נדרי הקרבנות וכיוצא בהם אע״פ שהן מצוה כדי להרגיל אדם עצמו במדות מעולות כבר רמזה תורה שהנמנע מהם אין בכך כלום דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומכל מקום טוב ממנו מי שנודר ומשלם ונודר זה פירושו נודב שיפרישנה מיד ויאמר הרי זו הא בנדרים לא יהא אדם קופץ בהם שמא יבא לידי מכשול באיחורן או שמא תאבד ונמצא אחריותו עליו והוא סבור שכבר יצא ידי חובה ושמא תאמר אף נדבה שמא יגזוז או יעבוד בזו אין לחוש שימעול בידים ואין צריך למה שתירצו בה בגמרא לר׳ יהודה שמביא כבשתו בעזרה ר״ל בפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך ידיו עליה ושוחטה וכן הענין בעצמו בהלל הזקן שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ר״ל לפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך עליה ושוחטה לאלתר שבאלו אין הלכה כדבריהם אלא שמכל מקום יזהר שלא להשהות יותר מדאי ובתלמוד המערב אמרו ואחר נדרים לבקר מכיון שאדם מאחר את נדרו פנקסו נפתחת מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים אבל הנדר אף בכיוצא באלו ר״ל שידור סמוך לעזרה ויפריש ויסמוך וישחוט אינו מדת חסידים שמא תמצא טריפה או תפסל באחת מן העבודות ולפיכך כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בדרך זה אינו כלום וכל שאמר כנדבתם אף בכל מקום הועיל ושמא תאמר נדבת נזירות מיהא היאך היא מדת חסידים והלא הכתוב קראו חוטא תדע שכל שאומר הריני נזיר אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה זו אינה מדת חסידים שזה דרך כעס הוא וכל שכן מי שנזר לכפרת עבירות שבידו אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות ואם כן זו שאמרו חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת שלא היה הקב״ה מביא תקלה על ידם להזקק לקרבן חטאת והיו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו בקרבן חטאת אין הלכה כן אלא רצה להביא עולה מתנדב ומביא וכן בשלמים וכן בתודה ולחמה אבל לא בנזירות שלא יקראו חוטאים ואע״פ שהעמדנו כל האומרים נזיר חוטא בשיטה לא העמידנוה אלא מפני שאמרוה כן בכל נזיר ואינו כן ומכל מקום בקצת נזירות כגון מדרך כעס או מצד עבירה שבידו הלכה כדבריהם כמו שכתבנו אבל כל שנוזר מצד שרואה עצמו צריך לגדור גדרים ולקדש עצמו במותר לו כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה הרי זו מדת חסידים ובסוגיא זו אמרו על שמעון הצדיק שהעיד בעצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו אלא אחד שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו ואכל הימנו והענין הוא שאמר פ״א בא אלי אחד מן הדרום וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ר״ל להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות אמרתי בעצמי רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני ירבו כמותך נוזרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה׳ אלמא שיש נזירות שהוא לה׳ ושאלו בה מאי שנא אשם נזיר טמא משום דהוא בא על חטא שפשע בטומאה שאר אשמות נמי על חטא הן באין ותירץ נוזרי נזירות כשהן תוהין ר״ל מן העבירות הם נוזרים וכשהם מיטמאין רבין עליהם ימי נזירות ומתחרטין ונמצאו מביאין חלין לעזרה שחרטת הנזירות מפקעת טוב הכונה ובטהור מיהא אי לאו דאמיד נפשיה שיכול הוא לסבול לא היה נוזר ומכל מקום לא חלין בעזרה דוקא שאע״פ שמתחרטין לא הופקע נזירותם דהוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו ואע״פ שיש מפרשים כן ומשום נדרי שגגות כלומר שסבור היה לקבל ואינו יכול אין זה שגגה שהרי שבועות שגגות אף הם מותרות ואמרו (שבועות כ״ו:) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן מפני שאינו שב מידיעתו כמו שביארנו במקומו ועוד שהרי חרטה זו אינו מצד שאינו יכול לקבל אלא מצד שעברה הקפדתו ובטלה סיבתו ואין זה מפקיע חיובו אלא כעין חלין ומצד שבחרטתו עברה כונתו ובתלמוד המערב אמרו בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין א״כ סופן ליתהות מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חלין אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין והרי למדת ששמעון הצדיק היה סובר תחלה שכלם חוטאין ועל זו העמידוה בשיטה אלא שאחר כן העיד בעצמו כך ויצא מכלל השיטה ונשארנו על שרשנו שכל שנוזר להכנעת יצרו מדת חסידים הוא ונדבת כשרים כמו שביארנו ופשוטו של מקרא שכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא כתיב ור״ל ממה שפשע ולא נזהר מטומאה ולא משום דשנה בחטא על שכפל נזירותו או שמא ענינו ממה שהיתה נפשו רדופה אחר התאוה עד שהוצרך לכך ואם כן זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו:

ולענין סוגיא צריך לפרש שנראה מסוגיא זו שר׳ אלעזר סובר שאף נזיר טהור נקרא חוטא ובראש נזיר אמרו אפילו לר׳ אלעזר דאמר נזיר חוטא הני מילי נזיר טמא אבל טהור לא אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכל שכן במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד ויש מפרשים שם אבל טהור אינו חוטא כלומר לענין זה שלא יהא האומר אהא נאה והוא תפוש בשערו יד לנזירות מצד שהנזיר הואיל וחוטא הוא אינו בכלל נאה שמכל מקום מצות הנזירות גדולה מן החטא ולא יצא בו מכלל נאה וכמו שאמרו (ברכות ל״א:) במתענה בשבת שקורעין לו גזר דין אפילו של שבעים שנה ואע״פ כן חוזרין ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת: