וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח כטמא שרץ הוא ואין שוחטין עליו וכל שהיחיד נדחה לפסח שני צבור עושה [בטומאה] שנאמר (במדבר ט׳ י׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש כו׳ איש אם הוא טמא נדחה לפסח שני ואין צבור אם טמאין נדחין לפסח שני אלא עושין הראשון בטומאה ומילתא דאיתא בצבור איתיה ביחיד ודליתיה בצבור ליתיה נמי ביחיד.
(1) 
וְכׇל שֶׁאִילּוּ בְּיָחִיד נִדְחֶה בְּצִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה וְכׇל מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּצִיבּוּר אִיתָא בְּיָחִיד וְכׇל מִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּצִיבּוּר לֵיתָא בְּיָחִיד.
וְכׇל שֶׁאִילּוּ בְּיָחִיד נִדְחֶה בְּצִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה וְכׇל מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּצִיבּוּר אִיתָא בְּיָחִיד וְכׇל מִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּצִיבּוּר לֵיתָא בְּיָחִיד.And Rabbi Eliezer further maintains with regard to any form of impurity due to which an individual is deferred to the second Pesaḥ, that if the entire community is afflicted with it, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity. And he accepts yet another principle: Anything that applies to the community applies to an individual, and anything that does not apply to the community does not apply to an individual.
וכל שביחיד נדחה – והכי פירושא היינו טעמא דר׳ אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע״ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע״פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ׳ האשה (דף צ:) וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי׳ להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי׳ להו קומו אזו.
בפרש״י בד״ה וכל שביחיד כו׳ צבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה כו׳ עכ״ל דהא אם ירצו יכולין לטבול עצמן והיו שוחטין וזורקין עליהן דשמשא ממילא ערבא והיו עושין בטהרה אלא שאין חייבים לעשות כן דכיון דהיחיד נדחה בכה״ג אם לא טבל מותר להן לציבור לעשות אף בטומאה ובפשיטות מהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ליכא לאוכוחי דיחיד לא רמי עליה להזות דאימא דודאי רמי עליה לטבול ולהזות כדי לשחוט ולזרוק עליו וכדמסיק לקמן דאם לא טבל והזה נדחה לפסח שני אבל כיון דצבור ע״כ עושין בטומאה ולא אמרינן להו קומו טבלו והזו יחיד נמי לא רמיא חיוב עליה לטבול ולהזות דכל דאיתא בציבור כו׳ ודו״ק:
בא״ד יחיד נמי אמרי׳ ליה בחול קום מהול כו׳ עכ״ל צ״ע כיון דאליבא דר״א קיימינן הכא דסבר מכשירי מצות פסח [א] דוחה שבת שפיר קאמרינן ליה נמי בשבת זיל מהול ודו״ק:
בד״ה א״ל כו׳ משום דעבוד צבור בראשון הוא ואי לא עבוד צבור בראשון כגון רוב צבור זבין כו׳ עכ״ל ר״ל דאותן מיעוטים טמאי מתים לא עבדי בשני משום דלא עבדי צבור בראשון בטומאת זבין והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק כיצד צולין לרב אבל שמואל פליג התם וסבר כדמסיק הכא דאע״ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד ע״ש וק״ל:
וכל שאילו ביחיד נדחה שכל טומאה שאם נטמא בה אדם יחיד הריהו נדחה לפסח שני, אם ארע מעין זה בציבור עבדי [עושים] כולם את הפסח בטומאה. וכלל נוסף: וכל מילתא דאיתא [דבר שישנו] בציבור שיש בו כדי לחייבו, איתא [ישנו] ביחיד. וכל מילתא דליתא [דבר שאינו] בציבור, ליתא [אינו] ביחיד.
And Rabbi Eliezer further maintains with regard to any form of impurity due to which an individual is deferred to the second Pesaḥ, that if the entire community is afflicted with it, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity. And he accepts yet another principle: Anything that applies to the community applies to an individual, and anything that does not apply to the community does not apply to an individual.
הכל
(2) עֲרֵילוּת דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּר עֲרֵלִים נִינְהוּ אָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ מְהוּלוּ נַפְשַׁיְיכוּ וַעֲבִידִי פִּסְחָא יָחִיד נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ קוּם מְהוֹל וַעֲבֵיד פִּסְחָא וְאִי לָא מָהֵיל וְעָבֵיד עָנוּשׁ כָּרֵת.
On the basis of these principles, we can say as follows: With regard to lack of circumcision, if the entire community is uncircumcised we say to them: Arise, and circumcise yourselves, and offer the Paschal lamb, and we do not allow them to offer the sacrifice while uncircumcised. Therefore, with regard to an individual as well, we say to him: Arise, and circumcise yourself, and offer the Paschal lamb; and if he does not circumcise himself and offer the Paschal lamb, he is liable to the punishment of karet.
ערלות דאיתיה בצבור דאלו כלהו ערלים אינון אמרי׳ להו קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסח יחיד נמי אמרי׳ ליה קום מהול ועביד פסח ואי לא עביד ענוש כרת.
יחיד נמי – לא רמיא חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו לעשות בטומאה אלא אמרינן להו קומו אזו ומדרמי׳ הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת.
ועל פי עקרונות אלה, הרי לענין ערילות, דאי כוליה ציבור ערלים נינהו [שאם יקרה שכל הציבור ערלים הם] אמרינן להו: קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסחא [אומרים אנו להם: קומו מולו עצמכם ועשו פסח] ואין אומרים שיעשה כל הציבור כולו בערלות. יחיד נמי [גם כן] אמרינן ליה קום מהול ועביד פסחא [אומרים אנו לו: קום מול ועשה פסח], ואי [ואם] לא מהיל ועביד [מל ועשה] — ענוש כרת.
On the basis of these principles, we can say as follows: With regard to lack of circumcision, if the entire community is uncircumcised we say to them: Arise, and circumcise yourselves, and offer the Paschal lamb, and we do not allow them to offer the sacrifice while uncircumcised. Therefore, with regard to an individual as well, we say to him: Arise, and circumcise yourself, and offer the Paschal lamb; and if he does not circumcise himself and offer the Paschal lamb, he is liable to the punishment of karet.
הכל
(3) טוּמְאָה דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּרָא טְמֵאִין נִינְהוּ לָא מַדֵּינַן עֲלַיְיהוּ אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה יָחִיד נָמֵי פָּטוּר.
With regard to impurity, however, if the whole community is impure we do not sprinkle the purifying water on them; rather, they offer the Paschal lamb in a state of ritual impurity. Therefore, an individual, as well, is exempt from sprinkling; and since he is exempt, sprinkling does not override Shabbat. A distinction may be drawn between the two cases: An uncircumcised person must circumcise himself, but a person who is ritually impure need not undergo purification.
טומאה דליתא בצבור דאי צבור טמאין אינון לא אמרינן להו קומו מדו עלייכו וטבולו ועבידו פסח אלא עבדי בטומאה יחיד נמי לא אמרי׳ ליה קום טבול ולא מדינן עליה כי לא טביל ולא עביד לא מיחייב כרת.
ואילו בטומאה דאי כוליה ציבורא [שאם כל הציבור] טמאין נינהו [הם] — לא מדינן עלייהו [מזים עליהם] מי חטאת, אלא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, יחיד נמי [גם כן] פטור מהזאה וכיון שנפטר ממנה שוב אינה דוחה את השבת. ואם כן יש מקום לחלק בין ערלות וטומאה.
With regard to impurity, however, if the whole community is impure we do not sprinkle the purifying water on them; rather, they offer the Paschal lamb in a state of ritual impurity. Therefore, an individual, as well, is exempt from sprinkling; and since he is exempt, sprinkling does not override Shabbat. A distinction may be drawn between the two cases: An uncircumcised person must circumcise himself, but a person who is ritually impure need not undergo purification.
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא וַהֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר וְאִיתֵיהּ בְּיָחִיד א״ל אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי הָתָם דְּהָא עֲבַד לֵיהּ צִיבּוּרָא בְּרִאשׁוֹן.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Are these principles really correct? But there is the second Pesaḥ, which does not apply to the community and yet it applies to an individual. Rava said to Rav Huna: It is different there, as the community already offered the Paschal lamb on the first Pesaḥ in a state of ritual impurity, and therefore the second Pesaḥ can apply to individuals although it does not apply to the community.
איני דכל מילתא דליתא בצבור ליתא ביחיד והרי פסח שני דאין בצבור פסח שני ואיתיה ביחיד ופריק רבא מאי טעמא עביד יחיד פסח שני משום דעבוד צבור בראשון ולא עבד בהדייהו צבור מאי איכא למימר הכי.
אמר ליה – התם האי דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השני.
אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: וכי אפשר לקיים כללים אלה? והרי פסח שני דליתיה [שאינו] בציבור ואיתיה [וישנו] ביחיד! אמר ליה [לו]: שאני התם [שונה שם] דהא עבד ליה ציבורא [שהרי עשה אותו את הפסח הציבור] כבר בפסח הראשון בטומאה, ולכן אין להשוות לכך פסח שני.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Are these principles really correct? But there is the second Pesaḥ, which does not apply to the community and yet it applies to an individual. Rava said to Rav Huna: It is different there, as the community already offered the Paschal lamb on the first Pesaḥ in a state of ritual impurity, and therefore the second Pesaḥ can apply to individuals although it does not apply to the community.
הכל
(5) מֵיתִיבִי איָכוֹל לֹא יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא שֶׁהָיָה טָהוֹר וְשֶׁלֹּא הָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה עָרֵל וּטְמֵא שֶׁרֶץ וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִים מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר ט׳:י״ג} וְהָאִישׁ.
The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: One might have thought that only one who was pure and not on a distant journey is punishable by karet for having neglected to offer the Paschal lamb, as the Torah explicitly states that a person who was ritually impure or on a distant journey is exempt from the first Pesaḥ and obligated in the second Pesaḥ. But as for one who was uncircumcised or ritually impure from a creeping animal and all the others who are ritually impure not from a corpse, and they did not undergo circumcision or purification before Passover, from where do we know that they are also liable to receive karet? The verse states: “But the man that is clean, and is not on a journey, and fails to keep the Passover, then that person shall be cut off from his people” (Numbers 9:13); the expression “but the man” comes to include anyone who can become pure and fit to participate in the Paschal lamb, but fails to do so.
מיתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אם לא עשה פסח אלא טהור ומי שלא היה בדרך רחוקה דמפרש בהו קרא בהדיא ערל וטמא שרץ ושאר טמאין מנין ת״ל והאיש מדהוה ליה למכתב והטהור שלא היה בדרך רחוקה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וכתב והאיש שמע מינה אפילו טמאים דאפשר להו לתקוני נפשייהו ולא מתקני ועבדי ענושין כרת.
ערל וטמא שרץ ושאר – הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח.
מי שהיה טמא והיה אפשר לו לטהר בערב הפסח והזיד ולא טבל וישב לו עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון וימתין עד השני ואם נמנע מן השני אפילו בשוגג חייב כרת וכן הדין בערל שהיה אפשר לו למול בערב הפסח כגון שאינו נמנע שמתו אחיו מחמת מילה והזיד ולא מל שאם לא עשה את השני אף בשוגג חייב כרת ולמדת שלא אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שיהא טעון שבעה אלא בגוי שנתגייר כמו שביארנו:
מיתיבי [מקשים] שנינו: יכול לא יהא ענוש כרת מי שלא הקריב קרבן פסח אלא דווקא זה שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה שהטמא והעובר בדרך רחוקה נאמר במפורש בתורה שפטורים מפסח ראשון וחייבים בשני. מי שהיה ערל שלא נימול לפני הפסח או טמא שרץ ושאר כל הטמאים שלא נטמאו במת, ולא נטהרו לפני הפסח מנין שגם הם חייבים כרת? — תלמוד לומר: ״והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (במדבר ט, יג) ולשון הכתוב ״והאיש״ באה לרבות את כל היכולים להטהר ולהיות ראויים.
The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: One might have thought that only one who was pure and not on a distant journey is punishable by karet for having neglected to offer the Paschal lamb, as the Torah explicitly states that a person who was ritually impure or on a distant journey is exempt from the first Pesaḥ and obligated in the second Pesaḥ. But as for one who was uncircumcised or ritually impure from a creeping animal and all the others who are ritually impure not from a corpse, and they did not undergo circumcision or purification before Passover, from where do we know that they are also liable to receive karet? The verse states: “But the man that is clean, and is not on a journey, and fails to keep the Passover, then that person shall be cut off from his people” (Numbers 9:13); the expression “but the man” comes to include anyone who can become pure and fit to participate in the Paschal lamb, but fails to do so.
הכל
(6) מִדְּקָא מְהַדַּר אַטְּמֵא שֶׁרֶץ קָסָבַר אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ דְּאִי שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ ל״ל לְמָה לֵיהּ לאהדורי׳ עֲלֵיהּ הַיְינוּ טָהוֹר אַלְמָא אע״ג אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ ואע״ג וְאַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר אִיתֵיהּ בְּיָחִיד.
The Gemara infers from this baraita: From the fact that he searches for a source to include one who is ritually impure from a creeping animal, it is clear that he holds that one may not slaughter the Paschal lamb or sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal. For if one may slaughter and sprinkle for someone impure from a creeping animal, why did he search for a source to include it? He is the same as anyone who is pure and did not offer the Paschal lamb, for he could have sent his offering with someone else and eaten from it in the evening after having undergone ritual immersion. Rather, it is clear that one may not slaughter or sprinkle for him; and, nonetheless, if he neglected the mitzva of the Paschal lamb, he is liable to receive karet. Apparently then, although he was not fit at that time to offer the Paschal lamb, the obligation is nonetheless incumbent upon him to render himself fit. And although this does not apply to the community, for a community that is impure with the impurity of a creeping animal brings the Paschal lamb in a state of impurity, it does apply to an individual.
ודייקינן מדקתני וטמא שרץ ענוש כרת שמעינן מינה דסבר אין שוחטין עליו ומדרבי ליה לטמא שרץ 1מוהאיש לית ליה להאי תנא דכיון דיכל למיכליה פסח באורתא האידנא בשעת שחיטה טהור קרינן ביה, דאי הכי למה לי לאהדורי ולרבויי מוהאיש, לימא הכי טהור הוא, אלא אף על גב דלא חזי האידנא איכא עליה חייובא אף על גב דליתיה בציבור. דהא אמרת לית ליה למימר להו טבולי עבידו פסח, ואפילו הכי איתה ביחיד.
1. קטע גדול מאמצע דף ס״ט: עד אמצע דף ע׳. – ״מוהאיש לית ליה להאי תנא... ודייקי מדוקיא דמתני׳ ״ – מופיע בכי וטיקן 128 אך חסר בכ״י מינכן 227 ובדפוס וילנא.
מדקא מיהדר אטמא שרץ – לאיתויי מקרא יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה.
1מדקמהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין כו׳ – מכל מקום חייב הוא כרת לפי שהיה יכול לטבול ואז היו שוחטין וזורקין עליו כדאמר לקמן שוחטין וזורקין על טבול יום דשימשא ממילא ערבא.
1. תוס׳ ד״ה ״מדקמהדר״ מופיע בדפוס וילנא בדף ס״ט.
טמא שרץ ונבלה וכיוצא בהם מאותם שאין בהם אלא טומאת ערב אע״פ שנטמאו ביום ארבעה עשר הרי אלו טובלין ושוחטין וזורקין עליהם אחר טבילה ואוכלין פסחם לערב שלא נדחה טמא לפסח שני אלא אותם שצריכין מנין ולא הושלם מנינם לערב כגון זבים וזבות ונדות ויולדות ובועלי נדות וטמאי מת ומ״מ טמא מת שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אפילו חל שביעי שלו ערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני אבל אם נטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן טובל ומזה ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב כדין טמא שרץ וחבריו הא קודם טבילה מיהא לשרץ או קודם הזאה וטבילה לטומאת מת אין שוחטין וזורקין עליו כלל:
ומעתה נדקדק: מדקא מהדר אטמא שרץ [כיון שהוא מחזר לרבות מהפסוק אף טמא שרץ] קסבר [מכאן שסבר] אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאי [שאם] שוחטין וזורקין על טמא שרץ — למה ליה [לו] לשם מה לאהדוריה עליה [לחזור עליו ולרבותו] היינו [הריהו] טהור כשאר הטהורים שלא עשו פסח. שהרי יכול לשלוח קרבנו בידי אחר ובערב יאכל מן הפסח. אלא ודאי אין שוחטים וזורקים לצורכו, ועם כל זה אם ביטל מצות הפסח חייב כרת אלמא [מכאן] אף על גב [אף על פי] שלא חזי [ראוי] באותה שעה להקרבת קרבן — חיובא עליה [החיוב מוטל עליו] מכל מקום. ואף על גב דליתא [ואף על פי שאינו] בציבור איתיה [ישנו] ביחיד, שציבור הטמא בשרץ עושה כולו בטומאה אבל ביחיד נדחה.
The Gemara infers from this baraita: From the fact that he searches for a source to include one who is ritually impure from a creeping animal, it is clear that he holds that one may not slaughter the Paschal lamb or sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal. For if one may slaughter and sprinkle for someone impure from a creeping animal, why did he search for a source to include it? He is the same as anyone who is pure and did not offer the Paschal lamb, for he could have sent his offering with someone else and eaten from it in the evening after having undergone ritual immersion. Rather, it is clear that one may not slaughter or sprinkle for him; and, nonetheless, if he neglected the mitzva of the Paschal lamb, he is liable to receive karet. Apparently then, although he was not fit at that time to offer the Paschal lamb, the obligation is nonetheless incumbent upon him to render himself fit. And although this does not apply to the community, for a community that is impure with the impurity of a creeping animal brings the Paschal lamb in a state of impurity, it does apply to an individual.
הכל
(7) אֶלָּא אָמַר רָבָא קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וְהוּא הַדִּין לִטְמֵא מֵת בִּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ הַזָּאָה לְמַאי לַאֲכִילָה אֲכִילַת פְּסָחִים לָא מְעַכְּבָא.
Rather, Rava said that we should reject the previous statement and say instead that Rabbi Eliezer holds that one may slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal, and the same is true with regard to someone who is ritually impure from a corpse on his seventh day of impurity. If so, for what purpose is the sprinkling of the purifying water? If it is possible to slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood on this person’s behalf even when he is impure, the only reason to sprinkle the purifying water is for the purpose of eating the Paschal lamb. However, eating of the Paschal lamb is not essential for the fulfillment of the mitzva, for if the blood of the sacrifice is sprinkled in a permitted fashion on someone’s behalf and afterward he is unable to eat the meat of the sacrifice, e.g., it became impure or was lost, he has fulfilled his obligation and is not liable to receive karet. This being the case, sprinkling the purifying waters is not an act that is necessary to facilitate a mitzva and does not override Shabbat even according to Rabbi Eliezer.
והדר פריק רבא הכי לעולם קסבר ר׳ אליעזר שוחטין וזורקין על טמא שרץ שחל שביעי שלו להיות בערב פסח. ואמאי אין מזין עליו בשבת, דסבר הזאה למה ליה לאכילת פסח, אכילת פסח לא מעכב.
אלא אמר רבא – אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא שבת לר׳ אליעזר אע״ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה.
אכילת פסחים לא מיעכבא – והא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו למצוה.
אכילת פסחים לא מעכבא – פי׳ בכי האי גוונא שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור מעכבא דהוי דומיא דחולה וזקן ולא כפירוש הקונטרס דפי׳ דהא דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה דהא לעיל (דף סא.) אוקימנא ליה לעכב ומסיק בכיצד צולין (דף עח:) מאיש לפי אכלו דבעי׳ גברא דחזי לאכילה.
כל שהצבור הופקע מפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומצורעים וכיוצא באלו אע״פ שמיעוטן טמאי מתים הרי הצבור כלו ומעוטו נדחה כל אותה שנה מקרבן הפסח שרוב הצבור נדחה מפסח ראשון שלא הותרה טומאה בצבור אלא בטומאת מת ונדחו מן השני שאין צבור נדחה לפסח שני ואף המיעוט של טמאי מתים נדחין מן הראשון שאין טומאת מת דחויה אצל יחידים וכן נדחו מן השני שכל שלא עשו הצבור את הראשון אף יחידים אין עושין את השני ולא עוד אלא אפילו היו רוב צבור טמאי מתים ועשו את פסחם בטומאה ומיעוטם זבים שלא נדחית הטומאה אצלם אין אותו המיעוט עושה פסח שני אלא אם כן עשו הצבור פסח ראשון בטהרה כמו שיתבאר:
רש״י בד״ה אלא אמר כו׳ ולזריקה אכילת כו׳ בשבת שוחטין וזורקין כו׳ כצ״ל והד״א:
תוס׳ בד״ה אכילת פסחים כו׳. נ״ב והיינו כמסקנת שינויא דגמ׳ אבל לפירש״י מה דמשני תלמודא במסקנא אבל האי מיחזיא חזיא ותקוני הוא דלא מתקן היינו לתרץ מה ששוחטין הפסח לכתחלה עליו נהי דלא מעכב מ״מ לכתחלה בעינן לאכלו אבל אי הוה בעינן לאכלו אפילו לעכב לא הוה סגי במה דמשני מחזיא הוא דחזיא כו׳ דהא סוף סוף שלא לאוכליו הוא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה אכילת פסחים כו׳ ובד״ה האי כו׳ א״כ אמאי אר״א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת כו׳ עכ״ל לכאורה ומאי קושיא דכיון דערל אינו משלח פסחו כדאמרינן לעיל א״כ אין שוחטין וזורקין עליו והא ודאי דמעכבא דלא אמרינן הכי בטמא שרץ אלא כיון דשוחטין וזורקין עליו אכילה לא מעכבא ביה ויש ליישב דבטמא שרץ נמי דשוחטין וזורקין עליו משום דחזי לאכילה על ידי תקונו ואם כן ה״נ בערל נימא דשוחטין וזורקין עליו לשלח פסחו דמחזי חזי לאכילה ע״י תיקון ומיהו ק״ק דבפשיטות תקשי להו אמ״ד פרק האשה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא על ערל דלכ״ע אינו משלח פסחו ודו״ק:
אלא אמר רבא: יש לחזור מן הדברים הקודמים ולומר: קסבר [סבור הוא] ר׳ אליעזר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא הדין ששוחטים וזורקים על טמא מת בשביעי שלו. ואם תקשה אם כן הוא והזאה למאי [לצורך מה]? שאם אפשר לשחוט ולזרוק הדם בשבילו, הלוא אין בהזאה זו אלא צורך אכילה שיוכל לאכול את הפסח אולם אכילת פסחים לא מעכבא [אינה מעכבת] שאדם שנזרק דם הפסח עבורו בהיתר אם לאחר מכן אינו יכול לאכול את הפסח, כגון שנטמא או אבד — הריהו יוצא ידי חובתו ופטור מכרת! ואם כן אין ההזאה כמכשירי מצוה שמחללים שבת עליהם.
Rather, Rava said that we should reject the previous statement and say instead that Rabbi Eliezer holds that one may slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood for someone who is ritually impure from a creeping animal, and the same is true with regard to someone who is ritually impure from a corpse on his seventh day of impurity. If so, for what purpose is the sprinkling of the purifying water? If it is possible to slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood on this person’s behalf even when he is impure, the only reason to sprinkle the purifying water is for the purpose of eating the Paschal lamb. However, eating of the Paschal lamb is not essential for the fulfillment of the mitzva, for if the blood of the sacrifice is sprinkled in a permitted fashion on someone’s behalf and afterward he is unable to eat the meat of the sacrifice, e.g., it became impure or was lost, he has fulfilled his obligation and is not liable to receive karet. This being the case, sprinkling the purifying waters is not an act that is necessary to facilitate a mitzva and does not override Shabbat even according to Rabbi Eliezer.
הכל
(8) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַבָּא לְרָבָא א״כ אִם כֵּן נִמְצָא פֶּסַח נִשְׁחָט שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו א״ל אֲמַר לֵיהּ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן דְּלָא חֲזֵי אֲבָל הַאי מִיחְזֵא חֲזֵי תַּקּוֹנֵי הוּא דְּלָא מְתַקַּן.:
Rav Adda bar Abba said to Rava: If it is so, that one may slaughter the Paschal lamb for someone who is ritually impure from a creeping animal, it turns out that the Paschal lamb is slaughtered for people who cannot eat it, and it is stated elsewhere that such a sacrifice is disqualified. Rava said to him: When it says that a Paschal lamb that is slaughtered for people who cannot eat is disqualified, this refers to a case where it is slaughtered for a sick or elderly person who is not at all fit to eat the sacrifice. But this person is essentially fit to eat the sacrifice but has not yet been made ready to actually eat it. He himself is regarded as fit to eat the sacrifice, and it is only some external factor that prevents him from doing so.
וא״ת אי הכי נמצא שוחט שלא לאוכליו, האי בר אכילה הוא. דמדאורייתא מתקן נפשיה ואכיל, ורבנן הוא דלא שבקו ליה נפשיה לתקוני להזות עליו.
אם כן – דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע״פ שאין סופו להזות היום.
נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו – ותנן באידך פירקא (לעיל דף סא.) שחטו שלא לאוכליו פסול.
האי מיחזא חזי ותקוני הוא דלא איתקן – הקשה ריב״א א״כ אמאי אמר ר״א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן וי״ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבינן ליה שלא לאוכליו.
אמר ליה [לו] רב אדא בר אבא לרבא: אם כן ששוחטים על טמא שרץ נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו שהרי אדם זה בשעת שחיטת הפסח עדיין אינו ראוי לאכול ממנו מפני טומאתו. אמר ליה [לו]: שלא לאוכליו משמעו לחולה ולזקן, שלא חזי [ראוי] להם כלל, אבל האי [זה] הטמא, בעצם מיחזא חזי [ראוי] הוא לאכול, אבל תקוני [תיקון] הוא שלא מתקן [מתוקן] עתה לאכילה, ולפיכך הוא נחשב מן הראויים לאכול, אלא שחיסרון חיצוני הוא המעכבו מאכילה.
Rav Adda bar Abba said to Rava: If it is so, that one may slaughter the Paschal lamb for someone who is ritually impure from a creeping animal, it turns out that the Paschal lamb is slaughtered for people who cannot eat it, and it is stated elsewhere that such a sacrifice is disqualified. Rava said to him: When it says that a Paschal lamb that is slaughtered for people who cannot eat is disqualified, this refers to a case where it is slaughtered for a sick or elderly person who is not at all fit to eat the sacrifice. But this person is essentially fit to eat the sacrifice but has not yet been made ready to actually eat it. He himself is regarded as fit to eat the sacrifice, and it is only some external factor that prevents him from doing so.
הכל
(9) כְּלָל אָמַר ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳.: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בהֲלָכָה כר״ע כְּרַבִּי עֲקִיבָא וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי מִילָה כִּי הַאי גַּוְונָא כְּלָל א״ר אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מע״ש מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת מִילָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מע״ש מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב ג הֲלָכָה כר״ע כְּרַבִּי עֲקִיבָא .
We learned in the mishna that Rabbi Akiva stated a principle that any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed before Shabbat does not override Shabbat; whereas slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to the Paschal lamb. The Gemara points out that we also learned something similar to this in another mishna with regard to circumcision: Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for circumcision that can be performed on the eve of Shabbat because it need not be done specifically on the day of the circumcision does not override Shabbat; the circumcision itself, which cannot be performed on the eve of Shabbat, since it is not yet time to perform the circumcision, overrides Shabbat. And Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to circumcision.
מתני׳ כלל אמר ר׳ עקיבא, כל מלאכה שאיפשר לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת. שחיטה הואיל ואי איפשר לעשותה מערב שבת דוחה, שנאמר: בארבעה עשר יום בין הערביים (במדבר ט׳:י״א), שחיטת פסח דוחה השבת. וכן אמר ר׳ עקיבא לעניין מילה,1 הואיל ואי איפשר למולו בערב שבת, דכתיב וביום השמיני, מילה דוחה שבת. ובתרויהו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ עקיבא.
1. כן כנראה צריך לומר. בכ״י וטיקן 128: ״מעילה״.
כלל א״ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת – כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו.
ותנן נמי – גבי מילה.
א במשנה שנינו כלל אמר ר׳ עקיבא שמלאכה שאפשר לעשותה בקרבן הפסח מערב שבת כדי להכשירו לשחיטה ולהקרבה אין עושים אותה בשבת, אבל מה שאי אפשר לעשות מבעוד יום כן עושים בשבת. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר׳ עקיבא לענין קרבן הפסח. ומעירים, ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן] גבי מילה כי האי גוונא [כעין זה], כלל אמר ר׳ עקיבא: כל מלאכה שצריכים לשם המילה שאפשר לעשותה מערב שבת משום שלא נקבע זמנה בו ביום אינה דוחה את השבת, מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת שהרי לא הגיע זמנה דוחה את השבת. ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר׳ עקיבא.
We learned in the mishna that Rabbi Akiva stated a principle that any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed before Shabbat does not override Shabbat; whereas slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to the Paschal lamb. The Gemara points out that we also learned something similar to this in another mishna with regard to circumcision: Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for circumcision that can be performed on the eve of Shabbat because it need not be done specifically on the day of the circumcision does not override Shabbat; the circumcision itself, which cannot be performed on the eve of Shabbat, since it is not yet time to perform the circumcision, overrides Shabbat. And Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to circumcision.
הכל
(10) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח הָתָם (דְּהוּא מַכְשִׁירֵי) מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת אֲבָל מִילָה דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת אֵימָא לִידְחֵי.
The Gemara comments: And it is necessary to state this ruling in both cases, for had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to the Paschal lamb, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed the day before do not override Shabbat because thirteen covenants were not established upon the Paschal lamb, and it is therefore not so significant. But with regard to circumcision, upon which thirteen covenants were established, as is evidenced by the fact that the word covenant appears thirteen times in the chapter relating to circumcision (Genesis 17), which serves as a covenant between God and the Jewish nation, I would say that even facilitating actions that could have been performed on Shabbat eve should override Shabbat.
וצריכא – לרב לאשמעינן הלכה כרבי עקיבא בתרוייהו.
מילה שלש עשרה בריתות נאמר בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם (בראשית יז).
וצריכא דאי אשמעינן כו׳ – אדרב יהודה עביד צריכותא אמאי איצטריך למיפסק בתרוייהו כר״ע דאי אדר׳ עקיבא הוה ליה לאצרוכי ההיא דפרק שתי הלחם (מנחות דף צו.) גבי חביתי כהן גדול דמסיק התם כלל א״ר עקיבא כו׳.
אבל מילה שנכרתו עליה י״ג בריתות אימא דנידחי – תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י״ג בריתות הא איכא קרא באפי נפשיה למכשירין כדפי׳ לעיל ונראה לרשב״א לפרש דאי לאו דפסק רב יהודה כר״ע גבי מילה ה״א דסבירא ליה בכל מקום כר׳ אליעזר וגבי פסח דפסק כר״ע היינו להחמיר מדרבנן שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי מילה דנכרתו עליה י״ג בריתות לא.
בד״ה אבל מילה כו׳ תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י״ג בריתות הא איכא קרא כו׳ עכ״ל ר״ל דאפילו לר״א הא איכא קרא למכשירין באנפי נפשיה (כי) גבי מילה כמ״ש התוס׳ לעיל ולא יועיל למילה הא דנכרתו עליה י״ג בריתות למילפה מכל אינך אי לאו קרא מפורש למכשירין וכן להיפך בפסח לא יועיל לו הא דאית ביה כרת אלא דלא פסיקא להו גבי פסח קרא מפורש למכשירין כמו שכתבו התוספות לעיל וק״ל:
ומעירים: וצריכא [וצריך] שיפסקו הלכה זו בשני המקרים. דאי אשמעינן גבי [שאם היה משמיע לנו לענין] קרבן פסח בלבד, היינו אומרים כי התם [שם] הוא הדין שדברים הנחוצים לצורך מכשירי (הכנת) מצוה לא דחו [דוחים] את השבת, כיון שאין קרבן הפסח חשוב כמילה, משום שלא נכרתו עליה שלש עשרה בריתות כבמילה. אבל מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות שכן בפרשה המדברת בה נאמר שלש עשרה פעמים הלשון ״ברית״ (בראשית פרק יז), שהמילה היא ברית בין ה׳ ועם ישראל, אימא לידחי [אמור שחשובה ותדחה שבת].
The Gemara comments: And it is necessary to state this ruling in both cases, for had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to the Paschal lamb, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed the day before do not override Shabbat because thirteen covenants were not established upon the Paschal lamb, and it is therefore not so significant. But with regard to circumcision, upon which thirteen covenants were established, as is evidenced by the fact that the word covenant appears thirteen times in the chapter relating to circumcision (Genesis 17), which serves as a covenant between God and the Jewish nation, I would say that even facilitating actions that could have been performed on Shabbat eve should override Shabbat.
הכל
(11) וְאִי אַשְׁמְעִינַן מִילָה הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירֵי מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת דְּלֵיכָּא כָּרֵת אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת אֵימָא לִידְחֵי צְרִיכָא.:
And had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to circumcision, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed before Shabbat do not override Shabbat, as there is no punishment of karet if the circumcision is delayed, since liability for karet only applies when the child becomes obligated in mitzvot and chooses not to circumcise himself. But with regard to the Paschal lamb, where there is karet for one who fails to offer the sacrifice at its proper time, I would say that such facilitators should override Shabbat. It is therefore necessary to teach that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in both cases.
אין לך מצות עשה מן התורה שיהיה במניעתם חיוב כרת אלא פסח ומילה וזה שנאמר בכאן אי אשמעינן מילה התם הוא דליכא כרת פירושו שאין בו כרת אם לא יעשנה בזמנה שהרי יכולה היא לדחות לשלא בזמנה אבל פסח זמנו קבוע ליום ארבעה עשר אם הזיד ולא הקריב בראשון חייב כרת אלא שאם עשאו בשני נפטר הא כל שלא עשאו בשני אפילו בשגגה חייב כרת הואיל ומניעתו בראשון היתה בזדון ובלא סבה כמו שיתבאר:
ולהיפך ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] מילה בלבד שהיא דוחה את השבת, היינו אומרים: התם [שם] הוא הדין שמכשירי מצוה לא דחו [דוחים] שבת, שאסור לעשות בשבת את מכשירי המילה היכולים להיעשות מבעוד יום משום דליכא [שאין] בהם חיוב כרת, שאם אין מלים את התינוק ביום השמיני, אם מלים אותו לאחר מכן אין חייבים כרת וחיוב כרת שבמילה חל רק כשאינו רוצה למול כלל, ולכך אינו דוחה, אבל פסח דאיכא [שיש] כרת אם אין עושים אותו בזמנו, אימא לידחי [אמור שידחה] את השבת, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשני המקרים גם דברי ר׳ עקיבא ווכן שהלכה כמותו.
And had Rav taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva only with regard to circumcision, the conclusion would have been: It is specifically there that the facilitators of a mitzva that can be performed before Shabbat do not override Shabbat, as there is no punishment of karet if the circumcision is delayed, since liability for karet only applies when the child becomes obligated in mitzvot and chooses not to circumcise himself. But with regard to the Paschal lamb, where there is karet for one who fails to offer the sacrifice at its proper time, I would say that such facilitators should override Shabbat. It is therefore necessary to teach that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in both cases.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : דאֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחוֹל בְּטָהֳרָה וּבְמוּעָט וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּשַׁבָּת בִּמְרוּבֶּה וּבְטוּמְאָה אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה.
MISHNA: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? A special offering is brought on the fourteenth of Nisan together with the Paschal lamb when the Paschal lamb comes on a weekday rather than on Shabbat, and when it comes in a state of ritual purity as opposed to when it is brought in a state of impurity because most of the community is impure, and when many people are registered for the Paschal lamb so that each person will receive only a small portion from it. When these three conditions are met, the Festival peace-offering is eaten first and the Paschal lamb is eaten afterward. When, however, the Paschal lamb comes on Shabbat, or when few people are registered for it so that each person will receive a large portion, or when it is brought in a state of ritual impurity, one does not bring a Festival peace-offering with it.
מתני׳ אימתי מביאין עמו חגיגה – בגמרא בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה.
עמו – עם הפסח בארבעה עשר בניסן כדיליף בגמרא.
בזמן שבא בחול ובטהרה – דאף על גב דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת.
ובמועט – שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להן אכילה.
במרובה – שהיתה חבורה מועטת ודי להם פסח לבדו.
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה אמר הר״ם חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה יום ארבעה עשר יום שבת או יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר חגיגה היתה באה מן הבקר מך הצאן מן הכבשים מן העזים מן הזכרים מן הנקבות ונאכלת לשני ימים יודיעך בזאת ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע״פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינו ודין חגיגה שוה ואין הפרש ביניהם לא במין הקרבן ולא בזמן אכילתו ועוד יתבארו הדינים המחוייבים בחגיגה במסכת חגיגה:
אימתי מביאין עמו חגיגה וכו׳ פי׳ כבר ביארנו במס׳ חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל לעשותם בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומקריבין אותו כליל ביום ראשון של רגל השני שלמי חגיגה לכבוד החג והוא שנאמר בה שלש פעמים תחוג לי בשנה השלישי כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני ה׳ אלקיך ומ״מ חגיגה זו היא הנקראת של חמשה עשר אבל חגיגה זו הנזכרת במשנתנו אינה ממין זה ואינה חובה אלא רשות והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר ואע״פ שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה ותמים ובן שנה ולא היו מצוים מהם כל כך ומתוך כך היו הרבה נמנין על פסח אחד ולא היה מספיק להם לאכילת שובע ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח עד שיהא הפסח נאכל על השובע ר״ל אכילת שובע שיהיו שבעים בסוף אכילתו והיו אוכלים תחלה מן החגיגה דכתיב ומברכין בה על אכילת הזבח ואין משביעין את עצמם ממנה אלא אוכלין ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה ובאכילה גסה ונאכל אכילת שובע ר״ל שנשארים אחר אכילתו שבעים וכשמביאים את הפסח מברכין עליו על אכילת הפסח ואוכלין ממנו עד סוף אכילתם שאין מפטירין אחריו אפיקומן וחגיגה זו היתה באה שלמים ולא היתה דוחה לא שבת ולא טומאה שאף השלש קרבנות שהזכרנו אינם דוחים לא שבת ולא טומאה שהרי אין זמנן קבוע שמי שלא חג בראשון חוגג והולך כל שבעה כמו שנבאר במקומו וכ״ש בזו אלא שאף זו לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים וצריכים להיות חבורה גדולה נמנית על פסח אחד ואינו מספיק לכדי שביעה אבל כשהפסחים מרובין ואין נמנין עליו אלא חבורה מועטת ומספיק להם אינם צריכים לכך והוא שאמרו אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא ר״ל ארבעה עשר בא בחול ובטהרה ובמועט ר״ל מיעוט פסחים אבל בזמן שהוא בא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה והזכיר אח״כ שחגיגה זו היתה באה בין מן הבקר בין מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים בין זכר בין נקבה ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ומשם ואילך יש עלי׳ דין נותר כדין שאר שלמים אלא שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא של פסחים פרק חמישי:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי׳ בגמ׳ אלו הן:
ב משנה אימתי מביא קרבן חגיגה עמו, עם קרבן הפסח? שהיו מוסיפים קרבן מיוחד ביום ארבעה עשר בניסן עם קרבן הפסח בזמן שהוא (הפסח) בא ביום חול ולא בשבת, וכשבא בטהרה ולא כשעושים אותו הקהל כשרובו טמא ובזמן שהיה קרבן הפסח מועט ולא כדי שביעה לכל המשתתפים וקרבן החגיגיה היה נאכל תחילה ולאחריו הפסח לגמר שביעה. אבל בזמן שקרבן הפסח בא בשבת או שבא במרובה כלומר שהיו מנוייו מועטים והרי הם יכולים לאכול הרבה ממני ובטומאה — אין מביאין עמו חגיגה.
MISHNA: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? A special offering is brought on the fourteenth of Nisan together with the Paschal lamb when the Paschal lamb comes on a weekday rather than on Shabbat, and when it comes in a state of ritual purity as opposed to when it is brought in a state of impurity because most of the community is impure, and when many people are registered for the Paschal lamb so that each person will receive only a small portion from it. When these three conditions are met, the Festival peace-offering is eaten first and the Paschal lamb is eaten afterward. When, however, the Paschal lamb comes on Shabbat, or when few people are registered for it so that each person will receive a large portion, or when it is brought in a state of ritual impurity, one does not bring a Festival peace-offering with it.
הכל
(13) חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן מִן הַבָּקָר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת הוְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.:
With regard to the extra offering itself, the Festival peace-offering would come from the flock, from the herd, from sheep or from goats, from males or from females, as the Festival peace-offering is not bound by the limitations governing the Paschal offering, which must be specifically a young male sheep or goat. And the Festival peace-offering is eaten for two days and one night like other peace-offerings.
ולעצם הקרבן: חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות שאין בחגיגה כל אותן הגבלות שיש בקרבן פסח שהוא בא רק מקטני הצאן (גדיים, טלאים) ודווקא מן הזכרים, ונאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד כשאר קרבנות שלמים.
With regard to the extra offering itself, the Festival peace-offering would come from the flock, from the herd, from sheep or from goats, from males or from females, as the Festival peace-offering is not bound by the limitations governing the Paschal offering, which must be specifically a young male sheep or goat. And the Festival peace-offering is eaten for two days and one night like other peace-offerings.
הכל
(14) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי חֲגִיגָה תָּנָא הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת וְקָתָנֵי נָמֵי חֲגִיגָה דְּלָא דָּחֲיָא שַׁבָּת וְהָכִי קָאָמַר אֵימָתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹל בְּטׇהֳרָה וּבְמוּעָט.
GEMARA: The Gemara questions why this halakha is recorded here: What did the mishna previously teach that made it relevant to teach this halakha with regard to a Festival peace-offering despite the fact that it seems to be unconnected to the previous mishnayot? The Gemara answers: Since it taught that carrying the Paschal lamb through a public domain and bringing it from outside the Shabbat limit do not override Shabbat, it also taught with regard to the halakha of a Festival peace-offering, that it does not override Shabbat. And this is what the mishna is saying: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? When it comes on a weekday, in a state of ritual purity, and when each person’s portion is small.
אקשינן מאן תנא דקתני אימתי, ופרקינן איירי דתנא הללו דאין דוחין השבת בעי למיתני נמי חגיגה דלא דחי שבת כוותיהו. וכיון דבעי למיתני חגיגה, מתחיל ותני אימתי, כיון דתנן דחגיגת י״ד לא דחי לא שבת ולא טומאה,
גמ׳ תנא הרכבתו כו׳ – וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאין כו׳ ואשמעינן דחגיגה נמי לא דחיא שבת אפילו שחיטה דילה.
מאי תנא דקתני חגיגה – פירוש: תנא מיירי בעיניני הפסח מי ידחה שבת ומי אינו דוחה שבת ומה עינין לשנות דין חגיגה ביניהם ולאחר זו המשנה נמי הוא שונה הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו כו׳ ולמה שנה עינין החגיגה ביניהם והלא אין דרכו של תנא אלא לסדר דבר עם הדומה לו. ומהדר: תנא הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת וקאמר דחגיגת הפסח נמי לא דחיא שבת.
ג גמרא על עצם הבאתו של דין זה כאן שואלים: מאי תנא [מה שנה] ענין קרבן במשנה קודם לכן דקתני [ששנה] חגיגה, בלא קשר למשניות הקודמות? ומשיבים: תנא [שנה] הרכבתו והבאתו שלא דחי [דוחה] שבת, קתני נמי [שנה גם כן] אגב כך גם דין קרבן חגיגה שלא דחי [דוחה] שבת. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: אימתי מביאין עמו עם קרבן הפסח גם קרבן חגיגה — בזמן שהוא בא בחול, בטהרה ובמועט.
GEMARA: The Gemara questions why this halakha is recorded here: What did the mishna previously teach that made it relevant to teach this halakha with regard to a Festival peace-offering despite the fact that it seems to be unconnected to the previous mishnayot? The Gemara answers: Since it taught that carrying the Paschal lamb through a public domain and bringing it from outside the Shabbat limit do not override Shabbat, it also taught with regard to the halakha of a Festival peace-offering, that it does not override Shabbat. And this is what the mishna is saying: When does one bring a Festival peace-offering with the Paschal lamb? When it comes on a weekday, in a state of ritual purity, and when each person’s portion is small.
הכל
(15) א״ר אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁמַע מִינַּהּ וחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר
Rav Ashi said: Learn from this that the Festival peace-offering of the fourteenth of Nisan, which comes with the Paschal lamb and is the subject of our mishna, as opposed to the Festival peace-offering that is brought on the first day of Passover and is called the Festival peace-offering of the fifteenth,
אמר רב אשי שמע מינה חגיגת י״ד לאו חובה היא כו׳ – גרסי׳ בירושלמי תני חגיגה בארבעה עשר היתה באה מן המעשר ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ שמואל בר אבא זאת אומרת שהיא רשות אין תימר חובה דבר שהוא חובה בא מן המעשר תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל את הפסח על השבע ולא יאכל את הפסח לשבע ר׳ יוסה בר׳ בון בשם ר׳ יעקב בר יסי כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם.
שמע מינה לכל מילי איתקש לפסח – מיבעיא לי ושחיטתה וזריקת דמה מאי. ויש לפשוט השחיטה מדאמרינן לקמן בהלכתין ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י״ד שתהא נאכלת לשני ימים ולילה אחד. אלמא חגיגת י״ד בערב נשחטת כדין פסח. ויש לומר: כיון דנשחטת בערב אחר התמיד נשחטת דומיא דפסח. אבל זריקת דמה אמרינן בסוף הילכתין דלא דמיא לפסח אלא כדין כל זריקת השלמים שהיא שתים שהן ארבע.
אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] מהלכות אלה כי חגיגת ארבעה עשר בניסן, הבאה עם הפסח שמדובר בה במשנתנו (להבדיל מחגיגה הבאה בכל יום של חג, בפסח כבחגים אחרים, שקרויה חגיגת חמשה עשר)
Rav Ashi said: Learn from this that the Festival peace-offering of the fourteenth of Nisan, which comes with the Paschal lamb and is the subject of our mishna, as opposed to the Festival peace-offering that is brought on the first day of Passover and is called the Festival peace-offering of the fifteenth,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.