גמ׳. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא לפי שלא טען הוא.
לכאורה צ״ע למה הנחש נחשב למסית, והרי דין מסית הוא דוקא כשמסית לעבוד ע״ז, ואילו הנחש הסית את חוה לעבור איסור לאו של מאכלות אסורות. וי״ל דהחטא של אכילה מעץ הדעת לא הוי רק איסור מאכלות אסורות אלא היה בזה ג״כ כפירה בה׳, דכתיב
(בראשית ג:ה) ״כי ידע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע״. ונראה דמבואר מזה דבמסית לכפירה חל דין מסית. ועוד יתכן לומר דיש דין מסית במי שמסית את חבירו לעבור על כל לאו שבתורה
א, ויש להביא סמוכים לכך מדברי הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פרק מ״א) לגבי עיר הנדחת שכתב וז״ל אבל העושה ביד רמה הוא המזיד שיעיז פניו ויעבור בפרהסיא, שזה אינו עובר לתאבון לבד ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מדותיו לבד, אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה, מפני זה אמר את ה׳ הוא מגדף, והוא יהרג בלא ספק, ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחרת לחלוק בו על התורה, ומפני זה בא הפירוש המקובל בע״ז הכתוב מדבר, מפני שהוא חולק על פנות התורה, כי לא עבד אדם כוכב כלל, אלא מי שהאמין בו הקדמות, כמו שבארנו בחבורנו פעמים, וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה, ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז, או הקיף פאת הראש, לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת, הוא אצלי הנאמר עליו את ה׳ הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש, כאנשי עיר הנדחת שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש, ולזה ממונם בשרפה ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה׳, והשיבו הם ג״כ אם במרד וגו׳ עכ״ל. והנה הרמב״ם מביא ראייה לדבריו דכל עבירה הנעשית ביד רמה מתוך כפירה בתורה ובה׳ נידונית ליהרג משום מיתת כפירה כמיתת עיר הנדחת מהמעשה בספר יהושע (פכ״ב: י׳ – כ״ט) דבני גד וראובן וחצי שבט משנה הקימו מזבח בעבר הירדן, ויקהלו כל בנ״י לעלות עליהם לצבא (פכ״ב:י״ב), ואמרו להם (פכ״ב:ט״ז) ״מה המעל אשר מעלתם בה׳ אלוקי ישראל לשוב מאחרי ה׳ בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה׳ ״. וצ״ע דלכאורה רק עברו על איסור של הקמת במה והלאו דשחוטי חוץ, וא״כ למה כל ישראל עלו עליהם למלחמה, וטענו שמעלו בה׳ אלוקי ישראל לשוב מאחרי ה׳, דהטיחו בהם שעבדו עבודה זרה. ומשמע מזה דאף בשאר עבירות חל דין עיר הנדחת, שאם יצאו אנשים מדיחים שמסיתים את אנשי העיר לעבור על איזה עבירה שבתורה אזי העיר שעברו על האיסור מחמת ההדחה נידונית כעיר הנדחת
ב. ולפי״ז י״ל דאף דין מסית חל אף בשאר עבירות ולא רק במסית לעבודה זרה, דאין דין עיר הנדחת חל אא״כ יש מסיתים ומדיחים שהדיחו אנשי העיר לעבור על העבירה, ומוכח דאף בשאר עבירות חל דין מסית.
ויש להביא ראייה דהרמב״ם פירש את המעשה בס׳ יהושע דעלו ישראל על ב״ג וראובן וחצי שבט מנשה למלחמה מדין עיר הנדחת, דכתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו) וז״ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם וכו׳ עכ״ל. הרמב״ם סובר דשולחין להם ב״ד שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם ואם חזרו ועשו תשובה מוטב, וצ״ע מהו מקורו של הרמב״ם לזה, דהיכן מצינו שתשובה מועילה בחייבי מיתת ב״ד. וכן השיג עליו הראב״ד וז״ל א״א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ״ל. וי״ל שמקורו מהמעשה הנ״ל שבס׳ יהושע, ששלח יהושע את פנחס ואלעזר להחזירם בתשובה. וכן משמע ממה שכתב הרמב״ם ״ואם יעמדו באולתן ב״ד מצווין לכל ישראל לעלות לצבא״, והוא כלשון הקרא בס׳ יהושע (כ״ב: י״ב) ״ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא״. וצ״ע היאך למד הרמב״ם מהך מעשה דמיירי מאיסור שחוטי חוץ ואיסור במה לדינים שחלין בעיר הנדחת דעלמא. וצ״ל דמזה יש ראייה דס״ל להרמב״ם דחל דין עיר הנדחת אף כשמדיחין את העיר לעבור על שאר איסורין ואיסור לאו בעלמא ולא רק בהדחה לעבוד ע״ז. וי״ל דיש מקור לזה ג״כ מהא דאמרינן בסוגיין דהנחש הוי מסית, ואע״פ שלא הסית לע״ז אלא לעבור על איסור אכילה מעץ הדעת.
אמנם יתכן דבאמת אף הרמב״ם סובר דדין עיר הנדחת חל רק כשהדיחו אותם לעבור ע״ז והא דנתחייבו בני גד וראובן לא היה מחמת שעברו על איסור הקמת במה והלאו דשחוטי חוץ, דהוי לאו בעלמא, אלא נתחייבו מחמת שעשו העבירה להכעיס ביד רמה, והעושה עבירה להכעיס דינו כאפיקורס, ומשו״ה נתחייבו מדין עיר הנדחת. אמנם מהא דנחש הוי מסית משמע דאף בשאר עבירות חל דין מסית.
גמ׳. מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין.
עיין בתוס׳ (ד״ה דברי הרב ודברי התלמיד) וז״ל וא״ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה, ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר עכ״ל. וצ״ע דלכאורה מדברי התוס׳ מבואר דהנחש לא נתחייב משום מסית שלא נצטוה שלא להסית ונענש רק משום שבאה תקלה על ידו, כלומר שלא נענש על עצם ההסתה אלא דנענש על מעשה העבירה של אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת. ולפי״ז צ״ע היאך ילפינן בגמ׳ שאין טוענין למסית מהנחש, דהרי הנחש לא נענש על ההסתה עצמה מדין מסית אלא דנענש על עצם מעשה העבירה של אכילה מעץ הדעת, וא״כ היה צריך לטעון עבורו הטענה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דאשלד״ע, והיאך ילפינן מהנחש שאין טוענין למסית. ואי נימא דלא נתחייב הנחש מחמת מעשה העבירה של אכילת אדם וחוה מעץ הדעת אלא דנתחייב משום איסור כפירה וע״ז שנכלל באכילה זו א״כ היה צריך לטעון עבורו דברי הרב וכו׳ דבעובד ע״ז וכופר חל דין והצילו העדה, אלא על כרחך דהנחש נתחייב משום מסית וגוף ההסתה והיה יכול לטעון דברי הרב וכו׳ אלא שהקב״ה לא טען טענה זו עבורו משום שאין טוענין למסית, וא״כ שוב קשה קושיית התוס׳ דכל מסית יפטור את עצמו בטענה זו, וצ״ע.
והנה הקשו האחרונים דבקידושין (דף מג.) איתא ״האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב, וכו׳ אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו״, ומבואר בגמ׳ דאע״פ שלבית הלל אין שליח לדבר עבירה מ״מ חייב עונש ביד״ש. ולפי״ז צ״ע בסוגיין דהרי הנחש רק נתחייב בידי שמים, והיאך יכול לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין – כלומר שהיה לו לטעון דאין שליח לדבר עבירה, והרי בסוגיא בקידושין מבואר דבדיני שמים קיי״ל דיש שליח לדבר עבירה.ג
וי״ל דהא דאמרינן בגמ׳ קידושין דחייב בדיני שמים אינו מדין יש שליח לדבר עבירה, דבאמת אף בדיני שמים קיי״ל דאשלד״ע, אלא דהסוגיא שם מיירי כשמינה שליח להרוג אדם אחר דהמשלח חייב מיתה ביד״ש מדין גרמא לרציחה, וכדפסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב – ה״ג) וז״ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגהו או שכפתהו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכו׳ כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע״י שליח וכו׳ מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ״ל. אמנם י״ל דבאופן אחר אין שליח לדבר עבירה אף בדיני שמים. וכן משמע מפרש״י (שם ד״ה דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו) וז״ל לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת״ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם עכ״ל, דלת״ק חייב משום גרם רציחה.
א. עיין ביד רמה ד״ה דף כט. ד״ה ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית דנקט דיש דין מסית בכל עבירות שבתורה.
ב. אמנם צ״ע איך דנו לעשות מלחמה כנגד בני גד וראובן מדין עיר הנדחת, והרי קיי״ל דאין עושין עיר הנדחת אלא עד רובו של שבט ולא בשבט כולו (עיין בגמ׳ דף טו: וברמב״ם פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ב), והתם עברו כל השבט דראובן וגד, וצ״ע. (רבינו זצ״ל)
ג. ועיין בש״ך חו״מ סימן לב ס״ק ג׳ שהקשה כן, והוכיח מזה דאף בדיני שמים אמרינן דאשלד״ע.
