוא חותך] בה, בסכין זו, שם אחר! ודוחים: גם במקרה שכזה לא השם הוא העושה זאת, אלא ההוא חורפא דסכינא [חוד הסכין] הוא דקא בזע [שחותך], ולא השם עצמו.
The Gemara challenges: But say that such a transgression is possible, as one can place two written names of God, one on top of the other, and tear through them at once. The Gemara explains: That would be defined as making a hole and again making a hole, not making a hole in one name by means of another name. The Gemara asks: But say that one can etch the name of God on the point of a knife and cut through another name with it. The Gemara answers: In that case, it is the point of the knife that is cutting, not the name of God.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֵימָא פָּרוֹשֵׁי שְׁמֵיהּ הוּא דִּכְתִיב {במדבר א׳:י״ז} וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא {דברים ו׳:י״ג} אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא.

The Gemara asks: Say that nokev means the utterance of the ineffable name of God. As it is written: “And Moses and Aaron took these men that are pointed out [nikkevu] by name” (Numbers 1:17). And the prohibition to do so is derived from here: “You shall fear the Lord, your God” (Deuteronomy 6:13).
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרושי – באותיותיו ופירושיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים עוד: מנין ש״נוקב״ לשון קללה הוא, אימא [אמור] שמשמעו: פרושי שמיה [פירוש השם], כלומר, אמירת השם במפורש ככתבו הוא, והיכן מצאנו שימוש לשון זה — דכתיב [שנאמר]: ״ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות״ (במדבר א, יז). הרי של״נקוב״ משמעו לפרש בשם, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו תהיה מכאן], ממה שנאמר: ״את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע״ (דברים ו, יג), והרי זו אזהרה שאסור לפרש בשמו שלא לצורך!
The Gemara asks: Say that nokev means the utterance of the ineffable name of God. As it is written: “And Moses and Aaron took these men that are pointed out [nikkevu] by name” (Numbers 1:17). And the prohibition to do so is derived from here: “You shall fear the Lord, your God” (Deuteronomy 6:13).
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) חֲדָא דְּבָעֵינָא שֵׁם בְּשֵׁם וְלֵיכָּא וְעוֹד הָוְיָא לֵיהּ אַזְהָרַת עֲשֵׂה וְאַזְהָרַת עֲשֵׂה לָא שְׁמַהּ אַזְהָרָה.

The Gemara answers: One answer is that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to uttering the ineffable name of God. Furthermore, the prohibition derived from the verse “You shall fear the Lord, your God” is a prohibition stated as a positive mitzva, and a prohibition stated as a positive mitzva is not considered a prohibition.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא שמה אזהרה – ולא ענש עליה מיתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: חדא, דבעינא [טעם אחד, שאנו צריכים] שיהיה שם בשם, וליכא [ואין כאן]. ועוד: הויא ליה [הרי הוא] למד מכאן רק אזהרת עשה מהפסוק ״את ה׳ אלהיך תירא״, שאין אזהרה אלא למצות עשה של יראה, ואזהרה על מצוות עשה לא שמה אזהרה שיש עליה עונש בידי אדם.
The Gemara answers: One answer is that for one to be liable, it is necessary that his transgression involve the name of God with the name of God, and such a transgression is not possible if the reference is to uttering the ineffable name of God. Furthermore, the prohibition derived from the verse “You shall fear the Lord, your God” is a prohibition stated as a positive mitzva, and a prohibition stated as a positive mitzva is not considered a prohibition.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִיבָּעֵית אֵימָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ד:י״א} וַיִּקֹּב וַיְקַלֵּל לְמֵימְרָא דְּנוֹקֵב קְלָלָה הוּא.

The Gemara presents an alternative proof that nokev is referring to cursing: And if you wish, say instead that the verse states: “And the son of the Israelite woman blasphemed [vayyikkov] the name and cursed” (Leviticus 24:11). That is to say that the meaning of nokev is to curse.
ר׳ חננאלגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעי תימא מהכא: ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשתי השאלות ששאלנו, אמר קרא [הכתוב]: ״ויקב בן אשה הישראלית את השם ויקלל״ (ויקרא כד, יא), למימרא [לומר לנו] שנוקב קללה הוא.
The Gemara presents an alternative proof that nokev is referring to cursing: And if you wish, say instead that the verse states: “And the son of the Israelite woman blasphemed [vayyikkov] the name and cursed” (Leviticus 24:11). That is to say that the meaning of nokev is to curse.
ר׳ חננאלגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְדִילְמָא עַד דְּעָבֵד תַּרְוַיְיהוּ לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב {ויקרא כ״ד:י״ד} הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל וְלָא כְּתִיב הוֹצֵא אֶת הַנּוֹקֵב וְהַמְקַלֵּל שְׁמַע מִינַּהּ חֲדָא הִיא.

The Gemara asks: But perhaps this verse does not prove that the meaning of nokev is to curse; rather, it indicates that one is not liable to be executed unless he does both, i.e., both nokev and cursing God? The Gemara answers: This shall not enter your mind, as it is written: “Bring forth the one who cursed…and stone him” (Leviticus 24:14), and it is not written: Bring forth the nokev and one who cursed. Conclude from it that it is one act and not two.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי תימא תרתי עבד – נקב את השם וקילל, מדכתיב: הוצא את המקלל, ולא כתיב הוצא הנוקב והמקלל – ש״מ חדא עבד, והנוקב הוא המקלל, תרויהו חדא היא.
ירושלמי (ה״ח): מניין שקורעין על קללת השם? שנ׳: ויהי כשמוע חזקיהו ויקרע את בגדיו וגו׳.
תני ר׳ אושעיא: אחד השומע מישראל ואחד השומע מגוי – חייב לקרוע, שנ׳: הנהא יי׳ אלהי כל בשר.
מהו לקרוע בזמן הזה? משמיה דר׳ יוחנן אמרו: משרבו הגדפנין – פסקו מלקרוע.
מהו לקרוע על הכינויין? נישמעינה מהדא: ריש לקיש הוה מהלך באיסרטא. פגע בחד כותי והוה הוא מגדף והוא קרע, כותי מגדף והוא קרע. נחת ליה מחמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה. אמר ליה: רשיעא, אית לאימך מלבושין מספקא לי? ש״מ קורעין על הכינויין בזמן הזה ואפילו מן הכותיםב.
גפירוש עד שיברך שם בשם – יקלל שם, כלומר: יזכור שם ויקללו אותו השם בשם.
א. צ״ל הנה אני.
ב. לפנינו ליתא ואפילו מן הכותים. ואיני יודע למה הביא כאן את הירושלמי והיא סוגיא ערוכה בבבלי להלן ס,א. ולפי סוגייתינו לכולי עלמא אין קורעין בזמן הזה על קללת גוי בכינוי ודלא כהירושלמי. והרמב״ם בפרק ב מהל׳ עבודה זרה הל׳ י פסק דקורעים על הכינויים ודוקא בשמע מישראל ואפילו בזמן הזה.
ג. המיקום של הפירוש צריך להיות לעיל בתחילת הסוגיא.
תרוייהו – פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ודילמא [ושמא] אינו חייב אלא עד דעבד תרוייהו [שיעשה את שניהם], גם יקוב (יהא פירושו מה שיהיה) וגם יקלל? ודוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך], דכתיב הרי נאמר] ״הוצא את המקלל... ורגמו אותו״ (ויקרא כד, יד), ולא כתיב [נאמר] ״הוצא את הנקב והמקלל״, שמע מינה חדא [למד מכאן שעבירה אחת] היא.
The Gemara asks: But perhaps this verse does not prove that the meaning of nokev is to curse; rather, it indicates that one is not liable to be executed unless he does both, i.e., both nokev and cursing God? The Gemara answers: This shall not enter your mind, as it is written: “Bring forth the one who cursed…and stone him” (Leviticus 24:14), and it is not written: Bring forth the nokev and one who cursed. Conclude from it that it is one act and not two.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תָּנוּ רַבָּנַן אִישׁ מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ דלְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם1 שֶׁמּוּזְהָרִין עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם כְּיִשְׂרָאֵל הוְאֵינָן נֶהֱרָגִין אֶלָּא בְּסַיִיף שֶׁכׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא בְּסַיִיף.

§ The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “Anyone who curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), that the verse could have stated: One [ish] who curses his God. Why must the verse state: “Anyone [ish ish]”? It is to include the gentiles, who are prohibited from blessing, i.e., cursing, the name of God, just like Jews are. And they are executed for this transgression by the sword alone, as all death penalties stated with regard to the descendants of Noah are by the sword alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: מה ת״ל איש איש? לרבות את הגוים שמוזהרין על ברכת השם כישראל, ואין נהרגין אלא בסייף. שכל מיתה האמורה לבני נח – אינה אלא בסייף.
תניא: ונוקב שם יי׳ – יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מניין לרבות כל הכינויין? ת״ל: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו – מכל מקום, דברי ר׳ מאיר.
איש איש – בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו׳ (ויקרא כד).
אינה אלא סייף – דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם.
אינה אלא סייף – ולקמן איכא מ״ד אלא חנק והא דכתיב (בראשית לח) גבי תמר הוציאוה ותשרף לאו משום דדינא הכי דאפילו מיתה לא נתחייבה לא בדינא דידהו ולא בדידן וכשהחמירו עליה לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה לפי שהיתה בתו של שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב בביאורן של הלכות אלה מביאים מדרש הלכה. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״ (ויקרא כד טו), נאמר ״איש״, מה תלמוד לומר: ״איש איש״לרבות את הגוים, שמוזהרין על ברכת (קללת) השם כישראל, ואינן נהרגין על עבירה זו אלא בסייף, לפי שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.
§ The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “Anyone who curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), that the verse could have stated: One [ish] who curses his God. Why must the verse state: “Anyone [ish ish]”? It is to include the gentiles, who are prohibited from blessing, i.e., cursing, the name of God, just like Jews are. And they are executed for this transgression by the sword alone, as all death penalties stated with regard to the descendants of Noah are by the sword alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא ה׳ זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם.

The Gemara asks: But is this halakha derived from here? Rather, it is derived from there: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16), as is stated in a baraita that will soon be quoted at length: “The Lord,” this is referring to the blessing, i.e., cursing, of the name of God. This verse concerns Adam, the first man, and is therefore binding on all of humanity.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא מהכא נפקא – דעכו״ם מוזהרין על ברכת השם.
ה׳ זו ברכת השם – לקמיה דרשינן ויצו ה׳ אלהים וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והא מהכא נפקא הלכה זו מכאן היא יוצאת, נלמדת]? והרי מהתם נפקא [משם, ממקור זה היא יוצאת, נלמדת], ששנינו במדרש שיובא להלן בהרחבה ״ה׳⁠ ⁠״זו ברכת השם!
The Gemara asks: But is this halakha derived from here? Rather, it is derived from there: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16), as is stated in a baraita that will soon be quoted at length: “The Lord,” this is referring to the blessing, i.e., cursing, of the name of God. This verse concerns Adam, the first man, and is therefore binding on all of humanity.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לרבותא הַכִּינּוּיִין וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר.

Rav Yitzḥak Nappaḥa says: The verse “anyone who curses his God” is necessary only to include gentiles who curse God using the appellations for the name of God, rather than mentioning the ineffable name, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא נצרכא – האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו״ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה׳ דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע״ז דרשינן ליה לקמן.
ואליבא דרבי מאיר – מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי׳ וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני׳ דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני׳ דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל.
ואליבא דרבי מאיר – דלרבנן הא אמרי על הכינויין באזהרה ואע״ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבי׳ עו״ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל דישראל לית בהו מיתה מיהו קשה מנא ליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה ר׳ יצחק דמרבינן עובד כוכבים מכגר וכאזרח והכא אקרא דאיש קאי דלא מיתוקם לרבות את העובדי כוכבים אלא לר״מ וי״ל דמכגר וכאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עובד כוכבים מאיש איש ומאיש איש לחודא לא הוה מרבינן אי לאו כגר וכאזרח כיון דבישראל ליכא מיתה והא דבעי בסמוך איש איש לרבנן למה לי לא כמו שפ״ה דבעי נמי לר׳ מיישא דלא קשה ליה כלל אלא לר׳ יצחק אליבא דרבנן בעי.
תוס׳ בד״ה ואליבא דרבי מאיר כו׳ מיהו קשה מנליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה כו׳ עכ״ל לכאורה בפשיטות הוה ליה לאקשויי דמאי קאמר דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא הא ע״כ רבי מיישא נמי סבירא ליה דהך ברייתא איש איש לרבות הכנויין אליבא דרבי מאיר מתנייא דהא רבנן מכגר ואזרח ילפי ליה דעכו״ם חייב על הכנויין אלא משום דרש״י דחק לפרש בפירושו דלהכי קאמר ופליגא אדרבי מיישא משום דאהא דקאמר לרבות את הכנויין ואליבא דרבי מאיר משמע הא לרבנן פטור כו׳ ואהא קשי׳ להו מנליה ומהיכי משמע למימר הכי דאימא רבי יצחק אקרא דאיש קאי דלא מתוקמא אלא כרבי מאיר אבל מכגר ואזרח מודה רבי יצחק דמרבינן לעכו״ם לרבנן וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים, אמר ר׳ יצחק נפחא: לא נצרכא (נצרכה) תוספת כתוב זה אלא לרבותא [לרבות] את הכינויין, שחייבים לא רק על קללת השם המפורש אלא גם על כל אחד מן השמות האחרים שהם כינויים לו. ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ מאיר.
Rav Yitzḥak Nappaḥa says: The verse “anyone who curses his God” is necessary only to include gentiles who curse God using the appellations for the name of God, rather than mentioning the ineffable name, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ד:ט״ו} אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא כ״ד:ט״ז} וְנוֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְנוֹקֵב שֵׁם מוֹת יוּמָת יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל הַכִּינּוּיִין תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו מִכׇּל מָקוֹם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

As it is taught in a baraita: Why must the verse state: “Anyone who curses his God shall bear his sin”? But isn’t it already stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death” (Leviticus 24:16)? Rather, since it is stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death,” one might have thought that one will be liable only for cursing the ineffable name of God. From where is it derived that the verse includes one who curses any of the appellations as well? The verse states: “Anyone who curses his God,” to indicate that one is liable to be executed in any case. This is the statement of Rabbi Meir.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על שם המיוחד – דהא כתיב ה׳ והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ג).
כי יקלל אלהיו – דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה׳ מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו.
איש כי יקלל למה לי׳ – תימה הא איצטריך כדדרשינן בפרק מי שהי׳ טמא (פסחים צג:) למ״ד מגדף היינו עובד עבודת כוכבים איצטריך כי יקלל לגופיה לאשמועי׳ דאיכא כרת במברך את השם דכתיב הכא ונשא חטאו וכתיב בחדל לעשות פסח ראשון חטאו ישא ולמ״ד מגדף היינו מברך את השם דאית ביה כרת בהדיא דכתיב את השם הוא מגדף ונכרתה איצטריך האי קרא לאגמורי כרת לחדל פסח שני וי״ל דהכא דריש כי יקלל למ״ל דה״ל למיכתב ונשא חטאו גבי ונוקב שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא כן שנינו בברייתא]: זה שנאמר ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר ״ונקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת״ (ויקרא כד טז), אלא לפי שנאמר ״ונקב שם ה׳ מות יומת״, יכול לא יהא חייב אלא על קללת השם המיוחד (ה׳) בלבד, מניין לרבות כל הכינויין שהמקלל חייב עליהם? — תלמוד לומר: ״איש כי יקלל אלהיו״מכל מקום, בכל כינוי חייב. אלו דברי ר׳ מאיר.
As it is taught in a baraita: Why must the verse state: “Anyone who curses his God shall bear his sin”? But isn’t it already stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death” (Leviticus 24:16)? Rather, since it is stated: “And he who blasphemes the name of the Lord shall be put to death,” one might have thought that one will be liable only for cursing the ineffable name of God. From where is it derived that the verse includes one who curses any of the appellations as well? The verse states: “Anyone who curses his God,” to indicate that one is liable to be executed in any case. This is the statement of Rabbi Meir.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ועַל שֵׁם הַמְיוּחָד בְּמִיתָה וְעַל הַכִּינּוּיִין בְּאַזְהָרָה.

And the Rabbis say: For cursing the ineffable name of God, one is punished by death, and for cursing the appellations, one is liable to receive lashes for violating a prohibition.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכמים אומרים: על שם המיוחד במיתה – שנ׳: ונקב שם יי׳ מות יומת, ועל הכינויין באזהרה – שנ׳ ונשא חטאו.
וחכ״א על שם המיוחד במיתה – כדכתיב ונוקב שם ה׳ וגו׳ והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת.
ועל הכנויין באזהרה – אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים.
ועל הכינויים באזהרה – דכתיב אלהים לא תקלל וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים (שם:) ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים אומרים: אינו כן, אלא על קללתו את השם המיוחד דינו במיתה, ועל הכינויין שהוא מקלל, הריהו באזהרה בלבד, ולוקה.
And the Rabbis say: For cursing the ineffable name of God, one is punished by death, and for cursing the appellations, one is liable to receive lashes for violating a prohibition.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מְיָישָׁא דְּאָמַר רַבִּי מְיָישָׁא זבֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם בכינויים לְרַבָּנַן חַיָּיב.

