בקבר – כי מת הוא קודם לה.
(1) 
בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לְאֶחָיו מִן הָאָב.
בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לְאֶחָיו מִן הָאָב.while in the grave, i.e., after death, in order to bequeath to his paternal half-brother.
דבעינן וילדו לו וליכא – לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.
בהיותו בקבר (כשהוא מת) כדי להנחיל את ירושת אמו זו לאחיו מן האב.
while in the grave, i.e., after death, in order to bequeath to his paternal half-brother.
הכל
(2) אִינִי וְהָא הֲוָה עוֹבָדָא וּפַרְכֵּס עַד תְּלָת פִּרְכּוּסֵי אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִידֵּי דְּהָוֵה אַזְּנַב הַלְּטָאָה דִּמְפַרְכֶּסֶת.
The Gemara asks: Is that so, that it is presumed that the fetus died before its mother? But wasn’t there an incident in which the mother died and the fetus made up to three spasmodic motions afterward? Mar, son of Rav Ashi, said: That is just as it is with the tail of the lizard, which twitches after being severed from the lizard, but it is merely a spasmodic motion which does not indicate that it is still alive.
ושואלים: איני [והאמנם כך], וכי ודאי שמת העובר לפני שמתה אמו, והא הוה עובדא [והרי היה מעשה] במעוברת שמתה, והוציאו ממעיה את העובר שהיה בה, ופרכס עד תלת פרכוסי [שלושה פרכוסים], הרי שיש אפשרות שהעובר ימשיך לחיות גם לאחר מות אמו! אמר מר בריה [בנו] של רב אשי: לא היו אלה תנועות של יצור חי, אלא הרי זה מידי דהוה [דבר שהינו] כעין זנב הלטאה שמפרכסת אף לאחר שנקטעה מגוף הלטאה, שאין בה חיים.
The Gemara asks: Is that so, that it is presumed that the fetus died before its mother? But wasn’t there an incident in which the mother died and the fetus made up to three spasmodic motions afterward? Mar, son of Rav Ashi, said: That is just as it is with the tail of the lizard, which twitches after being severed from the lizard, but it is merely a spasmodic motion which does not indicate that it is still alive.
הכל
(3) מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר אלוֹמַר שֶׁמְּמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה וְאָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא ב בֵּן שֶׁנּוֹלַד אַחַר מִיתַת הָאָב אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה מַאי טַעְמָא {דברים כ״א:ט״ו} וְיָלְדוּ לוֹ בָּעֵינַן.
Mar, son of Rav Yosef, said a different explanation of the mishna’s ruling in the name of Rava: The mishna teaches that a one-day-old baby inherits in order to say that such a child reduces the portion of the firstborn. A firstborn is entitled to a double portion of the inheritance, which is calculated by taking into account the portion due to his dead brother. And Mar, son of Rav Yosef, further said in the name of Rava: A son who was born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn. Therefore, the halakha in the mishna does not apply to a fetus. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “If a man has two wives, the one beloved, and the other hated, and they bore him children” (Deuteronomy 21:15), and this does not apply to a fetus not yet born at the time of the father’s death.
לומר שממעט כו׳ – מתניתין דקתני נוחל ומנחיל לומר שממעט בחלק בכורה כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו והיה לו אח בכור ואח פשוט ומת הוא אחר אביו נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסיו ומנחילו לשני אחיו וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה ונמצא ממעט בחלק הבכור דאי לאו איהו הוה שקיל בכור תרי תילתי כגון מששה זהובים ארבעה ופשוט נוטל ב׳ זהובים ועכשיו נוטל הבכור ג׳ זהובים כנגד שני אחין ומחלקו של זה ג׳ רבעי זהוב נמצאו ביד בכור ד׳ זהובים חסר רביע וביד פשוט ב׳ זהובים ורביע. ודוקא בן יום א׳ אבל עובר אינו ממעט כדאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה ונוטל הבכור שליש בכורתו ובין שלשתן יחלקו ב׳ שלישים.
מאי טעמא – אמרינן בן יום אחד דממעט אבל עובר לא.
וילדו לו בעינן – משמע בחייו.
מאי טעמא וילדו לו בעינן – למ״ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך למדרש מוילדו כדאמר בפ׳ מי שמת (ב״ב דף קמב:).
מ״ט וילדו לו בעינן. למ״ד המזכה לעובר לא קנה לא איצטריך וילדו לו כדפרשי׳ לעיל וה״נ אמרינן בפרק מי שמת:
א מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר הסבר אחר באשר למה שמחדשת לנו משנתנו האומרת כי התינוק בן יומו נוחל ומנחיל: לומר (ללמד) שהתינוק בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה של אחיו הבכור. שכיון שנולד בחיי אביו, אף הוא בכלל יורשיו, ונמצא שחלק הבכור שהוא כרגיל כנגד שני חלקים של שאר היורשים הנמצאים בשעת פטירת האב נעשה קטן יותר, שהרי משנולד זה מתחלקת הירושה ליותר יורשים. ועוד אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד אחר מיתת האב — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בפרשת זכות ירושת הבכור ״וילדו לו בנים...״ (דברים כא, טו), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיהיו כל היורשים בנים לאביהם, ואין בכלל זה מי שנולד לאחר מות אביו.
Mar, son of Rav Yosef, said a different explanation of the mishna’s ruling in the name of Rava: The mishna teaches that a one-day-old baby inherits in order to say that such a child reduces the portion of the firstborn. A firstborn is entitled to a double portion of the inheritance, which is calculated by taking into account the portion due to his dead brother. And Mar, son of Rav Yosef, further said in the name of Rava: A son who was born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn. Therefore, the halakha in the mishna does not apply to a fetus. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “If a man has two wives, the one beloved, and the other hated, and they bore him children” (Deuteronomy 21:15), and this does not apply to a fetus not yet born at the time of the father’s death.
הכל
(4) בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא גבְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם מַאי טַעְמָא {דברים כ״א:י״ז} יַכִּיר בָּעֵינַן וְהָא לֵיכָּא.
The Gemara notes: In Sura they taught Mar’s statement that way, whereas in Pumbedita they taught it this way: Mar, son of Rav Yosef, said in the name of Rava: A firstborn who was born after his father’s death does not receive a double portion. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “But he shall acknowledge the firstborn…by giving him a double portion” (Deuteronomy 21:17), and in this case the father is not there to acknowledge him.
בכור שנולד אחר מיתת אביו – כגון מת אביו והאשה מעוברת תאומים אין היוצא ראשון נוטל פי שנים. בלאו תאומים לא משכחת לה דכיון דבכור לא נולד עד מות אביו פשוט מהיכן בא. אי נמי שהניח ב׳ נשים מעוברות.
מ״ט יכיר בעינן – וא״ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי״ל דאה״נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ׳ יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי״מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני׳ ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ״ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.
ומעירים: בסורא מתנו הכי [שנו כך] את דברי מר בנו של רב יוסף, כפי שאמרנו. ואילו בפומבדיתא מתנו הכי [שנו כך] את דבריו: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים כשאר בכור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן נאמר בדין הבכור ״כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שנים״ (שם יז), ללמדנו כי בעינן [צריכים אנו] לקיום זכות ירושת הבכור שיכיר האב את בנו הבכור, והא ליכא [ותנאי זה אין כאן], שהרי נולד לו לאחר מותו.
The Gemara notes: In Sura they taught Mar’s statement that way, whereas in Pumbedita they taught it this way: Mar, son of Rav Yosef, said in the name of Rava: A firstborn who was born after his father’s death does not receive a double portion. What is the reason for this? We require fulfillment of the verse: “But he shall acknowledge the firstborn…by giving him a double portion” (Deuteronomy 21:17), and in this case the father is not there to acknowledge him.
הכל
(5) וְהִלְכְתָא כְּכֹל הָנֵי לִישָּׁנֵי דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא.:
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with all these versions of the statement of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, i.e., a one-day-old baby reduces the portion of the firstborn, a son born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn, and a firstborn born after his father’s death does not receive a double portion.
ומסכמים: והלכתא [וההלכה], ככל הני לישני [אלה הלשונות] של מר בריה [בנו] של רב יוסף שאמר משמיה [משמו] של רבא.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with all these versions of the statement of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, i.e., a one-day-old baby reduces the portion of the firstborn, a son born after his father’s death does not reduce the portion of the firstborn, and a firstborn born after his father’s death does not receive a double portion.
הכל
(6) וְהַהוֹרְגוֹ חַיָּיב.: דִּכְתִיב {ויקרא כ״ד:י״ז} וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ מ״מ מִכׇּל מָקוֹם .:
§ The mishna teaches: And one who kills a one-day-old baby is liable for his murder. The Gemara explains that the reason for this is as it is written: “And he who smites any man mortally shall be put to death” (Leviticus 24:17), where the phrase “any man” indicates that this verse applies in any case, even in the case of a one-day-old baby.
איש כי יכה כל נפש אפילו כל דהו – האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) דריש מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש.
והא דתנן וההורגו חייב – ודוקא בן יום א׳ אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם. וה״נ אמרינן בסנהדריןא האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפשב. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדותג.
ואיכא דקשיא ליהד מההיא דגרסינן בערכיןה האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין ממנה הולד, ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרויה נפש. וליכא למימר התם ביושבת על המשבר דוקא משום דכיון דעקר גופא אחרינא הוא, כדאיתמר התם בערכין במקשה לילד לא בעינן יושבת על המשבר1ו. ועוד דהכא בן יום א׳ תנן וקרא דגבי דמי ולדות אפילו ביושבת על המשבר היא, ולא אמרינן התם דכילוד הוא, אלא גופא אחרינא הוא דקאמרינן, לומר שממתינין לה עד שתלד ואח״כ ממיתין אותה ולא מיתרבי מגם שניהם, דאפילו קודם שתשב על המשבר כלל אי לאו קרא דגם לא הוה קטלינן לולד כדמפורש התם, אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שיוולד כדאמרינן. ולאו קושיא היא התם אמרה תורהז חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבהח. וההיא דאמרי׳ במס׳ שבתט תינוק בן יום א׳ מחללין עליו את השבת, לאו לאפוקי עוברי, אלא גוזמא היא כדי לומר דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליוכ.
א. עב, ב ושם רק הסיפא, ועיקר המשנה באהלות ספ״ז.
ב. לדעת רבנו עובר אינו בכלל חיוב הריגה כיון שאינו בכלל נפש אדם וקרא כתיב כי יכה כל נפש אדם, וכ״ד רש״י סנהדרין עב, ב ומאירי שם, וכ״מ בר״ן חולין נח, א [עי׳ שו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ סה] ועי׳ לקמן בהערה הבאה מהראשונים בזה. מיהו ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח כתב דמותר לחתוך העובר במעי אמו משום דהוי רודף, ובחי׳ הגר״ח ביאר דלהר״מ עובר בכלל איסור הריגה אלא דעובר הרודף אע״פ דאיכא סברא דמשמיא קרדפו עליה מ״מ חיי האם קודמין ע״ש. ונראה הביאור דילפי׳ בסנהדרין נז, ב דב״נ חייב על העוברין מקרא דשופך דם האדם באדם וכו׳. וס״ל להרמב״ם דחיוב זה דאיכא הריגה בעוברין הוי נמי בישראל מסברא דמי איכא מידי דלב״נ אסיר ולישראל שרי, מיהו בישראל מיעטה תורה מדין העונשין דליכא דין מיתה וההורגו פטור דקרא דכי יכה כל נפש אדם מות יומת ממעט עובר דל״ה בכלל העונש, מיהו מקרא דשופך דם האדם באדם שפיר ילפי׳ דעובר איכא בתורת ש״ד והריגה, ומשו״ה בעי היתרא דהוי רודף. [ובזה מיושב קושית הגר״י פיק לנובי״ת חו״מ סי׳ נט דאמאי ישראל אינו בכלל שופך דם האדם וכו׳ כיון שלא נשנית לישראל נאמרה ולא לעכו״ם, ולפי מש״כ כיון דאיכא מיעוטא דנפש לגבי עונש מיתה הוי כנשנה וממילא איכא איסור הריגה נמי בישראל מקרא דשופך דם אדם באדם, מיהו הגוי נהרג כיון דאיכא ביה דינא דהתראתן זו מיתתן]. ועי׳ פמ״ג או״ח סי׳ שכח במ״ז סק״א. ולרבנו דליכא דין הריגה בעובר כבר כתבו התוס׳ בסנהדרין נט, א וחולין לג, א דמ״מ איסורא איכא, [ובתוס׳ בנדה נמי צ״ל הכי וכמו שכ׳ האחרונים ועי׳ פסקי תוס׳], מיהו צ״ע מהו גדר האיסור, וכבר דנו בכ״ז בפוסקים, עי׳ ״נועם״ ח״ו וח״ט וספר ציץ אליעזר ח״ט סי׳ נא בארוכה.
ג. וכ״כ רבנו ב״תורת האדם״ שער הסכנה (עמ׳ כח בהוצאת הרב שעוועל) ועי׳ להלן בזה. ומקורו ב״יד רמה״ סנהדרין נז, א שכתב שבישראל כתיב ולא יהיה אסון כלומר על האם, ענוש יענש על העוברין אלמא אעוברין פטור ולא מקטליא ליה עד שיהא תינוק בן יום אחד. [וע״ש סנהדרין נח, א] ועי׳ מאירי שבת קז, ב גבי דלדל עובר במעיה שכתב דאף במת אינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון וכו׳. מיהו ברבנו בשבת שם (עמ׳ שעא) כתב דאע״ג דהאי עובר לית ביה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו, ועי׳ רבנו בחי׳ לחולין נח, א שכתב דכיון שחיותו של העובר תלוי בחיות אמו ע״ש, ועי׳ ר״ש תזריע דנגעים פ״א א דעובר אינו בכלל האדם כלל]. עי׳ סמ״ע חו״מ סי׳ תכה סק״ה שכ״כ מדעתו. ובנובי״ת חו״מ סי׳ נט כתב הגרי״פ לדחות ראית הסמ״ע דאפשר דהקרא מיירי בלא כלו לו חדשיו דאז הוא נפל ופטור ממיתה מדרשה ממכה איש כדאמרי׳ בסנהדרין פד, ב ע״ש מה שהשיב לו הגאון הנוב״י.
ד. עי׳ תוד״ה איהו, ובראשונים סוף יומא.
ה. ז, ב.
ו. עי׳ הגהת הגרא״ז, וכעין זה בחי׳ הר״א שהאריך לבאר דברי רבנו, וקחנו משם.
ז. יומא פה, ב.
ח. בתוה״א שם כתב רבנו שזו דעת הבה״ג, והביא דיש חולקים דס״ל שאין מחללים משום נפלים והובא בשם רבנו ברא״ש ור״ן סוף יומא בדין עוברת שהריחה אם מאכילין אותה מחמשתה דידה או דעובר. ויסוד הפלוגתא אי דין פיקו״נ תלוי בדין הרציחה, והיינו דאפשר לבאר דכיון שאסור בהריגתו ממילא חייב עליו בדין ד״וחי בהם״. ואפשר דדין ד״וחי בהם״ אינו תלוי בזה שעכשיו הוא בר חיות דהא ילפינן עיקר הסברא דפיקו״נ מסברא כדי שיקיים שבתות הרבה, והיינו דכיון דאפשר דיחי׳ יש חלות חיוב פיקו״נ. ועי׳ מג״א סי׳ של סקט״ו שתולה הפלוגתא אי מחללים במי שנודע שכלו חדשיו, וכבר תמהו בזה בהג׳ הגרע״א, דגול מרבבה, ויד אפרים.
ט. קנא, ב.
י. בתוה״א כתב רבנו שאפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו. והטעם כיון דסברת רבנו דגם בשביל ״חיים אפשריים״ כמו שכ׳ הפוסקים מחללים כדי להציל א״כ ה״נ בפחות ממ׳ יום, ואף דהוי מיא בעלמא (יבמות סט, ב) מ״מ חייב להציל, [וראיתי שהביאו מ״ישועות מלכו״ ט, ע״ב שכתב דאפילו לדעת הסוברים דמחללים שבת על עובר מ״מ פחות ממ׳ יום לא מיקרי עובר לחלל עליו השבת, וצ״ע]. מיהו לענין זה אפשר דאפילו גוי אין חייב עליו, וכבר כתבו כן הפוסקים.
כ. עי׳ במנ״ח סי׳ רצו שהאריך בזה ועיי״ש שהעלה שאם אנסוהו גוים להרוג עובר ואם לאו ייהרג, מותר לו להרוג העובר דאין לו דין נפש. ולכאורה תלוי בפלוגתא דרבנו והרמב״ם שלא התיר הרמב״ם רק אי הוי רודף.
1. הגהת הגרא״ז: כונתו דמה דאמר התם דישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד דכיון דעקר גופה אחרינא הוא, ה״ה נמי במקשה לילד ולא ישבה על המשבר נמי ממתינים. ומ״מ לדין הצלת אמו מחתכין את הולד וה״נ כשישבה על המשבר מחתכין.
וההורגו חייב. מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון ואמרינן נמי בסנהדרין (סנהדרין עב.) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נגועין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא. ואיכא למידק אם כן היכי אמרינן בשלהי פרק קמא דערכין (ערכין שם) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש. וי״מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וההיא דאמרינן במסכת שבת (שבת קנא:) תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר הוא לומר דבן יום א׳ חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. עוד נ״ל בעיקר קושייתנו דליתא כלל דקריעת האשה אין בה אלא משום מצות פרוש מדבריהם דמחתך בשר בעלמא הוא כדאמרינן בשבת (שבת קלו.) סתם תינוקות היכי מחלינן להו בשבת ואמר אביי מה נפשך אי בן שמונה הוא מחתך בשר בעלמא הוא והא ליתא דהא אוקמה רבא למיתי סכין מבחוץ ובמקום דאיכא הצלת ולד חי שרו רבנן ליתא דבהדיא אוקמה רבא התם להביא סכין דרך רשות הרבים.
איש כי יכה כל נפש אדם אפי׳ כל דהו האי קרא כתיב באמור אל הכהנים ותימה דבריש אלו הן הנחנקין דריש ליה מקרא אחרינא דכתיב באלה מסעי כל מכה נפש לפי עדים:
הא לא שהה ספיקא הוי משמע הכא דחשיב בן קיימא לרבנן טפי מלרשב״ג. ותימה דבפ׳ הערל משמע איפכא דבן שמונה אמרי רבנן דאפי׳ שהה ל׳ יום הוי נפל ולרשב״ג לא הוי נפל אלא אמרינן דבר ז׳ הוא ואישתהויי אישתהוי וי״ל דבתרתי פליגי דבבן ח׳ פליגי דהכי מיתניא פלוגתייהו בתוספתא והא דאמרינן הכא דפליגי בסתם וולדות דייק תלמודא מדקתני במילתי׳ דרשב״ג כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל דאי לא פליגי אלא בבן ח׳ כדמשמע בתוספתא ה״ל למימר אם שהה ל׳ יום אינו נפל ומדנקט האי לישנא כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל משמע דשמעינהו לרבנן דמקילי בסתם וולדות לומר שיצא לאלתר מידי נפל. וקאמר רשב״ג דוקא אם שהה ל׳ יום באדם אינו נפל ולא מפליג רשב״ג בין סתם ולדות לבן ח׳ להכי אמר כל ששהה שכולל כל הוולדות. ותימה היאך ניחא ליה מתניתין אליבא דרבנן והא בפיהק ומת אפי׳ רבנן מודו ואמאי חייב באבילות וי״ל דמיתוקמא מתני׳ בנפל מן הגג ואכלו ארי ותימה בנפל מן הגג דליכא ריעותא מ״ט דרשב״ג ניזיל בתר רוב נשים דוולד מעליא ילדן וע״ק דבפ׳ ר״א דמילה פסקינן כרשב״ג ואסרי׳ עגלא תליתאה דאישתחיט ביומא דשבעה וי״ל כיון דמיעוטא דנפלים מצוי והוה חיישינן למיעוטא כזה כדאמרינן גבי מים שאין להם סוף כיון דמיעוט ניצולין [חיישינן] ליה. ולענין אבלות נמי כיון דנפלים מצויין הן לא אזלינן בתר רובא להחמיר דלענין אבילות הקילו חכמים וגדולה מזו בפ׳ יש בכור כדאמרינן יום ל׳ כיום שלפניו לענין אבילות משום דקי״ל דהלכה כדברי המקיל באבל אע״ג דקי״ל בפ׳ החולץ דאם (ילדה) [מת] בתוך ל׳ ועמדה ונתקדשה עם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא והיינו כקולי דמר וכקולי דמר לא חשו באבילות דרבנן. ותימה הכא אמרינן דהיכא דאינו שהה דאינו מתאבל על הספק ובמס׳ שמחות תנן הספיקות מתאבלין עליהן וי״ל דהתם אמרי׳ בספק בן ט׳ לראשון ובן ז׳ לאחרון דממה נפשך חד מינייהו חייב להתאבל וגנאי הדבר לפטור שניהן:
דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם – פי׳ ואפי׳ קטן בן יום א׳ קרוי נפש הקשו בתוס׳ דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ״ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא״כ היכי אמ׳ בפ״ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ׳ ר״א ונר׳ שנעלמה ממנו מה שאמר במסכת ערכין דאקשי׳ פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר״ה ומעתה קושיית התוס׳ צריכה רבה ותירצו דאע״ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי׳ גבי בן קיימא חלל עליו שבת א׳ כדי שישמור שבתות הרבה ולפי׳ זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה״ג ז״ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא׳ מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי׳ הראשון יותר נכון.
תוס׳ בד״ה איש כי יכה כו׳ דבריש הנחנקין כו׳. נ״ב אבל התוס׳ דפרק הנחנקין כתבו דלא גרסינן כל מכה נפש אלא כמ״ש כאן ואיש כי יכה כל נפש וע״ש והגהתי:
ב ועוד שנינו במשנתנו כי ההורגו את התינוק בן יום אחד, חייב. דכתיב [שכן נאמר] בדינו של הרוצח: ״ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת״ (ויקרא כד, יז), ולשון כוללת זו (״כל נפש״) באה להורות כי חייב הרוצח מכל מקום, על כל נפש שרצח.
§ The mishna teaches: And one who kills a one-day-old baby is liable for his murder. The Gemara explains that the reason for this is as it is written: “And he who smites any man mortally shall be put to death” (Leviticus 24:17), where the phrase “any man” indicates that this verse applies in any case, even in the case of a one-day-old baby.
הכל
(7) וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְכׇל קְרוֹבָיו כְּחָתָן שָׁלֵם.: לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב פָּפָּא דלְעִנְיַן אֲבֵלוּת.
The mishna further teaches: And if a one-day-old baby dies, his status in relation to his father and to his mother and to all his relatives is like that of a full-fledged groom. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Pappa said: With regard to mourning.
ועוד שנינו במשנתנו בדין התינוק בן יום אחד כי הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] נאמרה קביעה זו? אמר רב פפא: לענין אבלות.
The mishna further teaches: And if a one-day-old baby dies, his status in relation to his father and to his mother and to all his relatives is like that of a full-fledged groom. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Pappa said: With regard to mourning.
הכל
(8) כְּמַאן דְּלָא כרשב״ג כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר הכֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם אֵינוֹ נֵפֶל הָא לֹא שָׁהָה סָפֵק הָוֵי הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן ו דְּקִים לֵיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו.:
The Gemara comments: In accordance with whose opinion is this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: With regard to humans, any child that remained alive thirty days after birth is not considered a non-viable newborn. It can be inferred from this statement that if he did not remain alive for thirty days after birth, he is of uncertain status. The Gemara refutes this proof: Here we are dealing with a case where one is certain that its months of gestation were completed, and therefore it is certainly a viable newborn.
כמאן דלא כר׳ שמעון – אכולה מתני׳ קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא.
באדם – דאילו בבהמה שמונה ימים לא הוי נפל.
הא לא שהה ספקא הוי – משמע הכא דלרבנן הוי טפי בר קיימא מלרשב״ג דאפילו בן יום א׳ הוי לדידהו בן קיימא וכן בפ׳ החולץ (יבמות דף לו:) ואילו בתוספתא מתניא פלוגתייהו על בן ח׳ דלרבנן אפילו שהה שלשים יום הוי נפל ואתא רשב״ג למימר דאם שהה ל׳ יום הוי בר קיימא דאמר בן ז׳ הוא ואישתהויי אשתהי וכן בפרק הערל (יבמות דף פ:) ויש לומר דבתרתי פליגי ודייק מדלא קאמר רשב״ג אם שהה ל׳ יום אינו נפל כיון דקאי ארבנן דאמרי בבר ח׳ דהוי נפל ומדנקט כל ששהה משמע דבכל ולדות בעי רשב״ג יום ל׳ ואם כן שמעינהו לרבנן דלאו בל׳ תלוי אלא בחדשי ההריון.
דקים ליה דכלו לו חדשיו – הא לא קים ליה ספקא הוי ובנפל מן הגג או אכלו ארי איירי דבפיהק ומת אפילו לרבנן הוי נפל כדאמר פרק רבי אליעזר אם לא הביא (שבת קלו.) ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרשב״ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוו בני קיימא ובפ׳ רבי אליעזר אם לא הביא (שבת קלו.) דאסר ההוא עגלה דאשתחיט ביומא דשביעאה משום דהתם פסיק הלכה כרשב״ג אמאי לא אזלינן בתר רובא וי״ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ולענין אבלות הקילו וגדולה מזאת מצינו דאמר בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) דיום ל׳ כשלפניו לענין אבלות אע״ג דקי״ל בהחולץ (יבמות לו:) דמת ביום ל׳ ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דחשיב בר קיימא וא״ת דהכא אמר דבלא שהה ספקא הוא ואינו מתאבל עליו ובמסכת שמחות (פ״ד ה״ב) תנן ספק אחיו ספק אינו אחיו מתאבל עליו וי״ל דשאני התם כיון דבר קיימא הוא אי אין מתאבל עליו סברי עלמא דאין מתאבלין על אחין א״נ בספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאחרון דמה נפשך חד מינייהו חייב וגנאי הדבר לפטור שניהם.
כמאן דלא כרשב״ג – פי׳ אכולא מתני׳ פרכינין היכי דיינינן בן יום א׳ כילוד ואפי׳ להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש״י ז״ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני׳ ומפרשי׳ לה וכל מה שאמר במשנתי׳ להקל וכן באבלות.
אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו – הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ׳ מ״ק דעת רבי׳ הרמב״ן ז״ל דאפ״ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ׳ שמחות תינוק עד ל׳ יום נקבר באשה א׳ עד אין אומ׳ עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר׳ יצחק ב״ג לא פי׳ כן.
ומסבירים: כמאן [כשיטת מי] היא שיטת משנתנו שנחשב התינוק בן יום אחד כאדם חי לכל דבריו? שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. שכך אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ולד ששהה לאחר שנולד שלשים יום, באדם — אינו נפל. ומדבריו נסיק: הא [הרי] כל עוד לא שהה שלושים יום — ספק נפל הוי [הריהו]! ומשיבים: אף משנתנו סבורה כרבן שמעון בן גמליאל, שכל שלא מלאו לו שלושים יום מלידתו, הרי הוא בכלל ספק נפל, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — דקים ליה [שעומד, שמוחזק לו] שכלו לו לתינוק זה חדשיו לתחילת ההריון, ומשעה שנולד, אין הוא בגדר נפל אלא בגדר בן קיימא.
The Gemara comments: In accordance with whose opinion is this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: With regard to humans, any child that remained alive thirty days after birth is not considered a non-viable newborn. It can be inferred from this statement that if he did not remain alive for thirty days after birth, he is of uncertain status. The Gemara refutes this proof: Here we are dealing with a case where one is certain that its months of gestation were completed, and therefore it is certainly a viable newborn.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : זבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה ח וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם קְנָאָהּ ט וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ.
MISHNA: A girl who is three years and one day old, whose father arranged her betrothal, is betrothed through intercourse, as the halakhic status of intercourse with her is that of intercourse in all halakhic senses. And in a case where the childless husband of a girl three years and one day old dies, if his brother the yavam engages in intercourse with her, he acquires her as his wife; and if she is married, a man other than her husband is liable for engaging in intercourse with her due to violation of the prohibition against intercourse with a married woman.
מתני׳ בת ג׳ שנים – ביאתה ביאה לכל דבר.
מתקדשת – אם מסרה אביה לכך.
אם בא עליה יבם קנאה – וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה.
וחייבין עליה – אם קבל בה אביה קדושין מזה ובא אחר עליה נהרג דביאתה ביאה.
המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ר״ל על ידי אביה ליעשות מאורסה לחייב את הגדול שבעלה בסקילה או אשת איש אחר חפה לחייבו בחנק אע״פ שהיא פטורה מפני שבשיעור זה ביאתה ביאה אחר שנכנסה בשנה רביעית יום אחד שאם לא נכנסה לרביעית אע״פ שנגמרו השלש אין אומרין שיהא יום אחרון של שנה שלישית עולה לכאן ולכאן אלא דוקא עד שתכנס ברביעית יום אחד ומשם ואילך נעשית ביאתה ביאה ואם מת בעלה ובא עליה יבם קנאה בביאה לחייב עליה כבראשון וחייבין עליה משום אשת איש ר״ל אחר חפה כמו שביארנו ומטמאה את בועלה ר״ל הבועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליון ר״ל כעליונו של זב וענין זה הוא שכבר ידעת שהנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב אע״פ שאינה נוגעת בהן עשר מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה לדונו כאב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה הרי הוא כנדה לטמא אדם וכלים וכן לטמא משכב ומושב אע״פ שלא נגע בו אלא שאין משכב התחתון שלו מדרס גמור כמשכב הנדה עצמה להיות אב הטומאה אלא שנעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין וזהו שאמר כעליונו של זב והוא דבר הנשא על הזב כגון מצע שעליו שאין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומ״מ זו הקטנה הואיל וביאתה ביאה מטמאתו כגדולה לטומאת שבעה הא פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה ואין הענין אלא כנוגע בה ליטמא טומאת ערב לבד ושלא לטמא משכב ומושב נשאת על ידי קדושי אביה לכהן אוכלת בתרומה הא פחותה מבת שלש אינה אלא כארוסה ואסורה מדברי סופרים כשאר ארוסות בא עליה אחד מן הפסולים כגון כותי וחלל נתין או ממזר פסלוה מן הכהנה כדין נבעלה לפסול לה אחר שביאתה ביאה וכן אם בא עליה אחת מכל העריות כגון אחיה או אביה ושאר עריות כלן מומתין על ידה אחר שהוא גדול והיא פטורה מפני שאינה בת עונשין פחות מכן אינה ביאה ואינו אלא כנותן אצבע בעין שדומעת וחוזרת ודומעת ואף זו בתוליה חוזרין והרי היא כבתולה לגמרי:
וכן קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ואם בא על יבמתו קנאה שלא לצאת עוד בחליצה ואף הוא אינו יכול לגרשה עד שיגדיל ואף כשהגדיל אם לא בעל אינו מוציאה בגט לבד שהרי אמרו עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול שהמאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלמא כל שלא בעל משהגדיל מאמר הוא וצריכה גט וחליצה אלא פירושו עד שיגדיל ויבעול ואחר שבעל משנעשה גדול והויא לה אשתו גמורה ומוציאה בגט ואם בא על הנדה נקרא בביאתו בועל נדה אחר שאף היא ראויה לביאה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב על הדרך שביארנו ופוסל בת כהן בביאתו מלאכול בתרומה אם הוא פסול לה מפני שנקראת בביאתו נבעלה לפסול לה לפסלה מן התרומה ואינו מאכיל בת ישראל בתרומה אם הוא כהן כשנשאת לו אע״פ שביאתו ביאה מפני שאינה קנויה לו קנין גמור עד שיגדיל ופוסל את הבהמה אם רבעה למזבח אם אין שם עדים שאין שם מיתה שאף הבהמה אינה נסקלת אלא בעדים ובבית דין הראוי לדיני נפשות כמו שביארנו במקומו ונסקלת על ידו בעדים ובדיינין ואע״פ שאין הבהמה נהרגת אלא כדי שלא יאמרו זו היא שנסקל בה פלני על ידה והרי הוא אינו נסקל שהרי אינו בר עונשין מ״מ נסקלת היא שלא יאמרו באה מ״מ לפלני תקלה וקלון על ידה ואם בא על אחת מכל העריות כגון אמו או אחותו מומתין על ידו אחר שהן גדולות והוא פטור שאינו בר עונשין:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא וכבר ביארנוה בשביעי של סנהדרין ובשאר מקומות מזה הסדור ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
וחייבין עליה משום אשת איש. פרש״י אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה נהרג דביאתו ביאה וק׳ לפי׳ למה לי למיתני הך בבא היינו אם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה מומתין על ידיה. ונראה לפרש דקאי אהא דקאמר אם בא עליה יבם קנאה דלא תימא לא קנאה אלא מדרבנן מידי דהוה אביאת בן ט׳ קמ״ל דקנאה מדאורייתא וחייבין עליה משום אשת איש:
ד משנה ילדה בת שלש שנים ויום אחד שמסרה אביה לקידושין בדרך ביאה — הריהי מתקדשת בביאה, ככל אשה, שביאתה של בת שלוש שנים נחשבת לביאה. וכן אם מת בעלה של הילדה בת שלוש שנים בלא זרע, והיא עומדת לפני אחיו למצוות ייבום — אם בא עליה היבם, קנאה בביאתו זו שתיחשב מעתה כאשתו לכל דיניה. ועוד בדיניה של בת השלוש: אם היא נשואה, ובא עליה אדם אחר — חייבין עליה מיתת בית דין משום איסור אשת איש.
MISHNA: A girl who is three years and one day old, whose father arranged her betrothal, is betrothed through intercourse, as the halakhic status of intercourse with her is that of intercourse in all halakhic senses. And in a case where the childless husband of a girl three years and one day old dies, if his brother the yavam engages in intercourse with her, he acquires her as his wife; and if she is married, a man other than her husband is liable for engaging in intercourse with her due to violation of the prohibition against intercourse with a married woman.
הכל
(10) יוּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.
And if she is impure due to menstruation, she imparts impurity to one who engages in intercourse with her who then renders impure all the layers of bedding beneath him, rendering them impure like the upper bedding covering a zav, in the sense that it assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of ritual impurity, and it renders impure food and drink, but it does not render impure people and vessels.
ומטמאה את בועלה – אם היא נדה. אבל פחות מכן אע״ג שמטמאה במגע אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת ז׳ אלא משום נוגע ולטומאת ערב.
תחתון – של בועל נדה.
כעליונו – של זב.
ואם היא נדה ובא עליה בעלה — הריהי מטמאה את בועלה לטמא מעתה את כל המצעות עליהם שכב. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ולא כאב הטומאה, והריהם מטמאים רק אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.
And if she is impure due to menstruation, she imparts impurity to one who engages in intercourse with her who then renders impure all the layers of bedding beneath him, rendering them impure like the upper bedding covering a zav, in the sense that it assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of ritual impurity, and it renders impure food and drink, but it does not render impure people and vessels.
הכל
(11) כנִשֵּׂאת לַכֹּהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה ל בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה מ בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה מוּמָתִין עָלֶיהָ וְהִיא פְּטוּרָה.
If she marries a priest, she may partake of teruma, like any other wife of a priest; if she is unmarried and one of the men who are unfit for the priesthood, e.g., a mamzer or ḥalal, engaged in intercourse with her, he disqualifies her from marrying into the priesthood, and if she is the daughter of a priest, she is disqualified from partaking of teruma. Finally, if one of all those with whom relations are forbidden, as stated in the Torah, e.g., her father or her husband’s father, engaged in intercourse with her, they are executed by the court for engaging in intercourse with her, and she is exempt, because she is a minor.
מן הפסולין – כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים.
פסלה – מתרומת אביה אם היא בת כהן כדתניא בגמרא דאלמנה לכהן גדול ביבמות (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו׳ ת״ל כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה.
מכל העריות – כגון אביה או חמיה.
והיא פטורה – מפני שהיא קטנה ולאו בת עונשין.
ועוד בדיניה של בת השלוש, שאם היא ישראלית ונשאת על ידי אביה לכהן — הרי זו תאכל בתרומה ככל אשת כהן. ואם אינה נשואה ובא עליה אחד מן הפסולין לכהונה, וכגון ממזר או חלל — פסלה בכך מן הכהונה, שאינה רשאית להינשא לכהן. וכן אם היא בתו של כהן, מעתה שוב אין היא אוכלת בתרומה. ועוד בדיניה של זו, שאם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, וכגון אביה או אבי בעלה — הם מומתין (חייבים מיתת בית דין) עליה, ואולם היא עצמה, הריהי פטורה מעונש על כך, שהרי אין היא בת עונשין.
If she marries a priest, she may partake of teruma, like any other wife of a priest; if she is unmarried and one of the men who are unfit for the priesthood, e.g., a mamzer or ḥalal, engaged in intercourse with her, he disqualifies her from marrying into the priesthood, and if she is the daughter of a priest, she is disqualified from partaking of teruma. Finally, if one of all those with whom relations are forbidden, as stated in the Torah, e.g., her father or her husband’s father, engaged in intercourse with her, they are executed by the court for engaging in intercourse with her, and she is exempt, because she is a minor.
הכל
(12) פָּחוֹת מִכֵּן כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן.:
If the girl is less than that age, younger than three years and one day, the status of intercourse with her is not that of intercourse in all halakhic senses; rather, it is like placing a finger into the eye. Just as in that case, the eye constricts, sheds tears, and then returns to its original state, so too, in a girl younger than three years and one day old, the hymen returns to its original state.
ערך פחת
פחת – א(נדה מד:) פחות מכן כנותן אצבע בעין פי׳ הבא על נערה שהיא פחות מג׳ שנים ויום אחד אינו חייב כלו׳ שהוא כאדם שנותן אצבעו בעינו ובנגיעתו יחוס עליה שמא ישחיתנה וחסיונו עליה יותר מתאותו ופוסל אינו מאכיל (ביצה לא:) בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי כי כרו שוחה תרגום ארי כרו פחית (בויקרא רבה אמר אל הכהנים) הדין גברא זבין לי חד פחית. ס״א חד חורבה (בראשית רבה לז) וחם הוא אבי כנען אבוי דפחתא.
ערך אצבע
אצבע – ב(עירובין נג.) א׳ רבא ואנן כאצבע בקירא לסבר׳ ס״א אוצבתא פי׳ כאצבע בקירא קרושה שלא יכנס בה. אמר רב אשי ולשכחה כאצבעתא בביזרא פי׳ כאצבע שישים אדם בתוך זרע שילך לו מהרה. ס״א כי אצבעתא בקירא קירא רכה כשמניח אצבעו לתוכו נעשה גומא וכשמגביה מפעפע ועולה ומתמלאת הגומא כאלו לא נשקעה בתוכה אצבע ולא היתה גומא בתוכה. ולשכחה כאצבעתא בביזרא פירוש ששוקע אצבעו בזרעונים כגון חרדל וכיוצא בהן נראה כאילו עושה גומא וכאשר מרים אצבעו חוזרת ומתמלאת הגומא מיד כך אנו כשמשלימין המסכתא ומתחילין אחרת מיד שוכחין הראשונה. פי כסיכתא בגודא לגמרא כמו היתד בכותל שאינו מעלה ולא מוריד כך אנו בגמרא. פי׳ אחר כמו שיכולין להכניס יתד בכותל שאין בו נקב (בכורות מה:) ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהן אוצבתא פי׳ ולד קצר כאצבע. (נדה מד) במשנה פחות מכאן כנותן אצבע בעין פי׳ הבא על נערה פחותה מג׳ שנים אינו חייב כלום שהוא כאדם שנותן אצבעו בעין דמה עין מדמעת חוזרת ומדמע׳ אף זו אע״פ שמוציא בתולין באים בתולים אחרים ולא הויא ביאתו ביאה. (כתובות ה) (מנחות יא) בגמ׳ מפני שאמרו הקומץ זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. פי׳ זו זרת אצבע קטנה שמה זרת למדוד ממנה עד גודל למדידת החשן דכתיב ביה זרת ארכו וזרת רחבו. זו קמיצה שעד האצבע של מעלה מן הזרת היה קומץ מן המנחה. זו אמה שבאותו אצבע האמצעי היא מדת האמה ושל מעלה הימנו הוא אצבע האמור בתורה וטבל הכהן באצבעו. גודל הוא בוהן על שם בהן ידו הימנית. (משנה תמיד בפרק לא היו כופתין) הפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד פי׳ היא יותרת הכבד. (פסחים סו) בגמ׳ ואפילו מן התמחוי ואי בעית אימא באלמנה לפי שאין כל האצבעות שוות. (נדה סו.) ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל האצבעות שוות פי׳ אבר של איש.
א. [פערמונדערן.]
ב. [פינגר. דאס מענליכע גליד.]
כל הדינים האמורים למעלה, הריהם דווקא במי שהיא בת שלוש ויותר, ואולם היא בת פחות מכן — אין הביאה עליה נחשבת כביאה, ואין זה אלא כאדם הנותן אצבע בעין, שהעין נלחצת ודומעת, אך שבה לאחר מכן למצבה הקודם. וכמו כן הקטנה בת פחות משלוש שנים בתוליה חוזרים.
If the girl is less than that age, younger than three years and one day, the status of intercourse with her is not that of intercourse in all halakhic senses; rather, it is like placing a finger into the eye. Just as in that case, the eye constricts, sheds tears, and then returns to its original state, so too, in a girl younger than three years and one day old, the hymen returns to its original state.
הכל
(13) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן בַּת ג׳ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּת ג׳ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: A girl who is three years old is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old. The Gemara asks: What is the difference between their opinions, as both agree that she cannot be betrothed before the age of three? The Sages of the school of Rabbi Yannai said: There is a difference between their opinions in the case of a girl on the eve of the first day of the fourth year of her life. According to Rabbi Meir, she can be betrothed through intercourse, as on this day three years are complete, whereas the Rabbis maintain that she cannot be betrothed in this manner, as she has not yet entered the first day of her fourth year.
גמ׳ ערב ראש השנה – של שנה רביעית לרבי מאיר גופיה לא הוי בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ראש השנה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעית.
פיסקא: בת שלש שנים מתקדשת בביאה כול׳ עד ניסת לכהן אוכלת בתרומה – פירוש: ביתומה לא מיתוקמא דהא יתומה שהישאוה לדעתה בענן וכל שאינה יודעת לשמר קידושיה אינה צריכה למאן כדתנן ביבמות ולא מיקדשא למיאון אלא בת חמש ובת שש ובת שבע כדאמרינן בגיטין שלש מדות בקטן כול׳ ולא מתוקמה מתניתין אלא כשקידשה אביה שהן קידושי תורה ואפילו הכי באירוסין לא אכלה מדרבנן עד שתיכנס לחופה ואתא מתניתין לאשמועינן דחופה הראויה לביאה שמה חופה ומאכלת בתרומה אף על פי שלא נבעלה כדתנן בעדיות ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אבל פחותה מבת שלש שאינה ראויה לביאה אין חופתה חשובה להאכילה בתרומה.
ה גמרא שנינו במשנתנו כי בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בקידושי ביאה, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: בת שלש שנים מתקדשת בביאה, דברי ר׳ מאיר. ואילו חכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלש שנים ויום אחד. ושואלים: מאי [מה, איזה הבדל להלכה] יש בינייהו [ביניהם], שהרי בין לר׳ מאיר ובין לחכמים אינה מתקדשת אלא משימלאו לה שלוש שנים? ומשיבים: אמרי דבי [אמרו חכמי בית המדרש] של ר׳ ינאי: בדינה של התינוקת בערב ראש השנה (היום הראשון לשנה) הרביעית לחייה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלשיטת ר׳ מאיר הריהי מתקדשת בביאה ביום הזה, כיון שביום זה מלאו לה שלוש שנים. ואילו לשיטת חכמים אינה מתקדשת, כיון שעדיין לא באה ליום הראשון של שנתה הרביעית.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: A girl who is three years old is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old. The Gemara asks: What is the difference between their opinions, as both agree that she cannot be betrothed before the age of three? The Sages of the school of Rabbi Yannai said: There is a difference between their opinions in the case of a girl on the eve of the first day of the fourth year of her life. According to Rabbi Meir, she can be betrothed through intercourse, as on this day three years are complete, whereas the Rabbis maintain that she cannot be betrothed in this manner, as she has not yet entered the first day of her fourth year.
הכל
(14) ור׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
And Rabbi Yoḥanan said: There is a difference between their opinions with regard to the issue of whether thirty days in a year are considered equivalent to a year. Rabbi Meir maintains that thirty days in a year are considered equivalent to a year, and therefore a girl aged two years and thirty days is already considered like a three-year-old and may be betrothed through intercourse. By contrast, the Rabbis contend that thirty days in a year are not considered equivalent to a year, and she may be betrothed through intercourse only upon reaching the age of three years and one day.
שלשים יום איכא בינייהו – לרבי מאיר מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעית ואיכא בינייהו טובא.
שלשים יום איכא בינייהו – הא דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דלרבי מאיר בב׳ שנים ויום אחד סגי ולא הוי פליג אברייתא דבסמוך היינו משום דשנת ג׳ בשביל יום אחד לא הוה קרי ליה שלש שנים וא״ת ולימא דיום ראשון של שנה רביעית איכא בינייהו דלרבי מאיר במקצת היום סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר פ״ב דזבחים (דף כה:) דשעות פוסלות בקדשים וי״ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ועוד דאם כן אף לר׳ מאיר הוה ליה למתני ג׳ שנים ויום אחד והוה ליה לפרושי דלא בעינן מעת לעת והא דתנן בפרק אלו נערות (כתובות דף כט.) הגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג׳ שנים ויום אחד יש לה קנס לא אתיא כרבי מאיר מדמצריך יום אחד אחר שלש שנים ואם תאמר והיכי מוכח התם דרישא כרבי מאיר דקאמר פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא והתם ע״כ אסיפא דמתני׳ סמיך דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס דמנערות איכא למימר דלא אתי למעוטי קטנות אלא בוגרות דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) תנן אין חייב הבא על נערה המאורסה עד שתהא נערה ודייק התם דאתא לאפוקי קטנה דאי לאפוקי בוגרת אלא על נערה מבעי ליה אלמא נערה אפילו קטנה משמע אלא אסיפא סמיך כדפרישית והיכי דייק מסיפא דמתני׳ דרישא נמי ר״מ כיון דמציעתא לא אתיא כוותיה וי״ל דלאו ממש ר״מ היא קאמר אלא דדייק דתנא דההוא פירקא סבר דקטנה אין לה קנס כדקתני בסיפא וא״כ נערות נקט לאפוקי קטנות ורבא דפריך בפ״ק דכתובות (דף יא.) הגיורת יש לה קנס יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בהיותה נכרית אלמא סבר דמתני׳ סבר דקטנה יש לה קנס היינו משום דסבר כיון דהך בבא דגיורת לא אתיא כר׳ מאיר במאי דנקט שלש שנים ויום אחד אם כן גם לענין דקטנה יש לה קנס אתיא כרבנן וה״ה דפריך בפ׳ ד׳ וה׳ (ב״ק לח:) ממתני׳ דאלו נערות (דף כט.) דקתני כותית יש לה קנס לרבי מאיר אע״ג דההיא דגיורת לא אתיא כר״מ מ״מ כיון דסתם מתני׳ ר״מ היא מאי דמצינן לאוקומי כוותיה מוקמינן.
שלשים יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו ותימא לימא שנה שלישית איכא בינייהו לבר יום אחד דלר׳ מאיר בשתי שנים ויום א׳ סגי דיום אחד בשנה חשוב שנה ולא הוה פליג אברייתא דבסמוך וי״ל דמשום יום אחד לא הוה קרי לה בת ג׳ שנים. ותימא ולימא יום ראשון של רביעית איכא בינייהו דלר׳ מאיר בתחלת שנה רביעית סגי ולרבנן בעי׳ מעת לעת עד שעה שנולדה כדאמר לקמן בפירקין לענין קדשים. וי״ל דקים ליה דלרבנן לא בעי מעת לעת ועוד דא״כ גם לר׳ מאיר ה״ל למיתני בת ג׳ שנים ויום אחד ולפרושי דלא בעינן מעת לעת:
בד״ה שלשים יום איכא כו׳ ורבא דפריך בפ״ק דכתובות כו׳ דמתניתין סברה דקטנה יש לה קנס כו׳ עכ״ל אבל התוס׳ שם פירשו פירכא דרבא דקסבר דמתניתין סברה נמי דקטנה אין לה קנס ע״ש:
ור׳ יוחנן אמר: בקביעת הדין בענין האם שלשים יום בשנה הם חשובין שנה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלשיטת ר׳ מאיר שלושים יום נחשבים כשנה, ולכן כאשר התינוקת בת שנתיים ושלושים יום, הריהי נחשבת כבר כבת שלוש, ומתקדשת בביאה. ואילו לשיטת חכמים, שלושים יום בשנה אינם נחשבים לשנה, ואין היא מתקדשת בביאה אלא כשהיא בת שלוש ויום אחד.
And Rabbi Yoḥanan said: There is a difference between their opinions with regard to the issue of whether thirty days in a year are considered equivalent to a year. Rabbi Meir maintains that thirty days in a year are considered equivalent to a year, and therefore a girl aged two years and thirty days is already considered like a three-year-old and may be betrothed through intercourse. By contrast, the Rabbis contend that thirty days in a year are not considered equivalent to a year, and she may be betrothed through intercourse only upon reaching the age of three years and one day.
הכל
(15) מֵיתִיבִי בַּת ג׳ שָׁלֹשׁ שָׁנִים ואפי׳ וַאֲפִילּוּ בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּת שלשה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד
The Gemara raises an objection against the explanation of Rabbi Yannai from a baraita: A girl who is three years old, and even one who is two years and one day old, is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old.
מיתיבי [מקשים] על הסברו זה של ר׳ ינאי ממה ששנינו: תינוקת בת שלש שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד — מתקדשת בביאה, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: אין מתקדשת בביאה אלא מי שהיא בת שלשה שנים ויום אחד.
The Gemara raises an objection against the explanation of Rabbi Yannai from a baraita: A girl who is three years old, and even one who is two years and one day old, is betrothed through intercourse; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She must be three years and one day old.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.