גמ׳ גמרא. תנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו׳ בנקבו שם יומת.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה׳ על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא דבמגדף את השם, השם המתברך צריך להיות השם של ד׳ אותיות (אדנ״י או שם הוי״ה), ואילו השם המברך יכול להיות אחד מן הז׳ שמות שאינם נמחקים. אמנם עיין ברמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג) שכתב וז״ל המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב״ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא שהמקלל את חבירו בשם חייב כשמקללו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין. וצ״ע מ״ט מגדף אינו חייב אא״כ קילל באחד מז׳ שמות שאינם נמחקין, והרי חזינן מדין המקלל את חבירו שחלה קללה אף בשם מן השמות ובכינוי.
וי״ל דכדי שתחול קללה בעינן רק שהמקלל יתכוון להקב״ה, דהיינו שמכוון שהקב״ה יביא את הקללה על המתקלל, ובלי הזכרת הקב״ה אין כח לקללה לחול ולא הוי קללה. ולכן סובר הרמב״ם שהמקלל את חבירו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין חייב, דמוכח מדבריו שמתכוון שהקב״ה יביא את הקללה על חבירו. והנה הראשונים דנו בדין שבועה בשם האם בעינן הזכרת השם ממש (א׳ מז׳ שמות שאינם נמחקין) או דחל שבועה אף בכינוי. ושיטת הרא״ש (המובא בטור יו״ד סימן רל״ז) היא דאע״פ שמעיקר הדין בעינן שם בשבועה מ״מ אם נשבע ולא הזכיר את השם אבל מוכח שנתכוון להקב״ה וכגון דנשבע בכינוי חלה השבועה מדין ידות, ועל כרחך דהרא״ש סובר שדין שם בשבועה אינו הלכה דבעינן חפצא של שם בנוסח של שבועה, אלא דבעינן שיתכוון לישבע בהקב״ה, וה״נ י״ל במקלל את חבירו דרק בעינן שיהא מוכח שמתכוון שהקב״ה יביא עליו את הקללה, ולכן חל איסור במקלל את חבירו בכינוי מן הכינויין. משא״כ במגדף את ה׳ נראה דא״א לגדף את הקב״ה בכבודו ובעצמו אלא האיסור הוא לגדף את עצם שם השם בעצמו, וילפינן מקרא דהאיסור הוא לקלל בשם מז׳ שמות את שם ה׳, ומשו״ה פסק הרמב״ם שאינו חייב אא״כ גידף בא׳ מז׳ שמות שאינם נמחקין את השם של ד׳ אותיות, דאזי חלה קללה בשם. משא״כ בכינוי דאע״פ שמוכח שהתכוון להקב״ה מ״מ ליכא חפצא דשם ולא הוי חלות שם קללה בשם.
ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין וכו׳ אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל עכ״ל. ונראה דאף במקלל אביו ואמו האיסור אינו לקלל אביו ואמו בזה שמכוון שהקב״ה יביא עליהם קללה אלא האיסור הוא לקללם בשם, ומשו״ה אינו חייב סקילה אא״כ קילל בא׳ משבעה שמות שאינן נמחקין.
והנה עיין בגמ׳ וז״ל דתניא איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ונקב שם ה׳ מות יומת, לפי שנאמר ונקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין, תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה, ועל הכינויין באזהרה עכ״ל. ופרש״י (בד״ה ואליבא דר׳ מאיר) וז״ל מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא, ואתא איש איש להשוות נכרים וישראל בכל הני כנויים, כגון אלהים, שדי, צבאות, ולא דמו לכנויים דמתניתין דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתניתין דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל עכ״ל. ומבואר דלרש״י ר״מ מחייב מגדף את ה׳ במקלל באחד מז׳ שמות, ואילו לרבנן אינו חייב עד שיקלל בשם המיוחד, אמנם לכו״ע צריך לקלל בשם. אמנם מהרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) משמע דמפרש את המחלוקת בין ר״מ לרבנן באופן אחר, דלר״מ חיוב מגדף חל במקלל בכינוי, משא״כ לרבנן בעינן שיקלל בא׳ משבעה שמות שאינם נמחקין (ופסק הרמב״ם כוותייהו). ונראה דלפי הרמב״ם יסוד המחלוקת בין ר״מ לרבנן הוא דלר״מ רק בעינן שיכוון להקב״ה ולכן סגי בכינוי, משא״כ לרבנן צריך לקלל עצם השם וקיי״ל כוותייהו ולכן אינו חייב אא״כ קילל באחד משבעה שמות שאינם נמחקים.
והנה לגבי השם המתברך כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכו׳, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ״ל. ומבואר מהרמב״ם דישנן ג׳ שיטות: א) שחייב רק על שם אדנ״י, ב) דחייב רק על שם הוי״ה (וזוהי שיטת הרמ״ה מובא בכס״מ), ג) דחייב על שם אדנות ושם הוי״ה (שיטת הרמב״ם). ובביאור מחלקותם נראה לבאר דאיתא בפסחים
(דף נ.) ״רבי אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו״ד ה״א, ונקרא אני באל״ף דל״ת״. ועיין בגמ׳ סוטה
(לח.) דילפינן דברכת כהנים נאמרה בביהמ״ק בשם המפורש, וז״ל רבי יאשיה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס״ד, אלא מקרא זה מסורס הוא בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה עכ״ל, וכתב הרמב״ם (פי״ד מהל׳ תפילה ה״י) וז״ל ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו״ד ה״א וא״ו ה״א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל״ף דל״ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד עכ״ל. ומבואר דבביהמ״ק מבטאים את שם הוי״ה ככתבו בשם המפורש, וכן קיי״ל לענין וידוי כה״ג ביוה״כ
(יומא לז.), וכשנותן כה״ג הגורל על השעיר לה׳ אומר להשם חטאת בשם המפורש (עיין ברמב״ם פ״ב מהל׳ עבודת יוה״כ ה״ו). ואילו בגבולין מבטאים את השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א בשם אדנות, ע״פ גזה״כ ״זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר - לא כשאני נכתב אני נקרא״ – דבגבולין קוראים את השם אדנ״י למרות שהכתוב הוא השם הוי״ה.
והנה יש לחקור בגדר הלכה זו ״דלא כשאני נכתב אני נקרא״, האם הוא דין במעשה הקריאה בלבד דבגבולין מבטאים את השם בלשון אדנ״י, אמנם עיקר חלות השם הוא שם הוי״ה וכשמבטא את השם בלשון אדנ״י זה הוי קיום של אמירת שם הוי״ה, או״ד דעצם חלות השם מתחלף ובגבולין חל השם אדנ״י ושם הוי״ה מתעלם ואינו חל. ונראה דהמחלוקת בין הג׳ שיטות שברמב״ם תלוי בחקירה הנ״ל, דלכו״ע המגדף חייב רק כשהשם המתברך הוא שם המפורש. ונראה דלפי שיטת הרמ״ה המגדף חייב רק על השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א וכפי שמתבטא במקדש שהוא עיקר קריאתו, משום דאזי מהוה השם חלות שם המפורש. ואילו כשהשם נקרא בלשון אדנות אזי הוי חלות שם חפצא של שם אדנות ואין לשם אדנות קדושת שם המפורש, ומשו״ה אינו חייב משום מגדף. ואילו השיטה הראשונה שברמב״ם דס״ל דחייב רק על שם אדנ״י סובר דמאחר שבגבולין שם הוי״ה נקרא בלשון אדנ״י א״כ חל קדושת שם המפורש בקריאת אדנ״י, והמגדף שבגבולין אינו חייב אלא על השם הנקרא של שם הוי״ה ולא על ביטוי השם ככתיבתו. אמנם הרמב״ם לעומת זאת, מוסיף על קריאת שם ההוי״ה כמו שנקרא במקדש אף את קריאת שם אדנ״י כמו הקריאה במדינה, כי לשיטתו קריאת שם אדנ״י אינה מחלפת את עיקר שם הוי״ה בשם אחר של אדנ״י, אלא קריאת אדנ״י מהוה קריאת שם הוי״ה בעצמו, וע״י קריאת אדנ״י חל חפצא של שם הוי״ה. ולכן מחייב הרמב״ם בשניהם. ואילו לפי הדיעה הראשונה שברמב״ם שם הוי״ה בגבולין נקראת דוקא ע״י קריאת אדנ״י, וקריאתו ככתבו שבמקדש הוא דין מיוחד במקדש לקריאת שם הוי״ה כמצותו (כבעבודת יו״כ ובברכת כהנים), ובגידוף שאין בו קריאת שם המפורש כמצותו קריאה ככתבו אינה חלה כלל ואינו חייב אלא דוקא בקריאה של אדנ״י.א
ועיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ יסוה״ת ה״ב) וז״ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו״ד ה״א וא״ו ה״א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם מנה את אדנ״י והוי״ה כאחד כי לאדנ״י יש קדושת שם הוי״ה, דאדנ״י הוי דין קריאת שם הוי״ה. אך לכאורה צ״ע, דלפעמים אף שם אלקים בא במקום שם הוי״ה, וכגון כשכתוב בתורה אדנ״י תכף ומיד קודם לשם הוי״ה, שקוראים אדנ״י אלקים, וא״כ לכאורה בדין הוא שגם השם אלקים יתקדש בקדושת שם המפורש, וא״כ צ״ע למה לא יתחייב המגדף בשם אלקים. ועוד צ״ע למה מנה הרמב״ם את השם אלקים כשם בפני עצמו בו בשעה שאיחד את השם אדנ״י עם השם המפורש משום דין הקריאה.
ונראה שחלוקה קריאת אדנ״י מקריאת אלקים כשהם נקראים במקום הוי״ה. דין קריאת אדנ״י דין הוא במעשה הקריאה, ועכ״ז חלות דין השם נשאר שם הוי״ה ככתבה. ולפיכך אליבא דהרמב״ם מהווה שם אדנ״י ע״פ דין שם אחד עם שם הוי״ה. מאידך, קריאת אלקים מחלפת את שם הוי״ה בחלות שם אלקים; קריאת אלקים אינה דין במעשה הקריאה בעלמא, כי אם דין החלפת השם של הוי״ה בשם אלקים, שכן שם אלקים חל במקום שם הוי״ה. ולכן לא נתקדש שם אלקים בקדושת שם המפורש כהוי״ה אך נתקדש דוקא בקדושת שאר השמות המיוחדין - שלא כשם אדנ״י. (ויתכן שההבדל נעוץ בכך שאדנ״י הוי שם בן ד׳ אותיות כהוי״ה ואילו אלקים אינו שם בן ד׳ אותיות, ואכמ״ל בעניני סוד).
אמנם הבחנה זו בין קריאת אדנ״י לבין קריאת אלקים כשהכתיב הוי״ה מנוגדת לכאורה לשיטת רבינו הלל בתוס׳ סוטה (לח. ד״ה או אינו וכו׳) שכהנים המברכים ברכת הכהנים בגבולים מברכים עם כל ו׳ השמות (חוץ מעם שם המפורש המוזכר רק במקדש), כגון עם קל אלקים וכו׳. והתוס׳ שם משיגים עליו ולדעתם כהנים בגבולים חייבים לברך דוקא בשם אדנ״י. ונראה דר׳ הלל סובר שבגבולים כל ו׳ השמות המיוחדים נקראים במקום הוי״ה אך יש סדר עדיפות להשתמש קודם כל עם אדנ״י. עכ״ז הסדר הזה אינו מעכב וניתן לקרא אף ביתר השמות המיוחדים. ונמצא דאליביה יש דין אחד לכל הקריאות דהוי״ה, ושלא כנ״ל.
ב) הרמב״ם (פ״ו יסוה״ת ה״ב) מנה את שם הוי״ה ושם אדנות כחדא. וצ״ע דבשלמא בקריאה אדנות הוא במקום הוי״ה ושם אחד הוא כנ״ל, אבל בכתיבה הלא יש כמה דוכתי דכתוב שם אדנות בפני עצמו ואינו שם הוי״ה, ולמה לא לימנינהו לתרתי שמות (ועיין בכסף משנה שרמז לקושיא זו). ונראה דעיין בסנהדרין
(דף ס׳) ז״ל אמר ר׳ אחא אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות עכ״ל. ומשמע דיש קדושה מיוחדת לשם בן ד׳ אותיות וזה כולל אדנות והוי״ה בין בקריאה ובין בכתיבה ולכן נחשבים לשם אחד במנין השמות המיוחדים.
ב
א. והרה״ג ר׳ ירוחם גארעליק זצ״ל אמר בשם מרן הגרי״ז זצ״ל דיש לפרש שיטת הרמ״ה באופן אחר קצת, דבאמת אף הרמ״ה סובר דבודאי אדנות מהוה חלות קדושת שם הוי״ה מדין השם הנקרא, דבגבולין שם הוי״ה נקרא בלשון אדנות, אולם נראה דזה רק היכא דחל דינים של קרי וכתיב וכשנקרא בלשון אדנ״י בתורת מצוות קריאה, אבל במגדף שאין בזה מצות קריאה ליכא בשם אדנ״י חלות שם קדושת שם המפורש, ולכן אין חיוב בקריאת השם בלשון אדנות, דבלי דין קריאה כמצוותו אדנ״י הוי כמו שאר השבעה שמות ואין בו קדושת שם המפורש, ומשו״ה הרמ״ה סובר שמגדף אינו חייב אלא על ביטוי של השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א ככתיבתו.
ב. וע״ע בס׳ רשימות שיעורים למס׳
שבועות דף לה. בענין שמות שאינם נמחקין.