The Gemara comments: And Rav Yitzḥak Nappaḥa, who holds that according to the Rabbis, gentiles are not liable for cursing appellations for the name of God, disagrees with the opinion of Rav Meyasha. As Rav Meyasha says: A descendant of Noah who blessed God by one of the appellations is liable to be executed even according to the opinion of the Rabbis.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ מייאשא פליג על האי תנאא ואמר: לרבנן, בן נח אפילו בכינויין נהרג, שנ׳: כגר כאזרח בנקבו שם יומת – גר ואזרח אינן חייבין מיתה אלא על שם המיוחד, אבל בן נח – אפילו בכינויין חייב.
א. הלשון סתום, אבל מהמשך הגמרא מוכח כרש״י שפירש דר׳ מיישא פליג על ר׳ יצחק נפחא.
ופליגא דרבי מיישא – הא דאמר ר׳ יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע״ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש״מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי.
והשם המיוחד מיהא כתבו גדולי המחברים שאין חלוק בין יהו״ה לאדנ״י שהכל נקרא שם המיוחד וכן נראה מן הגמ׳ שאם בירך שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא בגמ׳ שם רבה חייב שהרי הוא עיקר שם המיוחד אבל לא בשם בן שתי אותיות שאינו אלא חצי השם והרי הוא כשאר הכנויים:
בכל יום ויום דנין את העדים בכנוי ר״ל כלומר כל הימים שהיו נושאין ונותנין הבית דין בענין וחוקרין את העדים לא היו העדים מזכירין אות באות כמו ששמעו אלא דרך כנוי ומעידים עליו שהוא אמר יכה או יהרוג יוסי את יוסי וכיוצא בזה והם היו מבינים שעל השם היו מעידין והיו נושאין ונותנין על הדבר כאלו שמעו מפיהם הלשון להדיא אבל כשנגמר הדין והסכימו כולם לחייבו לא היו הורגין בכינוי שמא כך היה כמו שהם מעידים ומתוך שנאה אמרו כך וסוברים מ״מ לא שקר העדנו ומתוך כך אחר שהסכימו כולם לחיוב היו מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את העדים ושואלין לגדול שבהם במעמד חבריו אמור בעדות ברורה ובהדיא מה ששמעת אות באות והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ואח״כ שואלין את השני ודיו שיאמר אף אני שמעתי כמהו ואינו מחזיר את הדברים בפירוש והשלישי אומר אף אני כמהו כלומר שאם היו בענין זה הרבה עדים צריך שכל אחד ואחד יאמר כזה שמעתי ובירושלמי שאלו וכי אומרים לו לאדם גדף ותירצו שאינו אומר הלשון להדיא אלא שמזכיר את השם ואומר שם זה קלל ובשם זה קללו ובלשון משנה זו יראה שאף הלשון בעצמו הוא אומר:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
המוחק את השם עובר בלא תעשה ולוקה ויראה מסוגיא זו שהדין כן בקורע ובכל מיני אבוד ואזהרה שלו שנאמר בע״ז בפרשת ראה אנכי ואבדתם את שמם וסמך לו לא תעשון כן לי״י אלוקיכם ודרשו אזהרה למוחק את השם וכן הדין בכל מאבד כגון קורע וחותך וזה שסמך לו אח״כ כי אם אל המקום אשר יבחר י״י פי׳ גדולי המפרשים דרך פשט שרמז לענין סוטה שנתן לימחות על המים:
ובמסכת שבועות (ל״ה.) התבאר ששבעה שמות הם שלוקין במחיקתם הנכתב או הנקרא ובשניהם אחד ואל ואלוה ואלוהים אהיה שדי וצבאות אבל אין במחיקתם מיתה אלא מלקות:
אסור לקרוא השם המיוחד בכתבו ולהזכירו באותיותיו ופירושיו אלא במקום המיוחד לו ובראוי לו וכל העושה כן עבר על עשה של דברי סופרים והוא נכלל בענין יראת השם שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה ובאבות דר׳ נתן אמרו כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:
בן נח מצווה על ברכת השם כישראל ואינו נהרג אלא בסייף שרוב מיתות בני נח בסייף כמו שיתבאר ואפילו לא בירך את השם המיוחד אלא אחד מן הכנויים שהזכרנו למעלה שאין נמחקין נהרג מה שאין כן בישראל שאינו נהרג אא״כ בירך שם המיוחד אם באחד מן הכנויים לדעת גדולי המחברים או דוקא בשם המיוחד עצמו שדעת שאר המפרשים אם אף בלא שם ובלא כנוי לדעת גדולי הרבנים אלא שאם בירך את הכנויים לוקה שהרי נאמר אלהים לא תקלל ואלהים מן הכנויים הוא ולדעת המצריכים בישראל שם בשם בבני נח מיהא פוסקין שכשם שבני נח חייבין על ברכת הכנוי כך חייבין בקללה לבד אע״פ שלא בירך שם בשם שלא נאמר דין שם בשם אלא על ישראל וכן נראה מלשון גדולי המחברים אע״פ ולא כתבוה בפירוש וכן נראה שהרי שם בשם למדוהו למעלה מבנקבו שם ועליו נאמר כגר כאזרח למעט בני נח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו שאין חיוב בכינויים לגוים על ר׳ מיישא. שאמר ר׳ מיישא: בן נח שבירך (קלל) את השם בכינויים, אף לדעת רבנן חייב מיתה.
The Gemara comments: And Rav Yitzḥak Nappaḥa, who holds that according to the Rabbis, gentiles are not liable for cursing appellations for the name of God, disagrees with the opinion of Rav Meyasha. As Rav Meyasha says: A descendant of Noah who blessed God by one of the appellations is liable to be executed even according to the opinion of the Rabbis.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ד:ט״ז,כ״ב} כַּגֵּר כָּאֶזְרָח גֵּר וְאֶזְרָח הוּא דְּבָעֵינַן בְּנׇקְבוֹ שֵׁם אֲבָל גּוֹי1 אֲפִילּוּ בְּכִינּוּי.

What is the reason? It is because the verse states: “The convert as well as the homeborn, when he blasphemes the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16), from which it is derived that it is only in the case of a convert or a homeborn Jew that we require the condition: “When he blasphemes the name,” i.e., he is liable to be executed only if he curses the ineffable name. But a gentile is liable to be executed even due to merely cursing an appellation.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
גליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא [מה הטעם]? — שאמר קרא [הכתוב]: ״כגר כאזרח״, ומשם למדים: כי רק גר ואזרח שהם בעם ישראל הוא דבעינן [שצריכים אנו] כדי לעונשם מיתה בנקבו שם, שיהא משום ״ונוקב שם ה׳⁠ ⁠״ המיוחד, אבל גוי — דינו במיתה אפילו אם קילל רק בכינוי.
What is the reason? It is because the verse states: “The convert as well as the homeborn, when he blasphemes the name, he shall be put to death” (Leviticus 24:16), from which it is derived that it is only in the case of a convert or a homeborn Jew that we require the condition: “When he blasphemes the name,” i.e., he is liable to be executed only if he curses the ineffable name. But a gentile is liable to be executed even due to merely cursing an appellation.
גליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְרַבִּי מֵאִיר הַאי כַּגֵּר כָּאֶזְרָח מַאי עָבֵיד לֵיהּ גֵּר וְאֶזְרָח בִּסְקִילָה אֲבָל גּוֹי1 בְּסַיִיף סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוֹ אִיתְרַבּוֹ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara asks: And what does Rabbi Meir do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn”? What does he derive from it? The Gemara answers: Rabbi Meir derives that a convert or a homeborn Jew is liable to be executed by stoning for this transgression, but a gentile is executed by the sword. This exclusion is necessary as otherwise it might enter your mind to say that since gentiles are included in the halakhot of this verse, they are included in all the halakhot of blasphemy. Therefore the verse teaches us that they are not stoned.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״מ – דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח.
הואיל ואיתרבו – להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולשיטה זו של ר׳ מאיר, האי [זה] הכתוב ״כגר כאזרח״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומסבירים, לדעתו כך פירושו: גר ואזרח בישראל נידונים על עבירה זו בסקילה, אבל גוי העושה זאת דינו בסייף. והצורך במיעוט זה של ״כגר כאזרח״ כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו איתרבו [והתרבו מפסוק זה שיהא דינם כישראל, התרבו לכל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.
The Gemara asks: And what does Rabbi Meir do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn”? What does he derive from it? The Gemara answers: Rabbi Meir derives that a convert or a homeborn Jew is liable to be executed by stoning for this transgression, but a gentile is executed by the sword. This exclusion is necessary as otherwise it might enter your mind to say that since gentiles are included in the halakhot of this verse, they are included in all the halakhot of blasphemy. Therefore the verse teaches us that they are not stoned.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן הַאי כַּגֵּר כָּאֶזְרָח מַאי עָבֵיד לֵיהּ גֵּר וְאֶזְרָח הוּא דְּבָעֵינַן שֵׁם בְּשֵׁם אֲבָל גּוֹי1 לָא בָּעֵינַן שֵׁם בְּשֵׁם.

The Gemara asks: And what does Rav Yitzḥak Nappaḥa do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn,” according to the opinion of the Rabbis, since Rav Yitzḥak Nappaḥa holds that the Rabbis do not deem either a Jew or a gentile liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: He derives that it is specifically with regard to a convert and a homeborn Jew that we require the condition that he curse a name of God by a name of God; but with regard to a gentile, we do not require that he curse a name of God by a name of God in order for him to be liable.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יצחק נפחא אליבא דרבנן – כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר׳ מאיר סד״א הואיל ואיתרבי איתרבי.
גמרא ור״י נפחא אליבא דרבנן האי כגר כו׳ אבל נכרים לא בעינן שם בשם כו׳ למעטינהו מסקילה לא אצטריך כפירש״י ומשום דכל מיתתן בסייף ומהיכא תיתי למימר הכא סקילה כיון דלא איתרבו לרבנן אבל לענין שם בשם כיון דאינו מפורש בנכרי מה היא ברכת השם יש ללמוד סתום מן המפורש לגבי ישראל שהיא שם בשם אף על גב דלא איתרבאי אי לאו מיעוטא דכגר כו׳ ולרבי מאיר נמי מצי למימר למעט מכגר ואזרח שם בשם בנכרי אלא דתלמודא קאמר דמסקילה נמי אצטריך למעוטי אליביה כיון דאתרבי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולשיטת ר׳ יצחק נפחא, אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] שאינם מחייבים, לדעתו, בקללת כינוי לא את הישראלים ולא את הגוים, האי [אותו] כתוב ״כגר כאזרח״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים, לדעה זו כך הפירוש: גר ואזרח הוא דבעינן [שצריכים אנו] הגבלה זו שקילל שם בשם, אבל גוי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיקלל שם בשם.
The Gemara asks: And what does Rav Yitzḥak Nappaḥa do with this part of the verse: “The convert as well as the homeborn,” according to the opinion of the Rabbis, since Rav Yitzḥak Nappaḥa holds that the Rabbis do not deem either a Jew or a gentile liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: He derives that it is specifically with regard to a convert and a homeborn Jew that we require the condition that he curse a name of God by a name of God; but with regard to a gentile, we do not require that he curse a name of God by a name of God in order for him to be liable.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אִישׁ אִישׁ לְמָה לִי דִּיבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

The Gemara asks: Why do I need the inclusive term “anyone who curses his God,” according to the opinions that do not derive from it that a gentile is liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: No halakha is derived from it; it is not a superfluous term, as the Torah spoke in the language of people.
רש״ירמ״המהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איש איש למה לי – בין לר׳ מיישא בין לר׳ יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה׳ אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר׳ מיישא ואי לר׳ יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין.
תנו רבנן איש איש שתי פעמים לרבות את העכו״ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא סייף דכתיב באדם דמו ישפך ואתו הני וגמרי מינה:
ומקשינן וברכת השם שבני נח מוזהרין עליה מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה׳ אלהים על האדם ה׳ זו ברכת השם א״ר יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכינויים שבן נח נהרג עליהם דאי מהך קרא שם המיוחד כתיב קמ״ל איש לרבות בן נח שנהרג על ברכת השם אפי׳ בכינוי כישראל וסתמא כר׳ מאיר שמחייב מיתה על הכינויין אפי׳ בישראל וה״ה לעכו״ם דאתרבו להו מאיש איש. מכלל דקסבר רבי יצחק נפחא דבן נח שבירך את השם בכינוי לרבנן פטור ופליגא דרבי מיאשא כו׳. ומקשינן ורבי מאיר דמחייב אכינוי אפילו בישראל ומרבי עכו״ם מאיש איש לאיחיובי אכינוי כישראל האי כגר כאזרח מאי עביד ליה למאי הילכתא למעוטי בני נח. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן דכגר כאזרח הוא דבסקילה אבל עכו״ם בסייף סד״א הואיל ואתרבו מאיש איש לאחיובי אכינוי בישראל אתרבו נמי לכולה מילתא קמ״ל. ומקשינן ורבי יצחק נפחא דס״ל אליבא דרבנן דאפי׳ עכו״ם לא מיחייבי אכינוי ולא דריש כגר כאזרח האי כגר כאזרח מאי עביד ליה אי למעוטינהו לבני נח מסקילה היכא אתרבו לרבנן דאיצטריך למעוטינהו. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם יכה יוסי את יוסי אבל עכו״ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב. ומקשינן תו בשלמא לרבי מאיר דמחייב אכינוי אפי׳ בישראל איצטריך איש איש לרבויי עכו״ם שמוזהרין על הכינוי כישראל אלא לרבנן דסבירא להו דישראל לא מיחייבי אכינוי איש איש למה לי אי לאזהרה גרידתא לא ס״ד דהא אמרינן לקמן דאזהרה שלהן זו היא מיתתן וכיון דליתינהו אכינויין במיתה באזהרה נמי ליתינהו ומפרקינן דברה תורה כלשון בני אדם:
שם איש איש למה לי דברה תורה כו׳ דלפירוש רש״י דלרבי מיישא נמי פריך ליכא למימר דאתא איש איש לומר דבעינן שם בשם כמו בעכו״ם דלא אצטריך ליה להא ומהיכא תיתי דלא בעינן שם בשם דודאי הוה ילפינן סתום שבעכ״ום מן המפורש בישראל כמו שכתב לעיל וליכא למימר נמי דאתא איש איש לרבות סקילה בעכו״ם כמו בישראל דאם כן הויין דרשות דרבי מאיר הפוכה מדרבנן דרבי מאיר מרבה כינויין לעכו״ם מאיש איש וממעט סקילה מכגר ואזרח ולרבנן הוא בהיפוך דמחייבין כינויין מכגר ואזרח ומרבין סקילה מאיש איש ועוד דבסקילה בעכו״ם וכן בשם בשם לא אשכחן דפליגי בשום מקום וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולאותן שיטות שלמדו זאת ממקורות אחרים, לשון הריבוי ״איש איש״ למה לי? ומשיבים: לדעתם אין ללמוד מכאן, כי דיברה תורה כלשון בני אדם, וחזרה זו שייכת לסגנון המקרא הרגיל ואין ללמוד ממנה.
The Gemara asks: Why do I need the inclusive term “anyone who curses his God,” according to the opinions that do not derive from it that a gentile is liable for cursing an appellation of God’s name? The Gemara answers: No halakha is derived from it; it is not a superfluous term, as the Torah spoke in the language of people.
רש״ירמ״המהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תָּנוּ רַבָּנַן חשֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ דִּינִין וּבִרְכַּת הַשֵּׁם ע״זעֲבוֹדָה זָרָה גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגָזֵל וְאֵבֶר מִן הַחַי

§ Since the halakhot of the descendants of Noah have been mentioned, a full discussion of the Noahide mitzvot is presented. The Sages taught in a baraita: The descendants of Noah, i.e., all of humanity, were commanded to observe seven mitzvot: The mitzva of establishing courts of judgment; and the prohibition against blessing, i.e., cursing, the name of God; and the prohibition of idol worship; and the prohibition against forbidden sexual relations; and the prohibition of bloodshed; and the prohibition of robbery; and the prohibition against eating a limb from a living animal.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ירמ״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: שבע מצוות נצטוו בני נח כול׳,
ערך שבע
שבעא(בבא קמא פ. בבא בתרא ם) שבוע הבן פי׳ לבית המיל׳ ישוע הבן פי׳ יום לידת הבן כדכתי׳ והמליטה זכר ישוע ומילוט אחד הוא והיה מנהגם ליכנס לכבד אבי הבן בבשורת בן זכר זה פי׳ ר״ח ז״ל פ״א בערך ישע. (נזיר לב:) אמר אביי לא ידעינן לאימתי והכתיב שבועים שבעים נחתך על עמך פי׳ חשוב מגלות בבל עד גלות טיטוס ע׳ של גלות בבל. ות״כ של בנין בית שני הרי ת״צ שנים שבעה פעמים שבעים שנחתך ונגזר על ירושלם להחרב ולכלה מקום מזבח שהיו מביאים חטאות ואשמות לכפר עונם ולהשלים בניין ירושלם שהיא בנין בית עולמים כמו עד כי יבא שילה ומלמשוח קדש קדשים שלא היה שם שום משיחה בעולם. ומחרבן ראשון היתה גזירה גזורה לחורבן שני והיינו דכתיב שבועים שבעים ומכאן יכלו לידע אימתי חרבן שני וכאן הוא אומר והיו ימיו מאה ועשרים ואומר בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳ מלמד שהיתה גזירה גזורה קודם המבול ק״נ שנה וכן הוא אומר ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם ואומר בשנת ארבע לאחז א״א לומר כן אלא שהיתה הגזירה גזורה מימי עמוס שנתים לפני הרעש וישראל גלה יגלה מעל אדמתו ותדע ותשכל מן מוצא דבר להשיב גלות ולבנות ירושל׳ עד משיח נגד שבועים שבעה אלו שעשו בגולה ועלו ושבועים ששים ושנים שעשו בארץ ושבוע אחד מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא וקצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצה שוממות. פ״א ותדע ותשכל ממוצא דבר כשתוצא ממספרך כ״א שנה שטעית עדיין לא הלכו מע׳ שנה של גלות אלא שבועים שבעה שהם מ״ט שנים ונותרו כ״א להשלים לע׳ עד שיבא משיח נגיד והוא כורש שנאמר כה אמר ה׳ למשיחו לכורש ועתה כבר עברו שבעה שבועים משבועי׳ שבעים שנחתך על עמך חשוב מעתה ששים ושנים שבועים ושבעה שעברו הרי ששים ותשעה שבועים ועד תכלית ס״ב שבועים תתיישב ירושלים ותבנה רחובותיה שהן כלה ונחרצה ואותן של בית שני במצור ובמצוק היו ישראל שעשו מלחמות הרבה כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון ולאחר השבועים ס״ב יכרת משיח שתחרב ירושלם וישחיתה נגיד הבא זה טיטוס שישטוף הכל עד קץ מלחמת גוג ומגוג תהיה נחרצת שוממות והשבוע האחד שנחסר שלא נשלמו ע׳ שבועים לפי שבתחלת שבוע האחרון הגביר טיטוס ברית עם אומות אחרות לבוא על ירושלים חצי השבוע צר עליהם ולא יכול להם ובחצי השבוע היה בירושלים רעב גדול עד שאכלו שקצים ורמשים ואז תפשה והחריבה ונשבח זבח ומנחה ולפי שבא לירושלם בתחלת השבוע נחשב כאלו נחרב מיד (בכורות ה: ובבראשית רבה פרשה כ) נחש מוליד לשבע שנים שנאמר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מהבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא לומר לך כשם שבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מן הבהמה אחד לשבעה דהוו להו ז׳ שנים חתול לנ״ב יום בהמה טמאה לי״ב חדש (כתובות סג) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת (בראשית רבה נ״ב) למה ז׳ דינרים מפני שהיא מתחייבת לעשות ז׳ מלאכות טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת המטה וטוות וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג׳ דינרים בשבת למה ג׳ מפני שהוא חייב לה ג׳ שארה כסותה ועונתה (סנהדרין נו. ב״ר פרשה ט״ז. רצו ה׳ אלהים על האדם לאמר) צוהו על שבע מצות וכו׳ (שקלים פרק ז) א״ר שמעון ז׳ דברים התקינו ב״ד וזה אחד מהן עכו״ם ששילח עולתו וכו׳ (זבין פרק ב) בשבעה דרכים בודקין תת הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה וכו׳ (בסוף מכשירין) ז׳ משקין הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב והדבש:
א. [זיעבען.]
שבע מצות – יליף להו לקמן.
וגלוי עריות – כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם.
תנו רבנן ז׳ מצות נצטוו בני נח כולהו מפרש להו בגמרא לקמן ויליף להו מקראי. ר״י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו׳. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו״ם ענש אע״פ שלא הזהיר. ר׳ אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח כו׳ כולה ר׳ אליעזר קתני לה והכי קאמר אף על הכלאים הוזהרו ואעפ״כ מותרים ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואינן אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן. ואיבעיא לן מה״מ דאמרן ז׳ מצות נצטוו בני נח א״ר יוחנן דאמר קרא ויצו כו׳ כוליה קרא יתירה הוא דהא לא איצטריך אלא למיסר להו עץ הדעת דאי למישרא להו שאר הנך הא כתיב קרא אתרינא ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה והוה ליה למיכתב ויאמר לו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ואידך קרא למה לי ש״מ לדרשא הוא דאתא ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר למען אשר יצוה כו׳ ודינין כתיבי התם דכתיב לעשות צדקה ומשפט והיינו טעמא דלא חשיב נמי צדקה משום דהך צדקה דומיא דמשפט היא והיינו פשרה כך דרשינן בפירקא קמא (ו׳:) גבי הנך קראי. ה׳ זו ברכת השם. אלהים זו ע״ג. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זה ג״ע שנאמר בהן לאמר. מכל עץ הגן שמסור בידך ולא גזל. אכל תאכל דבר העומד לאכילה ולא אבר מן החי. כי אתא ר׳ יצחק תאני איפכא ויצו זו ע״ג מאי משמע רב חסדא כו׳ חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו אחרי צווי של נביאי הבעל מאי בינייהו איכא בינייהו עכו״ם שעשה ע״ג ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו להם משעת עשיה מיחייב ואע״ג דהתם נמי כתיב וישתתוו לו ויזבחו לי מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שלא יעשו פסל ומסכה שנאמר לא תעשה פסל וכל תמונה והם עשו להם עגל מסכה וגם צויתים שלא ישתחוו לו ולא יעבדוהו שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו לו ויזבחו לו למ״ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. ולשון הליכה לגבי ע״ג לעבוד משמע כדכתיב ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ותו כיון דכתיב הלך אחרי צו שהלכו אחרי מצות נביאי הבעל כמאן דכתי׳ בה דפלחה דמי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.
והנה בנוגע למצות דינים שנצטוו ב״נ כתב הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים הי״ד) וז״ל וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו׳ עכ״ל. אמנם עיין ברמב״ן עה״ת (בראשית לד:י״ג) וז״ל ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז.) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:) עכ״ל. והקשו האחרונים דצ״ע לפי הרמב״ן שסובר דגנבה ואונאה וכו׳ בכלל מצות דינים שנצטוו ב״נ א״כ למה נצטוו במצוה נפרדת על הגזל והרי זה נכלל במצות דיניםא. וי״ל דנפ״מ לענין גזל פחות משוה פרוטה דב״נ חייבים משום מצות גזל אף על פחות משו״פ, ואילו מצד מצות דינים אינם חייבים אלא גזל דשו״פ בדומה לדין ישראל.
ועוד יש להעיר בדברי הרמב״ן שכתב דעכו״ם חייבים על אונס ומפתה דזה בכלל מצות דינים, דלפי״ז צ״ע למה צריכים ציווי בפנ״ע לאוסרן באיסור אשת איש דנימא דזה נמי בכלל מצות דינים. ועיין במנחת חינוך (מצוה ל״ה אות ד׳) דב״נ חייב על אשת חבירו מדין עריות ומדין גזל, ונפ״מ שאם בעל ברצון הבעל והאשה ליכא משום גזל אך חייב מדין עריות, וכמו״כ י״ל לפי הרמב״ן.
ועוד יש להעיר דמלשון הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים הי״ד) מבואר דב״נ חייבים להושיב דיינין בכל פלך ופלך, ואילו לגבי ישראל פסק (פ״א מהל׳ סנה׳ ה״ב) דרק בא״י חייבים ישראל להעמיד דיינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ואילו בחו״ל אין מעמידין דיינין בכל פלך ופלך אלא רק בכל עיר ועיר, וקצת צ״ע דמשמע דיש חומרא בב״נ שחייבים להעמיד דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אף בחו״לב, ואילו ישראל אינם חייבים להעמיד בחו״ל דיינים בכל פלך ופלך, וצ״ע מ״ט יש חומרא בב״נ לגבי העמדת דיינים יותר מבישראל. וי״ל דבישראל יש חילוק בין חו״ל לא״י וכדי להראות שיש חילוק בין חו״ל לא״י אין מעמידין ישראל דיינים בחו״ל בכל פלך ופלך, משא״כ בב״נ אין שום נפ״מ בין חו״ל לא״י, ואי נתחייבו בהעמדת דיינים אין חילוק בין א״י לחו״ל וחייבים להעמיד דיינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אף בחו״ל.
א. והרה״ג הרב ירוחם גארעליק זצ״ל תירץ דדינים הוי מצוה על הכלל, ואילו גזל היא מצוה לכל יחיד ויחיד. ויש אחרונים שתירצו דנפ״מ לענין עכו״ם שלמד תורה דעובר באיסור גזילה וכר׳ יוחנן (לקמן נט.) דס״ל עכו״ם שלמד תורה חייב מיתה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
ב. דבגמ׳ דף נו: איתא ״כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר״, ואין חילוק בין חו״ל לא״י בנוגע לב״נ.
ג כיון שנזכרו דיני בני נח נכנסים כאן לסוגיה שלימה על פרטי דיניהם ומצוותיהם של בני נח. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: שבע מצות נצטוו בני נח, ואלו הן: דינין, כלומר, לעשות להם בתי דין שידונו בין הבריות, ועל האיסור של ברכת (קללת) השם, על איסור עבודה זרה, על איסור גילוי עריות, ושפיכות דמים, ועל איסור גזל, ועל איסור אכילת אבר מן החי.
§ Since the halakhot of the descendants of Noah have been mentioned, a full discussion of the Noahide mitzvot is presented. The Sages taught in a baraita: The descendants of Noah, i.e., all of humanity, were commanded to observe seven mitzvot: The mitzva of establishing courts of judgment; and the prohibition against blessing, i.e., cursing, the name of God; and the prohibition of idol worship; and the prohibition against forbidden sexual relations; and the prohibition of bloodshed; and the prohibition of robbery; and the prohibition against eating a limb from a living animal.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ירמ״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין נו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין נו., ר׳ חננאל סנהדרין נו. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין נו., רש"י סנהדרין נו., תוספות סנהדרין נו., רמ"ה סנהדרין נו., בית הבחירה למאירי סנהדרין נו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין נו., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין נו., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין נו., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין נו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין נו., אסופת מאמרים סנהדרין נו.

Sanhedrin 56a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 56a, R. Chananel Sanhedrin 56a, Collected from HeArukh Sanhedrin 56a, Rashi Sanhedrin 56a, Tosafot Sanhedrin 56a, Ramah Sanhedrin 56a, Meiri Sanhedrin 56a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 56a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 56a, Gilyon HaShas Sanhedrin 56a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 56a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 56a, Collected Articles Sanhedrin 56a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144