בתוספות בד״ה ספק גררוהו וא״ת האי בור היכא קאי כו׳ וצ״ל דרגלי הכהן היה בר״ה כו׳ פותח טפח מביא את הטומאה. עיין במהרש״ל ומהרש״א שכתבו דרש״י הרגיש בזה במה שכתב סתם האי חור פותח טפח והיינו כפי׳ מהרש״ל שכתב שפתח החור במקום שנכנס לבור אינו פותח טפח אלא דמהרש״א כתב דהתוספות לשיטתם אזלי דלדידהו אפילו בכה״ג הוי קבר סתום ואף שדברים נכונים הם נראה לי דוחק לפרש סתימת לשון רש״י כן ומלבד כמה קושיות שקשה ע״ז. אמנם לפענ״ד אין צריך לכל זה משום דבלא״ה קשיא לי טובא על קושיית ר״י שהקשה דאי יש בו פותח טפח מביא את הטומאה לכך הוצרך לדחוק שאין בו פותח טפח שהוא נגד החוש דהא סתם חולדה וברדלס גופייהו יש בהם טפח ומכ״ש שהנפל בפיהם שיש בו פותח טפח כדאיתא בספרי פ׳ חוקת ומה דוחקן לפרש כן בפשיטות מצינן למימר דיש בהם טפח ואפי׳ הכי אינן מביאין הטומאה מחור לבור שהרי משנה שלימה שנינו פ׳ י״ג דאהלות חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלא אגרוף חישב עליו לתשמיש בטפח והכא בנדון דידן שאין חור ידוע כלל ודאי דלא חישב כלל ושיעורו כמלא אגרוף של בן אבטיח שהוא שיעור גדול. ואע״ג דבפרק ג׳ מוכח להדיא דבחור שחררוהו שרצים נמי טפח על טפח מביא את הטומאה כדאיתא להדיא במשנה ז׳ אחד חור שחררוהו מים ואחד שחררוהו שרצים או מלחת כו׳ וע״כ בפותח טפח מיירי מדפליג ר״י דאי במלא אגרוף ר״י נמי מודה כדאיתא ריש פ׳ הישן אלא דמשום הא לא איריא דע״כ מתניתין אהדדי לא קשיא דההיא דפ׳ ג׳ איירי דהטומאה והטהרות שניהם באותה החור ממש והחלל טפח מאהיל על שניהם כא׳ ומשו״ה סגי בפותח טפח משא״כ בפרק י״ג איירי לענין שתביא טומאה מאהל לאהל ומשו״ה בעינן כמלא אגרוף כמו שמבואר להדיא סוף פרק מי שהחשיך בתוספות ובנזיר ובפרק בכל מערבין ובדוכתי טובא וכן מוכח להדיא בהרמב״ם בפי׳ המשניות ואם כן צדקו דברי רש״י כאן דכיון שאין אדם מאהיל על הנפל אלא על הבור תו ל״ל למימר שהחור של שרצים תביא את הטומאה מהחור לבור. ולענ״ד אפשר לומר דר״י בעל התוס׳ סובר דהאי חור של שרצים דשמעתין כיון דסמוך וטפל לבור ממש הוא הוי כאהל א׳ כדאשכחן גבי שבת דחורי רה״י הוי כדה״י אלא שדבר זה אינו מוכרח ועכ״פ דברי רש״י מבוארין מאד בפשיטות. ועפ״ז יש ליישב פי׳ תוספות בפרק כל הצלמים דף מ״ב שכתבו ג״כ דסתם חור שרצים יש בהם פותח טפח והמהרש״א הגיה שם ולכאורה דהתוספת התם קאי בשיטת רש״י דהכא. ובחנם חזר המהרש״א מהגירסא ראשונה ובמקום אחר הארכתי מאד בתכלית האריכות ליישב שיטת רש״י ועיין בק״א ודוק היטב:

בגמרא ומי אמרינן אין חוששין שמה גיררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחו בצינעא כו׳. כבר כתבתי דקשה מכאן לשיטת רוב הפוסקים דמשמע מדבריהם דהא דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא שני לן בין אחרים עובדי כוכבים לאחרים ישראל וכמבואר מלשון התוספות לעיל שכתבו דביטול מטעם הפקר וכדפרישית התם ואם כן לפ״ז לא הוי מקשה הכא מידי דהא דאמרינן אין חוששין היינו משום דאף אם גיררה הוי חמץ של אחרים ולא עבר מדאורייתא בבל יראה משא״כ הכא דקתני מה שמשייר אם כן החשש הוי בחמץ שלו ויעבור בבל יראה מדאורייתא ואף דבלא״ה כתבו התוספת הכא דעיקר הקושיא היינו ממקום למקום באותו בית עצמו אם כן משמע דאף בחמץ שלו נמי לא חיישינן אפ״ה איכא לאוקמי מתניתין בבטלו דלשיטת התוספות מדינא דמתניתין הבודק צריך שיבטל משא״כ ההיא דמה שמשייר ודאי לא ביטלו דהא שייר לצורכו. לכך היה נראה להכריח מכאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא של עובדי כוכבים ושל גבוה כמ״ש רש״י להדיא לעיל דף ה׳ ע״ב אבל בשל ישראל לא מיקרי של אחרים וכמ״ש לעיל בשם ספר תורת חיים דף ד׳ בסוגיא דמשכיר ושוכר ע״ש. ולשיטת התוספות צריך לומר דאשקלא וטריא דשמעתין קאי דמשמע דמפרש למתני׳ דאין חוששין נמי בלא ביטלו מדדייקינן הא חזינן דשקיל חיישינן וכתירוץ ראשון של ר״י ז״ל בד״ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועיין מ״ש שם ועדיין צ״ע ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה ולא חיישינן כו׳ דא״כ אין לדבר סוף. פירוש דבהא לא הוי סלקא אדעתיה לאקשויי דחוששין דא״כ אין לדבר סוף ואם כן אפילו בלא מתניתין דהכא הו״מ לאקשויי מסברא אהא דקתני ומה שמשייר ואביי נמי לא הוי משני שפיר דבי״ד חיישינן דא״כ אין לדבר סוף בחששא ד״ד אע״כ דהוי ידע שפיר דהיכא דאין לדבר סוף לא חיישינן אלא דעיקר הקושיא ממקום למקום שיבדקו כמה בני אדם בפעם א׳ וק״ל:

בגמרא אמר אביי לא קשיא הא בי״ג הא בי״ד כו׳ ופרש״י דאביי מוקי למתניתין בבודק בי״ג כו׳. ולכאורה פירושו דחוק דמהיכי תיתי מוקי לסתם מתניתין בבדיקה די״ג שהרי כל אדם אין בודקין אלא בי״ד. ועוד מה ס״ד דאביי אטו חולדה נביאה ועוד דאכתי בי״ד אין לדבר סוף:

ולולי פרש״י היה נ״ל דאביי מפרש מתניתין דאין חוששין כמו שפירש הרמב״ם ז״ל דאמקום שאין מכניסין חמץ קאי וקאמר דהא דלא בעי בדיקה היינו משום דאין חוששין ואהא קאמר שפיר דכיון דכל אדם בודק תחלת ליל י״ד מש״ה לא בעי בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ כל השנה וליכא למיחש שמא גיררה חולדה בי״ג או קודם לכן דכיון דשכיח ריפתא לא מצנעא ובי״ד כ״ש דלא חיישינן שהרי כבר בדקו כולן חמציהן וחולדה לא משכחא מידי דהא מה שמשייר כל אדם תקנו חכמים דיניחנו בצינעא ואם כן א״ש מתניתין דמה שמשייר דאי לא שתקנו כן הוי חיישינן שפיר לחולדה דלמא שקלא ומשיירא משום דשכיח דמשיירא מיום ליום ולאו בודאי אכלתה אלא ספק אבל רבא דאקשה ליה אזיל לשיטתיה דמשני לעיל אמדורות הגוים אימר אכלתיה ולא מחלק בין פת לבשר ואם כן על כרחך דאימר אכלתיה הוי ספק קרוב לודאי דלא משייר כלל אף מיום ליום מדשרינן במדורות הגוים לאלתר ואם כן מקשה רבא שפיר אטו חולדה נביאה היא ואכתי אמאי יניחנו בצינעא הא ס״ס קרוב לודאי הוא אימר לא שקלה ואת״ל שקלה אימר אכלתיה כנ״ל נכון לולי שרש״י ותוספת לא פירשו כן ודוק היטב:

שם תשע ציבורין של מצה כו׳ היינו ט׳ חנויות כו׳. ופרש״י דלענין בדיקה איירי ונראה לכאורה שהוכרח לפרש כן משום דכל הני פסקי הלכות אדסליק מיניה קאי בסוגיא דלעיל דאיירי לענין בדיקה ועוד דמסתמא איירי דומיא דכל הנך פסקי הלכות דבסמוך דכולהו איירי לענין בדיקה מיהו ודאי אף לפרש״י עיקר לשון דהיינו ט׳ חניות וכן הא דפי׳ אתי עכבר ושקל היינו סיפא איירי נמי לענין אכילה דומיא דחנויות דבנמצא הלך אחר הרוב א״כ בככרות נמי בט׳ של מצה מותרין לאוכלן בפסח. אלא דלפ״ז קשיא לי על מה שכתב הטור בשם רש״י בה׳ פסח סימן תמ״ו ביבש ביבש אפילו באלף לא בטיל ואסורין באכילה וא״כ אמאי אזלינן הכא בתר רוב בנמצא ואטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן ובפ״ק דחולין משמע להדיא איפכא דרובא דאיתא קמן עדיף טובא וכיון דאפ״ה מחמרינן ביבש ביבש דאפילו באלף לא בטיל משום חומרא דפסח אם כן אמאי מדמינן ליה הכא לט׳ חניות ודוחק לומר דסוגיא דהכא אזלא דלא כהלכתא אלא למ״ד חמץ בפסח בששים וממילא ביבש ביבש בחד בתרי סגי:

מיהו בשיטת רש״י יש ליישב קצת דנהי דבכל דוכתא מדאורייתא רובא דאיתא קמן חשיב טפי מליתא קמן מ״מ הכא לענין איסור משהו דחומרא דרבנן בעלמא שייך לאסור טפי ברובא דאיתא קמן כיון דסוף סוף אוכל גוף האיסור בפסח משא״כ ברובא דליתא קמן שפיר יש לילך אחר הרוב ולומר שזה הנמצא הוא ודאי מצה וא״כ לא עביד איסורא כלל. אלא דאכתי קשה לשיטת הרי״ף ז״ל שהביא הטור בי״ד סימן ק״ט והביאו ב״י בהלכות פסח סימן תמ״ז דיבש ביבש בפסח מדינא אוסר בכל שהוא וכ׳ הב״י הטעם משום דבר שיש לו מתירין ואם כן האי טעמא גופא שייך הכא בט׳ ככרות והדרא קושיא לדוכתא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן שהרי ככר הנמצא הוא דבר שיש לו מתירין. לכך היה נראה בזה דרש״י והרי״ף לא מפרשין סוגיא דהכא כלל לענין אכילה כיון דרבא פסק לקמן חמץ בפסח במשהו ומשמע להו דה״ה ביבש ביבש אלא דסוגיא דהכא איירי לענין בדיקה. ולפ״ז א״ש דכיון דאזלינן בתר רוב לפיכך כשעודנו בפי העכבר אמרינן דמצה הוא ומש״ה אין צריך לבדוק אחריו דהא לענין בדיקה לא שייך טעמא דדבר שיש לו מתירין כלל כנ״ל ועדיין צ״ע:

בתוס׳ בד״ה היינו תשע חנויות לפי מה שפי׳ הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לי כו׳ והכא ספיקא דרבנן הוא כו׳ ועוד קשה דבט׳ חנויות ליכא חזקת היתר כו׳ עכ״ל. כבר האריכו הפוסקים ראשונים והאחרונים בענין זה והאחרון הגדיל מ״ז בס׳ מג״ש שהרחיב הדיבור בזה בכל הסוגיא בתכלית האריכות עד שכמעט לא הניח מקום להתגדר בו והרוצה לעמוד על דבריו יע״ש לכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בענין זה דלכאורה בלא״ה קשיא לי בדברי התוספות דמשום הך קושיא דספיקא דרבנן לקולא הוכרחו להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש דאיירי כגון שלא ביטל וא״כ לא הוי דומיא דהך דבסמוך בשני צבורין דאיירי בשביטל כדמשמע מל׳ הגמרא ועיין מה שאכתוב בסמוך ובכה״ג גופא מפרש רש״י כל הנך דסוגיין בסמוך דאיירי בביטל וא״כ מה דוחקין לאוקמי בהכי משום הך קושיא דספיקא דרבנן ומאי קושיא אטו הא דספיקא דרבנן כלל גמור הוא בכמה דוכתין החמירו חכמים בספיקא אפילו באיסור דרבנן היכא דמסתבר להו כגון ספק מוכן כדמשמע להדיא בפ״ק דביצה דף ד׳ ע״ב מקמי מסקנא דרב אשי והא דמקשה התם אהא דאמרינן וספיקה אסורה אהנך אמוראי דגזרו משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו דלדידהו הו״ל ספיקא דרבנן ולקולא היינו משום דהנך גזירות אין להם עיקר מן התורה כלל או משום טעמא אחרינא ע״ש במהרש״א ובתוס׳ ישנים ובחידושינו מ״מ ההיא דספק מוכן משנה שלימה היא וכן בכתמים דודאי אינן אלא מדרבנן ואפי׳ הכי החמירו בספיקן לאוסרה על בעלה וכה״ג אשכחן טובא בש״ס ובתוס׳ עצמם שבכמה מקומות החמירו חכמים בספק ואפי׳ בספק עירוב פלוגתא דתנאי בפ׳ בכל מערבין דף ל״ה ע״ש ובכל הסוגיא א״כ כ״ש בדיקת חמץ שיש לו עיקר מן התורה. ויותר יש לי לתמוה על קושיא השניה שהקשו התוספת דאפילו בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא אפ״ה לא דמי לתשע חניות לענין בדיקה משום דמוקמינן הבית בחזקת בדוק דמשמע לכאורה מדבריהם דאפילו באיסור דאורייתא לעולם מוקמינא אחזקת היתר והא ודאי ליתא דמלבד מה שהקשיתי כבר מספק מוכן וכתמים דאפילו בדרבנן מחמרינן אע״ג דאית לה חזקת היתר כ״ש בדאורייתא אלא דיותר קשה דהא ודאי גריעא הך חזקת הבית דהכא כיון דאיתרע לה הך חזקה טובא כיון שראינו שהכניס העכבר הככר לבית והככר אסור מדאורייתא איסור גמור מטעם קבוע ומ״ש מכל ספק טריפות דהיכא דאיכא ודאי ריעותא בפנינו צריך בדיקה. ולא מיבעיא לשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו שפסקו האחרונים כמותו דהא דקיי״ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מותר אפילו בדליכא חזקת היתר ואפ״ה ע״כ מודו דהאי ספיקא דכל קבוע כמחצה על מחצה הוי מדאורייתא וילפינן לה מקרא דוארב לו וקם עליו כמו שפרש״י כאן וא״כ בכל האיסורים כה״ג פשיטא דחייב עליהם אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב׳ חתיכות כיון דנקבע איסורו א״כ לפ״ז פשיטא דהך ספיקא דקבוע חמיר טובא משאר כל הספיקות ודברי הב״י בכ״מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ״ע דלהרמב״ם ודאי ליתא כדפרישית אלא דאפילו לשיטת רש״י ותוס׳ והרשב״א וסייעתם דכל ספיקי דאורייתא לחומרא מן התורה והיינו בדליכא חזקת היתר ולפ״ז בדאיכא חזקת היתר מוקמינן אחזקה אפ״ה ודאי לא גרע האי ספיקא דקבוע משאר ספיקות דהיכא דאיתרע לה חזקה תו לא אזלינן בתרה וכבר הארכנו בזה בקונט׳ הספיקות בביאור הסוגיא בפ״ק דחולין באזלינן בתר חזקה בלשון התוספות שם ואין כאן מקומו כיון דאפילו את״ל שיש לחלק בין ריעותא לריעותא היינו היכא שהחזקה להיתר היא בגוף הדבר ממש משא״כ הכא שהככר עצמו אין לו חזקת היתר ודאי סברא גדולה יש לומר דתו לא מהני חזקת הבית לאחר שכבר נעשה הספק ודאי מן התורה לענין הככר עצמו. ולע״ד אין צורך לראיות בזה אלא דמ״מ לכאורה ממקומו הוא מוכרע שיש לחלק בכך דאלת״ה תקשי לן הך מלתא דט׳ חנויות גופא דפשיטא לן הכא ובכמה דוכתי דמדאורייתא הוי כמחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והיינו משום דילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן ליה דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ומוקמינן לגברא אחזקתיה שאינו חייב מיתה מש״ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלינן בתר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעות לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי משא״כ בט׳ חנויות דליכא חזקת היתר מנלן דהקביעות לחוד מבטל הרוב אע״כ שהטעם כמ״ש דאי לאו דקביעות לחודיה מהני תו לא הוי שייך חזקת היתר כלל דמכיון דאזלינן בתר רובא בכל דוכתי א״כ בט׳ ישראלים וחד עכו״ם בינייהו ודאי שישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי אלא דע״כ דמטעמא דקביעות לחוד פטרתו התורה דקבוע עדיף מרובא וא״כ ה״נ דכוותיה דכיון שעיקר הספק אינו אלא על הככר בעצמו והוי ספיקא דאורייתא ואם אכלו חייבים עליו אשם תלוי אע״ג דגברא בחזקת פטור הוי קאי ומש״ה תו לא מהני חזקת הבית כלל דהא איתרע לה להך חזקה לגמרי לענין דספיקא מיהא הוי. תו קשיא לי דהא קיי״ל בפשיטות דבהיכא דסמיך בידן שאפשר לברר הספק לא מקרי ספק כלל ואם כן מהאי טעמא גופא כ״ש שיש לנו להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה שהרי אפילו ברובא דעדיף מחזקה כתבו רוב הפוסקים בי״ד סי׳ א׳ דאע״ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ״ה יש לבודקו כשהוא לפנינו אע״ג דלא איתרע רובא וחזקת היתר כלל וכן בסכין בדוק מצרכינן ליה לכתחילה לבדוק הסכין אחר שחיטה אע״פ שהסכין בחזקת בדוק ולא איתרע וכ״ש הכא דאיתרע חזקה טובא שיש להחמיר להצריכו בדיקה לכתחלה ועוד דהא אפי׳ בספק טומאה בר״ה דפשיטא לן בכל דוכתי דטהור והטעם מבואר משום דמוקמינן לטהרות בחזקת היתר דנהי דברה״י לא מהני חזקת היתר היינו משום דהלכתא גמירי לה מסוטה משא״כ ברה״ר מוקמינן לה אדיניה דמוקמינן אחזקת היתר ואפ״ה אמר רבי יוחנן בפרק אין מעמידין דף ל״ז דהלכה ואין מורין כן ומסקינן שם כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא שיקעא דנהרי קמן זילו טבולו והטעם מבואר בזה דנהי דבטהרות מטהרינן ספק טומאה ברה״ר היינו משום דלית להו תקנתא אם נטמאו אותן משא״כ באדם דאית ליה תקנתא בטבילה לא סמכינן אחזקה דאיתרע אם כן כש״כ הכא לענין בדיקת חמץ שיש להחמיר בספק קבוע שהוא מדאורייתא להצריכו מיהא בדיקה דהא בכולהו סוגיין דהכא ולקמן ולעיל נמי גבי חזינן דשקל מדמינן בדיקת חמץ לספק טומאה. ואף שיש לחלק ולומר דבדיקת הבית יש טורח בדבר טפי מכל הנך בדיקות שהבאתי. אלא דלע״ד נראה דבדיקה דהכא לא מחייבינן לבדוק בחורין ובסדקים ובכל החדרים אלא באותו חדר לבדו דשני חדרים דינם כשני בתים וכמ״ש הב״ח בסימן תל״ט וכן מצאתי מבואר בירושלמי וכמו שאבאר עוד בסמוך וצ״ע בכל זה. העולה מתוך מה שכתבתי דלפע״ד דלאו לענין דינא קשיא להו להתוס׳ הנך קושיות דספיקא דרבנן וחזקה אלא דעיקר קושייתם על לישנא דגמרא דקאמר היינו ט׳ חנויות ואי לענין בדיקה לא שייך האי לישנא היינו ט׳ חנויות כיון שיש לחלק ביניהם מהנך טעמי דספיקא דרבנן וחזקה מיהו לפי מ״ש א״ש דהך מלתא דלא מהני חזקת הבית כיון שהספק הוא מחמת הככר לא ידעינן לה מסברא פשוטה אלא לבתר דאשכחן דילפינן ט׳ חנויות מקרא דוארב לו דמהכא מוכח דכי היכי דחזקת גברא לא מהני כיון שהספק ממקום אחר ה״ה לענין בדיקה דהכא וכדפרישית ודוק היטב:

בא״ד ונראה לר״י כו׳ קבעי אי שרי לאכילה אי לאו. ולכאורה יש לתמוה אם כן מאי קמ״ל היינו ט׳ חנויות הא מלתא דפשיטא הוא דמ״ש חנויות מכל שאר איסורין שבתורה אלא דלדוגמא בעלמא קתני ט׳ חנויות משום דמלתא דשכיח היא ואדרבא מסברא פשיטא שאין להקל בחמץ יותר מבנבילה ושאר איסורין דליכא אלא לאו בעלמא משא״כ בחמץ איכא איסור כרת ודוחק לומר דמשום סיפא דמלתא דבנמצא הלך אחר הרוב נקט האי לישנא דאפילו בחמץ דאיסור כרת יש לילך אחר הרוב דהא אשכחן נמי להיפך מיהו לפמ״ש בל׳ הגמרא יש ליישב קצת דהא גופא אתי לאשמעינן דחמץ בטל ברוב ביבש ביבש ולא אמרינן דדבר שיש לו מתירין הוא אלא שגם זה הוא דוחק וצ״ע ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בק״א:

בד״ה היינו שני קופות כו׳ וכולהו שמעתא מיירי שהככר כ״כ גדול דליכא למימר אכלתיה עכ״ל. וכוונתם דבהאי דשתי קופות נמי אם אין הככר גדול אפי׳ בלא ביטל שרי מטעם ספק ספיקא ספק אי להאי על ככר של חמץ ואת״ל דעייל אימר אכלתיה. אלא דקצת מרבוותא קמאי לא שני להו בין ככר גדול לקטן ומש״ה מוקי לסוגיא דהכא כרבי זירא דבלחם ודאי משיירא וקצת מרבוותא דלא ניחא להו לאוקמי נמי כרבי זירא ומש״ה מחלקין בין חולדה לעכבר ולכאורה לישנא דגמרא מסייע להו דשביק לחולדה דסליק מיניה ונקיט לישנא דעכבר ועוד דטפי הו״ל למימר כל הך מלתא בתינוק שנטל ונכנס לבית כדאשכחן לקמן ועיין בכל זה בל׳ הפוסקים באריכות. אמנם לע״ד יש לי בזה עיון גדול על התוס׳ דפשיטא להו דהיכא שהככר קטן יש להתיר מטעם ספק ספיקא והרי הר״י בעל התוס׳ עצמו כתב בכמה דוכתי דהיכא שהספק א׳ בגוף האיסור והשני ע״י תערובת לא מיקרי ספק ספיקא ונחלקו הפוסקים בשיטתו היכא שהספק הראשון אינו אסור אלא מדרבנן וע״ז נחלק עליו ר״ת בפ״ק דביצה דף ג׳ בד״ה ואחרות באחרות משא״כ היכא שהספק הראשון אסור מן התורה משמע דר״ת נמי מודה אם כן בכה״ג דהכא בשתי קופות שהספק הראשון קודם שנכנסו העכברים לבתים היו שניהם אסורין מן התורה ואם כן שוב אין להתיר מטעם ספק ספיקא מכש״כ למאי דמשמע הכא דאיירי שהספק הראשון היה נודע קודם שנכנס לבתים וכן בט׳ ציבורים דלעיל כפי שיטת רש״י א״כ יש לתמוה על הפוסקים אמאי פשיטא להו להתיר בכה״ג מכח ס״ס דהא אפילו באיסורא דרבנן יש מחמירין בכה״ג היכא שנודע ספק הראשון תחלה קודם שנודע השני מ״מ באיסור דאורייתא לפע״ד כל אנפי שווין דאין להתיר מכח ס״ס בכה״ג ולדעתי צריך עיון גדול ליישב ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה מיהו בשיטת התוס׳ אפשר ליישב שכתבו כן לפי תירוצם השני שכתבו לעיל בד״ה ואת״ל הוה דהך ספיקא דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ומשום הכי כתבו כאן דצריך לאוקמי כשהככר גדול. משא״כ לתירוצם הראשון לא שייך לומר כן. מכל מקום על שיטת הפוסקים ודאי הקושיא במקומה עומדת: