מה טמא שיש ספק בידו לעשות – אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי.
ואינו עושה – דקא אסר ליה רחמנא לעשות.
אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות – שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה.
(1) 
מָה טָמֵא שֶׁסִּפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אַף דֶּרֶךְ רְחוֹקָה נָמֵי שֶׁסִּפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה.
מָה טָמֵא שֶׁסִּפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אַף דֶּרֶךְ רְחוֹקָה נָמֵי שֶׁסִּפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה.just as the case of one who was ritually impure is referring to one who has the means to observe the first Pesaḥ via an agent but does not do so because the Torah prohibited him from doing so, so too, the case of one who was on a distant journey also refers to one who has the means to observe the first Pesaḥ via an agent and eat the offering at night, but does not do so because the Torah prohibited him from doing so.
ה״ג בכל הספרים וכן גרסינן בספרי (פר׳ בהעלותך) מה טמא שאין ספק בידו כו׳ ומיתני התם אפלוגתא דר״א ור״ע ומייתי ר״ע ראיה לדבריו מה טמא שאין ספק בידו לעשות מפני טומאה אף דרך רחוקה שאין ספק בידו לעשות שרחוק כ״כ שאין יכול לבא בשעת שחיטה לעולא או בשעת אכילה לרב יהודה ומייתי לה רב ששת מדקאמר ואינו עושה משמע דלא הורצה דלכל מילי יליף דרך רחוקה מטמא ומשני רב נחמן דר״ע סבר אין שוחטין וזורקין ולכך יליף דרך רחוקה מטמא דתרוייהו חזו בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה ולדידיה נמי אם זרק לא הורצה אבל אנא סבירא לי שוחטין וזורקין והשתא ליכא למילף דלא הורצה בדרך רחוקה כמו בטמא מת דשאני טמא מת דלא חזי בשעת אכילה ורב ששת סבר נמי שוחטין דאין סברא שיחלוקו בזה אלא דסברי דר״ע גמר מטמא מת אע״ג דלא דמי ליה כ״כ ונראה לר״י דלאו מהיקשא יליף דרך רחוקה מטמא אלא במה מצינו דאי מהיקשא מאי קא משני רב נחמן דסבר שוחטין מ״מ ניגמר מיניה דאין משיבין על ההיקש וק״ק לר״י דאי לאו היקשא הוא איכא טובא למיפרך.
בפרש״י בד״ה ר״ע כו׳ דהכי שמעינן לעיל דאמר מישאל ואלצפן הוו שחל ז׳ כו׳ עכ״ל כן הוא בפרש״י הישנים וכ״כ התוס׳ בפרק הישן דכן הוא גרסת קצת הספרים לעיל פרק האשה רב ס״ל כר״ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל ז׳ שלהן להיות בע״פ מיהו כתבו שם דאותה גירסא ליתא אלא ר״י כו׳ ע״ש בתוס׳ וכמ״ש הכא וק״ל:
בד״ה הא ר׳ יודא ור״ש דאמרי רשות עכ״ל לשון רשות מגומגם לר״ש דבשני אפי׳ רשות ליכא כיון דבשני אפי׳ טפילה אשה אינה לר״ש כדמוכח לעיל דמוקי ברייתא דקתני שני רשות כר׳ יודא ולא מוקי לה כר״ש וק״ל:
תוס׳ בד״ה ה״ג בכל כו׳ ומיתני התם אפלוגתא דר״א ור״ע ומייתי כו׳ עכ״ל ור״ל אפלוגתא דר״א ור״ע דפליגי לקמן במתני׳ איזו דרך רחוקה מן המודיעים כו׳ דברי ר״ע רא״א כו׳ וק״ל:
בא״ד דתרווייהו חזו בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה כו׳ עכ״ל [הוא] לפי מ״ש התוספות לעיל דרב נחמן מצי סבר כרבי יודא והא דחזי בשעת אכילה בדרך רחוקה היינו ע״י סוסים ופרדים כמ״ש התוס׳ לעיל אבל מדברי התוס׳ לקמן בד״ה לרב יודא ל״ק כו׳ נראה שלא כתבו הכא דתרווייהו חזו בשעת אכילה אלא אי סבר רב נחמן כעולא בהא אבל לרב יודא דסבר דלא חזו בשעת אכילה לא לגמרי מדמה ר״ע דרך רחוקה לטמא ע״ש ודו״ק:
מה טמא, שספק בידו לעשות לולא שאסרה התורה עליו ולכן אינו עושה. אף המצוי בדרך רחוקה נמי [גם כן] מדובר שספק בידו לעשות על ידי שליחים ולאכול בלילה ואינו עושה שפטרתו התורה, וכשם שהטמא שנזרק עליו הדם — לא הורצה, אף מי שהיה בדרך רחוקה ונזרק עליו הדם בהיותו עדיין שם — לא הורצה!
just as the case of one who was ritually impure is referring to one who has the means to observe the first Pesaḥ via an agent but does not do so because the Torah prohibited him from doing so, so too, the case of one who was on a distant journey also refers to one who has the means to observe the first Pesaḥ via an agent and eat the offering at night, but does not do so because the Torah prohibited him from doing so.
הכל
(2) וְרַב נַחְמָן אָמַר לָךְ ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא לטעמי׳ לְטַעְמֵיהּ דְּקָסָבַר אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וַאֲנָא סְבִירָא ליה כמ״ד כְּמַאן דְּאָמַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ.
And Rav Naḥman could have said to you: Rabbi Akiva conforms to his standard line of reasoning, as he holds that one may not slaughter a Paschal lamb and sprinkle its blood on behalf of one who is ritually impure due to contact with a dead creeping animal, even though he could immerse and become ritually pure in time to partake of the Paschal lamb in the evening. This indicates that according to Rabbi Akiva, one who is unfit when the blood is sprinkled is completely disqualified from participating in the offering. But I hold in accordance with the one who said: One may slaughter a Paschal lamb and sprinkle its blood on behalf of one who is ritually impure due to contact with a dead creeping animal, and therefore Rabbi Akiva’s ruling is not relevant to my opinion.
ר״ע סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ – ואע״ג דחזי לאורתא והאי ספק דקאמר ה״ק מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו ואנן ס״ל שוחטין וזורקין הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה שוחטין וזורקין עליו.
רבי עקיבא סבר אין שוחטין וזורקין – תימה מנא ליה דהא לעיל (דף צ:) אמר דמ״ד אין שוחטין סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מתים היו שחל כו׳ וקדריש ביום ההוא אין יכולים לעשות הא למחר יכולים ואילו ר״ע בפרק הישן (סוכה דף כה:) לית ליה דרבי יצחק.
רש״י בד״ה רבי עקיבא כו׳ על טמא שרץ ואע״ג דחזיא לאורתא והאי ספק דקאמר כו׳ כצ״ל והשאר נמחק ונ״ב בכל הספרים שראיתי ליתא וטעות הוא מיניה וביה כדאיתא בתוס׳:
ורב נחמן אמר לך [יכול היה לומר לך] ולדחות ראיה זו בנימוק הבא: ר׳ עקיבא לטעמיה [לשיטתו] דקסבר [שסבור הוא] אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על פי שיכול לטבול ביום ויהא טהור גמור בשעת אכילת פסחים. משמע שלשיטתו כל שאינו ראוי בשעת זריקה אינו ראוי כלל. ואנא סבירא לי [ואני סבור] כשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולכן אין דברי ר׳ עקיבא נוגעים לשיטתו.
And Rav Naḥman could have said to you: Rabbi Akiva conforms to his standard line of reasoning, as he holds that one may not slaughter a Paschal lamb and sprinkle its blood on behalf of one who is ritually impure due to contact with a dead creeping animal, even though he could immerse and become ritually pure in time to partake of the Paschal lamb in the evening. This indicates that according to Rabbi Akiva, one who is unfit when the blood is sprinkled is completely disqualified from participating in the offering. But I hold in accordance with the one who said: One may slaughter a Paschal lamb and sprinkle its blood on behalf of one who is ritually impure due to contact with a dead creeping animal, and therefore Rabbi Akiva’s ruling is not relevant to my opinion.
הכל
(3) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אאֵלּוּ שֶׁעוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת הַמְצוֹרָעִין וְהַמְצוֹרָעוֹת [וְנִדּוֹת] וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת ב הַשּׁוֹגְגִין וְהָאֲנוּסִין וְהַמְּזִידִין וְטָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה.
The Gemara cites a baraita in support of Rav Naḥman’s opinion. The Sages taught that these are the people who observe the second Pesaḥ: Zavim and zavot; male lepers and female lepers; and menstruating women and those men who had sexual relations with menstruating women; and women after childbirth; those who failed to observe the first Pesaḥ unwittingly, and those who were prevented due to circumstances beyond their control, and those who intentionally refrained from doing so; and one who was ritually impure; and one who was on a distant journey.
תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין וזבות מצורעין ובועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ומי שהיה בדרך רחוקה אם כן למה נאמר בדרך רחוקה הרי אנוס הוא וכבר שנה האנוסין ואמרי׳ לפטרו מן הכרת אליבא דמאן דאמר הורצה דאי אליבא דמאן דאמר לא הורצה סוף סוף למה לי למתנייה דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה היינו הני אלא שמע מינה היינו אליבא דמאן דאמר הורצה אלמא בר מעבד הוא ואפ״ה פטריה רחמנא מכרת ואקשי׳ מדקתני והזבות מכלל שהנשים חייבות בשני וכי אשה בשני חייבת והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש כו׳ ת״ל איש איש ולא אשה ושנינן הא דתניא שהנשים עושות את השני ר׳ יהודה ור׳ יוסי היא והא דתניא איש ולא אשה רבי שמעון כדאמרן בפ׳ של מעלה.
תנו רבנן טהור שלא עשה פסח חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי מאי טעמא שני רגל בפני עצמו הוא ר׳ נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני קסבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ר׳ חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני כלומר כיון שלא עשה הראשון נסתלקה חובת הראשון ונתחייב בשני ולעולם אינו חייב אלא על השני קסבר שני תקנתא דראשון הוא ואזדו לטעמיה דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני דברי רבי ר׳ נתן אומר כל הזקוק לראשון זקוק לשני וכל מי שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני ושלשתן מקרא אחד דרשו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח בראשון ונכרת אי נמי קרבן י״י לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והוא כרת דגמר חטאו ישא מחטאו ישא מן המברך את השם דברי ר׳ יהודה ור׳ נתן סבר וחדל וגו׳ הלכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב שגג בזה ובזה דברי הכל פטור הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן דמחייבי בראשון כרת חייב כרת לר׳ חנניא בן עקביא דסבר שני תקנתא דראשון הוא כיון דשגג בשני פטור הוא שגג בראשון והזיד בשני לר׳ חייב לר׳ נתן דסבר שני תשלומין דראשון הוא וכל הזקוק לראשון זקוק לשני כיון ששגג בראשון פטור וכל שכן לר׳ חנניא בן עקביא דסבר שני תקנתא דראשון הוא.
מי שהיה טמא
{שמעתא דהוכחת הגמרא בענין שחטו וזרקו על מי שהיה בדרך רחוקה}
ת״ר: אלו עושין את השני. הזבין והזבות, המצורעים והמצורעות וכו׳, עד, א״כ למה נאמר טמא – ומתמהינן עלה: למה נאמר טמא. דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה. אלא אימא: א״כ, למה נאמר דרך רחוקה. לפוטרו מהכרת. הא אי בעי למעבד, שבקינן ליה, כרב נחמן, דאמר, הורצה.
ואיכא מאן דקשיא ליה. מאי אולמיה דברייתא ממתני׳, דקתני: א״כ, למה נאמר טמא ודרך רחוקה, שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בכרת. ועל מה לא אותביניה ממתני׳ לרב ששת. ומאי שנא דמתמהינן עילוי ברייתא, למה נאמר טמא, ולא מתמהינן עילוי מתני׳, לתרוצה ולפרושה כדתרצינן ברייתא, ולאותוביה לרב ששת ולסיועיה לרב נחמן.
ותשובת זו הקושיא, שזו התמהה שאנו מתמהים על הברייתא, משום סופא דברייתא הוא. דקתני, לפטרו מהכרת, ולא קתני, לפטרן מהכרת. דבשלמא לתנא דמתני׳, דנקט להו לתרוייהו, טמא ודרך רחוקה, כדכתיבי בקרא, ליכא למשמע מינה ולא מידי. אלא לתנא דברייתא, דלא קתני אלא חד מינייהו, מדקתני, לפוטרו מהכרת, ולא קתני, לפוטרן, מ״ש דנקטיה לחד ושבקיה לאידך. אלא ודאי משום דחדית בה רחמנא ופטריה, ואף על גב דאי בעי למעבד שבקי׳ ליה, חס רחמנא עליה מיחס ופטריה. ולאשמועינן הא משמעותא יתירתא לפטורא נקטיה תנא דברייתא לחד מינייהו ושבקיה לאידך.
ואי אתה יכול לומר זה בטמא. דטמא ודאי מידחא דחייה רחמנא, כדכתיבי קראי בהדיא (במדבר ט׳:ז׳): ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע, לבלתי הקריב וגו׳. ואף על גב דבעו למעבד, לא שבקינהו רחמנא ונגרעו מלעשות פסח ראשון. הלכך, בעל כרחך, האי דקתני בברייתא, למה נאמר טמא, שבושא הוא. דהאי פטורא יתירתא ליתיה בטמא.
והיינו דמתמהין עלה: א״כ, למה נאמר טמא. דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה. אלא תריץ ואימא: למה נאמר דרך רחוקה. לפוטרו מהכרת. ואף על פי שהיה יכול לעשות, דאי בעי למעבד שבקינן ליה, אפילו הכי חס עליה רחמנא מיחס ופטריה. והיינו דנקטיה תנא דברייתא לדידיה לחודיה לפטורא, לאשמועינן ביה הדין חידוש דחדית ביה רחמנא. וכמ״ד הורצה.
וכיוצא בדבר זה, מן התמיהות המוקדמות בתלמוד בתחלת הדברים על שם סופן, ההיא דגרסינן ביבמות (בבלי יבמות נ״ב.), בפ׳ ר״ג: בשטר כיצד. דתניא: כתב לה על הנייר או על החרס וכו׳. והדברים מפורשים לכל מבין.
פרק מי שהיה טמא
[במאור דף יט. ד״ה ת״ר (פסחים דף צג.)]
כתוב שם: [מדקתני לפוטרו מכרת ולא קתני לפוטרן מאי שנא] דנקטיה לחד ושבקיה לאידך, אלא ודאי משום דחדית ביה רחמנא וכו׳.
אמר אברהם: כממשמש באפילה הוא זה ואין נוגה לו. אבל הקושיא שהקשה מן הברייתא על רב ששת וסייעיה לרב נחמן ולא סייע אותו מן המשנה משום דמתניתין קתני להו לתרוייהו כי הדדי ואיכא למימר דשוו להדדי, כי היכי דטמא אי בעי למעבד לא שבקינן ליה הם הכי דרך רחוקה אי בעי למעבד לא שבקינן ליה, והאי דאמר לפוטרן מהכרת חד מתרי טעמי נקט דהא על כרחך בטמא תרי טעמי אית ביה וכי היכי דאיתנהו בטמא איתנהו בדרך רחוקה. א״נ איכא למימר לאידך גיסא, דהאי דנקט במתניתין להאי טעמא ולא קאמר דאי בעו למעבד לא שבקינן להו משום דאיכא דרך רחוקה דאי בעי למעבד שבקינן ליה משום הכי נקט טעמא דשוי לתרוייהו, הלכך ממתניתין ליכא למשמע מידי. אבל ברייתא דלא קתני אלא חד ועל כרחך לאו אטמא דאי אטמא דעדיפא מיניה הוה ליה למתני, דאי לא שבקיה למעבד פשיטא דפטור מכרת דגברא הא לא חזי, אלא ודאי אדרך רחוקה קאמר. והשתא ודאי מדקאמר לפטרו מהכרת, ולא קאמר דאי בעי למעבד לא שבקינן דהא הוה עדיפא ליה לאשמועינן אלמא כי בעי למעבד שבקינן ליה וכמאן דאמר הורצה. זהו הפירוש המאיר כאור נוגה. עוד נ״ל טעם יפה מזה, דמתניתין כיון דתנא סיפא: ואלו חייבים בהכרת, דאשמועינן טובא דמזיד ואונן חייבים, במזיד אשמועינן דפסח שני לא מתקן ליה לכרת דראשון לאפוקי מדרבי חנינא בן [עקביא]1 [דף צג.]. [ובאונן]2 אשמועינן דאחר חצות לא חיילא עליה אנינות ואית עליה כרת דפסח, ואיידי דבעי למתנא חייבין תנא נמי רישא פטורין. אבל בברייתא ליכא למימר הכי. ותו לא מידי.
1. בכ״י כתוב: יוחנן, ועיין בדקדוקי סופרים עירובין דף פו: אות צ, וש״נ.
2. בכ״י כתוב: ולכך.
א תנו רבנן [שנו חכמים], אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות ונדות ובועלי נדות והיולדות, השוגגין ושאר האנוסין והמזידין, וטמא מת ושהיה בדרך רחוקה.
The Gemara cites a baraita in support of Rav Naḥman’s opinion. The Sages taught that these are the people who observe the second Pesaḥ: Zavim and zavot; male lepers and female lepers; and menstruating women and those men who had sexual relations with menstruating women; and women after childbirth; those who failed to observe the first Pesaḥ unwittingly, and those who were prevented due to circumstances beyond their control, and those who intentionally refrained from doing so; and one who was ritually impure; and one who was on a distant journey.
הכל
(4) א״כ אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא לָמָּה נֶאֱמַר דְּאִי בָּעֵי לְמִיעְבַּד בָּרִאשׁוֹן לָא שָׁבְקִינַן לֵיהּ אֶלָּא א״כ אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לְפוֹטְרוֹ מִן הִכָּרֵת וכמ״ד וּכְמַאן דְּאָמַר הוּרְצָה.
The baraita continues: If so, if one who missed the first Pesaḥ for any reason observes the second Pesaḥ, why is the case of one who was ritually impure stated explicitly in the Torah? The Gemara expresses surprise at this question: Why is it stated? It was necessary to mention this case to teach that if an impure person wishes to perform the sacrifice of the Paschal lamb on the first Pesaḥ we do not allow him to do so. Rather, the question should be: Why is the case of one who is on a distant journey stated in the Torah? It is stated to exempt him from karet even if he does not observe the second Pesaḥ. And this is in accordance with the opinion of the one who said that if the Paschal lamb was slaughtered on behalf of one who was on a distant journey it was accepted, which is the opinion of Rav Naḥman.
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא ר׳ עקיבא אומר נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה כו׳ ודחה רב נחמן ר׳ עקיבא סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ודרך רחוקה כטומאת שרץ דמי ואנא סבירא לי כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ודרך רחוקה כטמא שרץ דמי מה טמא שרץ אם שחטו עליו הורצה אף מי שהיה בדרך רחוקה אם זרק הורצה.
וא״כ – דאף אלו עושים את השני.
למה נאמר טמא – בתמיה.
אלא למה נאמר דרך רחוקה – אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד הא בדרך רחוקה הוא וא״ת שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה אלא כרב נחמן סבירא ליה דאמר הורצה דאי כרב ששת איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד.
דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה – תימה הואיל וסבירא ליה להאי תנא שוחטין על טמא שרץ מדקאמר לפוטרו מהיכרת משמע מכרת פטור אבל אם זרק הורצה ומ״ד הורצה אסיקנא לעיל (דף פא.) דסבר שוחטין וזורקין אם כן טמא דקרא שאינו יכול לאכול בלילה והיכי קאמר התלמודא דלהכי כתביה דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה פשיטא דלא שבקינן ליה כיון דלא חזי למיכל א] ומלפי אכלו נפקא דטמא נמי נפק׳ לן מהתם כדאמר בפ״ב דזבחים (דף כג.) וי״ל דודאי קרא לא איצטריך להכי אלא פריך משום דקתני למה נאמר טמא לפוטרו מהיכרת דמשמע מכרת פטור אבל אי בעי למיעבד מצי עביד הלכך פריך הא אי בעי למיעבד לא שבקינן ליה והשתא טמא לא איצטריך למיכתב אלא לאשמעינן דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ונראה לר״י דממתניתין דקתני שאלו פטורין מהיכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק הורצה דה״ה אם זרק לא הורצה ואיידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורין ואתי שפיר דלעיל מייתי ראיה ממתניתין לרב ששת.
אלא למה נאמר דרך רחוקה כו׳ – קשה לרב יהודה דאמר לקמן איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה ואי משום דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים א״כ לקמן דקתני היה חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת״ל ובדרך לא היה ואמאי איצטריך ההוא קרא הא לא איצטריך למיכתב כלל דרך רחוקה אלא משום היכא דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים ואין לומר דס״ד דחייב כרת על מה שהרחיק עצמו דאם כן מאי פריך למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה הא שפיר קאמר דנאמר לפוטרו מכרת דס״ד דליחייב על מה שטימא עצמו ונראה לרשב״א דטמא ודרך רחוקה איצטריך למיכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא ליעבד בשני וסבר כרבי נתן דשני תשלומין דראשון הוא.
1אם כן למה נאמר טמא למה נאמר דאי בעי למיעבד לא מצי עביד אלא למה נאמר דרך רחוקה לפוטרו מן הכרת – פירש המורה: אלא למה נאמר דרך רחוקה אי משום דאי בעי למיעבד לא מצי עביד הא בדרך רחוקה הוא ואם תאמר שלא ישלח פסחו וכרב ששת האי תנא לית ליה אלא כרב נחמן סבירא ליה דאמר הורצה דאי כרב ששת איצטריך בדרך רחוקה למימר דאי בעי למיעבד לא עביד וכך כתוב ברוב ספרים וקסבר דאם זרקן עליו הורצה. וקשיא לי ולרב ששת דאמר לא הורצה היכי מתרץ מתני׳ דקתני אם כן למה נאמר טמא ודרך רחוקה והא לגופיהו איצטריכו דאי בעו למיעבד לא מצו עבדי.
1. ד״ה זה מופיע בכ״י ששון 557 באמצע דף צ״ו: לפני ד״ה ״לרבות תמורת הפסח״.
בד״ה דאי בעי למעבד כו׳ מדקאמר לפוטרו מהכרת משמע כו׳ ומ״ד הורצה כו׳ עכ״ל. הכא בברייתא ליכא לאוכוחי כמ״ש התוס׳ לעיל במתניתין דאי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי פטור מכרת דאימא דקושטא דברייתא ס״ל דחייב כרת בטמא ולא קאמר לפוטרו מכרת אלא בדרך רחוקה משא״כ במתני׳ דקתני פטורין בל׳ רבים דמשמע דקאי נמי אטמא ולעיל במתני׳ ליכא לאוכחי כי הכא דמדקתני מכרת פטור הא אם זרק הורצה ומ״ד הורצה אסיקנא דסבר שוחטין כו׳ דאיכא למימר שפיר כמ״ש ר״י לקמן דאימא דמתני׳ סבר לא הורצה ולא קתני פטורין אלא איידי דתני חייבין משא״כ הכא בברייתא דלא קתני כלל חיובא וק״ל:
בא״ד אלא פריך משום דקתני למה נאמר טמא לפוטרו מכרת כו׳ עכ״ל ר״ל למאי דס״ד הא דקתני לפוטרו מכרת קאי נמי אטמא ואהא פריך כיון דאפי׳ אי בעי למעבד לא עביד לא אצטריך בברייתא למתני פטור מכרת אבל קרא דטמא אצטריך לאיש נדחה כו׳ וק״ל:
בד״ה אלא למה כו׳ אצטריך למכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון כו׳ וסבר כרבי נתן כו׳ עכ״ל ר״ל דלא נימא דה״ל טמא ודרך רחוקה דלא חזי בראשון כמו גר שנתגייר בין ב׳ פסחים וקטן שנולד בין ב׳ פסחים דלא ליעבד שני כלל קמ״ל קרא דעביד בשני בטמא ודרך רחוקה דבכה״ג הוי שני תשלומין דראשון אע״ג דלא הוי חזי בראשון [ב] וק״ק דמה תירץ רשב״א דאכתי ברייתא דקתני דאצטריך דרך רחוקה לפוטרו מן הכרת לא אתיא כרב יודא דלדידי׳ לא אצטריך כיון דלא חזי לאכילה וי״ל דע״כ בלאו הכי הך ברייתא דלא כרב יודא דע״כ הך ברייתא ס״ל דשוחטין על טמא שרץ כמ״ש התוספות לעיל ורב יודא ס״ל דאין שוחטין על טמא שרץ והוא דוחק דבהך מלתא דזורקין על טמא שרץ או לא איכא תנאי דפליגי אבל בהך מילתא דיכול ליכנס בשעת שחיטה או בשעת אכילה לא מצינו תנאי דפליגי ודו״ק:
אם כן שכל מי שלא עשה בראשון מכל טעם שהוא עושה בשני למה נאמר טמא? ותוהים: למה נאמר? הלא הוא צריך להכתב דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה [שאם רוצה הוא לעשות בפסח ראשון אין מניחים לו]! אלא כך צריך לתקן הלשון: אם כן למה נאמר בדרך רחוקה — לפוטרו מן הכרת אם לא עשה אף בפסח שני. וכשיטת מאן [מי] שאמר, רב נחמן, שאם שלח את קרבנותיו בראשון הורצה ולפיכך יש חילוק בין טמא ושהיה בדרך רחוקה, ויש טעם לומר את שניהם.
The baraita continues: If so, if one who missed the first Pesaḥ for any reason observes the second Pesaḥ, why is the case of one who was ritually impure stated explicitly in the Torah? The Gemara expresses surprise at this question: Why is it stated? It was necessary to mention this case to teach that if an impure person wishes to perform the sacrifice of the Paschal lamb on the first Pesaḥ we do not allow him to do so. Rather, the question should be: Why is the case of one who is on a distant journey stated in the Torah? It is stated to exempt him from karet even if he does not observe the second Pesaḥ. And this is in accordance with the opinion of the one who said that if the Paschal lamb was slaughtered on behalf of one who was on a distant journey it was accepted, which is the opinion of Rav Naḥman.
הכל
(5) אִשָּׁה בַּשֵּׁנִי מִי מִיחַיְּיבָא וְהָא תַּנְיָא יָכוֹל לֹא יְהוּ עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי אֶלָּא טְמֵא נֶפֶשׁ וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה זָבִין וּמְצוֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר ט׳:י׳} אִישׁ אִישׁ.
The baraita mentioned several types of ritually impure women who observe the second Pesaḥ rather than the first. The Gemara asks: Is a woman obligated to observe the second Pesaḥ? Wasn’t it taught in a baraita: I might have thought that only one who is impure due to ritual impurity imparted by a corpse or one who was on a distant journey observe the second Pesaḥ; with regard to zavim, male lepers, and those men who had sexual relations with menstruating women, from where is it derived that they may observe the second Pesaḥ? The verse states: “If any man [ish ish] of you or of your generations shall be ritually impure due to a dead body or is on a journey far away, he shall still offer the Paschal lamb to the Lord” (Numbers 9:10). The word ish is doubled in order to include these other cases. Women are not included by the repetition of the word ish.
ב בברייתא זו הוזכרו כמה נשים טמאות שאינן עושות בראשון אלא בשני, ושואלים: אשה בשני מי מיחייבא [האם חייבת]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש (טמא מת) ומי שהיה בדרך רחוקה כמפורש במקומו בתורה, זבין ומצורעין ובועלי נדות שהיו טמאים בראשון ונטהרו בשני מנין שאף הם יעשו תלמוד לומר: ״איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה׳״ (במדבר ט, י), נכפלה המילה ״איש״ לרבות גם אחרים, אבל בריבוי זה אין הנשים נכללות!
The baraita mentioned several types of ritually impure women who observe the second Pesaḥ rather than the first. The Gemara asks: Is a woman obligated to observe the second Pesaḥ? Wasn’t it taught in a baraita: I might have thought that only one who is impure due to ritual impurity imparted by a corpse or one who was on a distant journey observe the second Pesaḥ; with regard to zavim, male lepers, and those men who had sexual relations with menstruating women, from where is it derived that they may observe the second Pesaḥ? The verse states: “If any man [ish ish] of you or of your generations shall be ritually impure due to a dead body or is on a journey far away, he shall still offer the Paschal lamb to the Lord” (Numbers 9:10). The word ish is doubled in order to include these other cases. Women are not included by the repetition of the word ish.
הכל
(6) לָא קַשְׁיָא הָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי הָא ר״י רַבִּי יְהוּדָה ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן .
The Gemara answers that this is not difficult: This first baraita, which includes women, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that one may slaughter the Paschal lamb on the second Pesaḥ for women, and that second baraita, which includes only men, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who hold that women do not have a full-fledged obligation to observe the second Pesaḥ.
הא רבי יוסי – דאמר בפירקין דלעיל (דף צא:) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן.
הא ר״י ור״ש – דאמרי רשות.
לא קשיא הא ר׳ יוסי – תימה דמוקי הך ברייתא דסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כר׳ יוסי ובפ׳ כיצד צולין (לעיל דף פא.) גבי טומאת התהום מסיק דקסבר ר׳ יוסי אין שוחטין וזורקין כו׳ וי״ל דהכא לא מוקי לה כר׳ יוסי אלא במאי דסבר דנשים בשני חובה.
ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] הברייתא הראשונה הכוללת נשים — כשיטת ר׳ יוסי שלדעתו שוחטים עבור נשים בפסח שני (לעיל צא, ב), הא [זה] הברייתא השניה שאינה מרבה אלא את הזכרים הטמאים — כשיטת ר׳ יהודה ור׳ שמעון האומרים (במדבר ט, י) שבפסח שני אין חיוב גמור, או אין כל חיוב, לנשים להשתתף.
The Gemara answers that this is not difficult: This first baraita, which includes women, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that one may slaughter the Paschal lamb on the second Pesaḥ for women, and that second baraita, which includes only men, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who hold that women do not have a full-fledged obligation to observe the second Pesaḥ.
הכל
(7) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן גחַיָּיב כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן וְחַיָּיב כָּרֵת עַל הַשֵּׁנִי דִּבְרֵי רַבִּי רַבִּי נָתָן אוֹמֵר חַיָּיב כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן וּפָטוּר עַל הַשֵּׁנִי ר״ח רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר אַף [עַל] הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ חַיָּיב כָּרֵת אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן לֹא עָשָׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
The Sages taught in the Tosefta: One is liable to receive karet for intentionally refraining from observing the first Pesaḥ; similarly, one who could not observe the first Pesaḥ is liable to receive karet if he intentionally refrained from observing the second Pesaḥ. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: One is liable to receive karet for intentionally refraining from observing the first Pesaḥ; and one is exempt from karet for intentionally refraining from observing the second Pesaḥ even if he unwittingly failed to observe the first Pesaḥ, as the Torah does not specify a punishment of karet with regard to the second Pesaḥ. Rabbi Ḥananya ben Akavya says: Even for intentionally failing to observe the first Pesaḥ one is liable to receive karet only if he intentionally fails to observe the second Pesaḥ.
חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני – חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד גברא לא משכחת לה דתרי קטלי בחד גברא ליכא ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת דתנן בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היא ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם שגג בא׳ מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים.
ופטור על השני – ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור.
אף על הראשון – אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני אבל אם עשה את השני או שגג בו פטור לגמרי דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון הלכך באיזה מהן ששגג פטור.
פסח שני אינו תשלומין של ראשון אלא מצוה בפני עצמה הוא ודוחה את השבת וחייבין על מניעתו כרת אם נמנע מן הראשון בשגגה או באונס והזיד בשני ולא עשה אבל טמא או בדרך רחוקה בראשון אף אם הזיד בשני פטור מן הכרת כמו שביארנו:
ג תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מי שביטל עשיית פסח במזיד חייב כרת על ביטול הפסח הראשון, וכן אדם אחר המבטל את הפסח השני חייב כרת על ביטול הפסח השני, אלו דברי רבי. ר׳ נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני אם ביטל את הראשון בשוגג והזיד בשני, כיון שבו לא נאמר כרת. ר׳ חנניא בן עקביא אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אף אם ביטלו במזיד אלא אם כן הזיד ולא עשה את השני.
The Sages taught in the Tosefta: One is liable to receive karet for intentionally refraining from observing the first Pesaḥ; similarly, one who could not observe the first Pesaḥ is liable to receive karet if he intentionally refrained from observing the second Pesaḥ. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: One is liable to receive karet for intentionally refraining from observing the first Pesaḥ; and one is exempt from karet for intentionally refraining from observing the second Pesaḥ even if he unwittingly failed to observe the first Pesaḥ, as the Torah does not specify a punishment of karet with regard to the second Pesaḥ. Rabbi Ḥananya ben Akavya says: Even for intentionally failing to observe the first Pesaḥ one is liable to receive karet only if he intentionally fails to observe the second Pesaḥ.
הכל
(8) וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דְּתַנְיָא דגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בֵּין שְׁנֵי פְסָחִים וְכֵן קָטָן שֶׁהִגְדִּיל בֵּין שְׁנֵי פְסָחִים חַיָּיב לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי דִּבְרֵי רַבִּי רַבִּי נָתָן אוֹמֵר כֹּל שֶׁזָּקוּק לָרִאשׁוֹן זָקוּק לַשֵּׁנִי כֹּל שֶׁאֵין זָקוּק לָרִאשׁוֹן אֵין זָקוּק לַשֵּׁנִי.
The Gemara adds that Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Natan follow their line of reasoning as demonstrated by another dispute between them, which is related to the dispute quoted above. As it was taught in a baraita: A convert who converted during the month between the offering of the two Paschal lambs on the first and second Pesaḥ, and similarly, a minor who grew up and became obligated in mitzvot during the month between the offering of the two Paschal lambs, is obligated to observe the second Pesaḥ; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: Whoever needs to observe the first Pesaḥ needs to observe the second; whoever does not need to observe the first Pesaḥ, e.g., one who is a minor or is not yet Jewish, does not need to observe the second Pesaḥ either.
ואזדו לטעמייהו – רבי ורבי נתן.
שהגדיל – צמחו בו שערות.
חייבין לעשות את השני – דקסבר רגל בפני עצמו הוא ואית ליה חיובא באנפי נפשיה ואפי׳ למאן דלא איחזי בראשון.
אע״פ שביארנו שפסח שני אינו תשלומין של ראשון מ״מ מי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר בין שני פסחים או קטן שהגדיל אינן חייבין בפסח שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר ערב פסח שהוא כפורש מן הקבר כמו שביארנו אני מסופק אם עושה פסח שני אם לאו וגדולי המחברים פסקו שהוא חייב בפסח שני ואם שחטו על הקטן בראשון שפטור נראה שאינו חייב בפסח שני כלל:
ומסבירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו רבי ור׳ נתן לשיטותיהם] שמחלוקת זו קשורה במחלוקת אחרת של חכמים אלה. דתניא [ששנויה ברייתא]: גר שנתגייר בין שני פסחים אחרי פסח ראשון ולפני פסח שני, וכן קטן שהגדיל ונתחייב במצוות בין שני פסחים — חייב לעשות פסח שני, אלו דברי רבי. ר׳ נתן אומר: כל שזקוק וחייב בעשיית פסח ראשון — זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון כגון שהיה אז קטן או גוי — אין זקוק גם לשני.
The Gemara adds that Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Natan follow their line of reasoning as demonstrated by another dispute between them, which is related to the dispute quoted above. As it was taught in a baraita: A convert who converted during the month between the offering of the two Paschal lambs on the first and second Pesaḥ, and similarly, a minor who grew up and became obligated in mitzvot during the month between the offering of the two Paschal lambs, is obligated to observe the second Pesaḥ; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: Whoever needs to observe the first Pesaḥ needs to observe the second; whoever does not need to observe the first Pesaḥ, e.g., one who is a minor or is not yet Jewish, does not need to observe the second Pesaḥ either.
הכל
(9) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי סָבַר שֵׁנִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.
The Gemara explains: With regard to what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi holds that the second Pesaḥ is its own Festival, and anyone who did not participate in the first Pesaḥ is obligated to participate in the second even if he was not fit to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ.
ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? רבי סבר: פסח שני רגל בפני עצמו הוא, וכל אדם ואפילו זה שלא היה ראוי בראשון חייב בפסח שני אלא אם כן עשה כבר פסח ראשון.
The Gemara explains: With regard to what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi holds that the second Pesaḥ is its own Festival, and anyone who did not participate in the first Pesaḥ is obligated to participate in the second even if he was not fit to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ.
הכל
(10) רַבִּי נָתָן סָבַר שֵׁנִי תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא תַּקּוֹנֵי לָרִאשׁוֹן לָא מְתַקֵּין לֵיהּ.
Conversely, Rabbi Natan holds that the second Pesaḥ is merely a redress for the first Pesaḥ, such that if one was obligated to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ and did not, he may do so on the second Pesaḥ; however, it does not repair the failure to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ. Therefore, one who intentionally refrained from bringing the Paschal lamb on the first Pesaḥ is liable to receive karet even if he brought the Paschal lamb on the second Pesaḥ. However, if one unwittingly failed to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ, he is not liable to receive karet even if he intentionally refrained from observing the second Pesaḥ.
תשלומין דראשון – ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה ובראשון הרי שגג.
ואילו ר׳ נתן סבר: פסח שני רק תשלומין של פסח ראשון הוא, שאם היה אדם צריך להקריב בראשון ונאנס ולא יכול — עושה את השני, אבל תקוני [לתקן] את הראשון, לא מתקין ליה [מתקן אותו]. שאין הפסח השני פוטר מחיוב כרת אדם שהזיד ולא עשה את הראשון, אפילו אם עשה את השני. ואם שגג בראשון, אף על פי שהזיד בשני — פטור.
Conversely, Rabbi Natan holds that the second Pesaḥ is merely a redress for the first Pesaḥ, such that if one was obligated to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ and did not, he may do so on the second Pesaḥ; however, it does not repair the failure to bring the Paschal lamb on the first Pesaḥ. Therefore, one who intentionally refrained from bringing the Paschal lamb on the first Pesaḥ is liable to receive karet even if he brought the Paschal lamb on the second Pesaḥ. However, if one unwittingly failed to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ, he is not liable to receive karet even if he intentionally refrained from observing the second Pesaḥ.
הכל
(11) וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא סָבַר שֵׁנִי תַּקַּנְתָּא דְרִאשׁוֹן הוּא.
And Rabbi Ḥananya ben Akavya held: The second Pesaḥ repairs the failure to offer the Paschal lamb on the first Pesaḥ. In other words, the Paschal lamb brought on the second Pesaḥ is not an independent obligation; rather, it allows a second chance to avoid the liability to receive karet.
ור׳ חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא [תקנתו] של הראשון הוא, שאמנם אינו חובה לעצמו, אבל המקריב בו מתקן כל מה שהחסיר בראשון ולכן אם לא עשה בראשון אפילו במזיד, אם יעשה בשני יתכפר לו ואינו חייב כרת.
And Rabbi Ḥananya ben Akavya held: The second Pesaḥ repairs the failure to offer the Paschal lamb on the first Pesaḥ. In other words, the Paschal lamb brought on the second Pesaḥ is not an independent obligation; rather, it allows a second chance to avoid the liability to receive karet.
הכל
(12) וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ {במדבר ט׳:י״ג} וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה רַבִּי סָבַר {במדבר ט׳:י״ג} וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה דְּלָא עֲבַד בָּרִאשׁוֹן אִי נָמֵי {במדבר ט׳:י״ג} קׇרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמוֹעֲדוֹ בַּשֵּׁנִי.
And all three of them expounded the same verse to derive their opinions: “But the man who is ritually pure, and is not on a journey, and refrains from offering the Paschal lamb, that soul shall be cut off from his people; because [ki] he did not bring the offering of the Lord in its appointed season, that man shall bear his sin” (Numbers 9:13). Rabbi Yehuda HaNasi holds that the verse should be understood as follows: The phrase: “And refrains from offering the Paschal lamb, that soul shall be cut off,” means that he did not participate in the offering on the first Pesaḥ. In the continuation of the verse, Rabbi Yehuda HaNasi understands the word ki to mean: If, as the word ki has various meanings, one of which is: If. Therefore, the verse can be interpreted in the following manner: If he also “did not bring the offering of the Lord in its appointed season,” with regard to the second Pesaḥ, “that man shall bear his sin.”
ומעירים: כי שלשתן מקרא אחד דרשו בצורות שונות שנאמר: ״והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא״ (במדבר ט, יג) רבי סבר כך יש להבין: ״וחדל לעשות הפסח ונכרתה״ כלומר, שלא עבד [עשה] בפסח ראשון, והמשיך הכתוב ואמר ״כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו״ ומשמעות ״כי״ לדברי רבי היא ״או״ כלומר אי נמי [או גם כן] חזר ועבר באיסור נוסף ש״קרבן ה׳ לא הקריב במעדו״ כלומר, בפסח השני — רק עליו נאמר ״חטאו ישא האיש ההוא״.
And all three of them expounded the same verse to derive their opinions: “But the man who is ritually pure, and is not on a journey, and refrains from offering the Paschal lamb, that soul shall be cut off from his people; because [ki] he did not bring the offering of the Lord in its appointed season, that man shall bear his sin” (Numbers 9:13). Rabbi Yehuda HaNasi holds that the verse should be understood as follows: The phrase: “And refrains from offering the Paschal lamb, that soul shall be cut off,” means that he did not participate in the offering on the first Pesaḥ. In the continuation of the verse, Rabbi Yehuda HaNasi understands the word ki to mean: If, as the word ki has various meanings, one of which is: If. Therefore, the verse can be interpreted in the following manner: If he also “did not bring the offering of the Lord in its appointed season,” with regard to the second Pesaḥ, “that man shall bear his sin.”
הכל
(13) וּמִמַּאי (דְּהָא) חֶטְאוֹ יִשָּׂא כָּרֵת הוּא
The Gemara asks: And from where do we know that this phrase: Shall bear his sin, refers to karet and not to some other punishment?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.