אר״ל למי שמשייר כו׳ אלא למי שלא למד אפי׳ חק אחד כו׳. כן הוא בילקוט ולכאורה לפי משמעו קשה לר״ל וכי משום עבירה אחת נופל בגיהנם ולר״י נמי וכי מצוה אחת מצלת האדם מן הגיהנם ונראה לפרש ע״פ הירושל׳ דרש ר״ע לכן הרחיבה וגו׳ לבלי חק לבלי חקים אין כתיב כאן אלא לבלי חק למי שאין בידו מצוה אחת שיכריעו לכף זכות ה״ה לעה״ב אבל בעה״ז אפילו תתקצ״ט מלאכים כו׳ הוא מבואר שכל מצוה שאדם עושה קונה לו פרקליט אחד וכן בעבירה קונה לו קטיגור אחד וקאמר דבעה״ב הדין הוא דין אמת ובחציו זכאי ובחציו חייב צריך מצוה אחת שיכריעו לכף זכות משא״כ בעה״ז שא״א לאדם שיהיה נידון בחציו זכאי וחציו חייב אלא אפילו אם יהיה מליץ אחד מיני אלף דהיינו אפי׳ מצוה אחת אם אין לו עבירות יזכה לעה״ב והשתא יש לפרש בשמעתין דר״ל קאמר למי שמשייר כו׳ דהיינו מי שחציו זכאי וחציו חייב ובמצוה אחת מכריעו ומשייר אח״כ מצוה אחת יפול בשאול הגיהנם והיינו כדדרש ר״ע וא״ל ר״י לא ניחא ליה למרייהו דלימא הכי אפי׳ בדין עה״ב אלא אפי׳ לא למד אלא חק א׳ אותה מצוה אחת היא לו לפרקליט להצילו מגיהנם:

שלישי של שם כו׳. ופירש״י לדברי ר״ל נמצאו ישראל מתמעטין כו׳ ע״ש ולולי פירושו נראה דודאי גם הנשארים מן העובדי כוכבים הכשרים שבהם כמ״ש אח״כ והבאתי את השלישית באש ובחנתים וגו׳ ולא יותר מכלם בין מישראל בין מכשרי עובדי כוכבים אלא שלישית של שם וא״ל ר״י לא ניחא למרייהו דישראל ודכשרי עובדי כוכבים דלימא להו הכי שיתמעטו כ״כ וק״ל:

אחד מעיר ושנים ממשפחה אר״ל דברים ככתבן לשיטתו שיתמעטו ישראל ור״י לשיטתו שלא יתמעטו אבל אחד מעיר מזכה כו׳ כמ״ש באברהם שבזכותו נצלת עיר צוער ושנים מזכין וכו׳ כמ״ש במשה ואהרן שבזכותם נבחרו כל שבט לוי לעם קדוש:

לא תמצא בארץ וגו׳. לעיל מיניה כתיב והחכמה מאין תמצא וגו׳ ואמר כי לא תמצא בארץ החיים והוא מקום שווקים למצוא בו תענוגי עולם כמ״ש ביומא בארצות החיים זה מקום שווקים והיינו דקאמר במי שמחיה עצמו עליה:

שנאמר וענתה כימי נעוריה וגו׳. כלומר שיתמעטו בגלות כמו שנתמעטו בימי נעוריה דהיינו הליכותיה במדבר שלא נשארו רק שנים מהם כלב ויהושע וכן כימי עלותה וגו׳ ואולי שאלו הב׳ שנשארו שהם כלב מיהודה ויהושע מאפרים הוא רמז על הב׳ לעתיד משיח בן דוד מיהודה ומשיח בן יוסף מאפרים:

בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך וכו׳. נראה דודאי שלא היה יכול להראות לו עתה מה שכבר טבעו מהם כו׳ בזמן שהיה קודם זה כמה שנים אבל אפשר שהראה לו זקן ספר זכרונות שלהם שיש לכל מלכות ספר זכרונות בכל שנעשו מקדם:

ועד״ז נענש משה שנאמר ומאז באתי כו׳. נראה דלא קאי אמהם טבעו בים דגזירת השלכה ליאור כבר היה קודם שנולד משה אלא דמהם הרגו בחרב ומהם מעכו כו׳ אפשר שהיה אחרי שליחותו של משה וקאי שפיר עליהו ועד״ז נענש משה וגו׳ אמנם מתוך הכתובים נראה שלא הכביד פרעה בשום דבר על ישראל אחר שליחותו של משה אלא שלא נתן להם תבן ותוכן הלבנים יתנו ועלה קאי כל הענין ויראו שוטרי וגו׳ ויאמרו ירא ה׳ וגו׳ ויאמר למה הרעות וגו׳ ומאז באתי וגו׳ ואולי מ״ש ע״ז נענש משה כו׳ לא קאי אלא אמהם מעכו בבנין ויצא להם לומר כן ממלת לבנים ומלבניכם שהוא מלשון בנים כדאמרינן בעלמא לבנים לבני בנים שא״ל פרעה תבן לא ינתן להם ואעפ״כ תוכן לבנים תתנו כי יתנו בניהם במקומן בתוכו ומספר גרעון הלבנים כדאמרינן באגדה שא״ל משה להקב״ה למה הרעות וגו׳ עכשיו שאין לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין א״ל הקב״ה קוצים כו׳ ונראה עוד דקאי נמי אמהם הרגו בחרב ממה שאמר בענין לתת חרב בידם להרגנו כי עד היום ההוא שהיה דן אותם במים לפי שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם אבל בחרב לא היה דן אותם כמ״ש אם נידונם בחרב הרי חרבו שלופה בידו אבל ע״י שליחותו של משה הוכבד עליהם העבודה לכופם במכת חרב כמ״ש לתת חרב בידם וגו׳ וז״ש משה למה זה שלחתני וגו׳ שאפשר שע״י שאני הייתי השליח גרם הדבר לפי שכבר הרגתי מצרי בחרב הם נחשבים עצמם לנגדי כנרדפים ובזה אני נותן להם פתחון פה לתת חרב בידם להרגני:

הרבה פעמים כו׳. באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא א״ל מה שמך כו׳ ואתה אמרת לי מה שמך ועכשיו אתה אומר והצל לא הצלת וגו׳ למדו לומר שהוכיחו על דברים הללו מתחלת פ׳ שלמטה הנסמך לכאן שא״ל הקב״ה וארא גו׳ באל שדי ושמי ה׳ וגו׳ וגם הקמותי את בריתי לתת וגו׳ כמפורש בש״ר ע״ש וכן פירש״י בחומש אלא שרש״י בחומש נקט קרא דלמה הרעות במקום שהזכיר כאן קרא ומאז באתי לדבר וגו׳ ואין לחוש אלא דנקט תחלת הענין של דברי משה וכן בסוגיא דילן נקט תלמודא בתחלה שנאמר ומאז באתי לדבר וגו׳ וסיים בסוף בקרא דהצל לא הצלת וגו׳ אבל הרא״ם לא כ״כ ע״ש ומתוך שמעתין מוכח כמ״ש דעניינא אחד הוא ויש לדקדק לפי פירש״י בחומש דלמה הרעות וגו׳ היה ג״כ הרהור הא אמרינן פרק נגמר הדין ועשיר יענה עזות זה יהושע כו׳ אילימא מהכא למה העברת העביר משה נמי מימר אמר למה הרעות וגו׳ וי״ל דודאי שניהם ל׳ הרהור משמע אלא ה״ק דאם נקרא יהושע ועשיר יענה וגו׳ בשביל דבור זה א״כ משה נמי אמר הכי ואמאי נקרא תחנונים ידבר וגם מוכח לשון תנחומא דלמה הרעות וגו׳ הרהור משמע ועי׳ בש״ר ועיין בזה ברא״ם ובביאורי מהר״ן וכתב רש״י בפירוש החומש ואין מדרש זה מתיישב אחר המקרא כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ועיין בפירוש דבריו בעקידה ובחזקוני וברא״ם ועיין בזה תשובת הרמב״ן והרא״ם טען עליו ע״ש ואין להאריך בדבריהם והנ״ל לקיים דברי המאמר ע״פ דברי הרמב״ן לפי שההבטחה שהיא בשם הגדול היא יותר גדולה מהבטחה שהיא בשמות אחרים ולאבות ג״כ נגלה לפעמים בשם הגדול באברהם בברית בין הבתרים וביעקב במראה החלום אלא שלפעמים לא נגלה להם רק באל שדי וענין ולא הרהרו אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך הוא אחר דכמה פעמים נגליתי להם רק באל שדי ולא שאלו ממני להבטיחם בשם הגדול ולא הרהרו אחרי מדותי כשלא נתקיימה ההבטחה להם בעצמם להבטיחם בשם הגדול אבל האמינו בי שיתקיים ההבטחה לדורותם ואתה שאלת להבטיחך בשם הגדול ואעפ״כ הרהרת אחר מדותי כשלא נתקיימה ההבטחה מיד ואמרת למה הרעות וגו׳ ויתישב לפ״ז שלא הוכיחו הש״י מיד כששאל ואמר מה שמך וגו׳ שלא הוכיחו רק על ההרהור שעכשיו אחר שהבטיחו כבר בשם הגדול היה לו להאמין ולא להרהר ולומר למה הרעות וגו׳ וכ״נ מדברי התנחומא שלא הוכיחו כלל על שא״ל מה שמך וגו׳ דאיתא שם שאסור לאדם לקרוא השם באותיותיו תדע לך שלא גילה אותו לאבות ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול ישראל כו׳ ובתר הכי מייתי דרשה דהכא שהוכיחו על שהרהר אחר מדותיו והשתא שפיר נמשך וגם אני שמעתי וגו׳ שהיא תוספת הוכחה למשה מאחר שגם ראית שאני שמעתי נאקת וגו׳ כדי לקיים הבטחת אבותיהם שלא היה רק באל שדי והיה לך לישא ק״ו בהבטחתי לך בשם הגדול ולא היה לך להרהר ולומר למה הרעות וגו׳ כ״נ לקיים דברי הרמב״ן ויבואו דברי הדרש על נכון ע״ש:

אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה וגו׳. יראה דכמה קראי בפרשת לך לך דלקמיה מהאי קרא דאית בהו בשורת הארץ משום דהנהו קראי קרובים לפרש כפשוטו שנתבשר אברהם שנתנה הארץ לזרעו והם יקנו אותה בחזקה מה שלא היה אברהם יכול לעשות כן אבל מהאי קרא התהלך בארץ לארכה וגו׳ דגמרינן מינה פרק המוכר פירות שנקנית הקרקע לאברהם בהילוך באורך ורוחב היה אפשר לאברהם להרהר כשבקש מקום לקבור כו׳ ואע״ג דאיש אחר אינו קונה כל הקרקע בהילוך אורך רק הדרך משום חשיבותו דאברהם קנה כל ארץ ישראל כדאמר שם וכן ביצחק גור בארץ הזאת וגו׳ אליו נאמרה הבטחה זו ואעפ״כ לא הרהר כשגירש אותו אבימלך וא״ל לך מעמנו וכן ביעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו׳ שקיפל לו הקב״ה כל א״י תחתיו וקנה אותה כדאמרינן פרק ג״ה ואעפ״כ לא הרהר כשבקש מקום לנטוע אהלו בא״י:

במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמות ל״א כו׳. כתב הרא״ם אין זה סותר מאמר יען לא האמנתם בי וגו׳ דמשמע דלולא אותו חטא היו מביאין את ישראל לארץ כי יתכן כו׳ י״ל שלא ידע בנבואתו רק שלא יכנס בה כמו מנהיג כו׳ ולפיכך שיתף עצמו עמהם ואמר נוסעים אנחנו וגו׳ וההיא דש״ר כו׳ עכ״ל והאריך ע״ש והדברים דחוקים שיהיה משה נכנס לארץ ישראל ויהושע תלמידו יהיה מנהיג בחיי משה ואין המלכות נוגעת בחברתה ואין אלו אלא דברי נביאות שלא ידע משה בנבואתו רק שלא יכניסם כמו מנהיג וההיא דש״ר לא משמע כדבריו וע״כ הנראה דודאי ידע משה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ אבל חשב משה שאפשר לבטל הגזירה בתפלה שלא היה באותה גזירה שבועה אבל בגזרת מי מריבה היה בו גזר דין שיש עמו שבועה כפירש״י בפרשת חקת לכן לא תביאו וגו׳ בשבועה כמו לכן נשבעתי כו׳ עכ״ל ע״ש וכדאי׳ פ״ק דר״ה והשתא דנוסעים אנחנו ששיתף עצמו עמהם א״ש דקודם מי מריבה חשב משה לבטל הגזירה וכתב הרא״ם עוד לשיטתו וההיא דתביאמו ותטעמו שנתנבא שלא יכנס לארץ ואפילו קודם גזירה ההיא כניבא ואינו יודע מה ניבא עכ״ל ודאי דהכי מוקמינן האי קרא בפרק יש נוחלין אבל אין הפי׳ כמו שחשב הרא״ם דהתם לאו אמשה קאמר דניבא ואינו יודע מה ניבא דמשה ודאי ידע בנבואה שלא יכנס לארץ אבל משום דכל בני ישראל אמרו השירה ואמרו תביאמו ותטעמו ולא אמרו תביאנו ותטענו שהיו מתנבאין ואינן יודעין מה קאמרי על גזירת מרגלים שלא יכנסו לארץ והכי משמע לישנא דתלמודא מתנבאין כו׳ וכ״ה בהדיא במכילת׳ וכפי׳ רשב״ם בהדיא התם ודו״ק:

וימהר ויקוד גו׳ מה ראה משה כו׳. דמשמע להו שהתעורר משה להשתחוות ע״י קריאת המדות ששמע מלפניו ובודאי ידע כבר מדותיו יתברך אבל עתה נתעורר יותר באחד מהי״ג מדות ופליגי מר אמר ארך אפים כדמסיק ומר אמר אמת כפירש״י כי זו המדה מנגדת בריאת האדם כמ״ש אמת אומר אל יברא שכולו שקר:

וכותב ארך אפים א״ל רבש״ע ארך אפים לצדיקים כו׳. בפ׳ עושין פסין ובפ׳ שור שנגח אמרינן ארך אפים ולא כתיב ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעים לפי זה ה״ל למשה למימר ארך אף לצדיקים וי״ל לפי דעת משה דאין ארך אף לרשעים משה נמי ה״ק לה בלשון קושיא מאי ארך אפים בלשון רבים לצדיקים והשיב לו הקב״ה לצדיקים ולרשעים וכתבו התוספות פרק עושין פסין אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזעומות לרשעים מאחר פורענות עד לעה״ב וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה עכ״ל ואמר כשחטאו ישראל במרגלים א״ל לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים א״ל ולא כך אמרת לי אף לרשעים כו׳ דבמעשה העגל לא היה צריך למדה זו שהיה להם חטא הראשון ונחשבו עדיין לצדיקים כמ״ש מעביר ראשון ראשון אבל במרגלים כבר חטאי כמה פעמים כמ״ש בענין וינסו אותי זה עשר פעמים ונחשבו כרשעים ולכך הוצרך למדה זו ארך אף גם לרשעים והיינו דכתיב כאשר דברת לאמר כמ״ש הרא״ם שאיני מבקש ממך בקשה חדשה רק לקיים מה שאמרת דאל״כ מאי כאשר דברת עכ״ל ולפי כונה זו יש לישב שהתחיל משה להתפלל גבי מרגלים במדת ארך אפים שהוצרך לה ביותר ולא הזכיר מדת אמת כי לפי מדת אמת היו חייבים כליה כמ״ש אכנו בדבר וגו׳ אבל במדת ארך אפים אף לרשעים בא להתפלל עליהם ויש לכוין גם שאר מדות מהי״ג שלא נזכרו שם רק אלו שהיה צריך להם אז ארך אפים כמ״ש אף לרשעים ורב חסד ליתן בחסדו לכל בריה די מחסורו והם היו מקטני אמנה כמ״ש בענין עד אנה לא יאמינו לי ואמר נושא עון אבל חטא לא הזכיר כי לא היה כאן שוגג כי העדה היה להם עון שהוא מזיד והמרגלים עשו פשע שהוא מרד ואמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים גו׳ ואם תהרגם כולם תהיה הפקידה יותר משלישים ורביעים: