דלמא מיין דאית לה צערא הפר – מזג וחרצן לא הפר לה דהא אמרת אין נזירות לחצאין אהכי קאמר דמפר כולו ולא שייר אלא טומאת מת משום דלא אפשר ליה להפר לה ותייתי נמי עולת העוף דהא חייל עלה אכתי נזירות לענין טומאה.
(1) 
דִּלְמָא מִיַּיִן דְּאִית לַהּ צַעֲרָא הֵפֵר לָהּ מִטּוּמְאַת מֵת דְּלֵית לַהּ צַעֲרָא לֹא הֵפֵר לָהּ.
דִּלְמָא מִיַּיִן דְּאִית לַהּ צַעֲרָא הֵפֵר לָהּ מִטּוּמְאַת מֵת דְּלֵית לַהּ צַעֲרָא לֹא הֵפֵר לָהּ.Perhaps the husband nullified for her the vow that rendered wine forbidden to her, as she suffers pain when she refrains from drinking it. But as for her vow that impurity imparted by the dead is forbidden to her, he did not nullify it for her, as she suffers no pain by not becoming impure through contact with the dead. Why, then, does she not bring the offerings that must be brought by a nazirite who became ritually impure through contact with the dead? This implies that since the husband can nullify a vow with regard to a matter that would cause her to deprive herself, he can also nullify a vow with regard to a matter that would not cause her to deprive herself.
מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה – ואיכא למידק אמאי לא שני ליה לפי שאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין כדמשנינן לעיל. ויש לומר משום דטומאה לא תליא באיסור שתיית יין, כיון דמשכחת נזירות בלא איסור טומאה דהיינו נזיר שמשון, אף על גב דלא אשכחן נזיר טומאה, בלא אסור יין וחרצן, אבל אי אפשר לנזירות יין בלא חרצן וחרצן בלא יין, ולהכי שני להו נזירות לחצאין. והא דאקשינן הכא מן האשה שנדרה בנזיר ונטמאת הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ברייתא דהפרישה חטאת דאייתי לעיל, וכן ממתניתין דאינה סופגת דאייתי נמי לעיל.
ממה שכתבנו אתה למד שכל שנטמאת אחר הפרת הבעל אינה מביאה שום קרבן שהנזירות מופר לגמרי ומותרת ליטמא למתים שמא תאמר היאך הפרתו חלה על הטומאה והלא אין בו עינוי כלל והרי הוא כנדרה בשתי ככרות אחת מתענה בו ואחת אין מתענה בו שאין הפרתו חלה אלא על אותו שמתענה בו ואי אפשר לתרץ בה שאני נזירות שאין נזירות לחצאין שהרי נזיר שמשון מותר ליטמא למתים כמו שיתבאר במקומו מכל מקום טומאת מת מצטערת היא במניעתה ולא צער מה שארע לה מצד רוע מדה שהרי כל שמדרך נזירות אין בו רוע מדה אלא שיש לה צער הגוף מצד שחוששת לכבוד עצמה שאף בני אדם יקלו בכבודה במיתתה והוא שדרשו והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דלואי ילווניה דדלאי ידלוניה דספד יספדוניה דבכי בכין יתיה דקבר יקברון יתיה:
ואי אמרת מפר למתענה כו׳ מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה. ואמאי מותרת ליטמא למתים ולא שייך הכא לשנות אין נזירות לחצאין דדוקא גבי חרצן וזג אי אפשר לנזירות בלא חרצן אבל אפשר לנזירות בלא איסור טומאה כנזיר שמשון ותימה אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני בהדיא דמטמא למתים אחר שהפר לה:
ומשני דטומאת מת אית לה צערא. במה שהיא נמנעת מלטמא:
ובגמרא (דף פג.) אותבינן לר׳ יוחנן מדתניא האשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח״כ הפר לה בעלה מביא חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. פי׳ דכיון דהפר לה בעלה פטורה מקרבן נזיר. וחטאת העוף דמתיא מפרש במסכת נזיר (דף כב.) משום ר׳ אליעזר הקפר ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא (דף פג:) מיין הוא דאית לה צערא מיפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא מצי מפר לה ופרקינן אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא דכתיב והחי יתן אל לבו ותניא ר׳ מאיר אומר מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה כלומר יעלה על לבו שסופו לבוא לידי כך ויש לו להתעסק למי שבא לידי כך וה״ה דהוה מצי לתרוצי משום דרב יוסף דאמר אין נזירות לחצאין אלא דקושטא דמילתא בעי לאשמעינן דהא נמי נדר ענוי נפש הוא ושמעינן מינה דאיתתא דנדרא או דאשתבעא למיזל לבי מיתנא יכול בעלה להפר לה מדין נדרי עינוי נפש דהא נמי עינוי נפש הוא.
מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה – ונמצא שאפילו לאחר ההפרה היא מוזהרת על הטומאה וכיון שכן לא מיקרי לגבי טומאה חצי מנין של נזירות שהרי חייבת היא להשלים כל מנין נזירותה בטהרה אלא ודאי משמע דמתוך שמפר ליין שמתענה בו מפר לטומאה שאינה מתענה.
מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה. פירוש לא תהא הפרתו הפרה ותיתי נמי עולת העוף. הוה מצי לתרוצי כדתירץ לעיל דאין נזירות לחצאין רבי שמעון היא דאמר עד שידור אבל ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו. שטה.
ברא״ש לעיל הס״ד לסיפא הס״ד ואחר כך נרשם גמרא:
בד״ה אימא כו׳ וי״ל דלעיל כצ״ל עליו הס״ד:
בד״ה ואפילו כו׳ דפירות מדינא כצ״ל ופיאה הס״ד מפר הס״ד עליו הס״ד:
ר״ן רבי יוסי הס״ד היא הס״ד:
דלמא [שמא] רק מיין דאית [שיש] לה צערא [צער] כשאינה שותה יין — הפר לה, אבל מטומאת מת, דלית [שאין] לה צערא [צער] כשאינה נטמאת למת — לא הפר לה, ומדוע אינה מביאה קרבן כנזיר שנטמא? ומכאן שמתוך שמפר למה שמתענה בו, מפר אף לשאינה מתענה בו!
Perhaps the husband nullified for her the vow that rendered wine forbidden to her, as she suffers pain when she refrains from drinking it. But as for her vow that impurity imparted by the dead is forbidden to her, he did not nullify it for her, as she suffers no pain by not becoming impure through contact with the dead. Why, then, does she not bring the offerings that must be brought by a nazirite who became ritually impure through contact with the dead? This implies that since the husband can nullify a vow with regard to a matter that would cause her to deprive herself, he can also nullify a vow with regard to a matter that would not cause her to deprive herself.
הכל
(2) אָמְרִי טומאת מֵת נָמֵי אִית לַהּ צַעֲרָא דִּכְתִיב {קהלת ז׳:ב׳} וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ וְתַנְיָא הָיָה ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַאי דִּכְתִיב וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ אדְּיִסְפּוֹד יִסְפְּדוּן לֵיהּ דְּיִבְכּוּן יִבְכּוּן לֵיהּ דְּיִקְבַּר יִקְבְּרוּנֵיהּ.:
The Gemara rejects this argument: The Sages say in response that a woman who vows that impurity imparted by the dead is forbidden to her also suffers pain as a result. How so? As it is written: “And the living shall lay it to his heart” (Ecclesiastes 7:2), and it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning of that which is written: “And the living shall lay it to his heart”? This means that one who eulogizes others when they die will in turn be eulogized when he himself dies; one who weeps for others will be wept for when he himself passes away; and one who buries others will himself be buried upon his passing. A woman who cannot participate in the funerals of others because she is barred from contracting impurity through contact with a corpse is distressed by the thought that she will receive similar treatment when she dies. Therefore, her vow involves affliction and can be nullified by her husband. The conclusion is that this case does not present a difficulty for Rabbi Yoḥanan.
אמרי טומאת מת – ודאי הוי נמי בכלל הפרה משום דאית לה צערא כדכתיב קרא והחי יתן אל לבו והויא עינוי נפש.
דיספוד יספדון ליה כו׳ – כלומר יספוד לאינשי כי היכי דיספדון ליה נמי והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשה לו כמו כן ולעיל מיניה כתיב טוב ללכת אל בית אבל וגו׳.
אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא – האי דפריק ליה הכי ולא פריק אין נזירות לחצאין כדפריק לעיל משום דטומאה אינה תלויה בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא פרק קמא דמס׳ נזיר (ד.) וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות אי נמי דקושטא דמילתא בעי לתרוצי דלא כדקסלקא דעתא דאין בטומאת מת צער דליתא אלא צערא אית לה ונ״מ שאם נדרה שלא תלך לבית האבל בעלה מפר לה משום עינוי נפש.
הכי גרסינן דיספד יספדון ליה דיבכי יבכון עליה דיקבר יקברון יתיה. והכי משמע והחי יתן אל לבו יספד כי היכי דיספדון ליה וכו׳ ואית דגרסי יספד דיספדון ליה יבכה דיבכון עליה וכו׳. פירוש. והרא״ם ז״ל כתב וז״ל: הכי גרסינן יספד דיספדון ליה יקבר דיקברון ליה. כלומר יספוד כדי שיעשו לו כמו כן ויספידוהו והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשו לו ולעיל מינה כתיב טוב לכת אל בית אבל והכי מפרש לה בתוספתא. עד כאן.
מתניתין ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה דאין זה ממון בריות דאפילו טובת הנאה ליכא לבעלים כדמפרש בחולין פרק הזרוע דעזיבה כתיב בהו והוא הדין דהוה מצי למתני פרט ועוללות ותנא ושייר. שטה.
ודוחים: אמרי [אומרים]: הנודרת מטומאת מת נמי אית [גם כן יש] לה צערא [צער] בכך, ומדוע — דכתיב [שנאמר]: ״והחי יתן אל לבו״ (קהלת ז, ב), ותניא [ושנויה ברייתא] היה ר׳ מאיר אומר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״והחי יתן אל לבו״ — כוונתו זה דיספוד [שסופד] לאחרים בפטירתם — יספדון ליה [יספדו לו] בעת פטירתו, דיבכון [מי שבוכה] על פטירת אחרים — יבכון ליה [יבכו לו], מי דיקבר [שקובר] אחרים — יקברוניה [יקברו אותו] ואם היא אסורה להיטמא למתים ואינה הולכת ללוויות הריהי מצטערת בכך כשחושבת כי משום כך גם בה לא יטפלו לאחר מותה, ולכן יש בכך משום עינוי נפש ויכול להפר. ואין מכאן קושיה לר׳ יוחנן.
The Gemara rejects this argument: The Sages say in response that a woman who vows that impurity imparted by the dead is forbidden to her also suffers pain as a result. How so? As it is written: “And the living shall lay it to his heart” (Ecclesiastes 7:2), and it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning of that which is written: “And the living shall lay it to his heart”? This means that one who eulogizes others when they die will in turn be eulogized when he himself dies; one who weeps for others will be wept for when he himself passes away; and one who buries others will himself be buried upon his passing. A woman who cannot participate in the funerals of others because she is barred from contracting impurity through contact with a corpse is distressed by the thought that she will receive similar treatment when she dies. Therefore, her vow involves affliction and can be nullified by her husband. The conclusion is that this case does not present a difficulty for Rabbi Yoḥanan.
הכל
(3) מתני׳ מַתְנִיתִין : בקוּנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר גוִיכוֹלָה הִיא לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּבְפֵאָה.
MISHNA: If a woman vowed: The property of other people is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, her husband cannot nullify her vow, but nevertheless, if she is poor, she may benefit from the agricultural gifts that must be left for the poor: Gleanings, i.e., isolated stalks that fell during the harvest; forgotten sheaves; and produce of the corners [pe’a] of the field that the owner is obligated to leave for the poor. Enjoyment of these gifts is not considered as benefit derived from people, as these gifts are not given voluntarily out of the kindness of the donors, but in the performance of a mitzva.
מתני׳ קונם שאני נהנה לבריות – קונם יהא עלי כל מה שאהנה מן הבריות.
אינו יכול להפר ויכולה ליהנות מלקט שבחה ופאה – דלא של בריות הן אלא של הפקר.
קונם שאני נהנה לבריות כו׳ לא יפר – דלא הוי עינוי נפש [וא״כ] לשמואל דאמר קונם שאני נהנה לפלוני יפר ותי׳ לא יפר משום נדרי עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה ורבי יוסי היא כדתרצינן מפירות מדינה.
ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה – שאינו ממון כדאמרי׳ דאפי׳ טובת הנאה ליכא לבעלים דעזיבה כתיב בהו [דדוקא היכא דכתיב בהו] ונתת אית בהו טובת הנאה.
פיסקא: קונם שאני1 נהנת לביריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אלמא איפשר דמיתזנא מדיליה מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא אימא סיפא כול׳ – פירוש: משום דגרסינן במתניתין ויכולה עם ו״ו משמע ליה דתרי מילי נינהו ולאו טעמא דרישא היא. ורבא דאמר מה טעם קאמר סבר דלא גרסינן אלא יכולה בלא ו״ו.2
ורב נחמן סבר דעם ו״ו גרסינן ותרי מילי נינהו וסיפא קימא אנתגרשה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״שני״.
2. בכ״י ששון 557 מופיע כאן הביאור לדף פ״ד. ״ר׳ אליעזר״.
קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, ויכולה היא להנות בלקט שכחה ופאה – לפום מאי דקאמר שמואל משמיה דלוי לעיל, הנאת פרקין רבי יוסי תני ליה משום נדרי עינוי נפש לא יפר, אבל יפר הוא משום דברים שבינו לבינה, וכדאמרינן לעיל.
המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט ושכחה ובפיאה קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו על כרחו כהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים אמר הר״ם כבר ידעת שזה כלו מאמר ר׳ יוסי ושהוא נדחה ושהוא יפר כאשר נשבעה שלא נהנה מפלוני שזה מדברים שבינו לבינה כי בזה צער כשלא יוכל להביא לה מאכל או הדומה לו מזה האיש וכל שכן כאשר נשבעה ואמרה כהנים לויים נהנין לי אין זה תלוי בנדרי אשה ואמנם הביאה לדמות זה הדין למה שאמר שמי שנשבעה שלא תהנה מהאנשים תקח לקט שכחה ופאה כדרך כל עם אמר גם כן שמי שנשבעה שלא יהנה לכהנים ולויים יקחו חלקם ממנו אם לא שיפרוט שיתננו לזולתו:
אמר המאירי קונם שאני נהנית לבריות ר״ל שאסרה הנאתם עליה אינו יכול להפר שהרי אפשר לה ליזון בשל בעל שהרי לא אסרה עצמה בשל בעל שאין הבעל בכלל הבריות ואמר אחר כך ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומאחר שאמר ויכולה ולא אמר שיכולה מוכיח שזה שאמר תחלה אינו יכול להפר לא מסמך לקט שכחה ופיאה הוא ואם כן על כל פנים מצד שאפשר ליזון משל הבעל הוא שאינו בכלל בריות כמו שפירשנו וזהו ששאלו בגמרא מה הוצרך לסעד לקט שכחה ופאה שהרי כל שהוא נסעד בטעם זה שאינו מצוי כל כך כמזונות הבעל נראה שאי אפשר ליזון משל בעל ותירץ דחדא ועוד קאמר כלומר אף לכשתאמר שהבעל בכלל בריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ורבא פירש שהבעל בכלל בריות הוא והאי דקאמר ויכולה מפני שיכולה קאמר הא בשל בעל ודאי נאסרה ורב נחמן פירש דבעל ודאי לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליזון משלו והלכך לא יפר ומה שאמר אחר כן ויכולה ליהנות לימדנו שאע״פ שבשעת הנדר הותרה בשל בעלה אם נתגרשה חזר לו להיות בכלל שאר הבריות ונאסרה אף בשלו אבל יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה שאינן ממון הבריות שהרי אין לבעלים בהם טובת הנאה ליתנם למי שירצו אלא עניים באים ונוטלין על כרחם שהרי עזיבה כתיבה בהו ולא נתינה:
ולמדנו שהאשה יכולה לאסור עצמה בשל בעלה לאחר זמן אע״פ שאינה אוסרת מעכשו וטעם הדבר הואיל ובידה לאסור עצמה מעכשו ועל הדרך שאמרו בשדה זו שאני מוכר לך לכשאחזור ואקחנה תקדוש דמקדשא לאותו זמן הואיל ובידו להקדישה מעכשו כך פירשו הטעם בתוספות ואין צורך בכך שהרי בקונמות יכולה היא לאסור על עצמה לאחר זמן אפילו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שיתוף:
וצריך שתדע שמשנה זו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר׳ יוסי ועליה ועל כיוצא בה אמרו כוליה פרקין ר׳ יוסי היא ופירושה לדעתו לא יפר משום נדרי עינוי נפש הואיל ואפשר לה בשל בעל אבל מיפר הוא מתורת דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים מיפר לה אף משום עינוי כמו שביארנו בהנאת פלוני עלי וגדולי המחברים פסקו בה שמיפר משום דברים שבינו לבינה אלא שנראה כמו שכתבנו שאין הלכה כן:
ומכל מקום למדנו ממנה לענין פסק שאם לא הפר מותרת ליזון בשל בעל שאינו בכלל הבריות ולא נתכונה אלא לשאר הבריות חוץ משל בעל ואע״פ שבנטולה אני מן היהודים הוצרכנו לומר יפר חלקו אלמא שאף הוא היה בכלל הבריות בזו מפני שבודאי אף עליו נתכונה שהרי באותה שעה אסורה ועומדת לכל העולם היתה ודאי על דבר המותר לה באותה שעה נדרה:
והוא שהקשו ממנה בגמרא לפי גרסתנו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר כלומר שהרי אינו בכלל האיסור ומכל מקום יש גורסין בה ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הם ויפר לעולם ומפרשין בה שאם הבעל אינו בכלל הבריות על כרחין נטולה אני לאו מתשמיש היא אומרת שהרי לשאר בני אדם אסורה היא ועומדת אלא נטולה מהנאת פירותיהם אף בשלא יהו משלהם ואם כן עינוי נפש הוא אף לר׳ יוסי שהרי הוא כאין פרנסתו אלא מאותו חנוני שיפר ואי אפשר לומר נטולה מהנאת פירותיהם בעוד שהם שלהם כדיו קונם שאני נהנית מן הבריות הא ממה שיקח הבעל תהא מותרת שאם כן היאך יפר בעודה תחתיו הרי אף דברים שבינו לבינה אין כאן הואיל והבעל יכול להביא ממקום שירצה אלא ודאי בכל הנאת פירותיהם נדרה ויפר לעולם ואף לאחר שיגרשנה אלא שהבעל בכלל הבריות ונטולה מתשמיש קאמרה ותירץ דבעלמא לאו בכלל הבריות הוא והכא שאני שמאחר שעל כל פנים אנו צריכין לפרשה בתשמיש ודאי אף לשל בעל נתכונה ולגבי הא בכלל הבריות הוא ושמא תאמר לדעת המקשה היאך היה אומר יפר חלקו ומשמשתו והלא לדעת המקשה לאו מתשמיש נדרה אפשר שפירושו יפר ותעמוד תחתיו ולמעט מה שהיו אומרין בראשונה שתצא:
וכן למדת שכל שאסרה על עצמה הנאת הבריות שהותרה בשל בעל לא נאסרו עליה פירות של כל שאר הבריות אחר שלוקחן הבעל שאלמלא כן לדעת ר׳ יוסי אף כשאין הבעל בכלל הבריות יפר שהרי אף בעל עצמו אי אפשר לו להיות פרנסתו בכל צרכיו אלא אם כן מן הבריות והיה לנו לומר שיפר כדין פירות חנוני כשאין פרנסתו אלא ממנו אלא שפירות חנוני אסרה על עצמה כל פירות הנמכרים בחנותו דומיא דפירות מדינה והלכך יפר אבל זו הנאת הבריות אסרה על עצמה ולא הנאת הפירות לכשיקחם הבעל וכן למדת שאם אין לבעל כדי לזונה יכולה ליזון מלקט שכחה ופאה:
קונם כהנים ולויים נהנים לי ר״ל שיהיו אסורים בהנאתי הם נוטלים בעל כרחם שטובת הנאה אינה ממון ונמצא שאין נהנין מממון שלה אמרה קונם כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים ר״ל ברצונה ולא יטלו המודרין בעל כרחה ושאלו בגמרא ואי טובת הנאה אינה ממון אף אלו יטלו בעל כרחה שהרי אין כאן גזל והעלו בה שטובת הנאה ממון ותרומה שאני שמאחר שאינה ראויה אלא לכהנים והיא אוסרת הנאתה עליהם שוייה כעפרא בעלמא והרי הן הפקר ואע״פ שבמקדש בתרומות אמרו בשני של קדושין שאינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון וכן בשלישי של פסחים בענין מפריש חלה בטומאה ביום טוב כתבוה רוב המפרשים כן מכל מקום יש לומר במודר הנאה שאינה בכלל האחרות וטובת הנאה שבה ממון שהרי אפילו ויתור אסור במודר הנאה ועוד שהרי איסורי הנאה מתנתם אסורה אפילו לגוי ואף זו הואיל ונאסרו בהנאתה אסור לה ליתנה להם ונוטלין בעל כרחה וזהו שהוצרכו לטעם שוייה כעפרא בעלמא:
ושמא תאמר והיאך נוטלין בעל כרחה והא אי בעי מתשיל עלה והוי ממונו אפשר שמאחר שעכשו מיהא לא נשאל לא אמרינן הואיל ואפילו נשאל אחר כן אין כאן גזל ואין חייבין להחזיר ויש למדין מכאן שהאוסר כל הנאת פירותיו על עצמו הרי הן הפקר ויכולין אחרים ליטלן בעל כרחו אע״פ שאפשר לו לישאל בנדרו הואיל ועכשו מיהא לא נשאל ואין נראה לי כן ששאלה שבתרומות אינה מצויה כמו שכבר ביארנו בפרק ירק וגם שישאל על נדרו לבד ותחזור התרומה להיותה תרומה שלו להיות טובת הנאה שלו שהיא ממון לענין נדרים הואיל ומכל מקום אינה ממון שלו שאין חוששין לשאלה אבל נודר בהנאת פירותיו ודאי שאלתו מצויה ואין אחרים יכולין ליטלן ואף אם נטלום כל שנשאל מיהא חייבים להחזיר שהרי נעשה הנדר בטל מעיקרו וכן ששם גזלה מונח עליהם בשעת נטילתם הואיל ושאלתם מצויה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
מתני׳ קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר. דלא הוי עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה ורבי יוסי היא כדתרצינן לעיל:
ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. דאפי׳ טובת הנאה ליכא בהו דדוקא היכא דכתיב נתינה שייך טובת הנאה:
מתני׳ קונם שאני נהנית לבריות – מה שאני נהנית מן הבריות יהא עלי כקונם.
אינו יכול להפר – דאע״ג דאמר שמואל הנאת פלוני עלי יפר הא אסקינן עליה דשמואל כרבנן סבירא ליה דמיקל בעינוי נפש וכולה פרקין רבי יוסי.
ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה – דכיון דכתיב בהו תעזוב יתירה ולא כתיבא בהו נתינה לית בהו טובת הנאה לבעלים הלכך כי שקלה לקט שכחה ופאה אינה נהנית משל בריות ובגמרא מפרש למתני׳.
א משנה נדרה האשה ״קונם שאני נהנה (נהנית) לבריות (מן הבריות)״ — אינו יכול להפר לה את הנדר הזה, ולמרות נדר זה יכולה היא אם היא עניה ליהנות במה שאדם מצווה להניח לעניים: לקט, שיבולים בודדות שנפלו בשעת הקצירה, שכחה, אלומה שנשכחה בשדה, ובפאה שמניח אדם בסוף שדהו. שאין בכך הנאה מן הבריות, משום שמתנות אלה אינה מקבלת בחסדו של אדם אלא מפני מצות ה׳ וזכייתם מן ההפקר.
MISHNA: If a woman vowed: The property of other people is konam for me, and for that reason I will not benefit from it, her husband cannot nullify her vow, but nevertheless, if she is poor, she may benefit from the agricultural gifts that must be left for the poor: Gleanings, i.e., isolated stalks that fell during the harvest; forgotten sheaves; and produce of the corners [pe’a] of the field that the owner is obligated to leave for the poor. Enjoyment of these gifts is not considered as benefit derived from people, as these gifts are not given voluntarily out of the kindness of the donors, but in the performance of a mitzva.
הכל
(4) דקוּנָּם כֹּהֲנִים לְוִיִּם נֶהֱנִים לִי יִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי יִטְּלוּ אֲחֵרִים.:
If one said: I will not let priests and Levites benefit from me, as that is konam for me, they can take the priestly and Levitical gifts from him against his will. If, however, he said: I will not let these specific priests and these specific Levites benefit from me, as that is konam for me, they are taken by others.
כהנים לוים [נהנים] משלו יתן לכהנים תרומתו דטובת הנאה אינה ממון.
כהנים ולוים אלו יטלו אחרים – דטובת הנאה ממון ובגמ׳ פריך מרישא לסיפא.
מתני׳ קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולוים אלו יטלו אחרים והן אסורין – ואקשינן בגמרא רישא אסיפא דרישא קתני יטלו על כרחו דאלמא אע״ג דאית ליה טובת הנאה ליתנן לכל כהן ולוי שירצה אינה ממון ולא מצי אסר להו ואילו סיפא קתני יטלו אחרים והם אסורים דחייל נדרא עלייהו אלמא טובת הנאה ממון ופריק רבא לעולם טובת הנאה ממון כדקתני סיפא ורישא דקתני יטלו על כרחו שאני תרומה דכיון דלא חזיא אלא לכהנים ואינו יכול למוכרה ולא ליתנה לשום אדם בעולם אלא לכהנים כי אסר לה עלייהו לא אשתאר ליה בגוה שום מידי ושויה כעפרא בעלמא ולית ליה בגוה ולא מידי וכי שקלי לה כהנים לאו מדידיה שקלי לה והרי זה כאוסר חבירו מנכסיו ומכרם לאחרים או הפקירם שהמודר מותר בהם ומעשר דקתני משום תרומת מעשר שבו דסבר לה כמאן דאמר אינה נפרשת אלא על ידי לוי וקי״ל כרבא וכדכתיבנא בפרקא קמא דקדושין ואיכא דמשמע ליה מהכא דכיון דאמרי דתרומה דלית ליה בגוה היתר אכילה ולא היתר הנאה כלל אינה חשובה ממון מאן דאסר נכסי עליה בקונם גמור ואתי אחרינא ושקליה לא מצי האי תבע ליה מידי דלאו ממוניה הוא כלל דלא חזי ליה לזבוניה ולא למיתביה לאחרינא ואפילו איתשיל עליה לסוף כיון דבשעתא דשקליה לא הוי ממוניה (ל) בזה ביה אידך ול״מ האי מיתשיל עליה כדאמרינן [נט.] בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי לאיתשולי עליה ולא נהירא דשאני התם דכהן אית ליה זכיה בתרומה מנפשיה מתחלת הפרשה ומכיון דאתי לידיה זכה ביה לגמרי והוה ממוניה גמור ולא מצי ישראל לאתשולי עליה אבל גבי קונם ישראל דזכי ביה מהיכא זכה ביה כיון דהאי לא אפקריה לגמרי אע״ג דלאו ממוניה דהאי חשיב השתא מכיון דמצוה לאתשולי אקונמות ולהכי חשיב דבר שיש לו מתירין (מה שאין כן בתרומה) ואפילו כי איתיה נמי ברשותיה דהאי מצי מריה קמא לאתשולי עליה וחכם עוקר את הנדר מעיקרו והוה ליה גזל בידא דחבריה וכן דעת מורי רבינו נר״ו.
כתב רבינו ז״ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות שרי למשקל שכחה ופאה מ״ט עזיבה כתיבא בהו ולית בהו לכהנים טובת הנאה.
אמר אדם ״קונם כהנים לוים נהנים לי״ — יטלו מתנות כהונה ולוויה משלו על כרחו. אבל אם אמר ״כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי״ — יטלו אחרים.
If one said: I will not let priests and Levites benefit from me, as that is konam for me, they can take the priestly and Levitical gifts from him against his will. If, however, he said: I will not let these specific priests and these specific Levites benefit from me, as that is konam for me, they are taken by others.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : אַלְמָא אֶפְשָׁר דְּמִתַּזְנָה מִדִּילֵיהּ מִכְּלָל דְּבַעַל לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא אֵימָא סֵיפָא יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה אֲבָל מִדְּבַעַל לָא אָכְלָה אַלְמָא בַּעַל בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא.
GEMARA: The mishna teaches that if a woman vowed not to derive benefit from people, her husband cannot nullify her vow. The Gemara infers from this halakha: Apparently, this is because the woman can be sustained from his, i.e., her husband’s, property, without having to take from others. This proves by inference that in this context a husband is not included in her reference to people, as, although she mentioned people in her vow, she did not mean to prohibit herself from deriving benefit from her husband. The Gemara asks: But say the latter clause of that same part of the mishna, which states: But she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a. This implies that she may derive benefit from the gifts given to the poor, but she may not eat from property belonging to her husband. Apparently, a husband is in fact included in her reference to people, and she may not benefit from him either.
גמ׳ מדקאמר דאין יכול להפר משמע דאין בנדר הזה עינוי נפש משום דיכולה להתפרנס משלו.
אימא סיפא יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל מן הבעל לא אכלה – אלמא דבעל בכלל בריות הוא.
אלמא מדקתני לא יפר בעל לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליהנות ממנו לכך לא חשיב האי נדר לעינוי נפש דאי הוי בכלל בריות אין לך עינוי גדול מזה דמשמע ליה הא דקתני דמותרת בלקט לא הוי טעמא דרישא מדלא קתני מפני שמותרת אלא מילתא באפי נפשה הוא וא״ת ובעל גופיה מתזן מן הבריות והוי פרנסתו מן החנוני דאמר לעיל (דאסורה) דיפר כדין עינוי נפש וי״ל דלעיל איירי דאסרה בפירות חנוני שיהא של חנוני אע״פ שאינו עתה שלו דומיא דפירות מדינה דרישא שאסרה במה שגדל במדינה אבל הכא מיירי שאסרה משל הבריות בעודו שלהם והואיל ובעל לאו בכלל בריות כשיבא לידו מותר אבל מן בעל לא אכלה מדלא קתני הותרה בהם.
גמרא: (אלא) [אלמא]1 אפשר דמיתזנא מדיליה, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא – דאי בכלל בריות הוא מאי שנא מפירות חנוני עלי שאם אין פרנסתו אלא ממנו יפר אפילו לרבי יוסי משום נדרי עינוי נפש, אימא סיפא כו׳ ואוקמה עולא דחדא ועוד קאמר, כלומר דיכולה ליהנות בלקט לא מפני שכיון לה ליהנות בלקט בלחוד קתני, אלא מפני שיכולה ליהנות מן הבעל.
ועוד אחרת מלבד שהיא יכולה ליהנות ממנו, עוד היא יכולה ליהנות בלקט – ואם תאמר אכתי כי לא הוה בעל בכלל בריות מאי הוי, מכל מקום כיון דבעל גופיה אין פרנסתו אלא מן הבריות יפר, דלא גרע מפירות חנוני בזמן שאין פרנסתו אלא ממנו, יש לומר דההיא דפירות חנוני בשאסרה פירות הנמכרין בחנותו קאמר, דומיא דפירות מדינה והלכך יפר, אבל הכא הנאת הבריות אסרה אנפשיה, אבל לא הנאת הפירות שהיו שלהן, ועדיין היא יכולה ליהנות מפירותיהן כשלקחן בעל.
1. כן בבבלי.
גמ׳ אימא סיפא ויכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה אלמא דבעל בכלל בריות הוא. מדקאמר שאינה יכולה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה ומשמע ליה דמילתא אחריתי היא ולא קאי לפרש רישא מדלא קתני מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה כו׳ וא״ת והלא בעל גופיה מתפרנס מן הבריות וה״ל כחנווני שפרנסתו ממנו דמפר משום עינוי נפש וי״ל דלעיל דאסרה פירות חנווני עליה ואפילו אינן עתה שלו דומיא דפירות מדינה הלכך אפי׳ קנאן הבעל ממנו אסורה בהן אבל אסרה הנאת עולם עליה מותרת בפירותיהם אחר שקנאן הבעל ומיהו קשה גבי חנווני אמאי יפר והרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה וי״ל דמיירי בימות הגשמים דליכא לקט שכחה ופאה:
גמ׳ אלמא אפשר דמתזנה מדיליה – קא סלקא דעתך דסיפא דקתני יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה לאו סיומא דרישא וטעמא דידה היא דמשום הכי אין יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה דאם איתא הוה ליה למתני הכי מפני שיכולה ליהנות ועוד דאם איתא דבעל בכלל בריות הוא היכי קתני דמפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה אין יכול להפר וכי בעל וכולהו בריות גריעי מחנווני שלא היתה פרנסתו אלא ממנו דאמרינן לעיל יפר אלא ודאי כי קתני אין יכול להפר היינו טעמא משום דאפשר דמתזנה מבעלה דבעל לא הוי בכלל בריות הלכך לא מקרי עינוי נפש ולא יפר וכי תימא אכתי היכי אתיא שפיר דהא ודאי בעל אין פרנסתו אלא מן הבריות והוו להו בריות כחנווני שאין פרנסתו אלא ממנו דאמר יפר לאו קושיא היא דהתם אסרה לה לפירות חנווני אפילו בזמן שיביאם לה בעל וכדאסיקנא לעיל הלכך יפר אבל הכא לא אסרה אנפשה פירות הבריות אלא הנאת הבריות הלכך כל היכא שהבעל לוקח אותם מותרת בהן שאינה נהנית מן הבריות אלא מן הבעל.
אימא סיפא יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה – אבל מן הבעל לא אכלה דאי אכלה מבעל היכי מותרת בלקט שכחה ופאה דהא לאו עניה היא.
גמרא אלמא אפשר וכו׳. מדקתני לא יפר דאי מיתסרא בדיליה קא סלקא דעתין השתא דאפילו נדרי ענוי נפש הוי אף על פי שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אבל מן הבעל לא אכלה מדלא קתני היתרא אלא בהני. חדא ועוד קתני הא דקתני לקט שכחה לאו למעוטי בעל אתא. שטה.
רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופיאה. ואמרו בתוס׳ דטעמא דמלתא משום דהיא יכולה לאסור בעל אנפשה מהשתא והילכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר. ומסתברא דאין צורך לכך משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה ואפילו בדבר שלא בא לעולם הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו כדאיתא לקמן ואיתא בפרק השותפין שנדרו ותנן הנודר מן הנולדים וכו׳ ולא קשיא לן לקמן אלא בשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו. הרשב״א ז״ל.
ב גמרא שנינו שאשה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות אין בעלה יכול להפר לה, ומסיקים: אלמא [מכאן] אפשר דמתזנה מדיליה [שתיזון משלו], שבעלה הוא שיפרנסנה, ולא תיהנה מאחרים. מכלל הדברים אתה לומד שבעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, שאף שאמרה ״בריות״ לא כללה בכך את בעלה. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה הלכה]: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, ונדייק מכאן: אבל משל בעל לא אכלה [אוכלת], אלמא [מכאן] שבעל בכלל בריות הוא וגם בהנאתו נאסרת בנדרה!
GEMARA: The mishna teaches that if a woman vowed not to derive benefit from people, her husband cannot nullify her vow. The Gemara infers from this halakha: Apparently, this is because the woman can be sustained from his, i.e., her husband’s, property, without having to take from others. This proves by inference that in this context a husband is not included in her reference to people, as, although she mentioned people in her vow, she did not mean to prohibit herself from deriving benefit from her husband. The Gemara asks: But say the latter clause of that same part of the mishna, which states: But she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a. This implies that she may derive benefit from the gifts given to the poor, but she may not eat from property belonging to her husband. Apparently, a husband is in fact included in her reference to people, and she may not benefit from him either.
הכל
(6) אָמַר עוּלָּא לְעוֹלָם לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא וְעוֹד אֵין יָכוֹל לְהָפֵר מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
Ulla said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and there is no contradiction. Rather, the mishna provides two reasons why he cannot nullify his wife’s vow. The first reason, which is merely implied by the mishna, is that she can be sustained by her husband. And furthermore there is the stated reason, that he cannot nullify the vow because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
ה״ג: אמר עולא לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא חדא ועודי קתני כו׳ – ואין יכול להפר דמתניתין אכ״ע קמהדר דאין יכול להפר אליבא דכ״ע משום דלאו נדרי עינוי נפש הויין ולאו דברים שבינו לבינה.
חדא ועוד קתני חדא דבעל אינו בכלל בריות ועוד כו׳ – כך מגי״ה במשנתנו ולעולם בעל מכלל בריות הוא ומה טעם קאמר כו׳ קשה להר״ם לעיל [דאמרינן] אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר ואפילו כדין עינוי נפש ואמאי והרי יכולה ליהנות בלקט שכחה ותי׳ דלעיל מיירי בנדרה בימות הגשמים דליכא לקט ופאה.
אמר עולא לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא ועוד אין יכול להפר מפני שיכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה – פירוש לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא ומשום הכי אין יכול להפר דהא מתזנה מיניה דבעל ועוד דאפי׳ בעל עני הוא אין יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה ומבעל נמי לא מתסרא דאי מתסרא ביה משום שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה בלחוד לא אמרינן דלא יפר דלא גרעי בריות ובעל מחנווני שלא היתה פרנסתו אלא ממנו דקיימא לן יפר.
אמר עולא: לעולם תפרש שהבעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, ואין לדייק מן המשנה ולמצוא בה סתירה, אלא מצויים כאן שני טעמים מפני מה אינו יכול להפר; טעם אחד שלא נאמר בפירוש — שהיא יכולה להתפרנס מבעלה, ועוד טעם מפורש שאין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
Ulla said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and there is no contradiction. Rather, the mishna provides two reasons why he cannot nullify his wife’s vow. The first reason, which is merely implied by the mishna, is that she can be sustained by her husband. And furthermore there is the stated reason, that he cannot nullify the vow because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
הכל
(7) רָבָא אָמַר לְעוֹלָם בַּעַל בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא וּמָה טַעַם קָאָמַר מָה טַעַם אֵין יָכוֹל לְהָפֵר מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
Rava said the opposite: Actually, a husband is included in her reference to people, and therefore his wife may not benefit from him. And when the mishna states the halakha, it employs the style known as: What is the reason, and it should be understood as follows: What is the reason that the husband cannot nullify his wife’s vow? Because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
ורבא אמר לעולם בעל בכלל בריות הוא – ואינה יכולה ליהנות ממנו.
ומה טעם קאמר – כלומר ועיקר טעמא דמתניתין דקתני שאינו יכול להפר הוא מפני שהיא יכולה ליהנות בלקט. ובדין הוא שיהא שונה במשנתינו מפני שיכולה ליהנות בלקט, ואיכא למידק ולרבא מי גרע בשאוסרת הנאת כל הבריות, והנאת בעלה מפירות חנוני ואין פרנסתו אלא ממנו דקתני יפר משום עינוי נפש ואפילו לרבי יוסי. ותירץ הר״מ בר שנאור ז״ל דהכא בשלקטה לקט שכחה ופאה ויכולה לחיות ממנו, וכדקתני יכולה היתה לחיות בלקט והלכך לא יפר, ולעיל שנדרה מכל הבריות שאי אפשר לה בלקט ולכך יפר, ועוד צריך עיון.
רבא אמר לעולם בעל בכלל בריות הוא ומה טעם קאמר מה טעם אין יכול להפר מפני שיכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה – סבירא ליה לרבא דאף על גב דלא קתני מפני שיכולה ליהנות ממילא משמע דמה טעם קאמר וקשיא טובא ולרבא מי גרעי בריות ובעל מפירות חנווני שאין פרנסתו אלא ממנו דקתני יפר משום עינוי נפש ואפילו לר׳ יוסי ותירץ הר״מ בר שניאור זכרונו לברכה דהכא בשלקטה לקט שכחה ופאה ויכולה היא ליהנות ממנו וכדקתני יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה והלכך לא יפר ולעיל בשנדרה בימות הגשמים שאי אפשר לה ללקט ומשום הכי יפר.
רבא אמר להיפך: לעולם תאמר שבעל בכלל בריות הוא, ומה טעם קאמר [הוא אומר]; מה טעם אין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
Rava said the opposite: Actually, a husband is included in her reference to people, and therefore his wife may not benefit from him. And when the mishna states the halakha, it employs the style known as: What is the reason, and it should be understood as follows: What is the reason that the husband cannot nullify his wife’s vow? Because she may benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
הכל
(8) ר״נ רַב נַחְמָן אָמַר הלְעוֹלָם בַּעַל לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא וְהָכִי קָתָנֵי נִתְגָּרְשָׁה יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה
Rav Naḥman said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and her vow not to derive benefit from all people does not include him, which is why he cannot nullify it. And this is what the mishna is teaching: The husband cannot nullify his wife’s vow, because even if she becomes divorced and can no longer derive benefit from her husband, as he is now included in her reference to people, she may still benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות – והאי דקאמר אין יכול להפר א״צ להפר קאמר.
ויכולה ליהנות בלקט כו׳ – משנתגרשה קאמר דהתם לא מציא לאיתהנויי מבעל.
נתגרשה יכולה ליהנות בלקט – דאז בשעת גירושין הוי בעל בכלל בריות דנדרה הכי קונם שאני נהנה לכל אדם שיקראו אותם בריות בשעת הנאתי מהם וכי מיגרשה מיקרי בעל [בריות] ואע״ג דהשתא לא מיתסר בעל לאחר גירושין מיתסר דהוי בכלל בריות לאסור בעלה על נפשה מהשתא ודמי להא דלקמן שדה שאני מוכר לך לכשאקחנה תקדיש הואיל ובידו להקדיש.
רב נחמן אמר לעולם לאו בכלל בריות הוא – והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט, וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות, ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה. ואמרו בתוספות דטעמא דמלתא משום דיכולה לאסור פירות בעל אנפשה מהשתא, והלכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר, ומסתברא דאין צורך לכך, משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה, ואפילו בדבר שלא בא לעולם, הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו כדאיתא לקמן (נדרים מז.) ואיתא בפרק השותפין שנדרו (נדרים ל׳:). ותנן [הנודר מן]1 הנולדים כו׳ ולא קשיא לן לקמן אלא כשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
נתגרשה יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. ולכשתתגרש הוי בעל בכלל בריות דהכי נדרה קונם שאני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה אע״ג דהשתא לא מיתסר בעל יכולה לאסרן עליו לאחר זמן מידי דהוה אהך דאמר לקמן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עתה ואע״ג דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבא לידי עינוי נפש לכשתתגרש מצי מפר:
רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא – ומשום הכי לא יפר שאם לא היתה יכולה ליהנות ממנו אע״פ שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה עינוי נפש הוי ומפר והכי קתני נתגרשה יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה דעזיבה כתיבא בהו וקא משמע לן דלכשנתגרשה יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות ואין לה ליהנות אלא בלקט שכחה ופאה כך פירשו הראשונים זכרונם לברכה וכן הוא בחדושי הרשב״א זכרונו לברכה בשם התוספתא: ואני אומר דאם איתא דהכי פירושא הא דגרסינן בירושלמי
רב נחמן אמר: לעולם בעל לאו [לא] בכלל בריות הוא, וכשנדרה מן הבריות לא נדרה ממנו, ומשום כך אינו יכול להפר. והכי קתני [וכך הוא שונה] את ההמשך: ואף אם נתגרשה ואינה יכולה ליהנות עוד מבעלה, שהרי אז הוא נכלל בתוך ״בריות״, יכולה עדיין ליהנות בלקט שכחה ופאה.
Rav Naḥman said: Actually, a husband is not included in her reference to people, and her vow not to derive benefit from all people does not include him, which is why he cannot nullify it. And this is what the mishna is teaching: The husband cannot nullify his wife’s vow, because even if she becomes divorced and can no longer derive benefit from her husband, as he is now included in her reference to people, she may still benefit from gleanings, forgotten sheaves, and pe’a.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.